פורסם על ידי: vandersister | אוקטובר 17, 2022

אבא

בתחילת השבוע, במשרד, שמעתי קולגה מזמזם שיר להנאתו. "נונו?" שאלתיו. "כן", השיב לי הקולגה, מעט מופתע, "איך זיהית כל כך מהר?"

התפתחה שיחה על מוזיקה. אמנם נונו אינה בדיוק כוס התה המוזיקלית שלי, אבל קשה להימנע מפזמוניה הקליטים לאחרונה, וגם אצלי נרשם הדבר בתיקיית "ציח וצח" קטנה אי שם בארכיון הצלילים שבמוח. הקולגה סיפר שהוא מאוד אוהב מוזיקה, אם כי לא גדל בבית מוזיקלי במיוחד. הוא שאל אם יש לי רקע כזה.

"כן, ממש מגיל אפס", חלקתי עמו, "בבית שלנו תמיד הושמעה מוזיקה קלאסית…"

וכאן עצרתי, כי חשבתי על אבא. אני נמצאת בעבודה רק חודש וקצת, ולא רציתי לגלול בפני הקולגה את הסיפור כולו. אנחנו עדיין לא מכירים די הצורך.

אבא סבל מקשת שלמה של בעיות רפואיות במשך עשרות שנים, רובן מולדות ולא תוצאה של אורח חיים כזה או אחר. כולן טופלו בקפדנות על ידי אמי, שהקדישה חלק ניכר מחייה לשמירה על בריאותו. בשנה האחרונה חלה הידרדרות הדרגתית במצבו, והוא נראה מנותק יותר ויותר, אבל לרוב חשבנו שזו פשוט הזקנה שהידקה את אחיזתה בעצמותיו. עד שמצבו החמיר משמעותית בבת אחת, הוא לקה בהתקפי פרכוסים מוזרים, ולא הצליח לצאת מהמיטה. הבהלנו אותו לבית חולים.

הוא היה מאושפז במשך שלושה חודשים שהרגישו כמו נצח. בכל פעם היה נדמה שמצבו משתפר, שמשהו טוב יותר, שהוא ערני יותר – והופ, חלה קריסה או הידרדרות פתאומית ובלתי מוסברת. הצוות הרפואי ערך כל בדיקה אפשרית. מלבד הבעיות הידועות, לא עלה שום דבר חדש. בהתחלה אמרו שזה אירוע מוחי, אך הבדיקות שללו אירוע חדש. אחר כך קיבל טיפול לאפילפסיה, שלא עזר בכלום. דיברו איתנו על מחסור במגנזיום, על תסמונת מרפן, על הפרעות זרימה בקרוטידים, אבל שום בדיקה לא העלתה ממצאים תומכים. עירויים, תוספים, סריקות, סקירות, צינורות. כלום. בכל פעם קצת שיפור – ושוב הידרדרות. יום אחד אופטימי, שאחריו שבוע שלם של ייאוש מוחלט, וחוזר חלילה. שוב ריצה לבית החולים, שוב למיון ובחזרה למחלקה הפנימית, העברה למחלקת שיקום במגמת שיפור, ושוב קריסה שהטיסה אותו לטיפול נמרץ.

אנחנו, בינתיים, קרסנו מרוב דאגה ועייפות. השתדלנו לחלק בינינו את המשמרות בבית החולים – מי נמצא איתו, מי עוזר לאמא, שכמעט והתמוטטה. ג'אגלינג בלתי פוסק של בית חולים, סידורים, עבודה אל תוך הלילה, ושוב לבית החולים ביום למחרת. טלפונים בכל שעות היום והלילה, שמבשרים "שוב יש הידרדרות". וגרוע מזה – הפחד שבזמן הביקור בבית החולים, ראשו יצנח פתאום והוא יתחיל שוב לפרכס.

זה לקח כמעט שלושה חודשים, אבל בסוף התגלה שקוצב הלב שלו היה פגום ועבד לסירוגין. לכן בכל פעם שהוא עבר בדיקת אק"ג, היה נדמה שהכל תקין. עד שבפעם אחת, כשהבהילו אותו למיון אחרי התקף פרכוסים נוסף, הצליחו לראות שהקוצב עובד פעם כן, פעם לא. פעם פעימות רגילות, ופעם קו ישר. קו ישר זה מוות.

אז הוא עבר החייאה, ואחר כך השתלת קוצב חדש. אבל הנזק כבר נעשה. זה פגע בו פיזית וקוגניטיבית. הוא היה מרותק לכיסא גלגלים, מוגבל מאוד בתנועה ובתפקוד. היה מסוגל להיות צלול לזמן קצר, אבל התעייף מהר מאוד ומחשבותיו נדדו. הוא נראה כמו צל חיוור של האדם שהיה פעם. והגרוע מכל: הוא לא רצה לעסוק בכל הדברים שהיו כל כך חשובים לו כל חייו. לא רצה לקרוא ספרים או אפילו עיתונים, לא לצפות בסדרות הבריטיות שאהב כל כך, לא לשמוע מוזיקה. משהו בו כבר לא התקיים.

הוא החזיק מעמד עוד חודש בבית אבות סיעודי, כשכולנו ממשיכים לרחף סביבו, לטפל במיליון ואחד סידורי בירוקרטיה וביטוחים, ולקוות שמצבו ישתפר כנגד כל הסיכויים. בשבוע הראשון שלו שם, היה רגע ארוך של אופטימיות שבו הוקל לו מאוד לא להיות בבית החולים. במהלך החודש הזה הוא אושפז פעמיים. פעם אחת הצליח להתאושש מדלקת חריפה וחזר לבית האבות. בפעם השנייה, התרחשה קריסת מערכות והוא לא שב עוד.

הוא נפטר ב-30 ביוני, שבוע ויום לפני יום פטירתה של אחותי. קיימנו את האזכרה השנתית למירב יום אחרי שקמנו מהשבעה על אבא.

לא היה זמן לנוח. הסידורים הבירוקרטיים לא רק שלא פחתו, הם התעצמו פי כמה. מצאנו את עצמנו מתרוצצים בין עורכי דין, מנהלים שיחות ופניות אינסופיות לביטוח לאומי, לביטוחים פרטיים, לקופת חולים, למס הכנסה, לבנקים. חשבונות נסגרו בלי התראה, כרטיסי אשראי בוטלו אוטומטית, מבלי שטרחו להודיע לנו מראש. כל זה גרם עוד יותר צער ומצוקה. אחי ואני לא מצאנו זמן לאבל הפרטי שלנו, היינו עסוקים מדי במילוי ושליחה של סקוויליארד טפסים, ובדאגה עצומה לאמא – שאיבדה את בן זוגה מזה שישים שנה. לא היה זמן לבכות, לעבד רגשות, לנשום.

אחרי שנרגעו מעט העניינים הבירוקרטיים, התחלתי ביתר שאת לחפש עבודה חדשה, הפעם כשכירה ולא כעצמאית. למרבה ההפתעה וההקלה, מצאתי מקום תוך זמן קצר. סגרתי את כל הקצוות, והיו לי כמה ימי חופש לפני תחילת העבודה החדשה שהיו עמוסים בכל מה שעוד דורש טיפול לפני הפרק הבא בקריירה. ואז, ביום שהיה רגוע ונחמד יחסית, בסיומה של הדרכה הקשורה לעבודה החדשה… הרגשות האצורים בבטן, בדומה ללבה לוהטת, החליטו שזה הזמן המושלם להתפרץ בכל הכוח.

הגעתי למיון בבית החולים באמבולנס, עם חשד להתקף לב. התסמינים היו דומים: לחץ עצום בחזה, כאילו דורכים לי על בית החזה עם מגף; קוצר נשימה; סחרחורת וערפול; דופק מהיר; לחץ דם גבוה. קיבלתי אספירין וספריי איזוקט כבר בדרך לבית החולים. במיון עצמו האק"ג היה תקין וכך גם בדיקות הדם, והייתי בטוחה שיגידו לי "התקף חרדה" וישגרו אותי בחזרה הביתה. אולם, היות שאני כבר לא אפרוחית צעירה, ויש היסטוריה של בעיות לב במשפחה, הוחלט להשאיר אותי להשגחה ובדיקות נוספות. הייתי מאושפזת יומיים, במהלכם נערכו עוד בדיקות וקיבלתי אישור שהבעיה אינה קרדיווסקולרית. צוות הבי"ח היה נפלא והתייחס לכל העניין ברצינות רבה. שוחררתי הביתה בצהרי יום רביעי, ניקיתי במקלחת את שאריות הדבק ממדבקות האק"ג, ובחמישי בבוקר כבר התייצבתי במקום העבודה החדש.

כמעט ולא עצרתי כדי לתת מקום לאבל, לחשוב על מערכת היחסים המורכבת והכאובה שהייתה לי עם אבא. אולם, התת-מודע שלי מצא דרכים להביע את המורכבות הזו. שבועיים אחרי שאבא נפטר, התחילו להתנגן לי בראש בזה אחר זה קטעים מוזיקליים שקושרים אותי אליו – וכשאני אומרת "התחילו להתנגן", אני מתכוונת לתולעי אוזן בגודל של שאי חולוד שלא עוזבות את המחשבות לרגע, מתנגנות מרגע היקיצה ועד רגע ההירדמות בלילה. הראשונה הייתה האריה "או מיו באבינו קארו" מתוך "ג'אני סקיקי" של פוצ'יני, שאת התווים הראשונים שלה חקקנו על המצבה של אבא. השנייה הייתה מקהלת שלושת הנערים מ"חליל הקסם" של מוצרט. אבא ואני יודעים מה זה אומר, ואשאיר זאת כך.

שלושת הנערים ופמינה

השלישית הייתה מגוונת – מבחר קטעים מתוך "המיקדו" ואופרטות אחרות של גילברט וסאליבן. ראינו את המיקדו יחד בלונדון, ושאר האופרטות התנגנו לא מעט בבית. ימים שלמים הסתובבתי ובראשי מתפזם לו המנון השוטרים מ"שודדי הים מפנזאנס", "טרנטרה-טרנטרה-טרנטרה-טרנטרה"… אמרתי "מתפזם"? התכוונתי "מחרפן". המנגינות הפכו ללולאה אובססיבית. לרגע אחד עגום חשבתי שאולי זה עונש על כך שלא התאבלתי על אבא כמו שצריך. ואז הבנתי: זה לא עונש. זו תזכורת. אני חייבת לתת מקום לרגשות האלה, או שאקרוס שוב. ועדיין האבל היה ממני והלאה, ולא בגלל שחסר לי עצב. בעיקר בגלל ההרגשה שאני חייבת להמשיך לתפקד, ויהי מה.

האבל על מותה של מירב הגיע כמכת חרב אדירה ומייסרת שקרעה אותי לגזרים וגרמה לי לילל בכאב. אני חושבת שהאבל על אבא מגיע בצורה אחרת לגמרי, כמו כתמים קטנים וחולפים של יגון. לעיתים הם מתרבים והופכים לענן של ממש, שמחריד את האופק ולוחץ על החזה, קצת כמו הלא-כלום המפורסם מ"הסיפור שאינו נגמר". כדי למלא את הלא-כלום הזה, אני עובדת, מטפלת במטלות, מאזינה למוזיקה, קוראת ספרים. מוצאת הסחות דעת. המוח מבקש להיאחז במשהו כעוגן, ואינו מצליח. אפילו היכולת שלי להתאבל כמו שצריך נשחקה.

והכי גרוע: מילים בורחות ממני. הפוסט הזה ביקש להיכתב כבר שלושה חודשים. הייתה בו מילה אחת: "אבא". שאר המילים סירבו לבוא. גם הסיפורים שלי, מסכנים שכמותם, לא הצליחו להתקדם עד עתה.

אין פה ממש פואנטה. אולי רק ההבנה שתהליכי אבל לוקחים זמן, שהחיים הם דבר קשה וכואב ונפלא ומטומטם והכל בו-זמנית, וששום דבר בעצם לא משנה והכל חסר משמעות, אם לא נצליח ליצוק לתוכו משמעות בעצמנו.

השאי חולודים המוזיקליים ממשיכים לעשות את שלהם. אני אתאושש כשאתאושש. מסתבר שהמערכת הקרדיווסקולרית יכולה להיות תקינה לגמרי, אבל הלב עדיין יכול להיות מותש וכואב למשך שנים. אפזם לי פזמון, ואמשיך הלאה.

עם עוד אישה נפלאה שאיבדנו זה עתה – אנג'לה לנסברי
פורסם על ידי: vandersister | יוני 11, 2022

המדריך השלם לפחדנית לצפייה בסרטי אימה

לפני שבועיים יצאה בנטפליקס העונה הרביעית של "דברים מוזרים" (Stranger Things בלעז). גילוי נאות: אני שונאת סרטי אימה. אני אפילו שונאת סצנות אימה בתוך סרטים רגילים. הניסיון הכואב לימדני שאני פחדנית למרחקים ארוכים, כלומר – נניח שבסרט כלשהו מופיע קלוז-אפ בודד על פרצוף של ליצן חשוד, אפילו בלי השיניים המחודדות. שבוע, חודש או אפילו שנה לאחר מכן, אני עשויה להיזכר בפרצופו של הליצן, והתוצאה תהיה לילה מסויט עם שמיכה משוכה עד האף ומצמוץ מפוחד בחושך. צללים נעים על הקיר יעשו חיקוי מטריד של דם זולג, הארנבון יפהק וייראה לפתע כמו דמוגורגון זעיר ופרוותי. כל הליכה לשירותים תהפוך לזחילה מלאת חשש תוך הדלקת כל האורות בבית, כולל מנורות חירום, הפנס של הסלולרי וצעצוע הלדים המהבהבים שקיבלתי בחתונה לפני חמש שנים. אור מבריח מפלצות. זה ידוע.

אבל "דברים מוזרים" היא סדרה מעולה, אני ילדת אייטיז, התאהבתי בילדים השחקנים, ולכן הצלחתי איכשהו לצלוח את הצפייה בעונות הקודמות. למעשה, מעונה לעונה למדתי טכניקות להתמודדות עם הפחד הצפוי. רציתי לחלוק אתכן היום את מה שלמדתי, כי העונה הרביעית היא גם יותר מלאת אימה (!) וגם מוצלחת להפליא, לטעמי. היא נבנית לאט לאט, עם הרבה רמזים ומוטיבים חוזרים שמתגברים לקרשנדו עלילתי עוצר נשימה בפרקים המאוחרים.

הערה חשובה: ההמלצות שלהלן לא ישפרו את חוויית הצפייה כשלעצמה. נהפוך הוא. הן מיועדות לשחוק את הצריכה הטהורה והבלתי-מדוללת של רגעי האימה, כשהמטרה היא להפריד רגעים כאלה למנות ניתנות לעיכול, גם במחיר של ויתור על רצף הצפייה או על ההתמסרות המוחלטת לצפייה. קשה לראות מה קורה על המסך עם כרית על הפרצוף, אבל זו הדרך היחידה לצלוח רגעים מסוימים.

שנתחיל?

שלב א: הכנת הסביבה

  • אל תתנו לפחד להכתיב את הטון! (או: "סלוני הוא מבצרי")

זה הזמן להעיף או להכמין כל אלמנט סביבתי שעלול להגביר חששות, ולהוסיף אלמנטים מרגיעים. צללים נעים מפחידים אתכן? סגרו את התריסים. הפסלון הדקורטיבי שקיבלתן מהעבודה לכבוד ראש השנה עלול להיראות כמו מפלצת אמורפית? סלקו אותו. יש בובות פרווה שתמיד משמחות אתכן? שימו אותן בהישג יד ועין. אולי זווית פחות ישירה מול המרקע תעזור? הזיזו את הכורסה/ספה. הכינו סריגה/צביעה/סודוקו מבעוד מועד, להתעסקות מרגיעה ברגעים הקשים.

  • אור, אור ושוב פעם אור

צפו בסדרה במשך היום, לא בלילה! השמש היא ידידתכן! אם אי אפשר בשום אופן במהלך היום – הדליקו כמה שיותר אורות. כן, אפילו אם זה אומר שתראו קצת פחות טוב את מסך הטלוויזיה. מפלצת מעומעמת היא מפלצת שמפחידה פחות.

  • הנמיכו את הווליום! (או: הצרחות יגיעו לבד, אל תעזרו להן)

כלל אצבע של רגעים מפחידים הוא הגברה פתאומית של עוצמת הקול, ואם תשמעו פחות תפחדו פחות. היעזרו בכתוביות אם קשה לשמוע את הדיאלוג, אבל אל תוותרו על הנמכת הווליום. זה ישתלם מאוד אחר כך.

טיפ קריטי: אל תצפו ביותר מפרק אחד, מקסימום שניים, בבת אחת!! מאוד מפתה לעשות בינג' ולצרוך את כל הסדרה בביס אחד, אבל כמו בביס גדול מדי, זה ייתקע לכן בגרון ויחנוק אתכן. העומס החושי והרגשי פשוט גדול מדי. אל.

שלב ב: צפייה עם הסחות דעת יזומות

  • הכינו תכנית פעולה לרגעים של כיסוי העיניים

אני אישית אוהבת להשתמש בכף היד כדי לכסות את העיניים בסצנות מפחידות. עם זאת, אפשר גם להשתמש בכרית, שמיכה או חיית מחמד לבחירתכן לאותה מטרה. אפשר גם להסתכל הצידה, לתקוע אצבעות באוזניים ולפזם "בערוגת הגינה, מסביב לחבית", או את האינטרנציונל, או כל מנגינה שמתאימה לכן.

  • שימו לב לרמזים מקדימים

נדירים המקרים של Jump Scare או הפחדה פתאומית שאין להם רמז מקדים כלשהו – בסאונד, בזווית צילום וכו'. המוזיקה הפכה למבשרת רעות? הכינו את העזרים שלכן. לגיבור'ה יש פתאום מבט מופתע או מודאג על הפנים? תפסו את הכרית והתכוננו. המוזיקה מבשרת הרעות נפסקת בבת אחת? התחילו לפזם לעצמכן "בערוגת הגינה, מסביב" וכו'. זה מגיע.

  • חמוד או משעמם עושים את העבודה

כשהעומס הרגשי מתגבר, הסתכלו הצידה על משהו נוסך ביטחון והקדישו לו כמה דקות. הכינו על מסך הלפטופ או הסלולרי סרטון של חתלתולים חמודים או קפיברות שלוות עם תפוזים על הראש, שתוכלו לבהות בהם כדי להחזיר את הרגליים המשקשקות לקרקע המציאות. קראו אימייל משעמם במיוחד מהעבודה, פתרו תשחץ, הוציאו קבלות ישנות ופתקים מיותרים מהארנק. אל חשש, לא תפספסו יותר מדי מהעלילה. בפרק הבא יש תמיד סקירה מסוג "בפרקים הקודמים של…"

טיפ קריטי: אתן לא נמצאות בקולנוע! ההקרנה נמצאת בידיים שלכן – אפשר לעצור את הפרק בכל שלב כדי להירגע, להתקרקע, לשיר שירים רגועים, ללטף את הכלב וכדומה. כפתור ה-Pause הוא חבר. ואפרופו חבר…

שלב ג: באתי לעזרת חבר

  • "עוד לא, עוד לא… עכשיו אפשר להסתכל"

בן זוגי, המענטש, הרבה פחות רגיש ממני לסרטי אימה. יש לנו סידור קבוע: ברגעים מפחידים או מגעילים במיוחד (הופעת עכבישים או ג'וקים על המסך, לדוגמה), אני משמיעה את הצליל המוסכם "בלעעערגגג" ומכסה את עיני. המענטש מצידו אומר לי מתי השטח נקי ואפשר לחזור לצפות ללא חשש חרקים. הצטיידו לכן במענטש, אפשר גם מענטש בת, שמסוגל'ת לצפות בסרטי אימה ולבודד בשבילכן את הרגעים הקשים. אני לא יכולה להדגיש את זה מספיק: אל. תצפו. לבד. בסדרה. הזאת. לא אם אתן רוצות לישון בלילה בתקופה הקרובה, בכל מקרה.

  • שיחה אקדמית מרגיעה את העניינים (או: "האין זו נקודה מעניינת, ווטסון יקירי?")

דבר נוסף שאפשר ורצוי לעשות עם המענטש המסייע, הוא לדבר איתו על קטעים מסוימים ולפרק אותם לגורמים כדי לפחד מהם פחות. לדוגמה, נניח שיש דמות שעוצבה כדי להיראות כמו הסיוט הכי נורא שלכן. לחצו על ה-Pause, פנו למענטש ונהלו שיחה קלה על "מאחורי הקלעים" של הדמות הזו. האם השתמשו ב-CGI או שבנו את הדמות מפלסטיק וגומי ממוחזר? האם הסטודיו של ג'ים הנסון היה מעורב בעניין? האם השחקן היה צריך לשבת במשך שעות ארוכות עד שהדביקו לו את כל הג'יפה? הפכו את הדמות המפחידה למשהו אנושי יותר, כך שתוכלו לצפות בסצנה בלי להאמין במאה אחוז שהדמות הזו אמיתית. כאמור, זה פוגע בחוויית הצפייה, אבל מאפשר לעבור אותה בלי לנוס בצרחות לתוך המקרר ולסגור על עצמכן את הדלת.

טיפ קריטי: יש חברות'ים מעצבנות'ים שהתחביב שלהן'ם הוא להרגיז או להפחיד בכוונה תחילה, כדי ליהנות מהתגובה שלכן. הימנעו מהבריונות הרגשית הזו כמו מדמוגורגון. בשבילן'ם זה משחק, בשבילכן זו שלוות נפש יקרה שהושגה בעמל רב ויכולה ללכת לפח ברגע אחד של "שעשוע" חסר התחשבות.

"אני חמוד, משמע איני מפחיד"

שלב ד: ניקוי הראש הוא הכרחי

סיימתן לצפות בפרק או שניים? מעולה. עכשיו צריך להעיף הכל מהמוח לפני שזה יתקבע ויחזור לרדוף אתכן בלילה.

  • דיסני, פיקסאר, טלנובלות תורכיות – הכל הולך

אחרי הצפייה בפרקים מהעונה החדשה, ברחתי למגוון סרטי אנימציה כדי לנקות את המוח מדימויים מפחידים. נעזרתי, למשל, בסרט חמוד בשם Wish Dragon בנטפליקס, שאין בו רגע אחד מפחיד או עצוב מדי. אבל כל מה שמקליל לכן את האווירה יתאים בשלב הזה. אם אתן מכורות לטלנובלות, לכו על זה. אם מה שעוזר לכן הוא בהייה בשידור חי מנאומים בקונגרס האמריקאי – בכבוד. צפייה בסרטוני הכנת בורקס מים – ת'פדל. כל מה שמרגיע את חיבורי הסינפסות במוח ומחליף את הזוועות מהסדרה בדימויים חביבים, כדי שתת-המודע ישלוף מהמאגר הזה ולא ממאגר האימה בבואו להציע לכן חלומות ללילה.

  • העולם שבחוץ משעמם להפליא

אם יש לכן אפשרות, הוסיפו לשטיפת המוח החיובית גם פעילות נוספת מחוץ לבית. היפגשו עם חברות, לכו לבית קפה, טיילו בגינת הכלבים. אם אי אפשר לצאת מהבית או שפשוט אין כוח – אפשר לעשות עבודות יזומות כמו תליית כביסה לצלילי מוזיקת דיסקו, שטיפת רצפה, בישול מרק או סידור מסמכים לבדיקת האולטרסאונד בשבוע הבא. שם המשחק הוא "שגרה", וכל פעילות שתזכיר לכן שהעולם שלכן רגוע, משעמם ובטוח היא פעילות מבורכת בשלב הזה.

הערה אחרונה לסיום: אין כל בושה בפחד. אני נמנעת באופן אקטיבי מצפייה בדברים מפחידים ב-99.9% מהמקרים, "דברים מוזרים" הוא היוצא מן הכלל. הדרך הטובה ביותר להימנע מהפחד היא פשוט לא לצפות – ואם זה מה שהחלטתן, זה בסדר גמור! אין דבר יקר וחשוב יותר משלוות נפש. כמו כן: אם צפיתן ובכל זאת פחדתן, גם זה בסדר. לפחד זה אנושי, ואתן בסך הכל אנושיות, נכון?

אלא אם אתן לא אנושיות. הממ.

וזה הסימן שלי לכסות את העיניים ולשיר "בערוגת הגינה, מסביב לחבית"…

פורסם על ידי: vandersister | אפריל 7, 2022

ממשלת הפירורים

אז ח"כ עידית סילמן הודיעה היום בקול גדול שהיא עוזבת את הקואליציה. התירוץ הרשמי הוא ההתעקשות ההזויה ומרוממת-הגבות של שר הבריאות ניצן הורוביץ לקיים את החלטת בג"צ בעניין אי-פשפוש בתיקים של אנשים חפים מפשע בכניסה לבתי חולים, אך ורק על מנת להיפטר מהחומר המסוכן "חמץ". שנאמר, בל ייראה ובל יימצא על ידי השומר בכניסה. יש שיאמרו שחיפושי החמץ היו קפדניים יותר מחיפושים אחר נשק חם או קר, ובמדינה שבה הצוות הרפואי מותקף תדיר על ידי המבקרים ובני משפחותיהם, זה לא עניין של מה בכך. יתר על כן, מה פתאום שר הבריאות מתעקש לקיים את החלטת בית המשפט? ממתי בית המשפט מקבל פסיקות שהציבור חייב לעמוד בהן? הרי אם זה היה נכון, חצי מחברי הכנסת היו עבריינים…

אה, נכון.

בכל אופן, הסיבה הלא רשמית אך הסבירה יותר לנטישה המהדהדת של סילמן היא ההבטחה לשיריון במקום העשירים ברשימת הליכוד לכנסת – סליחה, כתבתי "המקום העשירים"? פפט, זה כאילו שהתת-מודע שלי רומז שמדובר בניסיון לקבל ג'וב שמנמן ומשתלם ולא בטריקת דלת אידאולוגית – וההבטחה, שמוטב היה כבר לכתוב אותה על קרטיב ביום חמסין, שסילמן תהפוך לשרת הבריאות לכשביבי יחזור לשלטון.

אני רוצה להתייחס דווקא לסיבה הרשמית והשקרית, או – נשתמש במילה עדינה יותר – המבוּלפרת (מלשון "בלוף"). דווקא משום שסילמן וסביבתה מתהדרים כטווסים בעמידתם האיתנה והבלתי-מתפשרת על עקרונות, אני רוצה לחפור קצת סביב המשמעות של הטווסות הזאת. דווקא משום שהוויכוח הזה לא נולד היום, וסילמן, בחוסר אחריות חברתי משווע, השליכה מיכלית שמן על המדורה הזו, בזמן שיש נושאים בוערים פי אלף יותר והיא מתיימרת להיות נציגה של ציבור שסובל מחוסר הטיפול בנושאים הללו.

אבל, נו שוין. נניח לרגע שמה שבוער בנפשה של סילמן אינו, למשל, המשבר והשחיקה המתמשכת במערכת הבריאות, מחאת המתמחות והמתמחים, התורים האינסופיים לבדיקות ומומחים, הזקנה במסדרון וכו' – אלא האפשרות שא'נשים יוכלו להיכנס לבית חולים כאשר דברי חמץ בכליהן'ם.

התומכים בעמדה של סילמן מרבים להשתמש בטיעון שהוא שילוב מושלם בין גערה, התנשאות והתייפייפות: "אבל מה אכפת לכם להתחשב ולא לאכול חמץ שבוע אחד בשנה? מה יקרה לכם אם תאכלו במקום זה מצות, או תפוחי אדמה, או אורז? מה כל כך קשה?"

לכל הגוערים/מתנשאים/מתייפייפים: בטיעונכם זה אתם מפספסים לחתולין את הנקודה. השאלה היא לא כמה קל או קשה לעשות את זה. השאלה היא למה. מדוע מישהו שהמילה "חמץ" זרה לו, שכל עולם הערכים הזה לא רלוונטי לגביו, צריך למלא את המצווה שלכם כדי שאתם תוכלו לטפוח לעצמכם על השכם. האם אני מבקשת מכם לדקלם תפילות לגאיה, לאיזיס או לאשרה? האם אני אומרת לכם בחיוך וטפיחה אבהית על הראש "לא יקרה לכם שום דבר אם יום אחד בשנה תורידו את הכיפה מהראש ותשימו במקומה כובע מחודד של מכשפות?"

מבחינתי הדבר דומה לסיטואציה המוכרת עד בחילה שבה מישהו – זה תמיד גבר – אומר לי "למה את לא מחייכת" או "תחייכי קצת". האם קשה לי, אובייקטיבית, להזיז את זוויות השפתיים בתנועה שמדמה חיוך? לא. לא קשה.

אבל זו לא הנקודה.

הנקודה היא שמישהו אחר מצפה ממני לעשות משהו עם הגוף שלי, כדי שהוא ירגיש יותר נוח עם עצמו. וזה בלתי נסבל ונוגד את הערך הבסיסי ביותר של כבוד בני אנוש – זכותי על גופי.

אותו הדין בחמץ. איש לא יחליט בשבילי מה אני מכניסה לתוך הגוף שלי, בין אם זה קשה או קל, בין אם זה שבוע אחד בשנה או דקה אחת בנצח שלם. האם זה אומר שאני צריכה לרקד מול פרצופם של אנשים תוך כדי עשיית ג'אגלינג עם פיתות והשלכת אורז בן גוריון לכל עבר? לא.

אבל זה גם לא קורה! אין שום כוונה כזו. לא ביקשנו "לעשות דווקא" או "לתקוע אצבע בעין" או כל אחד מהדברים המטופשים שהגוערים למיניהם אומרים לגבי זה שאנשים בוחרים לעשות דברים אחרת מהם כי הם לא דתיים. ביקשנו בסך הכל לבקר את יקירינו המאושפזים ולהביא להם דברים שמותר להם והם אוהבים לאכול, מבלי שמשטרת הפירורים תרדוף אחרינו. בית חולים ציבורי אינו בית כנסת. הוא גם לא בית פרטי. במקום ציבורי, הזכות שלכם לקיים את המצוות שלכם מסתיימת במקום שבו מתחיל הגבול של הגוף שלי. אפילו כמה סנטימטרים לפני זה.

ועוד דבר: כבוד לערכים, בניגוד גמור למה שמוכרים לנו במדינה הזו יום-יום וסילמן-סילמן, הוא כביש דו-סטרי. איך אמר הפטרון החדש של סילמן? "יתנו – יקבלו". לא יתנו – שיעזבו אותנו בשקט. וכל עוד אי אפשר להתחתן ולהתגרש אזרחית, לנסוע בתחב"צ בשבת, לשיר בצה"ל או בציבור בהיותך אישה, להופיע בשלטי חוצות בהיותך אישה, ועוד ועוד ועוד – בגלל ציוויי הדת האורתודוכסית, אין כאן הדדיות. יש רק זריית פירורים בעיניים.

אה, ועידית? בהצלחה עם הלוקשים שמכרו לך. אני די בטוחה שהם לא כשרים לפסח.

פורסם על ידי: vandersister | פברואר 10, 2022

ואף על פי כן – קדימה

"להשתמש בראש חץ מברונזה? מה פשר הטרלול הפרוגרסיבי הזה?" זעמו זקני השבט של תקופת האבן.

"אמונה באל אחד ולא בפנתיאון שלם? מה עובר על העבריים והטרלול הפרוגרסיבי שלהם?" גיחכו העמים הפגאניים העתיקים של אזור מסופוטמיה.

"הוא התאהב באישה ולא בגבר? הוא לא מתבייש, המטורלל הפרוגרסיבי הזה?" נדו בראשם בתדהמה זקני יוון העתיקה.

"הארץ נעה במסלול סביב השמש ולא להפך?? איזה דיבוק של טרלול פרוגרסיבי אחז בך?" גערו האינקוויזיטורים בגלילאו גליליי.

"גונבה לאוזננו שמועה, שגברים הפסיקו לנעול נעלי עקב ולחבוש פיאות מפוארות ומפודרות היטב, כפי שנהוג בקרב בני תרבות. מה יהא עלינו עם הטרלול הפרוגרסיבי של האופנה החדשה?" קוננו אצילי אירופה של תקופת הנאורות.

"אתם רוצים שנעזוב את הצ'מבלו הנצחי שלנו ונעבור לנגן על פסנתר? המכשיר החדש והמפוקפק הזה? מה יהיה עם הטרלול הפרוגרסיבי של הממציאים האלה?" התרתחו המוזיקאים בני המאה ה-18.

"השחורים האלה מאפריקה הם בני אדם שווי-זכויות? הם הרכוש שלי, קחו את הטרלול הפרוגרסיבי שלכם ודחפו אותו לתחת," ירקו בזעם בעלי העבדים של הקונפדרציה בדרום האמריקאי.

"בן חמש למפעל, ככה זה אצלנו!! מה זאת אומרת, אסור להעסיק ילדים קטנים במפעלים ובמכרות הפחם? הכלכלה שלנו תתמוטט בגלל הטרלול הפרוגרסיבי הזה!" נבחו אנשי העסקים של המהפכה התעשייתית.

"אתם השתגעתם? בית שימוש בתוך הבית ולא מחוץ לבית? זה נורא לא בריא, הטרלול הפרוגרסיבי הזה עוד יביא עלינו אסון," התמרמרו השמרנים בשלהי המאה ה-19.

"זכות הצבעה לנשים? היצורים הרופסים והרגשניים האלה יקבלו קול בקלפי? הטרלול הפרוגרסיבי הזה עובר כל גבול!" הזדעקו מיטב המיזוגנים של תחילת המאה ה-20.


תראו, יכולנו להמשיך עם הדוגמאות האלה עד אין קץ. הלא כן? כל חידוש, כל שינוי, כל תנודה משמעותית בסגנון החיים ובתרבות האנושית לאורך אלפי שנים – גרמו להרמת גבות במקרה הטוב, ולמלחמת חורמה שמרנית במקרה הרע. אנשים פחדו מהדמוקרטיה, פחדו משוויון זכויות לבני אדם שנראו להם "נחותים" ולא ראויים, פחדו מחידושים מדעיים, מטיפולים רפואיים, מהמצאות חדשות, מהכנסת חשמל לבתים, ממים זורמים… סבתי ז"ל, שנולדה ב-1917, פחדה מהמיקרוגל. היא פשוט לא הבינה את המכשיר המוזר הזה.

אולם טיבו של חץ הזמן לנוע קדימה, לא אחורה. הוא גם לא קופא במקום.

המושג "טרלול פרוגרסיבי", אהוב-לבם של שמרנים, לרוב מהצד הימני של המפה הפוליטית אך לא רק, נמצא לאחרונה בשימוש נפוץ ברשתות החברתיות ובמדיה. מטרתו להלעיג, לנגח ולנסות להוריד מהפסים את רכבת הקידמה. בדיוק כפי שעשו אבות-אבותיהם הרוחניים במאות ובאלפים שעברו, גם מצחצחי חרבות הלשון של ימינו נוטעים רגליים בקרקע ומסרבים לנוע קדימה. למה? בעיקר כי ממש חמים ונעים ונוח להם בקופסאות הקטנות והנחמדות של אורח החיים שאליו התרגלו. הטרלול שהם נדרשים להסתגל אליו לא דורש מהם לרוב יותר משימוש במילה חדשה פה ושם, בקריאה לדברים – ולא'נשים – בשמם הנכון, או אפילו רק האזנה פסיבית למי שבוחרות'ים להשתמש בשפה שוויונית ומכילה יותר. די בזה כדי לערער עליהם את יסודות קיומם, לגרום להם להטיל ספק בכל דבר שעד כה קיבלו כמובן מאליו. ואת זה אין הם יכולים לשאת.

רוצה לומר: השתדלו לא להתרגז או להיעלב ממי שהשימוש בלשון נקבה הוא בעיניו טרלול פרוגרסיבי, או ממי שטוען ש"אין דבר כזה, גבר בהיריון", או ממי שדורש בעלות אקסקלוסיבית על ערכים ואמונות ומסרב ללמוד מאחרות ואחרים, שנוף חייהן'ם שונה משלו. הוא ושכמותו משולים לאותו קשיש נרגן, היוצא וצועק על העננים החולפים כי הם מפריעים לו. זה אכן פוגע ומעליב, אבל זו בדיוק הכוונה של אותם אנשים. הם ממש יוצאים מגדרם כדי לזלזל, לנסות ולהקטין את הצד השני. תבינו אותם, כואב להם בפריבילגיות.

אנחנו נמשיך להתקדם, והם, הפרוגרסופובים, יישארו הרחק מאחור. יש בזה ממין הנחמה.

פורסם על ידי: vandersister | ינואר 29, 2022

השטן ירד לפתח שמיקווה

קבוצת הווטסאפ של הבניין שלנו בדרך כלל שקטה למדי. מפעם לפעם נשלחת הודעה בסגנון: "סליחה על הרעש, אנחנו חוגגים יום הולדת לקטנה" – "גם אצלכם יש הפסקת חשמל?" – "הקוד של הבניין השתנה ועכשיו במקום 1234 כוכבית, זה 1234 סולמית" – "סליחה על הרעש, אנחנו חוגגים יום הולדת לגדולה". אבל לרוב, מדובר בקבוצה שקטה ונעימה, בבחינת בבואה נאמנה של הפינה השקטה והנעימה בפתח שמיקווה שבה אנו מתגוררים.

בשבוע שעבר, עם זאת, הופתענו לגלות על הבוקר הודעה מוועד הבית בזו הלשון: "דיירים יקרים שלום, יש בולען בחנייה, בבקשה להיזהר". לרגע סברנו שאיש ועד הבית חמד לו לצון. בולען? האם הוא התבלבל בדרך למחוז חפצו? הרי בולענים הם תופעות הטבע המוזרות האלה שקורות לפעמים במקומות אקזוטיים כמו ים המלח או מדבר סהרה, הלא כן? מה בולען מחפש בחנייתנו הצנועה?

ירדנו לחנייה לחזות בתופעה במו עינינו. הסצנה הייתה עוכרת שלווה, שלא לומר מעוררת פלצות: הרכב של השכנים בחנייה ממש ממול לזו שלנו ניצב לו בעליבות עם גלגליו האחוריים באוויר, וחוטמו תחוב באדמה שהתפוררה תחתיו. הבור שנפער היה משמעותי ועמוק למדי. "זהו זה", אמר לי המענטש, "צחקנו כל השנים על זה שפי השאול צריך להיות בפתח שמיקווה, ועכשיו זה קרה באמת". חברותיי ששמעו את הדיווח ממני – אחרי שסיימו להתפקע מצחוק מלוא הבטן – הציעו לי לבדוק אם יש במקרה קוטלת ערפדים בסביבה שתוכל לעזור.* אני כשלעצמי תהיתי אם זה הזמן לגייס את הידע שלי בכישוף, ולשרוף מרווה או קטורת מעל הבור ליתר ביטחון.

בינתיים בווטסאפ הבנייני, הרוחות סערו. כולם נחפזו להוציא את הרכבים לרחוב, בזהירות רבה, והחל מחול שדים שמטרתו לקבוע מי אחראי לסתום את הבולען, אנחנו או העירייה. התברר שעיריית פתח שמיקווה מאוד מבינה לליבנו ומצטערת בצערנו, על כן מיד איימה עלינו בקנס כבד (!) אם לא נטפל לאלתר במפגע. הסיבה: החנייה רשומה על שם הדיירים בטאבו, לכן מבחינת העירייה זו לכל היותר הזדמנות להכניס לכיסה כמה מעות של דמי חסות, כלומר קנס למי שלא הספיקו לאסוף מספיק מהר כמה אלפי שקלים כדי לשלם למהנדס מומחה שיסתום את פי השאול האורבני. כלומר, הוועד גם גילה שסתימת החור תעלה לפחות 5000 ש"ח. ובמילים: חמשת אלפים שקלים, כושילירבאק.

אני מודה ומתוודה, בולען הוא אחד הפחדים הכי גדולים שלי. יש משהו ברעיון של האדמה פוערת את פיה תחתי ומאיימת לבלוע אותי, שגורם לי להצטמרר עד לשד עצמותיי. השבוע שבו צנח עלינו הבולען היה קשה במיוחד משלל סיבות, וביום השלישי להפצעתו בחנייה שלנו הרגשתי שלא רק האדמה מתפוררת, אלא העולם כולו קורס סביבי. עשרים וארבע שעות וקלונקס וחצי לאחר מכן, כחלק מההתמודדות עם החרדה, החלטתי להתיידד עם המפגע. על כן קיבל הבולען את השם "מגוג", שסברתי שהוא שם מתאים לפי-שאול מקומי צנוע אך נחוש. למרבה האכזבה ו/או ההקלה, מגוג לא הפיק עבורנו ולו שד אחד, שלא לומר את כל חרונו של אשמדאי. הוא לא רצה להרע, הוא בסך הכל פי-שאול טוב. כנראה שכמו כל אחת ואחד מאיתנו, הוא פשוט רצה קצת תשומת לב.

מגוג אמנם לא זכה לתהילה בינלאומית, אבל הוא היה תופעה מספיק בלתי שגרתית כדי לעניין את העיתונות המקומית, שהנציחה אותו בכתב ובתמונות. לאט לאט התרגלנו אליו, והיינו מנופפים לו לשלום כשעברנו במקום. בימים הראשונים הוצבו סביב מגוג פחי האשפה של הבניין, ושמרו עליו היטב לבל יחליט לקחת רגליים ולברוח מהמקום. מאוחר יותר – אולי בתגובה לאיומי העירייה – קשרו סביבו סרט אדום-לבן, כדי שהעוברים במקום ייזהרו ולא יפלו פנימה. קיוויתי שהמבקרים העיקריים בחנייה, כלומר חתולי השכונה, יבינו את משמעות הגידור ולא ינסו לשחק עם הסרט, כדרך בני מינם.

בערך שבוע לאחר מכן, הופיעו לצד מגוג שקים גדולים של חול וחצץ. ממש הרגשתי אותו מלעלע בגרונו, כמו יודע שזמנו הולך ומתקצר. יומיים אחר כך, חצי ממנו כבר מולא בחצץ. אחר כך מולאה יתרת הבור בחול. לבסוף, הלבנים המשתלבות חתמו את גורלו של מגוג, והוא נסתם סופית.

אני חשה שלא מיציתי כראוי את הקשר שלי עם מגוג. לא באמת למדתי מה מניע אותו, מה התשוקה שלו בחיים. מה מחפש בולען של העולם הגדול דווקא בפתח שמיקווה הקטנה? מכל המקומות שבתבל, למה בחר להתנחל דווקא אצלנו? ומה היו השאיפות שלו? האם חפץ להקים סניפים נוספים בכל השכונה? האם הוא ממשיך לצחקק לו שם בקולו העמוק, מתחת ללבנים ולחצץ? האם הוא זומם לבצע קאמבק בפעם הבאה שיירדו המון גשמים בבת אחת?

למגוג הפתרונים. אתגעגע אליך, פי-שאול ידידותי. היה שלום, ותודה על הזיכרונות.


הערה מינהלתית: ייתכן ששמתן'ם לב לכך שבראש הדף של הבלוג נוספה לשונית בשם "הסיפורים שלי". מדובר באוסף מתעדכן ברציפות של סיפורים קצרים שכתבתי בעשור האחרון בז'אנר המד"ב-פנטסיה, שאני רוצה להקדיש להם פוסט נפרד. בינתיים תוכלו למצוא בלשונית הזו קישורים לסיפורים שזמינים באינטרנט (לא כולם זמינים). פרטים נוספים – בהמשך.


*לא בדקתי, אבל אני די בטוחה שכל קוטלת ערפדים שמכבדת את עצמה לא הייתה מחסלת לעצמה את הקריירה על ידי ביקור בפתח שמיקווה.

פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 6, 2021

אולימפיאדת הגברירים

אתם הייתם עושים את זה הרבה יותר טוב! נכון?

ובכן, לא. התרברבות חסרת בסיס על כך שהיית מצליח הרבה יותר מהאלופים בספורט שמעולם לא ניסית היא מחלה כלל-עולמית ידועה, אבל הווריאנט הישראלי שלה דוחה במיוחד. לפני כשבועיים, אבישג סמברג הפתיעה את כל העולם בזכייתה במדליית ארד בטאיקוונדו. המדינה לא הייתה מוכנה לזה, ועברו לפחות עשרים דקות שלמות לפני שהגבר הגברירי הראשון אמר בזלזול "מה, היא כזאת קטנה, הייתי לוקח אותה במכות". אחר כך התפתח דיון שלם ברשתות החברתיות שבו גברירים שונים ניסו להוכיח, בעזרת משוואות מתמטיות מסובכות, למה הם + משקל ממוצע של גבר גברירי + "פעם הלכתי מכות עם הבריון של השכונה" = "אני יכול לכסח את אבישג סמברג". הגדיל לעשות הגבריר הדוחה מביניהם, שתיאר בטוויטר איך היה יכול בקלות רבה לגרור אותה לסמטה אפלה ולבצע בה את זממו. כשא'נשים התרעמו על האמירה המקוממת, הוא היתמם לאמור "זה רק תרגיל מחשבתי". אישית, אני מאחלת לו תרגיל מחשבתי של פיסורה מדממת עד סוף חייו.

אבל נעזוב לרגע את הטחורים המוגלתיים ביותר שבחבורה, ונתמקד בגברים הגבריריים הממוצעים. ימים אחדים אחרי סמברג, נבחרת הג'ודו הישראלית זכתה במדליית הארד בתחרות הקבוצתית המעורבת. מקהלת הגברירים, שמיהרה להגיב בזלזול פן ישללו ממנה את רישיון הישראליות, טענה בתוקף ש"מדליית ארד זו מדליה צעצוע" והוסיפו "הייתי לוקח במכות את הבחורות במשקלים הנמוכים". כלומר, הג'ודוקא שזכו במדליה, כן? לא אורי ששון, חלילה, או מוקי שגיא, אבל את גילי שריר או תמנע נלסון-לוי, נגיד, שמתחרות בקטגוריה של משקלים נמוכים יותר – הם בטוחים שהיו מצליחים לכסח. כל עוד אף אחת לא תדרוש מהם להוכיח את זה, כמובן.

אתמול לפנות בוקר, שעון ישראל, החלה תחרות קרב רב בהתעמלות אמנותית. שתי המתחרות הישראליות, ניקול זליקמן ולינוי אשרם, עלו לגמר עם תוצאות מדהימות, מול המתעמלות הטובות ביותר בעולם. ידעתי שהספירה לאחור מתחילה – שלוש, שתיים, אחת, ו…

מקהלת הגברירים: "התעמלות אמנותית זה בכלל לא ספורט, זה סתם חבורה של ילדות עם נצנצים וסרטים צבעוניים, זה לא רציני. אז מה אם היא גמישה, גם אני עשיתי פעם גלגלון".

בשלב הזה תהיתי ביני לבין עצמי אם הבעיה עמוקה יותר, אפילו בעלת שורשים היסטוריים. לנוכח ההישגים של נשים בענפי ספורט שונים, אולי מה שהם חוששים לאבד הוא לא רק את רישיון היהירות הישראלית הבלתי נסבלת, אלא גם את הרישיון לשאת אשכים? האם האיד הגברי, אותו חלק בתודעה שמשמש אותם כדי להצדיק את קיומם עלי אדמות בזעקות "אוגה-בוגה" פראיות, מצטמק ורועד באימה לנוכח הישגים ספורטיביים של בנות המין השני?

לפני כמאה ועשרים שנה, בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, נשים החלו לרכב על ההמצאה החדשה, האופניים. גברירים בכל מקום נחרדו עד עמקי נשמתם. נשמעו טענות על כך שהרכיבה על אופניים תפגע בפוריות של נשים, תגרום לשלל מחלות, מצניחת רחם ועד אפנדיציטיס – ובכלל, איך אישה מעזה לפשק את רגליה כך בפרהסיה? העיתונים רעשו וגעשו על חוסר תומתן הבולט של נשים מופקרות שהעזו ללבוש בגדים מיוחדים כדי לרכב על האופניים, במקום החצאיות הארוכות שהיו מקובלות, ושהגבילו מאוד את יכולת התנועה שלהן. האופניים היו בין הגורמים המשמעותיים ביותר שתרמו לגל הראשון של המהפכה הפמיניסטית בתחילת המאה ה-20, בכך שאפשרה לנשים להגיע ממקום למקום בלי תלות בגבר ומלווה, לבחור סוגי לבוש אחרים, משוחררים יותר, ולהראות שהן לא נופלות מגברים ביכולתן הפיזית לרכב ולהתנהל בעולם שמחוץ לבית. חופש תנועה מאפשר אקטיביזם.

"אני הייתי מחזיק את הכידון הרבה יותר טוב"

כך שאני לא יכולה שלא לתהות אם זעקות הגברירים לנוכח הישגים של נשים ונערות בספורט תחרותי לא מזכירות את הבכי והנהי של הגברים על מה שהם תפסו כהשתלטות הנשים על הצעצוע החדש שלהם, האופניים. ספורט, מעצם הגדרתו, מפגין את היכולת של אישה להשתמש בגופה בדרך שהיא מוצאת לנכון, ולבדוק בעצמה מהם הגבולות שלה מבחינת יכולות וסיבולת. בחברה של היום, שהיא עדיין ולמרות כל ההתקדמות שהשגנו, פטריארכלית עד זוועה, יש גברים שלא מסוגלים לשאת הישג ספורטיבי של אישה מבלי לזלזל בו ולנסות להקטין מחשיבותו ומהמאמץ העצום שהוא דורש. הם, כמו אחיהם לפני יותר ממאה שנים, שראו בעיניים כלות איך הכלות החסודות שלהם מתרחקות מהם בדיווש קליל כדי להיפגש עם חברותיהן, לא מסוגלים להרפות מהצורך לשלוט בגופן של נשים ובאופן שבו הן משתמשות בו.

כלומר, אני מקווה שזה ההסבר ושאכן יש לתופעה הזו רקע היסטורי, פסיכולוגי ומגדרי מבוסס כנסיבות מקלות עבור אותם גברירים. כי אחרת, הם סתם שמוקים יהירים ומיזוגינים שלא שווה לבזבז עליהם אופניים.

פורסם על ידי: vandersister | יולי 9, 2021

רק אתמול

דברים שאמרתי היום באזכרה למירב.


מירבי האהובה שלי,

לא ברור לי איך כבר שש שנים, העולם הזה מתעקש להמשיך ולהתקיים בלעדייך.

הימים הנוראים שלי חלים מדי שנה בין ה-7 ביולי ל-22 ביולי. בין היום שבו עזבת אותנו, ליום שבו באת לעולם. ואולי טוב שהסדר כזה. כי בכל שנה, ביולי הנורא, אני מתחילה  את החודש בבכי, ומסיימת אותו בהרמת כוסית לכבוד יום ההולדת שלך, ובחגיגה של כל הדברים הטובים שלמדתי ממך, ואני עוד ממשיכה ללמוד.

כבר שנים שאני לא מעזה לומר דברים באזכרה שלך. פחדתי מדי. ואולי התביישתי להישמע כל כך אגואיסטית. לדבר על כמה שאני מתגעגעת, במקום על כמה שהיית נפלאה. רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם אחות שכולה.

לפעמים אני מרגישה שאני חיה ביקום של סדרת מדע בדיוני, שבו הזמן לא לינארי, וספינת החלל שלי נתקעת בלולאת זמן שגוזרת עליה לחזור שוב ושוב על אותו היום.

חלק ממני מעולם לא עזב את החדר שבו היית מאושפזת בהוספיס. חלק ממני עדיין רץ באותו מסדרון להזעיק את האחיות, ביום שבו העולם נשבר. חלק ממני מסרב להרפות מהעבר, כי בעבר את קיימת, ובהווה יש חור ענקי בצורת מירב ששואב הכל לתוכו ולפעמים לא נותן לי לנשום.

הבעיה היא שאם חלק ממך תקוע בעבר, קשה יותר לחיות בהווה, וכמעט בלתי אפשרי לשאוף לעתיד. ומאז שהלכת, הלכה גם השמחה שאיזנה את העצב שלי, היין שאיזן את היאנג, האור שבא אחרי החושך. ניסיתי ללמוד איך לתת לעצמי את האור הזה – ונכשלתי.

אני שומעת אותך נוזפת בי ברוח טובה: לא הכל רע. רחוק מזה. לאורך השנים האלה היו לא מעט ניצחונות והישגים, קטנים וגדולים. חזרתי ללימודי נהיגה והוצאתי רישיון. גיליתי שמדי פעם אני מחזיקה את ההגה כפי שאת החזקת אותו – יד אחת פרושה בצד ימין למטה, בערך בשעה חמש.

יש לי בן זוג נפלא, שלא זכית להכיר, והוא לא זכה להכיר אותך. אני אוהבת לדמיין ששניכם נפגשים, מדברים ומספרים בדיחות. אין לי ספק שהייתם מצליחים להצחיק אחד את השנייה. יש לנו דירה קטנה וחמודה שאת היית אוהבת, אפילו שהיא בפתח תקווה. מה עוד? התחלתי להתעמל באופן קבוע עם מאמנת כושר אישית. כן, אני, הבטטה הנצחית. אימצנו ארנבון קטן בשם פופיק, שהיית נהנית ללטף ולשחק איתו.

ויש גם את החלום הגדול. שלושה חודשים אחרי שהלכת, זכיתי בפרס גפן על סיפור שכתבתי – שאת עוד הספקת לקרוא. סיפרתי לך שהייתי מועמדת, ואמרת לי: "לא משנה מה יקרה, אנחנו חוגגות. אם תזכי, נחגוג, ואם תפסידי, נחגוג". כשהכריזו על הזכייה, במקום לשמוח, בכיתי, כי לא זכיתי לחגוג איתך. דיברנו כל כך הרבה על חלומות הכתיבה שלי. את היחידה במשפחה שקראה את הסיפורים שכתבתי, ולעולם לא אשכח איך ישבתי לידך כשקראת אחד מהם, וצחקת כל כך בקטע הנכון – זו הייתה המחמאה הגדולה ביותר שקיבלתי אי פעם. ואת יודעת מה? סיפור אחר מועמד עכשיו שוב לאותו פרס. והבטחתי לעצמי שאחגוג, לא משנה מה תהיה התוצאה. כי זה מה שהבטחתי לך.

אז לא, לא הכל שחור. אבל עדיין, אני מוותרת על חלומות ושאיפות יותר מדי בקלות. אני עובדת יותר מדי שעות בעבודה שלא מביאה לידי ביטוי עשירית מהיכולות שלי. אני נותנת לפחדים וחרדות לעצור אותי. אני לא הולכת מספיק לשחות ולא עושה מדיטציה כל יום כפי שהבטחתי לעצמי שאעשה. אני לא כותבת מספיק ולא קוראת מספיק. אני מבזבזת את עצמי יותר מדי שעות ביום מול המסכים, כי השקט גורם לי לחשוב על דברים שאני לא רוצה לחשוב עליהם.

כמו למשל, העובדה שאת לא כאן כבר שש שנים. או יותר נכון, העובדה שאני עוד איכשהו כן כאן, וזה לא נראה לי סביר או הגיוני או צודק בשום צורה. 'את לא צריכה להצדיק את הקיום שלך', היית אומרת לי. 'זה שאת קיימת, זו הצדקה מספקת'. לקח לנו עשרות שנים עד שהבנו זו את זו – אני את האופטימיות הבלתי נדלית, את שמחת החיים, את הרצון לראות את הטוב בכל דבר; ואת את ראיית השחורות שלי, את רגישות היתר והעמידה על המשמר מפני סכנות, את הצד האפל של הנפש. לא קל להיות אחות של מישהי עם דיכאון קליני. לא קל להיות אחות של חולת סרטן. אבל בסופו של דבר, אחרי כל השנים, רצית להכיר אותי, לדעת מי אני באמת – ובמקביל, אפשרת לי גם להכיר אותך. לא רק כשתי אחיות שבמקרה נולדו לתוך אותה משפחה, אלא כשתי חברות. אין מתנה גדולה מזו, ואני אסירת תודה לך על זה, לנצח.

אולי כל מה שאני צריכה לשמוע, זה את מה שאמרת לי תמיד. שאת גאה בי על זה שאני מחזיקה מעמד, לא משנה איך. שאת רוצה שאעשה רק מה שטוב לי ומה שמשמח אותי. שאת חושבת שאני חזקה, גם אם אני לא מרגישה ככה. שאני לא לבד.

אני כל כך מתגעגעת אליך. כנראה שחלק ממני ימשיך לחיות בעבר. אין לי יותר מדי אשליות לגבי היכולת שלי להרפות מזה. אבל אולי, רק אולי, יום אחד הקול שלך, שאומר שזה בסדר ואין חוקים ומותר לי להרגיש את מה שאני מרגישה – אולי הקול הזה יהיה חזק יותר מהקול שנמצא בתוך הראש שלי כרגע. אז אם את יכולה, תגבירי קצת את הווליום שם. עוד לא למדתי איך לחיות בלעדייך, אבל אני ממשיכה לנסות. מבטיחה.

אוהבת אותך, תמיד.

הילי.  

פורסם על ידי: vandersister | יוני 2, 2021

פוסט אורח'ת: 30 ספרים מומלצים לחודש הגאווה

לאחרונה עלתה הצעה בטוויטר להתחיל להשתמש בגרש בודד כדי לאפשר שפה מגדרית שוויונית יותר. כמו למשל במשפט: אתן'ם מוזמנות'ים ליהנות מרשימת הספרים שלפניכן'ם, שנכתבה ביד אוהבת על ידי ליאור מאלי, קוויר ותולעת ספרים נלהבת. לא מכירות'ים מספיק את השפה של הקהילה? מרגישות'ים שיש תרבות שלמה שפספסתן'ם ואתן'ם לא בטוחות'ים איך להכיר, ללמוד ולתמוך? נסו לשלב שינויים קטנים, כמו למשל שימוש בגרש (או אמצעי אחר) לשפה שוויונית, הנכחה וקידום של נטיות מיניות שאינן הטרוסקסואליות בספרות, קולנוע, אמנות וכו', וקריאה של חומרים רלוונטיים כדי להעשיר את הידע שלכן'ם. לא תתחרטו על הרחבת האופקים. חודש גאווה שמח! ליאור, הבמה שלך!


לכבוד חודש הגאווה, ערכתי רשימה של ספרי קריאה במגוון ז'אנרים שכוללים דמויות מהקהילה. בפעם הקודמת שניסיתי לעשות משהו כזה, קיבלתי המון תגובות שמנסות לייתר את הצורך בייצוג קהילתי בספרות, כמו "מה זה משנה בכלל?" או "אם הסיפור כתוב טוב, אני אוכל להזדהות עם הדמות גם אם היא לא בדיוק כמוני". במידה מסוימת, זה נכון. קראתי לא מעט ספרים בחיי שבהם הדמויות היו שונות ממני. רובם המכריע, למעשה. הבעיה היא לא אם הדמות הראשית שונה ממני, אלא אם אנשים כמוני רשאים להתקיים במציאות של הספר – בין אם היא מתיימרת לשקף את המציאות שלנו או מציאות חלופית. אז למי שרוצה לקרוא ספרים שיש בהם לסביות, הומואים, בי, טרנס, קווירז, אבינאריות, אמיניים וארומנטיות – הרשימה הזו היא כיוון טוב. יש בה ספרות היסטורית ריאליסטית, ממלכות פנטזיה קסומות, אופרות חלל טכנולוגיות, רומנים רומנטיים, מתח ואימה. מקווה שתיהנו!

דיסקליימר: הרשימה הנ"ל אינה מתיימרת לייצג אף אחת מלבדי, היא לא מאוזנת בזהויות המיוצגות בה ומבוססת על ההעדפות האישיות שלי בלבד. אתן מוזמנות בשמחה לפרסם רשימות אלטרנטיביות, מגוונות ואינקלוסיביות יותר, לטובת מי שמחפשות ספרות גאה.

מרבית הספרים שמוזכרים פה לא תורגמו לעברית. אלה שזמינים בעברית מופיעים עם הכריכה הרלוונטית.

דמויות סאפפיות 

The Priory Of The Orange Tree / Samantha Shannon

תקציר

המלכה סבראן התשיעית צריכה להביא יורשת לממלכה על מנת להציל אותה מאבדון. איאד היא מרגלת בחצר המלכה שנשלחה בשם מחתרת מגיות להשגיח על סבראן מקרוב. טאנה התכוננה כל חייה להיות רוכבת דרקונים, אך היא תיאלץ לקבל החלטות שעלולות למנוע ממנה להגשים את ייעודה. ממלכות המזרח והמערב נאבקות בזמן שכוח אפל עשוי לאיים על שתיהן. בניית עולם נהדרת, דרקוני אש, דרקוני מים, ממלכות יריבות, בריתות, פוליטיקה ודת, גזענות והומופוביה וקסם והמון יופי וחמלה.

תגיות: פוליטי, פנטזיה, פמיניזם, ארון, משפחה, דת, תפקידי מגדר, רומנטי

The Pull Of The Stars / Emma Donoghue

תקציר

העלילה מלווה בסך הכול 3 ימים בחייה של ג׳וליה פאוורז, אחות רווקה במחלקת יולדות חולות שפעת בדבלין של 1918. המגפה בשיאה, המלחמה ברקע, ותפיסות נוצריות מוסרניות משפיעות על בריאות היולדות והתינוקות. המחלקה במחסור כוח אדם, וג׳וליה מוצאת את עצמה נדרשת להפעיל יותר סמכות משהייתה לה בעבר. הסיפור מובל ע"י דמויות נשיות – גם המחלקה הספציפית וגם המלחמה לא משאירות הרבה גברים בסביבה.

תגיות: מגפה, היסטורי, פוליטי, דת, זכויות פריון, פמיניזם

Music From Another World / Robin Talley

תקציר

תמי היא נערה ממשפחה גדולה במחוז אורנג׳. דודתה ובעלה הכומר ייסדו כנסיה בפטיסטית חדשה וכל המשפחה מגויסת לתמוך בכנסיה ובמאבק של אניטה בראיינט נגד החוטאים המאיימים על ערכי המשפחה. עמוק בארון, תמי כותבת מכתבים שלא יישלחו להרווי מילק. שרון היא נערה סטרייטית בסן פרנסיסקו. היא גרה עם אמה הקתולית ואחיה הגיי שהשביע אותה לא לספר לאף אחד ובטח שלא לאימא שלהם. 

בקיץ 77׳ ביה"ס מצוות בין שרון לתמי לחילופי מכתבים שמתחילה כמטלה סתמית, עד שהן מבינות שיש להן הזדמנות לכתוב חופשי מבלי שיהיו לכך השלכות. ברקע להתכתבות, המאבקים של אניטה בראיינט מצד אחד ושל הרווי מילק מצד שני מלווים את חיי היום יום שלהן ומשפיעים על מהלך חייהן. והרבה מוזיקת פאנק.

תגיות: משפחה, דת, ארון, נוער, YA, היסטורי, פוליטי, רומנטי

The Outside / Ada Hoffman

תקציר

יסירה היא אסטרופיזיקאית מחוננת ואוטיסטית שעובדת על פרויקט פורץ דרך וצריכה להתמודד עם התנשאות של קולגות ועם עומס חושי של אירועים המוניים. העולם הוא עתידני ונשלט על ידי אלים ומלאכים שמכוונים את המדע והטכנולוגיה לטובתם ומצילים את בני האנוש מעצמם. לאחר שמשהו משתבש בהשקת הפרויקט, מלאכים בשירות האלה נמסיס חוטפים את יסירה למשימה סודית ולא מאפשרים לה אפילו לעדכן את בת זוגה איפה היא. במהלך המשימה היא תתעמת עם האמונה שלה, עם זכר המנטורית שלימדה אותה את כל מה שידעה לפני שנעלמה ללא עקבות, עם המרחק מכל מי שהיא אוהבת ומטקטיקות ההירגעות שלה. היא גם תגלה שלא במקרה מצאה את עצמה שם ועכשיו תצטרך להחליט למי היא נאמנה.

הספר עוסק לא מעט במטאפיזיקה ומוסר, בחתירה נגד דוגמה והתנגדות לדיכוי.

תגיות: מד"ב, חלל, דת, פוליטי, אוטיזם

דיסאוריינטלית / נגאר ג'וואדי

מצרפתית: רמה איילון

תקציר

קימיה סאדר היא מהגרת שהגיעה לפריז מאיראן. אנחנו פוגשות אותה בחדר ההמתנה של ד"ר גוטייה, מומחית פוריות, ובעודה ממתינה היא מגוללת את סיפור חייה וחיי משפחתה שהובילו אותה עד לרגע הזה. הסיפורים שזורים זה בזה בסדר לא כרונולוגי, כמעט אסוציאטיבי, ונעים בין העבר הקרוב להווה ולעבר הרחוק לסירוגין. לכאורה זו היסטוריה משפחתית, אבל היא נטועה עמוק באקלים הפוליטי והחברתי של איראן במהלך שנות ה-70' של המאה הקודמת וכן בצרפת ובעולם כולו בשנים שחלפו מאז.

אחד הספרים שהכי נהניתי מהם בשנה האחרונה. יכול להיות שלכלול אותו ברשימה הזו זה ספוילר בפני עצמו, אבל אם זה יוביל יותר קוראות אליו, אז אני בסדר עם זה.

תגיות: פוליטי, היסטורי, הורות, משפחה, הגירה, פמיניזם

אני שונאת את כולם חוץ ממך / גבי דאן ואליסון רסקין

מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון 

תקציר

ג׳ן ואווה הן החברות הכי טובות והן מקפידות לשמור על קשר אחרי שג׳ן עברה ללמוד בקולג׳ בחוף המזרחי ואווה נשארה בקליפורניה. הספר כולו הוא חלופת מיילים והודעות טקסט, שכוללות עדכונים, עקיצות, ריבים ואמוג׳יז (במידה). הן מתמודדות עם קשרים מיניים ורומנטיים, דיכאון, חרדה וocd, יציאה מהארון ויחסים עם ההורים, ועם הצורך לנקוט עמדה לנוכח עוולות חברתיות מסביב. הספר מאוד פוליטיקלי קורקט, אבל מצליח לעשות את זה מבלי ליפול לצדקנות או הטפה, מאוד קליל ועכשווי וזורם וכיפי. צחקתי בקול לא מעט לאורכו ונהניתי מאוד.

תגיות: YA, מערכות יחסים אפלטוניות, מחלות נפש, ארון, משפחה, פמיניזם

These Witches Don’t Burn / Isabel Sterling

תקציר

האנה היא מכשפת יסודות (elemental), להבדיל ממטילות כשפים (castors) וממכשפות דם (blood-witches). היא גרה בסיילם ועובדת בחנות ציוד לכישוף, שבעיקר נותנת מענה לרגז (regs, או מוגלגיםTM) שרוצים להתנסות בקסם או לתיירים נלהבים. את הזהות שלה היא חייבת לשמור בסוד כדי לא לסכן את השבט. כשמתחילים לקרות דברים משונים בעיירה, היא מתחילה לחשוד שמכשפת הדם שנתקלה בה בניו יורק רדפה אחריה לסיילם ומנסה להתנכל לה. אבל אולי זה בכלל צייד מכשפות שהגיע לעיר? במקביל היא מכירה את מורגן, נערה חדשה בעיר שתופסת את תשומת לבה, אבל ורוניקה, האקסית שלה, חושדת שהיא קשורה להתרחשויות האחרונות.

תגיות: פנטזיה אורבנית, משפחה, ארון, פמיניזם

All Eyes On Us / Kit Frick

תקציר

רוזלי בל גדלה במשפחה דתית אוונגליסטית, ויצאה מהארון כלסבית בגיל 13, תוך שהיא מבקשת עזרה מהוריה לחזור לדרך הישר. ההורים מספקים לה תמיכה בדמות טיפול המרה מטעם הכנסייה ונרגעים רק כשהיא מתחילה לצאת עם קרטר שו, מבלי לדעת שיש לו חברה ושהם במסלול המהיר לחיים משותפים בחברה הגבוהה. קרטר יוצא עם אמנדה בגלוי ובוגד בה עם רוזלי, שמשתמשת בו ככיסוי לאחר שהבינה שהלסביות לא תעבור, אבל הקשר לכנסייה כן. בערב השנה החדשה, אמנדה מקבלת הודעה אנונימית מאדם מסתורי ומתחילה מסכת של הטרדות ואיומים תחת הדרישה מאמנדה להיפרד מקרטר באופן פומבי. הספר מסופר מנקודת מבטן של שתי הנערות המתמודדות עם לחצים משפחתיים שונים, כל אחת בדרכה.

תגיות: מתח, YA, נוער, משפחה, דת, ארון

As I Descended / Robin Talley

תקציר

בתיכון יוקרתי בווירג׳יניה, שתי שמיניסטיות מתחרות על פרס קינגסלי שמבטיח קבלה לאיזו אוניברסיטה שירצו. יש עוד מועמדים, אבל מריה ודלילה בפער עצום מהשאר וכולם יודעים שדלילה תנצח. לא שהיא צריכה את הפרס. 

הספר הוא עיבוד עכשווי YA למקבת׳ של שייקספיר. ביה"ס ממוקם באחוזה עתיקה של נוגשי עבדים, ולאחר שלילי, ברנדון ומריה מתגנבים לחדר האוכל אחרי כיבוי אורות כדי לעשות סיאנס, דברים משונים מתחילים לקרות בקמפוס. החיבור למקבת׳ מצד אחד ולהיסטוריה של ארה"ב מצד שני, יחד עם התייחסות לתרבות הלטינו-אמריקנית של לה יורונה ולפוליטיקה סביב קבלה לאוניברסיטאות – כל אלה יוצרים מארג עשיר של מסגרת סיפורית לעלילה.

תגיות: אימה, פנטזיה אורבנית, YA, פוליטי, Retelling, ארון, נכות פיזית, פמיניזם

מפה של הבית / רנדה ג'ראר

מאנגלית: ארז אשרוב

תקציר

נידאלי היא בת לאימא מצרייה ואבא פלסטיני שנולדה בארה"ב וגדלה בכווית. היא מספרת על שנות ילדותה והתבגרותה על רקע המתיחות הפוליטית במזה"ת והנסיבות המשתנות סביבה בהמון הומור, אמפתיה ותחכום.

תגיות: פוליטי, היסטורי, פמיניזם, משפחה, הגירה, ארון, תפקידי מגדר

The Summer Of Jordi Perez / Amy Spalding

תקציר

אבי היא נערה שחולמת להשתלב בעולם האופנה ובינתיים מתחזקת בלוג מצליח על אופנה במידות גדולות. כשהיא ניגשת להתמחות בחנות הבוטיק החביבה עליה, היא מגלה שתצטרך להתחרות על ההתמחות עם ג'ורדי, צלמת מוכשרת ומגניבה והכי גרוע – היא מפתחת קראש על ג'ורדי. הספר מאוד קליל, מאוד טינאייג'רי ומאוד אמריקאי. יש בו עיסוק בדימוי גוף וביטחון עצמי, ביחסי משפחה, באמנות ובאופנה ובמעמד סוציואקונומי.

תגיות: דימוי גוף, YA, נוער, אופנה, אוכל, משפחה, רומנטי, פמיניזם

הומוביסים

לב המעגל / קרן לנדסמן

תקציר

גבע כץ הוא מכשף אמפת בתל אביב אלטרנטיבית שבה להיות להט"ב זה נון-אישיו אבל יש אפלייה ודיכוי כלפי מכשפים. הוא חי עם החברה הכי טובה שלו ומנסה רק לחיות את החיים שלו בשקט עד שקבוצה בשם "בני שמעון" מתחילה לרדוף מכשפים בצורה ממוקדת. 

תגיות: פנטזיה אורבנית, רומנטי, פוליטי, אקשן, משפחה, מתח

The Starless Sea / Erin Morgenstern

תקציר

זאכרי עזרא רולינס הוא סטודנט שנתקל יום אחד בספר ומוצא בו את עצמו. משם מתחילה שרשרת אירועים בלתי צפויים, מסועפים ומשולבים זה בזה. הספר הזה מתקדם כמו חידה, או אולי נכון יותר לומר כמו משחק קווסט שצריך לפתור את החידות שבדרך כדי להשלים את ההרפתקה. יש בו קסם ועולם בנוי היטב ופוטנציאל ליהפך לקלאסיקה מודרנית. היה לי מאתגר לעקוב אחרי חלק מההסתעפויות – תתי עלילות ששזורות זו בזו – אחת בתוך האחרת ולהיפך.

תגיות: פנטזיה אורבנית, משפחה 

The Magpie Lord / K J Charles

תקציר

לוסיין וודריי הוגלה לסין לפני עשרים שנה על ידי אביו – הלורד קריין הנודע לשמצה, אך כשהאב והאח מתים בפתאומיות הוא שב לאחוזה המשפחתית ונאלץ להתמודד עם כוחות מגיים שמנסים לפגוע בו. הוא שוכר את סטיבן דיי, מכשף שיודע את העבודה אבל גם נוטר טינה לאביו של לוסיין. יש קסם, יש יחסי מרות מורכבים, יש חברות קרובה בין גברים, יש מתח ואימה והומור ומין קינקי וקעקועים ועקעקים.

הספר הוא ראשון בסדרה, ואם התחברתן אז לצ'ארלס יש רפרטואר שלם וקהל קוראות נאמן.

תגיות: BDSM, פנטזיה, משפחה, ארון, היסטורי, מערכות יחסים אפלטוניות, מתח, רומנטי, מין

Scrap Metal / Harper Fox

תקציר

ניקל סיקליף גדל בצל אחיו הבכור, המועדף, בחוות סיקליף בסקוטלנד. לאחר שאחיו ואמו נהרגו בתאונה קשה בספרד, הוא עוזב את לימודי הבלשנות וחוזר לחווה לעבוד בה יחד עם סבו, קרוב המשפחה האחרון שנותר לו. לילה קר אחד קם ניקל ומוצא פורץ שחדר לשטח החווה. הוא מרחם עליו אף על פי שאין לו שום סיבה לסמוך עליו.

בחודשים הבאים יתמודד ניקל עם ניהול התקציב של החווה, עם הסב הזעוף שהיה מעדיף את חברת אחיו הגדול, עם האקס שרוצה לחזור לזרועותיו ועם נסיונות שידוך לאלמנה הטרייה. כל זה בזמן שהחלום לחזור ללימודים הולך ומתרחק, והוא לא יודע מה לחשוב על הגבר החדש בחווה שנושא אתו סוד אפל. זה ספר מתקתק, רומנטי להחריד ומלא בתיאורי נוף של חופי סקוטלנד ובניבי לשון מגאלית. יש תיאורי סקס – כתובים היטב ובמידה, וחשוב לא פחות – שיח הסכמה וסיכונים, sti וסיכוך.

תגיות: משפחה, ארון, מין, רומנטי

דמויות טרנסיות

Pet / Akwaeke Emezi

תקציר

ג'אם היא נערה בעיר לוסיל, שבה כבר אין מפלצות שפוגעות באנשים – ובמשתמע כבר אין דיכוי משום סוג. אלא שיצור שקם לחיים מתוך ציור של אימא שלה טוען שיש מפלצת שעליו לצוד, ושהיא נמצאת בביתו של רידמפשן, החבר הכי טוב של ג'אם. ג'אם נאבקת בדחף להכחיש וצריכה לבחור איך לפעול והאם לעזור ליצור ומה לספר לרידמפשן. זו נובלה מרגשת שעושה קווץ' בלב במקומות הנכונים. 

תגיות: פנטזיה אורבנית, נובלה, YA, נוער, פוליטי, פמיניזם

The Four Profound Weaves / R B Lemberg

תקציר

רוח, חול, שיר ועצם הם ארבעת היסודות שמהם אורגים הסורונים. אויזייה רוצה ללמוד לארוג מוות, אבל יש לכך מחיר שהיא עדיין לא יודעת עליו. נשות החאנה סוחרות נודדות בזמן שהגברים חיים ביישובים הפנימיים, וגבר ללא שם מחפש לעצמו שם חדש שיעזור לו להשיל את השנים שבהן חי בארון ולמצוא את דרכו החדשה. שתי הדמויות נפגשות ויוצרות חיבור מיוחד למרות הזרות והמשקעים.

זוהי נובלה ראשונה ביקום הציפורי של למברג, ואישית אני מקווה שיהיו עוד כי הרגשתי שקיבלנו רק טעימה ממנו. אני כן אסייג שהיקום ובניית העולם עניינה אותי הרבה יותר מהעלילה הספציפית, אבל אולי זה כי היא מוכרת לי מדי מהחיים.

תגיות: פנטזיה, נובלה, טרנזישן, תפקידי מגדר, ארון

The Black Tides of Heaven / Neon Yang

תקציר

אקהא ומוקויא הם תאומות חסרי מגדר שגדלו יחד במנזר עד שמוקויא מגלה כישרון נבואי ואמן השליטה דורשת את מוקויא בחזרה. בחברה שהן חיים בה ילדות נולדים ללא מגדר, בוחרות בעצמן את המגדר שלהם ועוברים טקס "אישור" לאחר כמה שנים במגדר שבחרו. הבחירות של כל אחד מהתאומות ישפיעו על מהלך החיים שלהם ועל התפקיד שייקחו על עצמן ביחס לשלטון ולמרד. קצת חבל לי שכולן חייבים בסופו של דבר לבחור מגדר (אחד מבין שניים) ושמבנה הגוף, אפשרויות הרבייה והתפקידים החברתיים נגזרים כולם מהבחירה הזו. בכל מקרה אהבתי שזה ממש לא מוקד העלילה, אלא רק מאפיין רקע של העולם. המעבר בין כינויי גוף נעשה בצורה טובה ואמינה, ויש ענייני שפה שכנראה יעבדו טוב יותר בעברית הממוגדרת (ואחרים שיעבדו הרבה פחות).

תגיות: פנטזיה, טרנזישן, פוליטי, תפקידי מגדר, נובלה

Tranny: Confessions Of Punk Rock’s Most Infamous Anarchist Sellout / Laura Jane Grace

תקציר

אוטוביוגרפיה מרתקת ונוקבת של לורה ג'יין גרייס, אנרכיסטית טרנסית שיצאה מהארון לאחר שהתפרסמה כסולנית הלהקה Against Me! ונאלצה להתמודד עם טרנזישן תחת אור הזרקורים לפני עשרים שנה וללא מערך תמיכה יציב או איזשהו מודל לחיקוי.

תגיות: פוליטי, היסטורי, אנטי קפיטליסטי, טרנזישן, תפקידי מגדר, משפחה, פמיניזם

דמויות אייס/ארו

Firebreak / Nicole Kornher-Stace

תקציר

מאה שנה קדימה, העולם נשלט על ידי תאגידים שמנצלים את משאבי הטבע ומתחזקים מלחמה שמשווקת ומיוחצנת היטב לציבור כדי לדכא כל ביקורת. מים מוקצבים במנות מדודות ויש מכונות הרג שהתאגיד פיתח ופרסם כגיבורי השעה לאהדת ההמונים. מל היא גיימרית שרק מנסה לחיות את חייה ומוצאת את עצמה בחזית מרד. ספר מעולה ולא פשוט לקריאה. יש אלימות, גזלייטינג, עינויים.

האמת היא שהתלבטתי אם לכלול את הספר הזה פה כי אין ממש עיסוק מפורש בזהות אייסית/ארו, אבל יש קשרים משמעותיים שאינם מיניים או רומנטיים וזה משהו שהמחברת מדברת עליו כמטרה מוצהרת.

תגיות: YA, מד"ב, פוליטי, אנטי קפיטליסטי, מערכות יחסים אפלטוניות

למה או או כשאפשר גם וגם וגם

הספרים בקטגוריה הזו כוללים דמויות ממגוון זהויות ולא יכולתי להכניס אותן תחת אחת הקטגוריות הקודמות.

Victories Greater Than Death / Charlie Jane Anders

תקציר

טינה גדלה כנערה אנושית על כדור הארץ, אבל ידעה כל הזמן שהיא למעשה שכפול של חייזרית גיבורה שנהרגה בקרב עתיק יומין ושיום אחד יבואו לאסוף אותה שוב להציל את היקום. היא מצפה בקוצר רוח להגשים את ייעודה, ואז נאלצת להתמודד עם כל מה שמשתבש בדרך. הדמויות מגוונות במוצאן ובמגדרן, עם סיפורי רקע מעניינים ועיסוק בסוגיות פוליטיות מורכבות.

דמויות מציגות לשון פנייה מיד לאחר שם כחלק אינטגרלי מהיכרות, יש מערכת יחסים סאפפית, יש דמויות על הקשת הטרנסית. הספר מקוטלג כ-YA אבל מתאים גם לנוער צעיר.

תגיות: חלל, מד"ב, אקשן, פנטזיה, נוער, YA, פוליטי

We Are Satellites / Sarah Pinsker

תקציר

ואל היא מורה לספורט, ג'ולי עובדת בשביל נבחר ציבור, יחד הן מגדלות את דייוויד המתבגר ואת סופי אחותו הקטנה שחולה באפילפסיה. כשנכנס לאופנה גאדג'ט חדש שאמור לשפר ביצועים קוגניטיביים, לכל אחד מהם יש דעה ומטען רגשי אחר כלפיו. בייחוד כשנראה שהוא תופס תאוצה ומתקבע כנורמה בבתי ספר, במקומות עבודה ובצבא. מי שאין לו נשאר מאחור. הספר נע בין נקודות המבט של ארבעת בני המשפחה לאורך השנים ועוסק בסוגיות של אפלייה, כוח תאגידי, אקטיביזם, בדידות וסולידריות. אחד הדברים שאני אוהבת בספרים של פינסקר הוא שהם מד"ב קרוב מאוד, שאפשר לחלוטין לדמיין אותו קורה מחר בבוקר. אין לי היכרות אישית עם אפילפסיה, אבל נראה שהייצוג מכבד ומורכב. הייצוג הלהט"בי פה כמעט שקוף במובן שהוא נון-אישיו ואין בו עיסוק מפורש. יש פשוט משפחה בת שתי אימהות, יש חבר טוב שהוא טרנס, יש אדם אבינארי וכולם מציגים לשון פנייה באגביות ובלי התייחסות מיוחדת. זה נחמד.

תגיות: מד"ב, פוליטי, משפחה, מערכות יחסים אפלטוניות, אנטי קפיטליסטי

סטון בוץ' בלוז / לזלי פיינברג

מאנגלית: יסמין פיאמנטה

תקציר

זה הסיפור של ג'ס, שמתחילה כילדה חריגה, ובחיפוש אחר מקום להרגיש בו בנוח מנסה להשתלב בסצינת הלסביות בוץ'-פם בברים קוויריים מחתרתיים בבאפלו של שנות ה-60, עובר טרנזישן ומתחיל להזדהות כגבר תוך ניסיון להסתיר את עברו, ואז מוצאת את עצמו בטווח שבין לבין. חוויות חייו מסופרות בכנות מכאיבה, בלי שום רחמים על הקוראת. מאוד קווירי, מאוד מאתגר.

תגיות: היסטורי, פוליטי, ארון, תפקידי מגדר, טרנזישן, פמיניזם

The Long Way To A Small Angry Planet (Wayfarer Series)/ Becky Chambers

תקציר

רוזמרי מצטרפת לצוות משימה במטרה לנקב חורי תולעת שישמשו קיצורי דרך בין נקודות שונות בחלל. היא לומדת להכיר את אנשי הצוות – אנושיים וחייזריים ממינים שונים, בעודם בדרכם לביצוע המשימה מעבר לכל המכשולים שבדרך. יש מכשולים ויש אקשן, אבל הסוד הגדול של הספר הזה ושל הסדרה שממשיכה אותו הוא במערכות יחסים בין אנשים שונים ובדרכים שונות להתקרב ולגלות חמלה וחיבה.

תגיות: חלל, מד"ב, אקשן, פוליטי, אנטי קפיטליסטי, רומנטי, משפחה, הגירה, פמיניזם

The Future Of Another Timeline / Annalee Newitz

תקציר

חבורה של חוקרות היסטוריה שמסיירות בעבר במטרה לתעד ולהבין אירועים היסטוריים משמעותיים מחליטות לערוך שינויים לטובת עתיד צודק יותר. כמו בכל שינוי שהוא תוצאה של אקטיביזם, יש גם באקלאש וחבורת ריאקציונרים שפועלת באקטיביזם נגדי. כל שינוי גם משפיע על איך ההווה נראה וחלק מהסיכון בעריכה כזו הוא שהחוקרות שמחכות בהווה עשויות לזכור מהלך חיים שונה מזה שהסיירת זוכרת.

תגיות: מד"ב, היסטורי, פוליטי, זכויות פריון, ארון, פמיניזם, הגירה

Girl, Woman, Other / Bernardine Evaristo

תקציר

למרות השם הגרוע, הספר הזה עשה לי טוב, ממש טוב. זה ספר נקודות מבט, ויש בו הרבה מהן. במאית תאטרון לסבית אמונוגמית, אימא חד הורית, חקלאית מבוגרת, אקטיביסט.ית אבינארי.ת, מורה להיסטוריה ועוד. לכל אחת מהדמויות יש היסטוריה, מערכות יחסים, קשיים, חששות. הכי בנאלי וקלישאתי לכאורה, אבל זה מסופר טוב. כל כך טוב שלמרות ריבוי הדמויות והסיפורים, אפשר למצוא את החיבור עם כל אחת מהן.

תגיות: משפחה, ארון, פוליטי, היסטורי, טרנזישן, מערכות יחסים אפלטוניות, תפקידי מגדר, פמיניזם

Once & Future / Amy Rose Capetta & Cori McCarthy

תקציר

ארי היא גלגול בן זמננו של המלך ארתור, וצריכה להציל את הממלכה מתאגידי הרשע ששולטים ביקום. עיבוד מד"בי לאגדת המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, עם ג'נדרבנדינג, מסע בזמן ובחלל, ופוליטיקה בין גלקטית.

תגיות: פנטזיה, מד"ב, חלל, Retelling, YA, משפחה, הגירה, פוליטי, פמיניזם, אנטי קפיטליסטי, רומנטי

The Wicked + The Divine
Vol. 1: The Faust Act / Kieron Gillen, Jamie McKelvie

תקציר

פעם במאה, 12 אלים מתגשמים מחדש בגופם של בני נוער, זוכים לתהילת עולם ומתים שוב כעבור שנתיים. אנחנו נחשפות להתרחשות מנקודת מבטה של לורה, נערה אנושית שמעריצה את האלים ורוצה בכל מאודה להיות חלק מהם. הם אינם חבורה, ואינם בעלי מטרה משותפת או רצון להציל את העולם. הם רוצים לנצל את המיטב מהזמן שיש להם.

בחוברת הראשונה אנחנו מלוות את סיפורה של לוסי (לוציפר) שנאשמת ברצח ולורה נחושה לעזור לה להוכיח את חפותה. הדמויות חכמות והעלילה מסקרנת, מפתיעה ומשעשעת.

תגיות: קומיקס, YA, פנטזיה אורבנית, אקשן, דת

רובורצח: כשל מערכות / מרתה וולס

מאנגלית: דידי חנוך

תקציר

רובורצח הוא השם האירוני שבחרה לעצמה יחידת האבטחה שנשלחה עם צוות המשימה של ד"ר מנסה. יחידת אבטחה שמטרתה להגן על חברי המשימה ושיש לה מנגנון שאמור לוודא שהיא לא תיהפך למכונת רצח במקרה של תקלה. כשהיא מצליחה לפרוץ למרכז הבקרה של עצמה ולנטרל אותו, היא מנצלת את האפשרות לצפייה בשעות של סדרות מד"ב או דרמה אנושית בחלל. 

הדמות הראשית מספרת את עלילותיה בגוף ראשון, ותוך כדי כך מעירה על התנהגויות אנושיות שגרתיות. היא עצמה חסרת מגדר או שם, ומרבית הדמויות מכנות אותה "יחידת אבטחה" ומדברות עליה בit בגוף שלישי. לדמויות אחרות יש מגדרים שונים, כולל דמות שמזדהה במגדר שלישי וכינויי הגוף שלו.ה הם te/ter. יש נרמול של נישואים מרובי משתתפים ומשפחות שכנראה היינו מכנות אותן "אלטרנטיביות" במציאות שלנו. יש הדהוד תחושות של דיספוריה והיבטים נוספים של חוויה טרנסית, של אמיניות, ארומנטיות, וגם של א.נשים neurodivergent. רק הראשון בסדרה תורגם לעברית, למיטב ידיעתי.

תגיות: מד"ב, אקשן, פוליטי, חלל, מתח, משפחה

Looking For Group / Rory Harrison

תקציר

דילן הוא נער שהחלים מסרטן אחרי מאבק ממושך. בימים הארוכים בביה"ח הדבר העיקרי שהחזיק אותו היה משחק World of Warcraft שהצליח לשכנע את אימא שלו לקנות לו בכסף שגייסו לטיפול. במשחק הוא פוגש את ארדן, נערה בגילו, ולאט לאט נוצר ביניהם קשר קרוב ומשמעותי. הם אפילו מפלרטטים קצת, אבל זה הכול במשחק ודילן בכלל הומו ואין לזה משמעות. כשהוא מנסה להירשם שוב ללימודים אחרי שהחלים ולא מצליח, הוא לוקח את הרכב של אמו ויוצא למסע למצוא את ארדן. בניגוד לדילן, שאמו נאבקת כלכלית כדי לממן את הטיפול בו בנוסף לגיוס התרומות – ארדן גדלה עם כסף ועם מותרות, אבל גם עם אבא שמסרב להכיר במגדר ובשם שלה. יחד, הם יוצאים לרודטריפ חוצה ארה"ב, מכירים זה את זה לראשונה בלי תיווך.

תגיות: YA, נוער, פוליטי, משפחה, ארון, רומנטי

פורסם על ידי: vandersister | מרץ 26, 2021

נאדות נפוחים, עבר זמנכם

"המקום הכי חם בגיהינום" פרסם היום תחקיר מקיף על מעלליו של המשורר, הפובליציסט והמורה לאמנות יצחק לאור, שמתעד עשרות שנים של הטרדות ותקיפות מיניות במסגרות שונות. אם אתן מתכוונות לקרוא את התחקיר המלא, וזה בהחלט תחקיר מעולה, אנא הצטיידו לפני כן בכדור נגד בחילה ובמים עם לימון. תחושת הקבס העולה לגרון היא בלתי נמנעת.

זו לא הפעם הראשונה שעולות טענות נגד לאור. כבר לפני יותר מעשור הועלו טענות כאלה נגדו. המשורר איים בזמנו בתביעת דיבה, שמעולם לא מומשה, כנגד המתלוננות. מדברי הקורבנות שלו בתחקיר ניכר כי יחסו המשפיל, המטריד והאגרסיבי של לאור היה סוד גלוי וידוע היטב בבתי הספר לאמנות שבהם לימד ובמסגרות שבהן עבד. קחו רגע לחשוב על זה: לפי התחקירים, אז והיום, ההתנהגות שלו הובאה לידיעת המעסיקים שלו והייתה ידועה וברורה במשך עשרות שנים, ועדיין האיש זכה להוקרה והערצה ונישא על כפיים על ידי הקולגות, על חשבון הקורבנות שלו.

כמעט באותה מידה כמו התחקיר עצמו והעדויות הרבות, גם התגובה של לאור לתחקיר מעוררת רצון עז להקיא. הנה רק ציטוטון קטון מתוכה, כי אני חסה על הקיבות והנפשות של כולנו:

"כיצד אדם יכול לעמוד מול האשמות בנות עשרות שנים, לגבי מעשים מתוארים, שחלקם לא היו ולא נבראו, וחלקם היו חוקיים לחלוטין בזמן המתואר, ולא היו נעשים כיום נוכח השתנות הנורמות החברתיות?"

במילים פשוטות, מה שמטריד את לאור הוא לא המעשים שעשה – בטח ובטח שהוא לא לוקח אחריות, או חושב לרגע על הנזק והפגיעה האיומה בקורבנות – אלא העובדה ש"הממזרות שינו את הכללים" ומה שפעם נחשב לסבבה (או כלשונו, "חוקי לחלוטין"), היום נחשב למעשה מגונה וראוי להוקעה. אנחנו לא באמת חייבות להסביר שוב שפעם גם עבדות הייתה חוקית, אבל תמיד הייתה לא מוסרית, נכון? אנחנו לא באמת חייבות לומר שפעם אונס נשים על ידי בעליהן לא היה אפשרי במסגרת החוק, אבל זה לא משנה את העובדה שזה עדיין אונס? כנראה שיש אנשים שעדיין לא מבינים מה ההבדל בין "חוקי" לבין "מוסרי".

כדי להוסיף חטא על פשע, "הארץ", העיתון שמאתרג את לאור כבר שנים והוריד את אפשרות התגובות לטורים שהוא מפרסם, פרסם ידיעה על התחקיר הזה של "המקום הכי חם בגיהינום". מחצית מהידיעה של "הארץ" מורכבת מפסקאות ארוכות ובכייניות שהן תגובתו של לאור לפרסום. הטיעונים שלו כה נוגעים ללב: לדבריו שופכים את דמו, פוגעים בציפור נפשו, הנשים המתלוננות שקרניות וממציאות, ומי שלא ממציאה – הדברים שעשה היו, כאמור, "חוקיים לחלוטין" בזמן שעשה אותם. תמצית התגובה: "אני ואני ואני ואני ואני ואני ואני". אף טיפה של מחשבה על הזולת שפגעת בו. אתה ואפסך עוד.

בין השנים 1996-2000 למדתי בבית ספר לאמנות בשם "קמרה אובסקורה". יצחק לאור לא לימד בו, למרבה המזל, אבל טיפוסים אמנותיים שראשם תקוע בישבנם היו גם היו. הנה רק כמה מהדברים שראיתי או שקרו לי בארבע שנות לימודי שם:

  • הערות אינסופיות בעלות אופי מיני
  • תלמיד שחפן את השדיים שלי, תוך כדי שיחת חולין, באמצע הכיתה. הייתי כל כך המומה שלא הצלחתי להגיב
  • הערות מיזוגניות ומזלזלות מצד תלמידים ומורים כאחד, שהתייחסו לחוסר היכולת של נשים לעסוק באמנות "אמיתית"
  • רומנים נסתרים או גלויים של מורים/מורות עם תלמידות שצעירות מהם בכמה עשורים
  • פרוטקציה גלויה לתלמידות ששכבו עם המורים (מקום תצוגה טוב יותר בתערוכת סוף השנה, ציונים יותר טובים וכדומה)
  • זריקת זין מהדהדת של מורים שלא טרחו להכין מערכי שיעור, לא טרחו להגיע לשיעור, השליכו מטוסי נייר מהחלון בזמן השיעור במקום להקשיב לתלמידות.ים ועוד
  • זריקת זין של ראשי מחלקות שהגיבו לתלונות שהועלו בפניהם בטענות כגון "ככה זה בבית ספר לאמנות, אנחנו מכינים אתכן.ם לחיים האמיתיים"

לעולם לא אשכח את השיעור בהדפסת צבע שבו המורה ואחת התלמידות נכנסו לחדר החושך, ויצאו ממנו אחרי שעה ארוכה כששתיהן סתורות-שיער וסמוקות לחיים. בזמן השיעור. מול כולנו. לאף אחת.ד לא ממש היה אכפת בשלב הזה, כי "ככה זה בעולם האמנות". 

מה שאני מנסה לומר הוא שהבעיה היא לא רק ש"הממזרות שינו את הכללים". הבעיה היא שהתנהגות של אמנים זוכה להגנה בשם האמנות, וזה שקר בוטה. אמרו לנו ש"ככה זה, הוא אקצנטרי, הוא מתנהג ככה לכולן.ם, זה חלק מהתהליך שלו, זו מסורת של אמנים" ושאר בלופים שמעוותים את המציאות. האמת היא שאמן לא חייב להיות חרא של בנאדם כדי ליצור אמנות טובה. אם זה המצב, האמנות היא רק תירוץ לאופי המחורבן ולהתנהגות חסרת האחריות שלו. אני מכירה המון אמניות ואמנים שמעולם לא נגעו במישהי.ו אחר.ת ללא הסכמה, מעולם לא פגעו, מעולם לא הטרידו, ויוצרות.ים דברים יפהפיים ומפעימים. אעז ואומר: גם אני אמנית. אני כותבת סיפורי מד"ב-פנטזיה כבר שנים רבות, שניים מהם זכו בפרסים. לא הייתי צריכה לחפון אף ישבן, להעיר אף הערה מיזוגנית, לכפות את עצמי על אף אחת.ד, בשביל ליצור. 

לאור הוא נציג נאמן של דור אמנים נפוח ודינוזאורי שמשוכנע שחרמנותו-אמנותו. כאילו כל נשי העולם חייבות להכיל כל זקפה וכל גרבוץ שלו, כאילו כולן חייבות להעריץ את הבוטות שלו, כאילו יש בהתנהגות הדוחה הזו משהו "אותנטי", ניצוץ אלוהי של יצירתיות נשגבת הבוקעת מתוך תשוקתו המפעפעת של האמן המיוסר. זה בולשיט. כל המגיבים לידיעה של הארץ באמירות כמו "מי טו הגזימו, לא צריך לעשות עניין מכל דבר קטן, הוא אמן חשוב, הרסתם לו את החיים", שוכחים שהאמנים החשובים האלה משאירים אחריהם שורה ארוכה ומדממת של נשים שיישאו את צלקות הפגיעה בהן עד יומן האחרון, ושהאנשים האלה לא לוקחים אחריות, לא מכים על חטא ורק מתבכיינים על מר גורלם – בזמן שחבריהם לעידן המזוזואיקון ממשיכים לאתרג אותם מכל עבר. 

"מי טו הגזימו"? נהפוך הוא. מי טו רק מחממות מנועים. תודה ל"מקום הכי חם בגיהינום" שלא מרפות וממשיכות לתבוע את הצדק שמגיע לנפגעות. ובחורבן הפטריארכיה ננוחם.

פורסם על ידי: vandersister | אוקטובר 15, 2020

כיכר הלא מיואשים

הערב יצאנו שוב להפגין, המענטש ואני, בכיכר המייסדים בפתח שמיקווה, שזכתה לכינוי המאוד פתח-שמיקוואי, "כיכר המיואשים". התחלנו לפני כשלושה שבועות עם ארבעה אנשים וכיום אנחנו כבר מתקרבים לעשרים אישה ואיש. במונחים של פתח שמיקווה, זו כמעט הפגנה המונית.

מעבר לתגובות הקצרצרות שלא ממש מייצרות שיח פרודוקטיבי, לאמור "תמותו, יא שרמוטות", מדי פעם מתקרב להפגנה מישהו יותר ורבלי ואומר "בואי אני יסביר לך למה זה לא יעזור לך כל ההפגנות האלה". ההסבר מורכב בדרך כלל מהטיעונים הבאים:

  1. רק ביבי / ביבי הוא המלך / אין מי שיחליף את ביבי / תמיד היה ביבי ותמיד יהיה ביבי
  2. אלטלנה / בן גוריון ריסס אותנו בדי.די.טי / מפא"י מושחתים
  3. מי מממן את ההפגנות שלכם / קיבלתם כסף מהקרן החדשה
  4. זה לא יעזור לכם / בכל מקום יש שחיתות / נכון שהמצב חרא אבל זה מה יש
  5. אמא שלכם זונה.

יש וריאציות שונות. לפעמים זה לא בן גוריון אלא גולדה מאיר או משה דיין, לפעמים המימון שלנו, כביכול, מגיע מהתקשורת (?) ולא מהקרן החדשה, לפעמים לא אמא שלנו אלא סבתא שלנו זונה, אבל בגדול, זה המהלך הלוגי של מי שמנסים לשכנע אותנו בנאום שלם למה לא יעזור לנו להפגין.

בדרך כלל אני נוטה להשיב שאין לי מושג אם זה יעזור, אבל לא לעשות כלום בטוח לא יעזור. הערב בהפגנה, תוך כדי קרב צעקות חינני עם אחד מהמסבירים הוורבליים, הייתה לי הארה. זו לא התשובה הנכונה, "אין לי מושג אם זה יעזור". התשובה הנכונה היא "בוודאי שזה יעזור. זה כבר עוזר."

קחו למשל את הזאבים.

פרא אציל

זאבים מייללים משלל סיבות. הם מייללים כדי להכריז על טריטוריה, כדי לחזק את הגיבוש של הלהקה, כדי לתקשר אחד עם השני, ומעבר לזה, הם מייללים כדי להביע חיבה ולחזק את הקשרים האינטימיים ביניהם. היללה היא קריאה שמעניקה תחושת שייכות, קרבה, תכלית משותפת וסולידריות. היללה היא מה שמאחד את הלהקה, גם כשהזאבים נמצאים במרחק גדול זה מזה, או רחוקים מהבית והמאורה. זאב שמיילל יודע מי הוא ולאן הוא שייך.

ארוווווו

עכשיו, אני לא טוענת שאנחנו, קבוצות המפגינים הקטנות שפזורות ברחבי הארץ, כולנו זאבים אציליים שנושאים חוטם אל הירח המלא ומייללים בפראות קדמונית. חלקינו יותר כמו כלבים מבויתים שהתרחקו מאוד מאוד מהזאב המקורי, ואיבדו חלק גדול מהקשר לטבע. אבל גם כלבים יודעים איך ליילל.

אופס

וגם אנחנו עוד זוכרות איך לילל. את קול הקדומים הזה עוד לא איבדנו. אנחנו עומדות ומפגינות כדי לשלוח יללה של סולידריות לקבוצות האחרות בלהקה או בשבט שלנו. אנחנו מפגינות כדי להביע חיבה ולנסוך את אותה תחושה של תכלית משותפת. אנחנו מפגינות כדי להראות לדור הצעיר של גורות וגורים איך ליילל. אנחנו מפגינות כי כשאנחנו שם, מראות נוכחות ומשמיעות קול, אנחנו לא מרגישות לבד. וברגעים האלה, אותה תחושה של ייאוש וחוסר אונים שהמסבירים למיניהם מנסים להטביע בנו כדי למסמס את המחאה הצודקת שלנו, הולכת ומתרחקת ככל שהיללה שלנו מתגברת ומתעצמת.

לכן, מעתה והלאה, בכל פעם שמישהו ינסה להסביר לי שאין טעם להפגין כי זה לא עוזר – אגיד לו שזה מאוד עוזר, ושאנחנו מנצחים במלחמה הזו בעצם הנוכחות שלנו שם. מה ש"עוזר" במובן הזה לא בא לידי ביטוי בהחלפת שלטון מיידית. תהליכים של סולידריות חברתית ושיקום הזוועה המשוסעת והמפולגת שהיא החברה הישראלית של היום (ושהשליט הנוכחי אחראי לחלק הארי שבה) ידרשו הרבה סבלנות, התמדה וחזרה על מסרים בסיסיים של אחדות ותקווה.

לכן נחזור שוב לכיכר במוצאי שבת ונצעק שוב "הון, שלטון, עולם תחתון", ונדע שהלהקה שלנו, שפזורה בכל רחבי הארץ, שומעת ומחזירה לנו יללה. כאילו אין ייאוש בכיכר כלל.

Older Posts »

קטגוריות