וכשהיא עצובה, אני לא מבינה איך אפשר

לפני כמה לילות כתבתי בטוויטר רצף ציוצים שגרר תגובות רבות, ונאמר לי שראוי להעלות את הדברים כפוסט. מי שכבר קרא בטוויטר יכיר חלק מהתוכן. מדובר בפן אישי מאוד של חיי הפרטיים. אני חולקת ברצון ומתוך כוונה להיות כנה וישירה ככל האפשר. אבקש רק שתתייחסו לעניין בכבוד. תודה רבה. 

========================================================================

הדיכאון הקליני שלי אובחן לראשונה בגיל 16. ההגדרה הרשמית היא "דיסטימיה", שהיא סוג קל יותר של דיכאון כרוני. ההבדל העיקרי בין דיכאון מאזו'רי (או MDD) לבין דיסטימיה, מעבר לעוצמה שלו, הוא שהדיכאון המז'ורי נוטה להיות מוגבל יותר מבחינת משך הזמן. הוא נוטה להגיע כמשבר שנמשך חודשים ארוכים, עד מספר שנים. דיסטימיה יכולה להימשך גם עשרות שנים, והוא הדין במקרה שלי.

אני מתמודדת עם המחלה כבר כשני עשורים. יש עליות וירידות. מדי פעם, על רצף הדכאון הקל יותר "מתלבשת" תקופה של דיכאון קשה יותר, או תקופות של התקפי חרדה. פסיכיאטר ידידותי פעם תיאר זאת בפני במילים "דיכאון וחרדה הם אח ואחות". יצא לי לארח את בני המשפחה ביחד לא פעם. אני הולכת לטיפולים קבועים אצל פסיכולוגית, ובנוסף, מאז גיל 22, מטופלת בתרופות ממשפחת הפרוזאק (SSRI – מעכבי ספיגת סרוטונין). בהמלצות רופאים ניסיתי בעבר תרופות שונות, חלקן גרמו לתופעות לוואי קשות ביותר, הכל מתוך ניסיון למצוא איזון בצורה הטובה ביותר ולשמור על רמת תפקוד מקסימלית. בכל הקשור לטיפול תרופתי בדיכאון, לפעמים אין מנוס אלא להפוך לשפן הניסיונות של עצמך, עד שאת מוצאת את החומר והמינון שהמערכת שלך יודעים לשתף איתם פעולה. זה דורש תשומת לב רבה,  ונטילת אחריות על בריאותך ברמה הגבוהה ביותר. וגם, אין דרך נעימה במיוחד לומר זאת, תקופות ארוכות של אכילת חרא מהביל כשאת מחליפה תרופות ונאלצת לסבול תקופת מעבר והסתגלות מזופתת למדי. זו הסיבה שפוגעים בי כל כך הדיבורים האוטומטיים על "מי שבוחר לסמם את עצמו עם תרופות פסיכיאטריות". אין הבלים גדולים מאלה. ההיפך הגמור הוא הנכון.  זו לא בריחה. זו התעמתות עם מציאות קשה ומכאיבה שראויה לעידוד, לשבחים. לא לגנאי.

מעולם לא ויתרתי. עם כל הקושי, מעולם לא הרמתי ידיים, תמיד ניסיתי למצוא עוד ועוד דרכים, כלים שיעזרו לי לא לסבול, ויעזרו לאחרים לא לסבול ממני. היה ברור לי לחלוטין שבזמן שאני נאבקת עם תחושות של חוסר ערך, ייאוש, עצב תמידי, ורגישות יתר קיצונית, האנשים שמסביבי נאלצים ללכת על קליפות ביצים כדי לא לפגוע בי עוד יותר. זו אחת הסיבות שהתעקשתי ללכת לטיפול בגיל 16 (כן, אני זו שביקשה ללכת לטיפול. ידעתי שמשהו לא תקין. רציתי עזרה), ואחת הסיבות שהסכמתי להתחיל טיפול תרופתי. דעו לכם: כמה שקשה לכם לראות אדם בדיכאון, לאדם שנמצא במצוקה הנפשית בעצמו, הידיעה שהוא גורם צער לאנשים שמסביבו גורמת לייסורים קשים ולתחושות אשמה. דבר שבתורו, כמובן, תורם למצוקה הנפשית שלו. מעגל קסמים אכזרי במיוחד.

ועם הכאב של המחלה עצמה, מגיע גם תסכול מאוד גדול. כי בניגוד למחלות אחרות, אי אפשר פשוט להיות חולה, ושאנשים אחרים יבינו ויקבלו. את נמצאת במצב של הצטדקות אינסופית. את חייבת כל הזמן להסביר לאנשים מה זה דיכאון, מה זה עושה לך, למה את לא יכולה פשוט "לקחת את עצמך בידיים ולצאת מזה". שאין דבר כזה בכלל. הדרישה הזו, "קחי את עצמך בידיים", דומה מבחינתי לדרישה שאצמיח זוג כנפיים או שאגרום לכפות הרגליים שלי לקטון בכמה מספרים כדי שאוכל ללבוש נעלי לוטוס. מאנשים שחולים באף מחלה אחרת לא דורשים פשוט להחלים באורח קסם, בכוח הרצון בלבד. לא דורשים מחולי סוכרת שיגרמו ללבלב שלהם להפיק אינסולין בצורה תקינה לפתע. לא דורשים מחולי קרוהן או קוליטיס להצמיח מעיים חדשים. לא דורשים מאנשים עם גיבנת להזדקף פתאום ולהעלים את הגיבנת כלא היתה. דיכאון, לעומת זאת, לא נחשב עדיין בעיני רבים, רבים מדי, כמחלה של ממש.

עבור רבים, כשאת סובלת מהסימפטומים של דיכאון, את חייבת קודם כל לשכנע אותם שהמחלה שלך קיימת, לפני שתהיה לך לגיטימציה לסבול ממנה, עד כמה שזה נשמע אבסורדי. שלא כמו בהתקף אפילפסיה או כל מחלה כרונית אחרת, כשאת נתונה בהתקף דיכאון, רוב האנשים יסתכלו בך במבט של "היא שוב עושה את ההצגות שלה. נו טוב" – ולא ינסו ללמוד מה זה אומר בכלל. כשאת מסבירה להם מה הסימפטומים, הם ינעצו בך עיניים תוהות, לא מאמינות, שיגרמו לך להרגיש עוד יותר אשמה.

למשל, את מספרת שהעצב הוא רק קצה הקרחון. דיכאון מגיע עם סימפטומים פיזיים מובהקים: תחושת כבדות בכל הגוף, תשישות קיצונית, קשיי נשימה, כאבי ראש, הפרעות עיכול, טשטוש בראייה או קושי למקד את העיניים, רעד בגוף, צמרמורות, אפילו בעיות בזיכרון. "לא יכול להיות", אומרים אחרים, "זה הכל בראש שלך". חוסר האמונה הזה במה שעובר עליך – האם האנשים שאומרים דברים כאלה מבינים עד כמה זה אכזרי? – גורם לך להטיל ספק בתפיסת המציאות שלך-עצמך. אלה ייסורים שקשה לתאר במילים. אני באמת סובלת, או ממציאה? האם אני יכולה לסמוך על התחושות שלי? הכאב הזה בבטן, תחושת הלחץ בחזה, הראש שכבד כמו גוש עופרת, הכל אני ממציאה? הכל? ולמה, לכל הרוחות, שאמציא לעצמי דבר כזה? למה שאמציא לעצמי קושי לנשום? חוסר יכולת לתפקד? כבדות? אי-רצון לעשות כלום? אפילו לא לפקוח עיניים?

אבל, לא כולם כאלה. יש אנשים טובים, בני משפחה, חברים, אנשי מקצוע, שמאמינים למה שאת אומרת, ולמה שאת מרגישה, ובזכותם את מטפסת החוצה מתוך הבור. בכל פעם מחדש, צעד צעד. התפקיד שלהם הוא להזכיר לך שזו מחלה, ושהמחלה הארורה הזו מנסה לשכנע אותך שהעצב והאפלה הם כל מה שאי פעם היה ושאי פעם יהיה לך בחיים – וזה פשוט לא נכון. הם מזכירים לך שהמחלה היא לא מי שאת, רק מה שיש לך. מה שאת מתמודדת איתו. וזה בסדר. הם מזכירים לך שהם שם בשבילך, וימשיכו להיות שם בשבילך, בין אם את מרגישה שמחה או עצובה, כבדה או קלילה. הם לא מציעים פתרונות, כי אין כאלה. הם לא מנסים "לתקן" אותך, הם פשוט שם בשבילך. אין עזרה גדולה מזו.

השורה התחתונה היא שאין לי מושג מאיפה המחלה הזו הגיעה, או למה. לטובי הרופאים והמומחים אין תשובות, אז לי, הקטנה – הפציינטית – בטח שאין מושג. אני יכולה רק להסביר מה קיים אצלי, ולקוות שזה יתקבל באמון. איפשהו, עמוק בתוך הראש, תמיד יש את הקול הזה שממשיך לומר לך שבעצם את לא צריכה להיות קיימת. כלומר זה לא שאת צריכה למות או משהו, פשוט לא להיות. או שלא היית אמורה להיוולד, או שהיית אמורה למות כבר מזמן, ואיכשהו המשכת לחיות, וזה די מיותר, בעצם. והקול הזה נשמע די משכנע. מאוד משכנע לפעמים. אין לך מושג מאיפה הקול הזה הגיע או למה הוא שם. את יודעת בצורה ברורה שהוא לא רציונלי, אבל זה לא משנה שום דבר. והניסיון להבין את זה רק משגע אותך עוד יותר. כי אין לך שום יכולת להעלים אותו. יש אנשים שאפילו כועסים עליך, "איך את מעזה לחשוב דבר כזה, את נהדרת, מה פתאום שלא מגיע לך לחיות". אני באמת – באמת – לא עושה את זה בכוונה. לפעמים אני נורא רוצה להגיע כבר למקום שבו אני אוכל להגיד שאני חולה, למחלה שלי קוראים דיכאון, ואני מטפלת בה כמיטב יכולתי, ואנשים פשוט יכבדו את זה. בלי לנסות להכריח אותי לחייך או לשמוח, ובלי לכעוס עלי בגלל משהו שמעולם לא ביקשתי ולא רציתי, אבל אני חייבת לחיות איתו.

נסו לחשוב על זה כך: כשיש קפיצה בחשמל או הפסקת חשמל, המחשב שלכם כבה, ואז מתחיל לעלות באיטיות. הוא בודק כל סקטור, מחפש שגיאות, לפעמים עולה ב"מצב בטוח", לפעמים חלק מהיישומים או הרכיבים שלו לא עובדים כמו שצריך אחרי השוק החשמלי, והוא זקוק לקצת תיקונים, לריסטרט או לזמן נוסף כדי לחזור לעצמו. מערכת העצבים המרכזית שלנו מתפקדת בעזרת פולסים חשמליים ותגובות כימיות. כשמשהו במערכת האלקטרו-כימית הזו משתבש, ה"מחשב" שלנו משתגע וזקוק לעזרה כדי למצוא את האיזון שלו. אם למחשב מותר להתחרפן מדי פעם, גם לנו, המכונות האנושיות, מותר. לא? תחשבו שמשהו בלוח האם שלי דפוק ואני מנסה למצוא דרכים לעקוף את הבעיה. אנחנו כבר יודעים איך לתקן מחשב, אבל לא מוח, לפחות לא מספיק טוב, עדיין. לכן אני עושה כמיטב יכולתי עם החומרה והתוכנה הקיימות. כלומר, עם טיפול תרופתי ופסיכולוגי.

אז ברשותכם: שלום, קוראים לי ואנדר, יש לי מחלה בשם "דיכאון", ועכשיו שאני חושבת על זה… אני מתמודדת איתה לא רע בכלל. תודה על ההקשבה.