פורסם על ידי: vandersister | מרץ 7, 2017

נו?

לפני יומיים העברתי הרצאה על רפואה ומגדר בפני קהל נלהב וערני. אני אוהבת את הנושא הזה, השקעתי זמן רב בבניית מצגת נהדרת, ערכתי שני פיילוטים לפני ההרצאה עצמה כדי לוודא שכל הפרטים נכונים והכל מתקתק כמו שצריך. קיבלתי מחיאות כפיים, שאלות רבות, מחמאות ופידבק חיובי מלוא הטנא. כולם הכתירו את האירוע כהצלחה, ואפילו נתבקשתי לעשות שידור חוזר בקרוב.

והרגשתי חרא עם עצמי.

מדוע? שאלה יפה, עם תשובה לא פשוטה.

בין יתר הנושאים שעלו בהרצאה, שאלתי את עצמי ואת הקהל מדוע היחס של עולם הרפואה לנשים נוטה להיות יותר לא-רציונלי מאי-הרציונליות שאותו עולם בדיוק מייחס לנשים עצמן. במילים פשוטות יותר, עולם הרפואה נוטה לייחס לנשים רגשנות מוגזמת והיסטריה, ובאותה נשימה כושל באבחון של בעיות קשות ואמיתיות שנשים סובלות מהן, כי הוא מייחס את הסימפטומים לרגשנות והיסטריה. פוסל במומו, ומאשים את הנשים שזה מומן.

אז התשובה לשאלה מדוע הרגשתי חרא היא שבאופן אובייקטיבי יש לי מחלה, אבל המחלה עצמה לא פועלת בדרכים הגיוניות ולכן קשה להתמודד איתה בכלים רציונליים. כמו כל דיכאון מנוסה, גם הדיכאון שלי מצויד בקול ערב ומשכנע שאיתו הוא מדבר בתוך הראש שלי. ברוב הימים, כשהתרופות פועלות את פעולתן, הפסיכותרפיה עוזרת והחיים שגרתיים, הקול הזה רק ממלמל מדי פעם ברקע, מספר לי עד כמה אני כישלון ומזכיר לי שאם משהו לא מסתדר, מהגשת התזה ועד ניקוי האבנית בקומקום, תמיד אפשר להתאבד. אני משיבה ב"ממ-הממ" בלתי מחייב, וממשיכה בדרכי. רוב הזמן אנחנו חיים בשלום זה לצד זו, הקול ואני*.

אבל בימים מסוימים, שלמרבה הצער אין דרך לחזות מראש, הקול הזה משתלט על החלל שבין האוזניים שלי ונשמע רם וצלול. והוא לא סותם את הפה, בחיי, אפילו לא לרגע. והוא נשמע הגיוני, ונכון, ומפתה. אפילו חומל לפעמים. בימים האלה, המאבק בו גובה מחיר נפשי ופיזי ומותיר אותי מותשת. משום שלכאורה לא קורה שום דבר יוצא דופן ומשום שהוא לא מותיר שום סימן חיצוני, לרוב האנשים קשה להבין מה בדיוק עובר עלי. ולי כמובן קשה להסביר כי – ראשית, אני לא בטוחה שמותר לי להרגיש רע כשאין לכך לכאורה שום סיבה, ושנית, אני לא בטוחה שלגיטימי לבקש עזרה, כי את המחלה אי אפשר לרפא, כל מה שאפשר לעשות הוא לסבול אותי עד שיעבור הגל הנוכחי. אולי יום אחד אפשר יהיה לומר "התקף דיכאון" באותה צורה שבה אנחנו אומרים "התקף אפילפסיה" או "נפילת סוכר", אבל עוד לא הגענו לשם.

אז הנה מה שקרה ביום שאחרי ההרצאה, מבחינה אובייקטיבית:
קמתי בבוקר. קראתי שפע של מחמאות ברשתות חברתיות שונות על ההרצאה, קיבלתי שבחים ואמרתי תודה, התבקשתי להרצות שוב. עבדתי על כמה פרויקטים ועמדתי בלוחות הזמנים. ביקשתי לדחות פרויקט אחר והדחייה אושרה. שוחחתי עם כמה חברות שדרשו בשלומי. הלכתי לישון. הסוף.

הנה מה שקרה ביום שאחרי ההרצאה, צבוע בצבעי דיכאון:
אני: (קמה, מפהקת, משרכת דרכי אל המטבח, מדליקה את הקומקום)
דיכאון: נו, מתי תתאבדי?
אני: למה שאני אתאבד?
דיכאון: אחרי הזוועה של אתמול את עוד צריכה סיבות?
אני: אתמול לא היה זוועה. קיבלתי מחמאות ואנשים אהבו את ההרצאה.
דיכאון: לאנשים לא נעים, אז הם חולקים מחמאות. אף אחד לא יצא משם עם תובנות מעמיקות על החיים. כל מה שעשית היה ללעוס מחדש ולהקיא כל מיני פרטים וסטטיסטיקות ואנקדוטות עם תמונות מצחיקות של רקדנים באלינזיים.
אני: וזה רע?
דיכאון: די פתטי, למען האמת.
אני: סתום.
אני: (פותחת מחשב, עובדת במרץ על פרויקטים)
דיכאון: קדימה, זה הזמן להתאבד.
אני: למה?
דיכאון: כל היום את יושבת ומתקתקת במחשב את הפרויקטים הדביליים שלך, אין לך קריירה, אין לך שאיפות להתקדם, את החוליה הכי מיותרת בשרשרת המזון העסקית הזו.
אני: אני עובדת קשה ומתפרנסת בכבוד.
דיכאון: עולב. פעם היה לך פוטנציאל.
אני: סתום.
דיכאון: ובשביל מה דחית את הדדליין הזה? היית יכולה לשבת כל הלילה ולסיים בזמן.
אני: כי מגיע לי לישון בלילה ולעבוד בצורה נורמלית. חוץ מזה, לא היתה שום התנגדות לבקשה שלי וזה הסתדר יופי, אז מה…
דיכאון: לא מסוגלת לנהל את הזמן שלך בשיט. אם הייתי קובץ האקסל שלך, הייתי מתפטר.
אני: סתום.
חברה: מה שלומך? את בסדר?
אני: יום קצת קשה. מרגישה לא משהו.
דיכאון: זה רק כי עוד לא התאבדת.
חברה: תשמרי על עצמך, טוב? את אוכלת? שותה?
אני: האמת, לא כל כך.
דיכאון: בשביל מה לאכול ולשתות? לא אמרנו שאת מתאבדת?
אני: אתה אמרנו. אני לא אמרנו.
דיכאון: אני את ואת אני.
אני: זיבי. אתה מחלה ואני לא. לוקחת קלונקס.
חברה: אולי תקחי קלונקס?
אני: כן, זה בדיוק מה שחשבתי הרגע.
דיכאון: איך עוד לא נמאס לחברות שלך ממך, תגידי לי? כלומר, אני בטוח שאם תמותי הן תצטערנה, אבל הן גם תחושנה הקלה מסוימת. תני להן את החסד הזה. אני כבר רואה אותן עומדות על הקבר שלך, בוכות, אבל מבינות שאין מנוס, וזה מה שהיה צריך לקרות.
אני: (לוקחת קלונקס)
דיכאון: יופי. קחי את גוש העליבות הרוטט שהוא החיים שלך ותפזרי קצת צמר גפן מלמעלה, זה בטח יעזור.
אני: סתום.
קלונקס: פרררר…. פרררר… לשאוף… לנשוף… הכל רגוע…
דיכאון: את זוכרת שאני עדיין אהיה כאן כשהדבר הזה יפסיק להשפיע, נכון?
אני: סתום!!!!!
קלונקס: פרררר?
אני: (מכריחה את עצמי לשתות מים)
דיכאון: (מעומעם) אני מבין אותך. קשה להיות את. לכן אני מציע שתמותי. מוות זה לא דבר רע. את בודדה, שמנה ומכוערת, כבר לא כל כך צעירה, וזה רק ילך ויהיה יותר גרוע. הבדידות שחונקת אותך בלילות, בקרוב כבר לא תצליחי להתמודד איתה, ואז תראי שאני צודק ותתאבדי.
אני: (נושמת)
קלונקס: פרררר… פרררר… לישון…
אני: (נרדמת לשעה. מתעוררת)
דיכאון: עדיין פה. מתי תתאבדי כבר?

אחרית דבר: היום אני מרגישה הרבה יותר טוב. אל חשש, אני מוקפת בעזרה מקצועית ובתמיכה חברית, ואין לי כוונה להפסיק להילחם. אני עורכת רשימות של דברים חיוביים כדי להזכיר לעצמי שהקול הזה משקר, מבלף ומסלף. המחמאות, השבחים, החיוכים והחיבוקים הם כמו סולמות מוזהבים שעוזרים לי לטפס בחזרה למעלה מהבור אחרי התקף כזה. והקול? אני אמשיך לחיות איתו, והוא איתי.

אפילו שהוא זה עתה אמר לי שהפוסט הזה עלוב ומדכא, ושאני לא יודעת לכתוב.


* לא ראיתי את "הקול בראש". הסיבה היא שכבר יש לי אחד כזה, ואני לא צריכה תזכורת מכאיבה עד כדי כך. סביר שהסרט הזה יהיה בשבילי טריגר בעוצמה 8.5 בסולם ריכטר. 

פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 23, 2016

יש לי פה ואני מוכרחה לזעוק

לאורך מסלול הלימודים שלי לתואר שני בלימודי מגדר, היו לא מעט אנשים ששאלו אותי, לרוב תוך גלגול עיניים מפואר, "מה תעשי עם זה אחר כך?". ובכן, אתן לכם את אותה תשובה שוואן-דר-אמא היתה נותנת לנו כשהיינו ילדים ושאלנו בחשדנות "מה יש במרק הזה": רק דברים טובים.

לפני מספר שבועות פנתה אלי נערה מקסימה באימייל רהוט ומפורט, שבו סיפרה שהיא ועוד חברה מכיתתה (בחטיבת ביניים) רוצות להעביר בכיתה שיעור בנושא אפליה מינית ולהסביר למה, בעצם, צריך פמיניזם. העלינו יחד כמה רעיונות לפעילויות שאפשר לעשות בכיתה כדי להדגים את העניין, גם המורה של הכיתה היתה בעד. שמחתי שיכולתי לעזור מעט בייעוץ, ובכלל – נפלא לשמוע מנערות כל כך מודעות לסביבתן שבאמת רוצות לפעול לשינוי המצב.

אלא שעצות לחוד ומציאות לחוד, ואם אני זוכרת את חטיבת הביניים כסיוט מבולבל, כנראה שיש לזה סיבה טובה. הנערה כתבה לי שוב אחרי שהעבירו את השיעור, ומסתבר שהוא לא עלה יפה, בלשון המעטה. לפי הדיווח שלה, הבנים בכיתה התנגדו וצעקו ונכנסו לדבריהן ללא הרף, טענו שאין שום אפליה, וש"אם כבר יש אפליה נגד גברים" (בפלנטה הזאת? בטוחים?), והן לא הצליחו לדבר אפילו על חצי ממה שתכננו. היא הוסיפה בכאב שאפילו הבנות בשיעור לא השתתפו בנושא שכל כך נוגע וחשוב להן, וככל הנראה הביעו סולידריות שבשתיקה עם הבנים. לחלופין, ייתכן שהעדיפו לא להרגיז אף אחד, כדי שלא יתפסו כ"דעתניות", "כוחניות" ושאר כינויים מעליבים-לכאורה שנקשרים לנשים שעומדות על שלהן. לסיום, היא שאלה אם הייתי מסכימה לבוא ולדבר עם הכיתה על הנושא. אולי אני אצליח איפה שהן נכשלו.

התשובה הקצרה היא: לא. כלומר, לא שאני לא רוצה לבוא, הייתי שמחה לבוא ולספר לילדי הכיתה על הזוועות שמתחוללות בעולם וגם בארץ נגד נשים, על פערי השכר, על תקרת הזכוכית, על האלימות הנוראה, על הפחד ללכת ברחוב. אבל זה לא ילך, להערכתי, לפחות לא בפלנטה הזאת. אני לא אצליח מהסיבה הפשוטה שמי שלא רוצה להקשיב, לעולם לא יוכל להבין.

התשובה הארוכה יותר נוגעת למשחק הפופולרי "מחניים". זוכרות איך זה הלך? התחלקנו לשתי קבוצות, ומי שכדור פוגע בה ונופל לקרקע נפסלת ויוצאת. שיחקנו אותו הרבה בשיעורי ספורט בחטיבת הביניים. מעולם לא הבנתי את המשחק המטופש הזה, ועד היום אני תוהה מי בן הבליעל שהמציא אותו ומה לעזאזל הוא חשב לעצמו. המשחק מלמד דבר אחד בלבד: בריונות. מי שיודעת להשליך כדור בחוזקה ולפגוע בחברותיה היא זו שתנצח. מי שלא חזקה מספיק, או – וזה "או" חשוב – מי שלא אוהבת לפגוע באחרות, תפסיד. אצלנו היו שתי ה"מפציצות" הרגילות שהיו פוסלות את כל היתר, ואז מנהלות דו-קרב של הפגזות בכדור, עד שאחת היתה מפספסת ומפילה אותו. כולנו, בלי יוצא מן הכלל, היינו יוצאות מהמשחק עם חבורות כחולות ושחורות, ואחת פעם שברה אצבע. כי, נו, הפגזה בכדור.

בשלב מסוים בחרתי להרים ידיים. ידעתי שאני לא חזקה מספיק, אני לא ספורטיבית ולא בריונית, וגם אם יש חלשות ממני, אני לא רוצה לפגוע בהן בחוזקה עם כדור או כל חפץ אחר. עשיתי הסכם עם ה"מפציצות": אני אסתובב, הן תשלכנה עלי את הכדור בצורה חלשה ככל שתוכלנה, לא אנסה אפילו לתפוס אותו, ואצא לי מהמשחק כמה שיותר מוקדם. כמובן שהן תמיד השתדלו לפגוע באזור הישבן, כי החלשות תמיד חוטפות לא רק כדורים אלא גם לעג וצחוקים. לשמחתי יש לי מאז ומעולם ישבן מרופד היטב והוא ספג בלי יותר מדי בעיות את המכה ואת העלבון גם יחד. מבחינתי, המטרה הושגה: הוצאתי את עצמי מהמשחק המטומטם והאלים הזה מוקדם ככל האפשר, והשארתי את היתר להפגיז אחת את השנייה עד זוב שטף דם. שיהיה להן לבריאות.

יש אנשים שיוצאים מבית הספר וממשיכים לשחק מחניים גם בחיים האמיתיים. אנשים כמו מר טלוויזיה המהולל מר חיים יבין, שבעיניהם אנשים יכולים להיות אחד משני דברים: פטישים או מסמרים. אותו יבין טען שכאשר הוא מטריד מישהי מינית, הוא היה מעדיף לחטוף סטירה ולא תביעה. ובכן, ראשית, יבין מודה במילותיו שלו שהוא עבריין מין, ובזה הוא מפגין כוחניות כפולה ומכופלת – הוא משער שקורבנותיו יבחרו לשתוק ויפחדו לצאת נגדו אפילו כשהוא מנופף בחוצפתו מול פרצופן. הוא טועה. כבר עכשיו, זמן קצר אחרי פרסום הראיון איתו, צצים ועולים סיפורים של הנשים שבהן פגע. השאלה שלי היא, איפה הגברים שראו את זה קורה לנגד עיניהם כל השנים ומילאו פיהם מים. אבל זה לדיון אחר.

לענייננו, הנקודה היא שמר יבין לא רוצה להתנהג כאדם הגון, הוא רוצה לשחק מחניים. הוא רוצה לפגוע, ולתת כביכול לקורבנות שלו את ההזדמנות לפגוע בו בחזרה. אלא שלא כולנו רוצות או יכולות להיות בריוניות כמו מר יבין. לא כולנו רוצות להפעיל כוח ולהשפיל אחרות או אחרים, לשחק במשחקי פטיש ומסמר. אנחנו רוצות שיעזבו אותנו בשקט, שיכבדו את גבולות גופנו ונשמתנו. לא רוצות להפוך ל"מפציצות", וזו זכותנו.

למרבה הצער, אחרי השבוע האחרון כולנו כבר יודעות היטב שידם של המפציצים על העליונה. במשחק המחניים הזה, האנס המורשע משה קצב הולך הביתה לפני שריצה את מלוא עונשו ומבלי שהביע שביב של חרטה או הודאה באשמה. לעומתו, יונתן היילו, שהרג את האיש שאנס אותו פעמיים ועמד לעשות זאת בשלישית, לא זכה לחנינה. לא אכנס כרגע להתפלפלויות משפטיות או לשאלה העקרונית, האם מגיעה לו חנינה או לא: השורה התחתונה היא שהמדינה הזו, בעקביות, מוכיחה כי הצד האונס מקבל הנחות בכל הזדמנות, והצד הנאנס נענש בחומרה מכל בחינה אפשרית. אני ממליצה בחום לקרוא את הטור של צפי סער, שעשתה עבודת קודש ואספה לרשימה את כל עבירות המין של השנה שחלפה: כל הבכירים וכל הרבנים וכל המנהלים וכל הגנרלים, ששלחו ידיים ונופפו בזין ודרסו והכאיבו ופגעו בגוף ובנפש. כל הבושה והקלון בטור אחד מצוין. ואכן, אני מודעת היטב לאירוניה שבעובדה שהטור הזה התפרסם ב"הארץ".

אז איפה נמצא מעט תקווה ואופטימיות?

אולי בעובדה שלאט לאט, בזו אחר זו, אנחנו משנות את כללי המשחק. יותר ויותר עבירות מין נחשפות ונגררות אל אור השמש המרפא והמיטיב. יותר ויותר נשים שהותקפו מעזות לדבר, ולעמוד על זכותן לא להחטיף סטירה ולא להגיש תביעה (שתוצאתה תהיה עונש מגוחך לתוקף, אם בכלל), אלא פשוט לומר את האמת. בזה שאנחנו מסרבות לשחק את המשחק הכוחני הזה, אנחנו מעקרות אותו מתוכן. זה מתסכל, זה מוציא מהדעת לפעמים, אבל אנחנו מסרבות להפוך לבריוניות, וזה הישג מדהים שיש לנו כל סיבה להתגאות בו.

אז יקירותיי שבחטיבת הביניים: צר לי. אתן נמצאות בעולם דפוק ומחורבן, שלא יודע איך להגן על החלשים ובעיקר על החלשות שבו. כדי להוסיף לצרה, אתן נמצאות בגיל שבו ילדות וילדים רוצים להיות פופולריים ולא אוהבים לצאת נגד דעת הרוב, אוהבים לצעוק ולא אוהבים להקשיב. זה לא אומר שאתן לא צודקות. ההפך הוא הנכון. שלא יהיה לכן ספק, אפילו לא לרגע אחד, שאתן צודקות. האפליה קיימת, והעובדה שלא נתנו לכן אפילו לדבר עליה בכיתה רק מוכיחה עד כמה אתן צודקות. הם טועים.

אולי יום אחד, כשהם יתבגרו קצת, הם יבינו שטעו. אולי זה יקרה אחרי שייתקלו בעצמן או בעצמם באלימות מינית, באפליה במקום העבודה או הלימודים, או שיראו את זה קורה למישהי קרובה. אין לי ספק שיהיו גם כאלה שימשיכו להאמין כי הכל הוא משחק של כוח, וינצלו לרעה את כוחם.

אבל בזמן שהם יזרקו אחד על השני כדורים בכל הכוח, ויחטפו שטפי דם וישברו לעצמם את האצבעות – אתן תהיינה מחוץ למשחק, בחברת אנשים טובים כמוכם. אתן תעשו משהו הרבה יותר חשוב, תיהנו מהחיים, תהפכו את הפלנטה הזאת למקום שיותר טוב להיות בו, ותגחכו על הטיפשים האלה שלא יודעים לעשות שום דבר חוץ מלהרביץ ולחטוף מכות.

הערה קטנה לסיום: כבר מזמן רציתי לארגן מחאה על היחס לנשים ובפרט לנפגעות תקיפה מינית בארץ. הרעיון הוא לקיים "דקת זעקה" – על משקל "דקת דומיה", 60 שניות שבהן כולנו נזעק ונצרח החוצה את כל הזעם התסכול שלנו, על התוקפים שלא משלמים על מעשיהם ועל מערכת שלא מגנה עלינו ולא תומכת בנו בזמנים קשים. אם מי מביניכן רוצה להצטרף אלי, אשמח לגלגל את זה הלאה. גם לזעקה יש ערך. יש לנו פה, ומותר לנו לזעוק*.

אחרי השבוע הנורא הזה, הייתי אפילו אומרת שיש לנו פה, וחובתנו לזעוק. מי מצטרפת אלי?


* פראפראזה, כמובן, על סיפורו של הארלן אליסון.  

פורסם על ידי: vandersister | נובמבר 10, 2016

בזכות הזעם

אתמול בבוקר התעוררנו לעולם קשה. ארצות הברית של אמריקה, מנהיגת העולם החופשי ומגינת הדמוקרטיה, בחרה לה כמנהיג תפוז מגודל וקפריזי, חסר מצפון ומוסר, שמאיים באופן מעשי וסימבולי על העקרונות שחשובים כל כך לאלה מאיתנו שיש להן ולהם כבוד לזולתם.

לא אדבר על ה"כשלים" שהובילו לבחירה הזו. הקמפיינים והסקרים וניתוחי הפוסט-מורטם הם נחלתם של אנשי המאקרו, ואני אשת הפרטים הקטנים, שוקדת ללמוד ולהבין את הרווח שבין כל אדם ללבו ומצפונו. גם לא אתייחס לשיטת האלקטורים, שאם הבנתי נכון, מבוססת על חישוב המרחק בין שתי נקודות והגעה מנקודה א' לנקודה ב' בדרך הפתלתלת והסבוכה ביותר האפשרית, שכוללת עצירת ביניים במאדים והחלפת כלי רכב באמצע ממכונית למזחלת רתומה ליחמוסים שיכורים.

עוד חשוב לי לומר – לא אדבר כאן על הילארי קלינטון ומה שהיא עשתה נכון או לא נכון. אין לי שיג ושיח עם האנשים שהשוו בין קלינטון לטראמפ באמירות רדודות כגון "שניהם גרועים באותה מידה". לא, תוקף מיני סדרתי ושונא נשים, שחורים ולהט"בים לא "גרוע באותה מידה" כמו מישהי שחשודה בשחיתות שלטונית, או לא לגמרי יודעת איך למחוק אי-מיילים, או פשוט לא באה לכם טוב בעין. ואם אתם לא מסכימים, עשו טובה ואל תטרחו לומר לי זאת.

מה כן אומר?

אומר שאני כועסת. נורא. רותחת. אתמול, כשעוד לא חלפו 24 שעות מבחירתו של התפוז המיזוגני, החלו להצטבר עוד ועוד עדויות ברשתות חברתיות ובערוצי החדשות על גילויי גזענות, ועל הטרדות ותקיפות על רקע גזעני ומיני. חובבי טראמפ חגגו את ניצחונו בהשמעת איומים ובמעשי בריונות. אפילו בפתית הגלובלי שהוא מדינת ישראל לא חמקנו מהתגובה המכוערת הזו. ידידות וחברות שלי סיפרו, בזו אחר זו, בעלבון, ברוגז, על גברים שהרשו לעצמם לספר יותר בדיחות שוביניסטיות מבחילות, שהרשו לעצמם לשלוח ידיים ולגעת בהן בניגוד לרצונן, בלוויית אמירות בסגנון "אם לטראמפ מותר, אז גם לי".

וזו, חברות וחברים שלי, הבעיה בבחירת תפוז קפריזי שמואשם באונס ובתקיפה מינית של נשים רבות, ואפילו מתרברב בכיבושיו והטרדותיו ורואה בהם הישג. כשאיש כזה נבחר לנשיא, זו לא נורמליזציה של תרבות האונס – זו הענקת פרס לתרבות הזו. הפרס הכי גדול שיכול להיות.

אז כן, אני כועסת. כועסת בשם האמריקאית המוסלמית שהותקפה בצורה מכוערת על ידי שכניה. בשם האישה האפרו-אמריקאית שחבורת גברים קראה לעברה בתחנת הדלק שבקרוב יחסלו אותה. בשם אלה שראו, בעיניים מזועזעות, את האנשים שהניפו דגלים עם צלבי קרס בגאווה מעל בתיהם, כי הקו-קלאס-קלאן הם מהתומכים הגדולים ביותר של טראמפ. כועסת בשם כל מי שמוותרת, בדקות אלה ממש, על הניסיון להגיש תלונה על תקיפה מינית. מה הטעם?

נשמעו אתמול קולות בנוסח "זה לא סוף העולם, תפסיקו להגזים" מחד, ו"תנו לו סיכוי, בסוף יתברר שהוא נשיא ממש טוב לישראל או אפילו לעולם כולו" מאידך. במלוא הכנות? זה לא מעניין אותי. גם אם יתברר שארבע שנות כהונתו של התפוז המטרידן הסדרתי, אם יגיע לסוף הקדנציה, חלפו בלי נזק מיוחד ליחסי החוץ של ארה"ב או לכלכלה הגלובלית, וגם אם יתברר שהאיש הוא למעשה גאון במסווה מאוד מאוד מאוד מאוד כבד ויהיה לאחד הנשיאים הטובים בהיסטוריה של ארה"ב, הנזק כבר נעשה. אני לא מתכוונת ל"נעשה" בלשון עבר: הנזק נעשה וממשיך להיעשות בימים אלה ממש.

לכן אני כועסת. לא כי אני לא מאמינה שיכול להיות טוב, אלא כי מותר לנו להתרעם כשפוגעים בנו, ובשם חתול התקרה הטוב והמיטיב – אתמול חלקה לנו ארצות הברית סטירה מצלצלת, על לא עוול בכפינו, ואני כועסת. רותחת. ואני עומדת על זכותי לכעוס.

נראה לי שמרוב ניסיון לעשות מה שנכון לפי הסקרים, או מה שיביא תועלת אסטרטגית, ולחשוב קדימה, שכחנו קצת שמותר לנו גם להרגיש את מה שאנחנו מרגישות. מאז ומתמיד האמנתי בגישה של "וגם", לא "או". לכל מי שאמרו לי "חשוב לעשות ולא לקטר", הייתי אומרת "למה? אני מקטרת, וגם עושה". נכון, עשייה רבה עוד לפנינו. הסופרג'יסטיות לא ויתרו וגם אנחנו לא נוותר. אבל אין להכחיש שחטפנו סנוקרת-אדירים. למה לנסות ולהעמיד פנים שלא כואב לנו? אנחנו לא עשויות מאבן. תקרת הזכוכית נראית עבה וכבדה ובלתי אפשרית יותר מתמיד, ואם את לא גבר לבן, הסביבה שלך הפכה לעוינת ומפחידה עוד יותר מקודם.

אז כן, לכעוס. לרתוח, להתרגז. אם מישהו שולח אליך ידיים או משמיע בדיחה שהופכת את הסביבה שלך למאיימת, לכעוס. ולומר במשנה תוקף שזה לא מקובל עליך. ולצעוק. ולהיות לא נחמדה. כי אם נחמדות וחיוכים ודרך ארץ היו מקדמים שוויון בין המינים, הייתה לנו כבר אישה נשיאה בבית הלבן. אז תכעסי. וכשיגידו "אבל למה את לא מחייכת?" או "אבל למה את כועסת?", השיבי "כי פגעו בי, וזה כואב לי. ואני לא מוכנה שיפגעו בי יותר. אז אני כועסת". ואם צריך, קומי וצאי. לכי מהסיטואציה שמכאיבה לך ופוגעת בך.

ואתם, אחי הגברים: לא אגיד לכם איך להתנהג ומה לעשות. אומר רק זאת – מי שמקבל את האידיאל שלו לגבריות מטראמפ, כלומר משקרן כפייתי עם שיקול דעת ומצפן מוסרי של ערימת אשפה, לא ראוי לכבוד. מי שמשתמש בטראמפ כתירוץ למעשים שהוא יודע היטב שאינם מוסריים ואינם ראויים, מוותר על מצפונו וראוי לכל גינוי וכל ביקורת. ראיתם מישהו מתקרב למישהי, גורם לה אי נוחות, כופה את עצמו עליה? זה הזמן שלכם לכעוס. לכעוס, כי מוציאים את דיבתכם רעה. לכעוס, כי כל אחד שעושה מעשים כאלה הופך את המרחב הציבורי של כולנו למפחיד ומאיים לנשים ולמתסכל ומקומם לגברים. אני מאמינה שרוב הגברים לא רוצים שיפחדו מהם ויכעסו עליהם. אולי אני נאיבית. אבל היום, יותר מתמיד, אנחנו זקוקות לבני ברית. לא כאלה שיגידו לנו "אבל למה נשים לא עושות כך וכך" – אלא כאלה שישאלו את עצמם מה הם יכולים לעשות בשביל לעזור. הגנו עלינו. הגנו על שמכם הטוב. נהגו כבני אדם הגונים.

מילה אחרונה: בימים האלה אי אפשר שלא לחשוב על הדור הבא, ועל העולם שאנחנו משאירים להם. יש לי שלוש אחייניות ושני אחיינים, והם ילדים נפלאים. כשיהיו בוגרים מספיק, אומר להם שבסופו של דבר, הם לא יכולים לשלוט במה שאנשים אחרים עושים. הם יכולים להחליט אך ורק בשביל עצמם. מצד אחד, זו תחושה מאוד מקטינה וקל להגיע לייאוש ולחוסר אונים כשמבינים זאת. מצד שני – גם אנחנו, כל אחד מאיתנו, הוא חלק מהעולם, ושינוי של עצמנו הוא גם שינוי של העולם הזה. אנחנו, ורק אנחנו, נחליט מי אנחנו וניתן לעצמנו דין וחשבון.

נכון, היינו שמחות ושמחים יותר אם העולם היה משקף את מה שאנחנו מאמינים שהוא נכון וצודק. אבל למרבה הצער, זה לא תמיד נכון. ובתקופות כמו היום, כשזה לא נכון בצורה צורמת וכואבת כל כך, זה הזמן לחשוב עם עצמנו על העקרונות שלנו. לדעת מה ההבדל בין אמת לשקר, בין נכון ללא נכון. לדעת לכבד את האחר/ת. לדעת שכל בני ובנות האדם שווים. לדעת שמגיע לנו יחס מכבד וראוי מכל אחד – כל אחד! – לא משנה אם זה ילד בכיתה או זר ברחוב או נשיא ארה"ב. לדעת שמה שפופולרי הוא לא בהכרח מה שטוב. לדעת שגם אם יש המון אנשים בעולם שמתנהגים כמו טיפשים מטופשים, חסרי כבוד לאמת ולעובדות וחסרי התחשבות כלפי אחרים, זה לא הופך את ההתנהגות שלהם לנכונה וצודקת וראויה לחיקוי.

וגם, מותר ורצוי לכעוס. כי העולם החרא הזה הפך לעוד יותר חרא; כי הלחיים שלנו עדיין בוערות מהסטירה של אתמול; וכי הכעס הוא הניצוץ שייתן לידיים שלנו את הכוח לשנות.

פורסם על ידי: vandersister | אוקטובר 9, 2016

כל אחד רוצה לחפון אישה

לכל אחת יש רגע כזה. למעשה, יש לנו כמה וכמה רגעים כאלה, אבל יש את הרגע ההוא המיוחד, שיכול להיות לא הכי נורא ולא הכי מכאיב שהיה אי פעם, אבל זה שנחקק ונצרב בלב ובנפש – הרגע שבו הבנו שהגוף שלנו חסר גבולות. קניין הציבור. כמאמר המשוררת, "יד כל במנוחה תמשש".

ומעשה שהיה כך היה. לפני שנים רבות למדתי במוסד אמנותי ששמו מתחרז עם "כמה רע אובסקורה". האגדה מספרת שבאחד מבנייני המוסד הלזה, עוברים ושבים שאיתרע מזלם עוד מתכסים פה ושם בנצנצים שהפרחתי בשפע כחלק ממיצג הסיום שלי. אבל זה סיפור אחר, ויסופר בפעם אחרת. על כל פנים: ידיד אחד חביב היה לי שם, איש נעים הליכות, רהוט בדיבורו ומסביר פנים. לעיתים ישבנו זה לצד זו בשיעורים, החלפנו רכילות על מורה כלשהו/י שניהל/ה רומן עם תלמיד/ה כלשהו/י, השווינו כאבי בטן בעקבות אכילת כריכים מהמזנון העבש המקומי וכן הלאה. בקיצור, הווי בית ספר לאמנות כהלכתו.

יום אחד הגעתי אל המוסד המהולל, תיקי על גבי וחיוך על שפתיי, כמה דקות לפני תחילת השיעור. מחוץ לכיתה הבחנתי בידידי נעים ההליכות, וניגשתי אליו לברכו בשלום ולהחליף כמה מילים, כהרגלנו. עודי עומדת לידו, לקח האיש צעד קדימה, הרים את שתי ידיו, חפן בהן את שני שדיי ומיששם להנאתו. אני אומרת "להנאתו", כי למיטב זכרוני וידיעתי, לא היה האיש כירורג שד מומחה. וגם לו היה כירורג שד מומחה, לא הייתי הפציינטית שלו. וגם לו היה כירורג שד מומחה והייתי הפציינטית שלו, לא היינו נמצאים בעיצומה של בדיקה לגילוי מקדים של סרטן השד באמצע קליניקה מסודרת. עמדנו באמצע קבוצה של תלמידים כמותנו, והאיש הזה – הידיד הנחמד, המנומס, נעים ההליכות, שאין ביני לבינו שום קשר אינטימי ומעולם לא דובר או אפילו נרמז בכיוונו של קשר כזה – פשוט חפן את הציצים שלי, באותה פשטות ומחווה אגבית, כמעט היסח הדעת, שאנשים נוקטים כדי להעביר לך את המלחייה בזמן הסעודה.

כל העניין לקח שניות בודדות בלבד, ואחרי שהצלחתי להתעשת, לקחתי צעד אחורה, ניערתי מעלי את ידיו של האיש נעים ההליכות ושאלתי מה הוא עושה, בדיוק. "סתם", השיב האיש, "בצחוק. אל תקחי ללב כל שטות".

הבלגתי. הייתי צעירה, הייתי מבולבלת, לא הייתי חסונה בדעותיי כפי שאני היום, והבלגתי. איפה נמצא האיש היום ומה מעשיו, איני יודעת. האם הוא מצטער על כך שהטריד אותי מינית, האם הוא בכלל זוכר את האינצידנט ההוא, האם הוא נוהג למשש את שדיהן של נשים בדרך קבע – גם זאת לא אדע. אני זוכרת רק את ההלם שהתגנב אט-אט ללבי עד שהכריעני, וגרם לי לשפשף את עצמי בסבון קצת יותר חזק במקלחת באותו הערב. גם אנשים נחמדים ורהוטים וידידותיים אינם בטוחים, אמר לי הסבון. גם הם, בני הברית לכאורה, לא מכבדים את גבולות גופך. גורי לך.

אז זה היה הרגע שלי. היו עוד רגעים. הרגע שבו בן עשרה כלשהו חפן את שדי ברחוב תוך כדי הליכה, והתרחק בצחקוקים. הרגע שבו זקן חובש כיפה אונן מולי באוטובוס, והייתי חסרת אונים כי אני לא נוהגת לצעוק בקול על זקנים באוטובוסים, או בכלל. כל הנשענים, המתחככים, המעבירים-יד-בטעות למיניהם, וכמה כאלה היו. וכמובן, את המקרה ההוא, שהס מלהזכיר, כי אמנם אני גלויה וכנה מאוד, אבל יש דברים שאפילו לי קשה לדבר עליהם על כורסת הפסיכולוגית, לא כל שכן בבלוג הפתוח לעיני כל. אם לצטט אותה, "לפחות את כבר לא מפחדת ממנו. וגם זה טוב". צודקת.

אתמול פורסם כי מועמד הרפובליקנים לנשיאות ארה"ב, דונלד טארמפ, הוקלט באומרו כי הוא אדם עשיר ומפורסם, ובתוקף היותו עשיר ומפורסם, מותר לו לחפון לנשים את הכוס. מיד פרצה מהומה, אפילו בקרב תומכיו לכאורה של האיש. חלק מהרפובליקנים המזועזעים מיהרו להכריז: "אני מכבד את אשתי, את אמי ואת בתי! אבוי לאוזניים שכך שומעות!" רוצה לומר: אלא אם האישה הזו היא איכשהו רכושי או קנייני או חלק ממשק ביתי, איש לא יניח יד על הכוס שלה אלא אם ארשה זאת!" ברם, אפילו הצביעות הרפובליקנית היא לא מה שמרגיז אותי. אותם גדולים וחכמים בחרו להם גוש חרא רוטט בתור מועמד לנשיאות, אל נא יתפלאו כי הוא מדיף צחנה. ואל נא ינהגו כאילו גילו רק בשנייה זו ממש שמדובר בגוש חרא, כי כמה זבובים התיישבו עליו. זה אפילו לא מרגיז אותי ברמה העקרונית, הצביעות הזו.

מה שמטריד אותי הוא אותם גברים רהוטים, נעימי הליכות, חביבים וידידותיים שכמו בכל פעם שפורצת מהומה כזו, טורחים ומזכירים לפמיניסטיות שכמותי כי הן עושות את הפמיניזם שלהן לא נכון. אתן מכירות אותם: אלה שמסגבירים לכן במלוא הנימוס כי אלה הן זוטות, הדברים האלה שמשמיע טראמפ. מוטב כי תעסוקנה בדברים מהותיים יותר, כמו המאבק על מתן שכר שווה לנשים. ואם תשאלנה – מתי כבודו נלחם לאחרונה על השוואת תנאי השכר של נשים? – ישיב הלה, "את זה את צריכה לעשות, לא אני!". כי אנחנו הפמיניסטיות, ואנחנו צריכות לפמנסט, אבל בצורה הנכונה. ורק הוא יודע לומר לנו מה הצורה הנכונה. הבנתן?

עד כמה שמרתיח לקבל נזיפות כאלה מגבר שאין לו מושג ירוק מה פשר להיות בפחד מתמיד מפני הטרדות ותקיפות, אנסה להסביר זאת מבלי לכעוס. דמיינו לכם מחרוזת, חוט שעליו מושחלים חרוזים חרוזים. חלקם קטנים יותר וחלקם גדולים יותר. צבעים שונים, גדלים שונים, משקלים שונים, וכולם מושחלים להם על אותו חוט.

עד כאן אתם איתי? צחי, גם אתה? צחי? תניח בבקשה את הסלולרי, צחי. כן, אני יודעת שיש שם תמונות של מישהי בעירום וזו לא אשמתך שהפיצו את זה ברשת ובכלל מה היא חשבה לעצמה שהצטלמה ככה. תניח אותו בצד. הנחת? יופי.

החוט הזה, חוט השני שמחבר בין כל החרוזים, הוא מה שנרעד ונמשך ומאיים לחנוק אותנו בכל פעם שקורה דבר כזה. אמירות מטומטמות של טראמפ, אמירות מטומטמות של ברק ונתניהו. הושטת יד לשדיה של אישה זרה, הושטת יד לשדיה של מישהי שחשבה שאתה ידיד. הבדיחות המיזוגניות. האמירה ש"ככה זה גברים". האונס בחדר השינה שלך, שפעם היה מקום בטוח. התקיפה המינית בבית הספר, שהושתקה כי הילד "בן טובים" ולא רוצים "להרוס לו את העתיד". ועוד בדיחה. ועוד זלזול. ועוד שכר נמוך. ועוד מבט משפיל. ועוד ביקורת על הגוף, ועל הלבוש, ועל השיער. ועוד הרחקה לחלק האחורי של האוטובוס. ועוד הורדה מהבמה והשפלה של זמרת. של חיילת. של קשישה באוטובוס. של מישהי, לא חשוב מי. עוד חרוז ועוד חרוז ועוד חרוז, עד שאנחנו נחנקות וזועקות לאוויר –

ואז, במנוחה, יגיד לנו המסגביר, "על זה את עושה עניין? החרוז הקטנטן הזה? יש חרוזים הרבה יותר גדולים בעולם!"

ואת, מה תוכלי לעשות, מלבד להטיח דג טרוטה בפרצופו נעים ההליכות? לכי תסבירי לו שצדו האחד של החוט הזה בדיבורים, וצדו השני במעשים. לכי תסבירי לו שככל שאנשים שומעים יותר ש"נשים הן ככה וככה ורוצות ככה וככה ואפשר לעשות להן ככה וככה", כך הם נוחים יותר להאמין שזה נכון ולבצע את המעשים שעליהם דובר. לכי תסבירי לו שאת רוצה להילחם בכל הגילויים של האלימות הזו, מקטן ועד גדול, כי כולם שזורים באותו חוט שסופו הבלתי נמנע פגיעה בגופך ובנפשך. אבל באותו רגע האיש ממאן לשמוע, כי את כאמור לא יודעת "איך עושות פמיניזם". אולי אפילו יגיד האיש, אתן הפמיניסטיות, כל כך נוחות ומהירות לכעוס. לו רק הייתן מסבירות פנים. מושיטות יד לשלום, אולי אפילו יד שאוחזת בפרח. אומרות את שיש לכן לומר בנועם, לא בתוקף ולא ברוגז. אי אפשר להגיד לכן שום דבר. הרסתן את הרומנטיקה. זהו, אין יותר יחסים בין המינים? איך גבר אמור לדעת איך לחזר? מתי נוכחותו רצויה? מתי לגעת בה?

ובכן, תתפלאו, אבל רובנו אוהבות מגע ונהנות מאוד ממין, רק שאנחנו רוצות שהמגע הזה יבוא ממישהו שרצוי לנו, ובזמן שרצוי לנו, ולא, נניח, מזר גמור ברחוב או אדם מוכר שאין אנו חושקות בו. אהה, כמה קשה ובלתי פציחה החידה הזו, "מתי אפשר לגעת בנו ומתי לא"! כמה דורי-דורות של גברים נתייסרו בה!

הנה רעיון: מה דעתכם, למשל, לשאול? אז מה, ישיב הגבר נעים ההליכות הנדהם, אני לא אמור להסיק שאישה רוצה שאגע בה אם היא מתלבשת בצורה מסוימת? או אם אני, למשל, עשיר ומפורסם? או סתם מישהו שהולך ברחוב? ברצינות, כאילו, אני אמור לחכות עד שאישה תאמר לי במפורש "גע בי"?

חכו, שנייה….

תכף זה מגיע…

כן.

 

 

פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 31, 2016

אבוי, לבושה

בשבוע שעבר רעש העולם, ובצדק רב, למראה תמונה של שוטרים צרפתים המכריחים אישה להסיר את בגדיה בחוף הים בניס. האישה, מוסלמית, לבשה "בורקיני" – בגד ים המכסה חלק גדול מהגוף, כולל הראש, ומשאיר פנים גלויות. הדבר נוגד את רוח החופש והחילוניות של צרפת, הסבירו השלטונות את המעשה. "לא ניתן שבחופינו יכריחו נשים להתלבש בניגוד לרצונן!" על כן, כמובן, נפשיט אותן בניגוד לרצונן.

רבות וטובות כבר כתבו על הצביעות שבעניין. התרבות החילונית כופה על נשים סטנדרטים בלתי אפשריים ולא הוגנים של חשיפה ומשתמשת בגופן כמטבע עובר לסוחר, אביזר קישוט, כלי לעשיית כסף ואובייקט מיני – והתרבות הדתית כופה על נשים סטנדרטים בלתי אפשריים ולא הוגנים של הסתרה ומשתמשת בגופן כמטבע עובר לסוחר, אביזר קישוט (דברים המרחיבים דעתו של אדם, זוכרותים? "אישה נאה וכלים נאים"?), כלי לעשיית כסף (נדוניה) ואובייקט מיני. כי מי שצריך לכסות את כל גופה של אישה כדי שלא יתחרמן ממרפק חשוף, הוא אדם שמתייחס לאישה כאל אובייקט מיני ולא כאל אדם שווה זכויות ובעל כוח רצון משלו.

כאמור, על כל אלה כבר נשפכו תילי-תילים של מילים. אז מה אני, הקטנה והשמנמנה, רוצה להוסיף?

אני רוצה לספר לכם סיפור קטן.

לפני כחודשיים התחלתי קורס שחייה, במקום מכובד ורציני לכל הדעות. במשך שנים ארוכות נמנעתי משחייה, אחד מסוגי הספורט הטובים ביותר לאנשים עם בעיות מפרקים וגב, כמוני, משום שהתרבות החילונית הנאורה שלי סיפרה לי השכם והערב כי רק נשים שנראות כמו ג'יזל בונדשיין ראויות להתקרב למקווי מים גדולים לבושות בבגד ים. על כן הגעתי לשיעורים חמושה ב"שמנקיני": בגד ים שלם, כמובן, עם חלק עליון שלוקח זוג ציצים רגילים לגמרי והופך אותם לזוג פיתות מעוכות עם שפיץ מוזר, כדי שאף אחד לא יחשוד שיש גם פטמות בכל הסיפור הזה, וחלק תחתון עם חצאית קטנה שמסתירה דברים שמהווים סכנה לציבור כמו צלוליט בירכיים ובישבן.

בשיעור השני או השלישי, כבר איני זוכרת, אני ואישה נוספת מהקורס עסקנו בהורדת בגדים לכדי בגד ים כדי להיכנס לבריכה ולהתחיל את השיעור. בעודנו מסתדרות לנו, עמד תלמיד אחר בקורס – גבר מזדקן וכרסתן, שלצורך העניין נקרא לו "אשמאיזקן" – ובהה בנו. הוא כבר היה בבגד ים ולמעשה לא היתה כל סיבה שלא ייכנס לבריכה ויתחיל בחימום. במקום זאת, אשמאיזקן בהה בשתינו, ואז קרא בקול ובעונג בלתי מוסתר: "או! כאלה נשים אני אוהב! רק רואות אותי וישר מתפשטות!"

כמה שיעורים ושלל בדיחות שוביניסטיות אחר כך, עזבתי את הקבוצה הזו ועברתי לקבוצה אחרת כדי לסיים את הקורס. בקבוצה הנוכחית יש ארבעה גברים צעירים שאפילו אחד מהם לא השמיע הערות שוביניסטיות או סקסיסטיות לכיווני, ללמדנו שיש דבר כזה, שיעור שחייה ללא הערות סקסיסטיות. אבל זה לא העניין המרכזי כרגע.

הנקודה שלי היא אחרת: אני לא קונה לרגע את הטענה שהלבשת הנשים, או הפשטת הנשים, היא חלק ממלחמת תרבות על עקרונות ואידאלים נשגבים. אפילו לא לרגע. לא קונה את הטענות של המצקצקים בלשונם והמנידים בראשם, שמדברים על כמה שזה נורא, "מה שהם עושים לנשים שלהם", ולא רואים את החטוטרת שעל גבם (או הקורה שבין עיניהם, אם תרצו), בזמן שהם עושים בדיוק את אותו הדבר לנשים "שלהם". כלומר, מתייחסים לנשים כאל "משהו" שצריך להלביש, או להפשיט, בהתאם לנסיבות, ולא כאל אנשים שיכולות להחליט בעצמן מה הן רוצות ללבוש ואיך הן רוצות להיראות, לכל הרוחות.

כלומר, זה לא שאני לא מסכימה אתכם. זה כואב לראות אישה נמכרת מאביה לבעלה כמו חפץ, נורא לראות שמלבישים אותה בשכבות של בד אטום מכף רגל ועד קצה אף, שלא יראו חלילה שמץ כתף או קרסול או פרצוף, כואב לראות אותה מורחקת מחברותיה ונבחנת על ידי קבוצת גברים מזוקנים שדנים בשיא הרצינות בשאלה כמה שווים הבתולים שלה לגבר שקנה אותה, כואב לראות אותה לא פוצה פה ולא מוציאה הגה בזמן שהיא מועברת מיד ליד, כי מה שהיא רוצה בכלל לא עולה לדיון ואין לו מקום בסחר-מכר הזה.

וכל זה רק בחתונה יהודית אורתודוכסית.

לא, לא לזה אני מכוונת. הנקודה שלי היא שיש דברים כל כך הרבה יותר חשובים ודחופים להילחם עליהם, כך שההתמקדות בבורקיני היא תירוץ לא להיכנס בעובי הקורה של הבעיות האמיתיות. הבורקיני, בפראפראזה על סמואל ג'ונסון, הוא מפלטם של מוגי הלב שלא מוכנים להשקיע את מה שנדרש כדי להילחם באמת על זכויותיהן של נשים. מי שזועק זעקות שבר על זכויותיהן של נשים כשהוא רואה אישה בבורקיני אבל לא שם זין סגול* על נשים במעגל הזנות, נשים שמופלות לרעה בשוק העבודה, נשים שמורחקות מהזירה הציבורית ומתפקידי ניהול, נשים שמושתקות כי קולן ערווה ומכוסות בשלטי חוצות ובמדיה כי גופן תועבה, נשים שעגונות לבעליהן המזניחים והנוטשים, נשים שמוכות, נאנסות ונרצחות על ידי בני זוגן, אבותיהן, דודיהן ואחיהן, נשים שמוטרדות מינית ונאנסות על ידי שוטרים שאמורים לגונן עליהן, נשים שאברי המין שלהן נכרתים בתהליך ברברי כדי לדכא את מיניותן ולהטיל בהן מום לכל החיים**, נשים שנסחרות בין מדינות כשפחות מין, נשים שנמכרות לנישואין כשעוד לא הגיעו אפילו לגיל 10, או סתם נשים שממושטרות מרגע לידתן להאמין שהן שמנות/שעירות/גדולות או קטנות מדי/לא מטופחות מספיק, ושמותר להן לחשוף כמה שיותר מהציצים בשביל הגברים שמסתכלים אבל אוי ואבוי אם יחלצו שד כדי להניק את תינוקן…

…הוא בדיוק מי שעומד ליד הבריכה, מתבונן בנשים בבגדי הים, וצועק בקול "או! כאלה נשים אני אוהב!"

ואחת היא אם הנשים האלה לבושות בביקיני, בבורקה, מסתובבות בעירום מלא או מרוחות בחמאת בוטנים.

כל עוד אתם משוכנעים שהביטוי העליון לניצחון במלחמת התרבות הוא "איך אנחנו מרשים לנשים שלנו להתלבש", קחו מצידי את כל האידאלים הצבועים שלכם ודחפו אותם לתחת. ולפני שאתם מעזים להעביר ביקורת על מה שאני כן או לא לובשת – לכו לשוק, קנו לכם דג גדול, למשל טרוטה, והרביצו לעצמכם חזור והרבץ עד שייכנס קצת שכל לקודקודכם ותבינו שכדי לכבד את זכויותיהן של נשים, צריך להתחשב ב – נו, איך קוראים לזה – דעתן. כי את הדעות שלכם לגבי מה שצריך להיות מותר ואסור לנו לעשות אנחנו כבר מכירות היטב.

נקודה נוספת למחשבה: השבוע הורדה מהבמה הזמרת חנה גור, באירוע שנערך על חוף הים באשדוד, משום שלבשה חלק עליון של ביקיני ומעליו ז'קט. המורידים מהבמה טענו כי הלבוש של הזמרת פוגע ברגשותיהם של חלק מהצופים, ומשרד התרבות בראשותה של מירי רגב מיהר להודיע כי יוצאו הנחיות מסודרות לגבי קוד לבוש כדי למנוע פגיעה ברגשות של ציבורים מסוימים***.

ובכן, ברכותיי למירי רגב ולאנשי משרדה שהצטרפו אל שורותיהם של אשמאיזקן, שוטרימצרפתים ושאר צבועים, העומדים מהצד ומסתכלים על האישה הערומה/לבושה שלהם, בהתאם לאידיאולוגיה דתית/חילונית שמהווה את התירוץ דו-ז'ור לדיכוי ולהשפלה, וצועקים: "או! כאלה נשים אני אוהב!"

ואם יש למישהו טרוטה פנויה**** לשלוח לשרת התרבות שלנו, הרי זה משובח.


 

*או אדום, או כחול, או ורוד עם נצנצים. אני לא שופטת.

** "גם ברית מילה לגברים זה ברברי!" – א. נכון, ו-ב. הנזק הגופני שנגרם עקב כריתת דגדגן, כמו גם המניעים הדכאניים שמאחוריו, לא ממש סימטריים להשפעה של הסרת עורלה. אבל זה לדיון אחר.

*** קוראים לזה "פרדוקס הרגש": ידוע שנשים רגישות ורגשניות מדי, לכן לא צריך להתחשב ברגשותיהן. 

**** אם תצליחו למצוא טרוטה בשם "אייל גולן" שיש לה עבר של שידול קטינות לזנות, עוד יותר טוב.

פורסם על ידי: vandersister | יולי 17, 2016

כמה הערות על אנשים שמדברים מהתחת

היום התפרסם כי רבה של העיר רמת גן, יעקב אריאל, החרה-החזיק אחרי הרב לווינשטיין שדיבר על הומואים כ"סוטים", וקבע כי הומואים הם "נכים שסובלים מבעיה אמיתית שאותה יש לפתור באמצעות טיפולים נפשיים ותרופתיים".

ובכן.

הייתי יכולה לומר שרב של עיר מקבל את משכורתו מהציבור, ואין אני רוצה לשלם משכורת לאדם המחזיק בדעות כאלה. לחלופין, אם אפשר לקבל משכורת על קביעת אבחנה פסיכיאטרית ללא כל הכשרה מקצועית, אני מבקשת לקבוע שכל החרדים חולים בתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח וסובלים מקומפונופוביה* חריפה. איפה המשכורת שלי?

הייתי יכולה לומר חד משמעית שהומוסקסואליות אינה מחלה, ולו היה לכבוד הרב מעט ידע בתחומים שהוא מתיימר להבין בהם, כמו למשל רפואה, מגדר, פסיכולוגיה, זואולוגיה, ביולוגיה, פרמקולוגיה ועוד – הוא היה יודע שדבריו הם הבלים מוחלטים. הומוסקסואליות קיימת "בטבע", דהיינו אצל בעלי חיים שאינם בני אדם, בשפע רב, כך שלא ניתן לטעון שזה לא טבעי, לא נורמלי או דורש טיפול.

הייתי יכולה לומר שהמושג החמקמק הזה – "נורמטיבי" – לא ממש מחזיק מים כאן, כי העולם הנאור פועל יותר ויותר בהנחיית השכל הישר ומאפשר נישואים של בני זוג מאותו המין. מחקרים חוזרים ונשנים מצאו כי ילדים למשפחות של הומוסקסואלים ולסביות הם בריאים נפשית לא פחות, ואולי אף יותר, מילדים במשפחות הטרוסקסואליות. ההגדרה של הנורמטיבי הולכת ומשתנה, וטוב שכך. ומלבד זאת, אין דין "לא נורמטיבי" כדין "פסול". יש אנשים שאוהבים וופלות בטעם לימון, שזה לא רק לא נורמטיבי אלא גם מעורר חלחלה. שמעתם אותי קוראת להם "סוטים"? אני מכבדת את זכותם לאכול בפלימון**.

הייתי יכולה לדבר על כך שאנו מכבדות ומכבדים את זכותו של האיש להיות דתי, ולא אוסרים עליו ללכת ברחוב בגלל אורח חייו המסוים הזה ולהפגין את סממניו הדתיים בפרהסיה (כן, כולל הצפירה המחורבנת בכניסת השבת בפתח שמיקווה) – על כן אנחנו מצפות ומצפים ממנו לאותו יחס מכבד לאורח חיים שונה משלו, בכלל זה נטייה מינית שונה, גם אם זה אומר ללבוש נוצות ורודות ברחוב. תכף גם תגידו שציפורי פלמינגו זה לא טבעי.

אבל יודעות ויודעים מה? הדיון הזה נמאס עלי, ולו מסיבה אחת פשוטה: אדם שרואה עצמו כנעלה על אחרים, או שרואה אחרים כנחותים ממנו, רק משום שהם לא חושבים ב-100% כמותו, אינו ראוי למאמץ שלי לנהל דיון בגובה העיניים. לא אכפת לי במי או במה הוא מאמין. זה רלוונטי לו, לא לי. החוקים שהוא כפה על עצמו בשם ישות עליונה כביכול אינם מחייבים אותי. וחשוב לזכור זאת, בדיוק כפי שחשוב לזכור מה הערך העליון בעינינו, והוא השוויון בין כל בני האדם באשר הם. איני מסכימה עם דברי הרב, אבל שלא כמוהו, חוסר ההסכמה שלי לא גורם לי לרצות לשלול ממנו זכויות אדם בסיסיות או להסית נגדו (שירה בנקי נרצחה על בסיס טירוף דתי. לא שכחנו ולא נשכח).

לא שזה משנה, כי סביר שכבוד הרב לא היה טורח כלל להתייחס לדברי. הבעיה אצלי כפולה ומכופלת: לא רק שאני חילונית, ולא רק שאני ביסקסואלית, אני – בעוונותי – אישה. כלומר, שייכת לאותו פלח זניח של 50% מהאוכלוסייה שממילא נחשב לנחות בעיני הרב וצאן מרעיתו. ובבקשה, אל תספרו לי על "כבודה בת מלך פנימה". אני שונאת לעבור דירה. ולאבא שלי קוראים ואן-דר-אבא, לא מלך.

אז בשביל מה להתרתח ולנסות להעלות טיעונים לוגיים, או הומניים, או רפואיים, מול מישהו ש: א. מדבר על דברים שאין לו מושג בהם, ב. לא רואה את בני (ובעיקר בנות) השיח שלו ממטר, ו- ג. משוכנע שאלוהים זורח לו מהתחת?

בדיוק. שימשיך הרב לפטפט, וינעם לו. ושיהיה לנו מצעד שמח ובטוח בירושלים ביום חמישי.


קומפונופוביה היא פחד מכפתורים. אני לא באמת חושבת שחרדים לוקים בדברים הללו, אני פשוט אוהבת לומר "קומפונופוביה".

** רק שאם אפשר, שיעשו את זה בתוך הבית ולא ברחוב, כי ילדים קטנים עלולים לראות ולהתפתות לחשוב שבפלימון זה אכיל. חשבו על נפשם הרכה של הילדים!

פורסם על ידי: vandersister | יולי 12, 2016

כבר שנה

בשבוע שעבר, בשעת ערב מאוחרת, התקשרתי אל חברתי הטובה מיטל. השיחה התנהלה באופן הבא.

מיטל: הי, חמודה, מה נשמע?
אני: אבבבבווווואאאההה *נשימה עמוקה* אדדדחחחחבבבאאוווווללללללל *יבבות*
מיטל: מה קרה??
אני: זזההההה *חרחורים* בגחחחחחללל בווווההוווווווהב *יפחות*
מיטל: אני מצטערת, לא הבנתי מה אמרת… למה את בוכה, חמודה שלי?
אני: זהההבבבגגגלללללמיייררררבבבבבבוווווווואאאוווווווו
מיטל: בגלל מה?
אני: מיייייירררררבבבבאאוווווואווווחחחחחחוווו *שאיפת אוויר חנוקה* ההההאאאאאווווויחחחווווהווווווו
מיטל: אני מצטערת,אבל אני פשוט לא מצליחה לשמוע…
אני: האאווווווווווובבבבבבבווווווווו
מיטל: אני אתקשר אליך שוב עוד כמה דקות, טוב? תנשמי.
אני: *בולעת רוק* *נחנקת* טובחחחחחח *משתעלת* *מנתקת* האאאאאאאאאאאוווווווווווווווובבבבבווווווווווהוווווווווו

כעבור חצי שעה בערך, הצלחתי להירגע מספיק כדי לדבר בצורה פחות או יותר קוהרנטית, אם כי גם אז הייתי צריכה לחזור על כל מילה פעמיים או שלוש. וכאב לי החזה. מאוד.

אחותי נלקחה ממני על ידי הסרטן הארור לפני שנה. באותו ערב שבו חוררתי למיטל את האוזן עם היללות שלי, נחתה עלי לפתע ההכרה שמה שעדיין מרגיש כאילו קרה רק אתמול, קרה לפני שנה שלמה. ופתאום כל מה שעשיתי ועברתי באותה שנה התפוגג בבת אחת, והייתי שוב אותה סחבה מרוטה, שממררת בבכי ורצה במסדרונות ההוספיס כדי להזעיק רופאה, מלטפת את זרועה של מירב עד שהפסיקה לנשום, ומנסה להבין מה זה בדיוק העולם הזה, שאין בו מירב, כי מבחינתי עולם כזה פשוט לא יכול להתקיים.

מסתבר שעולם כזה יכול להתקיים, אבל למען האמת, הוא גם יכול להיות די חרא. הוא מגיע לפעמים בצורה של לילות עם סיוטים נוראיים שבהם אני מנסה פעם אחר פעם להציל את מירב, ופעם אחר פעם נכשלת. היו לא מעט חלומות כאלה שהתעוררתי מהם בצעקות ממש. העולם הזה גם מחורר כפומפייה מכל הרגעים שבהם אני רוצה להתקשר אליה, להראות לה משהו, להתייעץ איתה, או לקנות חולצה ממש מגניבה בצבע שהיא הכי אוהבת. וכמו פומפייה, בכל פעם שדבר כזה קורה, היא מקלפת עוד שכבה מהלב.

מיטל אמרה: את כן יכולה לספר לה, פשוט תכתבי לה. היא תשמע.

ומיטל חכמה ונבונה, וגם יש לה עדיין קצת חור באוזן מהיבבות שלי. על כן אעשה כדבריה, ואתם יכולות ויכולים להקשיב אם תרצו.

===========================================================

מירבי שלי,

בשבוע שעבר בכיתי כל כך חזק שלא יכולתי לנשום. ממש הרגשתי שהולך לי כל האוויר, ונזכרתי במה שאמרת כשהתחילו הצרות עם הריאות שלך – שזו ההרגשה הכי איומה בעולם, כאילו את טובעת. כנראה שקיבלתי קצת מהחוויה הזו. כן, אני זוכרת שקראת למחולל החמצן שלך "האפלפאף". אפילו המכשירים והאינפוזיות זכו אצלך לשמות חיבה.

מה איתי? נו. השנה התחלתי לעבוד כפרילנסרית במשרה מלאה, מה שאני ואת דיברנו עליו במשך שנים. זה לא קל, אבל נראה שלאט לאט אני מתחילה להבין איך זה עובד. מה שכן, אני עובדת המון וכמעט אין לי פנאי לכתיבה שלי. לא, לא כתבתי סיפור חדש מאז הקודם שהתפרסם בשנתון של האגודה. אני מנסה לסיים את הסיפור שהתחלתי כדי שייכנס לשנתון של השנה הזו, אבל יש כל כך הרבה עבודה. צודקת, זה לא תירוץ. נראה לי שהיית אוהבת את הסיפור הזה, למרות שהוא לא מצחיק כמו הקודם. וגם אין בו עוגיות עם ריבה.

עוד דבר שעשיתי השנה הוא לטפל בבעיה בריאותית שלא ידעתי שיש לי. כן, כולל בדיקות מכאיבות וטיפולים לא נעימים ושאר פרקטיקות שהשתיקה יפה להן. לשמחתי, אני לא עוברת את זה לבד. אה! וסוף סוף התחלתי את קורס השחייה ההוא, שאני דוחה כבר המון זמן. זה כיף – מסתבר שאני לא כל כך גרועה בשחיית חתירה, כשמסבירים לי מאוד מאוד לאט איך צריך לבצע כל תנועה. אגב, אני לובשת לשיעורים את בגד הים הפרחוני שנתת לי אז, כי אמרת שכבר לא תשתמשי בו יותר. הוא קצת גדול עלי, אבל לא אכפת לי. התחת שלי יותר שמן משלך, אבל את יותר גבוהה, אז הוא בכל זאת גדול. לא, אני לא מוכנה לומר "היית" או "ששלך היה". לשון עבר זה לחלשים. וכן, אמרתי תחת. נה באוזן.

יש כמה אנשים חדשים בחיים שלי, שהייתי שמחה להכיר לך. יש לי תחושה שהייתם מסתדרים יופי ביחד. חבל לי שהם לא הכירו אותך, וקשה להסביר להם איזה חלק עצום מהחיים שלי היה מוקדש לך. ובכלל, למי שלא הכיר אותך קשה להבין עד כמה היית מיוחדת באמת. לכי תסבירי להם שרופאים נכנסו לחדר שבו היית מאושפזת בסבר פנים חמור ועצוב, ויצאו ממנו מצחקקים, בזכותך. או שידעת בדיוק באיזה רגע את עומדת לעבור מהעולם הזה לעולם הבא. הם לא יבינו, או יחשבו שאני מגזימה, אבל אני ואת יודעות שזה נכון. וכמובן, יש את אלה שכן הכירו אותך היטב, לפחות דרכי, והם משענתי והקרקע שתחת רגליי בכל התקופה הזו. כן, שוב אמרתי תחת. הוא שמן, מגיע לו שיזכירו אותו פעמיים, אחת לכל צד.

אז בינתיים אני משתדלת לחיות כמיטב יכולתי, ולעשות שטויות מדי פעם, כי בלי שטויות אין ממש טעם לחיים. הייתי שמחה לשמוע אותך אומרת פעם אחת, בקולך, "הילי, כל הכבוד! את גיבורה!" כי ברור לי שזה מה שהיית אומרת. אבל את כבר לא כאן, אז במקום זה אלך עכשיו לאכול שוקולד ולקנח את האף, כי אני כבר שוב בוכה.

יודעת מה? זה משהו חשוב שלמדתי השנה. גיבורים אמיתיים בוכים, כי הם מבינים על מה הם צריכים להתגבר. נכון?

אוהבת אותך וגאה בך וחושבת עליך כל יום,

הילי

נ.ב. – יום ההולדת ה-42 שלך חל בשבוע הבא, ואני מתכוונת לאכול בו פנקייקס. הרבה הרבה פנקייקס. אומנומנום.

פורסם על ידי: vandersister | אפריל 24, 2016

תלושים, הסיפור האמיתי

איך יודעים שבא אביב? כולם מקבלים תלושים לחג סביב. חוץ ממני, כי אני פרילנסרית, ופרילנסרים מקבלים באביב רק נה באוזן. כלומר, אנחנו מקבלים נה באוזן בכל ימות השנה, אבל באביב אנחנו מקבלים נה באוזן חגיגי עם פירורי קמח מצה.

היות שעם נה באוזן לא הולכים למכולת*, ואן דר אמא מנדבת מדי שנה ברוחב לב כמה מתלושיה כדי לקנות לי משהו נחוץ – מכנסיים חדשים במקום זוג שהתבלה, תחתונים נאים שעליהם מודפסים מיטב האיחולים לזוגיות טובה (כי אין ספק שתחתונים שכתוב עליהם מאחורה Love Me יעזרו לי למצוא אהבת אמת), מגבות רחצה חדשות ועוד כהנה וכהנה. ובכן, השנה כבכל שנה שאלה אמא מה נחוץ לי.

"האמת", כך אני, "אני זקוקה לסדינים וציפות חדשים."

"למה?" תהתה אמא, "יש לך עוד את הסדינים שקיבלת ממני."

"את מתכוונת לסדינים שקיבלתי ממך, שאת קיבלת מסבתא, שסבתא קיבלה מהוריה כנדוניה, שהם קיבלו מהוריהם כנדוניה, שסביר שהוריהם קיבלו במעמד הר סיני כנדוניה, חד גדיא, חד גדיא?"

"אחד אלוהינו", כך אמא, "הבנתי אותך. קדימה, הבה ונסור לקניון שם יש חנות נאה ברשת ששמה מתחרז עם 'מרדימון', המתמחה בכלי מיטה וכיוצא באלה."

הצטיידנו בצרור נאה של תלושים ושמנו פעמינו למרדימון בקניון המקומי שהיה גדוש במבצעים לחג, ילדים מצווחים והורים מותשים. ואן דר אמא ניווטה בכישרון רב בין מוקשי הילדים המתגלגלים על הרצפה בצעקות "אבל לא בא לייייייי", ונכנסנו לחנות ברגל נטויה.

תוך זמן קצר איתרנו שני סטים נאים של סדינים וציפות, והוספנו להם גם ציפיות נאות. הגענו לקופה והכרזנו בקול עליז שברצוננו לשלם.

מוכרת: זה יוצא שקרכלשהו שקלים ובלופכלשהו אגורות.

ואן דר אמא: מצוין. אתם מקבלים תלושי "כרפס הזהב", נכון?

מוכרת (בפנים חמוצות): אה, כן, אבל… אני לא בטוחה באיזה אחוזים.

אני: מה זאת אומרת? זה לא על הסכום המלא של התלוש?

מוכרת: לא, אחוזים מסכום הקנייה, לא מסכום התלוש. היה מבצע של 50% על המצעים האלה, ועל תלושי כרפס הזהב אפשר לשלם רק אם המבצע הוא עד 40%.

ואן דר אמא (מוכת הלם קל): מה זאת אומרת? אלה תלושי שי, זה כמו כסף!

מוכרת: רק במבצעים עד ארבעים אחוז.

אני (מסתכלת למדפים מאחורה): אז איזה מהמצעים שם לא ב-50% הנחה?

מוכרת: הכל שם ב-50% הנחה.

אני: כלומר, אין דרך לנצל את כרפסי הזהב על אף אחד מהם?…

מוכרת: אלה החוקים. הנה, תראי, זה כתוב בחוברת (מראה חוברת. בחוברת כתובים הרבה מספרים) אני רק עובדת פה.

ואן דר אמא (מתעשתת): רגע רגע. משהו פה לא הגיוני. מחיר הסדין הוא 260 ש"ח. את רוצה לומר לי שהמחיר הרגיל שלו הוא 520 שקל??

מוכרת: לפני ההנחה, כן.

ואן דר אמא: חמש מאות ועשרים שקלים חדשים? לסדין?

מוכרת: אני רק עובדת פה. כן, זה היה המחיר לפני ההנחה. אבל יש הנחה.

ואן דר אמא: אבל בגלל ההנחה אנחנו לא יכולות לשלם בכרפסים!

מוכרת: נכון.

ואן דר אמא: אז הכפלתם את המחיר כדי לתת הנחה של 50%, כך שאנשים לא יוכלו לנצל את התלושים שלהם! הרי אתם קבעתם את הכלל של "עד 40% בלבד"!

מוכרת: אני רק עובדת פה. תראי, זה כתוב גם בחוברת הזו (מראה עוד חוברת. גם בה כתובים המון מספרים). זו מדיניות הרשת.

אני: ידעתי שהיינו צריכות להנמיך ציפיות.

מוכרת: גם על הציפיות יש הנחה של 50%, אי אפשר יותר נמוך מזה.

ואן דר אמא: כלומר גם איתן עשיתם את אותו תרגיל, להכפיל ואז לתת הנחה כדי לחסום את הכרפסים!

אני: אמא, לא חשוב. בואי נשלם באשראי.

מוכרת: כמה תשלומים?

ואן דר אמא: שלושה. שתדעי לך שזו שערורייה! הרי אנשים מקבלים תלושי כרפס הזהב לחג כדי שיוכלו לנצל אותם בתקופת החגים, ודווקא אז אתם מתחילים עם כל מיני מבצעים שבגללם אי אפשר לנצל תלושים!

מוכרת: אני רק עובדת פה. וחמישים אחוז זו הנחה גדולה.

ואן דר אמא: הנחה גדולה ששווה ל(איבר המשמש לישיבה) כי הרשת שלכם שמה (איבר המשמש לדיכוי נשים והעצמת הפטריארכיה) על כל הלקוחות! חשבתי שמרדימון זו רשת רצינית!

מוכרת: תחתמי לי פה. זו מדיניות הרשת. אני רק עובדת פה. עד ארבעים אחוז. ביפ ביפ ציגיביפ. לא יפגע רובוט ברשת החנויות ולא יניח במעשה או במחדל שרשת החנויות תיפגע**.

אני: תודה. אמא, בואי.

ואן דר אמא: בשביל זה יצאנו ממצרים, תגידי לי?

אני: העיקר שיש סדינים. ואוברדרפט. אבל בעיקר סדינים.

ואן דר אמא: ממשיכים להאכיל אותנו מרורים.

אני: אולי בשנה הבאה יהיו תלושי מרור הזהב.

בסופו של דבר, מיטתי התחדשה בסדינים נאים וציפיות שאיתן לא יצאנו ממצרים. מצד שני, גם הארץ המוב-תחת לא ממש עונה על ציפיותינו, והישראבלוף נמשך ללא הפרעה משנה לשנה, בעוד המוני בית ישראל מכתתים רגליים מחנות לחנות כדי למצוא מקום שמכבד את התלושים בלי מגבלה, בלי אחוזי הנחה, בלי בג"צ ובלי בצלם. מילה אחרונה ל"מרדימון": בעבור שעשיתם לנו צרות ותחבולות כאלה בקנייה, סביר שזו תהיה רכישתנו האחרונה אצלכם. חג שמח ותיזהרו לא להיחנק על הגפילטע.

 


* למכולת הולכים עם הרגליים! האהאהאהאבחבחבחבח אל דאגה, אני אדחוף את עצמי ללוקר לבד ואסגור את הדלת אחרי.

** ייתכן שהמצאתי את החלק הזה.

 

פורסם על ידי: vandersister | אפריל 9, 2016

הצד החד של הסכין

 

ימי הלימודים העליזים שלי באוניברסיטה חלפו-עברו מזמן, וכל מה שנותר לי מהם הוא תואר שני וסלידה מפילוסופים צרפתיים בני המאה העשרים. היות שכך, לא יצא לי להיתקל בעצמי בעלונים שחולקו בשבוע שעבר באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב. במקום זאת, ראיתי את הצילום הבא מופץ בפייסבוק בשאט נפש על ידי אנשים רבים שנחשפו למפגע:

העיתון המתקרא "סטיקר"

 

העלון הזה, שקורא לעצמו "סטיקר – מגזין סטודנטים", לא קשור בשום צורה רשמית לאוניברסיטאות, אלא נכתב ומופץ על ידי גורמים עצמאיים שמתיימרים להיות סטודנטיאליים, דבר מטריד כשלעצמו. במקרה של האוניברסיטה העברית, המפיצים נכנסו לתוך האוניברסיטה וחילקו אותם שם, מה שאיפשר לרשויות האוניברסיטה להגיש תלונה נגדם. במקרה של תל אביב, הם עמדו בכניסה לאוניברסיטה כדי ליצור מראית עין שהם שייכים למקום, אבל לא ניתן לנקוט בפעולה נגדם כי הם לא הסיגו גבול.

אז מי האנשים האלה? שאלה יפה. כאשר ארגון "אחת מתוך אחת" שנאבק בהטרדות מיניות פרסם את תגובתו לרשימה המבחילה הנ"ל, אנשי "סטיקר" מיהרו להגיב בטענה שמדובר בטור סאטירי, שהן לא הבינו את הבדיחה, ושהן פשוט חסרות חוש הומור. תוכלו לקרוא את התכתובת המלבבת כולה בדף של "אחת מתוך אחת" כולל צילום של קטע הומוריסטי נוסף מתוך אותו עלון, שהוא כמסתבר ציור של זין. ככל הנראה, השמוקים שכותבים את הרפש הזה רצו להציג תמונת פורטרט ייצוגית של עצמם.

כל מה שכתבו המגיבות והמגיבים שהזדעזעו הוא נכון: במציאות שבה נשים נמצאות בסכנה תמידית של הטרדה ותקיפה מינית, טורים כאלה מתפרשים כקריאה להטריד ולתקוף. במקרה הטוב הטקסט הזה מקומם, ובמקרה הרע מאיים. ויותר מכל, זה ממש לא מצחיק עבור נשים שעוברות את החוויה הזו יום יום.

ברם, יוצרי פיסת הנייר היומרנית הזו לא קיבלו את התלונות וניסו לטעון, שוב ושוב, שזו סאטירה. לא עזר שאנשים אמרו להם שזה מדריך להטרדה מינית. לא עזר שאמרו להם שטקסטים כאלה מעודדים גברים להתייחס לנשים בצורה מבזה ומשפילה במסווה של רומנטיקה. אנשי "סטיקר" נשארו בשלהם: כולכם חסרי חוש הומור, ובעיקר חסרות חוש הומור, כמו כל הפמיניסטיות ההיסטריות. אחד הגדיל לעשות ואמר שפשוט שכחו להוסיף את המילה "סאטירה" מעל הקטע, לכן כולם מתבלבלים.

אני רוצה לשים בצד לרגע את הדיון על התרומה של הטקסט הזה לתרבות האונס, ולהתייחס אך ורק לטיעון אחד של יוצרי "סטיקר": שזה מצחיק.

אז זהו, שלא.

אני לא צחקתי. חברותיי וחבריי לא צחקו. הסיבה שלא צחקנו היא שזה לא מצחיק. זו פשוט ערימת מילים מיותרת על נייר ממוחזר, בעיצוב ניינטיז מרושל וכואב בעיניים.

יוצרי "סטיקר" טוענים שאין לנו חוש הומור. איני מקבלת את הטענה הזו. מבחינתי באופן אישי, אין נושא שאי אפשר לצחוק עליו. סבי ז"ל סיפר בדיחות שואה בזמן השואה, וממנו קיבלתי את ההבנה שהומור הוא כלי לשמירה על שפיות בעולם שירד מהפסים. גם בדיחות שקשורות לתקיפה מינית הן לא טאבו מוחלט בעיני. אפרים קישון, אחד הסופרים החביבים עלי, כתב פעם טור סאטירי נפלא שמציג ראיון עם אנס מצוי. הטור הזה עובד כי הוא מעביר תחושה של זעזוע מהעובדה שהחברה מתייחסת בצורה סלחנית כל כך לאונס, עד כדי כך שהוא הפך לדבר מובן מאליו, שבשגרה, ואנסים נחשבים לאנשים נורמטיביים. הטור של קישון מצחיק במובן העצוב של המילה. זה הומור שמעורר מחשבה, שנון ונוקב, כמו שסאטירה צריכה להיות. הומור יכול להיות כלי נפלא להעברת נקודות חשובות וכואבות.

הנקודה היא כזו: אם סאטירה עובדת, אם ההומור מספיק מוצלח, אנשים מבינים לבד שמדובר בסאטירה. אנשי "סטיקר" יכולים לקפוץ מעלה-מטה ולצווח עד מחרתיים שזה הומור, אבל הדבקת המילה "סאטירה!!!" באותיות מאירות עיניים מעל קטע מסוים לא הופכת אותו לסאטירה. לטובת אנשי "סטיקר", הנה דוגמה קטנה:

תראו – סאטירה!!!

 

 

האם זו סאטירה? לא, זו לא. זהו סרטון שמציג נמנמן נוחר. לחובבי המכרסמים בינינו, זה אפילו חמוד. אם, לעומת זאת, הייתי כותבת קטע כזה:

העלון ההיתולי 'סטיקר' התקבל במחיאות כפיים סוערות ושאגות צחוק בכל הקמפוסים. אנשים יצאו מגדרם וביקשו עוד ועוד הדרנים, בתשואות רמות. הנה אחד מקוראי העלון שחלק איתנו את תגובתו הנרגשת:

 

 

ובכן, זו סאטירה. ייתכן שהיא ממש שקופה ולא מוצלחת במיוחד, אבל היא סאטירה. והפלא ופלא, היא לא קוראת לפגוע פיזית ונפשית באף אחד, לא מבזה אף מגדר ואף בעל חיים, ואפילו שנתו הנעימה של הנמנמן לא הופרעה כתוצאה מצילום הסרטון. אף אחד גם לא ניסה לתחוב אותו לתוך קומקום התה.

נשבר לי, באמת שנשבר לי, מאנשי ה"אין לכן חוש הומור, פמיניסטיות שעירות שכמותכן". יש לנו חוש הומור, והוא הרבה יותר טוב משלכם. ההומור שלכם נתקע אי שם בגיל 13 עם בדיחות בולבול ושפיך ופיפיקקי, שהפסיקו להצחיק אותנו כבר מזמן. התייחסות לבני אדם כאל חפצים לא מצחיקה אותנו. תמונת מציאות כואבת ומטרידה של תקיפה מינית לא מצחיקה אותנו. סבתי ז"ל היתה אומרת "הפרונקעל* תמיד כואב הרבה פחות כשהוא בתוכעס של מישהו אחר". רוצה לאמור, היות שאתם לא נאלצים לסבול על בשרכם יום יום את ההשלכות של אמירות כאלה, אתם מרשים לעצמכם לצחוק וללגלג. הכאב שלנו הוא הבידור שלכם.

למה משול הדבר? תארו לכם מופע בקרקס, שבו גבר חסון משליך סכינים לכיוון אישה שקשורה ללוח עץ. הוא פוגע בעץ, קרוב מאוד לגופה של האישה, והקהל מתמוגג. לפעמים, כדי להגביר את ההנאה מתחושת הסכנה, הוא קושר מטפחת לעיניו ועושה זאת בצורה עיוורת. הקהל משתאה ומתמוגג כי יש כאן מצב של סכנת חיים, אבל האיש מיומן מספיק בשביל לא לפגוע בקורבן שלו – האישה הקשורה בצד השני של הסכין. ההנאה נובעת מהידיעה והאמונה שהאישה תצא מהמופע ללא כל פגע. אתם, אנשי "סטיקר", קשרתם מטפחת על עיניכם, השלכתם סכינים ברישול מבלי שאתם יודעים איך לעשות זאת, ועכשיו כשהסכינים הללו פגעו ופצעו אותנו – אתם מנסים לנקוט בהגנת "הכל לשם הבידור". לנו, המדממות, אין שום סיבה לצחוק. אנחנו עסוקות בניסיון לעצור את הדם הניגר.

חוץ מזה, אתם פשוט לא מצחיקים.

 


 

* מורסה מוגלתית מציקה, לרוב באזור הישבן. כמו "סטיקר".

פורסם על ידי: vandersister | מרץ 6, 2016

ואגינות בערפל

לפעמים בעת כתיבה על נושאים מסוימים שעלולים לגרום לתגובה לא נעימה, אנשים מקדימים תרופה למכה ופותחים את דבריהם באזהרת טריגר. היות שהנושא נפיץ גם אם לא מטרגר, והיות שהוא אישי מאוד, אני מפרסמת בזאת אזהרת שרגא: הבלוג הזה עוסק מדי פעם בנושאים אישיים מאוד, שעלולים להיות מנוצלים לרעה על ידי אנשים חסרי מצפון, חסרי התחשבות או חסרי טאקט. הפוסט אינו הזמנה ואינו מתן הרשאה למתקפה עלי או על נשים באופן כללי, ולא מיועד לשמש כר פורה לבדיחות שוביניסטיות ולעג מיזוגני. זו הזמנה לדיון רציני ומכבד, כי הנושאים הללו, ראוי להם שייחשפו לאור השמש. שרגאים, ראו הוזהרתם.

יש? יופי.

כעת חזקו ואמצו והישמרו לנפשותיכם, כי הנה עומדת אני לדבר על המקום שממנו כולנו הגענו. לא, לא פתח תקווה. אלא אם "פתח תקווה" היא מילה נרדפת ל"כוס של האמא שלנו"*. מדוע אני מנבלת את פי? הנה שאלה חשובה עוד יותר: מדוע המקום שממנו כולנו נולדות ונולדים הפך לניבול פה פופולרי כל כך? לא סתם קללה, אלא קללה מלוכלכת?

לא מזמן אמרה לי חברתי היקרה ס' כי הגיע הזמן, כדבריה, "לעשות ריקליימינג לכוסומו". אני מסכימה איתה. הייתי משתמשת בשמחה במונח אחר לו היה מונח חלופי ברור מספיק. הבעיה היא שהמונח "פות" לא מדויק, "מנוש" נשמע לי כמו שם של גלידרייה משנות השמונים, ו"פוסי" מאוד חביב עלי אבל עובד בעיקר באנגלית, וגם אז עלול לעורר תרעומת מצד בעלי חיים מסוימים.

 

Pussy

 

ולמען האמת, במקום שאחרים ישתמשו במילה "כוס" כדי לדכא ולהשפיל אותי, אני מעדיפה להשתמש בה כדי לדבר על דברים שחשובים לי ולנשים אחרות. אחרי הכל, צריכה להיות לנו זכות לדבר בגלוי על איבר שיש לנו ועושה המון צרות, שעד לאחרונה אפילו לא ידעתי שיש להן שם.

ומעשה שהיה כך היה. אני מנהלת את פרויקט "מכתבים לבריאות" כבר קרוב לשנתיים. לפני כחודש וקצת פנה אלי סטאז'ר חביב והציע שניפגש כדי לדבר על הפרויקט ועל הא ודא. החביב ואנוכי נפגשנו, דיברנו קצת על בעיות הרפואה הציבורית, והוא אף שעשע אותי בסיפורים מתורנויות בחדר המיון ("אתמול בבוקר הגיעה אישה שחטפה נגיחה מגמל ועקיצה מגמל שלמה. לא נעים"). בשלב מסוים התעניינתי מה בעצם ההתמחות שלו. "גינקולוגיה", השיב האיש. לגימת הקפה נתקעה בגרוני. גינקולוג לשעתיד? אני יושבת פה, בבית קפה תל אביבי סחו-היפסטרי, וחולקת פנקייקים עם נציג הצד האפל? על כן מיד כיניתיהו "קיילו רן"**, וחלקתי עמו את הזוועה שהיתה ביקורי האחרון אצל גינקולוג.

תאר לעצמך, אמרתי לקיילו, שבזמן ביקור שגרתי לחלוטין אצל רופא, עברת את אחת החוויות המכאיבות ביותר הידועות למין האנושי. אומרים שבדירוג הכאבים הקשים ביותר, במקום הראשון נמצאת הלידה, במקום השני התקף אבנים בכליה. מעולם לא עברתי לידה, אבל אבנים בכליה היו גם היו, כך שאני יודעת, לפי המדדים הרלוונטיים המעניקים גושפנקא לדברים מסוג זה, מהם כאבים חזקים.

בסולם שבין 1 ל-10 כש-10 הוא הכאב הבלתי נסבל ביותר, בדיקת הפאפ שעברתי היתה 12. כל הגוף רעד לי בלי שליטה מרוב כאבים, צעקתי בקול וייבבתי, ולסיום גם כמעט איבדתי את הכרתי כך ששכבתי עוד דקות ארוכות אחרי שהבדיקה הסתיימה כדי להתאושש. יצאתי משם רועדת כעלה נידף, ומה שחשוב יותר – תוהה מה לעזאזל לא בסדר איתי. הלא נשים אחרות מספרות שהבדיקה אולי לא נעימה, אבל לא נוראה כל כך. רק כמה נשים אנונימיות באינטרנטים סיפרו בפורומים נסתרים על חוויות דומות. ״הרגשתי כאילו קורעים לי את הגוף מבפנים״, כתבה אחת, מבוישת. ״אני לא מבינה למה זה קרה לי, אצל חברות שלי זה עובר בלי בעיות״. את כל זה הטחתי בקיילו, הסטאז'ר המסכן, כנציג אותם אנשים איומים עם הספקולום הזדוני שלהם. והלוואי ש"ספקולום זדוני" היה יופמיזם למשהו. המכשיר הזה הוא פרי חלציו המצחינים של הסיטרא אחרא.

להפתעתי המוחלטת, תוך עשר דקות של שיחה, קיילו הצליח לאבחן בעיה שמציקה לי במשך כל חיי הבוגרים ולא ידעתי שיש לה שם. ומילא אני – הרבה מאוד גינקולוגים לא מודעים מספיק לקיומה. שלושה שבועות לאחר מכן, קבעתי תור לגינקולוגית שמתמחה באופן ספציפי בבעיות מהסוג הזה. קיילו הציע להתלוות אלי לצורך תמיכה נפשית, וקיבלתי את ההצעה בשמחה.

אם אתן, יקירותיי, מהנשים שאין להן שום בעיה ללכת לבדיקה אצל רופא/ת נשים, ואתן באמת לא מבינות על מה כל הרעש – ברכותיי לכן. בכנות גמורה, אני שמחה בשבילכן. למרבה הצער, כפי שניתן להבין, אחוז ניכר מהנשים סובלות מטראומה או ממצב רפואי שהופכים את הביקור אצל הגינקולוג/ית לעינוי מטיל אימה. יש לא מעט שבוחרות לשתוק ולא להתלונן, במשך שנים רבות, מתוך תחושת בושה או אשמה, כביכול משהו ״לא בסדר איתן״. כי הרי ביקור אצל גינקולוג אמור להיות עניין של מה בכך, דבר שבשגרה עבורנו, בעלות החור שם למטה שמוביל לרחם. ואם יש כאבים, אנחנו מצופות לסבול בשקט. כמו במקרה של כאבי מחזור, על אף שיש אחוז לא מבוטל מאיתנו שסובלות מתופעות איומות ונוראות (דיסמנוריאה) עד כדי חוסר יכולת לתפקד; כמו במקרה של אנדומטריוזיס, שלא רק גורם לכאבי תופת אלא לרוב מאובחן באיחור של 8-10 שנים (!!) כי נשים שמתלוננות על כאבים לא מקבלות יחס רציני מספיק; וכמו שלושת ה-וו"וים – וסטיבוליטיס, וולוודיניה, וגיניסמוס. למעשה וסטיבוליטיס ו-וולוודיניה זו אותה בעיה, כלומר כאבים בפתח הנרתיק; וגיניסמוס מתייחס להתכווצות עזה של הנרתיק. אה, ויש גם תופעה של קרום בתולין עבה שאינו מאפשר חדירה וגורם גם הוא לכאבים בקיום יחסי מין. הדרך היחידה לפתור את הבעיה הזו היא בניתוח. כולם גורמים לכאבים, חוסר נוחות, בושה, אשמה, פגיעה קשה בחיי המין ובאיכות החיים, וסביב כולם יש קשר שתיקה לא ברור.

למה אנחנו צריכות לבכות במחשכים? למה אנחנו צריכות להרגיש אשמות על משהו שאין לנו שליטה עליו? למה אנחנו מתביישות בזה שאנחנו לא מצליחות ליהנות מיחסי מין? במציאות שבה כל כך הרבה נשים עוברות טראומות מיניות ברמות שונות, לא נראה לי מופרך כל כך שגינקולוגים יהיו מודעים יותר ויעשו מאמץ לא להחמיר את הטראומה של הפציינטיות שלהם. על פי הערכות שמרניות, 1 מכל 5 או 6 נשים שנכנסת לבדיקה גינקולוגית סובלת מאחד המצבים שתוארו לעיל. אם אין מנוס והבדיקה כואבת – לכל הפחות שלא יגרמו להן לחשוב שזו אשמתן. למשל, אפשר לומר "אני מבין שכואב לך, בואי נבדוק למה" במקום "את פשוט צריכה להירגע, תרפי, את לחוצה מדי". נסו אתם לא להיות לחוצים כשאתם מרגישים שדוחפים לכם מוט ברזל מלובן לתוך הגוף. נסו אתם להרפות את הרגליים כשהן רועדות ובועטות בלי שליטה מרוב כאב.

על כל זה חשבתי בדרך לגינקולוגית. אמרתי לקיילו שאני מרגישה כמו שה לעולה, צאן המובל לטבח. "את ודאי חומדת לצאן", כך קיילו, "היא רופאה מצוינת ולא תעשה לך שום דבר רע". סיכמנו שאם היא מנסה משהו, קיילו יבצע פעולת הסחה ואני אזרוק עליה את הספקולום ואברח. יותר נכון, אני סיכמתי את זה עם עצמי בזמן שקיילו מצחקק וטופח על ראשי בחיבה. הוא ניסה לשעשע אותי עם עוד סיפורים מחדר המיון ("אתמול בערב הגיע מישהו שחטף עקיצה מגמל ונגיחה מגמל שלמה. לא נעים"), אך לשווא. נסערת הייתי.

נכנסנו לחדר הרופאה, קיילו בצעד בוטח ואני על רגלי ג'לי. הרופאה הייתה מאוד נחמדה ומקצועית ושאלה שפע של שאלות רלוונטיות. אם אינני טועה, אפילו השבתי על כמה מהן בלי לגמגם. ואז עשתה עמי הרופאה חסד גדול, ואמרה מפורשות את מה שהייתי כה צריכה לשמוע, ומשום מה אף אחד מאנשי המקצוע לא ידע להגיד לי כל השנים האלה: הכאב שאת מתארת אופייני מאוד למצב שלך, זה מסביר למה בדיקת הפאפ היתה קשה כל כך, והבדיקות הגינקולוגיות שעברת היו טראומות מיניות לכל דבר.

אחר כך הגיעה הבדיקה הגופנית, וכפי שיעידו השאריות המרוסקות של ידו של קיילו שמחצתי היטב במהלכה, הייתי כל כך אחוזת בעתה שבקושי רב הצלחתי לא להתעלף שוב. פוסט טראומה פר אקסלנס. אחר כך הרופאה הדריכה אותי כיצד להתקדם, דיברנו ממושכות על פתרונות, ומסתבר שבהחלט יש מה לעשות כדי לשפר את המצב. יצאתי משם כשאני קצת פחות מפחדת מגינקולוגים ומפגיעתם הרעה.

אגב, אצל לא מעט נשים הפחד והרתיעה מגינקולוגים חורגים מתחום הטיפול עצמו וגולשים גם לרובד האישי. לפני מספר שבועות שאלה מישהי בטוויטר אם היינו שוקלות להתחיל קשר רומנטי עם גינקולוג, מתוך הנחה שיש משהו מטריד באדם שבוחר מקצוע כזה. ביצעתי כמה סקרי המשך, ולמרות שטוויטר אינו כלי מחקר משום בחינה רשמית, מבין כמאה המשיבות לסקר, כעשרים אחוז אכן היו חוששות מפני קשר כזה. כשניסיתי להבין ממה נובעת הרתיעה, התשובה המובילה הייתה 'אני פשוט לא אוהבת שמחטטים לי שם', אחריה 'כי גינקולוגים מתעסקים כל הזמן בכוס של נשים אחרות', וכעשרים אחוז השיבו 'בגלל טראומה'. 8 אחוז בגלל טראומה מינית בעברן, ו-13 אחוז בגלל טראומה שנוצרה בעקבות ביקור קודם אצל הגינקולוג. לפעמים, כמובן, מדובר בשניהם יחד. זו בעיה שמנציחה את עצמה. מצד אחד, הפחד והבושה לדבר על זה, להודות שמשהו איתך "לא בסדר"; מצד שני, ההתייחסות הלא רצינית לחוויית הכאב של נשים, שכביכול לא מצדיקה המשך בירור ואבחון.

אני מקווה שהדור הבא של גינקולוגים יהיה מורכב מאנשים מסוג הרופאה שאצלה ביקרתי, דהיינו, כאלה שמודעים לפחדים ולטראומות הללו ועוזרים לנשים להתגבר עליהן במקום לנזוף בהן בנוסח "תרגעי, את סתם היסטרית".*** אם לצטט את קיילו, אנחנו נוטים להתייחס לאיברי המין שלנו בשילוב בלתי אפשרי של קדושה וגועל. כמו כל איבר אחר בגוף, גם לכוס בעיות משלו, ואין מה להתבייש בהן.

מילה אחרונה לסיום. התנערנה, אחיותיי, מהבולשיט שהאכילו אותנו בצעירותנו: אין דבר כזה, "לאבד בתולין", יש "חוויה מינית ראשונה". לא, זה לא כואב "רק בפעם הראשונה", זה יכול לא לכאוב בכלל בפעם הראשונה ויכול להתחיל לכאוב בשלב מאוד מאוחר. לא, זה לא מדמם "רק בפעם הראשונה", זה מאוד תלוי בנסיבות. לא, אי אפשר למנוע כאבים במאה אחוז "אם עושים את זה לאט ובסבלנות", יש בעיות שהן מעבר לשליטתנו, גם אם הפרטנר הוא הכי רגיש ומתחשב בעולם וגם אם אתן רגועות ורפויות כמרמיטה בתוך קומקום התה של אליס בארץ הפלאות. והכי חשוב, אם הגינקולוג/ית שלכן לא מוכן לקחת ברצינות את הכאבים שלכן, זה הזמן למצוא רופא/ה אחר/ת. או לחכות עד שקיילו יסיים את ההתמחות.****

 


 

*כן, לא עמדתי בפיתוי. אל תהיו כמוני. תתאפקו.

**לאלה שעדיין לא צפו ב"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", קיילו רן הוא השם של דמות השייכת לדארק סייד. ולאולפני דיסני. שזה בעצם אותו דבר.

*** אכן, המילה "היסטריה" זו נגזרת של "היסטר", רחם, ולכן זו מחלה המאפיינת נשים. היה נחמד לחשוב שהתקדמנו קצת מאז תקופת יוון העתיקה, שם נקבעה האבחנה המלבבת הזו.

**** זה המעט שאני יכולה לעשות אחרי שכמעט השמדתי לו כמה אצבעות מרוב לחץ. יש יתרונות לצד האפל של הכוח, יש להם ידיים מאוד עמידות. 

Older Posts »

קטגוריות