פורסם על ידי: vandersister | ינואר 17, 2014

משהו בחיי עומד להשתנות

כל פוסט אישי, בניגוד לפוסטים בנושאים חברתיים-פוליטיים, מדאיג אותי. לפוסטים חברתיים-פוליטיים יש נטייה להפוך לפעמים לסוג של כדור פורח שמתנפח לממדים עצומים, מעורר צונאמי של תשומת לב, יוצר דיון קולני ומהדהד, ושוכך לאחר כמה ימים, בהתאם לנסיבות. אני שמחה על כך, מאחר שהמטרה של טורים בנושאים חברתיים-פוליטיים היא לעורר דיון, לקדם את השיח החברתי ולקדם מודעות לנושאים שחשובים לי. קשה לקדם מודעות בלי גלים של תשומת לב, רצוי גבוהים ככל האפשר.

פוסט אישי, שלא כמו הפוסט החברתי-פוליטי, אינו כדור פורח עצום ממדים. הוא יותר כמו בלון אחד קטן וצנוע, אפילו לא מלא בהליום, אלא מנופח על ידי זוג ריאות אנושיות. לא תמיד יש כוח לנפח את הבלון הזה עד הסוף, כך שהוא לא מגיע למלוא גודלו. יש בזה יתרון: כשהגומי רופף יותר, הבלון יכול לקפץ מקורא לקורא תקופה ארוכה מבלי להתפוצץ. זה מה שקרה עם פוסט אישי וחושפני מאוד שכתבתי פעם בנושא דיכאון: אני עדיין מגלה שאנשים בודדים קוראים אותו לאורך זמן, ולפעמים גם שולחים לי מסר אישי לגביו. וכך צריך להיות, כי לא כל נושא יכול להיות צפלין מרחף בשמיים ששייך לכולם. ולא לכל אחד זה מתאים, לקרוא פוסט אישי וחושפני. וזה בסדר.

אז פוסט אישי, כמו בלון קטן, תלוי באנשים שיבחרו למסור אותו ביניהם, ולפי זה אוכל או שלא אוכל להרגיש את התמיכה בו. הנה לפניכם עוד בלון, בצבע כחול, כי זה הצבע החביב עלי.

לפני כשבועיים כתבתי כאן תיאור של הגעה לחדר מיון בעקבות התקף חזק של כאבי גב. הייתי במצב כל כך נואש, ששני חברים נאלצו לגרור אותי בכוח מהמיטה ולהסיע אותי למיון. יצאתי משם עם מלוא חופניים משככי כאבים, הוראה לשכב במנוחה מוחלטת, והפניה דחופה ל-MRI. באותו פוסט כתבתי את המילים הבאות:

"הפחד הגדול ביותר שלי הוא מפני ניתוח. זה יקרה מתישהו בעתיד אם ארצה ואם לא."

אז תגידו, איך מתמודדים עם הפחד הגדול ביותר? כי העתיד קרוב יותר ממה שהיה נדמה לי.

תוצאות ה-MRI חזרו, והתברר שאחד הדיסקים בגב התחתון שלי פרץ לתפארת, עד כדי כך שכל תוכנו נשפך החוצה והוא יוצר לחץ על תעלת עמוד השדרה. אחרי התייעצות עם שלושה רופאים מומחים, התברר שיש לי שתי אלטרנטיבות: לשכב במנוחה מוחלטת עוד חצי שנה, בתקווה שכל חומר הדיסק שנשפך ייספג, ושאף חלק ממנו לא יסתייד ויגרום לנזק עצבי בלתי הפיך. כלומר, זו לקיחת סיכון גדול למדי. זה גם אומר שאאלץ לעצור את החיים שלי לחצי שנה, מה שלא ממש בא בחשבון.

אופציה ב', שהיא האופציה הסבירה יותר: ניתוח. שאיבת חומר הדיסק שנשפך, והוצאת הדיסק עצמו, היות שהוא סיים את הקריירה המזהירה שלו.* מאחר שאני פציינטית עבת בשר ואין חולק על כך, יש סיכוי לא מספיק טוב להצלחת הניתוח בשיטה האנדוסקופית, ולכן ככל הנראה יהיה מדובר בניתוח בגישה הרגילה, עם חתך מלא. אשפוז קצת יותר ארוך, צלקת קצת יותר ארוכה בגב. לא סוף העולם.

אז מה מפחיד אותי כל כך? הרי עברתי בעבר שני ניתוחים עקב אבנים בכליות, אני יודעת מה זה ניתוח. הייתי אמורה להיות מתורגלת ומנוסה כבר. הלא כן? מה כל כך מפחיד?

התשובה הפשוטה ביותר היא "הכל". אני מפחדת מההמתנה הארוכה עד שהמנתח יהיה מוכן. אני מפחדת מצעדיו של הסניטר המבשרים על לקיחתי לחדרי הניתוח. אני מפחדת מהשכיבה, עירומה לחלוטין, מתחת לסדין דקיק, מתגלגלת על המיטה בדרך לחדר הניתוח. אני מפחדת מהמחט של האינפוזיה, מחומר הטשטוש, מכובע הבד המצחיק שישימו על ראשי כדי לאסוף את השיער. אני מפחדת מהמסיכה שישימו על פני שניות לפני שאשקע לתוך תרדמה עמוקה. אני מפחדת להתעורר בחדר ההתאוששות, המוח מתחיל להתעורר והגוף נשרך-נגרר אחריו. מהניסיון לומר משהו, והגילוי שהפה והלשון מסרבים לשתף פעולה. אני מפחדת מצינורות ונקזים שיהיו מחוברים אלי. אני מפחדת מהלילה הראשון, עם קולות צפצוף המוניטורים, עם תחושות של דקירות קלות ועקצוצים פה ושם, שיגרמו לי לחשוש שמשהו לא בסדר. אני מפחדת שיכאב יותר מדי, ושלא תהיה אחות פנויה לתת לי משככי כאבים. אני מפחדת מסירי לילה, שאין מנוס אלא להשתמש בהם. אני מפחדת מחוסר האונים.

וזה עוד לפני שאתחיל את תהליך השיקום וההחלמה.

אני מפחדת לגלות איך הגוף שלי מתפקד אחרי הניתוח, באיזה קצב הוא יצליח לחזור לעצמו, ואם בכלל יצליח לחזור לעצמו. האם אצליח לשבת יותר מחמש דקות רצוף? האם אצליח אי פעם שוב להרים מגבת שנפלה לרצפה? האם אוכל לגזור לעצמי את הציפורניים ברגליים? לקשור שרוכי נעליים לבד? איך אצליח לעבוד? בשכיבה? בחצי-ישיבה? בתלייה מהתקרה עם חבל באנג'י? ומה לגבי שני הדיסקים הפרוצים האחרים שלי? מתי הם יחליטו לעשות עוד בעיות, ויחזירו אותי לנקודת המוצא?

זה השלב שבו אני אמורה לתת פתרונות להתמודדות עם פחדים. אין לי הרבה כאלה, אבל כל מה שיש לי, אחלוק בשמחה.

פתרון מס' 1: לא לנסות לברוח מהפחד. להיפך: לברכו לשלום, כידיד-אויב מוכר וידוע, להכיר בקיומו, ולהמשיך לנוע למרות שהוא שם. לא לתת לו לעצור או לשתק אותי. לא מזמן קראתי להתקף החרדה שלי "לודוויג", היות שהוא בא להתיישב לי על בית החזה במלוא כובדו, כמו פיל אפריקאי. אין לי ספק שלודוויג ילווה אותי גם בתקופה שלפני הניתוח וגם בבית החולים עצמו. אנחנו חייבים למצוא דרך להסתדר ביחד, לודוויג ואני, וזה מה שנעשה.

פתרון מס' 2: לא להיות לבד. משפחה, חברים, וחברים שהם משפחה, הם הדבר הטוב ביותר שקרה ליקום מאז המפץ הגדול. הם מסיחים את הדעת מהפחד, מעניקים חיבה ותמיכה, מספקים שיחה נעימה, שעשוע ודברים לעשות כדי להעביר את הזמן, וכמובן, מביאים ממתקים, שוקולדים ובובות פרווה.** ומה שהכי חשוב: ברגעים שבהם הגוף לא מתפקד והמוח מטושטש, אני לא מפחדת לומר להם שאני זקוקה לעזרה. אני מרגישה לא נעים עם זה, ותמיד ארגיש, כי קשה לי מאוד התחושה של תלות באדם אחר. ברם, כפי שמציינת כותרת הפוסט, הדבר הזה עומד להשתנות. אני כבר לא בגדר "יכולה לעשות הכל לבד". הגוף אמר את שלו, ורצוי להקשיב לו לפני שיתפרק עוד יותר.

פתרון מס' 3: כימיקלים! משככי כאבים הם דברים נפלא, תרופות נגד חרדה הן דבר נפלא, ובתקופות קשות על אחת כמה וכמה. אני מכירה את הפיתוי לומר "לא, זה לא כזה נורא, אני אתמודד לבד. אני יכולה להתגבר". ובכן, לא כולם, לא תמיד, לא בכל מצב ולא בכל מחיר. יש מי שיכול לקפץ על רגל אחת כאשר הרגל השנייה שבורה, ויש מי שיבחר להשתמש בקביים או בכיסא גלגלים. אין בכך כל בושה, רק לקיחת אחריות על מצב קיים ובחירה בפתרון המתאים לאותו אדם.

פתרון מס' 4: הסחות דעת שאינן אנשים. למדו לסרוג, חברו חמשירים, גלשו באינטרנטים אם אפשר. כתבו את הרומן הגדול שיהפוך לרב מכר עולמי, או סתם יצחיק את החברים שלכם. האזינו למוסיקה שאתם אוהבים ושתקל עליכם ברגעים הבודדים. לכו לישון! לפעמים תנומה טובה עוזרת. צבעו ציפורניים בלקים במיטב גווני העונה, ציירו ברווז על מפית בעט כדורי. אפשר גם ברבור. וגם עט נובע. ערכו רשימה של דברים שתרצו לעשות כשתצאו מבית החולים, או רשימה של מאכלים טעימים שתרצו לאכול. וכמובן, הבחירה הנוכחית שלי, כי אין לי פה כרגע אנשים: כתבו פוסט בבלוג.

עדיין אין לי תאריך לניתוח, והעתיד לוט מעט בערפל. הפחד מפניו גרם לי לכתוב לפני יומיים פוסט שהוא למעשה הספד לעצמי, אבל לאחר מחשבה ארוכה, ובהתייעצות משותפת עם לודוויג, החלטתי לגנוז אותו לעת עתה. כך או כך, אתמודד עם מה שיגיע.

נאמר לי שהניתוח הזה מצליח ברוב המקרים, אבל יש סיכוי מזערי של אפס פסיק אפס אפס מספרכלשהו אחוז, שמשהו ישתבש ואשאר משותקת מהפופיק ומטה. חצי הכוס המלאה, כמובן, היא שעכשיו אני יכולה לומר שרועד לי הפופיק, ויש לזה סיבה טובה מאוד. תודה על ההקשבה, ומי ייתן ופופיקיכם יהיו שמחים תמיד.*****

================================================================

* כמאמר הפתגם באנגלית, It went out with a bang. אני מקווה שאין לי עוד איברים בגוף שמתכננים מסיבת סיום דומה. 

** בובות פרווה הן מתנה נהדרת לשוהים בבית חולים. ראשית, זה משובב לב ומשעשע; ושנית, אפשר להשתמש בבובת פרווה ככרית לעת מצוא. ***

*** לא שאני רומזת משהו. ****

**** טוב, זיבי, אני רומזת משהו. הבו לי בובות פרווה!

***** היה שווה את זה רק בשביל ההזדמנות לכתוב "פופיקיכם".******

****** אני על משככי כאבים ממש חזקים. 


Responses

  1. אני מוסיף עוד אמצעי הסחה אחד – להיכנס לאתר של דתיים ולהגיד להם שהם טועים ואין אלוהים, הוויכוחים הסוערים שזה יגרור יגרמו לך לקחת איתך את המחשב לחדר הניתוח ולהמשיך להקליד תוך כדי הרדמה רק כי השטויות שהם אומרים פשוט לא יאומנו.

    • אממ, תודה, אבל המטרה שלי כרגע היא להוריד לחץ, לא להגביר לחץ… חשוב על עיסוקים מרגיעים.

  2. התכנית שלך נשמעת לי מעולה. וכן, הדבר הטוב ביותר לעשות עם פחד וחרדה ודכאון וכל רגש מחורבן אחר היא להרגיש אותו וללמוד לנשום איתו.

    במחיר להשמע כמו נודניקית אמליץ לך על הספר ז״כשדברים מתפרקים״ של פמה צ׳ודרון. אני קוראת אותו עכשיו בהמלצת חברים רבים והוא מצוין.

    החלמה מהירה ודובים!

    • נהפוכו, אני שמחה להמלצות על ספרים ושאר אמצעי העברת זמן. כמו כן, דובים!

  3. זמן רב אני קורא אצלך ורק עכשיו מגיב.. אז ברכותיי יש לך סטוקר ! זה בטח נשמע טוב !?

    אני יכול לספר לך את האמת הסובייקטיבית שלי כפי שחוויתי אותה, אני מקווה שזה יעזור לך.. (גם אם היא לא נעימה)

    כאחד שהיה באותו מסדרון, חלקי גופי מסומנים בכחול כתרנגולת לפני חיתוך, ודבורת הזעם של החרדה מארגנת את אבריי מחדש (אין פרפר בסיפור הזה), אני יכול לספר לך שההרדמה ממש מהירה- פחות מחמש שניות ואת בעולם של כלום. אז את יכול להיות רגועה מהחלק הזה, ולהנות מזה, כי הכאב יגיע אחר כך, בשיקום. (וגם החוסר יכולת לעשות פיפי ביום יומיים הראשונים,בגלל הואליום- אבל זה כבר צחוקים, אחר כך.)

    השיקום ארך כשנה + , ומאז שאריות הגוף שלי והתוספות שנוספו לתוכו, שבעזרתם אפשר לבנות פיגום ברזל קטן (אא קבלן ברזל וגבס לשירותך), מושכים יום אחרי יום ,דקה אחרי דקה. הפזיותרפיה עזרה מאוד, גם ההידרותרפיה.. , למדתי לפתח יחסי שנאה שנאה עם הכסא גלגלים והקביים- מתחת לבית שחי- שפשפת בת !@#$ ואחכ של המקומבנים- עם ידיות מיוחדות לזרועות ותופסני ידיים- בהתחלה 2 , ואחרי זה רק אחד, ובסופו גם זה הלך לדרכו- לאחסון.
    במהלכו הבנתי משהו. זה רק אני, אנחנו, זה מה שנשאר. זה רק הנקודה הקטנה הזאת שמכילה את ההוויה שלנו, רק היא יכולה להתגבר, רק אנחנו יכולים להתגבר על הכאב על הפחד, על הדכאון. לא סמים (הרגעה, בטח שהרגעה),לא אלכוהול,סיגריות,אינטרנט או חברים או משפחה יכולים לעזור. רק הנקודה שלנו.

    תמיד חששתי מדברים, מטופשים יותר או פחות, אבל כשהם קרו, בסופו של דבר , לא קרה כלום. העולם המשיך בדרכו, הציפורים המשיכו לשיר את שירם, אנשים עדיין מיהרו לדרכם, ומדהים למדי , גם לשמש זה לא ממש הזיז.. ולי רק נותר להמשיך הלאה.. גם כשהייתי שרוי בתהום המר בגלל דכאון, וגם בזמן הפציעה.. בסופו של דבר החשש היה גרוע ממה שקרה. פשוט מתפעלים את מה שקורה בכל רגע נתון.
    ממזמן החלטתי שלא אהיה "נכה מקצועי" כזה שסוחב את הפציעה ומפזר מסכנות, דורש שיטפלו בי- כי זה החיים שלי ,ויש עוד הרבה מה לעשות ולהשיג.

    המשפט שאני מוצא שהכי מתאר את היכולת שלי להתגבר , נמצאת במילותיו של פרנק הרברט ב"חולית"
    "אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על־פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר."

    כיום, 5 שנים לאחר הפציעה, יש דברים פיזיים שאינני יכול לעשות, אבל אני חי נושם ופעיל בכל זאת. אני קיים. הנקודה שלי עדיין קיימת. גם שלך תהיה. תני לזה זמן. זה לא הולך קל או נטול כאבים. אבל זה יעבור. ובנתיים יש לך הרבה מאוד זמן פנוי. אני ממליץ על imgur , זה קורע אותי מצחוק לפעמים..

    רק שתדעי, זה אחד מהפעמים הבודדות שהמייל שלי נרשם בבלוגים,בתגובה לפוסט- אם בא לדבר את מוזמנת..

    ברכות והצלחה.

    • לא מת על הזדהות יקר, תודה רבה על השיתוף ואומץ הלב. כמו כן, קבל ח"ח על אזכור "חולית"! וכמובן, תודה על איחולי ההצלחה. סביר שאעדכן מעל דפי בלוג זה.

      • זה בסדר (-:
        תרגישי טוב..
        (ואנדר-פול…)

  4. אם להתמקד בחדשות הטובות, הצטרפת אלינו, המציירים ברבורים בכל מקום. אנו המציירים ברבורים מצדיעים לך, ואנדרנפלאה!

    ולהתמקד בעוד חדשות הטובות, יש כאן חיות פרווניות אך-לא-של-אמת שאפשר להשליך אליך בשמחה. אלך למצוא קטפולטה.

    רפואה שלמה, ואנדר. רפואה שלמה ודובים, כמו שהציעה שרונה. רפואה שלמה והרבה דובים, מכל הגדלים והסוגים ואורכי הפרווה.

    • קטפולטה! 🙂 כמובן שעכשיו אני מדמיינת את עצמי תחת מטח של בובות פרווה. טיהי. *לב*

  5. סיפרתי לך כבר שאני מומחית בשיקום? 13+ שנים בתה"ש. כבר לא שם היום אבל שיקום הוא שיקום הוא שיקום… ולא משנה אם גב, ראש, או אצבע משולשת. יש המון עניינים משותפים והתמודדויות שהן מעבר לייחודיות שהאתר הספציפי שנפגע מזמן ושכל כך יפה שמת לב כמעט לכולם.
    אני פה אם את צריכה או רוצה. האימייל שלי ידוע לך

    מחזיקה לך אצבעות.

    • המון המון תודה. יש סיכוי שאזדקק לעצתך הטובה בעניין, אחרי הניתוח. תודה!

  6. קבלי תמיכה מרחוק (ואם תבקשי, גם מקרוב). בתי חולים זה לא כיף, אבל צריך לראות אותם במקרה הזה כרוע הכרחי ואולי נקודת מפנה לטובה. אני רק רוצה לתקן שלצייר על מפית בעט נובע זה כמו לנסות לכתוב בכרטיס ברכה עם פחית ספריי צבע.

    חיבוק גדול יקירתי. אני מקווה שאם כבר פולשים לך לגב יוכלו לעשות בבת אחת משהו לטובת כל הדיסקים הבעייתיים או איזו פעולה מונעת מתוחכמת כזו. תרגישי טוב!

    • תודה, איש יקר. בינתיים קיבלתי הבטחה שילמדו אותי לסרוג קרושה, כך שנחסך ממני עניין העט הנובע. הידד!

      • רגל קרושה?

        טאבלט לשחק מהמיטה יש?

  7. מאוד מרגש ואמיץ (לבקש עזרה, מאנשים, בובות וכימיקלים, זה בכלל לא מובן מאליו), ומקווה שגם מקל עליך כשאת כותבת את כתיבתך המשובחת. מאחלת שהכול ילך טוב ולטובה, ותפגישי פילי פרווה הרבה יותר מפילי חרדה. ותודה על העצות, הן טובות לעוד מצבים.

    • תודה רבה. אני לא מרגישה אמיצה במיוחד כרגע, אבל טוב לשמוע 🙂

  8. שולחת בובת פרווה וירטואלית

  9. צרת רבים ואין נחמה? תרגישי טוב, ועדיף לא לעשות ניתוח. להתחמק כמה שאפשר וקנאביס רפואי כמובן. הרבה. http://colaholic1972.wordpress.com/2012/06/11/discl4l5/

  10. היי, ראשית תודה על שאת נותנת לנו להיות שותפים לחוויה שלך.

    ממש מפתה אותי להניח כאן קישור לאתר של איש קסם שהציל אותי ואת סובבי כמה פעמים מהבעיות כרוניות מזעזעות
    http://drmatz.info/
    סחה על ההתנגשות החזיתית עם הפחד והפילי חרדה. ישר כוח


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: