פורסם על ידי: vandersister | יולי 13, 2012

וכשהיא עצובה, אני לא מבינה איך אפשר

לפני כמה לילות כתבתי בטוויטר רצף ציוצים שגרר תגובות רבות, ונאמר לי שראוי להעלות את הדברים כפוסט. מי שכבר קרא בטוויטר יכיר חלק מהתוכן. מדובר בפן אישי מאוד של חיי הפרטיים. אני חולקת ברצון ומתוך כוונה להיות כנה וישירה ככל האפשר. אבקש רק שתתייחסו לעניין בכבוד. תודה רבה. 

========================================================================

הדיכאון הקליני שלי אובחן לראשונה בגיל 16. ההגדרה הרשמית היא "דיסטימיה", שהיא סוג קל יותר של דיכאון כרוני. ההבדל העיקרי בין דיכאון מאזו'רי (או MDD) לבין דיסטימיה, מעבר לעוצמה שלו, הוא שהדיכאון המז'ורי נוטה להיות מוגבל יותר מבחינת משך הזמן. הוא נוטה להגיע כמשבר שנמשך חודשים ארוכים, עד מספר שנים. דיסטימיה יכולה להימשך גם עשרות שנים, והוא הדין במקרה שלי.

אני מתמודדת עם המחלה כבר כשני עשורים. יש עליות וירידות. מדי פעם, על רצף הדכאון הקל יותר "מתלבשת" תקופה של דיכאון קשה יותר, או תקופות של התקפי חרדה. פסיכיאטר ידידותי פעם תיאר זאת בפני במילים "דיכאון וחרדה הם אח ואחות". יצא לי לארח את בני המשפחה ביחד לא פעם. אני הולכת לטיפולים קבועים אצל פסיכולוגית, ובנוסף, מאז גיל 22, מטופלת בתרופות ממשפחת הפרוזאק (SSRI – מעכבי ספיגת סרוטונין). בהמלצות רופאים ניסיתי בעבר תרופות שונות, חלקן גרמו לתופעות לוואי קשות ביותר, הכל מתוך ניסיון למצוא איזון בצורה הטובה ביותר ולשמור על רמת תפקוד מקסימלית. בכל הקשור לטיפול תרופתי בדיכאון, לפעמים אין מנוס אלא להפוך לשפן הניסיונות של עצמך, עד שאת מוצאת את החומר והמינון שהמערכת שלך יודעים לשתף איתם פעולה. זה דורש תשומת לב רבה,  ונטילת אחריות על בריאותך ברמה הגבוהה ביותר. וגם, אין דרך נעימה במיוחד לומר זאת, תקופות ארוכות של אכילת חרא מהביל כשאת מחליפה תרופות ונאלצת לסבול תקופת מעבר והסתגלות מזופתת למדי. זו הסיבה שפוגעים בי כל כך הדיבורים האוטומטיים על "מי שבוחר לסמם את עצמו עם תרופות פסיכיאטריות". אין הבלים גדולים מאלה. ההיפך הגמור הוא הנכון.  זו לא בריחה. זו התעמתות עם מציאות קשה ומכאיבה שראויה לעידוד, לשבחים. לא לגנאי.

מעולם לא ויתרתי. עם כל הקושי, מעולם לא הרמתי ידיים, תמיד ניסיתי למצוא עוד ועוד דרכים, כלים שיעזרו לי לא לסבול, ויעזרו לאחרים לא לסבול ממני. היה ברור לי לחלוטין שבזמן שאני נאבקת עם תחושות של חוסר ערך, ייאוש, עצב תמידי, ורגישות יתר קיצונית, האנשים שמסביבי נאלצים ללכת על קליפות ביצים כדי לא לפגוע בי עוד יותר. זו אחת הסיבות שהתעקשתי ללכת לטיפול בגיל 16 (כן, אני זו שביקשה ללכת לטיפול. ידעתי שמשהו לא תקין. רציתי עזרה), ואחת הסיבות שהסכמתי להתחיל טיפול תרופתי. דעו לכם: כמה שקשה לכם לראות אדם בדיכאון, לאדם שנמצא במצוקה הנפשית בעצמו, הידיעה שהוא גורם צער לאנשים שמסביבו גורמת לייסורים קשים ולתחושות אשמה. דבר שבתורו, כמובן, תורם למצוקה הנפשית שלו. מעגל קסמים אכזרי במיוחד.

ועם הכאב של המחלה עצמה, מגיע גם תסכול מאוד גדול. כי בניגוד למחלות אחרות, אי אפשר פשוט להיות חולה, ושאנשים אחרים יבינו ויקבלו. את נמצאת במצב של הצטדקות אינסופית. את חייבת כל הזמן להסביר לאנשים מה זה דיכאון, מה זה עושה לך, למה את לא יכולה פשוט "לקחת את עצמך בידיים ולצאת מזה". שאין דבר כזה בכלל. הדרישה הזו, "קחי את עצמך בידיים", דומה מבחינתי לדרישה שאצמיח זוג כנפיים או שאגרום לכפות הרגליים שלי לקטון בכמה מספרים כדי שאוכל ללבוש נעלי לוטוס. מאנשים שחולים באף מחלה אחרת לא דורשים פשוט להחלים באורח קסם, בכוח הרצון בלבד. לא דורשים מחולי סוכרת שיגרמו ללבלב שלהם להפיק אינסולין בצורה תקינה לפתע. לא דורשים מחולי קרוהן או קוליטיס להצמיח מעיים חדשים. לא דורשים מאנשים עם גיבנת להזדקף פתאום ולהעלים את הגיבנת כלא היתה. דיכאון, לעומת זאת, לא נחשב עדיין בעיני רבים, רבים מדי, כמחלה של ממש.

עבור רבים, כשאת סובלת מהסימפטומים של דיכאון, את חייבת קודם כל לשכנע אותם שהמחלה שלך קיימת, לפני שתהיה לך לגיטימציה לסבול ממנה, עד כמה שזה נשמע אבסורדי. שלא כמו בהתקף אפילפסיה או כל מחלה כרונית אחרת, כשאת נתונה בהתקף דיכאון, רוב האנשים יסתכלו בך במבט של "היא שוב עושה את ההצגות שלה. נו טוב" – ולא ינסו ללמוד מה זה אומר בכלל. כשאת מסבירה להם מה הסימפטומים, הם ינעצו בך עיניים תוהות, לא מאמינות, שיגרמו לך להרגיש עוד יותר אשמה.

למשל, את מספרת שהעצב הוא רק קצה הקרחון. דיכאון מגיע עם סימפטומים פיזיים מובהקים: תחושת כבדות בכל הגוף, תשישות קיצונית, קשיי נשימה, כאבי ראש, הפרעות עיכול, טשטוש בראייה או קושי למקד את העיניים, רעד בגוף, צמרמורות, אפילו בעיות בזיכרון. "לא יכול להיות", אומרים אחרים, "זה הכל בראש שלך". חוסר האמונה הזה במה שעובר עליך – האם האנשים שאומרים דברים כאלה מבינים עד כמה זה אכזרי? – גורם לך להטיל ספק בתפיסת המציאות שלך-עצמך. אלה ייסורים שקשה לתאר במילים. אני באמת סובלת, או ממציאה? האם אני יכולה לסמוך על התחושות שלי? הכאב הזה בבטן, תחושת הלחץ בחזה, הראש שכבד כמו גוש עופרת, הכל אני ממציאה? הכל? ולמה, לכל הרוחות, שאמציא לעצמי דבר כזה? למה שאמציא לעצמי קושי לנשום? חוסר יכולת לתפקד? כבדות? אי-רצון לעשות כלום? אפילו לא לפקוח עיניים?

אבל, לא כולם כאלה. יש אנשים טובים, בני משפחה, חברים, אנשי מקצוע, שמאמינים למה שאת אומרת, ולמה שאת מרגישה, ובזכותם את מטפסת החוצה מתוך הבור. בכל פעם מחדש, צעד צעד. התפקיד שלהם הוא להזכיר לך שזו מחלה, ושהמחלה הארורה הזו מנסה לשכנע אותך שהעצב והאפלה הם כל מה שאי פעם היה ושאי פעם יהיה לך בחיים – וזה פשוט לא נכון. הם מזכירים לך שהמחלה היא לא מי שאת, רק מה שיש לך. מה שאת מתמודדת איתו. וזה בסדר. הם מזכירים לך שהם שם בשבילך, וימשיכו להיות שם בשבילך, בין אם את מרגישה שמחה או עצובה, כבדה או קלילה. הם לא מציעים פתרונות, כי אין כאלה. הם לא מנסים "לתקן" אותך, הם פשוט שם בשבילך. אין עזרה גדולה מזו.

השורה התחתונה היא שאין לי מושג מאיפה המחלה הזו הגיעה, או למה. לטובי הרופאים והמומחים אין תשובות, אז לי, הקטנה – הפציינטית – בטח שאין מושג. אני יכולה רק להסביר מה קיים אצלי, ולקוות שזה יתקבל באמון. איפשהו, עמוק בתוך הראש, תמיד יש את הקול הזה שממשיך לומר לך שבעצם את לא צריכה להיות קיימת. כלומר זה לא שאת צריכה למות או משהו, פשוט לא להיות. או שלא היית אמורה להיוולד, או שהיית אמורה למות כבר מזמן, ואיכשהו המשכת לחיות, וזה די מיותר, בעצם. והקול הזה נשמע די משכנע. מאוד משכנע לפעמים. אין לך מושג מאיפה הקול הזה הגיע או למה הוא שם. את יודעת בצורה ברורה שהוא לא רציונלי, אבל זה לא משנה שום דבר. והניסיון להבין את זה רק משגע אותך עוד יותר. כי אין לך שום יכולת להעלים אותו. יש אנשים שאפילו כועסים עליך, "איך את מעזה לחשוב דבר כזה, את נהדרת, מה פתאום שלא מגיע לך לחיות". אני באמת – באמת – לא עושה את זה בכוונה. לפעמים אני נורא רוצה להגיע כבר למקום שבו אני אוכל להגיד שאני חולה, למחלה שלי קוראים דיכאון, ואני מטפלת בה כמיטב יכולתי, ואנשים פשוט יכבדו את זה. בלי לנסות להכריח אותי לחייך או לשמוח, ובלי לכעוס עלי בגלל משהו שמעולם לא ביקשתי ולא רציתי, אבל אני חייבת לחיות איתו.

נסו לחשוב על זה כך: כשיש קפיצה בחשמל או הפסקת חשמל, המחשב שלכם כבה, ואז מתחיל לעלות באיטיות. הוא בודק כל סקטור, מחפש שגיאות, לפעמים עולה ב"מצב בטוח", לפעמים חלק מהיישומים או הרכיבים שלו לא עובדים כמו שצריך אחרי השוק החשמלי, והוא זקוק לקצת תיקונים, לריסטרט או לזמן נוסף כדי לחזור לעצמו. מערכת העצבים המרכזית שלנו מתפקדת בעזרת פולסים חשמליים ותגובות כימיות. כשמשהו במערכת האלקטרו-כימית הזו משתבש, ה"מחשב" שלנו משתגע וזקוק לעזרה כדי למצוא את האיזון שלו. אם למחשב מותר להתחרפן מדי פעם, גם לנו, המכונות האנושיות, מותר. לא? תחשבו שמשהו בלוח האם שלי דפוק ואני מנסה למצוא דרכים לעקוף את הבעיה. אנחנו כבר יודעים איך לתקן מחשב, אבל לא מוח, לפחות לא מספיק טוב, עדיין. לכן אני עושה כמיטב יכולתי עם החומרה והתוכנה הקיימות. כלומר, עם טיפול תרופתי ופסיכולוגי.

אז ברשותכם: שלום, קוראים לי ואנדר, יש לי מחלה בשם "דיכאון", ועכשיו שאני חושבת על זה… אני מתמודדת איתה לא רע בכלל. תודה על ההקשבה.


Responses

  1. תודה גדולה, עצומה על הפוסט הזה. הוא כל כך חשוב בהיבט החברתי וגם מרגש מאוד בכנות, באומץ, בניתוח התחושות שלך עצמך. הלוואי שהיה מגיע לכל אדם חושב שנתקל בזה בסביבתו או אצלו.

  2. כל הכבוד לך על הפוסט הזה.

  3. תודה שכתבת. ותודה שאת מצליחה לנתח את זה ולשים את זה במלים. זה שירות מעולה עבור מי שלא יכול למלל עד כדי כך, במיוחד בעיצומו של כאב ואפלת הדיכאון.

    (ואולי – בהתחשב במצב הטכנולוגיה הנוכחי – זה די מזל שאין איזה טכנאי שמנסה לתקן לך את לוח האם. תארי לעצמך שהוא היה שוכח לעשות גיבוי לפני שהוא היה עושה לך אוברקלוקינג למנגנון ההתמודדות-בלי-דיכאון?!?)

  4. לקרוא את הטקסט הזה היה קצת כמו לצאת לאור השמש מתוך חדר חשוך. זה כל כך בהיר וכל כך חזק, שזה גורם לכאב בעיניים. ואז הן מתרגלות, ורואות הכל טוב יותר, וקולטים סוף סוף מה קורה מסביב. הכל חד, מובן וברור הרבה יותר עכשיו. תודה על זה.

  5. גם אני סובלת מאותה בעיה. הפרעה. מחלה. איך שלא ירצו לקרוא לזה. ובא לי להדפיס את הפוסט הזה ולתת לכל מכריי, שישננו ואחר כך יחזרו אליי, עם קצת יותר טאקט וחמלה למצב הלא-פשוט שלי.

    • או לכתוב בעצמך. וזה חשוב, כי עבור רבים מחלה היא דבר לא נתפס אם אין לה סימן חיצוני או מוגבלות גופנית, זמנית או כרונית.

  6. תודה, תודה, תודה.
    איפשרת לי להבין בצורה הרבה יותר טובה מה עובר על אדם מאד קרוב ומאד יקר לי.

  7. כל הכבוד על הפוסט אני. אני מעריכה שלא היה קל לכתוב אותו ואני מאוד גאה בך.
    אני מקווה שהפוסט הזה יוכל לעור לאחרים, אלו שסובלים מאותה מחלה ואלו שצריכים להבין.
    אני מאחלת לך לצאת מזה כמה שיותר מהר.

  8. ואנדרית יקרה, טוב שכתבת, וטוב שאת, בכלל. נשיקות והרבה אהבה.

  9. אמרתי לך אז ואומר גם היום – זה חשוב כל כך לכתוב את הדברים האלו, בשביל עצמך וגם בשביל אחרים שיוכלו להבין יותר טוב מה זה דכאון, איך זה נראה, איך זה מרגיש. זה חשוב בשביל האדם המדוכא שייתקל בפוסט הזה וירגיש שהוא לא לבד. זה חשוב בשביל האדם שלא מכיר דכאון מהו ואולי יבין קצת אחרת, קצת יותר טוב, מה קורה למכר שלו הסובל מדכאון.

    תודה שכתבת את זה.

  10. תודה על הפוסט הזה. ותודה שכתבת בצורה כל כך מאירה וברורה מה שרבים אחרים מרגישים אך לא מצליחים להסביר במלים. תודה שתארת בצורה מדוייקת כל כך את הדברים. תודה שהצלחת לתאר את התחושות במלים.

  11. כל הכבוד על החשיפה ועל פוסט חשוב מעין כמוהו, ששופך אור על מחלה שלמרות שכל כך הרבה אנשים סובלים ממנה, ברמות שונות, לא קיימת אליה כמעט מודעות בציבור והיא בד"כ מטואטאת מתחת לשטיח. גרמת לי להבין הרבה דברים על החיים והתחושות של אנשים שהכרתי, ושסבלו מהמחלה הזאת.

    החזיקי מעמד, ליבנו איתך.

  12. כל הכבוד על הפוסט הזה. הוא חשוב מאד ועוד יותר מכך אמיץ.

  13. תודה ששיתפת. לא נמצאת במקום הזה, אבל חוויתי (וחווה) דיכאון מספיק פעמים ומשתי נקודות המבט כדי להבין למה את מתכוונת, גם ברמה האישית וגם מבחינת תגובות הסביבה.

  14. עוררת בי הרבה דברים שלא חשבתי עליהם הרבה זמן.
    לי דווקא אף אחד לא אמר שיש לזה שם, אף אחד לא אמר לי שאני סובלת מדיכאון ושזאת מחלה רצינית אמיתית ושיש דרכים לנסות לטפל בה. הייתי צריכה לגלות את זה לבד.
    עוד מבית הספר שלחו אותי לפסיכולוגית כי "משהו בילדה לא בסדר", כי לא הייתי מרוצה משום דבר. היא אף פעם לא הסבירה לי מה יש לי, וגם לא הפסיכולוגית שהלכתי אליה לבד בגיל מאוחר יותר וגם לא זאת שהלכתי אליה אחר כך.
    איזשהו יום ישבתי מול המחשב והתחלתי לחפש דברים בגוגל, ופתאום הגעתי לרשימת סיפטומים של דיכאון והבנתי שהם מתארים אותי, אבל בדיוק. ואז התחלתי לחקור את הנושא וגיליתי את הדיכאון הקליני וככל שקראתי יותר על הנושא הרגשתי שאני מגלה יותר על עצמי ומבינה יותר עצמי.
    תמיד חשבתי שאני סובלת מעצלנות כרונית, הרי אני שוכבת על הספה כל היום ולא זזה, איזה עוד הסבר יש לזה?
    בשבילי ברגע שגיליתי שיש לזה שם זה היה בשבילי הצעד הראשון בדרך למעלה. ההבנה הזאת שאני נורמלית (יחסית), שאני לא מדמיינת את המצב שלי, שבאמת יש פה משהו אמיתי שקורה היו בשבילי הצלה. למרות שגם אז נתקלתי בתגובות לא הכי מבינות, והאנשים ששיתפתי אותם בזה לא הבינו בכלל מה זה משנה, ושאני כמובן מגזימה ומה זה חשוב בכלל לקרוא על זה?
    לפעמים אני מרגישה שהעברתי את עצמי טיפול פסיכולוגי לבד עם כל המחקר המקיף שעשיתי על הנושא.
    זה לקח תקופה מאוד ארוכה ועבודה מאוד מאוד קשה, אבל היום אני כן מרגישה אחרת. הדיכאון תמיד הרגיש לי כמצב התמידי שלי, וימים טובים, שהיו לפעמים, הם חד פעמיים.
    היום אני מסתכלת על זה אחרת, והדיכאון, בגלל שאני יודעת מה הוא, כשהוא מגיע, אני מרגישה שאני יודעת להתמודד איתו, ויש לי יותר ביטחון בעצמי שהוא לא יפיל אותי קשה כל כך כמו שהוא היה עושה בעבר ולמזלי זה מה שבאמת קורה וזה כבר כמה שנים ככה.

    סורי שחפרתי פה, אבל זה רק מראה כמה דברים הזכרת לי ועוררת בי. מי כמוני מבינה את חוסר הבנת הסביבה למצב ואפילו עד היום, למרות שאני מרגישה שאני במקום הרבה יותר טוב, אני עדיין נצרמת כשאני שומעת אנשים שמזלזלים כל כך במחלה הזאת, בסיפטומים שלה, ושלא מנסים להבין את האנשים שסובלים ממנה.

  15. מחזק את ידייך. לא קל להוציא על הכתב ועוד למול כל העולם פוסט שכזה. רק ימים טובים,

  16. תודה תודה תודה. כשקראתי, הרגשתי כאילו את בתוך המוח שלי… לא הייתי מצליחה לנסח את הרגשות שלי בצורה כזו ברורה.
    הדיכאון שלי אמנם שונה מעט משלך, אבל התחושה הכללית היא אותה תחושה. הזדהיתי במיוחד עם "למה את לא יכולה פשוט להרים את עצמך ולצאת מזה?" והאשמה בכאב שנגרם לבני המשפחה והחברים.
    הרבה פעמים אני מנסה להסביר למה אני לא מסוגלת להיות חברה טובה יותר, למה אני לא מסוגלת להתחייב לדברים ולהיות "תקתקנית" יותר, וזה לעולם לא מתקבל בהבנה מלאה.
    תודה ששיתפת והרגעת אותי מעט 🙂

  17. כל הכבוד, ואנדר. ותודה.

  18. תודה שכתבת את הדברים האלו.
    גם על הכנות והחשיפה, שאינם שכיחים כשמדובר במחלה הזו. גם על המילים המדוייקות. הסברת דברים שהתקשתי לכתוב לעצמי בבירור, אבל בקריאה הנהנתי במרץ – כן, ככה בדיוק אני יודעת שזה חוזר.
    בהצלחה בתהליך ההחלמה והאיזון.

  19. חבל שלא ידעתי את זה לפני 15 שנה. הייתי חוסכת לעצמי כמה וכמה תגובות מיותרות.
    תודה על הפוסט.

  20. תודה על הפוסט האישי, המרגש והחשוב הזה. הנכונות שלך לחשוף את "העולם הפנימי" של מי שהדכאון הוא חלק מעולמם, והיכולת שלך לבטא את מכלול התחושות הפיזיות, הרגשיות והנפשיות – הן תרומה חשובה להוצאת הדכאון "מהארון החברתי" שבו הוא שוכן, כפי שהיטבת לתאר.
    ממליץ לך ולאחרים לקרוא את "חשכה נראית" של ויליאם סטיירון (באנגלית: Darkness Visible – William Styron), שנכתב לפני יותר מ- 20 שנים ומהווה, מאז ועד היום, הזדמנות יוצאת דופן להכרות בלתי אמצעית עם עולמם של מי שדכאון הוא חלק מחייהם.

  21. האמת? גם אני לא מבין איך אפשר להיות מדוכא ועדיין שנון ומצחיק . מצד שני חבר קרוב שלי עבר בדיוק את זה והוא אדם בעל חוש הומור ואינטיליגנציה לא מבוטלים. אני , כמו הרבה גברים אני מניח , לא מדוכא – אני כועס. באמת לא יודע מה יותר גרוע.

    • רוב האנשים הדכאוניים שהכרתי הם אנשים שנונים ומצחיקים. בדרך מוזרה שכזו.

      • זה לגמרי נכון

      • טוב… כמוך ואחרים שהגיבו גם אני סיוט המתמשך…
        אך מסיבות אחרות לפני שנתיים וחצי עשיתי חיפוש ארוך מדוע ולמה אותו חוסר איזון קיים במוחי?

        היום אחרי כמעט שנתיים של עבודה עצמית .
        הרי התוצאות.
        1. הפסקתי בעצמי את הכדורים.
        לדעתי ותחושתי ,כ10 שנים שחייתי עימם..הם מקבעים מצב נמוך ולא מאפשרים לצאת ממנו.
        2. בשורה התחתונה – שיניתי תזונה!
        המזון שאנו אוכלים הוא המקור או אולי לעיתים רק הזרז למצב רגיש.
        המקום פה צר מלהכיל .. אך אנו מחונכים ומתורגלים וקורבנות של מסעות פירסום לצריכה ממוקדת של אבות מזון שמזיקים למוח. אך מפרנסים יצרנים ובעלי אינטרס.
        הם לא מזינים את המוח בחומרים הנדרשים לו לתפקוד , משם הכול מתחיל.
        והרופאים ..מתוגמלים מהמרשמים…
        אז איך שמציאות חיינו הנוראה תשתנה? אז היא לא!

        לי אין אינטרס אלא ניסיוני .
        אחרי 10 שנים של חיים ליד… בחלום רע,
        היום אין כדורים… אם הדיכאון חוזר בנדירות.. זה רק לכמה שעות. התיפקוד בכל הרמות הישתפר לחלוטין.
        אם יהיו שאלות אשמח להרחיב .

      • רם, אני שמחה ששינוי תזונתי עזר לך. עם זאת, אני מבקשת לא ליפול באותו בור שהרבה אנשים נופלים בו: ההנחה שאותו פתרון בהכרח מתאים לכולם. יש אנשים ששינויים תזונתיים לא מועילים להם כהוא-זה, ויש המון אנשים שתרופות הצילו את חייהם. אז אנא, כבד זאת.

      • ציינתי בדברי "אצלי זה עבד! "!
        ברור לי לחלוטין שאין לי את תרופת הפלא.
        אך טרחתי לרשום את תגובתי כי אולי שינוי יסודי של התזונה יעזור לאחרים… לא לכולם !
        גם לא כולם יכולים לעשות שינוי.
        אך אם לאדם אחד זה יעזור… היה לי שווה לטרוח.

      • תודה לך.

  22. אני מתמודד כמה חודשים כבר עם הכרה באיזו הפרעה על הספקטרום של הדיכאון\חרדה, שכנראה עושה את הטריקים שלה כבר שנים ללא אבחון. אני לא יכול להודות לך על הפוסט, כי אני עמוק עמוק בארון ה"אני בסדר", היחידים שיודעים שאני לוקח תרופה כלשהי לטפל בבעיה כלשהי הם אמא שלי (שבמקרה ראתה את אחת הקופסאות) וסוכן ביטוח (שביקש לדעת בהצהרת בריאות על דברים מיוחדים). יש גם כמה חברים שיודעים שאני לוקח תרופה שמקשה עליי לקחת חומרים אחרים ושאני מעדיך להיות סחי.

    רק בשבוע האחרון הגעתי לכמה תובנות חשובות בנוגע לסיטואציה שלי (שאני כנראה סובל מדיכאון קליל אבל מחרדה קשה ושאני צריך לחזור למינון של התרופה שרשומה לי ואף לנסות אחת אחרת) ואני שוקל את צעדיי, אבל אחת הבעיות שיוצא לי לחשוב עליהן לא מעט היא – איך אסביר לאנשים? כרגע אני סובל בדממה מוחלטת. אני עובד ומרגיש לא נוח בתוך העור שלי, כאבי בטן, דופק מוגבר, אבל בכל זאת מנסה לעטות ארשת מכובדת כשאני מדבר עם הקולגות שלי. מה יהיה אם אני אחליט לספר לאנשים? האם אזכה ל: "נו באמת, פשוט תיקח את עצמך בידיים" הכה מעליב? או למעגל תמיכה?

    בכל מקרה, תשארי חזקה, אל תקחי את עצמך בידיים, זה לא דבר שתלוי רק בהלך המחשבתי שלך, ושאם תתחילי לנסות להיות שמחה, את באמת תתחילי להיות שמחה – אני יודע מנסיון שזה לא ככה. אבל אני חושב שלפחות יש לך אותנו הקוראים – מעגל תמיכה.

    אגב, אשמח לשאול אותך כמה שאלות פרטיות יותר, את יכולה לשלוח לי אימייל, או להגיב לי?

  23. תודה. פשוט תודה.
    על הכנות, על האומץ, על המילים הנכונות כל כך.
    אני סובלת מאותה הבעיה בדיוק ומעולם לא קראתי ניתוח כל כך מדויק של המצב הזה.
    אני מזדהה בעיקר עם מה שכתבת על התרופות.
    במקרה שלי – אני מרגישה שהתרופות שאני לוקחת הצילו את חיי. פשוט כך.
    ואז מגיע מישהו וטוען שאני "מסממת" את עצמי, או "בורחת".
    למי שלא נמצא במצב הזה פשוט קשה להבין שהתרופות האלה יכולות להיות מצילות חיים.
    כמו שציינת – זו לא בריחה. ההפך הוא הנכון – זו התמודדות.
    תודה.

  24. בדרך כלל אני מצליח להגיד מה אני חושב אבל השארת אותי ללא מילים, זה פשוט
    אחד מהפוסטים הכי טובים שקראתי, EVER.

  25. אני סובל מאותו הדבר, וכן זה קשה מאוד לא רק המחלה הארורה אלא העובדה שאנשים לא מקבלים את חומרת המחלה, בעיני לא מעט אנשים דיכאון זה איזה פיקציה של אנשים שלא מוכנים לקחת את עצמם בידיים, בקשר לקול הזה שאת שומעת אני חושב שזה יותר קול שאומר לך שאין בשביל מה להתאמץ כי הכול רקוב וממילא לא תצליחי להיות מאושרת ולהשיג את מה שאת רוצה בין אם זה הצלחה מקצועית או בין אם זה קירבה מבני אדם.

  26. תודה על הפוסט. שנים הייתי מאנשי ה'שתיקח את עצמה בידיים'. פוסט אישי כשלך פתח לי את העיניים לפני כמה שנים.
    אז סליחה בשם אני הישנה ותודה על האומץ ועל הפוסט הנהדר-דוקר הזה.

  27. תודה רבה. זה מזכיר לי את התקופות היותר קשות של הפוסט טראומה שלפעמים הייתי מרגיש רע שלא הלכה לי איזה גפה במהלך השירות כדי שהכל יהיה יותר ברור וחד ויחסוך ממני להסביר בפני עצמי ולאחרים את המצב.

    היום כבר לא כל כך מפריע לי לדבר על זה, למרות שזה עדין שם מרוסן אומנם, אבלל כנראה שזה תמיד יהיה שם, תחושה קלה ועמומה של ריקבון פנימי ופחד קטן שמתחבא מתחת פני השטח.

    לפעמים שואלים אותי עד מתי אני מתכוון לקחת את הכדורים, וכשאני אומר עד תמיד אנשים לפעמים לא מבינים איך ומה זה.

    כל הכבוד על גילוי הדעת הזה שמסביר דברים כאלו בצורה וקריאה, עשית שירות טוב להרבה הרבה אנשים, ואני מאחל לך המשך לחימה מוצלח.

  28. תודה.

  29. תודה לך, ואנדר. כמו תמיד, היית לפה לרבים.

  30. כמו רבים אחרים, אני חייב לומר לך תודה. את נהדרת, ואני נהנה לקרוא אצלך תמיד, אבל הפוסט הזה נגע במקום שלא מספיק נוגעים בו. הסברת את זה בצורה האמיתית ביותר שאני יכול לחשוב עליה, אז שוב, תודה.

  31. פתחת פתח לאור לחדור בעדו. אני מקווה שהדברים שלך, הנהירים והכנים עד שמקצב הדברים סביב משתנה לו, ישמשו גם אחרים.

  32. קוראת את כל התגובות ומתרגשת מאוד. תודה לכולכם.

  33. עייפתי מניסיונות שכנוע, עייפתי מלנסות להסביר.

  34. תודה רבה לך על הפוסט החשוב הזה.
    בחברה הפטריאכלית ישראלית צבאית עזר וייצמן שלנו, קולות כמו שלך שמסבירים צדדים אחרים בהוויה, והתכנות של רגש, הם דבר קריטי. ריגשת אותי מאד
    יאיר

  35. תודה, תודה שדיברת בשם כולנו.
    תודה שנתת לי קול שמעולם לא הצלחתי להוציא מתוכי.
    קראתי עם הפסקות כי הייתי חייבת לנגב את הדמעות.
    אחרי שנים על גבי שנים שאני נלחמת בדיכאון ואף אחד לא מעיז לקרוא בשם.
    שנים שטופלתי בתרופות. שאני נלחמת לקבל סיוע מביטוח לאומי.
    הגעתי לקצה של הקצה, ואיפה שהוא עמוק בפנים מצאתי כוח, במקום לוותר, להתאשפז.
    בפעם הראשונה נתנו לי שם רשמי.
    שבועיים באשפוז מבחירה, לא עשו עבורי את השינוי, לא נתנו לי את הכוח להמשיך הלאה,
    כמו הקטע הזה שאת כתבת פה.
    תודה שאמרת את הדברים גם בשבילי.

  36. ואו, איזה פוסט. תודה.
    מה שמדהים הוא שמדובר במחלה שמכה בערך באחד מכל שישה. כלומר, סטטיסטית כל אחד מאיתנו מכיר אדם שסובל ממנה. ובכל זאת, אסור לדבר.
    תודה ששברת את הטאבו הזה.

  37. איזה אומץ , לכתוב פוסט כזה , כמה אישיות , כמה פתיחות . חזקי ואמצי , ומכאן מקום משובי הצנוע , אשלח לך הבנה , אחזיק את דבריך קרוב ללבי , לא , אנו לא מכירם , ולא אני לא סובל אישית מדיכאון . אבל יד , לפחות וירטואלית אושיט לך , נכונה לתמוך , או לפחות לקבל אותך כמו שאת .

  38. אני "סובל" כל החיים שלי בערך מדיסטימיה על רקע הפרעת אישיות ולפעמים נדמה לי שהדבר היחיד שמחזיק אותי הוא לגלות עוד אנשים עם סיטואציה דומה. נמאס לי לשמוע את ה"קח את עצמך בידיים" שזה כמו לבקש מבן אדם בכיסא גלגלים פשוט לקום. אצלי לא רואים את זה. רק חברים קרובים יודעים. לרוב האנשים נדמה שאני בן אדם די שמח. לפעמים נדמה לי שאנחנו האנשים הבריאים היחידים והרוב הם החולים. אני אוהב את היכולת שלי לראות דברים אחרת ולא מעוניין לוותר עליה וכאן הקושי לקבל טיפול. ואני קיבלתי ומקבל טיפולים, כולל תרופתיים.

  39. פוסט בהיר ומרגש
    חבר שלי הראה לי את את לפני כמה זמן: http://static.themetapicture.com/media/funny-depression-comic-smashed-hand.jpg

    נתן לי קצה קצה של הבנה לגבי האוקיינוס הענק המסתתר מאחורי המילה "דיכאון".
    כך גם הפוסט שלך.

    תודה.

  40. מילים קשות, חשובות ונפלאות.
    קצרה היריעה מלפרט את כל המחשבות שרצו במוחי תוך כדי הקריאה.

    מחזק את ידך ומאחל לך ניצחון או לפחות מזעור סבל מקסימלי.

  41. פוסט חזק, אמיתי ומדויק. כל הכבוד לך על האומץ והכנות, ותודה.

  42. פוסט נהדר.
    בא לי להדפיס אותו במיליון עותקים ולתקוע בתיבות הדואר של כולם.

  43. כל כך מרגש! לרגע הנשימה הפכה לכבדה…

  44. […] קלט את זה, אולי הפוסט של ואן דר גראף אחותך – עזבו את שלי ולכו לקרוא אותו – יבהיר סוף סוף שמחלה נפשית היא מחלה לכל דבר. היא לא […]

  45. כנראה ששכנעת אותי לשובה ולבקש עזרה במקום שבו אני הכי שונאת לבקש אותה, תרופות אנטי-דכאוניות, אבל שובה כנראה שאין לי ברירה. כנראה שאני בכל זאת קיימת וכאן וצריכה לחיות. תודה שכתבת את זה.

  46. שובה=שוב, פעמיים. מדובר בתופעת לוואי של הדכאון והחרדות, או מה?!

  47. ריגשת, ניערת אותי רגשית. המשפט שהכי פילך אותי היה: "להזכיר לך שזו מחלה, ושהמחלה הארורה הזו מנסה לשכנע אותך שהעצב והאפלה הם כל מה שאי פעם היה ושאי פעם יהיה לך בחיים – וזה פשוט לא נכון. הם מזכירים לך שהמחלה היא לא מי שאת, רק מה שיש לך." הוא עדיין מעלה לי דמעות בעיניים.

    המון המון תודה.

    כבר קודם הייתה לי הערכה רבה אליך. עכשיו כבר אי אפשר לכמת את זה.

    דבר אחד שמוזר לי שלא הזכרת (אולי היה לך המזל לא להתקל? לא סביר) זה הכעס שנובע מחוסר ההבנה. אנשים חושבים שזה אנוכי להיות מדוכא. שזה אנוכי לרצות למות. כעס של ממש על האדם הסובל, החולה. אף אחד לא כעס והאשים את אחי שחלה ומת, כי זאת הייתה מחלה "אמיתית".
    והאמת, קשה להאשים אותם.

  48. תודה.. פשוט תודה שכתבת את הדברים האלו.. אני מתמודדת גם עם הפרעה נפשית, דו קוטביות, אני מכירה את המקום הכל כך קשה של הדיכאון ויותר מזה, את המועקה שבאה עם הצורך להסביר לסביבה שאין דרך לקחת את עצמך בידיים לחשוב חיובי ולחייך לעולם למרות שאת מרגישה שאת נרקבת ומתנוונת מבפנים… תודה לך על האומץ לפרסם את ההתמודדות הכל כך קשה הזו… אולי יום אחד החברה שלנו תוכל להבין את ההפרעות הללו ולהכיל את האנשים שסובלים מהן.

  49. ואני דווקא מהצד שעד לא מזמן היה אומר לך "קחי את עצמך בידיים". אני מודה שקשה לי להבין את זה איך המוח והגוף שנגרר אחריו יכול לבגוד בנו ככה.
    אני רואה את עצמי כאחת שעברה ילדות לא קלה ומספיק משברים גם בחיים הבוגרים והיו לי תקופות של מצבי רוח אולם תמיד יצאתי מזה והמשכתי הלאה.
    המחשבה על כך שיכול להיות מצב שבו אין לנו שום שליטה לאורך זמן מפחידה אותי.
    אין שום סיבה מיוחדת לכך שאני רוצה לחיות, אני פשוט רוצה והמחשבה שאת לא רוצה לחיות בדיוק באותו האופן מעציבה אותי. המצב הזה פשוט אבסורדי.
    אני יודעת שיש המון אנשים במצבך ואני שמחה לשמוע שחלקם, כמוך וכמו עוד אנשים שאני מכירה אישית, עושים ככל יכולתם להמשיך בחיים "נורמלים" לצד הטיפולים וההתמודדות.
    אז היום אני לא אגיד לך "קחי את עצמך בידיים" כי מה שחשוב הוא שאת מאפשרת לאחרים לתת לך יד.

  50. רק שתהיי מאוזנת ותרגישי טוב, כמו עם כל מחלה כרונית. את הכי יפה לי ככה, אמיתית, ואני אוהב אותך על הפוסט הזה.

  51. את מדהימה. ריגשת אותי מאוד בכנותך, חריפותך וראיית המציאות הכל כך שפויה שלך. מאחלת לך ימים קלים של אור ותקווה וכמה שפחות ימי חושך ואפלה.

  52. תודה. כל כך תודה. לאחרונה, לראשונה בשלושים ומשהו שנות חיי, ביקר גם אצלי הדיכאון. למי ששואל אני פשוט אומרת שאף אחד לא מסוגל לדעת ולהבין מה זה להיות באמת בדיכאון אם לא היה בעצמו – ובאותה נשימה מאחלת לו, לשואל, שגם לעולם לא יידע. הצלחת למסגר את זה באופן מדהים. תודה על שנתת לי מילים להשתמש בהם.

  53. תודה לך על השיתוף, הפתיחות והחשיפה הכרוכה בפוסט. אני מחזקת אותך ומחבקת אותך. מאחלת לך שתימצא הדרך לריפוי, בריאות ואושר.

    אובחנתי בעבר עם דיסתמיה בגיל מאוד צעיר. סבלתי מהמחלה בערך 8 שנים. 3 שנים הייתי על טיפול תרופתי. ותמיד אני בטיפול פסיכולוגי. בין לבין אובחנתי עם מחלה אוטואימנית קשה ופיברומיאלגיה. קצת שוק לאדם בתחילת שנות ה20.
    היום אני מבינה שהגוף והנפש ניסו לדבר איתי וכשלא ראיתי סימנים קטנים הם תלו שלטי חוצות באיילון.
    מציעה מכל הלב, לבנות שגרה (גם בכוח, בהכרח) שמשלבת כמה דברים חוץ מפסיכולוג וטיפול תרופתי : לשלב פעילות גופנית קבועה יום יומית, כזו שעושים בקבוצה, שיש התחייבות לעשות ולהגיע. לפתח משמעת, אני התחברתי ליוגה. אם יש אפשרות גם מאמן אישי יכול להיות. ללכת לתזונאי (כמובן לעשות בדיקות דם וכו') אפשר קונבנציונלי ואפשר מהרפואה המשלימה, אני הלכתי גם וגם השיפור בגוף הגיע מהאיורוודה – הרפואה הודית. כשלא כאבה לי הבטן סוף סוף יכולתי לראות צדדים נוספים בעולם.
    להוסיף טיפול כלשהוא במגע!! שיאצו, עיסוי וכל טיפול מקצועי שנוגע בגוף ובא להטיב עימו. מאוד חשוב . מינימום פעמיים בחודש. וגם אני מצאתי שתרגול מדיטציה, מאוד מאוד עוזר לי לראות את המציאות כמו שהיא ולנשום לתוכה. (ועוד טכניקות שזה לא המקום לפרט 🙂

    מסכימה, שכל זה עולה כסף, זמן, כוח, אני יודעת ומרגישה בעצמי… אבל זו התחלה של בניית איכות חיים! לא נולדנו לסבול. יש סבל בעולם כמו שיש יופי.
    מצאתי שפיתוח המודעות הן הנפשית והן הפיזית, זו הדרך ללמוד מה הגוף, הנפש רוצה לומר (לוקח זמן, לא להתייאש מהר) ולהבין מה הטיפול שיתמוך, ירפא ויבריא, הן את הנפש ואת הגוף.
    מאחלת כל טוב והצלחה!

    • וואנדר וומן המקסימה שלום !
      ממש מרגש לקרוא – לראות אותך.
      את חומד אמיתי,
      את אינך פחות,
      את אחרת,
      אמיתית כנה ישרה פתוחה רגישה אמיצה טובה מכילה ומתמודדת !
      את כל מה שאת רוצה בבן זוגך וכל שגבר בשל רגיש ומקסים ירצה !

      אז למה באת לעולם ?

      אני ממש כמוך,
      את זה אני
      ואני זה את
      במהות הריגשית ודרך ההתמודדות !

      רק שלשימחתי אני עברתי עוד ועזרו לי להבין את התהליך שלי.
      הכאב, החיפוש הבלתי פוסק, היושר הפנימי, האומץ, הרגישות העצומה לאחר,
      הם המפתח להתפתחות של אישיות מקסימה, אוהבת ורוחנית.

      כל הסיפור הוא שינוי נקודת מבט,
      זה כמו לבחור לראות את ה-inside של הילד שלך או של מבוגר אחר
      ולהבין את מניעיו ולהכיל אותו ולהרגיש אושר,
      או לחליפין לכעוס עליו.

      כך זה גם איתך,
      שינוי נקודת המבט,
      הבנה וקבלת סיפור החיים המקסים שלנו בדרך אחרת,
      הם המפתח לאושר.

      את האושר הזה ,
      ויש לי צמרמורות עכשיו,
      רק אנשים מסוגנו יכולים להשיג,

      אני חושב שהצלחה אינה מניע לשינוי והתפתחות האושר הפנימי כמו שיש לנו!

      כן,
      תחווי אושר ממש !
      את אושר במהותך,
      את יודעת את זה !

      לסבל, לכאב, לבדידות שלי, יש מטרה גדולה !!!!

      לצערי,
      אני עסוק עכשיו במשהו אישי חשוב,
      אתפנה עוד חודש לערך,
      ואז אפרט אם תירצי את הסיפור שלי.

      היו לי המון דברים שהשפיעו עלי וטיפין טיפין לקחתי מהם לפי יכולתי
      בתהליך שנמשך שנים !!

      אתיחס בשלב הזה רק לשני דברים:

      ויפסנה
      פותחת צוהר לילד הפנימי שבתוכנו. זה ממש מדהים.
      אפילו שאת כה מודעת, זה מפתח למודעות גדולה בהרבה והבנת מושג חדש,
      שתגלי בעצמך, כלומר: לבד ובתוכך.
      .

      ומדיטציה.
      שזה אותו דבר והרבה יותר,
      והיתחלתי עם זה בעצם בלי להכיר את המושג מתוך אינטואיציה
      וידע כללי כאשר התמודדתי עם חרדות באמצעות נשימות וכווץ הבטן התחתונה.
      לא למדתי כלל, ויתכן והיפסדתי הרבה. כי זה עולם ומלואו.

      אני מאמין שהכל מגיע בזמן,
      אז כך היה צריך להיות.

      באהבה גדולה
      זאבי

  54. "אנחנו האנשים החלולים. אנחנו האנשים הממולאים בחומרים כימיים מפוקפקים. אנחנו האנשים שלא רוצים לחיות.

    כדי להבין במה דברים אמורים מתבקש משל. מתבקש אבל לא נמצא. אנחנו האנשים שחיים מלהיפך, משנאת היקיצה אל אהבת השינה הדומה במשהו שתמיד הוא קצר מדי ונקטע ביקיצה נוספת לאין המוחלט.

    אולי בדומה לבצל. קליפה אחר קליפה נושרת ונשארת תאוות הלא כלום. ללא דמעות, הבצל הוא משל לא הולם ביותר, אבל כוחו של האין הוא גם באיון המטאפורה.

    אנחנו אנשים שלא רוצים לחיות ללא שום צידוק מטאפיזי. אנחנו עשויים מלהיפך. לכאורה אנחנו הבוגדים האולטימטיוויים. איננו מסוגלים למלא ציפיות ואיננו מסוגלים לשאת בחובת נאמנות גם לקרובים לנו ביותר. השמש זורחת ושוקעת. הפרחים פורחים ונובלים. הפרי מבשיל ונושר, ורק אנחנו מצפים לאושר הגדול מכל אושר, האושר של ההיעדרות. אין לנו אהבה גדולה יותר מאשר אהבת העולם השרוי בלעדינו.

    הציפייה מפרכת ומתישה. יום אחר יום מתחדשת היקיצה אל הלא כלום שהוא כאב נטול כבוד ונטול תקווה. אילו היה הייאוש כוח ולא חולשה היה עוקר הרים וטוחנם זה בזה. (דליה רביקוביץ, 31.5.98)
    שלך, MDD

  55. "איפשהו, עמוק בתוך הראש, תמיד יש את הקול הזה שממשיך לומר לך שבעצם את לא צריכה להיות קיימת."
    פה תפסת אותי. כי לא משנה כמה אגיד לעצמי שיש לי חיים מלאים ונהדרים (על הנייר כמובן), ושאני יכולה להסתדר בלי תרופות (שבמילא לא עזרו לי יותר מדי) וטיפול (כי מה כבר יגיד לי פסיכולוג שעוד לא אמרתי לעצמי), הקול הזה לא עוזב. והוא זה שמכתיב את נקודת המבט על העולם, והוא זה שמזכיר לי מי אני "באמת", והוא זה שחשבתי שאף אחד לא מכיר חוץ ממני ועצוב לומר, אבל זה באמת מנחם לדעת שזה לא כך. אני מקווה שגם אצלך, ובעצם אצל כל מי שיש לו קול כזה בראש, מדי פעם הוא משתתק.
    תודה.

  56. באמת המון תודה על הכל- השיתוף, ההחשיפה והנסיון להסביר למי שלמרבה המזל לא חווה את המצב הנורא (והמילה נורא מתארת אותו בדיוק) של היאוש, האשמה, חוסר התכלית שבלהמשיך לחיות, חוסר היכולת להירדם בלילה ובו בזמן חוסר היכולת לצאת מהמיטה בבוקר והרצון שיהיה כבר לילה שוב.
    ללא אנרגיה לעשות אפילו את הדברים הקטנים ביותר והמאמץ הנורא לא להכנע ולמשוך את עצמך בשערות של הראש למעלה-לקחת עוד נשימה באיזושהי אחיזה נואשת בחיים, ללא תקווה-רק להאחז באופן הכי אינסטינקטיבי ופרימיטיבי.כדי לא לטבוע.

    אני כבר לא כל כך מנסה להסביר, אבל כשמישהו רוצה לדעת באמת, אני אומר לו בפשטות-"זה הגהינום" ומתכוון לזה.

    חזקי ואמצי

  57. עצוב שאחותי שולחת לי את הפוסט הזה ושואלת עם אני כתבתי אותן. תצרי איתי קשר? פייס hila biran

  58. הגעתי במאוחר. כדיסטם בעצמי – תודה על הפוסט.

  59. תודה.

  60. מדהימה, תודה על החשיפה

    יישר כח

  61. שולחת לך חיבוק וירטואלי.

    אני כל כך כועסת על אנשים שבאים וטוענים שיט בקשר לתרופות פסיכיאטריות וכמה שזה לא טבעי ורע ולא מוסרי וכל השיט הסיינטלוגי הרגיל.
    זה פשוט מכאיס. אולי כדאי לבעוט להם בביצים ולבקש מהם להתנהג כאילו כלום לא קרה, כי הכאב מורגש במוח בלבד ולא באמת באשכים.

    • במקרה שמת את האצבע על תופעה מעניינת. אנשים שהם סיינטולוגים בלי לדעת שהם כאלה. די משעשע לשמוע לפעמים ממישהו חילוני הרצאה רצינית לגמרי על כוחן של מזוזות או שהשטחים זה שלנו מהתורה. ג'ובניקים גמורים הסבירו לי באריכות איזו פשלה זו שלא שיחררו את גלעד שליט במבצע קומנדו ובמה שנוגע לבריאות, כל אחד, גם אם הוא שמן, מעשן וסובל מאולקוס יכול ללמד את כולנו איך לחיות נכון.

      • אכן…
        דווקא בגלל שבזמנו סוג של הוכשרתי לתחום בריאות די הפסקתי לשלוח את ידי בקטע של להתערב אלא יותר לנסות ולתת לאנשים אמפטיה. או כאשר הם מדברים איתי על הנושא.
        למרות שעדיין מאוד קשה לי עם עישון בציבור, כי זה משהו שגם פוגע *בי* ובמרחב הציבורי הכללי.

  62. תודה רבה.
    חשוב ביותר גם לנו אשר בני משפחה שלנו נמצאים במקומות שונים על הסקלה.
    קל כל כך להגיע להרגשת "שיקח את עצמו". הפוסט הזה, בשבילי, הוא תמרור "תן זכות קדימה" להרגשות של האחר.
    לא להפיל את כל ההתמודדות על החולה ולהוסיף עליה את הבדידות.

  63. סחטיין על התעוזה! יישר כחך.

  64. 3>

  65. גם אני דיסתמית, ולצערי אני מכירה היטב את כל מה שתיארת. אפילו ההורים שלי טוענים שהפסיכיאטר סתם בלבל את המוח ואין לי שום דבר.
    אני לא לוקחת תרופות מסיבות שלא אפרט כאן, ולפעמים אני שואלת את עצמי למה, בעצם. זה היה מקל עליי כלכך.
    כשאני קורסת בלי סיבה נראית לעין, רק מי שמכיר את התקלה הזו מקרוב מבין.
    תהיי חזקה ותילחמי בכל האמצעים שניתנו לך.

  66. סיס, סיינטולוגיה ניסית?
    סתם, סתם.
    }{

    אני מתבונן בזה מהזוית של "האיש שמנגד", בן-הזוג-של, "האיש שעמד קרוב מדי", וכיו"ב.
    ויש תובנות מעניינות, הו, לא חסר.
    אבל השוליים קצת צרים פה.

  67. אני מזדהה עם הסיפור שלך. ההיסטוריה של הדיכאון שלי מאוד מזכירה את שלך והתיאור שלך את המצב שלך ריגש אותי מאוד.

    תודה.

  68. פשוט אוהבת אותך

  69. וקבלי באיחור חיבוק גם ממני. לשמחתי הדיסתמיה שלי לא מלווה בחרדות והסימפטומים הגופניים שתיארת, אבל את שאר ההתמודדות עברתי בשיטות שונות בתקופות שונות והמצב רחוק מלהיות מעודד. פוסט מצוין וקולע כרגיל, ויעידו התגובות.

  70. חיבוק ענקי.
    ועוד אחד.
    ועוד.
    ועוד.
    אני יודעת שהחיבוק לא יעקור את הקול הזה, אבל אולי הוא יעטוף אותך קצת, ויעמעם את הצלילים.
    אז חיבוק.
    ועוד אחד.
    ועוד.
    ועוד…

  71. אהלן,

    קראתי את הפוסט ואני מאחלת לך מליבי בריאות שלמה בכל הרמות. אכן, הלגיטימציה להיות והקבלה שלך ושל המצב היא חשובה ביותר, גם אם מסביב זה אחרת.
    את כותבת "אז לי, הקטנה – הפציינטית – בטח שאין מושג", ורציתי לומר לך שיש כוח אדיר בתוך כל אחד מאיתנו, גם בתוכך, ושיש לו יכולת להבריא אותנו, גם ברמה הפנימית וגם הפיזית. ואולי את הפציינטית אבל בטוח לא "קטנה". יש ספר מקסים ומומלץ אהבה רפואה וניסים של ד"ר ברני סיגל מתאר את תעצומות האדם מול המצבים הנחשבים לקשים ביותר.

    ושוב, מאחלת לך את כל הטוב
    מיטל

  72. כל הכבוד על גילוי הלב והכנות. אני חושב (ויודע) שיש הרבה אנשים ששרויים בדיכאון, גם אם בסוג פחות עוצמתי או מתמשך, שמאוד עוזר להם לדעת שהם לא לבד ושזה משהו שאפשר להתמודד איתו.

    אני מקווה שזה בסדר שאני עושה את זה, אבל יש הרצאה מצוינת של רוברט ספולסקי מסטנפורד על דיכאון מאז'ורי (כלומר, לא בדיוק הדיכאון שמדובר עליו בפוסט הנ"ל) שהיא מאוד מומלצת לצפייה לדעתי. הוא מדבר על המרכיבים הביולוגים, הניורולוגיים והפסיכולוגיים במחלה ועל האופן שהם מתקשרים אחד לשני. אחד מהמשפטים שהוא חוזר עליהם בהרצאה קצת מזכיר את הפוסט: "זו מחלה אמיתית באותה מידה כמו סוכרת". הנה הלינק:

  73. כתבת אותי.

    • תודה על השיתוף. בתור אם ורעיה אני חווה את המתואר פה יום יום אצל בני משפחתי ואף אני לקיתי בעבר בחוסר הבנה כלפי מה שעובר עליהם. אבל לומדת כל יום. החזיקי מעמד ועמדי בעוז מול הנפילות.

  74. מצטרפת לתודות ולהערכה על האומץ ועל השירות המאוד חשוב שעשית כאן, לטובת הסובלים מהמחלה ואלה שחיים איתם. לפעמים עדות של אדם זר מסבירה טוב יותר . רציתי להוסיף גם המלצה לטיפול שנקרא dTMS. לחולים שקוראים כאן – חפשו מידע ברשת ובקשו הפניה מהפסיכיאטר שלכם. ישנם הרבה אנשים שנעזרו מאוד בטיפול. מאחלת לכולם רפואה שלימה ושמחת-חיים

  75. כתוב כל כך מדויק. מזדהה איתך עם צרור האבחנות שלי.
    דפנה

  76. הכל כבר נאמר והכל כבר נכתב. אני שותף לאותן תחושות ומחשבות, ולאותם קשיים יומיומיים. כל מילה שכתבת אמרתי, וכל מילה חשבתי.
    גדלתי בבית בו צמד המילים "מחלת נפש" היה פשוט עוד מושג רפואי, כמו שפעת או הצטננות. רק לאחר שעזבתי את הבית הבנתי כמה גדולה לעיתים הבורות, וכמה קשה לפעמים להסביר ולהבין. אני לא חושש לדבר על המחלה ולהסביר עליה, ועדיין התסכול הזה קיים. כי תחושה לא ניתן להעביר לאחר. תודה על פוסט שמהדהד איתי כל יום.

  77. סליחה אם זה כבר צוין (לא קראתי את התגובות), אבל בדיוק בשבוע שעבר שמעתי (שוב) אזכור לעובדה שתרופות ממשפחת SSRI הוכחו כבלתי-יעילות לדכאון קל ובינוני (לעומת דכאון קשה עד קטטוני). האומנם בישראל עדיין רושמים תרופות SSRI לדיסטימיה?

    ראו מראי מקום בויקיפדיה, למשל:
    http://en.wikipedia.org/wiki/SSRI

    Jay C. Fournier, MA; Robert J. DeRubeis, PhD; Steven D. Hollon, PhD; Sona Dimidjian, PhD; Jay D. Amsterdam, MD; Richard C. Shelton, MD; Jan Fawcett, MD (January 2010). "Antidepressant Drug Effects and Depression Severity". The Journal of the American Medical Association 303 (1): 47–53. DOI:10.1001/jama.2009.1943. PMID 20051569.

    John Kelley (March 2, 2010). "Antidepressants: Do They "Work" or Don't They?". Scientific American.

    (מי שמכיר אותי יודע שאינני מתנגד לתרופות בכלל, ואינני סיינטולוג (טפו!) בפרט. אבל מכעיס אותי שתעשיית התרופות ממשיכה לעשות מיליארדים מתרופות שלא עובדות.)

    • חשוב לי להתייחס לתגובה הזו. כשמדברים על "חוסר יעילות" של תרופות בטיפול במחלה, חשוב לי להזכיר שיש הבדל בין תרופה ש"מרפאת" לבין תרופה ש"מקלה" או "תומכת". היות שדיסטימיה, או סוגים קלים יותר של דיכאון, נוטים להתמשך יותר מאשר דיכאון מאז'ורי, התרופות לא נתפסות כמרפאות אלא כתומכות. הן לא יכולות להעלים את הדיכאון, הן כן יכולות לסייע בתפקוד, וגם זה דבר חשוב.

      מניסיוני האישי: קרה שהתייאשתי מהעובדה שהדיכאון לא נעלם, וניסיתי להפסיק במשך כשנה לקחת תרופות ממשפחת ה- SSRI. התוצאה היתה אסון מוחלט וגמור. ייתכן שעם ה- SSRI אני לא הופכת לחדקרן זהוב שמקפץ בשדות התותים, אבל בלי ה- SSRI, אני הופכת לפקעת עצבים, חרדה ואומללות שמתקשה הרבה יותר להתמודד עם היומיום. עד היום אני אסירת תודה בעיקר להורים שלי, שעמדו בגבורה בכמה מהתפרצויות הכעס והבכי שלי באותה תקופה. אז ייתכן שמדובר בקביים מעט רעועים, שעושים שפשפות בבתי השחי, אבל זה עדיף לי על הליכה על רגליים שבורות. מקווה שהתשובה מספקת.

    • אסף, יש סטטיסטיקה ויש תכלס תוצאות בשטח. אני בטוח שמחקרים נוספים יראו שפרוזאק פשוט משפיע על חלק מהאוכלוסיה לטובה וחלקה צריכה לחפש כלים אחרים. לפעמים זה דכאון שנובע פשוט מסוג אחר של בעיה נוירולוגית שSSRI לא פותר. לצערינו בדיקות דם של מוח בזמן פעולה הן יקרות ומסוכנות, אז הדרך הכי אפקטיבית כרגע היא למפות מאפיינים גנטיים ואחרים של אנשים ש-SSRI כן עוזר להם ולראות אם מצליחים לייצר ניבויים טובים. הרבה מאוד תרופות יעברו במטחנות כריית המידע בצורה הזו (מה שקרוי ביואינפורמטיקה) ונגלה יותר ויותר מקרים כאלו, ונוכל להתאים תרופות יותר טוב. כך למשל היום טבע בודקת למי אפקטיבי קופקסון ולמי לא. זה אולי אומר שהם ימכרו פחות מהתרופה, אבל מי שימכרו לו יוכל להיות בטוח שהתרופה אפקטיבית לו. אני בטוח שאם נחפש מחקרים יותר עדכניים, נגלה שנבדקות האפשרויות שגם SSRI יעברו "שדרוג" דומה בתחום התאמות תרופות לחולים.

      • ואנדר: כמובן, אם את מרגישה שיפור, מצוין. עירא: אני מסכים איתך לגמרי. סביר מאוד שהמשמעות של "יעיל קלינית" תשתנה משמעותית בשנים הקרובות, עם יותר ויותר תוצאות של מחקר גנטי וכו'.

  78. […] כשבוע התפרסם בבלוג של ואן דר גראף אחותך פוסט כנה ואמיץ מאוד על מה זה אומר להיות חולה (חולת) דכאון. […]

  79. תודה רבה רבה על האומץ, הכנות, השיתוף.
    אני רוצה לשתף אותך בזהירות רבה בדברים שהועילו לי, במיוחד אבחון ותרופה שיצרו שינוי איכותי ביכולתי להתמודד. אני בטוחה שחיפשת באופן מעמיק את מה שמקל עלייך ואולי (הלוואי) בכל זאת יהיה גם חידוש שיועיל.
    אני בת 47, מגיל 20 סובלת מדיכאון קליני שהלך והעמיק והתארך עם השנים. לא הגבתי לתרופות (פרט לקלונקס שעזר עם החרדה אך לא לדיכאון), וניסיתי כ-40 מהן בשילובים שונים וגם הטיפול הפסיכולוגי/פסיכיאטרי היה מאד מוגבל בתרומתו.
    היו 3 עזרים שאיפשרו התמודדות טובה יותר:

    1. הספר "בוחרים להרגיש טוב" מאת ד"ר דיוויד ברנס, מאבות הטיפול הקוגנטיבי.
    בשיטה מאד פשוטה של הקדשת 15 דקות ביום של לכידת אותו קול שלילי בכתב, זיהוי העיוות הקוגנטיבי ומענה הגיוני, (שיטת שלושת הטורים), יש שיפור בשיח הפנימי. ספר נגיש ומאד מעמיק לגבי המתרחש במוח ובחשיבה בעת הדיכאון וכלים להתמודדות.

    2. לפני כשנתיים התחלתי להשתתף בקורסים של עמותת "תובנה" (את משלמת כמה שאת יכולה ורוצה – על בסיס "דאנה"-נדיבות הלב). והמפגש עם תפיסת העולם הבודהיסטית והמדיטציות, איפשרה הכלה יותר חומלת של מצבי ושל אחרים. נדמה לי שיש לכך גם השפעה נוירולוגית חיובית (לפי מחקרים מהשנים האחרונות).

    3. מעולם לא חשבתי שיש לי הפרעת קשב (אם כבר להיפך – מיעוט באנרגיה ויכולת ריכוז לפעמים מרשימה), אבל הפסיכיאטר האחרון שלי (בעצמו סובל מההפרעה) הפנה אותי לאבחון והמליץ על הספר הנפלא: "מריטת עצבים – הפרעת קשב" מאת ד"ר האלוול וד"ר רייטי, שני פסיכיאטרים הסובלים מהפרעת קשב בעצמם. ומתברר שיש הפרעת קשב בלי היפריות ועם דיכאון ו/או חרדה וכשקראתי, זיהיתי את ילדותי והתבגרותי בכל עמוד. התחלתי לפני כשלושה חודשים ליטול רטלין, 40 מ"ג ופתאום, הקולות הביקורתיים הרבים, השתתקו או התמעטו מאד. וכשיש שקט בראשי, יכולת ההתמודדות עם הכאב, העצב, הכעס והדיכאון, השתנתה משמעותית. אני עדיין לומדת את התהליך אך מדכאונות שנמשכו חודשים ואף שנה וחצי, כעת חוסר התפקוד הצטמצם לימים.
    בהצלחה וונדר, אומץ הלב שלך מרגש מאד ומרשים מאד.

  80. כתבת מדהים ואני חושבת שלצד המחלה הנוראית הזאת יש בחורה כל כך מרתקת ומדהימה שתמשיך להלחם ולמצוא את מקסימום האיזון כי אנשים צריכים ללמוד ולקבל השראה מהמסע שלך. הרבה אהבה ושמחה נשלחות אליך. אלונה

  81. הגיבו לך כל כך הרבה, אני מקווה שתקראי גם את תגובתי.
    רציתי לומר לך שעלו לי דמעות בעיניים כשקראתי את הפוסט הזה.
    אני מתמודדת עם תסמונת אפקטיבית, מה שאומר שינויים קיצוניים במצב הרוח, בעיקר לרעה. כלומר, אני מאוד רגישה, נפגעת בקלות ומוצפת ברגשות רעים מאוד מאוד בקלות. לכי תסבירי את זה לאחרים. שינויים במצב הרוח לא נשמעים לאף אחד כמו מחלה.
    סבלתי גם תקופות של דיכאון, בגיל ההתבגרות. אני יכולה להזדהות עם מה שאת עוברת. גם אני שמעתי את ה"קחי את עצמך בידיים" ודומיו. אני באופן אישי לא בחרתי להסביר ולתרץ את עצמי לאחרים באותה תקופה. פשוט הסתגרתי בתוך עצמי.
    כל הכבוד על השיתוף, ואפילו יותר על היכולת להעלות את כל זה על הכתב. אני חושבת שצריך המון כוחות בשביל לשבת ולכתוב כזה דבר, עוד לפני שבכלל מפרסמים.

  82. כאחות למישהו שחולה בדכאון -לא יודעת איזה סוג בדיוק מבחינת מונחים-תודה רבה על הפוסט שעזר לי קצת יותר להבין מה עובר עליו ואת ההתנהגות שלו.
    הוא לא ממש שש לדבר ולשתף ואני מודה שלפעמים ממש לא הבנתי למה הוא 'מתעקש' להיות כזה נודניק דכאוני.
    אני חושבת שרוב האנשים מתייחסים לדכאון בצורה קצרת רוח של 'אוי תפסיק כבר ליילל וקח את עצמך בידיים' פשוט מתוך בורות,כמו שאני הייתי.
    אני מקווה שהפוסט הזה יביא באמת להבנה טובה יותר מהסביבה,עכשיו כשאנחנו יודעים בזכותך איך זה באמת.
    תודה.

  83. תודה רבה. את מדהימה והכוח שלך מעורר השראה.
    מדהים שאנחנו תמיד צריכים "תירוץ" תקף כדי שנקבל את הזכות ליפול, ואת הזמן והעזרה הנדרשת לאסוף את עצמנו. כאילו כולנו הפכנו לסניף של ביטוח לאומי ואפילו אמפתיה אנחנו מוכנים לחלק רק אם יוגשו מסמכים רפואיים מספקים.

  84. כתבת בצורה כנה ומרגשת, פעם ראשונה שאני שומעת על חוויה של דיכאון מאדם אחר,
    שעוד משהו חווה את זה כמוני,
    הכי מרגש עבורי הוא שהבנתי שאת זו לא המחלה..
    אחרי שילדתי את הבן שלי היה דיכאון שאחרי הלידה, שנה וחצי שלי טיפול פסיכולוגי ו-9 חודשים של טיפול תרופתי הקלו עליי ויכולתי להמשיך ללא התמיכה והטיפול
    זה לא שאני לא פוגשת את הדיכאון בחיי, הוא מגיע לבקר יחד עם חברתו הטובה חרדה.. אבל למדתי כלים שעוזרים לי לא להישאר בתוכו ולפתח אמונה בעצמי שאני יכולה כי אני מעבר לדיכאון ואני לא ה-דיכאון..
    תודה!!!

  85. כל הכבוד!!!!!

  86. יקירתי ..כל הכבוד על האומץ.וכן אני מכירה את התחושה שנים ואפילו לקחתי כדורים ולמדתי תואר בפסיכולוגיה רק בכדי להבין את התופעה ,האם היא ביוכימית, האם היא תורשתית או התמכרות קוגנטיבית לחמלה ולאהבה.הם בעצם הכול יחד.הדבר הנפלא ביותר לכל זה התגלית שלי היא פעילות ספורטיבית.יומיומית ,וקשב למתרחש בתודעה.זה כל הסוד להכניע את המחלה.

  87. כל הכבוד לך על האומץ לשתף, עם זאת חרה לי לראות שאת מגדירה את עצמך בתור ה"פציינט הקטן" ועל זה הרגשתי לשתף כי לדעתי את האדון של חייך, המילים בהם את בוחרת להשתמש ישפיעו בהתמודדות שלך, את אינך פציינט קטן את אדם גדול, ויש להיזהר עם המונחים ששגורים בחברה.

  88. פוסט מדהים. כתוב נפלא.
    קראתי, הזדהתי, התחברתי.
    תודה.

  89. כתבת נהדר: בכנות, ברגישות, ברהיטות ובהירות גדולה.
    מחזקת מאוד את ידייך ומרגישה שותפות גדולה http://www.oritarif.com/blog/?p=59697

  90. היי,
    אני נמצאת עכשיו בשיא העוצמה (לפחות אני מקווה) של הדיכאון שלי, שנמשך למעלה משנה וחצי. נובע מהפרעות חרדה קשות של שנים שהוחמרו השנה, והוביל למספר ניסיונות/ מחשבות אובדנות.
    במצב בלתי אפשרי זה, אני מחפשת מעט נחמה, אפילו רגעית, ואיזושהי תקווה – כי הייאוש והפסימיות לא מאפשרים לי לראות משהו אחר. ומה שכתבת סיפק לי את הנחמה הקלה בתחושה שאולי יש אנשים שיכולים להבין אותי, ואת התקווה שאולי יש חיים אחרים.
    אז בצורה הכי פשוטה – תודה

  91. שלום וואנדר,שמי אבנר ואני הורה לבחור הסובל מהפרעת אישיות גבולית- BORDERLINE PERSONALITY DISORDER.
    מדובר בהפרעה ולא במחלה.
    זו ההפרעה הקשה ביותר לטיפול פסיכולוגי ולה מיגוון תופעות או שהיא מתבטאת במיגוון צורות רב.
    למשל-דיכאון,חרדה,כפייתיות אובססיבית,סכיזופרניה,אישיות נמנעת ואו מוחצנת ועוד.
    כל אלו הן הפרעות ולא מחלות.
    יש גם דיכאון שהינו הפרעה שאינה נגרמת כתוצאה מהפרעת אישיות גבולית.
    מכל מקום,במאמצי למצוא מזור לבני גיליתי שני דברי חשובים אודות הטיפול בהפרעת אישיות גבולית ובדיכאון.
    לפני כן אומר לך שיש טיפול מאד לא חדש באמצעות נזעי חשמל למוח הנעשה בהרדמה מלאה.הקושי עימו שיש אנשים הסובלים מתופעות לוואי קשות אבל יש לטיפול הצלחות טובות יותר מכל טיפול אחר.
    קצת קשה לי לחשוב שאת וכל/רוב המגיבים לא נחשפת/ם לשיטה זו כי הרי טופלתם ע"י פסיכולוגים ופסיכיאטרים רבים וקשה לי לחשוב שאיש מהם לא ידע על טיפול זה וקשה לי לחשוב מדוע לא הציע זאת למטופליו,אם לא הציע ועברתי על רוב התגובות ולא קראתי התיחסות לכך.

    כ"כ אני מוכרח לציין שלעניות דעתי רוב בני האדם סובלים ברמות שונות מהפרעת האישיות הזו.
    אצל רובם,כנראה,עוצמתה סבילה ונפגעיה מצליחים להתמודד עימה ולתפקד,אפילו היטב וכמעט ללא סימפטומים ניכרים-הרי רובנו מסתירים כל מיני עניינים שאיננו מעוניינים שהסביבה תדע אודותם.

    1.בעולם ובארץ פיתחו שיטת טיפול באמצעות הקרנת גלים מגנטיים למוח הנקראת
    rTMS=REPETITIVE TRANSCARNIAL STIMULATION.
    ההקרנה נעשית בפולסים דרך קסדה המולבשת על הראש.
    בארה"ב אושרה לטיפול קסדה כזו ורבים כבר מטופלים בהצלחה רבה לחלקם,בדרגות הצלחה שונות לחלק אחר וללא הצלחה לאחרים.
    אחד הדברים החשובים הינו שתופעות הלוואי מועטות,בעיקר כאב ראש החולף במהרה.
    השיטה בטיחותית לחלוטין וכבר בוצעו באמצעותה עשרות אלפי אם לא מאות אלפי הקרנות..
    החיסרון של קסדה זו שעומק החדירה למוח של הגלים הינו עד בערך 2 סנטימטר.

    בארץ קיימת חברה ששמה BRAINSWAY שמצליחה לחדור עד 6-7 סנטימטר לעומק המוח.
    הקסדה/הטיפול שלה נקרא deepTMS כלומר TMS עמוק.
    החברה סיימה ניסוי על כמה מאות נסיינים ב-22 מרכזי בריאות נפש בארה"ב,קנדה,אירופה וישראל,עם תוצאות יפות מאד ובקרוב תגיש בקשה לאישור הקסדה ל-FDA.
    בארץ משרד הבריאות אישר ל-4 מרכזים לבריאות הנפש לטפל בדיכאון מג'ורי שלפחות שתי תרופות לא עזרו לטפל בו.
    בבי"ח שלוותא החלו לטפל לאחרונה באמצעות הקסדה.
    הטיפול אינו בסל ועלותו גבוהה אבל יחסית לטיפולים אחרים היא זניחה.
    הטיפול נמשך במשך 4 שבועות 5 ימים בשבוע וכל טיפול נמשך כ-20 דקות.
    כאן תוכלי למצוא חומר רב על החברה ופיתוחיה

    http://maya.tase.co.il/bursa/index.asp?view=search&group_first_level=1&company_group=3000&arg_comp=&srh_comp_lb=1386&srh_from=2012-01-01&srh_until=2012-08-03&srh_anaf=-1&srh_event=9999&is_urgent=0&srh_company_press=

    וגם כאן

    http://www.brainsway.com/

    כאן רשימה מרשימה של ניסויים שעורכת החברה לבעיות נפשיות שונות

    http://www.brainsway.com/Brainsway/Templates/showpage.asp?DBID=1&LNGID=1&TMID=10000&FID=331

    בקרוב יתחיל ניסוי בשלוותה עם הקסדה של בריינסוויי לטיפול בהפרעת אישיות גבולית.

    לבריינסווי גם קסדה משוכללת יותר הנקראת "רב ערוצית" כלומר הקסדה יכולה להקרין גלים מגנטיים בו זמנית בעד 4 עומקים ולאזורים שונים במוח מה שצפוי להגביר יעילות הטיפול.
    בעתיד מתוכנן ניסוי בקסדה זו בדיכאון.

    חובה לציין שכל הניסויים נמשכים זמן רב הן מפאת הצורך לקבל אישורים של רשויות רגולטוריות שונות,הן מפאת הצורך לגייס מטופלים מתאימים ועד הצורך לעבד את הנתונים.

    2.בשנים האחרונות פותחו שתי שיטות לטיפול בהפרעת אישיות גבולית.
    האחת נקראת DBT=dialectical behavior treatment.
    השניה נקראת SCHEMA THERAPY.
    לשתיהן הצלחות מרשימות בטיפול בהפרעה זו.
    בראשונה מטפלים בשלוותה,במכון אופק באבן יהודה,בשיבא.
    ראי גם ד"ר יפעת כהן בגוגל.

    בשיטה השניה מטפלים בבר אילן ואצל ד"ר עופר פלד בקליניקה שלו ברעננה.

    כמובן שללא גוגל אין אפשרות להתקדם בחיפושים.

    מאחל לכולם/ן מציאת מוצא מהקשיים בהם אתם נחבטים ומעבר לחיים נכונים מספקים ובעלי משמעות עבורכם.

    אבנר

  92. תודה, תודה רבה

  93. מרגש. מרגש מאוד לראות פוסט שנכתב עם עוצמה כזו, ממעמקי הלב.
    אפשר להגיד המון, אבל כשבן אדם במצוקה הזדהות והבנה הם הנחמה הגדולה ביותר.

    ובכל זאת, חשוב לי לנחם בדרכים נוספות. כן, אני מזדהה ומבין. ואת הכאב שלך רק את מבינה באמת. והנה, המון חברים עם רגשות דומים לשלך וזה עושה המון.

    הקול הזה לדעתי קיים אצל כולם. לחלקנו הוא גורם להתעלל ולהשפיל אחרים, לחלקנו להיות מעט צנועים ולאחרים – להרגיש רע עם עצמם.
    זכינו לתקופה של חסד, 80-120 שנה לכל היותר. והתקופה הזו מדהימה. הטבע הוא מדהים. היצירה. ההתפתחות. הילודה. החום, הקור, הפרחים. ועוד ועוד. וכולנו חלק מזה. מהחוויה החד פעמית והמדהימה הזאת. וכולנו מדהימים ומיוחדים. גם המסכנים וגם החולים וגם המוצלחים ו…כולם. ככה אני רואה את הטבע. אין יתרון לאחר עלייך. את מדהימה ומיוחדת בדרכך שלך ושום קול פנימי או חיצוני לא יוכל לשנות זאת. וזאת האמת.

    אני טיפוס סקרן, מלא חיים. נהנה מהדברים הקטנים שבחיים. אוהב לטעום ולנסות, לשחרר את הנפש. לפעמים יש חוסר חשק ודכאונות קלים. אבל ברגע שאני נותן מעצמי לאחר, פותח את הלב ופחות מחפש למה אני מרגיש ככה ולמה לא טוב לי אז זה נעלם כלא היה.
    אני משתדל לאהוב את החיים ולדעתי זו התרופה ביותר שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו.

    מאחל לך ולחברים האחרים המון אהבה. אהבת החיים. ושהקול הפנימי יהיה כל כך שולי שהוא יזכר כחלום רחוק. ותחלמו. כי אתם טובים מספיק בשביל הטבע ובטח ובטח בשביל לחיות ולאהוב את החיים.

    באהבה ובהערכה,
    אבי

  94. ועוד משהו קטן: אתן לך במתנה פרח.
    קחי אותו. תתבונני עליו שעה ארוכה.תנקי את הראש ממחשבות ותתרכזי רק בו. בהתחלה זה קשה כי המחשבות רצות אבל בסוף הראש נרגע. ותכילי את כל הטוב של הפרח בתוכך.את כל היופי. הרוגע.
    זה עולם ומלואו ולפעמים לא צריך יותר מזה.

    אז מקדיש לך בשמחה פרח קטן.
    וחיוך 🙂
    אבי

  95. הי,
    התרגשתי ממה שכתבת.
    יש לי אמא שסובלת ממחלה אוטואימונית שהרבה חשבו שהיא מומצאת ( פיברומיאלגיה)
    וגם היה לה פעם התפרצות של דיכאון קליני, לכי תדעי מתי זה יחזור.

    את לא לבד עם האתגרים האלו, יש באמת מעגל מכובד של אנשים שחווים את זה יחד עם המשפחה והחברים שלהם.
    נשמע שאת מתמודדת עם זה באופן מעורר הערכה וכל הכבוד על השיתוף,
    אני בטוח שאת עוזרת להמון אנשים ככה.

    תודה!

  96. נשמה יקרה אני מאחל לך שהקדוש ברוך הוא יבריא אותך מכול חולי ותצאי מאפלה לאורה ולשמחה מכול לבי ויישר כוח על היכולת להביא את זה על הכתב

  97. וואוו, תודה!! אני נשואה לאיש מקסים עם דיכאון. בד"כ אנחנו נושאים את הקושי בגבורה, ולפעמים ביאוש או בתסכול. הדברים שכתבת כ"כ מדוייקים, וישלחו עכשיו בתפוצה רחבה-לכל הסובבים אותנו שלפעמים מבינים ולפעמים שוכחים…
    חיים יפים לך, ולכולנו.
    שנה טובה!

  98. […] שהתיישב עליו פיל דמיוני. כבר ציינתי בעבר בבלוג הזה שדיכאון וחרדה הם אח ואחות, כנראה שהמשפחה החליטה להתאחד כדי לבלות ביחד את תקופת […]

  99. יפהפה, הפוסט כתוב בצורה פשוט יפהפיה. כל כך ברור, דברים שחשבתי עליהם הרבה ולא מצאתי את המילים לתאר. יישר כח ותודה לך.

  100. http://philosophyforlife.org/top-ten-tips-for-recovering-from-mental-illness/

  101. נפלא ונכון ומדויק ומוצלח
    הביקורת היחידה שיש לי היא ההזרה שנעשית פעמים רבות ל"מחלה".
    לא כי היא לא קיימת, לא כי את היא המחלה. קצת כי ישנה נטיה להפיל אחריות עליה ולמקר את הבעיות בגורם חיצוני, שהוא למעשה פנימי.
    יש פה דיסוננס מאוד חזק, שאני חולק ומסכים עמו בכפיפה אחת. צריך להפריד, כחלק מתהליך הריפוי. צריך להפריד כדי לנסות לשמר איי שפיות בתוך הטירוף. אבל אסור להפריד כי את והמחלה חד אתן. אסור להפריד כי רק באמצעות קבלה והכלה של המציאות ההזויה הזו, את יכולה לנסות לפתור אותה. להגיע לשלום עם עצמך, עם קיום חוסר האיזון האלקטרו-כימי. אני מוצא שיותר קל להתמודד עם האשמה דווקא כשאת לוקחת את המחלה ומחבקת אותה חזק, ולא כשאת חיה לצדה בתור מפלצת שהגודל שלה משתנה בהתאם ליעילות הטיפול התרופתי.
    אבל זה רק אני.
    הצלחה ואהבה.

  102. […] תחנה שנייה היא "ואן דר גראף אחותך" עם הפוסט "וכשהיא עצובה…" שעשה לי להרגיש יותר בבית בעולם, וההמלצה האחרונה היא […]

  103. […] מצרפת קישור, לבלוג של vandersister , שמספרת על דכאון בצורה טובה יותר ועמוקה יותר ממני. שווה […]

  104. טוב… מאד מרשים ויפה …כל מילה…)))
    מבקש לשתף בניסיוני האישי –
    סוחב בעליה התלולה כבר חיים שלמים ובעשור האחרון ,החמרה קשה – עקב טראומות ….
    למדתי רבות על המחלה …לפני שנתיים החלטתי החלטה – בגלל בעיות בריאות פיזיות "שגרתיות" , די לכדורים!
    נימאס לי תחושת "הזומבי" והחיים שלא חוזרים ….ועכשיו עוד כדורים? לא! די , אני בוחר בחיים.
    לפני שנתיים שיניתי תזונה = לאט לאט רוב המחלה חלפה .{+בונוס ירדו להם 25 ק"ג}
    בת זוג חדשה בהמשך – חיזקה + החלפת מקום מגורים.
    החיים היום שונים לחלוטין.
    בחיי ,זה לא קורה ביום ! אבל לאט לאט -ללא ביקורת עצמית שרק קוברת …אלא עם חמלה על הטעיות והכשלים והרצון לחיות טוב .
    אשמח לסייע למי שחפץ בכך…ענו לי פה ואשיב לכם… או במייל…

  105. […] מקורא לקורא תקופה ארוכה מבלי להתפוצץ. זה מה שקרה עם פוסט אישי וחושפני מאוד שכתבתי פעם בנושא דיכאון: אני עדיין מגלה שאנשים בודדים […]

  106. תודה על הפוסט הזה.
    אבל חייבת לתקן משהו, שקצת עצבן אותי בקביעתו הנחרצת:
    כסובלת מדיסטימיה כ-20 שנה (וכמוך, גם מדיכאונות קשים יותר לפעמים), וכמטופלת שנים בתרופות, חשוב לי להבהיר שהפסקה הבאה ממש לאו דוקוא נכונה:
    "דיכאון מגיע עם סימפטומים פיזיים מובהקים: תחושת כבדות בכל הגוף, תשישות קיצונית, קשיי נשימה, כאבי ראש, הפרעות עיכול, טשטוש בראייה או קושי למקד את העיניים, רעד בגוף, צמרמורות, אפילו בעיות בזיכרון."
    הדיכאון שלי מעולם לא לווה בשום-שום-שום תסמין פיזי כזה או אחר, כולל לא הקלאסיים שבקלאסיים שבהם (כגון אבדן תיאבון או חשק מיני).
    הדיכאון שלי, לעומת זאת, פוגע קשות בתפקוד.
    ואני מכירה אחרים הדיכאון שלהם לא פוגע בתפקוד היומיומי שלהם כלל, אבל כן גרם להם להתאבד. או לרצות למות.
    כלומר, חשוב להבהיר שדיכאון יכול לבוא לידי ביטוי בצורות מצורות שונות. המשותף לכולן: זו מחלה. מחלה שבצדה סבל רב וייאוש גדול. ומחלה שאכן אינה "בידיים" של החולה בשום צורה.

  107. […] שנה, ללא לאות, ושוחק את הרצון להוציא את המיטב מהחיים. כבר כתבתי בעבר על ההתמודדות האישית שלי עם המחלה הזו, ועלי לציין בצער […]

  108. המילים שלך חדות וגורמות לי לחשוב ולהבין דברים בצורה אחרת, תודה לך. אני חושבת שאת עושה שירות טוב לאלו שחווים את אןתו הדבר אבל מתקשים לומר ולספר זאת כך בבהירות

    • ראשית מצטרפת לחיזוקים: במילים לא רבות נגעת בכאב ובתקווה של רבים ולראייה, התגובות הנרגשות.
      לא אפרט הרבה על עצמי, אני לא דיכאונית אך עברתי המון כאב, בעיקר כאחות לפגועת נפש. אני רק רוצה להציע זווית שבוודאי חשבת עליה, ורבים מהמגיבים חשבו עליה, כלומר לא מדובר בהברקה שלי בלבד, ובכל זאת אין לה התייחסות פה בתגובות: קשה פה, בעולם הזה, ובעיקר במדינה הזו. אנחנו חיים בחברה שסוגדת לכוח וכסף. חברה שמהללת את ההליכה בתלם. אין פה כמעט מקום לרגישות, לשונות. החולשה מודחקת. הניכור הוא רב ולפעמים קשה מנשוא. לרוח ולעולם הפנימי אין הצדקה. יש צעקנות, אגרסיביות ובוטות. לסיכום, וברוחה של אווה אילוז שכותבת על נפש האדם בהקשר החברתי הרחב, אני רוצה לחזק את יידיך ולומר – יש קושי אמיתי ואובייקטיבי בלהיות אדם, במקום ובזמן הזה. כשקשה לי, כשכואב לי, אני נזכרת בזה. באופן כזה או אחר זה מעודד אותי.
      מאחלת לך הרבה מהטוב והיפה שבכל זאת קיים.

  109. כל מילה. טקסט נהדר וכלכך מעורר הזדהות. תודה.

  110. שמי נאוה
    כל מילה זהב!

  111. פשוט תודה שכתבת את זה.
    תודה שלא השארת אותנו לבד,תודה שהראית שיש גם תקווה..ותודה שגרמת לי להרגיש פחות מוזרה וקצת יותר גיבורה עם צמד האחיות שאני סובלת מהן.
    היי שקטה.

  112. שלום ואנדר

    גם עכשיו אחרי כמה שנים שהעלת את הפוסט (ספק אם תיקראי את התגובה) דרך יכולת הכתיבה הגבוהה שלך הצלחת להעביר לי את התחושות שלך וזה בדיוק מתחבר לתחושות שלי השילוב של דכאון סמוי והחרדה עם התגובה של הסביבה , שמח שיש אנשים כמוך שיכולים להעביר את המסר בצורה הטובה ביותר!

  113. וואו….לא יכולתי לכתוב את זה יותר טוב ממך ולתאר את מה שעובר עליי בגוף….
    אכן מחלה קשה ההתמודדות קשה מאוד …
    אני עם דמעות זולגות בתקווה לפרוק קצת מהמועקה הכבדה הזו ולהשתחרר…
    תודה רבה לך

  114. ואנדר, אין מספיק מילים בפי בכדי להודות לך. שפקחת את עיניי למציאות הזאת, שעד לפני כמה שנים לא הכרתי בה. חברתי סובלת מדיכאון, והשתדלתי כל כך לשים את עצמי במקומה, להבין אותה, את כאבה. את עזרת לי בכך. רשמת בדיוק רב כל כך שבעיניי כמעט עלו דמעות. אבל רציתי להיות חזקה. בשבילה. תודה רבה. על הוודוי המדהים. מהלב. שאותו לא אשכח.

  115. שלום לך
    אני גם סובלת מדיכאון וחרדה אמידים מגיל 16. כבר 20 שנה. במשך השנים נסיתי את כלל הטיפולים האפשריים, אבל זה בכל זאת איתי. אני ירשתי את המחלה עוד מאמא והיא מאמא שלה. ולצערי גם העברתי אותה בירושה לשני בני.
    אבל אני אף פעם לא מרימה ידיים, תמיד נלחמת.
    סיימתי 2 תארים, עובדת בתפקיד ניהולי, מנסה לתפקד כמה שיותר רגיל.
    אשמח להיות איתך בקשר, במידה וזה רלוונטי האימייל שלי annanikironi@gmail.com

    לילה טוב
    אנה

  116. מה שלומך?
    היה לי מעניין וחשוב לקרוא את המאמר.
    נשמע שיש לך הרבה כוחות!
    אני בתקופה שאני מרגישה שאני לא יכולה לחיות יותר עם עצמי. נראה לי שמעבר לדכאונות משהו אצלי בהארד קור דפוק ולא משנה אם אני אהיה בדאון או בהיי משהו אצלי לא בסדר וזה קורע אותי מבפנים. ואני מתישה את כל האוהבים שמסביבי.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: