פורסם על ידי: vandersister | אוקטובר 1, 2012

פיל אפשר לפסנתר

הדבר כולו החל לפני כחודש וחצי, כשפיל אפריקאי חביב החליט להתיישב לי על בית החזה וסירב לקום משם. עשיתי את הדבר ההגיוני ביותר שהאדם הממוצע עושה במצב כזה: התקשרתי לואן דר אמא. "אמא, קשה לי לנשום. אני מרגישה לחץ בחזה. לא יודעת אם זה רציני או לא. מה דעתך?" – "רגע, את חושבת שזה התקף לב? שנלך למיון?",  נלחצה אמא, ובאותה נשימה הוסיפה בדאגה רבה, "ואז נשב שם שעות ונתעצבן כי אין רופאים וזה לא מעניין אף אחד והאחיות כועסות והם לא יעשו שום דבר ובסוף מקסימום יעשו לך אק"ג וישלחו אותך הביתה ויגידו שזה סתם התקף חרדה. אז את רוצה ללכת?" סיכמה אמא את הנושא. "אמממ, כנראה שלא. אני אקח כדור הרגעה, בואי נחכה ונראה".

מקץ שעה של הסתובבות בבית בליווי השתנקות, רעידות, סחרחורת, זיעה קרה וטלפונים חוזרים של ואן דר אמא בכל 10 דקות, הוחלט שזה ככל הנראה אכן התקף חרדה, כי אילו הייתי לוקה בליבי באמת, רוב הסיכויים שהייתי כבר מתפגרת. כדור ההרגעה הצנוע שלקחתי זכה להתעלמות מוחלטת מצד לודוויג, כלומר הפיל שהתיישב לי על בית החזה. "שמע נא, יקירי", פניתי אליו בתחנונים, "אל נא באפך הארוך. אין לי שום דבר נגד פילים, אפריקאיים או אסייתיים. אלא שאני זקוקה לחמצן יותר משאני זקוקה לפיל על בית החזה. למעשה, מחקרים מוכיחים שאנשים שלא התיישב עליהם פיל נוטים להאריך שנים לעומת אנשים שכן, אז אם לא אכפת לך…" – לודוויג קטע את רצף התחנונים שלי כשהוא כורך בשובבות את חדקו סביב צווארי ומחייך חיוך מסתורי, כעין מונה ליזה אפרפרה ושעירה במקצת. נאלצתי לשבת, להתאמץ כדי לקחת נשימה עמוקה, ולהשתדל לא לחשוב על פילים.

בדיקות נוספות יומיים לאחר מכן העלו שהלב שלי בריא כשור, כלומר כשור שהתיישב עליו פיל דמיוני. כבר ציינתי בעבר בבלוג הזה שדיכאון וחרדה הם אח ואחות, כנראה שהמשפחה החליטה להתאחד כדי לבלות ביחד את תקופת החגים. לא היה מנוס מהתערבות של מבוגר אחראי: נתתי ללודוויג כמה כדורי הרגעה כתומים לשחק איתם, ושמתי פעמיי אל הפסיכיאטרית להתייעצות. בעוד לודוויג עושה ג'אגלינג בחדווה עם כדורי ההרגעה בפינת החדר, שטחתי בפני הרופאה הטובה את תלאותיי. "תיארתי לעצמי מההתחלה שזה התקף חרדה ולא משהו אחר. אני מאוד לא ששה לעשות שינוי בטיפול התרופתי, אבל קשה לתפקד בצורה כזו. במשך היום אני צריכה לעצור מדי פעם ולקחת נשימה עמוקה בכוח, ולהילחם בסחרחורת. יש לי גם חלומות טורדניים למדי". – "מה זה טורדניים למדי?" הקשתה רופאתי. "אממ, אני כל הזמן חולמת שאני מתה בצורות משונות. למשל, אתמול בלילה חלמתי שאני עולה באש ואז טובעת באמבטיה. ויש גם החלום שבו אני מנסה להוריד חולצה, והחולצה מסתבכת לי סביב הצוואר בכוונה ומנסה לחנוק אותי." פה עצרתי לרגע. "כנראה שהחולצות שלי שונאות אותי. אולי הן לא אוהבות את מרכך הכביסה החדש בניחוח פסיפלורה?" – "מסופקתני", כך הרופאה בעדינות, "אבל נחשוב בכל זאת על איך אפשר לעזור לך. ננסה להעלות את המינון לכדור וחצי ליום. מקסימום, אם זה לא עוזר, נעשה אחורה פנה ונחזור למינון הקודם." בינתיים, בפינת החדר, לודוויג התעטש בקול אדיר וקינח את אפו במרשם החדש שנתנה לי הרופאה.

תרופות ממשפחת "מעכבי ספיגת סרוטונין" הן משונות במקצת. לכל תרופה תופעות הלוואי הייחודיות שלה, אבל התרופות הספציפיות האלה בנויות כך שהן משטות במערכת העצבים המרכזית, כלומר משפיעות לא רק על מה שאנחנו מרגישים אלא על איך שאנחנו מרגישים את זה. במילים אחרות, זה משנה את התגובה הטבעית שלנו לתחושות ומצבים, כך שקשה לנו לסמוך על שיקול הדעת שלנו. מבלי להיכנס להסברים פרטניים מדי – אני בכל זאת לא רופאה, אלא בסך הכל פציינטית ומיטת שיזוף לפילים לעת מצוא – התפקיד של התרופה הוא לשכנע את המוח שאין לו מספיק סרוטונין, כך שהמוח ייצר עוד סרוטונין. עלייה ברמת הסרוטונין בתורה מורידה את רמות החרדה והדיכאון. החלקים השונים במוח מתקשרים ביניהם באמצעות תמסורת כימית-חשמלית, וכל ניסיון "לשחק" ברמות האלה יכול לגרור תגובות משונות, חלקן נעימות להפליא, חלקן בלתי נעימות, וחלקן לקוחות הישר מתוך הפרק הבלתי קוהרנטי ביותר מתוך "הסילמריליון". בין הנעימות ניתן למנות גלים פתאומיים ובלתי מוסברים של רגיעה ושלווה ורצון מוגבר לנמנם. בין הלא נעימות ניתן למנות כאבי ראש משונים, תחושה של שוקים חשמליים בזעיר אנפין בעורף ולאורך עמוד השדרה, גלי חום או קור, הפרעות בראייה, התקפי צחוק או רוגז ללא סיבה הגיונית. הבעיה היא, כמובן, שהתופעות האלה יכולות לקרות גם כחלק מהמחלה עצמה. כל חוסר איזון כימי-חשמלי במוח יכול לגרום להן, ועד השתרופה והמוח מסיימים את המו"מ ביניהם ומגיעים לסטטוס קוו, צפויים כמה שבועות לא פשוטים.

התופעה הקשה וה"סילמריליונית" ביותר מבחינתי בניסיונות האיזון הללו נוגעת ליכולת הוורבלית. זה עשוי להישמע משונה, אבל בין היתר, הצפת סרוטונין (או בצוֹרת סרוטונין) יכולה לגרום לקושי ביכולת הלשונית ובתקשורת. זה מרגיש כאילו החלק במוח שמאכלס את השפה והחלק שאמור לבטא אותה בפועל איבדו קשר ביניהם. רק לפני שבועיים פניתי לעמיתה לעבודה במילים: "תגידי, את יכולה להביור כחול מקפץ עם ברווז צמרירי בפיתה?" לפחות כך זה הרגיש, שזה מה שאמרתי. העמיתה ענתה בשוויון נפש, "אין בעיה, אני מסיימת תוך עשר דקות ושולחת לך את זה". מסתבר שאמרתי "את יכולה לשלוח לי בבקשה את הפרויקט אחרי העריכה", רק שזה נקלט לי בראש משום מה כפתפותי ביצים. התופעה הזו מתרחשת לא רק בשפה מדוברת: במקרה אחר מצאתי את עצמי קוראת את אותה פיסקה במסמך חמש פעמים ולא מצליחה להבין אותה. כלומר, המילים והמשפטים היו הגיוניים, הבנתי את התוכן, אבל בצורה פלאית כלשהי, כל העסק פשוט לא נקלט בחלק של המוח שאחראי לומר לי "כן, הבנת נכון, זה בסדר. אפשר להמשיך". הייתי יכולה לקרוא את כל כתבי ניטשה או את "עלילות קופיקו במוזמביק", והכל היה נרשם באותה צורה, כמילים ומשפטים נטולי מהות ותכלית. באותם רגעים הייתי שולחת מבט הצידה, וצופה בתסכול בלודוויג המפרק את הפאזל שנקרא המוח שלי לחתיכות שונות ומרכיב אותן מחדש להנאתו, מדי פעם מתעקש לדחוס חתיכה משולשת לתוך חריץ מרובע או תוחב חתיכה מתומנת לתוך פיו ולועס להנאתו. יש לקוות שהפונקציה של אותה חתיכה לא היתה דרושה לי במיוחד.

עם זאת, אני שמחה לדווח שהמצב הולך ומשתפר ככל שחולף הזמן. לודוויג עדיין לא עזב סופית, אבל הוא כבר ארז את מיטלטליו במזוודה נאה ומתכונן ללכת בקרוב כדי להציק לקליינט הבא בתור. שינוי המינון עבר בשלום יחסי, כי הייתי מוכנה היטב לכל התופעות שכבר הכרתי מניסיון קודם, וקיבלתי שפע של תמיכה מהמשפחה והחברים (למודי הסבל). והכי חשוב, כמובן, היכולת הוורבלית שלי חזרה לעצמה כמעט לגמרי, ואני סמוכה ובטוחה שרגל קרושה מנקרת חולץ פקקים של פרוכת עם מלפפון חמוץ. הלא כן?


Responses

  1. אאוצ'י, פיל שלם על החזה. לא יפה מצד לודוויג להתנחל עלייך!

    והעניין הזה של השפעת ההורמונים על היכולת הוורבלית מוכר לי מההריון עם הילדונת. נסיונות להסביר לגיניקולוג שאני ממש-ממש צריכה את היכולת המילולית שלי, ושבמקצועי אי אפשר לוותר על זה (במיוחד לא כעצמאית, עם אפס תנאים סוציאלים וילד אחד קיים שצריך לפרנס – שלא לדבר על החתולה) – לא הניבו הבנה רבה.
    למעשה, מה שהוא אמר בתגובה ל"אבל אני באמת לא כזאת!" היה משהו כמו "כן, אבל בהריון כל הסטריאוטיפים הנשיים מתגשמים, לפעמים" – או זה מה שאני חושבת שהוא אמר.. …היו לי קשייים אובייקטיביים בהבנה.

    מקווה שלודוויג ימצא מקום נוח אצל מישהו אחר בהקדם.

  2. את נהדרת ונפלאה. אני אגב מאוד אוהבת פילים, (אובססיה קלה עד בינונית, תלוי את מי שואלים), אבל העדר הביתי שלי מחונך להפליא ולא נוטה להתיישב עלי בדרך כלל.

    דברים שאפשר לעשות פיל:

  3. הפיל הזה שלך? חבר שלו מוטי עבר לגור על החזה לפני שבועיים וכנראה שהוא לא דובר עברית כי כל הנסיונות שלי לשכנע אותו. ללכת לחפש את החברים שלו עולים בתוהו. אז מוטי הוא פילון צעיר ולשמחחתי נחסכו ממני תחושות התקף הלב. יש לי רק לחץ של פילון על החזה ומחשבות טורדניות במוח. וזה מתיש ומתסכל ומרגיז ומתיש.

    אז אני זוכרת שזה יעבור, ומנסה לשעשע את עצמי, ולא מתבישת בזה, ומדברת על זה ומוטי חולק איתי את הבוטנים שלו מדי פעם כך שבינתים אני אומללה אבל מחזיקה מעמד.

    כל הכבוד לך על החשיפה ותזכרי גם את שזה יעבור מתישהו (אינשאללה, בקרוב) ושזה לא את, זה הוא – הפיל.

  4. בלבול במילים הוא מסוג הדברים שנשמעים נורא משעשעים כשהם קורים למישהו אחר . אני מניח שאת חווית סבל גדול.

  5. ולחשוב שדווקא בתקופה של אובדן יכולות וורבליות אמרתי שאני אוהב את כתיבתך. את באמת כותבת נהדר.

  6. יקרה,
    את כותבת מדהים.מדהים. אני ממש נהנת לקרוא אותך.. תודה!!

    (ומזדהה עם הרבה מהתוכן, אבל בעיקר רוצה שתדעי. שוב. מדהים.)

  7. לפחות יכולת הכתיבה לא נפגעה בכלל. את כותבת נהדר.

  8. השכן של לודוויג, אוכל הנמלים המדמיע עבר לגור אצלי לפני שנתיים. בוקר אחד התעוררתי וגיליתי אותו יושב בגופיה מטונפת ובבוקסר ישן מעשן נובלס ולוגם קפה שחור. אפילו להציג את עצמו לא טרח. אחרי חודש שהדייר הטורדני מרשה לעצמו לספר לי בקול רם כמה אני נוראית, טיפשה, מכוערת ולא שווה פילו את בדל הנובלס הבאתי לוכד. עד שהלוכד פינה את הדייר הלא רצוי (ואפילו העביר סמרטוט על הרצפה ושטף את כוסות הקפה שנשארו) ברחה לי השינה. שבועות של נדודים מטורפים. אבל הכל עבר! הכל עובר כנראה.

  9. הפוסט הזה היה קוהרנטי לגמרי ואף הסביר תופעות רפואיות בצורה נהירה ובהירה, כך שמשמח לדעת שהגרוע מאחורייך, ופנייף לעולם האהוב עלייך – זה שאת מצליפה בו בשמינו ללא רחם ומצחיקה אותנו תוך כדי 🙂

    וכמו שאומר הבנזוג שלי, עם העבר הדתי – רפואה שלמה!

  10. לגבי הבילוי במיון – כשזה מתוכנן, ולו בהתראה קצרה, אני לוקח עמי את "כל החיים לפניו", זה "ספר המיון" שלי. נותן פרופורציות ברגעי ההמתנה המתסכלים (שעות בעצם).

    • כשאני הולך לרופא שיניים אני לוקח איתי את 'מיזרי'

  11. בדיוק ביום חמישי הייתי בטיפול ראשון בביופידבק, המטפלת לימדה אותי איך לנשום ובכל פעם שנשמתי את הנשימה העמוקה הזאת הגרף התחיל להשתגע. היא אמרה שזה בגלל ששרירי החזה תפוסים והיא גם תלמד אותי לשחרר אותם כשהפיל הזה מגיע… מקווה שזה יעזור.

  12. ,תודה על הפוסט הטוב מאד.
    רק הערה קטנה: מעכבי ספיגת סרוטונין (SSRI) לא גורמים למוח לייצר יותר סרוטונין, אלא, גורמים לסרוטונין לשהות יותר זמן באזור בו הוא משפיע (המרחב הבין-סינפטי) ובכך מגבירים את האפקטיביות שלו.

  13. מזדהה עם הסבל, ומקווה שאת מרגישה יותר טוב. כמו שאמרו לפני, הפוסט היה קוהרנטי לחלוטין, כך שכנראה את בדרך הנכונה.

  14. מניסיון שלי של שנתיים על SSRI – הגמילה מהם היא מסיבת ריקודים המונית של פילים חשמליים, ולא סתם פיל אחד קטן שיושב על החזה.

  15. And when language explodes
    all our defences are blown away
    In the end, this reasoning's sound: how can we be found
    if we're lost for words
    lost for words
    or still in search for the words…
    I said my piece, I'll take my leave now.
    -Peter Hammill

  16. […] למרות שהוא שם. לא לתת לו לעצור או לשתק אותי. לא מזמן קראתי להתקף החרדה שלי "לודוויג", היות שהוא בא להתיישב לי על בית החזה במלוא כובדו, כמו […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: