פורסם על ידי: vandersister | יוני 1, 2020

גברים רנדומליים עם דעות (או: "שובו של השרגא")

להאנה גדסבי, אישה גדולה מהחיים שכמותה, יש מופע חדש בשם "דאגלס"*. יש הרבה קטעים נפלאים ומכוננים במופע, אבל אחד נחרת לי בראש במיוחד: גדסבי מספרת על סיטואציה שבה ישבה על ספסל בגינת הכלבים, עם הכלב שלה, וגבר זר לחלוטין ניגש אליה ונזף בה על כך שהיא לא מחייכת. גדסבי אומרת במופע: "עכשיו אני רואה את הגברים באולם אומרים: אז מה? זה מקרה בודד. ואת כל הנשים באולם נאנחות ומגלגלות עיניים: אוף, אלוהים, לא שוב".

נזכרתי בקטע הזה אתמול בעקבות מהומה זוטא שפרצה בטוויטר, ואחר כך בפייסבוק. הגורם למהומה, כרגיל, היה גבר לבן רנדומלי שהרגיש שהוא לא מקבל מספיק תשומת לב.** ברשותה ובאישורה של נעמה, אני מקשרת כאן לציוץ המקורי שלה בטוויטר, והנה גם תמונה ליתר ביטחון:

ציוץ של נעמה

נעמה קיבלה יותר מ-100 תגובות מנשים, עם עצות שנעו מסוגים שונים של משככי כאבים, דרך מכשירים ועזרים כמו כריות חמות, וכלה בסוגי ממתקים מומלצים להרגעת העצבים. כל העצות הגיעו מניסיון רב שנים של נשים בהתמודדות עם וסת בדרגות שונות של קושי. כל העצות היו מבוססות על ניסיון אישי. כל העצות היו מבוססות על חוויה פיזית של נשים. שיש להן מחזור. אני מרגישה שאני קצת חוזרת על עצמי כאן, אבל חשוב לי להבהיר את הנקודה הזו: נשים. עם מחזור. חלקן עשרות שנים. ניסיון. ידע חווייתי. יש?

ואז, כמו בכל סיפור טוב, הגיע הקונפליקט. הוא הגיע בצורה של – כולן ביחד – גבר רנדומלי עם דעות! שהתעלם מהפנייה המפורשת "ליידיז", מהנושא המפורש של התמודדות עם תופעה שהוא מעולם לא חווה עם איברים שאין לו, ומכל הקונטקסט התרבותי בן אלפי השנים שיש סביב הדימום החודשי של נשים***, ואמר בזו הלשון:

דבר הפוץ

שוב, אני חוזרת על עצמי, אבל רק כדי להבהיר מעל לכל ספק: גבר רנדומלי, נכנס לשרשור שלא פונה אליו, לגבי איברים שאין לו, וחוויה שהוא מעולם לא עבר, והרשה לעצמו להטיף לנשים על מה שכן או לא אמור לכאוב להן. נכון, הוא עשה זאת תוך ניסיון (די מחורבן, האמת) למכור את שמן הנחשים דו-ז'ור ושקרכלשהו אלטרנטיבי, אבל זו לא הנקודה. (גבר רנדומלי עם דעות בקהל: למה לא? המשך לקרוא, גבר רנדומלי, המשך לקרוא).

הנקודה היא שאנחנו שומעות את זה כל החיים שלנו. כל החיים שלנו. אומרים לנו מה אמור לכאוב ומה אמור לא לכאוב, ושכאבי מחזור זה לא נורא, ושהריון זה לא מחלה, ושצירי לידה זה לא כזה סיפור, ושציסטה בשחלה זה סתם שגרה, ושאנדומטריוזיס לא קיים, ושווסטיבולודיניה ו-וגיניסמוס זה רק בראש שלכן, ואתן סתם היסטריות**** ותרגיעו כבר עם ההורמונים שלכן, נשים חסרות היגיון. אין דבר מעליב יותר מגבר רנדומלי שמחליט בשבילך איך הגוף האישי, הפרטי, שלך, אמור להרגיש לך.

זה משפט חשוב, גברים רנדומליים עם דעות, אז אחזור עליו שנית, ואף ארחיב. שימו לב. הנה זה בא. מוכנים?

כשאת אישה, ששמעה מגיל אפס ש"נשים לא יכולות לעשות כך וכך" או "נשים צריכות לעשות כך וכך" או "נשים צריכות להתלבש/להתפשט לפי איך שמתאים לי, גבר רנדומלי עם דעות", או "מה את עושה עניין? לי, גבר רנדומלי עם דעות, הדבר הזה שאת מתלוננת עליו מעולם לא הפריע, לכן הוא לא אמור להפריע לך", או "למה את לא מחייכת קצת?", או "למה את לא נחמדה?", או "הופה הופה תיזהרו, היא בתקופה הזאת בחודש", או "זה כואב? באמת? אבל זה לא אמור לכאוב" ואז אחרי 15 פאקינג שנה את מגלה שיש לך אנדומטריוזיס, או מחלה אחרת שגורמת לכאבי תופת אבל מעולם לא נחקרה או אובחנה כמו שצריך כי גברים עם דעות החליטו שזה לא אמור לכאוב –

*נשימה עמוקה*

כשאת אישה כזו, ולמען האמת, כולנו נשים כאלה, וביקשת עזרה מנשים כמוך על בעיה שהן סובלות ממנה כמוך, ובא איזה פוץ מתנשא ויומרני וחסר מודעות עצמית בשיט ונוזף בך (!!) שאם המחזור כואב לך, זה בגלל שאת לא עושה את הדברים הנכונים –

זה הדבר הכי מעליב ופוגע שיש.

למה? כי זה מבטל את החוויה שלנו. כי זה אומר: "לא, את לא עושה מחזור נכון! ליידיז – אני, גבר רנדומלי עם דעות, אסביר לך איך לעשות מחזור נכון!". וזה אומר שהסיפור כבר לא שלנו, הנשים. הסיפור הוא שלו. בהתערבות הבוטה הזו, הוא לקח שליטה על משהו שצריך וחייב להימצא בשליטתנו. כמו כמעט כל גבר רנדומלי עם דעות ב-5,000 השנים האחרונות.

וכמו בכל סיפור טוב, אחרי הקונפליקט, מגיע השיא. אחרי גבר רנדומלי עם דעות מספר אחת, שנזף בנו: "אתן לא עושות מחזור נכון", הגיע בן-דודו, גבר רנדומלי עם דעות מספר שתיים, שנזף בי אישית: "את לא עושה פמיניזם נכון!"

וכך אמר הבן דוד:

ואני ארחיב.

אחרי הפוסט הזה, שבו הכותב קרא לי "מאולפת", "עלובה" וכן הלאה, וקבע בשבילי ש"אין כאן קשר ליחסי מגדר" (יש לי תואר שני בלימודי מגדר. כשמישהו מסביר למישהי משהו שהיא יודעת יותר טוב ממנו, קוראים לזה – כולן ביחד! – הסגברה, יפה מאוד), היו עוד כמה הודעות שבהן בין היתר הגבתי לו, והוא המשיך והתנשא עלי וזלזל בי והשמיץ אותי ואת הפמיניזם שהוליד אותי. אחר כך באו עוד גברים עם דעות, והסבירו לי שהגבר עם הדעות הזה – בואו נקרא לו שרגא, לשם קיצור –  התכוון בכלל לדבר על משהו אחר. הגדיל לעשות זה שאמר שהוא "מדבר עליכן, לא אליכן". נו שיט, שרגא. כל הבעיה הזו החלה כששרגא אחד אחר – עם דעות, כמובן – החליט בשבילנו "איך עושים אישה". זו הבעיה שלנו כבר אלפי שנים, שמדברים "עלינו, לא אלינו". או יותר נכון – לא איתנו.

אחרי השרגאים האלה היו עוד שרגאים עם דעות, שכעסו עלי שאני עושה "שיימינג" לשרגא שאמר שאני לא עושה נכון פמיניזם ומגדר, ושרגאים שאמרו שגם הם מביאים את האוטו למוסך ומקבלים עצות שלא מתאימות להם וזה בדיוק אותו דבר – כי רחם וקרבורטור זה בדיוק אותו דבר, מסתבר – ושרגאים שהתעקשו לדבר על נושא אחר שלא קשור לדיון שהעליתי אבל הוא נראה להם יותר חשוב, ושרגאים שאמרו שכבר אי אפשר לומר כלום לפמיניסטיות האלה, ואז חזר השרגא הראשון ואמר שהוא דווקא לא חושב שזה שיימינג ושמח שהוא יכול לנצל אותי (!) כדי לקבל במה רחבה יותר לדעות שלו, וקיבלנו דייסת שרגא אחת גדולה של המון, המון גברים רנדומליים עם דעות.

תשמעו. יש גברים טובים. המענטש שלי הוא אחד כזה, והוא הראשון לצחוק כשהוא מוצא דעות של גברים לבנים רנדומליים באינטרנטים. הוא כל כך מודע לפריווילגיות שלו, שזה מפחיד לפעמים. התמזל מזלי. אבל יש גם הרבה שרגאים שיאמרו בנשימה אחת "אתן לא עושות נכון את הפמיניזם/מחזור/לידה/סרטן שד" ומיד "דווקא יש לי המון חברות פמיניסטיות / אשתי חושבת שאני צודק". אומר זאת באופן בוטה: אם אתם לא מאמינים לנשים שמספרות לכן שנמאס, נמאס, כל כך נמאס לנו שאתם דוחפים את הדעות שלכם לכל חור כשלא ביקשנו ולא רצינו אותן – אתם לא צודקים. אתם טועים. ויתרה מזאת, אתם מהווים עוד חוליה בשרשרת היסטורית ארוכה של גברים שחייבים, פשוט חייבים לקבל צומי וחייבים שהסיפור תמיד, תמיד יהיה בשליטה שלהם ויעסוק בהם. אז תעשו דיריילינג (הסטת הדיון לנושא אחר במסווה של "אבל זה יותר חשוב לדעתי"), תעשו גזלייטינג ("זה מה שאת חושבת אבל זו לא המציאות"), תעשו מיזוגיניה מסורתית שלא נס ליחה ("היסטרית/רגשנית/עצבנית/הורמונלית ולכן דעותיך אינן תקפות/לימודי מגדר זו לא דיסציפלינה אמיתית"), ושלל להטוטים לשוניים אחרים שמטרתם האישית והתרבותית – לא תחמקו מזה, יש כאן משמעות תרבותית רחבה – היא להשתיק נשים.

לא, שרגא רנדומלי עם דעות, לומר "אני הכי פמיניסט, אבל…" לא הופך אותך לפמיניסט. אני לא מתיימרת לומר "בעיטות לאשכים בכלל לא כואבות", כי אין לי אשכים ואני לא יכולה להחליט בשביל גבר מה חוויית הכאב שלו. אני לא מתיימרת לומר לטרנסיות איך לקבוע את זהותן המגדרית. אני לא מתיימרת לומר לחולי סרטן איך מרגישה כימותרפיה. אני לא מתיימרת לומר לחולי סוכרת איך מרגישה היפוגליקמיה. ואזכיר שוב את סבתי עטרה עליה השלום, שהייתה משננת באוזני: "הפרונקל תמיד כואב הרבה פחות כשהוא בתוכעס של מישהו אחר".

השרגא הסופי, שמגיע תמיד לקראת סוף הדיון, אומר משהו כמו: "אבל אם תמשכנה להתרעם ככה בכל פעם שאנחנו אומרים לכן משהו לא קשור, גברים יצטרכו לחשוב פעמיים ושלוש בכל פעם שהם מדברים, כדי שלא יכעסו עליהם ויתקיפו אותם!"

מזל טוב. סוף סוף למדתם קצת – טיפונת, על קצה המזלג, מה זה אומר להיות אישה במרחב ציבורי. טיפונת, כי זה עימות מילולי, לא פיזי, וזה עימות של חלשות מול חזקים. אם לצטט את מרגרט אטווד: "גברים מפחדים שנשים יצחקו עליהם. נשים מפחדות שגברים ירצחו אותן". החוויה של אישה היא חוויה של פחד, השתקה ומחיקה. אל תתרמו לפחד הזה. אל תזלזלו בחוויות שלנו ואל תדחפו את הדעות הלא קשורות שלכם. אל תשתלטו לנו על הסיפור. הוא שלנו. הוא מעולם לא היה שלכם.

מילה אחרונה: על כל אישה שהשתתפה בדיונים האלה ברשתות החברתיות, יש עשר או מאה נשים ונערות, שרק קראו את הדברים ושתקו. אנחנו רגילות לשתוק. אנחנו רגילות להבליג ולהיות מנומסות. זה התפקיד המסורתי שלנו. ברור לי שהדברים שנכתבו למעלה לא ישכנעו את השרגאים האמיתיים, את אלה שמתעקשים להתנהג כפוצים ושמוקים, ואז נעלבים נורא כשמעמתים אותם עם ההשלכות של ההתנהגות שלהם. אני לא מנסה אפילו לשכנע אותם. הם לא רואים אותי כבת-שיח שווה, ולכן אין סיכוי לנהל איתם דיון אמיתי.

במקום זאת, אני מדברת לנשים שקוראות בשקט. אל תתנו לאף אחד להשתלט על הסיפור שלכן. כשכואב לכן, תצעקו. כשמזלזלים בכן, תתרגזו. כשמוחקים אתכן, תצעקו עוד יותר חזק, ועוד נשים תצטרפנה אליכן. אתן לא לבד. החוויה שלכן אף פעם לא "שגויה". הגוף שלכן אף פעם לא "אמור להיות" או "צריך להיות" משהו אחר ממה שהוא, בדיוק כפי שהוא.

אתן נפלאות ומדהימות. אני מעריצה את כולכן.

אומרים לי לפעמים שאני מגזימה או קיצונית מדי כשאני מעזה לעמוד על זכויותיהן של נשים, ולכן החלטתי שאני ככל הנראה לא קיצונית מספיק. מעתה והלאה צורת הסתמי בפוסטים שלי תהיה נקבה רבות. עד עכשיו כתבתי בלשון מעורבת או נטרלית ככל האפשר, אבל העולם הזה מפחיד אותי, כאישה. אז אני מנכיחה אותנו עוד קצת, עוד טיפ-טיפונת. בבלוג הזה, לשון נקבה רבות מתייחס לכולם. ואם זה מעליב איזה שרגא^ – כנראה שזה מגיע לו.


*זמין בנטפליקס או בכל אמצעי שיש לכן. מומלץ בחום גם אם לא צפיתן במקרה ב"נאנט", המופע הקודם, אבל מומלץ בחום רב מאוד לצפות ב"נאנט". הוא קשה, בלתי נשכח, ומאוד מאוד חשוב.
**לא יודעת אם שמתן לב, אבל זה קורה הרבה לאורך ההיסטוריה.
***וכל מי שמתעלם מהקונטקסט האדיר הזה, ששימש להשפלה, הגחכה, דריסה והוקעה של נשים ובחלק מהמקומות משמש לאותה מטרה גם היום, הוא אחד משני דברים: מיתמם וצבוע, או בור מוחלט מבחירה בהיסטוריה של המין האנושי.
****כן, אני ערה לחתולין למשמעות של השימוש ב"היסטריה". היסטרה = רחם ביוונית.
^לקריאה נוספת על שרגאים

פורסם על ידי: vandersister | אפריל 14, 2020

ולטפס למעלה, צעד צעד

תשמעו, המצב חרא. אין דרך יפה לומר זאת. אנחנו נמצאים בעיצומו של משבר מהסוג שמגיע פעם במאה שנה, מערכת הבריאות הציבורית מורעבת כבר כמה עשורים ונכנסה למשבר במצב גרוע, על גיוס המשאבים החסרים ממונים ביטחוניסטים ודגנרלים שלא יודעים להבדיל בין מכונת הנשמה לטוסטר משולשים, ועל הכל מנצח פאניקר נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית. צחוק הגורל הוא שדווקא הוא – האיש שאחראי יותר מכולם לשחיקה ולהרעבה של מערכות הרווחה והבריאות כך שלאנשים אין רשת ביטחון כלכלית ולצוותים הרפואיים אין מספיק תקנים, ציוד ומיטות – הוא היחיד מבינינו שלא נמצא כרגע בסיכון לאבד את מקום עבודתו ופרנסתו.

האיש שזורק מאות מיליונים על מאבקי אגו, ואנחנו ממשיכים לשלם את המשכורת שלו.

אבל בואו נשים את הפוליטיקה הישראלית בצד לרגע. הפעילות של רוב הפוליטיקאים בימים אלה חסרת כל ערך ממשי, ומשולה לאכילת עוגת פירות "בשביל הסיבים התזונתיים". חוץ מהפעילות של בני גנץ כמובן, שמשולה לאכילת עוגת פירות בשביל הצרבת.

על רוב הדברים בחיים אין לנו שליטה, ואנחנו עושים הכל כדי להיאחז במעט שכן נתון לשליטתנו. אולם, בצורה פרדוקסלית ומתסכלת, המגיפה הזו דורשת מאיתנו לפעול על ידי הימנעות מפעולה. הסכנה מוחשית ומאיימת, לכן כל עצם בגופנו וכל נים מנימי נפשנו קוראים לנו לשנס מותניים ולהילחם. הדופק עולה, הנחיריים מתרחבים, השערות סומרות על העורף. אנחנו מתחמשים, משחיזים את החרבות, צובעים פסים על הלחיים, משמיעים קריאת קרב, ו…

נשארים בבית.

זה כשלעצמו מתסכל מספיק, אבל כדי להוסיף לצרה, העצבים שלנו נמרטים שיטתית בהפגזה בלתי פוסקת של חדשות והוראות מבלבלות: כן בדיקות, לא בדיקות, כן לימודים מרחוק, לא לימודים מרחוק, להשתעל למרפק, להתעטש לצווארון, לתפור מסכה מתחתונים משומשים, בידוד, סגר, ריחוק, לא לחבק את סבתא, לא לבקר את אמא, אין נייר טואלט, אין ביצים, אסור לטייל, סדר בזום, לימודים בזום, עבודה בזום, פיטורים בזום, חתונה בזום, לוויה בזום, זום זום זום עולה הזמר ממרפסת השכנים, גרף נדבקים, גרף נפטרים, גרף מונשמים, שיטוח העקומה, דזבין אבא בתרי מכונות הנשמה, חד גדיא, חד גדיא.

גם אנשים שבשגרה לא נוטים לסבול מחרדה ודיכאון, עלולים בהחלט להפוך לחרדתיים ודכאוניים בעקבות המצב. הבעיה היא שיש לנו יכולת מאוד מוגבלת כרגע לווסת את עומס הגירויים והלחצים, וזה נכון לכל קונסטלציה ביתית. הורים לילדים משתגעים מהילדים שקופצים להם על הראש כל היום, הילדים משתעממים מחוסר המסגרת ומעסיקים את עצמם בעיקר בבהייה במסכים, לרווקים ואנשים בודדים קשה בלי מגע אנושי, לזוגות ולמשפחות קשה בלי רגע של פרטיות, לקשישים קשה כי מעט האינטראקציה עם המשפחה נמנעת מהם ובדרך כלל קשה ללמד את סבא וסבתא איך להשתמש בזום (אם בכלל יש להם מחשב), ואני מאמינה שאפילו לחיות המחמד קשה עם כל הסטרס בבית, והעובדה שאנשים מנצלים את הכלבים כדי לצאת קצת החוצה. רקסי בבניין מולנו יוצא לטיול בערך 10 פעמים ביום, ונראה שהוא די מבולבל מהסיפור.

לזה מצטרפות חרדות מובנות מהמחלה עצמה, דאגות פרנסה וקריירה, חוסר ביטחון תזונתי, בלימה מוחלטת של כל התכניות לעתיד בלי מושג מסודר על איך ומתי נצא מהבלגן הזה, וערימות, ערימות של גופות בסין, באיטליה, בספרד, בבריטניה, בארה"ב ועוד. קשה שלא להרגיש את מלאך המוות נושף בעורפנו.

תקופות כאלה נוטות להוציא מאנשים את הטוב ביותר, ואת הרע ביותר. הרע ביותר הוא לרוב מה שבא לידי ביטוי בתסמונת דאנינג-קרוגר: אנשים שיודעים מעט מאוד בנושא מסוים, אבל מדברים כברי-סמכא ומנסים לשכנע אחרים שרק הם יודעים מה הפתרון. אלה הם האנשים שינסו לשכנע אתכם שהם מבינים יותר טוב מנשות ואנשי הצוות הרפואי, יותר טוב מטובי המומחים האפידמיולוגים, יותר טוב מארגון הבריאות העולמי. הם יגידו שזו "רק שפעת", שאנשים עם מחלות רקע היו "אמורים למות ממילא",* שאפשר לעבור את המחלה בקלות או אפילו למנוע אותה אם רק תקנו את המוצר המיוחד שלהם – ויטמין סי מפונפן במחיר מופקע, עשבי מרפא חסרי תועלת, ואפילו צעטאלאך בכתב ידו של רב כלשהו שמבטיח רפואה תמורת אלפי שקלים**. אלה האנשים שישאלו שאלות כמו "אבל למה לא עושים מיליון בדיקות ביום?" או "למה לא בונים מכונות הנשמה מבלונים שמחוברים למקלות של ארטיק?" או "למה שלא נסנתז חיסון מעטלפים ופנגולינים?"

 

 

התשובה, בגדול, היא שזה לא כזה פשוט. כמה מחברותי הטובות ביותר היא אפידמיולוגית ומומחית לבריאות הציבור (סליחה קרן, אני עוד חייבת לך קניידלך), ומעבר לעובדה שהיא עובדת לילות כימים במשך כל התקופה הזו ואין לה זמן לנשום, היא עסוקה בלהדוף שאלות וטענות ומענות כאלה מצד אנשים שלא באמת מבינים באפידמיולוגיה, ברפואה, בסרולוגיה או בכל דבר אחר שקשור לניהול מגיפות – אבל משוכנעים שיש פתרון קסם כלשהו, רק שמסתירים את זה מאיתנו. ההסברה של משרד הבריאות רחוקה מלהיות מושלמת, אבל מי שבאמת חירבנו את העסק הם ראש ממשלה שכאמור שחק את המערכת עד העצם, ושר בריאות שעסוק בעיקר בלהפר את ההוראות שלו-עצמו ולסדר פרוטקציות לאנשי שלומו ומקורביו. לא, אי אפשר לפתח חיסון תוך חודש. לא, אין טעם להביא אלפי מכונות הנשמה שטיבן מפוקפק ואין מספיק אנשי צוות שיפעילו אותן. לא, מיץ עטלפים לא עוזר לשום דבר, במיוחד לא לעטלפים.

הנה כלל אצבע שאפשר להיעזר בו: האם הדובר/ת היא/הוא אפידמיולוג/ית או בעל/ת מומחיות רלוונטית אחרת, או שהיא/הוא דוקטור למדעי השפמנון או פרופסור להיסטוריה של ממלכת הכוזרים? אם כך, ועם כל הכבוד – הם מדברים מהתחת, כמו כולנו. אין שום בושה בדיבור מהתחת בימים אלה, אגב. מותר ורצוי לשאול שאלות, להעלות ספקולציות ולתהות תהיות. רק זכרו בפעם הבאה שאתם רואים בתקשורת ראיון או פאנל מרשים עם דמות סמכותית ואקדמית: כל עוד הדובר הוא פרופסור לתחום-לא-רלוונטי, זה לכל היותר דיבור מרשים, סמכותי ואקדמי מהתחת. עכוזולוגיה להמונים, אם תרצו.

מן הצד השני, האנשים שזה מוציא מהם את הטוב ביותר הם אלה שמנסים להוציא מתוק מעז, ומפנים את האנרגיות העודפות כדי לנסות ולעזור לאחרים. לפעמים זה נפלא, כמו ביוזמות של תרומה לנזקקים, משלוחי מזון ותרופות לקשישים, שמירה על קשר עם מבודדים, וכל מה שמחזק את הסולידריות החברתית. לפעמים הכוונות הטובות מוליכות לגיהינומים מסוגים שונים: אלה יהיו האנשים שידברו בעיניים נוצצות על כך שזו "הזדמנות לכדור הארץ לרפא את עצמו" או "משבר שיביא אותנו לתדר אנרגטי גבוה יותר" וזו בעצם ברכה במסווה; או אלה שינסו לדרבן אתכם להשתמש בהסגר הביתי כדי לפתח שרירים ולעשות כושר כל יום, כל היום; או שיגידו שזה זמן מצוין לכתוב את הרומן שלכם, לצייר את יצירת המופת למוזיאון, לפסל במיונז, להמציא מחדש את תורת היחסות וכדומה. הכוונות טובות, ויש אנשים שמסוגלים לנצל את התקופה הזו לפרץ של יצירתיות או התעמלות או מדיטציה.

אבל בואו נודה באמת: רובנו לא מסוגלים. זה כמעט לא נורמלי להיות מסוגלים להתנהל בצורה נורמלית בימים כאלה. רובנו משותקים מחרדה ומתפקדים בצורה סבירה לכל היותר. קריאות לנצל את הזמן הזה בצורה מיטבית גורמות לנו לפעמים להרגיש חסרי תועלת, לא פרודוקטיביים, עצלנים ובטלנים, וזה בתורו מגביר את תחושות הדיכאון והחרדה.

מה שאני מנסה לומר בכל המלל הממושך הזה, הוא: זה בסדר. זה ממש, ממש בסדר. אתם מתנהגים כפי שאתם יכולים להתנהג בתקופה הזאת. אין שום דבר שאתם חייבים או מוכרחים לעשות, מלבד שני דברים:

1. להישאר בבית ולנהוג בזהירות כדי לא להידבק ולהדביק אחרים, ו…

2. לשרוד. בכל דרך שמתאימה לכם.

אם לשרוד את התקופה האיומה הזו בשבילכן זה אומר לרבוץ על הספה ולראות את "קומיוניטי" בנטפליקס בפעם המיליון, לכו על זה. אם טיולים קצרצרים בחוץ עם מסכה זה מה שעוזר לכם לשמור על שפיות, לכו על זה. אם הרמת משקולות מאולתרות מקופסאות שימורים מחזיקה אתכן בחיים, לכו על זה. אם התכרבלות עם הכלב/חתול/ארנב/אוגר מפחיתה את סף החרדה שלכם, לכו על זה. אם לרקוד בסלון בתחתונים בתנועות פרועות ולשיר בקול "אגדו-דו-דו" זה מה שעוזר לכן להתנער מהדיכאון, לכו על זה. אם לבכות ולהתייפח ולתת אגרופים לכרית זה מה שעוזר לכם, לכו על זה. אם בישול ואפייה עוזרים לכן להוציא את העצבים, לכו על זה. אתם לא חייבים לשמור על תזונה מוקפדת, אתם לא חייבים לשמור על כושר מושלם, אתן לא חייבות להיות יצירתיות, אתן לא חייבות לשמור על סדר יום פרודוקטיבי בכל מחיר.

רק לשמור על הבריאות, ולשרוד.

הפילוסוף ז'אן-פול סארטר ידוע בין היתר בזכות הביטוי "הגיהינום הוא הזולת". זה לא שאני לא מסכימה עם סארטר, אבל מניסיוני העשיר כמתמודדת עם דיכאון וחרדות רוב חיי, הייתי רוצה להוסיף נדבך משלי.

הגיהינום הוא היומיום.

אנחנו חזקים מול משבר שיש לו התחלה, אמצע וסוף ברורים, אבל ספירלה בלתי פוסקת של מיני-משברים היא מה ששובר אותנו באמת. כל טריגר יכול לשלוח אותנו לנפילה חופשית שבה הכל קשור ומסובך עם הכל ואנחנו פקעת של עצבים, דאגות ומרה שחורה. שוב לחץ בחזה, שוב סחרחורת, שוב מחשבות אובדניות, שוב הטלת ספק בעצמי, שוב דאגות כספיות, שוב אכילה רגשית, שוב קשה לנשום, שוב פספסתי דדליין, שוב לא נכנסה עבודה, שוב נשבר או מתקלקל איזה דבר בבית, שוב חסר משהו, שוב רבתי עם אמא, שוב התקשרו מהבנק לגבי המינוס, שוב התרגזתי על השכן שמעשן במרפסת למטה, שוב נפל החשמל, שוב לא עונים בקופת חולים, שוב פוליטיקאים משקרים, שוב החתול משתעל, שוב חוסר אונים, שוב מרגיש כל כך, כל כך לבד.

בעיות נפשיות נוטות לשחק עם תפיסת הזמן שלנו ולהפוך כל דקה לשעה וכל שעה לנצח, ולפעמים כל מה שאנחנו מסוגלות לעשות זה לקחת את הנשימה הבאה*** ולחכות שזה יעבור. ואז אנחנו קמות בבוקר שאחרי, ומשכנעות את עצמנו לצאת שוב מהמיטה ולהילחם עוד יום, עוד שעה, עוד דקה. זה מעייף, זה שוחק, ונראה שאין לזה סוף. השגרה בתקופות של סטרס, חרדה ודיכאון גורמת לנו להרגיש את מה שנקרא באנגלית "מוות באלף חתכים". אף תקלה או מכשול קטן אינם דבר נורא ואיום כשלעצמם, אבל הם מצטרפים יחד לעינוי נוראי, שמוביל בצורה בלתי נמנעת לשאלה "בשביל מה להמשיך".

לא, אני לא מנסה לגרום לכם להרגיש עוד יותר רע. תישארו איתי רק עוד רגע. יש לזה פואנטה.

במונחים של מבחן העכוזולוגיה שהזכרתי קודם, אני לא אפידמיולוגית, רופאה או בעלת ידע באף תחום רלוונטי למשבר, מלבד זה: התמודדות עם דיכאון וחרדות. על בשרי למדתי זאת, ב-26 שנים של פסיכותרפיה מסוגים שונים, ו-21 שנים של טיפולים תרופתיים שונים. מה שאני מציעה הוא שבמצבים כאלה תזכירו לעצמכן שוב ושוב:

"החרדה היא ממסמסת המציאות הגדולה, והדיכאון הוא השקרן הגדול. שניהם יעברו, ואני ארגיש טוב יותר."

או כל שיר, ציטוט, פתגם או לחש אחר שמעניק לכם רגע של צלילות והקלה.****

שניהם יחד, החרדה והדיכאון, מנסים לשכנע אותנו שמה שאנחנו מרגישים עכשיו הוא מה שתמיד היה ומה שתמיד יהיה, ואין תקווה שהמצב ישתפר. כשאתם מרגישים שהגעתם לתחתית, אמרו לעצמכם: המצב הנפשי שלי עושה לי נרנור (גזלייטינג). נכון, המצב חרא, אבל הוא ישתפר. זה יקרה לאט, אבל זה יקרה. היו לי זמנים טובים בעבר, והם עוד יחזרו. בינתיים אפשר לדבר עם אנשים שאוהבים אותי, להתעודד, למצוא הסחות דעת, לעצור ולנשום. לזכור שהשמש תזרח מחר אם ארצה ואם לא, ויום אחד אצליח לזרוח ביחד איתה.

וכשאתם ממש על הקצה – פנו לעזרה. אל תהססו ואל תתביישו. אתם לא לבד, ואתן לא חייבות להתמודד לבד. כאן תוכלו למצוא המון מקומות שאפשר לפנות אליהם ולקבל סיוע וטיפול בלי תשלום, וחיפוש פשוט בגוגל יעלה אפילו יותר אפשרויות. אל תזניחו את הבריאות הנפשית, יש לה מקום בדיוק כמו לבריאות הפיזית. מותר להרגיש רע, מותר להישבר, מותר לפנות לעזרה. אל תחשבו שהבעיה שלכם קטנה מדי או חסרת חשיבות, או שאנשים אחרים סובלים יותר. זו לא תחרות. לכולם מגיעה תמיכה.

אל תנסו לתקן את העולם עכשיו. זה הזמן לטפל בעצמכם. לצפות בסרטוני חתולים, לאכול עוגיות, להתכרבל עם ספר טוב, לפרגן לעצמכם בנמנום באמצע היום, לקיים פגישה עם הפסיכולוגית בזום. ולנשום.


*תזכורת: לרוב מוחלט של אנשים מעל גיל מסוים יש לפחות מחלת רקע אחת. מחלת רקע יכולה גם להיות סוכרת מאוזנת, סרטן מטופל היטב, אסתמה, או פשוט עודף משקל. אלה דברים שאנשים יכולים לחיות איתם חיים טובים וארוכים ובאיכות מצוינת. מי שטוען שאנשים עם מחלות רקע הם אנשים שאפשר או אפילו צריך להקריב למען הכלל, יקריב את ההורים, הסבים והסבתות שגידלו את כולנו, וביניהם רופאות ורופאים, אחיות ואחים, ואחוז מדהים של מומחים בתחומי הרפואה (שמגיעים לדרגת מומחיות רק אחרי שנים של לימודים ופרקטיקה). אז מי בדיוק יטפל בכם, אנשים-שמוכנים-להקריב-חולים-במחלות-רקע יקרים? 

**אני מוכנה בשמחה להעניק לכם את ברכתו של חתול התקרה, תמורת 0 שקלים בלבד, וזה גם יעזור בדיוק באותה מידה נגד הנגיף. באחריות.

***אני יודעת שיש אנשים שלא אהבו את "פרוזן 2" מסיבות שונות, אבל הסרט הזה נגע בכל נימי נפשי מהרבה בחינות. בפרט יש בו סצינה אחת ספציפית שבה אנה שרה על מצב של ייאוש מוחלט, והתיאור שלה בשיר נוגע במהות הטהורה ביותר של דיכאון והדרך לצאת ממנו. כן, כמובן שבכיתי. סרט נפלא. 

****אם זה מזכיר לכם את הלחש נגד הפחד של בנות גשרית מ"חולית" של פרנק הרברט, זה לא במקרה. מנטרות כאלה עוזרות מאוד בהתמודדות, ואני ממליצה בחום להשתמש באחת מהן. לי אישית קשה עם הלחש נגד הפחד כי נאמר בו "אל לי לפחוד", ואני חושבת שמותר לפחד. לפחד, ולהמשיך הלאה.

פורסם על ידי: vandersister | פברואר 2, 2020

תזונאל ובולענון בשירות הוד מלכותה

שלוש בלילה. או שלוש לפנות בוקר, תלוי את מי שואלים. אם שואלים אותי, אין דבר כזה "בוקר" לפני עשר לפחות. בקצב הנוכחי לא אלך לישון עד חמש, אז אין סיכוי שאקום בשעה שעוד אפשר, איכשהו, לקרוא לה "בוקר". המענטש כבר הלך לישון, ואני שומעת את נחירותיו הקצובות מחדר השינה, ומקווה שחלומותיו ספוגים בדבש וסביונים.

בנטפליקס משתדרת לה סדרה כלשהי. אני מניחה שאם הייתי מצליחה להתרכז, זה היה מעניין, אבל כרגע תפקיד הסדרה הזו הוא לשמש כרעש רקע בזמן שאני מנסה לסיים איזה קובץ אינסופי וטורדני. הלקוח הוא מגה-קורפ אמריקאי שהשעון המקומי שלו כמעט הפוך לשלי, לכן ניצלתי את השעות הקטנות של הלילה כדי לסיים דברים שלא הצלחתי לסיים במהלך היום. במהלך היום הייתי עסוקה בדברים חשובים יותר כמו קניות, קביעת תור לרופאה, פגישה עם רואת חשבון, טלפון עצבני מהבנק, טלפון עצבני בחזרה לבנק, והרבה שעות של רחמים עצמיים, תחושת כישלון וניסיונות נואלים להשיב על השאלה הנצחית: מדוע אני לא מתאבדת כבר וחוסכת לעצמי את המאבק בקורוזיה ההולכת ומתפשטת בנפש, יותר ויותר, במערכה חסרת התקווה מול השגרה והמינוס בחשבון.

אבל כרגע אין לי ברירה. היום בוזבז, אני רוצה לעמוד בדדליין, וזה אומר להיאבק בתשישות הפיזית והנפשית ולהישאר ערה לפחות עוד שעה כדי לסיים את הדרעק שלפני. ההיגיון כבר הלך לישון מזמן, המוח מטושטש, הדפוסים המוכרים משתלטים על מערכת ההפעלה של הגוף. אני מרגישה את הקטר משתעל, הגלגלים מתחילים לנוע על הפסים המוכרים, והרכבת יוצאת מהתחנה וכבר אי אפשר לעצור את הדהרה. הרגליים מושכות אותי מעצמן לכיוון המטבח. יד שמאל פותחת את דלת המקרר, יד ימין מושטת פנימה בלהיטות ואוחזת את הגבינה הצהובה, ו…

אני מרגישה טפיחה זעירה על כתפי הימנית, מלווה בשיעול קצרצר. אני מפנה את מבטי ימינה, ורואה דמות מוכרת: תזוּנָאֵל, המלאך השומר של התזונה הנכונה. גופו עשוי פרחי כרובית לבנים וצחים, כנפיו עלי כרוב לבן רעננים, ומעל ראשו עיגול בוהק של גבינה אפס אחוז שומן.

"אני מבין שאת רעבה," פתח הכרובון, "אבל האם זה באמת נבון לאכול בשעה כזאת? ואם את מרגישה שאת ממש חייבת, מדוע גבינה צהובה? זה מאכל מאוד כבד עם אחוזי שומן גבוהים. למה שלא תיקחי לך גזר, מלפפון וקולרבי, ותחתכי לך כמה פרוסות לנשנוש לילה בריא?"

הוא לא לגמרי טועה, חשבתי לעצמי. אני כבר מכירה את הצרבת והכאבים ביום שאחרי זלילת לילה, כשאליזבטן עושה לי את המוות. מצד שני – קולרבי? באמת? יש לי כוח עכשיו להתחיל לקלף את הבולבוס הירקרק הזה?

בעודי שוקלת את הנושא, הרגשתי משהו חם ורך מלטף את כתפי השמאלית. הפניתי את מבטי שמאלה, וראיתי עוד דמות מוכרת: בולענון, השדון של בולמוסי האכילה. גופו עשוי טראפל שוקולד ומצופה באבקת קקאו משובחת, ועל הקלשון שבידו משופדים מטעמים: על שן אחת מושחלות טבעות בצל, על השנייה ביסלי ברביקיו, ועל השלישית פונפוני מרשמלו ורודים ולבנים.

"קולרבי זה למעלי גרה," פסק השדון. הוא קטף מרשמלו ורוד מהקילשון וטבל אותו בבטנו, כך שהמרשמלו התכסה במעטה חמים של שוקולד נוזלי. אחר כך תחב את הממתק לפיו בעונג בלתי מוסתר והמשיך:

"עם כל הכבוד לכרובי כאן – " אמר והחווה בידו לעבר תזונאל – "קולרבי זה לא אוכל של בני אדם. השעה מאוחרת, את צריכה משהו עם הרבה נתרן ושומן. גבינה היא בחירה מצוינת! אני מציע רק להוסיף נתח מגבינת הברי הנהדרת שקנית אתמול בסופר."

"השתגעת?" נבהל תזונאל, "ברי באמצע הלילה? אתה יודע כמה כולסטרול יש בזה? במיוחד כשיש לה כאן אופציות טובות אחרות… "

"תקשיב, כרובי", ענה לו בולענון, לועס ביסלי בפה פתוח, "תפסיק לבלבל את המוח על קולרבי וגזר ועוד סוגים של מספוא לבהמות שעושים פלוצים. השעה מאוחרת, היא צריכה משהו טעים, הרבה מלח, הרבה סוכר, לא עונש שיוציא לה עוד יותר את החשק לחיות."

"אני חולק על דעתך!" רפרף הכרובון בכנפיו בהתרגשות, "סגולותיו הבריאותיות של הקולרבי ידועות היטב והופכות אותו לירק עשיר ביתרונות בריאותיים, וחלק חשוב מהמינון המומלץ ליום של…"

נאומו הנלהב של תזונאל נקטע בקול גרעפץ קולני ומהדהד מצד השדון.

"ממש בוגר מצדך, בולי", נעלב הכרובון ולחייו האדימו כסלק, "אני מנסה לעזור לה לקבל את ההחלטה הנכונה."

"הנכונה למי, בדיוק? נכונה לך אולי", השיב השדון בביטול. "אתה מחשב קלוריות וכולסטרול וסיבים ו-ויטמינים, כאילו אנחנו במעבדה. פה זה החיים האמיתיים, כרובי! פה זה עייפות ועצבים והמון עבודה שצריך לסיים! תתעורר ותריח את התפוצ'יפס!"

"רק זה היה חסר לי," ענה תזונאל, "גבינה צהובה ותפוצ'יפס… ראית את התוצאות של בדיקות הדם האחרונות שלה? הטריגליצרידים כבר בשמיים."

למשמע המילה "טריגליצרידים", בולענון פרץ בהתקף צחקוקים בלתי נשלט. כשהצליח להירגע סוף סוף, הקניט את הכרובון:

"תקשיב, יש לך כוונות טובות, אבל אתה פשוט לא יודע לקרוא את השטח. תסתכל עליה."

שניהם הפסיקו להתנצח ביניהם ופנו להתבונן בי. הרגשתי נזופה ומועצמת בו זמנית.

"היא נראית מותשת, נכון?" שאל השדון. "תראה, תראה את הכתמים הכהים מתחת לעיניים, את החיוורון, את המבט החלול של הייאוש המוחלט."

"כן, אבל לו היא היתה הולכת לישון בשעה נורמלית, לא היינו במצב הזה", טען הכרובון. "היה לה מרץ, ויכולת להתמודד, והיא לא היתה רצה ישר למלוחים ומתוקים וכל מה שלא מצליח לברוח ממנה מספיק מהר."

"אבל היא לא הולכת לישון בשעות נורמליות. היא מנסה לקחת יותר עבודה כדי להרוויח יותר כסף, וזה אומר לפעמים עבודה בשעות הקטנות של הלילה. פרילנס זה חרא, כרובי. אתה לא זוכר איך זה היה כשהפכו אותנו לעובדי קבלן?"

"ספר לי על זה," נאנח תזונאל, "רק בשבוע שעבר ניסיתי להוציא תיאום מס אצל פקיד השומָר."

"פקיד השומר," צחקק בולענון, "ככה קוראים לו אצלכם?"

"למה, מי זה אצלכם?"

"פקיד השומן."

"הגיוני", הנהן הכרובון.

השניים נאנחו והחליפו מבטים רבי משמעות.

"בכל מקרה, אין טעם להמשיך בהרגל גרוע ומזיק," נטל הכרובון את חוט השיחה. "נכון, התנאים קשים, אבל זו לא סיבה להפוך אותם לקשים עוד יותר. נוצר מעגל קסמים, כי היא לא מצליחה להירדם מרוב צרבת וכאבי בטן, ובסוף ישנה עד שעה מאוחרת, ואז שוב עובדת אל תוך הלילה…"

"אז דווקא עכשיו," הקשה השדון, "דווקא עכשיו באמצע הלילה אחרי כמה סבבים כאלה, בדקה התשעים ותשע, אתה חושב שתצליח להעביר אותה לתזונה בריאה? כשאין לה כבר כוח לכלום והיא רוצה למות?"

"אבל היא תמיד רוצה למות!" טען הכרובון. "מה זה כבר משנה?"

"אם כבר למות, אז לפחות שיהיה טעים!"

"אם כבר למות, אז לפחות בבריאות טובה ובלי כאבי בטן!"

השניים, המלאכון והשדון, התנפלו זה על צווארו של זה והחלו להתקוטט במלוא המרץ. עזבתי את שניהם מאחורי וסגרתי את המקרר. במקום זאת שפכתי כמות נדיבה של במבה ותפוצ'יפס לקערה, והתיישבתי עם הלפטופ מול הסדרה שברקע כדי לנסות ולסיים את הקובץ הארור. מדי פעם נאלצתי להסיר מעלי פיסת כרוב מצופה שוקולד או מרשמלו תחוב בתוך פרחי כרובית. אין לי ספק שכל אחד מהם צודק בדרכו שלו. אולי, כשהם יסיימו להתכתש וילכו סוף סוף, אוכל לשבת בשקט ולחשוב איך אני לוקחת את עצמי בידיים, מתעשתת ומחזירה את השגרה שלי לתלם עם אכילה מאוזנת ובריאה יותר.

אבל הרבה יותר סביר שאחזור למקרר בשביל לקחת את הגבינה הצהובה.

פורסם על ידי: vandersister | ינואר 8, 2020

נשים את זה בצד – בנות בצריח?!

בשבועות האחרונים מתחוללת סערה ציבורית סביב הנושא של שירות נשים בחיל השריון, ספציפית בטנקים. בתגובה לכך, כל זב-חוטם ברשתות החברתיות הפך פתאום למומחה לתפעול טנקים וטעינת פגזים (וגם לאנטומיה נשית). כשלעצמי, אני פניתי לבן זוגי, הלא הוא המענטש, וביקשתי את דעתו בנושא. המענטש הוא שריונר ותיק, ושירת בין היתר כמפקד טנק בצוק איתן ובמלחמת לבנון השנייה. התוצאה היא פוסט אורח שמובא כאן במלואו, ישירות מפי המענטש, ומעלה שאלות חשובות לגבי השירות בצה"ל – לא רק לנשים. 


טירונות

בהכשרה, הצוות שלי היה נחשב על ידי המפקדים כסכנה ממשית לחיים של מי שמסביבו, והם השתדלו להדגיש את זה בכל הזדמנות שהייתה להם. היינו שלושה חברה רזים ועם המון מוטיבציה, אבל כמו שאמרו לנו, אנחנו עוד נהרוג מישהו בהכשרה הזאת.

בשריון יש שלוש רמות של מפקדים: אלו שמיועדים לקצונה, אלו שמיועדים לעלות ליחידה, ואלו שנתקעים בהכשרות כי הם לא טובים מספיק כדי להגיע לקרב, ולא גרועים מספיק כדי ש"ישללו" מהם את הפיקוד. זה לא תמיד ככה, חלק מהאנשים היותר טובים שהכרתי היו מדריכים, אבל להישאר להדריך תמיד נחשב עונש.

לפני אחד התרגולים, אמרתי למפקד שכנת המאג שלי עושה בעיות, הוא ניער אותה ואמר לי שאני אפסיק עם השטויות, פקד עלי לדרוך את המאג ועלינו לתרגול.
תוך דקה הכנה השתחררה והוא מצא את עצמו עם מאג דרוך מכוון לו לפנים.
לאחר מכן במסדר מול כל הפלוגה, המפקד הרים קורט חול, סימן נקודה במרכז המצח, והצביע עלי וצרח:
"זה החור שכמעט היה לי בראש, וזה מי שאחראי לזה, זה הרוצח!".

הלכתי לאחר המסדר רחוק מהפלוגה ובכיתי, לא כי חשבתי שהוא צודק, אלא כי חשבתי שימצאו אותי לא מתאים לתפקיד ויעיפו אותי. לא נשארתי לבד הרבה כשמפקד אחר הניח יד על הכתף שלי ושאל בקול מודאג: "אתה לא עומד להתאבד, נכון?"
הפחד שלי התחלף מיד בזעם כשהבנתי שזה לא אני שלא מתאים לתפקיד, זה הם.

בדיעבד לא היה לי ממה לחשוש, כולנו עמדנו לעבור, גם אלו שגויסו עם פריצות דיסק או ברכיים מרוסקות. מה שבאמת היה חשוב למפקדים, הוא ששיעור ההתאבדויות לא יעלה. הייתה לנו "הקצאה" של נער אחד עם כדור בראש כל מחזור, ואסור לחרוג מזה. נערות בצבא אולי בוכות כשקשה להן, אבל נערים מתאבדים.

ההכשרות בשריון הן סערה מושלמת: מקום מבודד, מפקדים שלא מנוסים בהדרכה ומרגישים שהתפקיד שלהם הוא עונש, חוסר בתמיכה נפשית ברמה פושעת, מניעת שינה ועומסים לא סבירים, וכל נער מקבל נשק ותחמושת שאיתו בכל רגע נתון. כשחושבים על זה, זה די מדהים שמצליחים לעמוד ב"הקצאה" של עד ארבעה הרוגים בשנה.

אבל חשוב שלא נשכח שהם לא נהרגו כי יש לזה צורך מבצעי, הם נהרגים בגלל גבריות רעילה שנמצאת עד רמת מקבלי ההחלטות.

הן חותרות למגע, ואנחנו מתקשים לנשום

במילואים האחרונים הצוות שלי מצא את עצמו עם גדוד קרקל. אנחנו, הגברים שחיים על קפה שחור ועבודה פיזית קשה, מצאנו את עצמנו בלי אוויר אחרי רבע שעה של משחק כדורגל מולן. כדי להוסיף עלבון לפגיעה, אנחנו השריונרים שמתפארים במקצועיות שלנו ניסינו לא לפעור את העיניים שלנו רחב מדי כשראינו שהחיילות (בנות ובני גרעין) זוכרות בע"פ כל נקודה בגזרה, כל טלפון ואו"ק (אות קריאה), ומתפעלות את הנשק בדיוק קטלני.
ובזמן שהרבה חיילים רק ניסו להעביר את הקו בצורה הכי שקטה שיש, היה מאד ברור שהחיילות בקרקל רוצות להגיע תמיד למרכז של ה"אקשן" ולהוכיח את עצמן, במוטיבציה שאני לא זוכר שאי פעם הייתה לי. בהתעלמות מוחלטת מקושי גופני או מתנאים קשים.

אני נחשב בפלוגה שלי לשועל קרבות ותיק, היה לי שירות מחורבן ששם אותי לא מעט בקו האש, וסקרנות מובנית שדחפה אותי ללמוד ולהיות מקצועי ככל האפשר – ואת רמת המקצועיות שאני השגתי ב-12 שנה, הנערות והנערים בקרקל השיגו בשנה וקצת.

הצוות שלי שם לב לעוד דברים קטנים ולכאורה לא קשורים במוצב הקטנטן שלנו:
במקלחות היו ראשים ולא רק צינור, עם ברזים נורמליים ובלי צינורות חמים חשופים (שגרמו לי למגוון כוויות במהלך השירות); 
בשירותים היו אסלות אמיתיות שפעלו ואפילו בתאים סגורים;
ובחדרים היו מיטות במצב סביר ומיזוג לחימום וקירור (רחוק מהמוצב שחטפתי בו היפותרמיה בזמן השירות הסדיר).
זה לא היה מוצב מדהים, אבל בכמה רמות מעל כל מה שהתרגלנו אליו בשירות שלנו.
מישהו מהצוות נחר בלעג: "בטח הכל פה ככה בגלל כל הבנות". מישהו אחר השיב לו: "אז חבל שלא היו יותר בנות בזמן השירות שלנו".

ומה אם טעינו כל הזמן הזה?

עכשיו קמים המון אנשים ומנסים להוכיח שנשים לא באמת יכולות להיות בקרבי, וה"גבעה" שנלחמים עליה כרגע היא השירות בחיל השריון.

אנחנו נהנים לחשוב שאנחנו מיוחדים ושהשירות זה משהו שדורש חוסן יוצא דופן, וזה נכון. זה נכון שצריך חוסן מיוחד לשכב במיטות ההרוסות האלו ולצאת עם גב תקין, וזה נכון שצריך חוסן נפשי מיוחד לעמוד בהכשרה שבה נערים שאין להם שום ידע וניסיון אמיתי בהדרכה צריכים להעביר נערים אחרים דברים קשים, בהרבה מהמקרים שלא לצורך.

החיילות בקרקל הן על-אנושיות? אם קראתם את התיאורים שלי, אולי חשבתם שככה אני רואה את הדברים. אני לא. אני אגיד לכן מה אני כן חושב: אני חושב שבקרקל לוקחים בנות גרעין (מדריכות מאד מנוסות) כדי להדריך טירונים. אני חושב שהטירונות שלהן התמקדה באיך להפוך לחיילות הכי מקצועיות, פיזית ונפשית, בזמן שהטירונות שלנו התמקדה בלהוכיח שאנחנו "גברים גברים", ולדאוג למספר חללים "סביר" בתקופה הזאת.

הרבה חושבים שכל העניין הוא שובניזם נגד פמיניזם, או ליברלים נגד שמרנים, או כל צורה אחרת שבטח שמעתן בזמן האחרון. אני מרגיש שזה יותר מזה, שבורחים מהשאלה הבאמת מפחידה:

מה אם טעינו כל הזמן הזה? מה אם כל התפיסה שלנו לגבי גברים בצבא היא שגויה?

זה נשמע כמו שאלה פשוטה, כמו שאלה שכדאי לכל אחד לשאול מדי פעם, אבל זאת גם שאלה שאולי דורשת מאיתנו להכיר באמיתות מאד כואבות. היחס הקשה לא הופך חיילים לטובים יותר, זאת סתם התעללות. התנאים הקשים לא מחזקים אף אחד, רק גורמים לנכויות.

והאבדות הרבות בנפש הן לא תוצר לוואי של הכשרה איכותית, אלא תוצאה ישירה של הכשרה לא סבירה, לא איכותית, וברמת המחדל.
ולהכיר בזה, זה הרבה יותר קשה מלטעון פגז.

פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 7, 2019

כשאת אומרת "מוות לפטריארכיה" – למה את מתכוונת?

כשהייתי ילדה, היו לי יחסי אהבה-שנאה עם הרבה דברים. אהבתי, למשל, "ממרחית שוקולד", ושנאתי את הפצעונים שצצו כחזזיות על הלחיים והאף. אהבתי להתגלגל בדשא, ושנאתי את העקצוצים והגירודים בכל הגוף שעות ארוכות אחר כך. אהבתי להיות ילדה טובה, ושנאתי את מה שנחשב בעיני אחרים למאפיינים של ילדה טובה.

למשל:

"אל תשבי בפישוק רגליים", אמרה סבתא. "ילדות לא צריכות לפשק רגליים ככה". הייתי בת 9.

למשל:

"למה את לא מחייכת?" אמר אבא. "ילדות צריכות להיות נחמדות". הייתי בת 12.

ואז הגיע גיל 14, ואיתו הפיכתי ל… נערה? אישה? צרכנית כבדה של איבופרופן? בפעם הראשונה שקיבלתי מחזור, התרגשתי מאוד. זה היה מה שמכנים היום "ספוטינג", או הכתמה, ולא דימום של ממש, כך שהיה לי בעיקר כתם בתחתונים, בלי כאבים ועם הרבה מאוד סימני שאלה. אמא עזרה לי לחגוג את האירוע המאושר בטקס קצר שכלל מתן תחבושות הגייניות עבות (אלה של פעם, לפני הכנפיים והפולימרים הסופגים וכל ההייטק), וליוותה את הטקס באמירה אימהית חמה של חוכמת דורות נשית טהורה, שלא אשכח כל חיי:

"תשתדלי" – כך אמרה – "תשתדלי שהכתם יהיה באמצע".

ואכן, מאז ועד היום, אני משתדלת. אני גם משתדלת לזכור את ההוראות לגבי כביסה ביד של כתמי דם ("קודם מים קרים ואחר כך חמים, אחרת זה כתם לעולם ועד"). דבר אחד אני לא מוכנה בשום אופן לקיים כמנהג אמי ואמא לפניה, וסביר שנשים עוד מאות ואלפי שנים לפניהן.

אני לא מוכנה להעלים את המילה "מחזור", או "ווסת". אני לא מוכנה להסוות את הדיבור על דימומים, כתמים והתכווצויות במונחים מכובסים (במים קרים) כגון "ביקור הדודה הזקנה" או "הדגל האדום", או "תופעה חודשית". אני לא מוכנה להסתיר את התחבושת בשרוול ולחמוק לשירותים, כאילו הגוף שלי הוא סיבה למבוכה. כשהייתי נערה והתעוררתי עם סדין מוכתם, הייתי חומקת לחדר האמבטיה, כולי סמוקה ומבוישת, ועושה הכל כדי להעלים את הראיות.

במחזור האחרון שהיה לי, קמתי בבוקר וגיליתי כי למרות המאמצים ותחבושות ההייטק, הדימום היה עז ועל הסדין התנוסס דם כאביי והתפתלויותיי במהלך הלילה. פלטתי זעקה רמה, לאמור "שיט, חולירע!!"*. המענטש, הלא הוא בן זוגי, הגיע בריצה מהסלון ושאל בדאגה מה קרה. הראיתי לו את הכתם, בלי שמץ של בושה, כמו הילדה הרעה שאני.

ואז המענטש לקח את הסדין וכיבס אותו. קודם במים קרים, אחר כך במים חמים.

מה המסקנה? ראשית, ואישית, אני מאחלת לכולן בן זוג מבין, שלא מפחד מהמחזור וכל העיסוק סביבו, שלא מפחד מכתמי דם על הסדין, ושמבין שברגע שאני יוצאת מחדר השינה עם יד על הבטן ומבט של "מוות להכל" בעיניים – זה הזמן לחמם את כרית החימום במיקרו ולתת לי כדי שאניח אותה על הבטן ואתמרמר עם ההתכווצויות. וייתכן שגם להכין כמה שוקולדים בהישג יד.

שנית, ומבחינה ציבורית וחברתית:

בשבוע שעבר ציין העולם את יום המאבק באלימות נגד נשים. לא חסרות דוגמאות לאלימות כזו, בין אם במסגרת זוגית או משפחתית, או במסגרת רחבה יותר. נשים נאנסות, מוכות, נרצחות, מאולצות להתחתן בגיל צעיר, עוברות כריתת דגדגן והטלת מום, וסובלות את נחת זרועה של הפטריארכיה בקשת שלמה של דרכים נוספות שבאמת תקצר היריעה מלפרטן.

אבל מעבר לדוגמאות המפורשות של אלימות, יש גם סוג נוסף של אלימות, שהוא הרבה יותר מרומז אבל מזיק לא פחות. בכל פעם שאנחנו נאלצות להסתיר את העובדה שאנחנו סובלות ולהתבייש במה שהוא תפקוד נורמלי וטבעי לחתולין** של הגוף שלנו, אנחנו מפנימות את האלימות של הפטריארכיה. אנחנו מקבלות על עצמנו את המשרה של משטור הגוף, ביוש הגוף, הכחשת הגוף. אנחנו הופכות לגסטפו של עצמנו. ואחר כך אנחנו גם כועסות על עצמנו, במודע או שלא במודע, על שיתוף הפעולה הזה. ועדיין על רוב הבעיות הנשיות כגון כאבי מחזור, דיסמנוריאה, כאבים בקיום יחסי מין, וגיניסמוס, וסטיבולודיניה, אנדומטריוזיס, תופעות של גיל המעבר – אנחנו מדברות רק בחדרי-חדרים, מעבירות מידע מפה לאוזן, מסתירות, מכחישות, מתביישות – ומתנהגות כאילו הכל בסדר.

הכל לא בסדר.

כשכואב לנו, כואב לנו, ואין סיבה שננהג אחרת. וזו צורה קטנה לכאורה, ומזיקה עד בלי די, של אלימות שאופיינית לחברה הנמחצת תחת מגף הפטריארכיה.

הערה אחרונה: מישהו טען בפני בטוויטר בשבוע האחרון שהשימוש שלי במילה "פטריארכיה" פירושו שאני "שונאת גברים". חברות וחברים, הפטריארכיה – כלומר מבנה חברתי שמבוסס על התפיסה שהגבר הוא "האדון" והאישה והילדים הם רכושו – מכתיבה מערכת של כללים נוקשים ואכזריים שפוגעים לא מעט גם בגברים (וזה עוד לפני שדיברנו על א-בינאריים, שסובלות.ים פי כמה וכמה במערכת שלא מוכנה לקבל בחירה שאינה גבר או אישה). האלימות של הפטריארכיה דורשת מגברים להסוות את רגשותיהם, להיות חזקים ומחוספסים תמיד, לא לבכות, לא לגלות אמפתיה, לא לבקש אמפתיה. גברים, נשים וכל מה שביניהם סובלים מכך שלימדו אותנו שיש "צד כובש" ו"צד נכבש", צד אקטיבי וצד פסיבי, צד שצריך לחמוס, לקחת בכוח הזרוע, להשתלט – וצד שצריך להתחבא, להתבייש, להסתיר. אני לא שונאת גברים. אני שונאת את הפטריארכיה ואת האלימות שהיא מביאה.

אז לא, המחזור לא הופך נשים לטמאות או ליצורים קסומים שיכולים לכשף בני אדם, זה פשוט דימום חודשי עם הרבה תופעות מסביב, ממעצבנות ועד מזעזעות ומסכנות-חיים, שמגיע להן הרבה יותר תשומת לב רפואית ואמפתית והרבה פחות לגלוג והכחשה. והפטריארכיה? מכוערת הרבה יותר מכתם על הסדין, וקשה הרבה יותר ממנו להסרה. אבל אני מאמינה שנוכל להגיע לשם, צעד אחר צעד, ביחד.

לקריאה נוספת ומומלצת, נסו את הגיליונות האלה של "הפמיניסט.ית" בנושא מחזור ובנושא גוף. ובכלל, הירשמו לניוזלטר של הפמיניסט.ית! לא תצטערו.

 


*כן, אני באמת מגדפת כך. 
** השבוע מישהי תיקנה אותי ואמרה לי שכתבתי בטעות "לחתולין" במקום "לחלוטין". הרגעתי אותה ואמרתי לה שכך אני כותבת בכוונה כבר שנים. זה נורמלי לחתולין בשבילי.

פורסם על ידי: vandersister | אוקטובר 26, 2019

הורה ציפראמיל (או: גוסטב לומד לקטוף שעועיות)

בחטיבת הביניים שלנו קראו לזה "שיעורי חווה". זה מוכר גם בשם של"ח, אני חושבת. פעם בשבוע היו מסיעים את כולנו באוטובוס לחווה החקלאית, שם עובדות ועובדים חמוצי פנים היו מקצים לנו משימות – כמו לגרף עלים, לעדור אדמה, לשתול שתילים או לקטוף שעועית. ובכל שבוע היינו חוזרים הביתה עם "תוצרת" – זר פרחי לוע הארי, שקית שעועית ירוקה, דברים כאלה. המטרה הייתה ללמד אותנו את אהבת הארץ ועבודת האדמה. כשלעצמי, למדתי בעיקר שלושה דברים: א. לעבוד בשדה זה חם ומלכלך, ב. שעועית ירוקה זה טעים, ו-ג. אני לא יודעת להצמיח דברים מהאדמה. אם הייתי צריכה, בזיעת אפי, לאכול לחם, הייתי אוכלת חצץ.

שנים רבות ושורה של עציצים נבולים אחר כך, המסר נקלט היטב. אסור לתת בידי דבר שאמור לצמוח בתוך חופן עפר, כי יבולע לו. העציצים שלי הושקו יותר מדי, פחות מדי, בדיוק במידה אבל חטפו כינמת, פטרת, צרעת ואיידס צמחי. כך או כך, תוך זמן קצר הם היו מחזירים את נשמתם הירוקה לאלה הגדולה, שאני מקווה שאספה אותם ברחמים רבים.

זה עצוב לי כי אני דווקא אוהבת פרחים, ועציצים, וצמחים ועצים. אני אוהבת את המראה, המגע והניחוח שלהם. פעמים רבות אני מלטפת קלות פרי לפני שאני אוכלת אותו, מריחה בתאווה עלי תבלין, מניחה לרגע יד על קליפת עץ ברחוב וחשה את העוצמה השקטה שלו. אלא שמה לעשות, אני וחקלאות זה כמו שמן ומים. שמן מכונות משומש ומים כבדים.

לאחרונה התחלתי טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (ר"ת CBT). מטרת הטיפול היא להקנות ולסגל הרגלי חשיבה חדשים ולשנות דפוסי חשיבה הרסניים שהשתרשו. זה נשמע קצת פדגוגי, אז אסביר: המוח שלנו מורכב ממיליוני-טריליוני קשרים של סינפסות, וקבוצות העצבים (גנגליונים) שלנו מתקשרים זה עם זה בעזרת תמסורת כימית-חשמלית. עם הזמן וניסיון החיים, נוצרים קשרים קבועים או דפוסי פעולה קבועים בפעולת המוח שלנו. תוכלו לחשוב על זה, למשל, כעל שבילים סלולים היטב, או תלמים עמוקים שנחרשו באדמה, כך שקל לעבור בהם שוב ושוב. ברוב המקרים, זה עוזר לנו לעשות את מה שאנחנו צריכים ביום-יום, ללמוד ולהתפתח, לפתח מיומנויות, להתמקצע, להשתפר. בחלק מהמקרים, נוצרים מסלולים הרסניים שמבוססים על בעיות נפשיות, על טראומות, על סוגים שונים של התעללות (Abuse) לאורך שנים, שחורצים בנו חריצים, משאירים בנו סימנים וגורמים לנו להמשיך לפגוע בעצמנו. ואת ההרגלים האלה קשה מאוד לשבור, כי השביל כבר חרות עמוק במוח ואנחנו נשאבים אליו אוטומטית.

מטרת ה-CBT היא לאתר את השבילים המזיקים ביותר – למשל, התלם החרוש שמוביל מ"שיט, התעוררתי מאוחר מדי" ישירות ל"אולי אתאבד וחסל?" – ולחרוש במקומו משהו מוצלח יותר, למשל: מ"שיט, התעוררתי מאוחר מדי" עד "לא נורא, קורה. טפשונת חמודה שכמותי". אלה מביניכן וביניכם שמכירים את תלאות החשיבה הטורדנית-כפייתית יבינו בדיוק למה אני מתכוונת בתלמים חרושים: הנפילה לדפוס חשיבה כל כך מוכר ועמוק, שאנחנו נופלות לתוכו כמעט בלי שליטה, וקשה עד בלתי אפשרי להיחלץ ממנו. באופן רציונלי, אנחנו מבינות ש"אוף, הגעתי חמש דקות מאוחר מדי לפגישה" או "למה הוא לא אמר לי בוקר טוב?" לא צריך להוביל ל"אני רוצה להתאבד". אבל העובדה היא שהמוח, ובמקרה שלי, גוסטב, עושה את הדרך הזו בלי להתעכב ולחשוב למה זה קורה, בעצם. זה פשוט קורה. לדפוס החשיבה האובססיבי יש אינסוף צורות ותת-וריאציות, אבל השורה התחתונה של כולן היא "אני לא בסדר".

אם נחזור לרגע לתחילת הפוסט, התהליך של CBT דורש ממני הרבה פעמים להתחיל לחרוש תלמים בשדה חדש. לפעמים השדה נחמד ואפשר לחרוש בו בקלות יחסית. לרוב, כשמדובר בדפוסים המזיקים והמושרשים ביותר, שמבוססים על טראומות קשות, הדבר משול לניסיון לחרוש בשדה שכוסה באספלט או בטון, או בשכבת אבן צור. את חורצת וחורצת ומכישה ועודרת, ומצליחה אולי לנקב חור קטן בציפוי הקשה, או לחרוץ תלם רדוד ביותר, וזה מייאש ומתיש. בסופו של יום, את חייבת להחליט אם לנסות לעבור בתלם הכמעט בלתי מורגש, או ליפול שוב למסלולים הגרועים והמזיקים, אבל החרושים לתלפיות והנוחים כל כך, לעזאזל.

לפני יומיים חגגתי את יום הולדתי ה-43. בשיחה ארוכה עם הפסיכולוגית דיברנו על התלמים החדשים שאני מנסה לטפח, על כמה קשה לטפח אותם, וגם – על כמה שבסופו של דבר, גם אם זה רק לכמה רגעים בכל פעם, יש תחושה שחרור נהדרת כשזה מצליח. כשאת לא נופלת שוב לאותו דפוס הרסני, כשאת מסוגלת לומר לגוסטב: "לא, לא נראה לי שאני צריכה להתאבד. לא היום". כן, זה מתיש. כן, זה מייגע ומייאש. ואף אחד לא מבטיח לי שבסופו של דבר, אוכל להיות מאושרת ליותר מפירור אחד של זמן בכל פעם.

אולם, אחרי כל העבודה הקשה הזו, בשדה שלי צמח השבוע גבעול בודד. הוא בקע מתוך האספלט, פילס את דרכו בהריסות של שדה האבנים השבורות, והעז לפרוח. אני לא יודעת אם הוא יהפוך למשהו שאפשר לחיות עליו, כמו שיבולי חיטה או שעורה. סביר להניח שמדובר בעשב שוטה כלשהו, או חמציץ. אבל הי, זה החמציץ שלי, ועבדתי מאוד קשה כדי לאפשר לו לצמוח. אני מקווה שאחריו יבואו עוד הרבה.

ולכולכן/ם אני מאחלת, שהשדה שתצמיחו יהיה יפה או מכוער, שומם או פורח, שטוף-חמציצים או מניב פירות מתוקים. ובעיקר, אני מאחלת לכולנו שתמיד יהיה לנו כוח להמשיך ולעבוד בשדה שלנו, תלם אחרי תלם. כשלעצמי, אני מתכוונת לשתול בחודשים הקרובים עצי מילים, ולראות אם יצמח מהם ספר. אני כבר ממש סקרנית.

פורסם על ידי: vandersister | ספטמבר 1, 2019

ארנב ושמו פופיק

המענטש שלי ואני עברנו לדירה החדשה לפני כחודשיים. בחודש הראשון סידרנו וארגנו את הדירה לשביעות רצוננו; ואילו בחודש השני הסדר והארגון קצת נסוגו לאחור, בניצוחו של יצור קטנטן, פרוותי ובעל דעות נחרצות. קוראים לו פופיק, והוא לא בדיוק עונה לשם הזה, אבל אם תגידו "פופיק!" בקול רם, יש סיכוי שהוא יסובב לעברכם אוזן שעירה. מי יודעת, אולי יש לכם איזה עלה טעים או פיסת גזר בשבילו.

חברות וחברים רבים שאלו למה דווקא ארנב. למה לא חיית מחמד שגרתית כמו כלב או חתול? התשובה היא שמדובר בסוג של פשרה. אני תמיד רציתי חתול, ואילו המענטש חובב יותר את בעלי הקשקשים – איגואנה, שממית וכדומה. בתחילה העלינו אופציות לבעלי חיים אחרים: אימוץ פרת ים היה רעיון מושך, אבל אין לנו אקווריום ענק, ולחלופין אמבטיה מספיק גדולה שתאפשר לפרת ים לשכשך בנוחות. אימוץ לאמה נדחה בגלל מחסור באחו ירוק, כך שוויתרנו למגינת לבנו על שפע בדיחות הקרש שהיו מתלוות לחיית מחמד כזו ("למה לאמה? לאמה לא?"). אימוץ דרקון קומודו נדחה כי לא היה לנו כוח.* ההצעה שלי, לאמץ צמד תרנגולות בשם צילה ופועה, שיתנו לנו ביצים טריות וינקרו להנאתן במרפסת, נדחתה מטעמי הגיינה וגם בגלל שמה לעשות, המרפסת שלנו די קטנה, ואנחנו רוצים לתת לתרנגולות החופש שלנו הרבה חופש. צילה ופועה, עוד ניפגש יום אחד!

אחרי התלבטויות רבות, עלה בדעתי שבעצם, מעולם לא היה לי ארנב. בתחום המכרסמים, גידלתי אוגרות סיביריות לתפארת, אבל הן קטנטנות ממש ולמרבה הצער, חיות רק שנתיים בממוצע. המענטש, שכבר גידל ארנבים בעבר, אמר שאין לו התנגדות. התחלנו לתכנן את שטח המחייה של הארנב הפוטנציאלי שלנו, והתלבטנו אם לקרוא לו בשם ארנבי אופייני כגון "פלאפי", או לבחור במשהו כבד-ראש ואינטלקטואלי יותר, כמו "גילגמש" או "נבוכדנצר". בשלב מסוים, המענטש מצא ארנב שהוצע למסירה באחד מלוחות האימוץ בפייסבוק. הסתכלתי בתמונתו של היצור ופסקתי:

"פופיק. הוא נראה כמו פופיק".

פופיק

היוש

פופיק אומץ מבית מקסים שבו כבר היו כלב, חתול, גרביל, דגים וייתכן שגם תוכי, אני לא בטוחה. אֵם המשפחה החליטה שהבית הופך לגן חיות, וכך הגיע אלינו פופיק. אחרי תקופת הסתגלות קצרה, הוא יצא לתור את הבית וגילה נחישות מפתיעה ליצור כה קטן ורך, ויכולת חתירה למטרה שלא הייתה מביישת חוליית קומנדו. הוא תלש וכרסם פיסות מהטפט שעל הקיר, כך שנאלצנו להניח גדר רשת סביב הטפט. הוא טעם ממיטב הספרות שבספרייה שלנו (המדף התחתון), ואחרי שהשאיר כמה ביסים ב"הנסיך הקטן", באוסף סיפורי רובוטים של אסימוב ובשיחון ספרדי-עברי (?), יצרנו מחיצה בין הסלון לספרייה כדי שלא יוכל להגיע אליה. הוא ייאלץ לרכוש את השכלתו הספרותית בדרך אחרת.

הידעתן? לארנבים אין מיתרי קול. הם לא משמיעים נביחות, יללות, ציוצים או צפצופים. כשהם מפוחדים או כועסים, הם רוקעים ברגליים האחוריות (thump). כשלקחנו את פופיק לווטרינר, הווטרינר בדק את השיניים, גזר מעט את הציפורניים, ואפילו משמש קלות את האשכים כדי לוודא שהכל תקין. בשלב מסוים הארנבון הביע מורת רוח על כל המשמושים האלה, והשמיע מן נשיפה כעוסה. אבל זה המקסימום שתקבלו ממנו. בשלב מסוים חששתי שלא אוכל לפענח את הרצונות והצרכים שלו: איך אדע מתי כואב לו? מתי הוא רעב? צמא? רוצה צומי? איך אדע לא להפחיד אותו כדי שלא יחשוב שאני חיית טרף אכזרית?

 

*סניף סניף* את לא מריחה כמו חיית טרף, אבל אין לדעת. ארנב צריך להיות זהיר

מסתבר שהתשובה היא סבלנות ומרחב נשימה. עם הזמן, פופיק התרגל אלינו, ואנחנו אליו. היום הוא כבר מקפץ בשמחה על הספה, מזנק לחיקינו לליטופים, מקבל הברשות וסירוקים ברוח טובה, ומכרסם בחדווה עלים ירוקים וגבעולים עסיסיים שאנחנו נותנים לו. הוא אוהב להתיישב על המקלדת של הלפטופ, להקליד הודעות סודיות כמו "גחחחחחבבבבבבבבבבבב" או "000000000———ססססססססססזזזזזזזזז", ולשלוח צילומי מסך להדפסה עם הישבן.

קונטרול… אלט… מה היה השלישי, שוב?

אומרים שאנשים בוחרים חיות מחמד שדומות להם. לי אין פרווה רכה או זנבנב דמוי פונפון, אבל גם אני חרדתית לפעמים וחוששת שאולי ינסו לטרוף אותי. גם אני צריכה זמן כדי להתרגל למקום חדש, ולוקחת את הזמן שלי עד שאני מגישה נוח עם חוויות ואנשים חדשים. גם אני יכולה להילחץ מכל רעש וכל תנועה, וזקוקה למקום שקט ומוגן שבו אוכל להרגיש בטוחה. למרות ואולי בגלל התחושה של שותפות הגורל עם יצור חרדתי אחר, יש משהו מאוד נוסך ביטחון ברגעי השלווה של פופיק. זו תחושה נפלאה, שהארנבון מקפץ דווקא אלי, עושה "בופ" עם האף כדי לבקש ליטופים, או פשוט נשכב בנחת על הספה לידי ונראה נינוח ושקט.

אז, את באה לפה הרבה?…

לאחרונה פופיק מרשה לעצמו לטפס על הכתף שלי ומשם לראש המסעד של הכורסה, כדי להשקיף על כל החדר. יחסית ליצור כל כך פחדן וחששן, הוא מאוד מאוד אמיץ. ואני, שמאמינה שאפשר ללמוד הרבה מחיות המחמד שלנו, מקווה ללכת קצת בעקבותיו ולהיות מן אמיצה-פחדנית שכזו, אפילו בלי זנבנב, ולהרשות לעצמי לקפוץ מדי פעם אל תוך הלא-נודע.

הי הופ!

 


* בחבחבח.

 

נשים תמיד שרו.

הן שרו לתינוקות שנולדו, והן שרו כדי לבכות את האנשים שהלכו לעולמם. הן שרו כדי לפאר ולהלל גיבורים בקרבות, והן שרו כדי לספר את סיפורי עמן ותרבותן שעברו מדור לדור. הן שרו כדי לשבח, והן שרו כדי למחות. הן שרו כדי להוביל את עמן למקום טוב יותר, הן שרו כדי להראות את הדרך. נשים שרו נגד רודנים במשטרים דיקטטוריים והפכו לסמלי האומה שלהן. נשים שרו בבתי משפט ובבתי כלא כדי למחות על חוסר שוויון ועל עוולות מוסריים ואנושיים. נשים שרו כשניצחנו, נשים שרו כשהפסדנו. נשים שרו כדי לזכור ולהזכיר.

שירת נשים מלווה את כל מחזור החיים שלנו והיא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו. אולי בגלל זה, כל כך כואב לי ששירת נשים עדיין, ואולי יותר מתמיד, היא נושא למחלוקת בחברה הישראלית.

לפני שמונה שנים, ב-2011, ארגנתי מחאה של שירת נשים שנקראה "ככה לא נראית ערווה", כדי להתכתב עם ההלכה לפיה "קול באישה ערווה". מאות נשים וגם גברים הצטרפו למחאה. שרנו יחד בתל אביב, בחיפה, בירושלים ובבאר שבע. הנשיא דאז, שמעון פרס ז"ל, אמר כי לא יעלה על הדעת שתהיה הדרת נשים במדינת ישראל.

שמעון פרס כבר לא איתנו, והנה אנחנו למדות שהמצב לא רק שלא השתפר, אלא מבחינות רבות אפילו החמיר. רק בחודש האחרון, חיילות שהיו אמורות לשיר בטקס יום הזיכרון קיבלו הוראה מהמפקד שאסור להן לשיר, לכאורה על בסיס האיסור של "פגיעה ברגשות דת". מאוחר יותר יאמרו בצה"ל שזו הייתה פקודה חריגה רק על דעת אותו מפקד וכי האירוע נחקר "כדי להפיק לקחים". הבעיה היא שהלקחים הללו מופקים כבר שנים, ועדיין המקרים האלה קורים שוב, ושוב, ושוב. חיילות מופרדות מחיילים באירועים רשמיים, חיילות מוסתרות מאחורי גדר, קולות קוראים להרחיק חיילות משירות קרבי, ו"הצבא של העם" במדינת ישראל הולך ומתחרד, הולך ומקצין. ה"התחשבות ברגשות", כמו תמיד, זורמת רק לכיוון אחד: התחשבות של נשים בגברים שמתייחסים אליהן במקרה הטוב כאל בני אדם סוג ב', ובמקרה הרע וההלכתי כטמאות, פסולות ופחותות ערך.

וזה לא נגמר בצבא, ולא מוגבל לשירה. ביום העצמאות האחרון נערה הורדה מהבמה אחרי שהוזמנה לשיר, כדי להתחשב ברגשות הקהל הדתי. נערה אחרת ניסתה להתקבל לעבודה בפיצרייה ונאמר לה כי "הרבנות אוסרת על העסקת נשים מטעמי כשרות". נערות מכל הארץ עורכות בימים אלה את מחאת המכנסיים הקצרים, בתגובה למסדרי בושה שנערכים להם בכיתות הלימוד: הנערות מצוות להגיע במכנסיים עד גובה הברך, בזמן שלנערים לא נאמר דבר וחצי דבר על גובה המכנסיים שלהם. להשחתת שלטי חוצות שמופיעים בהם דמויות של נשים כבר התרגלנו מזמן. וזה רק בארץ – בארה"ב יש כבר כמה מדינות שמגבילות יותר ויותר את זכותן של נשים להפלה בטוחה. שלא תטעו, זה לא איסור על הפלות – כאלה תמיד היו, רק שהן בוצעו על ידי שרלטנים ובתנאים-לא-תנאים וגרמו למותן של נשים רבות. זה איסור על זכותן של נשים לבצע הפלה חוקית ובטוחה, ובכך להפקיע ממנה את גופה. אני רוצה להאמין שדבר כזה לא יקרה בישראל, אבל רציתי גם להאמין שלא יהיה בכלל ספק שמותר לנשים לשיר.

המכנה המשותף לכל המקרים האלה ולתפיסה שממנה נובעים מקרי אפליה והדרה, הוא הראייה של נשים כאובייקט לסיפוק מיני או להפקת תוצרת מינית (ואגינה מהלכת או רחם מהלך, תלוי בנסיבות). נשים יש להפשיט או להלביש, להשמיע או להשתיק, להשתמש או לזרוק, הכל לפי רצון השומע והמסתכל, שהוא תמיד גבר שמרן או מייצג תפיסת עולם גברית שמרנית. לא, אני לא טוענת שכל הגברים הם כאלה. לשמחתי, יש לא מעט גברים שמצטרפים למחאות השונות, בסולידריות ובאמונה ששוויון בין המינים הוא דבר אפשרי ורצוי. הבעיה היא תפיסת עולם מנקודת מבט גברית, וכן, אני אשתמש במילה ההו-כה-מאוסה – תפיסת עולם פטריארכלית, שרואה נשים כרכוש ומתייחסת אליהן בהתאם. תפיסת עולם כזו מובילה בהכרח להסללה של נשים למקצועות "נשיים" וללימודים "נשיים", וצובעת את העתיד שלהם בעיסוקים ההולמים לתפקידן החברתי, כביכול – ולעזאזל הרצונות שלהן. אין כל פסול באימהות ועקרות בית: יש פסול בטענה שזה כל מה שאנחנו מסוגלות, או רוצות, להיות. הוסיפו לזה את האנשים שקיבלו בסבבי הבחירות הקודמים הרבה מאוד כוח ומדברים בגלוי על הפיכת ישראל למדינה הלכה בה מונהגת מערכת המשפט של ימי מלכות דוד ושלמה, והרי לכן צמרמורת קפואה לכל אורך עמוד השדרה.

ועוד נקודה: זוכרות את הביטוי שטבעו הפמיניסטיות של הגל השני, "האישי הוא הפוליטי"? אנחנו נאבקות כאן לא רק על פניה של מדינת ישראל, אלא על החיים הפרטיים של כל אישה ואישה. לא מזמן כתבה היוצרת איה כורם בכאב לב על מציאות שבה אנשים מעדיפים לא לתת הזדמנויות לזמרות ויוצרות, מטעמי התחשבות בקהל דתי, והתוצאה היא פחות חשיפה לזמרות, פחות פרנסה, פחות יכולת להתקדם בהשוואה לגברים – ופחות מודלים לחיקוי לילדות ונערות. זה נכון לגבי כל משלח יד וכל סביבה שהיא. כבר היום, מעסיקים מפלים נשים גם ברמת השכר וגם מבחינת קידום לתפקידים בכירים, בתירוצים שהם מפחדים מנשים שייכנסו להריון ו/או מנשים שיתבעו אנשים על הטרדה מינית במקום העבודה. במילים אחרות, הם מפחדים שנשים יהיו א. אימהות ובעלות קריירה במקביל, כאילו אנחנו חייבות לבחור רק אחד מבין השניים, ו-ב. בני אדם שיש להם זכויות על גופם. גם המגמה של הפרדה מגדרית באקדמיה מביאה לכך שנשים לא יכולות להרצות מול גברים ועלולה לפגוע אנושות בקריירה שלהן. אם נקבל את הטענה המקוממת לפיה "אישה יוצרת בעיות בעצם נוכחותה", לא נצליח לשבור את התפיסה המשפילה הזו ולא נגיע למצב שבו שוק העבודה יהיה שוויוני והוגן יותר.

לפני שבוע וקצת צעדנו, בן זוגי ואני, בצעדת השרמוטות בתל אביב. ראיתי שם לא מעט נערות צעירות, שעומדות על שלהן, צועקות, מוחות, ולא מוכנות לקבל מציאות שבה הן שוות פחות מגברים. מצד אחד, שמחתי מאוד שהדור הצעיר הולך למקום טוב יותר. מצד שני, הרגשתי שהדור שלי אכזב אותן מאוד. נכון, בישראל יש חוקים מתקדמים מאוד להגנה מפני הטרדה מינית ותקיפה מינית. אולם העונשים על פשעים כאלה עדיין מגוחכים, אם בכלל ניתנים, ואם בכלל האמינו למותקפות, ואם בכלל הן העזו להתלונן, ואם בכלל נתנו לגיטימציה לעצם התלונה. עשינו כברת דרך, ובכל זאת דרכנו לא מעט במקום.

יש לי שני אחיינים ושלוש אחייניות. למענן, למענם, אני לא מרשה לעצמי להתייאש. אנחנו אולי פספסנו את הרכבת, אבל העתיד שנניח להן ולהם אחרינו חייב להיות טוב יותר.

לכן, ביום חמישי הזה, 13.06.2019, בשעה 19:00, ברחבת כיכר הבימה, אעמוד עם כל מי שתרצה להצטרף, ואשיר בקול גדול. קראתי למקהלה המאולתרת שלנו "קול באישה", ואני מקווה שהביטוי הזה יהיה סמל למשהו יפה, מאחד, נצחי, ולא מושא ללעג, הפרדה והדרה. כולן – וגם כולם, אם תרצו לתמוך – מוזמנים לבוא, להביא גיטרות, קול בריא (לא חייבות להיות זמרות מקצועיות! גם אני לא!), ולשיר איתנו. כל הפרטים בדף הפייסבוק של האירוע, ובימים הקרובים נעלה גם רשימת שירים. יש לכן או לכן גיטרה, אקורדיון או כלי נגינה אחר? הביאו, נשמח לליווי מוזיקלי. רוצות לסקר את האירוע לחדשות, ברדיו, באינטרנט, בטלוויזיה? דברו איתי כאן או בדף הפייסבוק. מתלבטים אם לבוא או לא?

שאלו את עצמכם אם ראוי לשלוח אדם לצד השני של המדרכה או לחלק האחורי של האוטובוס כי הוא טמא. אם ראוי להשחיר פנים ולהסתיר גוף של אדם, כי מישהו רואה בו כלי לסיפוק מיני ותו לא. אם ראוי להשתיק אותו, להסתיר אותו, להעלים אותו, להתעלם מהרצון שלו, לשדר לו שעצם הנוכחות שלו היא דבר בעייתי ופסול. שאלו את עצמכם אם נכון ש"כל בני האדם שווים, אך יש בני אדם השווים יותר", והם אך ורק ממין זכר, והם שיחליטו עבור אחרים מה מותר ומה אסור להם לעשות עם גופם.

לא ראוי בעיניכם? לא העתיד שהייתם רוצים לראות כאן?

בואו לשיר איתנו.

 

הטסט הראשון שלי היה ב-5.5, כלומר לפני שבועיים. הפוסט הזה החל להיכתב יום אחרי כן, ונכתב ונמחק שוב ושוב ושוב, עד שהצלחתי להשלים אותו. תהיתי למה כל כך קשה לי לכתוב אותו, ואולי עכשיו הצלחתי סוף סוף לגעת בעצם העניין.

כשהתחלתי את תהליך לימודי הנהיגה, היו לי הרבה סימני שאלה והרבה מאוד פחדים ושדים להילחם בהם. התיעוד בבלוג עזר לי להתמודד עם הפחדים האלה, ובה-בעת הנציח אותם. יש משהו מתגמל-להכעיס בפחד: הוא אמנם מפריע ומשבש את החיים, אבל באותו הזמן הוא מעניק לנו מיסוך נהדר שמפריד בינינו לבין ההתמודדות הישירה עם הדבר עצמו. סוג של בולם זעזועים, אם תרצו. אם אתם ממילא מפחדים שיקרה הגרוע מכל, ואז קורה רק חצי-גרוע או רבע-גרוע, מצד אחד הרווחתם, ומצד שני יש לכם "גרוע" להצביע עליו כדי להצדיק הימנעות מאותו מעשה להבא. אני מקווה שאני מסבירה את עצמי כמו שצריך. הכוונה היא שפחד הוא עוגן: עוגן מחורבן וגרוע ועוגן שלא נותן לכם להתקדם ותוקע אתכם במקום, אבל הוא גם מעניק תחושת יציבות מסוימת.

איך כל זה קשור לטסט הראשון, שואלים אתם? ובכן…

עברתי אותו.

לא ציפיתי לעבור טסט ראשון. למען האמת, גם לא כל כך ציפיתי לעבור טסט שני, אבל בטח שלא ראשון. שמעתי סיפורי זוועה על טסטרים, נאמר לי שלא קל לעבור היום מבחני נהיגה אחרי שהפריטו את שירות הבוחנים, ידעתי שאני עצמי אהיה מתוחה מאוד ואולי אעשה שגיאות מטופשות כתוצאה מכך – בקיצור, החלטתי מראש שהטסט הראשון יהיה מיועד בעיקר כדי ללמוד איך נראית הפרוצדורה של הטסט, להתמודד עם הלחץ שלי, ואעבור כבר בטסטים הבאים. יש עוד זמן. אכתוב פוסטים על הטסט הראשון, ועל הטסט השני, ועל השיעורים שביניהם… ובינתיים אתמודד עם הפחדים של השלבים הבאים, ובינתיים הם ישמשו לי כעוגן.

ו-הופ, הלכו כל העוגנים. אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מתלוננת על זה שעברתי, אני אסירת תודה שככל הנראה נהגתי טוב מספיק ושהבוחן היה נחמד באותו יום, ושעכשיו אני נהגת מן המניין (או כמעט מן המניין, כי בכל זאת נהגת חדשה). זה פשוט שעכשיו אני אמורה לעשות את הדבר הבוגר והאחראי והמתקדם הזה שכל כך הרבה נשים בגילי עושות כמובן מאליו, של להיכנס לאוטו ופשוט להתחיל לנסוע. לבד.

וזה כבר יותר ממפחיד. זה דורש ממני קפיצת אמונה רצינית, כלומר אמונה בעצמי וביכולותיי. אני לא מאוד טובה בלהאמין בעצמי.

אבל די לחלק הפילוסופי והנוגה של הפוסט. אולי אספר מה בדיוק קרה באותו יום? זה הרבה יותר משעשע ממה שעשוי להשתמע מהדברים שנכתבו כאן עד עכשיו. ובכן:

יצאתי מהבית באותו בוקר, מהמהמת לעצמי את שיר הפרטיזנים ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, תיקי דיין"). הצטיידתי בתרופות הנחוצות להרגעת הבטן המתהפכת בעצבנות, ועברתי שיעור שלפני-טסט ביד נטויה וברגל יציבה. שירי המורה ציינה שהיא בהחלט היתה מעבירה אותי, ואני נוהגת היטב. אמרתי לה (ואני בהחלט חושבת כך במלוא מובן המילה) שההערכה שלה חשובה לי הרבה יותר מזו של הבוחן, כי הוא יראה אותי לעשרים דקות והיא מכירה אותי כבר זמן ממושך – אם היא סומכת על יכולת הנהיגה שלי, כנראה שיש על מה לסמוך.

ואז היו כמה דקות פנויות לפני הטסט עצמו, ועשיתי את הדבר המתבקש: הלכתי לשירותים. חזרתי רועדת במקצת, ועמדתי עם המורה ועם הנבחנת השנייה, והמתנו לבוחן. הבוחנים יצאו בזה אחר זה מבניין נסתר כלשהו, טאבלט בידם וכובע מצחייה רשמי על ראשם. אלינו ניגש בוחן שמנמן, מבוגר וחביב למראה. הוא הכריז שהתלמידה השנייה תיבחן ראשונה, ואני אחריה.

התלמידה הראשונה יצאה לדרך, נוסעת בזהירות ובמהירות הנמוכה ביותר האפשרית לרכב ממונע. הבוחן, יגמול לו חתול התקרה על חביבותו, שם לב די מהר לעובדה שהיא מבועתת, והתחיל לדובב אותה. הוא שאל אם יש לה ילדים, ואז החלה שיחה על הילדים שלה ועל הנכדים שלו, שקצת שברה את הקרח והפיגה את המתח. בשלב מסוים עצרנו בצד והתחלפנו. חזרתי בראשי על המנטרה "לא לשכוח בלם יד, לא לשכוח בלם יד, לא לשכוח בלם יד". ואכן, התיישבתי בכיסא הנהג, סידרתי הכל והורדתי באנחת רווחה את בלם היד. ואז הבוחן העיר בחביבות:

"את בטוחה שהדלת סגורה?"

הסתכלתי על לוח המחוונים. אכן, התראה על דלת לא סגורה אי שם. כנראה שלא טרקתי אותה כמו שצריך. הסמקתי כולי וטרקתי שוב, הפעם כמו שצריך. "זהו זה", חשבתי לי, "הלך הטסט. שוין." המשכנו לנסוע ברחובות העיר, ביצעתי חנייה לא רעה בכלל, ובינתיים שוחחנו על מזג האוויר (חם), על מצב החנייה בעיר (אין), ועל הנכדה החדשה שלו (חמודה). חזרנו לאזור הטסטים, חניתי, ונפרדנו כידידים. שתינו הודינו לו במילים נרגשות, הוא באמת היה נחמד.

המורה אמרה שנקבל תשובה בסמס תוך כמה שעות ממשרד הרישוי. היות שהאזור שממנו יוצאים לטסטים ממילא נמצא קרוב לקניון איילון, הלכתי לקניון לשרוף את הזמן עד לקבלת התשובה. המענטש הגיע לשם מעט אחרי, ומצא אותי מסניפה סבונים בסופר פארם. "עד כדי כך גרוע?" הוא שאל. משכתי בכתפי, ושאפתי עוד מעט מניחוח הפסיפלורה וחלב ציפורים כדי להתנחם.

אחרי שאכלנו צהריים היה עוד זמן להעביר, אז ביקרנו בארקייד המקומי, כלומר אולם משחקי הווידאו ושאר שטויות. שיחקנו הוקי אוויר, שלהפתעתי ממש נהניתי ממנו, אבל השוס האמיתי היה סימולטור הנהיגה של באטמן. היות שבבוקר נהגתי כמו ילדה טובה וצייתתי לכל שביב רמזור וכל קצה תמרור, החלטתי להוציא את כל העצבים על הבאטמוביל. התנגשתי בקירות, השמדתי בניינים ויריתי בכל דבר שזז או לא זז. יש מצב שהרסתי חצי מגות'האם במרדף אחרי הנבלים, וכשהייתי אמורה בשלב מסוים לירות טיל על הרכב של הרשע התורן, פשוט התנגשתי בו בעוצמה, לאמור "תמות נפשי עם פלישתים". קיבלתי בונוס על החיסול והודעה על כך שהתפגרתי, בו זמנית. היה מעולה.

בדרך חזרה הביתה קיבלתי את ההודעה ממשרד הרישוי: "אנו שמחים להודיעך…"

בימים שחלפו כבר ערכתי בירורים ממושכים על רכב אפשרי והתחלתי תהליך שבסופו, כך אני מקווה, יהיה לי אוטו קטן וחביב. לקחתי גם שיעור נוסף עם המורה הנהדרת, כדי לחזק את הביטחון העצמי ולעבוד על דברים ספציפיים שעוד קצת קשים לי. בתחילה חשבתי שקבלת הטסט תהיה סופו של היומן הזה בבלוג, אבל חברות וחברים שנוהגים מספרים לי שזו רק תחילת הדרך ויש עוד הרבה מה ללמוד ובמה להתנסות. אם כך, סביר בהחלט להניח שיהיו עוד פוסטים בנוסח "ידיים על ההגה".

הי, אני נהגת! איזה קטע.

היום אחר הצהריים קיבלתי הודעת סמס לנייד, שבישרה לי בעליצות שנקבע לי מבחן נהיגה מעשי בתחילת חודש מאי. הגבתי בצורה המתבקשת: קודם כל, נכנסתי לפאניקה. אחר כך היה לי קשה לנשום, בדקתי את מלאי כדורי ההרגעה שלי, ואפיתי שתי עוגות בננה. אני נוטה לאפות במצבי לחץ.

"רגע רגע רגע" – אני שומעת אתכן אומרות – "מה טסט, לא שמענו ממך מאז המורה הקודם, שהיה די נאחס, לא?"

צודקות. הבה נחזור כמה שבועות אחורה (הזינו כאן את אפקט הפלאשבק החביב עליכן: צליל תקליט שרוט, בלובלובלוב עם גלים על המסך, פייד אאוט לפילטר צהוב שאומר 'פעם היינו יותר צעירים וצהובים').

ובכן: החלפתי מורה. המורה החדשה שלי נהדרת, ומתמחה בנשים מבוגרות עם חרדות כביש. לכל מי שתשאל אותי ושכבר שאלה – שמה שירי, וכל הפרטים כאן. כבר בשיעור הראשון, כשהתיישבתי דאוגה וחרודה (?) ליד ההגה, היא התבוננה בי בריכוז ואמרה:

"את בטוחה שנוח לך? נראה שלא נוח לך."

השבתי שאני חרודה, כאמור. היא ענתה שהיא מבינה, אבל התכוונה לא למצב הנפש אלא למצב הישבן. כלומר, אפשר להנמיך עוד יותר את המושב, כדי שיהיה נוח. "עוד, עוד", עודדה אותי, "את צריכה מקום."

וכך גיליתי שהמורה הזו, באופן המילולי ביותר, נותנת לי מקום. השיעורים עצמם התקדמו בצורה הרגילה, רק בלי נזיפות. גיליתי שאפשר לתת לי הוראות נהיגה במשפט שלם וברור, למשל "אני מבקשת שתפני שמאלה ברמזור", במקום פשוט לנבוח עלי "שמאלה" או להמהם משהו לא ברור כך שאין לי מושג לאן לנסוע. גיליתי גם שהתפיסה המרחבית שלי עדיין לא משהו, כך שבחניות אני פעם מצליחה, ופעם חונה כל כך רחוק מהמדרכה שהיא נעלבת. המדרכה, לא המורה. בשיעור שנערך בערב, גיליתי שלנהוג בחושך זה בדיוק כמו לנהוג באור, רק שבחסות החשיכה, כל מיני דברים מפתיעים כמו חתולים, קורקינטים ופסי האטה נוטים לקפוץ לעברך ולעשות לך התקף לב זוטא.

המציגה אינה מורה לנהיגה

המציגה אינה מורה לנהיגה

בקיצור, כך חלפו להם עשרה שיעורים, והמורה התחילה לדבר על טסט. ברגע ששמעתי את המילה "טסט", המוח שלי התחיל להתרוצץ במעגלי קרמיט* והתוצאה היתה שכמעט עליתי על מדרכה ושכחתי לתת זכות קדימה למשאית, שתי פעולות שרצוי מאוד להימנע מהן. המורה – בהיותה נהדרת – אמרה לי שזו לא הפעם הראשונה שהיא נתקלת בתופעה הזו. הרבה פעמים תלמידות מתקדמות שומעות את המילה "טסט", נבהלות ושוכחות איך עושה אוטו.

על כן שילמתי את האגרה על הטסט, נרשמתי בכל ההרשמות הדרושות, והנני מוכנה ומזומנה להיות בפאניקה במשך חודש. ואן דר אמא עודדה אותי מאוד כשהזכירה לי שבגילי, נשים נוטות לעבור רק טסט חמישי או שביעי או עשירי. במילים אחרות, בעוד חודש אכשל בטסט הראשון שלי! אושר ושמחה, גילה, דיצה ובננה! אגב, מישהי רוצה פרוסת עוגה?

 


* להלן, מעגלי קרמיט: https://tenor.com/view/panic-kermit-gif-10311610

 

Older Posts »

קטגוריות