בעקבות ריצת האמוק של ממשלת נתניהו השישית למדינה דיקטטורית-פשיסטית, עם שורת הצעות חוק בזויות שצפויות להפוך את ישראל למקור למבוכה בעיני תומכיה ואוהביה, לחוכא ואיטלולא בעיני אויביה, ולניסוי כושל בעיני ספרי ההיסטוריה, חברה הציעה לי לכתוב עדות. לתאר את מה שעובר עלי ועל שכמותי בימים טרופים אלה, בתקווה שלמישהו, מתישהו בעתיד, זה יהיה חשוב כדי להבין את הטירוף שהתחולל כאן.
לאור חזונם של נביאי ישראל
כל גופי התקשורת הרציניים והאמינים בארץ ובעולם קוראים לממשלה הנוכחית לעצור, להפסיק את תהליך החקיקה, אחרת תוביל את המדינה לאבדון. מאות כלכלנים, משפטנים, בנקאים, דיפלומטים ושאר מומחים ידועי שם מכל קצוות הקשת הפוליטית – כן, גם הימין הביטחוניסטי – טוענים שוב ושוב שההפיכה המשפטית היא טעות מרה שתעלה לנו ביוקר בכל היבטי החיים. אפילו נשיא מדינת ישראל הנוכחי, בוז'י הרצוג, שבימים טובים מתהדר בעמוד שדרה של מלפפון ים, עמד מול מצלמות הטלוויזיה ואמר נחרצות (עד כמה שהוא מסוגל): "מכלול החקיקה שנידון כעת בוועדה צריך לעבור מהעולם ומהר. הוא שגוי, הוא דורסני, הוא מערער את יסודותינו הדמוקרטיים". הוא עדיין מנסה למצוא פשרה. אנחנו, כלומר אזרחי המדינה שלא רואים טעם להתמקח עם התליין על אורך החבל, חושבים שכל פשרה שתוצע תהיה כניעה לדורסנות.
מה שאני מנסה לומר הוא שלא קל להיות אזרחית של ישראל בימים אלה. רק בשבוע שעבר עברו שתי הצעות חוק שלבים נוספים בדרך לקריאה שנייה ושלישית וכניסה לספר החוקים: האחת, שמכונה באופן לא רשמי "חוק דרעי 2", מיועדת לאפשר לעבריין מורשע סדרתי, שעמד בבית משפט ושיקר לשופטים במצח נחושה, לחזור ולכהן כשר בממשלה. השנייה, שנקראת גם היא לא רשמית "חוק המתנות", מיועדת לאפשר למיליונרים ומיליארדרים לתרום כספים לנתניהו למימון לא רק של הוצאות משפטו, אלא גם של הוצאות בני ביתו "הסמוכים על שולחנו". החוק הזה גם פותח פתח להעברת "כסף במתנה" לפקידים במגוון רמות, ולמעשה הופך את השוחד למעשה שאינו עבירה על החוק. כשישעיהו הנביא כתב "שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים", הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר.
והאזרחית מן השורה, כלומר אני, צופה בנעשה וממאנת להאמין. זה לא שחסרות לנו צרות אמיתיות, כן? מערכת הבריאות עדיין בקריסה; מערכת הרווחה היא שרידי פתיתים דרוסים על הכביש; מערכת החינוך משוועת לתקנים ונאבקת בגילויי אלימות, גזענות והדרה; ועל ביטחון אישי אין מה לדבר. הפשע משתולל ברחובות, ואם זה לא לאומני, זה לא מעניין את השר לביטחון לאומי, בן גביר. האמת, גם אם זה לאומני אבל קרה במקרה בתל אביב, זה גם לא ממש מעניין אותו. לכאורה, חשוב יותר לבן גביר שהשוטרים ירביצו למפגינים בתל אביב, ואם לא מרביצים מספיק, הוא ידיח את האחראי. האיש גם התנגד לחוק איזוק אלקטרוני, שהיה מגן על חייהן של נשים שבני זוגן כבר גילו אלימות כלפיהן, בתואנה ש"נדרשות שתי הרשעות באלימות" כדי שלא יהיו "תלונות שווא". והנה הבוקר, אישה נרצחה על ידי בעלה שיש לו היסטוריה של אלימות כלפיה. הי, בן גביר – ביטחון לאומי זה גם לנשים שנאנסו, הוכו או נרצחו על ידי יהודים ולא ערבים? אזרחית מודאגת רוצה לדעת.
אבל אני מתפזרת כאן. כל כך הרבה דברים רעים ואיומים קורים במדינה הזאת לאחרונה, שקשה להתמקד.
שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה
כל אחת ואחד שיוצאות.ים לרחובות עושות.ים את זה מסיבה אחרת, אבל משותפת. למה אני מתכוונת? חלק מרגישות שאיבדו את הביטחון האישי ואף אחד לא מגן עליהן יותר. חלק מרגישים שהם לא יכולים יותר לתרום, בין אם במיסים ובין אם במילואים, למדינה שהופכת לדיקטטורה. חלק חשות שהן חייבות להילחם למען הילדות והילדים שלהן. חלק חשים שאת מעט הזכויות שקיבלו בזכות בג"צ, הם עומדים לאבד כי בג"צ יאבד את עצמאותו ולא יוכל עוד להגן על זכויות הפרט. אבל תהא הסיבה אשר תהא, המניע העיקרי הוא שהמדינה, שמספקת מסגרת ואורח חיים משותף לכולנו, הפרה את החוזה שלה עם האזרח.ית.
ישראל, הבטחת לנו שאת דמוקרטיה, ואת צועדת לדיקטטורה. הבטחת לנו שתשמרי על זכויותינו, והנה את מנסה לסרס את בית המשפט העליון, המגן שלנו מפני התעמרות של הרשות המבצעת והמחוקקת. הבטחת לנו שוויון בנטל ובחובות, והנה את מכריזה שיש אזרחים ששווים יותר. הבטחת לנו שאין אדם שנמצא מעל לחוק, והנה ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת, ראשי עיריות ומי יודע מי עוד – כולם יהיו מעל לחוק, כי את רוצה לעקר את החוק מתוכן. להפוך שוחד ללא-שוחד, גניבה ללא-גניבה, מרמה ללא-מרמה, הפרת אמונים ללא-הפרת אמונים. והגרוע מכל, המתעתע, המגזלט, הממסמס מציאות – את הופכת באופן רשמי שקר ללא-שקר. שיחדש על מלא מלא. הבטחת להיות בית יציב ובטוח, מקום מפלט אחד ויחיד בכל העולם. והנה את מערערת את יסודותיו של הבית ועוד רגע קט והוא קורס לכולנו על הראש.
יד שלום ושכנות טובה
מה הסיבה שלי לצאת לרחובות?
כדי להסביר זאת, אני צריכה לחזור רגע אחורה. ב-1995, בן גביר היה טרוריסט שגנב את הסמל מרכב השרד של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, ואיים לפגוע בו ישירות ("כמו שהגענו לסמל, נגיע גם לרבין"). הייתי אומרת שהוא העריץ אז את ברוך גולדשטיין, רוצח ההמונים, הקצב ממערת המכפלה, ואת מאיר כהנא, הפשיסט שהכנסת הקיאה אותו מתוכה – אבל זה לא אז, זה גם היום. היום הוא פשוט מדבר על זה פחות. ביבי נתניהו היה באותם ימים מסית מדופלם שנאם בחיוך זחוח בהפגנות שבהן צרחו וצעקו "מוות לרבין", "רבין בוגד" ועוד סיסמאות, והלך לפני ארון הקבורה שעליו נכתב שמו של רבין. כאשר רבין נרצח, האמנתי שנלמד מזה שיעור חשוב על פילוג והסתה, ועל המשמעות של הפצת שקרים וסילופים על יריבים פוליטיים.
אז חשבתי.
ב-1997, בנימין נתניהו – בתקופת ממשלתו הראשונה – חגג יום הולדת בנוכחות הרב כדורי, איש רב השפעה בקרב ציבור עצום של מאמינים. הוא התכופף אז אל אוזנו של הרב, ולחש לו שאנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים. כן, הוא התנצל על זה בלשון רפה מאוחר יותר, מן התנצלות בנוסח "סליחה אם נפגעתם" ולא "סליחה שפגעתי", אבל מה שווה ההתנצלות הזאת לנוכח המשך ההתנהגות שלו? רק שנתיים אחרי מותו של רבין, מכונת ההסתה והרעל פעלה במלוא הקיטור.
בשנים שלאחר מכן, ביבי חזר שוב ושוב על ההשוואה בין שמאלנים ללא-יהודים ולאנטישמים, לבוגדים, למשת"פים של אויבי המדינה. הוא ושלוחיו – כולל אותם "סמוכים על שולחנו" – הפיצו את הרעל הזה לכל עבר. "השמאלנים מביאים את הערבים באוטובוסים". "ממשלת שמאל היא סכנה למדינה". שלט ענק עם הכיתוב "שמאלנים בוגדים" היה תלוי ליד בית ראש הממשלה במשך יותר משנה בלי מילה אחת של גינוי מצדו, ושלטים דומים מונפים מול ההפגנות עד היום, על ידי אדם שמקבל משכורת ממפלגת הליכוד. וכל זה מגיע מביבי. הוא הפך את המילה "שמאל" לנרדפת לבגידה במולדת, ושתק כשהפיצו נגדנו תיאוריות קונספירציה איומות ונוראות, שהמזוויעה מביניהן היא ש"השמאלנים הם צאצאים של נאצים שהסתננו למדינה". והוא שותק וממשיך לשתוק.
תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות
בלתי אפשרי לנהל היום דיון פוליטי ברשתות חברתיות, ברחוב, במונית, בכל מקום אחר, בלי שיטיחו בי שאני בוגדת, צאצאית של נאצים, בולשביקית, שהכל באשמתי – מהסזון, דרך אלטלנה ועד מחאת המילקי, שאני אנטישמית, אנרכיסטית, ממומנת על ידי גורמים זרים, והקללה הגרועה מכולן – שאני שמאלנית. אפילו אנשים בצד השמאלי של המפה הפוליטית כבר לא רוצים לקרוא לעצמם שמאלנים, בגלל שאדם אחד ויחיד, השקרן מקיסריה, הפך את המילה הזו למקבילה של "מצורעים". לכן במחאה הנוכחית, כשאנחנו מנסות.ים לדבר על הפיל שבחדר, על הסיבה ההיסטוריה לאלימות ולשחיתות שמאכלת כל חלקה טובה במדינה, הכיבוש המתמשך בשטחים – אנשי מרכז ושמאל כאחד מנסים להשתיק אותנו, להוריד את דגלי ההזדהות שלנו עם סבל הפלסטינים. מאחורי קמפיין השיסוי והפילוג הזה, מאחורי מכונת השקרים והארס שנלחש על אוזנם של בכירים או מונף בגאון בשלטי חוצות, ניצב אדם אחד, שמתמחה בשנאה. ואת זה לא רק אני אומרת. אפילו המקורב ביותר לנתניהו, יד ימינו במשך עשרות שנים, צלם החצאיות והמטריד-מינית שהיה אמור לעוף מלשכתו לכל הרוחות ועדיין "סמוך על שולחנו", נתן אשל, אמר זאת בצורה הגלויה והברורה ביותר.
אז אני, כלומר אזרחית מן השורה, שעובדת קשה, משלמת מיסים בזמן ותורמת ככל יכולתי בעשייה חברתית, במאבקים למען בריאות הציבור ולמען שוויון זכויות והזדמנויות, ניצבת מצדה השני של מכונת הרעל, ובולעת המון צפרדעים לאורך עשרות שנים, כי בדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה – רוב העם החליט שביבי יהיה ראש ממשלה.
להיות ככל עם ועם
אבל מה קורה כשהרעל והשנאה והשיסוי וההסתה לא מספיקים, ואפילו ראשי הכלכלנים, הבנקאים, הדיפלומטים וכו' בחו"ל – לא בארץ – אומרים לביבי שמה שהוא עושה אינו ראוי? מה, ביבי יגיד שראש עיריית ניו יורק הוא שמאלני? קנצלר גרמניה הוא שמאלני? מזכיר המדינה האמריקאי הוא שמאלני? סוכנויות דירוג האשראי העולמיות הן שמאלניות?
או-אז שולף ביבי את חיוכו הזחוח, עומד מול המצלמות ואומר – "תסמכו עלי, ישראל תישאר דמוקרטיה חזקה". הגידו לי, האם הייתן מסתפקות בהבטחה מילולית של אדם עם רקורד של שקרים, כדי לקנות רכב? לשכור דירה? לשלם דמי לימוד? או שהייתן מתעקשות, ובצדק, על חוזה מפורט שיכובד על כל סעיפיו – ואם לא יכובד, בית המשפט ידאג לקנוס ולהעניש את מפר ההסכם? אם התשובה היא לא – למה אתן מאמינות, למה אתם מאמינים, לחיוך הזחוח ולהבטחה הריקה, בזמן שכל מעשיו של האיש מוכיחים בדיוק את ההפך? אם המילה "שמאלני" איבדה את משמעותה, למה שהמילה "דמוקרטיה" לא תלך בדיוק באותה הדרך עם האיש הזה?
רק אתמול פורסם שנתניהו רוצה להשתלט שוב על הטקסים הממלכתיים לקראת יום העצמאות הממשמש ובא. הוא כבר עשה את זה בעבר, כשהתעקש לנאום בטקס הדלקת המשואות ב-2018, בניגוד מוחלט לפרוטוקול ולמסורת מאז הקמת המדינה. הוא רוצה לעמוד מול ישראל והעולם כולו, בחיוך זחוח ובוטח, ולומר שהכל בסדר. המצב נפלא. ישראל חזקה. דמוקרטיה משגשגת ומפוארת. אז מה אם אין הפרדת רשויות, אז מה אם אין איזונים ובלמים, אז מה אם זכויות הפרט לא נשמרות. הכל בסדר. מילה של ביבי. הנה, הוא אמר את זה בטלוויזיה, אז זה חייב להיות נכון. נכון?
יסודות החירות, הצדק והשלום
אם מישהו, מתישהו, קורא את הדברים האלה, מה שאני רוצה שתדעו יותר מכל הוא – אל תאמינו לאף מילה של נתניהו ושל "הסמוכים על שולחנו". הוא מומחה-על בתורת השקרנות והסילופים. אפילו בני בריתו הקרובים ביותר לא מאמינים לו. גם אם העולם כולו ניצב מולו ומתעקש שהמצב פה גרוע, הוא ידאג להשתלט על מוקדי הכוח בתקשורת, במשטרה ובשירות הציבורי, כולל השתלטות גסה על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כדי להראות לעולם מצג-שווא של "הכל בסדר". כשהממשלה הזאת אומרת "תסמכו עלינו", זה הזמן להתחיל לדאוג.
החוזה בינינו לבין המדינה הופר. אנחנו דורשות.ים חוזה חדש, בכתב, באישורה של הכנסת, בגיבוי של בית משפט עליון חזק ועצמאי, בצלמו ובדמותו של הריבון הלגיטימי – אנחנו. העם. כל העם, ימין, מרכז ושמאל, בשוויון זכויות מלא. אנחנו לא מאמינות.ים יותר למילה של ממשלה שמבוססת על עבריינים סדרתיים ונאשמים שמנסים להימלט מאימת הדין. אנחנו מבקשות.ים את עזרת העולם, שיקרע את מסכת השקרים מעל פרצופה של הממשלה הזאת, וספציפית מעל פרצופו של אדון מכונת הרעל, הלוחש כזבים במחשכים, אמן המריונטות המצווחות בשמו בכנסת ובתקשורת, מלבה מדורות השנאה, הנהנתן חסר המעצורים, הטובל וחבית שרצים בידו. ביבי הוא לא ישראל, וישראל היא לא ביבי. בדיוק כפי ששמאלנים הם לא בוגדים, והבוגדים במדינה ובעקרונות של מגילת העצמאות, הם לא שמאלנים.
אם מישהו, מתישהו, קורא את הדברים האלה, דעו שניסינו. נלחמנו. נאבקנו ולא הפסקנו להיאבק לרגע. זכרו אותנו.
ואן דר גראף אחותך 