פורסם על ידי: vandersister | נובמבר 9, 2017

כשהיא מדברת, כשהוא מדבר, תסתמו את הפה

ראיתם את "הזעקה לחופש"? לא? אז יש לכם מה לראות בסוף השבוע הזה. הסרט מגולל את סיפורו של לוחם החירות הדרום-אפריקאי, סטיבן ביקו. ביקו שאף לשחרר את השחורים משלטון האפרטהייד לא רק פיזית, אלא גם מנטלית: הוא ואחרים בתנועת "התודעה השחורה" הפיצו רעיונות של שוויון וזכויות אדם, כדי שהאוכלוסייה השחורה תרים את ראשה המדוכא והמושפל, תמצא את קולה ואת עצמאותה ותבין שמצבה הוא לא גזרת גורל ולא מצב טבעי, אלא תולדה של השקפת עולם קולוניאליסטית נצלנית וגזענית, המתיימרת להציג שיפוט מוסרי לקוי ומעוות כסדר הטבעי של המין האנושי.

ביקו נרדף על ידי שלטונות האפרטהייד במשך שנים, עד שנאסר ב-1977 והובא לבית המעצר בפורט אליזבת. כמו רבים ממתנגדי המשטר בתקופתו, הוא עבר מסכת עינויים קשה. ביקו נכבל בשלשלאות לסורגי תאו, נחקר במשך שעות ארוכות כשהוא תלוי בתנוחה הגורמת כאב רב, הוכה בכל גופו ולבסוף מת מדימום פנימי בגולגולת בעקבות החבלות החוזרות ונשנות בראשו. המשטר, מצידו, טען שביקו מת עקב "שביתת רעב", אך הנתיחה לאחר המוות הוכיחה סימני אלימות קשים. כשהידיעות על נסיבות מותו הודלפו לעולם, הדבר היכה גלים בתודעת הקהל והגביר את ההתנגדות למשטר האפרטהייד ולזוועות שחולל.

ועכשיו, בואו נדבר על דזמונד טוטו. טוטו היה ארכיבישוף דרום אפריקאי שעמד בראש אחת הוועדות החשובות ומעוררות ההשראה ביותר, לטעמי, בהיסטוריה של המין האנושי. ברוח הפיוס של נלסון מנדלה, הוא ניסה לעשות את הבלתי אפשרי ולהתחיל לרפא פצע בגודל יבשת. אתן לוויקיפדיה להסביר במה מדובר:

ועדת האמת והפיוס (Truth and Reconciliation Commission) היא ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה על ידי ממשלת דרום אפריקה לאחר סיום משטר האפרטהייד. ביסוד הקמת הוועדה עמד הרצון לחקור, לתעד ולהוקיע את עוולות המשטר הקודם ואת הטרור של ארגוני האופוזיציה שלחמו נגדו, לפצות ולשקם את נפגעי תקופת האפרטהייד משני הצדדים, לסייע בהעברה שקטה ומסודרת של השלטון מידי המיעוט הלבן לרוב השחור ללא טינה או נקמנות, ולהציב תמרור אזהרה מפני הישנות משטרים דומים.

ההדגשה של "ללא טינה או נקמנות" היא שלי. טוטו לא חיפש נקמה ולא ביקש לערוך משפטי ראווה. הוא ביקש פיוס וריפוי. הוא רצה לשמוע מ"האנשים הקטנים", לאו דווקא מהדמויות המרכזיות כמו ביקו: אנשים שנעשה להם עוול, בכפרים הקטנים, בעיירות, הוזמנו לתת עדות. גם המתעללים והפוגעים הוזמנו להעיד על שעשו ולבקש חנינה. לפני שנים צפיתי במקצת העדויות שנשמעו בוועדת האמת והפיוס. אחת מהן התקבעה במיוחד בזיכרוני: אדם לבן, שוטר לשעבר תחת שלטון האפרטהייד, סיפר על מקרה שהיה כאשר הוא וכמה שוטרים נוספים לכדו מספר אנשים שחורים, התעללו בהם במשך שעות ארוכות, ואחרי שגססו, שרפו את גופותיהם במדורה כדי להיפטר מהראיות. כי כך עשו באותה תקופה. זה היה מקובל, ואיש מאנשי שלומם לא הרים גבה. השלטון שכלל היטב את מנגנוני ההסתרה והטיוח של מעשי הזוועה שלו, ומעשה כזה הפך לעניין שבשגרה.

דזמונד טוטו ביקש בראש ובראשונה להקשיב. להקשיב לאנשים שנפגעו, לתת במה לכאבם, ולתת במה חשובה לא פחות לאנשים שרוצים להתוודות על מעשיהם ולהתמודד בפומבי עם ייסורי מצפונם ועם ההשלכות של פשעיהם. בעיני טוטו לא היו סיפורים "קטנים מדי" או חסרי חשיבות – כולם תרמו לתמונה הגדולה שהיתה האמת של שנות האפרטהייד. על חשיבות הוועדה אמר טוטו: "ללא מחילה אין עתיד, אך ללא הודאה לא תיתכן סליחה".

וכעת, נשימה עמוקה.

בשבועות האחרונים, כולנו מוצפות/ים בעדויות של נשים, בעיקר, אך גם של גברים תחת המיזם ‎#MeToo ("גם אני"), החושף סיפורים על הטרדות מיניות ותקיפות מיניות. עוד ועוד שמות של פוגעים נחשפים: הארווי וויינשטיין וקווין ספייסי הם הבולטים שבהם בזירה העולמית, ובביצה המקומית שלנו – אלכס גלעדי, גבי גזית, יורם זק, ודומה שבכל יום עולים שמות נוספים ונחשפים סיפורים נוספים.

וכמו שקורה תמיד, לצד הסיפורים צצים כעובש על הלחם אנשי המקצוע בעיני עצמם, כלומר המודדים והמעריכים: האם מה שקרה לנפגעת "באמת" קשה או שזה סתם אירוע שולי? האם לפני 10, 20, 30 שנה היה מקובל להתנהג כך ולכן זה נסלח? האם פעם זה היה סתם "חיזור" או "שובבות" ולכן, בסקאלת הפגיעה המינית, זה לא ממש "נחשב"? המודדים והמעריכים יודעים מה חשוב באמת ומה לא, הלא כן? הם מבינים חוויות שמעולם לא עברו טוב יותר ממי שעברו אותן, ושוקלים עוולות שלא חוו על בשרם. אל תהיו מודדים ומעריכים. בסופו של יום, הם די טמבלים.

אז זה מה שרציתי לומר, בסיכום כל המלל הזה. אל תהיו מודדים ומעריכים ושוקלים ואומדים, מובילי דעה ומגבשי דעה. לא על כל דבר צריך מיד להגיב ולפרשן ולנמק. אל תקבעו איזו תלונה "נכונה" או "מועילה" או "תורמת למאבק" או "עושה נזק".

היו כמו דזמונד טוטו.

הקשיבו. פשוט הקשיבו.

אם ועדת האמת והפיוס של דרום אפריקה היתה פתיחת פצע בגודל יבשת, הוועדה הבלתי-רשמית של MeToo מתחילה לאט לאט לפתוח פצע בן אלפי שנים ובגודל כדור ארץ שלם. טוטו צודק: ללא מחילה על עוולות העבר, לא נוכל להתקדם לכיוון העתיד. אולם – ללא הודאה, ללא חשיפה, ללא בקשת מחילה והכאה על חטא – לא תהא סליחה ומחילה. 

ספרו מה קרה לכן וגם לכם. ספרו מה עשיתם, וגם מה עשיתן, אם יש. לטעמי, MeToo לא מיועד להיות תכנית מסודרת של מנהיגות התנועה הפמיניסטית (יש כאלה? מי הן? אולי תכירו לי אותן?), אלא תנועת שורשים, שמגיעה מהמקומות הקטנים והנמוכים ביותר, ומראה את התמונה הגדולה ביותר. תמונה של עוול עצום בהיקפו וכמעט בלתי נתפס. ברור למה אנשים מנסים לפרוט אותו לפרוטות ולמדוד אותו בסנטימטרים ובקילוגרמים – קל יותר להתמודד עם מנות קטנות מאשר עם ההבנה שהעולם שמסביבנו כל כך, אבל כל כך, מעוות ומפלה כנגד אוכלוסיות שלמות. אבל לטעמי – זו טעות. אנחנו לא אמורות ואמורים בשלב זה לאמוד ולשקול ולהסיק מסקנות. צריך רק לדבר – ולהקשיב.

אז כשמישהי מספרת שפגעו בה, בלמו במחילה את פיכם/ן והקשיבו. כשמישהו מספר שפגע ומביע חרטה אמיתית, בלמו במחילה את פיכם/ן ותנו לו מקום. אל תחששו לספר ואל תצרו אווירה שבה חוששות וחוששים לספר. אנחנו זקוקות/ים לאמת הזו כמו לאור השמש, כמו לאוויר נקי, כמו למים חיים. עם קצת מזל, הילדות/ים והנכדות/ים שלנו בכלל לא יבינו מה זה MeToo.

פורסם על ידי: vandersister | ספטמבר 27, 2017

קונטרה אינדיקציה דולור סיט אמט

לפני אי אילו שנים, כאשר למדתי בבית ספר לאמנות ששמו מתחרז עם "כמה-רע אובסקורה", היה לנו קורס באמנות פלסטית שבו נתבקשנו ליצור יצירה פלסטית כלשהי שמחברת בין שני עולמות נפרדים. לצורך התרגיל, בחרתי לאמץ את הסגנון של בקבוקים מלאי חול צבעוני בשכבות, ובמקום חול מילאתי את הבקבוק שלי בתרופות פגות תוקף בצבעים שונים – כדורים, גלולות, כמוסות. כאשר הבאתי את יצירתי הפרמקולוגית הצבעונית לשיעור ביקורת, נאמר לי על ידי האמן של "כמה-רע" שהעביר את השיעור כי זה "ילדותי" ו"לא אמין". מדוע לא אמין, שאלתי. "כי אף אחד לא לוקח כל כך הרבה תרופות", אמר אמן כמה-רע בניפוח נחיריים של בוז ולעג.

הייתי יכולה לפטור זאת באמירת "הו, ילד קיץ תמים שכמותך". אבל זה היה שנים רבות לפני שסאגת "משחקי הכס" בקעה מביצת הדרקון שלה במוחו של הסופר המהולל, אז הרפרנס הזה לא עמד לרשותי. במקום זאת, אמרתי לאותו אמן שככל הנראה אין לו הורים עם מגירות מלאות תרופות, כי אנשים בהחלט לוקחים כמויות כאלה כשהנסיבות דורשות זאת. הוא צקצק או נחר לעומתי, איני זוכרת איזה מביניהם. רוב האמנים שלימדו בכמה-רע לא היו מורים מוצלחים במיוחד, והסתפקו בצקצוקים וחרחורים בשיעורי ביקורת. למען האמת, הדבר היחיד שלמדתי מהם היטב הוא שאגו מנופח הוא מצרך חיוני לאמן כמו שאופניים הם מצרך חיוני לשפמנון.

שנים רבות חלפו, אני כבר לא מנסה ליצור אמנות פלסטית*, אבל רצה הגורל ואני זקוקה לתרופות מסוגים שונים. על כן שמתי פעמי אל בית המרקחת הקרוב של קופת החולים כדי להוציא את המרשמים התלת-חודשיים שלי, בנוהל הרגיל. הרוקחת החביבה ומלאת העזוז הלכה לפה ולשם, העמיסה את הדלפק בערימות נאות של תרופותיי, ואז עצרה בחריקת בלמים:
"את לא יכולה לקחת את שתי התרופות האלה ביחד", אמרה מלאת-העזוז והצביעה על החפיסות, "את חייבת לבחור רק אחת מהן".
"מה?… למה?" גמגמתי. "אני תמיד לוקחת את שתיהן".
"יש לי במחשב התוויית נגד, קונטרה אינדיקציה. צריך אישור מיוחד של הרופא".
"אבל הרופאה שלי מודעת לזה, היא הסבירה לי שאסור לקחת יותר מ-3 מהסוג הזה ליום, ואני אפילו לא מתקרבת לזה".
"אבל היא לא הכניסה אישור למחשב", כך עזוז בנעימת ניצחון, "בלי אישור היא לא לוקחת אחריות על זה שיקרה משהו. היית רוצה שיקרה משהו?"
"אבל… אני לוקחת את התרופות האלה יחד כבר ארבע שנים ולא קרה שום דבר. ממתי ההתוויה הזו?"
"מאז ומתמיד", התעקשה עזוז.
"אז איך מעולם לא אמרו לי את זה? זה אף פעם לא קרה, ואני מוציאה תרופות כל שלושה חודשים כמו שעון. הנושא אף פעם לא עלה".
"לא יודעת", כך עזוז, "זה מה שכתוב לי וצריך אישור. את צריכה להחליט מה לקחת – או הנוגדיכאונמיצין, או הנוגדכאביגבציטרין."
"במילים אחרות", סיננתי מבעד לשיני החשוקות, "את שואלת אם אני מעדיפה לסבול מהחרפת דיכאון או מהחרפת כאבי גב".
"חלילה. אבל מישהו צריך לקחת אחריות, לא? הרופאה שלך צריכה לאשר, שזה באחריותה אם יקרה משהו, נכון?"
"אבל… לי יש אחריות. אני זו שלוקחת את התרופות. היא הסבירה לי את הבעייתיות ואני יודעת איך לקחת אותן כך שלא ייווצר מצב מסוכן. האחריות שלי לא מספיקה?"
עזוז גיחכה והשמיעה נחרה וצקצוק שהחזירו אותי הישר אל ימי כמה-רע העליזים. "הרופאה חייבת לאשר וזה חייב להופיע במחשב".

ראיתי את עצמי בעיני רוחי, צועדת הביתה אבלה וחפוית ראש ונטולת תרופה, ומשהו בי פקע. רוח המרד של 1789 פרצה מתוכי כרוטב הולנדייז מבעבע לצלילי ההמנון הצרפתי:

"אז דברי עכשיו עם הרופאה כדי שתתן לך אישור. היא נמצאת במרפאה שלי בנווה-פיסטוק, המספר הוא כך וכך. אני אחכה".

נעצתי את רגלי הכואבות כשורשי אלון עתיק ליד דלפקה של עזוז, וסירבתי להתפנות. החלפנו מבטים מזרי אימה, ובסוף עזוז נכנעה והלכה לחפש טלפון. שמעתי אותה מדברת עם הפקידה של מרפאת נווה-פיסטוק. אחר כך חזרה אלי ואמרה "לא מצליחים להשיג את הרופאה, תפוס". – "כן, הרבה פעמים תפוס שם", השבתי בנונשאלנטיות מעושה, "נסי שוב". עזוז הבינה שיש לה עסק עם קרציה, וחזרה אל שפופרת הטלפון. אחרי כמה צלצולים לפה ולשם, היא הצליחה להעלות את הרוקחת האחראית של נווה-פיסטוק, שהתקשרה לאחראית על הרופאים של נווה-פיסטוק, שהתקשרה למישהי שהחליפה פעם את הרופאה שלי בנווה-פיסטוק, וזו נתנה לי – תבורך נשמתה הנצחית – אישור זמני לניפוק שתי התרופות, חרף הקונטרה-אינדיקציה. הרוקחת מלאת העזוז ולמודת התבוסה שבה אל הדלפק וירתה לעברי מילות אזהרה:
"טוב, קיבלת אישור חד פעמי, אבל זה רק הפעם. בפעם הבאה את חייבת לדאוג שהרופאה תיתן אישור קבוע, כי מישהו צריך לקחת אחריות אם יקרה משהו. כולם תמיד חכמים עד שקורה משהו, נכון?"

ממש רציתי להשיב לה שמניסיוני, גם לפני שקורה משהו כולנו טיפשים נורא, אבל לא רציתי להתגרות בגורל. אפילו לא ציינתי בפניה שבניגוד למה שהיא אולי חושבת, אני לא נוהגת לרוקן את חפיסות התרופות שלי לתוך קערה ולאכול אותן עם חלב כמו מוזלי. הסתפקתי בניצחון הזה, נטלתי את תרופותיי ושבתי הביתה.

עכשיו, אל תבינו לא נכון. אין לי בעיה עם זה שיש רוקחות מלאות עזוז שרוצות לעשות את מלאכתן נאמנה ולוודא שהמטופלים לא נפגעים כתוצאה מתגובה בין-תרופתית כזו או אחרת. אני גם מאוד מעריכה את זה שאותה רוקחת עשתה מאמץ, יצרה קשר עם המרפאה ובזכותה חזרתי הביתה מצוידת בכל התרופות שלי. אני מאמינה שהטרטור אינו באשמתה או ברצונה, ואסירת תודה לה.

מה שמטריד הוא ראשית כל, חוסר התיאום המהדהד בין זרועות הטיפול, לאמור "הרופאה אמנם רשמה לך משכככאבימיצין אבל המחשב אומר לא, אז נה באוזן, תצטרכי לבזבז עוד חצי יום עבודה על השגת אישור"; ושנית, הטענה התמוהה ש"זה תמיד היה ככה". אני לוקחת תרופה כבר ארבע שנים רצוף ומעולם לא אמרו לי שאי אפשר כי איקס – אבל "תמיד היינו במלחמה עם אירואסיה". או עם נווה-פיסטוק, במקרה דנן. זה מוציא מהדעת: אם יש הנחייה חדשה, שעומדת להקשות על חיי המטופלים ולגרום להם להתרוצץ שוב בין מרפאת האם לבית המרקחת כדי להשיג אישורים, טפסים, חתימות, ברכת האפיפיור ופמלייתו – לפחות תודו בזה ותספגו את המרמור הצודק שיופנה אליכם. האמירה "זה תמיד היה ככה" היא סוג של גזלייטינג, שגורם לי לחשוב שזו בעצם אשמתי שלא שמתי לב שתמיד היתה הנחייה כזו רק שבדרך פלאית מעולם לא נתקלתי בה במשך שנים.

אחד מחבריי או מכריי הרופאים, איני זוכרת כרגע מי, סיפר לי שפעם כשהיה בתורנות בחדר מיון, הגיע אליו בחור שניסה להתאבד עם כדור אקמול אחד. במידה ותהיתן/ם, אלא אם אתן/ם אוגר סיבירי ננסי, אי אפשר להתאבד עם כדור אקמול אחד**. ניסיון ההתאבדות נכשל, והבחור נשלח הביתה. מה מטריד בסיפור הזה?

נכון. לא העובדה שכל רוקח/ת ייתן לכל מטופל/ת בשמחה רבה מלוא החופן כדורי אקמול, כי זו תרופה ללא מרשם ואין לה שום "קונטרה-אינדיקציה" – אלא העובדה שהבחור רצה להתאבד ומן הסתם היה זקוק לעזרה נפשית. הוא היה יכול, טכנית, להתאבד עם מספיק כדורי אקמול שהיה מקבל בקלות ללא מרשם.*** אני אומרת זאת בפירוש: כבר קיבלתי בעבר בסיטואציות שונות מספיק כדורים כדי לאבד את עצמי לדעת. זה לא קרה. אובדנות אינה קשורה להימצאותו של חבל תלייה בביתכן/ם, היא קשורה למצב הנפשי. מי שרוצה להתאבד, תמצא את החבל.

מי שלא – לכל הרוחות, הפסיקו להעמיד מכשולים בדרכה ותנו לה את הכדורים שעוזרים לה לחיות.

אילוסטרציה: אוגר בגודל כדור אקמול. לא מיועד ללקיחה דרך הפה

 


* עוגות שמרים נחשבות לאמנות פלסטית מתכלה?
** ואני גם לא לגמרי סגורה לגבי האוגר. מניחה שזו כמות גדולה מדי לגופו הקטן. יש וטרינרית בקהל?

*** אני לא ממליצה על המוות הזה. ראשית, אני לא ממליצה על מוות בכלל, ושנית, נאמר לי שזה גורם לקריסת הכבד ולייסורים קשים. אם לצטט את דורותי פרקר, עדיף כבר לחיות.

פורסם על ידי: vandersister | ספטמבר 13, 2017

אונס בן יין

לא פעם תהיתי, גם מעל דפי הבלוג הזה, איך חלק מהפרסומאים הישראלים יוצרים את הקמפיינים המופתיים שלהם. אני לא מתכוונת לאנשים יצירתיים וחביבים שעושים את עבודתם נאמנה. אני מתכוונת לפרובוקטורים בכל מחיר, שלועגים לנשים, לשמנים, לילדים, למוגבלים וכולי וכולי, ומכוונים בדיוק מופתי למקום שנמצא בערך שש אמות מתחת למכנה המשותף הנמוך ביותר. איך הם עושים את זה? האם הם מקלידים את הרעיון לקמפיין באמצעות האשכים שלהם? האם הם תוחבים אצבע לחור ישבנם, מורחים את התוצר על הנייר ומגישים את זה בתור הקופי? מה הסוד שלהם?

תשובה לשאלה הזו עדיין אין לי. עם זאת, אתמול נתקלתי יחד עם עוד רבות וטובות בפרסומת המבחילה של רשת בשם "יין בעיר", שמאחוריה עומד – תרתי משמע, ככל הנראה – פרסומאי בשם אסי שביט, ממשרד "שביט וזהו":

כפי שדווח אתמול, הקמפיין ירד שעה בלבד (!) לאחר פרסומו, בעקבות התרעמות של נשים וגברים רבים שמבחינתם נחצה קו אדום. כפמינאצית מנוסה, צפיתי בדיוק מה יקרה אחר כך: הפרסומאי ימסור תגובה מיתממת, מתנשאת ופוגענית כמעט באותה מידה כמו הקריאייטיב שלו. ואכן, כך מסר ה"וזהו":

"הקמפיין נולד מתוך אינסייט מחויך ומדויק שלכל אדם שהתחתן עברה בראש המחשבה כמה פרטנרים היו לבן זוגו לפני, וזה נעשה בחיוך. זו שיחה ומחשבה שהתרוצצה אצל כל אחד שהתחתן. מי שבחר להיפגע ולהתמקד רק בצד הנשי עשה זאת מאינטרסים שבכלל לא התכוונו אליהם. אנחנו במאה ה-21, סקס הוא לא טאבו ואנחנו לא הראשונים שעשו זאת, במיוחד לא בעולמות התוכן של האלכוהול.

"ובכל זאת אם מישהו נפגע והבין משהו שלא התכוונו אליו, אנחנו מתנצלים וזו לא הייתה כוונתנו. יש לזכור שפרסומות מן הסוג הזה מופיעות גם בתכניות בפריים טיים של ערוץ 2 ערב ערב ובטח שבבדיחות בתכניות סטנדאפ. שם זה מתקבל בהומור, וברגע שיש גורם מסחרי כולם משנים את עורם ומתנהגים כאילו אנחנו באירן בשנות ה-70."

וזהו היקר, רציתי לומר לך כמה דברים:

  1. "אינסייט" זו "תובנה" בעברית. השימוש במילים המגניבות-לכאורה "אינסייט מדויק" לא הופכות את החרא שמרחת על נייר ליותר מרשים ומקצועי.
  2. האשמת הקורבן היא דבר בזוי. פגעת? תתנצל. אל תשתמש ברטוריקה המשפילה "מי שבחר להיפגע". לא בחרנו שתפרסם את הגועל נפש המיזוגני הזה. לא מסוגל לקחת אחריות על מעשיך? אל תצפה שיתייחסו אליך בכבוד.
  3. תירוצי "אבל כולם עושים את זה" או "אבל הוא התחיל" מתאימים לגן טרום-טרום-חובה, לא לאנשים בוגרים. וגם "שם" זה לא תמיד מתקבל בהומור. כמו כן: זה שאתה בוחר להשתמש בזין שלך כתחליף קבוע למוח, לא אומר שכולם עושים זאת.
  4. לגבי הטענה "למה בחרתם להתמקד רק בפרסומת עם האישה ולא בזו עם הגבר": ייתכן שהשגחת בכך שאלימות נגד נשים היא מכת מדינה, ולכן אין סימטריה ב"הומור" מהסוג הזה. נשים שנחשבות למופקרות מינית זוכות לאלימות מילולית ופיזית, לעומת גברים שכיבושיהם המיניים זוכים לתשואות. היתממות מזוקקת ומבחילה מצדך, וזהו, ודי מעידה על כך שיכולת ה"אינסייט המדויק" שלך קצת טסה בזווית עקומה וברוורס. במו קמפיינך המכוער תרמת להעמקת תרבות האונס. מחיאות כפיים סוערות.
  5. אם הכל נפלא, כוונותיך היו טהורות, לא השכלנו לרדת למשמעות העמוקה והמפעימה של הקמפיין המפואר הזה – מדוע הורדת אותו אחרי שעה? משום ש"בחרנו להיעלב"? או משום שידעת היטב שגוש הצואה שהשלכת על פרצופיהם של רבים לא יתקבל בעין יפה? אתה לא יכול להתהדר בנזר של "מגן על המיניות החופשית" עם הקשקוש על אירן, אם בחרת למרות הכל לשחק את המשחק שאתה בעצמך טוען שמבזה נשים. אי אפשר לאחוז את המקל הזה בשתי קצותיו, או שה"אינסייט" שלך לא גילה לך את העובדה הזו?

לסיכום, וזהו הנכבד, אם אינך יכול לחשוב על אף רעיון לפרסום יין טוב ומשובח מאשר הקלישאה ההו-כה-שחוקה של "חיחיחי תראו איזו שרמוטה", אולי אינך צריך להיות פרסומאי. מה דעתך על הסבה מקצועית לפרוקטולוגיה? כבר הוכחת שאתה מכיר היטב את נבכי החלחולת האנושית – אני צופה לך עתיד מזהיר בתחום.*

מילה אחרונה לגבי הטענה שבעצם העלאת הפוסט או הפצת הקריאייטיב הזה אנו תורמות/ים לפרסומו של המוצר ו/או משרד הפרסום: לא כל פרסום הוא פרסום חיובי, וחרם צרכנים הוא כלי חזק מאוד. אם הפסולת הזו נראית גם לכן/ם בלתי ראויה, הצביעו בכיס ואל תממנו קמפיינים נוספים כאלה. וזהו.


* אני מתנצלת עמוקות בפני כל הפרוקטולוגים/ות, שעושים/ות עבודה קשה וחשובה. ברור לי שחיטוט בתחת ומריחת תוכנו על פרצופם של אנשים אינן הפעולות האופייניות למקצוע. מקסימום לפעוטות שנמצאים בשלב האנאלי.

פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 15, 2017

ערות, אבל זה לא עוזר לנו

תארו לעצמכן שאתן יושבות עם קבוצת חברות בבר. החברה היושבת מימינך מזמינה לעצמה מוחיטו, ואומרת לך: "זה הקוקטייל המוצלח בתבל! מתקתק ורענן, כדאי לך לנסות!" את משיבה לה במבוכה: "אבל אני לא אוהבת נענע, ויש בזה נענע. נענע עושה לי בחילה". – "את לא מבינה שום דבר", נוזפת בך החברה, "אין לך טעם!"
החברה שמשמאלך אומרת: "אל תקשיבי לה. יין אדום טוב, זה הדבר. נסי את המרלו סוביניון – הוא עשיר בטעמים, מחמם את הלב ואת הנפש". – "אבל אני לא אוהבת יין יבש", את משיבה, "זה פשוט לא טעים לי". – "אוף איתך", מתרגזת החברה, "איך אפשר לומר לא ליין טוב? הוא ממש מושלם, בציר משובח והכל!"

הברמנית מתערבת ואומרת: "חברות, למה לריב? הנה יש לנו כאן 'קוקטייל הבית', שעשוי משילוב של רום, וודקה, מיץ חרובים, סירופ ערדליים ומלח ים אטלנטי. זה מעולה! כדאי לכן לנסות, ברגע שתטעמו, שוב לא תרצו אף משקה אחר לעולם!"

הבנתן שזו מטאפורה למשהו, נכון? יופי.

לפני כמה ימים כתבתי דבר בדיחה טיפשי בפייסבוק, שעסק בתכונה המעצבנת של תחתוניות להידבק לעצמן הרבה יותר טוב משהן נדבקות לתחתונים. לא הוספתי את התכונה העוד יותר מעצבנת שלהן להידבק לפעמים לשיער הערווה, אבל אולי הייתי צריכה לציין זאת כי זה ממש לא נעים, לנתק תחתונית מהערווה כשהיא מקופלת. כלומר התחתונית מקופלת, לא הערווה.

"ואנדר", אתן נאנחות, "מה עניין ערווה מקופלת לקוקטיילים?"

ובכן, בתגובה לדבר הבדיחה הטיפשי שלי התפתחה שיחה מהסוג שהייתי שמחה אם היתה נפוצה יותר. נשים שונות מבין חברותיי החלו לחלוק חוויות ועצות שנוגעות להגיינה נשית. חלק אמרו שהן מעדיפות להשתמש בתחתוניות ותחבושות רב-פעמיות. חלק אמרו שאין להן בכלל צורך בתחתוניות, והוסיפו שפעמים רבות גורמים לנשים להרגיש שהן מלוכלכות למרות שאין זה נכון כלל ועיקר, והשימוש בתחתוניות מיותר מבחינתן. אחרות השיבו שזה לא עניין של לכלוך אלא של נוחות, בפרט כשיש כל כך הרבה נשים שסובלות מדליפת שתן, או שפשוט לא אוהבות את התחושה של תחתונים רטובים מהפרשות נרתיקיות.

פעם בשבועיים-שלושה אני רואה ברשת חברתית כזו או אחרת מישהי כותבת על גילוי של פריט כלשהו שקשור לווסת או לאנטומיה נשית, ששינה את חייה והיא ממליצה עליו בכל פה לנשים אחרות. פעם מדובר בגביעונית (mooncup) לשימוש במחזור, פעם בתחתונים סופגים שעשויים מחומר מיוחד, פעם במגנט שמתחבר לתחתונים והוא שואב את כאבי המחזור או משהו דומה, ופעם בטיפול כמו דיקור או קריסטלים או ארומתרפיה – אבל השורה התחתונה היא שאותן נשים הופכות למסיונריות של השיטה, ומנסות, לעיתים בצורה ממש בוטה ולא נעימה, להוכיח לכל האחרות שהשיטה שלהן היא כל כך מתוחכמת, מופלאה ונכונה – שממש מטופש שהן בוחרות באופציות אחרות.

בקצרה: זה לא עוזר. פעמים רבות זה אפילו מזיק.

בהרחבה: לכל אחת מאיתנו העדפות שונות, רגישויות שונות ובעיות שונות. לחלקנו יתאים מאוד להשתמש בגביעונית, טמפונים וטבעות או התקנים תוך-רחמיים, ולחלקנו יתאים להשתמש בתחבושות, קונדומים ותוספי מגנזיום לפני מחזור. אחד העוולות הקשים והמתסכלים ביותר שאישה אחת יכולה לעשות לאחרת הוא להניח שמה שנכון ומרגיש טוב ונעים לה ולגופה שלה, בהכרח נכון לשאר הנשים. זה נכון, יש קווים אדומים וגבולות קיצוניים שרובנו מעדיפות לא להגיע אליהם. למשל, רובנו לא נבחר בניתוח כריתת רחם כדי להימנע מכאבי מחזור (וטוב שכך, ניתוח כריתת רחם זה עסק מסובך עם השלכות מרחיקות ווסת*). אבל בין לבין האפשרויות הקיצוניות, יש מגוון שלם של אופציות שכל אחת מאיתנו יכולה וצריכה להתנסות בהן לפי רצונה, לערבב ולערבל, ולמצוא את התמהיל המתאים לה ולגופה כמו כפפה לואגינה.

כל זה נאמר כשעדיין לא נכנסתי לנושא העגום והכאוב של מחלות ומצבים שמונעים כל התעסקות באזור הערווה והנרתיק. אחוז לא מבוטל של נשים לא מסוגלות בכלל לשקול את האופציה של טמפון בגלל כאבים במבוא העריה (וסטיבוליטיס/וסטיבולודיניה), וממש כואב לי לראות נשים שצוחקות על נשים אחרות שמעדיפות לא להשתמש בטמפונים. כלומר, גם אם את לא סובלת מהבעיות האלה ופשוט מעדיפה לא להשתמש בטמפון, כמובן שזה לגיטימי, אבל זה כואב שבעתיים להיתקל בלעג וזלזול כשהאפשרות הזו פשוט לא קיימת עבורך. כאב הלב הזה מורגש בכל פעם שאני רואה בפורום סודי הודעה שכותבת מישהי באצבעות רועדות ומבוישות על המקלדת, בנוסח: "תגידו, רק אצלי זה ממש כואב להכניס טמפון?" או "יש פה עוד מישהי שממש סבלה בבדיקת פאפ?" או "זה נורמלי שאני לא מצליחה להחדיר אצבע?"

זה קורה כי עם כל הפמיניזם שבעולם, אנחנו עדיין תוצרים של תרבות שאומרת לנו שאסור לחשוף ואסור לשתף. אנחנו חוששות ומתביישות לדבר על דברים טבעיים לחלוטין, הפנמנו שאנחנו חייבות להסתיר ולהרגיש בושה כשמשהו לא פועל כמו שהוא "אמור" לפעול, ואנחנו מאשימות את עצמנו כשכואב לנו. וכבר כתבתי בעבר על הבעיה שמנציחה את עצמה, כי היות שנשים מתביישות וחוששות ולא מעלות את הבעיות ודורשות פתרונות – רוב הגינקולוגים/ות עדיין לא מספיק מודעים/ות לבעיות האלה, לא מעלים/ות את האופציה של בעיה בעצמם/ן, וגורמים לעוול חמור פי כמה וכמה כשהם טוענים/ות ש"הכל בראש שלך" ו"את רק צריכה ללמוד להרפות".

לא מזמן שוחחתי עם חברה שחוותה בעיה דומה לשלי בתחום של תפקוד מיני וכאבים בנרתיק. התייחסנו לספר הפופולרי "ערות", שמתאר חוויות מיניות של נשים, ואמרנו שאנחנו צריכות לכתוב ספר המשך – "ערות, אבל זה ממש לא עוזר לנו". כל הדברים שנראים לנשים אחרות מובנים מאליהם, כך שאצלן הדיון מתחיל מאיכות יחסי המין, אופי הזוגיות, ביטוי התשוקה וכן הלאה – אצלנו הוא נעצר עוד הרבה קודם. הגן הזה, גן התענוגות הבשריים, נעול בפנינו. לא שביל אליו, לא דרך. או לכל הפחות, גילינו את השביל הזה מאוחר מאוד בחיינו. לחלקנו, אולי אפילו מאוחר מדי.

אולי אני אגואיסטית. אולי כל זה נובע מהתסכול שלי, מהרצון לחזור לאותה אישה צעירה בת 16, 18, 20 שהייתי, ולומר לה: "את לגמרי בסדר. הגוף שלך פשוט בנוי אחרת. את זקוקה לפתרונות אחרים, שהרופאים שלך לא מכירים עדיין, והם מזלזלים בך מתוך בורות. אל תעלבי מאלה שאומרות לך שזה בכלל לא כואב. הן מסיקות שמה שנכון לגוף שלהן, נכון גם לשלך. וזה פשוט לא נכון."

אני לא אומרת לרגע שאסור להמליץ על פתרונות שמצאתן. להפך. אבל יש הבדל בין המלצה לבין הטפה, בין הצעה לבין נזיפה. רצוי בהחלט לומר "מהניסיון האישי שלי…" או "מה שעובד אצלי זה…" ולהניח שהאישה שאליה את מדברת לא טיפשה, ומכירה את הגוף שלה היטב, ויודעת מה עשוי להצליח ומה לא. אם להשתמש לרגע במטאפורת הקוקטיילים מתחילת הפוסט, אל תניחי שאם לך יין אדום יבש ממש טעים, הוא בהכרח חייב להיות טעים לכולן. חלק יעדיפו מרגריטה קפואה, או וויסקי, או קאווה מבעבעת. רק אל תשכחי שיש לא מעט נשים שלא יכולות לשתות אלכוהול בכלל, ויסתפקו במיץ תפוזים. או מים. וגם זה לגיטימי ואין סיבה לבייש אותן בגלל זה.

מילה אחרונה לרעיי הגברים: אם מי מכם הוא בעל רחם ונרתיק, הרי שהפוסט הזה מתייחס גם אליו ואני מקווה שעשוי להועיל. בנוסף, הפוסט בהחלט מתייחס לאלה מכם שהם סיסג'נדרים, כלומר זכרים שמגדירים עצמם כגברים, ורוצים ללמוד עוד על החוויות שלנו, להבין יותר, ולהפסיק עם הנטייה לייחס לגוף הנשי ולתפקודיו צביון מיסטי וקסום (או טמא ואפל). דם הווסת הוא לא נוזל מכושף, והרחם הוא לא קדרה מבעבעת של שיקוי זדוני. ככל שנתייחס לדברים הללו בפשטות ונדבר עליהם ישירות, כך נוכל להביס את המכאוב והבלבול והבושה שנגרמים כתוצאה מהדמוניזציה הזו של מערכת הרבייה. ובסופו של דבר נוכל גם ליהנות יותר מסקס טוב ומאינטימיות בריאה, אז למה לא, בעצם?

אם לעומת זאת אתם משתייכים לסוג הגברים שנעלבים עד עמקי נשמתם כאשר טקסט כלשהו נכתב בלשון נקבה, אני ממש מרחמת עליכם. רק הבוקר קראתי פוסט של חברת פייסבוק שאדם גברירי** כלשהו מבין מכריה אינפרנד אותה בצורה מתריסה, רק בגלל שכתבה פעם בלשון נקבה רבות. יש גם כאלה שמתייחסים בידענות להוראה של האקדמיה ללשון עברית, לפיה גם בקבוצה שעשויה כולה מנשים מלבד גבר אחד, עדיין יש לנקוט בלשון זכר רבים. יקיריי: אלא אם אתם משתמשים גם במילים התקניות "מרשתת", "אפיפית", "ערטיליון" ו"איטלולית"***, התירוץ הזה לא קביל.

בקיצור: דברו, יקירותיי, דברו על תחתוניות ועל גביעוניות ועל כאבים ועל כיווצים, שתפו מניסיונכן ועזרו לאחיותיכן, בפרט הצעירות שבהן, בעולם המוזר הזה של בעיות נשיות. בהחלט ייתכן שתחסכו למי מהן שנים של סבל ותסכול. ואגב, רק חצי צחקתי בעניין הספר. אם מישהי רוצה להרים את הכפפה, אני יכולה לאסוף בשבילה לא מעט עדויות. אולי הבנות, האחייניות והנכדות שלנו כבר לא יצטרכו לעבור את מה שאנחנו עברנו, ונוכל להשאיר להן עולם קצת יותר טוב מזה שגדלנו בו.


*ראיתן מה עשיתי שם? בחבחבח.

**הקרדיט על תחדיש הלשון המופלא הזה, "גבריריות", שייך לחתולין לשקד גבאי הנהדרת!

***אפילו לא ידעתם שאין באמת מילה כזו, "ערטיליון".

פורסם על ידי: vandersister | יולי 21, 2017

נכתב בשכיבה

אני מטומטמת.

ובהרחבה:

אתמול בערב נסעתי עם כמה חברותים למסיבה השנתית של עמותת "מדעת". נסיעה קצת ארוכה, של שעה ויותר, והגב קצת הציק לי, אבל לא חשבתי על זה יותר מדי. פגשתי אנשים טובים, ניהלתי שיחות מעניינות, צחקתי והרמתי כוסית מיצתפוזים להנאתי. הגב שלי אמר מדי פעם: "אהמ אהמ, אולי כדאי שתשבי? או יותר טוב, תשכבי?"

והתעלמתי ממנו בהפגנתיות.

הבוקר הגב עדיין חשב שעדיף להמשיך לשכב, ואילו אני חשבתי שעדיף לצאת מהמיטה ולעשות משהו מועיל כמו עבודה, סידורים ומספרה. פגשתי חברה, החלפנו הלצות, ושתינו קפה להנאתנו. הגב אמר לי: "אממ, לא נעים לי להציק, אבל המצב לא משהו פה למטה בין L4 ל-L5 ו-L5 ל-S1. מה דעתך לתת לנו קצת צומי?"

והתעלמתי ממנו בהפגנתיות.

אחר הצהריים, ואן-דר-אמא הציעה שאבוא לאכול ארוחת ערב איתה ועם ואן-דר-אבא. באתי אליהם, אכלנו, הרמנו כוסית מים מינרליים ודיברנו על כמה שביבי הרס את המדינה וכמה שהמרק ממש טעים, והיה כיף. כלומר מלבד הגב, שסינן לעברי קללות בנוסח "חכי חכי, את לא תוכלי לזוז עכשיו שבוע, החוליות שלך מקרקשות כמו קסטנייטות".

ולקחתי משכך כאבים א', משכך כאבים ב' ונוגד דלקת ג', ואז התעלמתי ממנו בהפגנתיות כי חשיבה חיובית זה חשוב והיה לי עוד אירוע ללכת אליו מאוחר יותר, בחברת אנשים נעימים וחביבים שרציתי לשוחח עמם ולהרים כוסית קפה-נטול-של-לילה.

אז חזרתי הביתה מההורים, נשכבתי במיטה, ואמרתי לעצמי: "הבה וניתן למשככי הכאבים לפעול את פעולתם, ונחשוב חיובי. הרבה הרבה חיובי. לנשום עמוק, להכניס אור ואהבה והרבה חמצן, ויהיה טוב."

אחרי כחצי שעה ניסיתי לקום מהמיטה. זה הלך בערך כך:

אני: (מנסה בזהירות להתרומם למצב ישיבה)

גב: אאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!

אני: רגע רגע רגע אולי בתנוחה כזאת – – – –

גב: אאאאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעאאאאאאאאאאאאאאעעעעחחחחחחחרררררררררררררררררר

אני: טוב טוב טוב שנייה אני נשענת על הצד הזה – – –

גב: אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעאאאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעעעעע

אני: (מנסה בגבורה לקום)

גב: אאאאאאאאאאאאאאווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו!!!!!!@!!!@!!!^&^#^$#%%@$%^%I%O&^$#^*%%#%$#11111!!! למההההההההההההההה הצילוווווווווווווווווווווווווווווו שואההההההההההההההההההההה

אני: (נכנעת, נשכבת בחזרה, מתנשפת)

אז עכשיו אני מקלידה בשכיבה, ומשתדלת לזוז כמה שפחות, עד יעבור זעם. זה מתסכל, מרגיז ומקומם, אבל לגוף – במיוחד לגוף עם מוגבלויות – יש קצב משלו, ועברתי על החוק מספר אחת של גוף מוגבל: ללכת תמיד לפי הקצב שלו. גם אם הקצב איטי וגם אם זה אומר לוותר על הזדמנויות חברתיות.

כאב גב משתק זו חוויה שקשה להעביר למי שלא סבל/ה ממנה. כולנו מבינותים מה זה כאבים. כולנו סבלנו בשלב זה או אחר מכאב שהיינו מגדירותים בתור "הכאב הכי חזק שאי פעם הרגשתי" או "בלתי נסבל". כאב גב חריף הוא לא רק בלתי נסבל, הוא מפחיד, כי הוא מגביל את הפעולות הכי בסיסיות שאנחנו מבצעותים על בסיס יום-יומי. הוא קובע איך נשב, ועל איזה כיסא, כי לא כל כיסא יצלח לכך. הוא קובע איך (ואם בכלל) נעמוד ונלך. הוא קובע אם נצליח לעלות מדרגה או שתיים בכניסה לבית. הוא קובע אם נוכל ללבוש היום מכנסיים, ולנעול נעליים לבד. הוא קובע באיזו צורה נוכל לפשוט וללבוש את בגדינו התחתונים, כי כל תנועת התכופפות כרוכה בכאבי תופת ולפעמים פשוט בלתי אפשרית. הוא קובע כמה פעמים במהלך הלילה נתעורר, כי ניסינו להתהפך והתעוררנו מהבזק של כאב. הוא קובע שהכפית ההיא שנפלה על הרצפה במטבח תישאר שם עד שהעוזרת תגיע, כי את פשוט לא מסוגלת להתכופף כדי להרים אותה. והוא קובע, למרבה הצער ותחושת חוסר האונים, כמה נתאפק עם הפיפי כי כל הליכה לשירותים *וגם* ישיבה על האסלה *וגם* תנוחה כואבת כדי לנגב *וגם* לקום אחר כך מהאסלה – זו פרוצדורה שלמה, שכרוכה בהמון כאב, תסכול ואומללות.

כך ש"כאב גב" הוא הרבה יותר מאשר סתם כאב.

פעמים רבות חברותיי היקרות והאהובות מתקשות להבין למה הליכה פשוטה של עשר דקות ברגל, או נסיעה באוטובוס, או ישיבה ממושכת, נראות לי כמו משימות בלתי אפשריות. או למה כשאנחנו קובעות איפה להיפגש, אני תמיד שואלת שאלות מצחיקות כמו "יש שם כיסאות טובים?" או "לא נשב על הבר, נכון?" וגם "זה הרבה הליכה מהחניון לבית הקפה?"

זה נשמע מגוחך, נכון? אני יחסית צעירה, יחסית בריאה, ורוב הזמן אני מסוגלת ללכת ולשבת ולתפקד כמעט כאחד האדם. רוב האנשים לא שמים לב שרגלי הימנית מעט נגררת, והם בטח לא מרגישים שהיא קצת חסרת-תחושה בחלק החיצוני בגלל הפגיעה בגב והניתוח שעברתי. רוב האנשים לא שמים לב שבכל פעם שאני מתיישבת ליד שולחן או קמה ממנו, אני בוחנת בזהירות רבה איפה יש מקום לרגליי, נאחזת היטב בידיים במסעד הכסא ו/או בשולחן עצמו, ומתמרנת את עצמי בזהירות מרבית כדי שרגל ימין (הפגועה) לא תחטוף את עוויתות השריר המפורסמות והכואבות-רצח שלה, וכדי שהגב התחתון לא יסתובב בזווית כזו שתצית את הדלקת בין החוליות ותשבית אותי לימים ארוכים.

גם אני רוצה להיות מסוגלת ללכת לכנסים של אגודת המד"ב-פנטזיה ולבלות ימים שלמים בין ההרצאות והדוכנים. גם אני רוצה להיות מסוגלת ללכת בשמחה לכל הרצאה, גם אם היא בקומה העליונה שדורשת טיפוס בהמון מדרגות כי אין מעלית. אבל אני לא יכולה.

אני חייבת להגביל את עצמי לשעתיים-שלוש, לעשות המון הפסקות באמצע, ללכת בעיקר להרצאות בקומה התחתונה או בסינמטק שבו יש מעלית, וללכת הביתה ברגע שהגב שלי מתחיל – ובצדק – לצרוח מרוב עומס.

זה עצוב לי.

המדינה שלנו לא מנגישה מספיק מקומות לאנשים עם נכויות ומוגבלויות. אני עוד בעלת מזל יחסית – אני מסוגלת, רוב הזמן, ללכת על שתי רגליי, לשבת בנוחות יחסית, לנסוע במוניות. יש המון אנשים שאין להם את המזל הזה. וגם מזלי שלי, כפי שקורה לכל האנשים, ילך ויאזל עם הזמן, כשגופי ייכנע לגילו ולהתנוונות המתמשכת של המפרקים.

אז בפעם הבאה שמישהי שואלת אם יש לכם מעלית בבניין, או שמישהו מתעניין אם אפשר להגיע למקום כלשהו ברכב ולא ברגל, או שמישהי שואלת בביישנות אם אפשר לשבת ליד הנהג ולהטות את המושב קצת אחורה – גם אם נדמה לכן/ם שאין ממש סיבה לזה, תנו להן/ם את ההנאה שבספק. רוב המוגבלויות והנכויות לא נראות לעין, או שנראות הרבה פחות חמורות ממה שהן באמת. בימים אלה נעשה מאמץ להנגיש קצת יותר את כנסי המד"ב-פנטסיה שאני משתתפת בהם כבר שנים כמרצה וכחלק מהקהל, עבור קהילה יקרה שאני מאוד אוהבת. אני מחזיקה אצבעות שזה יצליח, כי בכנסים האחרונים חזרתי הביתה עם גוף שבור, ולא הייתי רוצה לוותר עליהם בגלל בעיות נגישות.

אנא – שמרו על הגוף, לכו בקצב שלו (!!), אם צריך לנוח – נוחו, והשתדלו להתחשב באחרים שגם אם אין להם תעודת נכה רשמית, עלולים לסבול מאוד כתוצאה מדברים שנראים לכן/ם קטנים ופעוטים וחסרי חשיבות. העולם נראה הרבה יותר מסובך כשאת נאלצת לבקש עזרה בגריבת גרביים. האמינו לי.

ועכשיו אם תסלחו לי, אני הולכת לשירותים. הו, קיסר! אני ההולכים להשמיע צווחות קטועות על האסלה מצדיעים לך.

פורסם על ידי: vandersister | יולי 6, 2017

רוץ בארי, רוץ

לפני זמן מה פנה אלי אחייני הצעיר ושאל את מי אני אוהבת יותר, את מארוול או את דיסי, ועניתי "כן". אני שומעת את המארווליסטים והדיסקומנים מביניכם מזדעזעים עד עמקי נשמתם וטוענים ש"אי אפשר בכלל להשוות, הגיבורים של מארוול/דיסי הרבה יותר שווים", ולחלופין, החוכמולוגים שאומרים "לא זה ולא זה, אני בכלל אוהב קומיקס של איזו חברה יפנית/קוריאנית/פפואה ניו-גיניאית שאף אחד לא שמע עליה חוץ ממני". תשובתי לכולם היא זו: א. קפצו לי, ו-ב. גם כן. אם אני יכולה להיות ביסקסואלית, אני יכולה להיות גם ביקומיקסאית.

אחת הסיבות שבגללן אני אוהבת את היקום של דיסי היא הפלאש. הפלאש הוא גיבור-על שקצת מזכיר את ספיידרמן מבחינת סיפור הרקע: מדובר בחנון מגושם ונבוך בשם בארי אלן, בלי יותר מדי הישגים בחיים, שיום אחד הוכה על ידי ברק במעבדה (אל תשאלו) וגילה שהוא מסוגל לרוץ במהירות הבזק. תוך זמן קצר, הפלאש וחבורת חנונים שעוזרת לו מתחילים ללחום בפשע בסנטרל סיטי (עיר שקרכלשהו של דיסי), והפלאש, האיש המהיר בעולם עם לב הזהב, הופך לגיבור ההמונים.

סדרת הטלוויזיה של הפלאש, כמו כל הסדרות של דיסי, משעשעת מאוד ומציעה בידור קליל במשקל נוצה לצד שאלות הרות-גורל ורגעים טרגיים עד כדי בכי. בין הניצחונות על רשעים שיכולים: לירות לייזר מהעיניים, לשלוט במזג האוויר, לעשות טלפורטציה, להפוך לפלדה, להפוך לגז רעיל ושאר דברים הגיוניים לחלוטין מבחינה מדעית – יש גם את הרגע שבו אמו של בארי נרצחת לנגד עיניו. בהמשך גם אביו נרצח לנגד עיניו, וגם אהובתו נרצחת לנגד עיניו, מה שאומר לנו שלכותבי הסדרה נגמרו הרעיונות.

עם זאת, לפלאש יש יתרון שאין לרוב גיבורי העל: הוא יכול לעשות סוג של "ריסט" לעלילות של הפרקים כדי שאם, נניח, לכותבים היו כמה רעיונות לאותו פרק, הם יכולים פשוט לחזור עליו מספר פעמים. ההסבר המדעי הוא שבארי רץ כל כך מהר שהוא פורץ את מחסום החלל-זמן, חוזר לנקודה בעבר שבה הכל השתבש, ואז חי הכל מחדש ומנסה למנוע את האסון. לא תמיד זה מצליח. זה תלוי בגורמים מורכבים כמו תיאוריית היקומים המקבילים, מכניקת קוונטים וכמה זמן נשאר עד סוף הפרק. למעשה, אחד הרגעים העצובים בסדרה הוא זה שבו בארי מבין שהוא יכול, טכנית, לרוץ אחורה בזמן ולמנוע את הרצח של אמא שלו – אבל אם יעשה זאת, אנשים אחרים יסבלו ו/או ימותו. אז הוא נותן לה למות, מה שהופך אותו, בעצם, לחרא של בן וגם לגיבור-על קצת מפוקפק. אבל זה לא מה שרציתי לומר. רגע.

מה שרציתי לומר הוא שכאשר בארי עושה "אתחול" לעבר, ומחזיר אותו כביכול לקדמותו, יש דברים שמשתנים. אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים, כך למדנו מהרקליטוס קשישא, וגם העתיד כבר לא מה שהיה פעם. באחת הפעמים שהוא חוזר לעתיד, בארי מגלה שאמנם אמא שלו שוב מתה, אבל גם כמה אנשים אחרים נפגעו בדרך. אם ינסה לחזור ולעשות שוב "ריסט", הוא עשוי לתקן חלק מהדברים, אבל יפגע בדברים אחרים. בשלב הזה הפלאש וחבורתו מחליטים שזהו – לא עוד אתחולים, המצב אולי די דרעק אבל צריך ללמוד לחיות עם זה, כי אין לדעת מה עוד יתחרבן אם הפלאש יחליט לשחק עוד קצת עם ציר הזמן ולשנות עוד דברים. אז כולם די מבואסים, אך עושים את הדבר הנכון וחיים עם הבאסה. למה בעצם אמרתי שזו סדרה קלילה ומשעשעת?

מחר בצהריים לפני שנתיים מירב מתה. הייתי אמורה ללמוד לחיות עם העצב, להמשיך הלאה, לקבל את זה שדברים רעים קורים לאנשים טובים, ולחלופין את זה שאם היא לא היתה מתה, מישהו אחר היה מת, כי אנשים טובים ויקרים מתים, ככה זה. אבל אני לא גיבורת-על כמו בארי אלן, ולמען האמת, אם היתה לי דרך להחזיר אותה בריאה ושלמה, הייתי עושה את זה, לעזאזל. מרגיז אותי שיש עוד מספר בלתי-ידוע של יקומים שבהם מירב לא מתה. מרגיז אותי שדווקא ביקום הזה, מכל אינסוף האפשרויות, היא איננה ואני לא יודעת איך להמשיך בלעדיה. מרגיז אותי שיש לי חור בחיים בצורת מירב, שלעולם לא יתמלא. מרגיז אותי לחשוב שאם אתם קוראים את הדברים האלה אחרי 11:40 בצהריים של ה-7 ליולי, כנראה ששוב לא הצלחתי להציל אותה והיא תמשיך להיות מתה שנה נוספת. אז בסיכומם של דברים, אני חרא של גיבורת-על.

זה המקום שבו אני אמורה לסיים עם איזה משפט מעורר השראה או נוסך תקווה, אבל אין לי כזה. אולי אפילו באינסוף היקומים המקבילים האפשריים, יש רגע אחד של עצב שאי אפשר לברוח ממנו לשום מקום.

פורסם על ידי: vandersister | יוני 2, 2017

עוגת גבינה פסיבית-אגרסיבית

צר לי. בכנות, אני מתנצלת. כאן היה אמור להופיע פוסט אווילי ומשעשע על המפגש האחרון שלי עם עוגת גבינה. רציתי לכתוב על זה שהעוגה הוגשה לקינוח הסעודה, אבל כבר הייתי מלאה עד אפס מקום, ולא רציתי לאכול אותה, אז העוגה נעלבה ממני ואמרה דברים כמו "זה בסדר, אני בסך הכל קיימת רק כדי שתאכלי אותי, אבל אל דאגה, אני פשוט אשב לי פה לבד ולא אמלא את ייעודי בעולם", עד שנעתרתי ואכלתי אותה בכל זאת. ואז העוגה עשתה לי בחילה בבטן כדי להתנקם בי.

אבל אני לא יכולה. קשה לי לחשוב על הלצות, כי המוח שלי מוצף שנאה. לא שנאה שלי, אלא שנאה של אנשים אחרים כלפי, ואני כבר לא עומדת בזה. בשבועות האחרונים ניהלתי מלחמות מילוליות נגד אנשים שלעגו לתחום הלימוד האקדמי שלי, לימודי מגדר, וטענו כי הוא נטול כל ערך. גם אחרי שהוכחתי להם באותות ובמופתים ובמחקרים "רציניים" אפילו לשיטתם שיש ערך רב בביקורת תרבות וביקורת מדע מנקודת מבט מגדרית, וכי גופי ידע שלמים נחשפים בעקבות ביקורת כזו ומתקנים בו-זמנית הן עוולות תרבותיים והן שגיאות מדעיות – לכל היותר זכיתי במבט עקום בתגובה, בלוויית "זו דעתי ואם זה לא מוצא חן בעיניך, זה בגלל שאת פמיניסטית ממורמרת".

התזה שלי בתואר השני עסקה בוויקה, דת המכשפות המודרנית. ספציפית, היא עסקה בהשפעה ההדדית של הגל השני של הפמיניזם הרדיקלי ותנועת האלה על יצירת המסורות הפמיניסטיות בוויקה. אין לי כוונה להעביר כאן הרצאה על רגל אחת על ההיסטוריה של הוויקה והמסורות התרבותיות והחברתיות שמהן היא שואבת. רציתי רק לספר סיפור אחד קטן.

בוויקה מקובל שהגוף הוא דבר מקודש. גוף, מין, מיניות, אינם דברים שיש להתבייש בהם ולהסתיר אותם, אלא דברים נהדרים שמחברים אותנו אל האלה (Goddess), אל היסודות ואל עצמנו. האלה, בניגוד לאלוהים של הדתות המונותאיסטיות, אינה נעלבת ומזדעזעת עד עמקי נשמתה כאשר מישהי הולכת במכנסיים קצרים ברחוב, או חושפת שד בציבור כדי להניק את תינוקה, או שוחה בעירום להנאתה. האלה הוויקנית היא כל מה שקיים כאן, מרגב אדמה ועד עץ, מהשמש המחממת ועד משב הרוח, מגלי הים ועד גופנו הרוטט עם כל נשימה. אנחנו האלה. אין לנו במה להתבייש.

בזמנו הצטרפתי לקבוצת מכשפות (כן כן, יש מכשפות בישראל, והן נפלאות), למדתי וויקה תיאורטית ומעשית, והשתתפתי בלא מעט טקסים וויקניים. אחד מהטקסים שנערך בחג (Sabbat) הוויקני מאבון (Mabon), הלא הוא יום השוויון הסתווי בסוף ספטמבר, נערך על חוף ים מבודד יחסית. היינו קבוצה של נשים בלבד* והחלטנו, בהסכמה משותפת, שנערוך את הטקס "עטויות שמיים" – מונח וויקני שפירושו "עירום" (Skyclad בלעז).

באותה תקופה כבר ידעתי היטב, כפמיניסטית ממורמרת וכוויקנית נלהבת וכיצור אנוש שמבין שהוא רק אחד ממיליוני אורגניזמים על פני כדור הארץ, שאין שום סיבה הגיונית להתבייש בגופי העירום. ועדיין, רעדתי כולי כאשר התחלנו את הטקס. איש לא ראה אותי שם מלבד חברותי לקבוצה, שהיו מעורטלות כמוני ומנוסות יותר בטקסים כאלה, כך שהרגישו פחות נבוכות וגם לא גרמו לי אישית למבוכה.

הבושה הגיעה ממחשבות כגון "אבל מה אם יעבור פה מישהו במקרה ויראה אותי". הבושה הגיעה מאותו מקום שממנו מגיעות רוב הבעיות של דימוי גוף שיש לנשים. למדנו שאישה איננה אלא גוף, ושהגוף הזה הוא לא הגוף שלנו, אלא כלי שמיועד לשימושם של אחרים. אם אנחנו מתלבשות בצורה מסוימת, זה רק כדי שיסתכלו עלינו. אם אנחנו חושפות טפח, זה כדי שיסתכלו עלינו. אם אנחנו מתכסות, זה כדי שחס וחלילה לא יראו אותנו. אם אנחנו מביעות מיניות – נטייה מינית, תשוקה מינית – זה חייב להיות לטובתו של גבר כלשהו, במטרה להוציא ממנו תגובה כלשהי או לספק את צרכיו. לפי המקובל בחברה, אנחנו לא סתם בני אדם עם רצונות ותשוקות וגוף משלנו, אנחנו עושות הכל "דווקא". דווקא כדי שיסתכלו עלינו ודווקא כדי שיתגרו מאיתנו ודווקא כדי שישימו לב אלינו. לכל הפחות, זה השקר שמספרים לנו מגיל אפס, והאלה יודעת כמה קשה לעקור את השקר הזה מהתודעה.

על כל פנים, בשלב מסוים בטקס נכנסנו לים לטבילה קצרה. שם, בין הגלים, היה לי רגע של הארה. עד אותו רגע, כעסתי על עצמי על שאני לא מצליחה "להשתחרר" מהצנזורה העצמית הזו, מהבושה בגופי. כשנכנסנו למים שמחתי בעל כורחי על זה שאני מכוסה לכמה רגעים, שהבושה שלי נעלמת מהעיניים הבלתי נראות, השופטות לחומרה, שליוו אותי מבפנים. ואז הבנתי.

הייתי עירומה בתוך המים בדיוק כפי שהייתי עירומה לפני כן בתוך האוויר. או בתוך הבגדים שלי, לצורך העניין. אין סיבה שחומר אחד יהיה סיבה לפחות בושה מחומר אחר. אני מתביישת בעצמי ומחפשת להתכסות כי הטמעתי את השקר שלפיו גופי אינו שייך לי, שהוא קיים אך ורק בהתאם לשיפוט של עיניים חיצוניות. וכאשר אני עירומה בניגוד ל"חוקים" שלמדתי, הגוף שלי, שאיננו שלי, עלול חלילה להתפזר ולהיעלם אם אין מי שיסתכל עליו. באותו רגע, בתוך המים ואחר כך גם בחוץ, כשהתייבשנו לצד המדורה הקטנה, זו היתה הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שבה פשוט הרשיתי לעצמי להיות בתוך הגוף שלי. וזו תחושה נפלאה.

מה בין זה לבין החשיבות של לימודי מגדר?

העולם שסביבנו ממשטר את הגוף שלנו ללא הרף, והיות שאישה היא גוף, על ידי כך ממשטר גם את המחשבות שלנו. כאשר אנחנו עסוקים ועסוקות יותר בדיונים על הלבוש של מועמדת לראשות הממשלה או לנשיאות ארצות הברית מאשר בדיונים על המדיניות שלה – זה עניין של מגדר. כאשר מתגלה שהסימפטומים של התקף לב, שבץ, סוכרת, סרטן ועוד מתבטאים אחרת אצל נשים, כי רופאים הניחו בצורה שגויה במשך עשרות שנים שמה שנכון לגברים בהכרח נכון גם לנשים ולא האמינו להן כשתיארו סימפטומים פיזיים אחרים – זה עניין של מגדר. כאשר אנשים מחליטים בשביל נשים מתי ובאילו תנאים מותר ואסור להן להיכנס להיריון או להפסיק היריון – זה עניין של מגדר. כאשר נשים בוכות וצורחות מכאבים בזמן בדיקות או טיפולים גינקולוגיים ונענות בנזיפות ומואשמות בזה שהן היסטריות ומגזימות, במקום לקבל התחשבות במצבן ובכאבים שלהן – זה עניין של מגדר.  כאשר אנשים מונעים מאנשים אחרים, ממין נקבה, להיכנס למקומות מסוימים כי אורך החצאית שלהן או גובה נעל העקב שלהן לא קולע לגחמה זמנית כלשהי – זה עניין של מגדר. כאשר המועצה להשכלה גבוהה מחליטה להרחיב תכנית לימוד לגברים בלבד, שהמשמעות שלה היא מניעת הזדמנויות לימוד וקידום מקצועי לנשים מרצות – זה עניין של מגדר. כאשר מתגלות לנו עוד ועוד מדעניות ומתמטיקאיות כמו עדה לאבלייס, רוזלינד פרנקלין, ססיליה פיין-גפושקין, אמי נתר והדי לאמאר שאנחנו חייבות וחייבים להן כל כך הרבה, ומשום מה הן לא שמות שגורים ומוכרים בכל בית כמו שמות של מדענים גברים (שבמקרים רבים פשוט חמסו את עבודתן והציגו אותה כשלהם) – זה עניין של מגדר. כשזרים מוחלטים מרשים לעצמם להעיר לך על הגוף שלך, על המשקל שלך, על המראה החיצוני שלך, על היעדר החיוך שלך, כי הנוכחות הפיזית שלך במרחב שלהם חייבת להיות לפי טעמם ולתועלתם/הנאתם, וזה גם ככל הנראה הדבר שהכי חשוב להתעסק בו כרגע – זה עניין של מגדר. כשמדינות שונות בעולם מתחילות סוף סוף לאפשר חופשת לידה גם לאבות, ולא רק לאימהות, ומשנות את כללי המשחק בעולם התעסוקה ובהורות המודרנית – זה עניין של מגדר. כשההוצאה לאור של ג'יי קיי רולינג מבקשת ממנה לא להשתמש בשמה האמיתי, ג'ואן, כי הם משוכנעים ש"בנים לא ירצו לקרוא ספר שכתבה אישה" – זה עניין של מגדר. וגם כשמישהו שאין לו מושג מי אני, מה אני עושה בחיים, מה תרומתי לחברה וכדומה, מלגלג על תחום הלימוד שלי ושולח אותי "להפסיק להתבכייין וללמוד הנדסה כדי לעשות משהו שמועיל לחברה" – זה עניין של מגדר.

לאורך ימי הביניים, נשים הואשמו בכישוף והומתו כאשר משהו השתבש, או כאשר העזו להביע דעה נחרצת, או כאשר היה להן כוח או ידע שאיימו על מעמדם של גברים, או כאשר הן סתם "לא באו טוב בעין" למישהו. רק הבוקר ראיתי את הסרטון הזה בפייסבוק, שבו רב מחזיר בתשובה טוען שילדים מתים ממחלות כי נשים לא אוספות את שיערן. הוא לא היחיד, והוא נמצא על אותו הספקטרום של שורפי המכשפות, מודדי החצאיות, גונבי התגליות המדעיות, מסתירי השמות, מונעי ההפלות, חוסמי הקריירות, מבטלי הסימפטומים הרפואיים ודורשי החיוכים. כל מי שסבור שאישה היא גוף, שהגוף הזה מיועד בשבילם, ושכל מה שהיא אומרת נובע ממרמור והגזמה ולכן אין צורך להתייחס אליה ברצינות.

אז כן, רציתי לכתוב על עוגת גבינה פירורים פסיבית-אגרסיבית. במקום זאת, אני נאלצת להמשיך ולהסביר שנשים אינן עוגות גבינה פסיביות-אגרסיביות, על כל המשתמע מכך. אני נאלצת להמשיך ולהיות מכשפה, ולהישרף על המוקד של שנאת הנשים, בכל יום מחדש.


* עניין של מקרה ולא של מדיניות. יש גם גברים וויקנים, אבל ללא ספק יש רוב נשי בדת הזו, בין היתר כי היא לא מפלה נגד נשים בדומה לדתות המונותאיסטיות. על כל פנים, זה לא היה בגלל שאסרנו על כניסת גברים, אלא פשוט משום שלא היו כאלה בקבוצה באותם ימים.

פורסם על ידי: vandersister | מאי 7, 2017

מיזוגינוקרטיה

מעשה השפחה.

בואו נדבר על זה קצת.

לאלה מכם שלא נחשפו ליצירת המופת הזו: בימים אלה משודרת סדרה (של Hulu) המבוססת על ספרה של מרגרט אטווד, בשם The Handmaid's Tale (תורגם בעברית כ"מעשה השפחה" או "סיפורה של שפחה"). אלה מאיתנו שצפו בה, בעיקר הנשים, התקשו מאוד להתנער ממנה ולחזור לחיי השגרה. לטעמי, הבעיה של הסדרה (שהיא גם הבעיה של הספר ובעצם של כל דיסטופיה מוצלחת) היא מה שמכונה ה-Uncanny Valley, או "עמק המוזרות". מכירים את התחושה המטרידה הזו, הזוחלת ומכרסמת בקרביים וגורמת לאי נוחות עד כדי רצון לברוח, כשאתם רואים רובוט קצת יותר מדי דומה לבן אדם? או בכלל, יצור או חפץ שמזכיר לכם קצת יותר מדי את עצמכם?

זו הבעיה של "מעשה השפחה". הסדרה מפחידה ומטרידה כי היא דומה מדי למציאות שלנו. לא זו בלבד, אלא שהדיסטופיה הזו היא אוטופיה בעיני לא מעט אנשים: מצב רצוי, אפילו נחוץ. מבלי לספיילר יותר מדי אפשר לומר: בעולם של "מעשה השפחה" נשים הן רכוש. אסור להן לעבוד. אסור להן להחזיק ברכוש משלהן. אסור להן להחליט החלטות שנוגעות לחיים שלהן. אסור להן לאהוב כרצונן. גופן מותר לכל מי שיחפוץ בו. הרחם שלהן הוא משאב, כלי שמנוצל על ידי השלטון. הן מחויבות לכסות את גופן בצורה מאוד מסוימת, ושמן של השפחות נגזר משם האדם שהוא הבעלים שלהן, שאותו הן חייבות לשרת מינית, כי נשים חייבות להיות רכושו של גבר – האב או הבעל.

קצת יותר מדי, אבל לא ממש, בן אדם

קצת יותר מדי כמו, אבל לא ממש, בן אדם

נשמע לכן מוכר? היה מאוד רצוי שכן. כל האלמנטים הללו מתקיימים במקומות שונים בעולם, חלקם אצלנו, חלקם במדינות "עולם שלישי", וחלקם זוחלים אט אט לתוך מה שמכונה העולם הראשון. המנהיג הנבחר של אותו עולם, שקצת יותר מדי דומה לבן אדם ולכן מטריד מאוד, העביר לפני כמה ימים הצעת חוק בקונגרס האמריקאי לביטול בפועל של מה שמכונה ה"אובמה-קייר" – חוק ביטוח הבריאות הממלכתי של ארה"ב. המשמעות המיידית של החוק היא שכ-20% מהאמריקאים יאבדו את ביטוח הבריאות שלהם, והעובדה הזו כשלעצמה מעוררת צמרמורת.

עם זאת, במבט מעמיק יותר מתגלה תמונה עוד יותר מעוררת חלחלה לגבי משמעויות החוק. ההאפינגטון פוסט סקר את מגוון הדרכים שבהן מאפשר החוק החדש להתעלל בנשים, ולמנוע מהן ביטוח בריאות: בתירוץ הבירוקרטי המכונה "מצב/מחלת רקע", או Pre-existing Condition, חברות ביטוח הבריאות יוכלו לסרב לבטח נשים שעברו אונס, או שעברו ניתוח קיסרי, או שסבלו מדיכאון לאחר לידה. ה"אובמה-קייר" שהרפובליקנים ודמוי-האדם העומד בראשם כל כך אוהבים להשמיץ מנע מצב שבו נשים לא תוכלנה לקבל טיפול רפואי עקב מצבים כאלה. בא דמוי-האדם שאוהב לתפוס נשים באברי המין שלהן, והפך את הקערה על פיה.

עכשיו, ברור לי שיש אנשים שמתעבים את המונח "תרבות אונס", בפרט גברים שמרגישים שמעבירים אותם אוטומטית לצד הפוגע מעצם היותם שייכים לתרבות שגורמת עוול לנשים, גם אם ידיהם שלהם לא שפכו את הדם. אולם, יש לשפוך דם ויש לעמוד מנגד עם הידיים בכיסים בשעה שדם נשפך מול עיניכם. כאשר אישה אמריקאית שנאנסה לא ניגשת למשטרה ולא מדווחת על התוקף מחשש שאם תעשה כן, יישלל ממנה ביטוח הבריאות ולמעשה תישלל ממנה היכולת לקבל טיפול רפואי, מדובר בתרבות אונס. כאשר מפלגת השלטון מעודדת בפועל מצב שבו אנסים זוכים מן ההפקר ונשים מוכרחות לשתוק, מדובר בתרבות אונס. כאשר אנסים יודעים שהם מוגנים כי על הקורבנות שלהם מופעלות סנקציות חברתיות שמעניקות להם הגנה מפני חשיפה ואישום ומתן דין וחשבון על מעשיהם – מדובר בתרבות אונס.

איך עוד אפשר לעודד ולטפח את תרבות האונס? בהתעלמות ממעשי תקיפה, במתן עונשים קלים מדי לתוקפים, בשחרור התוקפים כי הקורבן שלהם נמצאת בטראומה ומתקשה להתעמת איתם. בניסיון להקטין את חשיבות הנושא ("את מגזימה", "זה לא כזה נורא", "לא כל הגברים כאלה", "פמיניסטית היסטרית"). בהאשמת הקורבן ("היא רצתה את זה", "היא התלבשה כך וכך", "כל הנשים משחקות אותה קשות להשגה"). במשטור הגוף הנשי, למשל מניעה או הגבלה של הזכות לבצע הפלה, החלטה מתי ובאילו תנאים מותר לאישה לעבור הפריה מלאכותית, קביעה מה מותר ומה אסור לנשים ללבוש. בהתייחסות לנשים כאל סך איברי המין שלהן במקום כאל בני אדם שווי זכויות. במתן יותר חשיבות לאיברי המין של נשים וליכולת הרבייה שלהן מאשר לרצונן החופשי.

לקחתם חלק באחד מהדברים הללו? עמדתם מנגד כאשר הם הופעלו על מישהי ולא עשיתם דבר? אתם חלק מתרבות האונס.

"רגע", אני שומעת אתכם אומרים, "אבל זה אומר שכולנו בלי יוצא מן הכלל חלק מתרבות האונס! כולנו שותפים בעל כורחנו לעוול הזה!"

נכון. וזה בדיוק מה שמפחיד. אם לא נתחיל לשנות כיוון באופן פעיל, להילחם נגד, למחות בתוקף – הדיסטופיה הזו תהפוך למציאות ממוסדת. לא מספיק לומר שאתם-עצמכם, אישית, לא תומכים בזה. לא מספיק לעמוד מנגד עם הידיים בכיסים ולהתעקש שידיכם לא שפכו את הדם. מה שיהרוס אותנו בסופו של דבר תהיה האדישות של אנשים שלא הבינו, או לא רצו להכיר בכך, שהעולם הזה יצא מדעתו. כי רק בעולם שיצא מדעתו אישה שעברה תקיפה מינית לא רק שלא מקבלת תמיכה מהחברה, אלא מקבלת ממנה סטירה, איומים והפניית עורף. על פי חוק, כן? עכשיו הכל תלוי בסנאט, ויש לקוות שהסנאט האמריקאי פחות מטורף מהקונגרס, כי ארה"ב עדיין נחשבת למנהיגת העולם החופשי והתרבות המערבית. כשהטירוף הזה יהפוך לחוק, כבר לא יקראו לזה "תרבות אונס", אלא "חברה מתוקנת".

ונשים? הן יהיו משהו ממש דומה, אבל בהחלט לא שווה, לבני אדם.

פורסם על ידי: vandersister | מרץ 7, 2017

נו?

לפני יומיים העברתי הרצאה על רפואה ומגדר בפני קהל נלהב וערני. אני אוהבת את הנושא הזה, השקעתי זמן רב בבניית מצגת נהדרת, ערכתי שני פיילוטים לפני ההרצאה עצמה כדי לוודא שכל הפרטים נכונים והכל מתקתק כמו שצריך. קיבלתי מחיאות כפיים, שאלות רבות, מחמאות ופידבק חיובי מלוא הטנא. כולם הכתירו את האירוע כהצלחה, ואפילו נתבקשתי לעשות שידור חוזר בקרוב.

והרגשתי חרא עם עצמי.

מדוע? שאלה יפה, עם תשובה לא פשוטה.

בין יתר הנושאים שעלו בהרצאה, שאלתי את עצמי ואת הקהל מדוע היחס של עולם הרפואה לנשים נוטה להיות יותר לא-רציונלי מאי-הרציונליות שאותו עולם בדיוק מייחס לנשים עצמן. במילים פשוטות יותר, עולם הרפואה נוטה לייחס לנשים רגשנות מוגזמת והיסטריה, ובאותה נשימה כושל באבחון של בעיות קשות ואמיתיות שנשים סובלות מהן, כי הוא מייחס את הסימפטומים לרגשנות והיסטריה. פוסל במומו, ומאשים את הנשים שזה מומן.

אז התשובה לשאלה מדוע הרגשתי חרא היא שבאופן אובייקטיבי יש לי מחלה, אבל המחלה עצמה לא פועלת בדרכים הגיוניות ולכן קשה להתמודד איתה בכלים רציונליים. כמו כל דיכאון מנוסה, גם הדיכאון שלי מצויד בקול ערב ומשכנע שאיתו הוא מדבר בתוך הראש שלי. ברוב הימים, כשהתרופות פועלות את פעולתן, הפסיכותרפיה עוזרת והחיים שגרתיים, הקול הזה רק ממלמל מדי פעם ברקע, מספר לי עד כמה אני כישלון ומזכיר לי שאם משהו לא מסתדר, מהגשת התזה ועד ניקוי האבנית בקומקום, תמיד אפשר להתאבד. אני משיבה ב"ממ-הממ" בלתי מחייב, וממשיכה בדרכי. רוב הזמן אנחנו חיים בשלום זה לצד זו, הקול ואני*.

אבל בימים מסוימים, שלמרבה הצער אין דרך לחזות מראש, הקול הזה משתלט על החלל שבין האוזניים שלי ונשמע רם וצלול. והוא לא סותם את הפה, בחיי, אפילו לא לרגע. והוא נשמע הגיוני, ונכון, ומפתה. אפילו חומל לפעמים. בימים האלה, המאבק בו גובה מחיר נפשי ופיזי ומותיר אותי מותשת. משום שלכאורה לא קורה שום דבר יוצא דופן ומשום שהוא לא מותיר שום סימן חיצוני, לרוב האנשים קשה להבין מה בדיוק עובר עלי. ולי כמובן קשה להסביר כי – ראשית, אני לא בטוחה שמותר לי להרגיש רע כשאין לכך לכאורה שום סיבה, ושנית, אני לא בטוחה שלגיטימי לבקש עזרה, כי את המחלה אי אפשר לרפא, כל מה שאפשר לעשות הוא לסבול אותי עד שיעבור הגל הנוכחי. אולי יום אחד אפשר יהיה לומר "התקף דיכאון" באותה צורה שבה אנחנו אומרים "התקף אפילפסיה" או "נפילת סוכר", אבל עוד לא הגענו לשם.

אז הנה מה שקרה ביום שאחרי ההרצאה, מבחינה אובייקטיבית:
קמתי בבוקר. קראתי שפע של מחמאות ברשתות חברתיות שונות על ההרצאה, קיבלתי שבחים ואמרתי תודה, התבקשתי להרצות שוב. עבדתי על כמה פרויקטים ועמדתי בלוחות הזמנים. ביקשתי לדחות פרויקט אחר והדחייה אושרה. שוחחתי עם כמה חברות שדרשו בשלומי. הלכתי לישון. הסוף.

הנה מה שקרה ביום שאחרי ההרצאה, צבוע בצבעי דיכאון:
אני: (קמה, מפהקת, משרכת דרכי אל המטבח, מדליקה את הקומקום)
דיכאון: נו, מתי תתאבדי?
אני: למה שאני אתאבד?
דיכאון: אחרי הזוועה של אתמול את עוד צריכה סיבות?
אני: אתמול לא היה זוועה. קיבלתי מחמאות ואנשים אהבו את ההרצאה.
דיכאון: לאנשים לא נעים, אז הם חולקים מחמאות. אף אחד לא יצא משם עם תובנות מעמיקות על החיים. כל מה שעשית היה ללעוס מחדש ולהקיא כל מיני פרטים וסטטיסטיקות ואנקדוטות עם תמונות מצחיקות של רקדנים באלינזיים.
אני: וזה רע?
דיכאון: די פתטי, למען האמת.
אני: סתום.
אני: (פותחת מחשב, עובדת במרץ על פרויקטים)
דיכאון: קדימה, זה הזמן להתאבד.
אני: למה?
דיכאון: כל היום את יושבת ומתקתקת במחשב את הפרויקטים הדביליים שלך, אין לך קריירה, אין לך שאיפות להתקדם, את החוליה הכי מיותרת בשרשרת המזון העסקית הזו.
אני: אני עובדת קשה ומתפרנסת בכבוד.
דיכאון: עולב. פעם היה לך פוטנציאל.
אני: סתום.
דיכאון: ובשביל מה דחית את הדדליין הזה? היית יכולה לשבת כל הלילה ולסיים בזמן.
אני: כי מגיע לי לישון בלילה ולעבוד בצורה נורמלית. חוץ מזה, לא היתה שום התנגדות לבקשה שלי וזה הסתדר יופי, אז מה…
דיכאון: לא מסוגלת לנהל את הזמן שלך בשיט. אם הייתי קובץ האקסל שלך, הייתי מתפטר.
אני: סתום.
חברה: מה שלומך? את בסדר?
אני: יום קצת קשה. מרגישה לא משהו.
דיכאון: זה רק כי עוד לא התאבדת.
חברה: תשמרי על עצמך, טוב? את אוכלת? שותה?
אני: האמת, לא כל כך.
דיכאון: בשביל מה לאכול ולשתות? לא אמרנו שאת מתאבדת?
אני: אתה אמרנו. אני לא אמרנו.
דיכאון: אני את ואת אני.
אני: זיבי. אתה מחלה ואני לא. לוקחת קלונקס.
חברה: אולי תקחי קלונקס?
אני: כן, זה בדיוק מה שחשבתי הרגע.
דיכאון: איך עוד לא נמאס לחברות שלך ממך, תגידי לי? כלומר, אני בטוח שאם תמותי הן תצטערנה, אבל הן גם תחושנה הקלה מסוימת. תני להן את החסד הזה. אני כבר רואה אותן עומדות על הקבר שלך, בוכות, אבל מבינות שאין מנוס, וזה מה שהיה צריך לקרות.
אני: (לוקחת קלונקס)
דיכאון: יופי. קחי את גוש העליבות הרוטט שהוא החיים שלך ותפזרי קצת צמר גפן מלמעלה, זה בטח יעזור.
אני: סתום.
קלונקס: פרררר…. פרררר… לשאוף… לנשוף… הכל רגוע…
דיכאון: את זוכרת שאני עדיין אהיה כאן כשהדבר הזה יפסיק להשפיע, נכון?
אני: סתום!!!!!
קלונקס: פרררר?
אני: (מכריחה את עצמי לשתות מים)
דיכאון: (מעומעם) אני מבין אותך. קשה להיות את. לכן אני מציע שתמותי. מוות זה לא דבר רע. את בודדה, שמנה ומכוערת, כבר לא כל כך צעירה, וזה רק ילך ויהיה יותר גרוע. הבדידות שחונקת אותך בלילות, בקרוב כבר לא תצליחי להתמודד איתה, ואז תראי שאני צודק ותתאבדי.
אני: (נושמת)
קלונקס: פרררר… פרררר… לישון…
אני: (נרדמת לשעה. מתעוררת)
דיכאון: עדיין פה. מתי תתאבדי כבר?

אחרית דבר: היום אני מרגישה הרבה יותר טוב. אל חשש, אני מוקפת בעזרה מקצועית ובתמיכה חברית, ואין לי כוונה להפסיק להילחם. אני עורכת רשימות של דברים חיוביים כדי להזכיר לעצמי שהקול הזה משקר, מבלף ומסלף. המחמאות, השבחים, החיוכים והחיבוקים הם כמו סולמות מוזהבים שעוזרים לי לטפס בחזרה למעלה מהבור אחרי התקף כזה. והקול? אני אמשיך לחיות איתו, והוא איתי.

אפילו שהוא זה עתה אמר לי שהפוסט הזה עלוב ומדכא, ושאני לא יודעת לכתוב.


* לא ראיתי את "הקול בראש". הסיבה היא שכבר יש לי אחד כזה, ואני לא צריכה תזכורת מכאיבה עד כדי כך. סביר שהסרט הזה יהיה בשבילי טריגר בעוצמה 8.5 בסולם ריכטר. 

פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 23, 2016

יש לי פה ואני מוכרחה לזעוק

לאורך מסלול הלימודים שלי לתואר שני בלימודי מגדר, היו לא מעט אנשים ששאלו אותי, לרוב תוך גלגול עיניים מפואר, "מה תעשי עם זה אחר כך?". ובכן, אתן לכם את אותה תשובה שוואן-דר-אמא היתה נותנת לנו כשהיינו ילדים ושאלנו בחשדנות "מה יש במרק הזה": רק דברים טובים.

לפני מספר שבועות פנתה אלי נערה מקסימה באימייל רהוט ומפורט, שבו סיפרה שהיא ועוד חברה מכיתתה (בחטיבת ביניים) רוצות להעביר בכיתה שיעור בנושא אפליה מינית ולהסביר למה, בעצם, צריך פמיניזם. העלינו יחד כמה רעיונות לפעילויות שאפשר לעשות בכיתה כדי להדגים את העניין, גם המורה של הכיתה היתה בעד. שמחתי שיכולתי לעזור מעט בייעוץ, ובכלל – נפלא לשמוע מנערות כל כך מודעות לסביבתן שבאמת רוצות לפעול לשינוי המצב.

אלא שעצות לחוד ומציאות לחוד, ואם אני זוכרת את חטיבת הביניים כסיוט מבולבל, כנראה שיש לזה סיבה טובה. הנערה כתבה לי שוב אחרי שהעבירו את השיעור, ומסתבר שהוא לא עלה יפה, בלשון המעטה. לפי הדיווח שלה, הבנים בכיתה התנגדו וצעקו ונכנסו לדבריהן ללא הרף, טענו שאין שום אפליה, וש"אם כבר יש אפליה נגד גברים" (בפלנטה הזאת? בטוחים?), והן לא הצליחו לדבר אפילו על חצי ממה שתכננו. היא הוסיפה בכאב שאפילו הבנות בשיעור לא השתתפו בנושא שכל כך נוגע וחשוב להן, וככל הנראה הביעו סולידריות שבשתיקה עם הבנים. לחלופין, ייתכן שהעדיפו לא להרגיז אף אחד, כדי שלא יתפסו כ"דעתניות", "כוחניות" ושאר כינויים מעליבים-לכאורה שנקשרים לנשים שעומדות על שלהן. לסיום, היא שאלה אם הייתי מסכימה לבוא ולדבר עם הכיתה על הנושא. אולי אני אצליח איפה שהן נכשלו.

התשובה הקצרה היא: לא. כלומר, לא שאני לא רוצה לבוא, הייתי שמחה לבוא ולספר לילדי הכיתה על הזוועות שמתחוללות בעולם וגם בארץ נגד נשים, על פערי השכר, על תקרת הזכוכית, על האלימות הנוראה, על הפחד ללכת ברחוב. אבל זה לא ילך, להערכתי, לפחות לא בפלנטה הזאת. אני לא אצליח מהסיבה הפשוטה שמי שלא רוצה להקשיב, לעולם לא יוכל להבין.

התשובה הארוכה יותר נוגעת למשחק הפופולרי "מחניים". זוכרות איך זה הלך? התחלקנו לשתי קבוצות, ומי שכדור פוגע בה ונופל לקרקע נפסלת ויוצאת. שיחקנו אותו הרבה בשיעורי ספורט בחטיבת הביניים. מעולם לא הבנתי את המשחק המטופש הזה, ועד היום אני תוהה מי בן הבליעל שהמציא אותו ומה לעזאזל הוא חשב לעצמו. המשחק מלמד דבר אחד בלבד: בריונות. מי שיודעת להשליך כדור בחוזקה ולפגוע בחברותיה היא זו שתנצח. מי שלא חזקה מספיק, או – וזה "או" חשוב – מי שלא אוהבת לפגוע באחרות, תפסיד. אצלנו היו שתי ה"מפציצות" הרגילות שהיו פוסלות את כל היתר, ואז מנהלות דו-קרב של הפגזות בכדור, עד שאחת היתה מפספסת ומפילה אותו. כולנו, בלי יוצא מן הכלל, היינו יוצאות מהמשחק עם חבורות כחולות ושחורות, ואחת פעם שברה אצבע. כי, נו, הפגזה בכדור.

בשלב מסוים בחרתי להרים ידיים. ידעתי שאני לא חזקה מספיק, אני לא ספורטיבית ולא בריונית, וגם אם יש חלשות ממני, אני לא רוצה לפגוע בהן בחוזקה עם כדור או כל חפץ אחר. עשיתי הסכם עם ה"מפציצות": אני אסתובב, הן תשלכנה עלי את הכדור בצורה חלשה ככל שתוכלנה, לא אנסה אפילו לתפוס אותו, ואצא לי מהמשחק כמה שיותר מוקדם. כמובן שהן תמיד השתדלו לפגוע באזור הישבן, כי החלשות תמיד חוטפות לא רק כדורים אלא גם לעג וצחוקים. לשמחתי יש לי מאז ומעולם ישבן מרופד היטב והוא ספג בלי יותר מדי בעיות את המכה ואת העלבון גם יחד. מבחינתי, המטרה הושגה: הוצאתי את עצמי מהמשחק המטומטם והאלים הזה מוקדם ככל האפשר, והשארתי את היתר להפגיז אחת את השנייה עד זוב שטף דם. שיהיה להן לבריאות.

יש אנשים שיוצאים מבית הספר וממשיכים לשחק מחניים גם בחיים האמיתיים. אנשים כמו מר טלוויזיה המהולל מר חיים יבין, שבעיניהם אנשים יכולים להיות אחד משני דברים: פטישים או מסמרים. אותו יבין טען שכאשר הוא מטריד מישהי מינית, הוא היה מעדיף לחטוף סטירה ולא תביעה. ובכן, ראשית, יבין מודה במילותיו שלו שהוא עבריין מין, ובזה הוא מפגין כוחניות כפולה ומכופלת – הוא משער שקורבנותיו יבחרו לשתוק ויפחדו לצאת נגדו אפילו כשהוא מנופף בחוצפתו מול פרצופן. הוא טועה. כבר עכשיו, זמן קצר אחרי פרסום הראיון איתו, צצים ועולים סיפורים של הנשים שבהן פגע. השאלה שלי היא, איפה הגברים שראו את זה קורה לנגד עיניהם כל השנים ומילאו פיהם מים. אבל זה לדיון אחר.

לענייננו, הנקודה היא שמר יבין לא רוצה להתנהג כאדם הגון, הוא רוצה לשחק מחניים. הוא רוצה לפגוע, ולתת כביכול לקורבנות שלו את ההזדמנות לפגוע בו בחזרה. אלא שלא כולנו רוצות או יכולות להיות בריוניות כמו מר יבין. לא כולנו רוצות להפעיל כוח ולהשפיל אחרות או אחרים, לשחק במשחקי פטיש ומסמר. אנחנו רוצות שיעזבו אותנו בשקט, שיכבדו את גבולות גופנו ונשמתנו. לא רוצות להפוך ל"מפציצות", וזו זכותנו.

למרבה הצער, אחרי השבוע האחרון כולנו כבר יודעות היטב שידם של המפציצים על העליונה. במשחק המחניים הזה, האנס המורשע משה קצב הולך הביתה לפני שריצה את מלוא עונשו ומבלי שהביע שביב של חרטה או הודאה באשמה. לעומתו, יונתן היילו, שהרג את האיש שאנס אותו פעמיים ועמד לעשות זאת בשלישית, לא זכה לחנינה. לא אכנס כרגע להתפלפלויות משפטיות או לשאלה העקרונית, האם מגיעה לו חנינה או לא: השורה התחתונה היא שהמדינה הזו, בעקביות, מוכיחה כי הצד האונס מקבל הנחות בכל הזדמנות, והצד הנאנס נענש בחומרה מכל בחינה אפשרית. אני ממליצה בחום לקרוא את הטור של צפי סער, שעשתה עבודת קודש ואספה לרשימה את כל עבירות המין של השנה שחלפה: כל הבכירים וכל הרבנים וכל המנהלים וכל הגנרלים, ששלחו ידיים ונופפו בזין ודרסו והכאיבו ופגעו בגוף ובנפש. כל הבושה והקלון בטור אחד מצוין. ואכן, אני מודעת היטב לאירוניה שבעובדה שהטור הזה התפרסם ב"הארץ".

אז איפה נמצא מעט תקווה ואופטימיות?

אולי בעובדה שלאט לאט, בזו אחר זו, אנחנו משנות את כללי המשחק. יותר ויותר עבירות מין נחשפות ונגררות אל אור השמש המרפא והמיטיב. יותר ויותר נשים שהותקפו מעזות לדבר, ולעמוד על זכותן לא להחטיף סטירה ולא להגיש תביעה (שתוצאתה תהיה עונש מגוחך לתוקף, אם בכלל), אלא פשוט לומר את האמת. בזה שאנחנו מסרבות לשחק את המשחק הכוחני הזה, אנחנו מעקרות אותו מתוכן. זה מתסכל, זה מוציא מהדעת לפעמים, אבל אנחנו מסרבות להפוך לבריוניות, וזה הישג מדהים שיש לנו כל סיבה להתגאות בו.

אז יקירותיי שבחטיבת הביניים: צר לי. אתן נמצאות בעולם דפוק ומחורבן, שלא יודע איך להגן על החלשים ובעיקר על החלשות שבו. כדי להוסיף לצרה, אתן נמצאות בגיל שבו ילדות וילדים רוצים להיות פופולריים ולא אוהבים לצאת נגד דעת הרוב, אוהבים לצעוק ולא אוהבים להקשיב. זה לא אומר שאתן לא צודקות. ההפך הוא הנכון. שלא יהיה לכן ספק, אפילו לא לרגע אחד, שאתן צודקות. האפליה קיימת, והעובדה שלא נתנו לכן אפילו לדבר עליה בכיתה רק מוכיחה עד כמה אתן צודקות. הם טועים.

אולי יום אחד, כשהם יתבגרו קצת, הם יבינו שטעו. אולי זה יקרה אחרי שייתקלו בעצמן או בעצמם באלימות מינית, באפליה במקום העבודה או הלימודים, או שיראו את זה קורה למישהי קרובה. אין לי ספק שיהיו גם כאלה שימשיכו להאמין כי הכל הוא משחק של כוח, וינצלו לרעה את כוחם.

אבל בזמן שהם יזרקו אחד על השני כדורים בכל הכוח, ויחטפו שטפי דם וישברו לעצמם את האצבעות – אתן תהיינה מחוץ למשחק, בחברת אנשים טובים כמוכם. אתן תעשו משהו הרבה יותר חשוב, תיהנו מהחיים, תהפכו את הפלנטה הזאת למקום שיותר טוב להיות בו, ותגחכו על הטיפשים האלה שלא יודעים לעשות שום דבר חוץ מלהרביץ ולחטוף מכות.

הערה קטנה לסיום: כבר מזמן רציתי לארגן מחאה על היחס לנשים ובפרט לנפגעות תקיפה מינית בארץ. הרעיון הוא לקיים "דקת זעקה" – על משקל "דקת דומיה", 60 שניות שבהן כולנו נזעק ונצרח החוצה את כל הזעם התסכול שלנו, על התוקפים שלא משלמים על מעשיהם ועל מערכת שלא מגנה עלינו ולא תומכת בנו בזמנים קשים. אם מי מביניכן רוצה להצטרף אלי, אשמח לגלגל את זה הלאה. גם לזעקה יש ערך. יש לנו פה, ומותר לנו לזעוק*.

אחרי השבוע הנורא הזה, הייתי אפילו אומרת שיש לנו פה, וחובתנו לזעוק. מי מצטרפת אלי?


* פראפראזה, כמובן, על סיפורו של הארלן אליסון.  

Older Posts »

קטגוריות