פורסם על ידי: vandersister | יוני 2, 2021

פוסט אורח'ת: 30 ספרים מומלצים לחודש הגאווה

לאחרונה עלתה הצעה בטוויטר להתחיל להשתמש בגרש בודד כדי לאפשר שפה מגדרית שוויונית יותר. כמו למשל במשפט: אתן'ם מוזמנות'ים ליהנות מרשימת הספרים שלפניכן'ם, שנכתבה ביד אוהבת על ידי ליאור מאלי, קוויר ותולעת ספרים נלהבת. לא מכירות'ים מספיק את השפה של הקהילה? מרגישות'ים שיש תרבות שלמה שפספסתן'ם ואתן'ם לא בטוחות'ים איך להכיר, ללמוד ולתמוך? נסו לשלב שינויים קטנים, כמו למשל שימוש בגרש (או אמצעי אחר) לשפה שוויונית, הנכחה וקידום של נטיות מיניות שאינן הטרוסקסואליות בספרות, קולנוע, אמנות וכו', וקריאה של חומרים רלוונטיים כדי להעשיר את הידע שלכן'ם. לא תתחרטו על הרחבת האופקים. חודש גאווה שמח! ליאור, הבמה שלך!


לכבוד חודש הגאווה, ערכתי רשימה של ספרי קריאה במגוון ז'אנרים שכוללים דמויות מהקהילה. בפעם הקודמת שניסיתי לעשות משהו כזה, קיבלתי המון תגובות שמנסות לייתר את הצורך בייצוג קהילתי בספרות, כמו "מה זה משנה בכלל?" או "אם הסיפור כתוב טוב, אני אוכל להזדהות עם הדמות גם אם היא לא בדיוק כמוני". במידה מסוימת, זה נכון. קראתי לא מעט ספרים בחיי שבהם הדמויות היו שונות ממני. רובם המכריע, למעשה. הבעיה היא לא אם הדמות הראשית שונה ממני, אלא אם אנשים כמוני רשאים להתקיים במציאות של הספר – בין אם היא מתיימרת לשקף את המציאות שלנו או מציאות חלופית. אז למי שרוצה לקרוא ספרים שיש בהם לסביות, הומואים, בי, טרנס, קווירז, אבינאריות, אמיניים וארומנטיות – הרשימה הזו היא כיוון טוב. יש בה ספרות היסטורית ריאליסטית, ממלכות פנטזיה קסומות, אופרות חלל טכנולוגיות, רומנים רומנטיים, מתח ואימה. מקווה שתיהנו!

דיסקליימר: הרשימה הנ"ל אינה מתיימרת לייצג אף אחת מלבדי, היא לא מאוזנת בזהויות המיוצגות בה ומבוססת על ההעדפות האישיות שלי בלבד. אתן מוזמנות בשמחה לפרסם רשימות אלטרנטיביות, מגוונות ואינקלוסיביות יותר, לטובת מי שמחפשות ספרות גאה.

מרבית הספרים שמוזכרים פה לא תורגמו לעברית. אלה שזמינים בעברית מופיעים עם הכריכה הרלוונטית.

דמויות סאפפיות 

The Priory Of The Orange Tree / Samantha Shannon

תקציר

המלכה סבראן התשיעית צריכה להביא יורשת לממלכה על מנת להציל אותה מאבדון. איאד היא מרגלת בחצר המלכה שנשלחה בשם מחתרת מגיות להשגיח על סבראן מקרוב. טאנה התכוננה כל חייה להיות רוכבת דרקונים, אך היא תיאלץ לקבל החלטות שעלולות למנוע ממנה להגשים את ייעודה. ממלכות המזרח והמערב נאבקות בזמן שכוח אפל עשוי לאיים על שתיהן. בניית עולם נהדרת, דרקוני אש, דרקוני מים, ממלכות יריבות, בריתות, פוליטיקה ודת, גזענות והומופוביה וקסם והמון יופי וחמלה.

תגיות: פוליטי, פנטזיה, פמיניזם, ארון, משפחה, דת, תפקידי מגדר, רומנטי

The Pull Of The Stars / Emma Donoghue

תקציר

העלילה מלווה בסך הכול 3 ימים בחייה של ג׳וליה פאוורז, אחות רווקה במחלקת יולדות חולות שפעת בדבלין של 1918. המגפה בשיאה, המלחמה ברקע, ותפיסות נוצריות מוסרניות משפיעות על בריאות היולדות והתינוקות. המחלקה במחסור כוח אדם, וג׳וליה מוצאת את עצמה נדרשת להפעיל יותר סמכות משהייתה לה בעבר. הסיפור מובל ע"י דמויות נשיות – גם המחלקה הספציפית וגם המלחמה לא משאירות הרבה גברים בסביבה.

תגיות: מגפה, היסטורי, פוליטי, דת, זכויות פריון, פמיניזם

Music From Another World / Robin Talley

תקציר

תמי היא נערה ממשפחה גדולה במחוז אורנג׳. דודתה ובעלה הכומר ייסדו כנסיה בפטיסטית חדשה וכל המשפחה מגויסת לתמוך בכנסיה ובמאבק של אניטה בראיינט נגד החוטאים המאיימים על ערכי המשפחה. עמוק בארון, תמי כותבת מכתבים שלא יישלחו להרווי מילק. שרון היא נערה סטרייטית בסן פרנסיסקו. היא גרה עם אמה הקתולית ואחיה הגיי שהשביע אותה לא לספר לאף אחד ובטח שלא לאימא שלהם. 

בקיץ 77׳ ביה"ס מצוות בין שרון לתמי לחילופי מכתבים שמתחילה כמטלה סתמית, עד שהן מבינות שיש להן הזדמנות לכתוב חופשי מבלי שיהיו לכך השלכות. ברקע להתכתבות, המאבקים של אניטה בראיינט מצד אחד ושל הרווי מילק מצד שני מלווים את חיי היום יום שלהן ומשפיעים על מהלך חייהן. והרבה מוזיקת פאנק.

תגיות: משפחה, דת, ארון, נוער, YA, היסטורי, פוליטי, רומנטי

The Outside / Ada Hoffman

תקציר

יסירה היא אסטרופיזיקאית מחוננת ואוטיסטית שעובדת על פרויקט פורץ דרך וצריכה להתמודד עם התנשאות של קולגות ועם עומס חושי של אירועים המוניים. העולם הוא עתידני ונשלט על ידי אלים ומלאכים שמכוונים את המדע והטכנולוגיה לטובתם ומצילים את בני האנוש מעצמם. לאחר שמשהו משתבש בהשקת הפרויקט, מלאכים בשירות האלה נמסיס חוטפים את יסירה למשימה סודית ולא מאפשרים לה אפילו לעדכן את בת זוגה איפה היא. במהלך המשימה היא תתעמת עם האמונה שלה, עם זכר המנטורית שלימדה אותה את כל מה שידעה לפני שנעלמה ללא עקבות, עם המרחק מכל מי שהיא אוהבת ומטקטיקות ההירגעות שלה. היא גם תגלה שלא במקרה מצאה את עצמה שם ועכשיו תצטרך להחליט למי היא נאמנה.

הספר עוסק לא מעט במטאפיזיקה ומוסר, בחתירה נגד דוגמה והתנגדות לדיכוי.

תגיות: מד"ב, חלל, דת, פוליטי, אוטיזם

דיסאוריינטלית / נגאר ג'וואדי

מצרפתית: רמה איילון

תקציר

קימיה סאדר היא מהגרת שהגיעה לפריז מאיראן. אנחנו פוגשות אותה בחדר ההמתנה של ד"ר גוטייה, מומחית פוריות, ובעודה ממתינה היא מגוללת את סיפור חייה וחיי משפחתה שהובילו אותה עד לרגע הזה. הסיפורים שזורים זה בזה בסדר לא כרונולוגי, כמעט אסוציאטיבי, ונעים בין העבר הקרוב להווה ולעבר הרחוק לסירוגין. לכאורה זו היסטוריה משפחתית, אבל היא נטועה עמוק באקלים הפוליטי והחברתי של איראן במהלך שנות ה-70' של המאה הקודמת וכן בצרפת ובעולם כולו בשנים שחלפו מאז.

אחד הספרים שהכי נהניתי מהם בשנה האחרונה. יכול להיות שלכלול אותו ברשימה הזו זה ספוילר בפני עצמו, אבל אם זה יוביל יותר קוראות אליו, אז אני בסדר עם זה.

תגיות: פוליטי, היסטורי, הורות, משפחה, הגירה, פמיניזם

אני שונאת את כולם חוץ ממך / גבי דאן ואליסון רסקין

מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון 

תקציר

ג׳ן ואווה הן החברות הכי טובות והן מקפידות לשמור על קשר אחרי שג׳ן עברה ללמוד בקולג׳ בחוף המזרחי ואווה נשארה בקליפורניה. הספר כולו הוא חלופת מיילים והודעות טקסט, שכוללות עדכונים, עקיצות, ריבים ואמוג׳יז (במידה). הן מתמודדות עם קשרים מיניים ורומנטיים, דיכאון, חרדה וocd, יציאה מהארון ויחסים עם ההורים, ועם הצורך לנקוט עמדה לנוכח עוולות חברתיות מסביב. הספר מאוד פוליטיקלי קורקט, אבל מצליח לעשות את זה מבלי ליפול לצדקנות או הטפה, מאוד קליל ועכשווי וזורם וכיפי. צחקתי בקול לא מעט לאורכו ונהניתי מאוד.

תגיות: YA, מערכות יחסים אפלטוניות, מחלות נפש, ארון, משפחה, פמיניזם

These Witches Don’t Burn / Isabel Sterling

תקציר

האנה היא מכשפת יסודות (elemental), להבדיל ממטילות כשפים (castors) וממכשפות דם (blood-witches). היא גרה בסיילם ועובדת בחנות ציוד לכישוף, שבעיקר נותנת מענה לרגז (regs, או מוגלגיםTM) שרוצים להתנסות בקסם או לתיירים נלהבים. את הזהות שלה היא חייבת לשמור בסוד כדי לא לסכן את השבט. כשמתחילים לקרות דברים משונים בעיירה, היא מתחילה לחשוד שמכשפת הדם שנתקלה בה בניו יורק רדפה אחריה לסיילם ומנסה להתנכל לה. אבל אולי זה בכלל צייד מכשפות שהגיע לעיר? במקביל היא מכירה את מורגן, נערה חדשה בעיר שתופסת את תשומת לבה, אבל ורוניקה, האקסית שלה, חושדת שהיא קשורה להתרחשויות האחרונות.

תגיות: פנטזיה אורבנית, משפחה, ארון, פמיניזם

All Eyes On Us / Kit Frick

תקציר

רוזלי בל גדלה במשפחה דתית אוונגליסטית, ויצאה מהארון כלסבית בגיל 13, תוך שהיא מבקשת עזרה מהוריה לחזור לדרך הישר. ההורים מספקים לה תמיכה בדמות טיפול המרה מטעם הכנסייה ונרגעים רק כשהיא מתחילה לצאת עם קרטר שו, מבלי לדעת שיש לו חברה ושהם במסלול המהיר לחיים משותפים בחברה הגבוהה. קרטר יוצא עם אמנדה בגלוי ובוגד בה עם רוזלי, שמשתמשת בו ככיסוי לאחר שהבינה שהלסביות לא תעבור, אבל הקשר לכנסייה כן. בערב השנה החדשה, אמנדה מקבלת הודעה אנונימית מאדם מסתורי ומתחילה מסכת של הטרדות ואיומים תחת הדרישה מאמנדה להיפרד מקרטר באופן פומבי. הספר מסופר מנקודת מבטן של שתי הנערות המתמודדות עם לחצים משפחתיים שונים, כל אחת בדרכה.

תגיות: מתח, YA, נוער, משפחה, דת, ארון

As I Descended / Robin Talley

תקציר

בתיכון יוקרתי בווירג׳יניה, שתי שמיניסטיות מתחרות על פרס קינגסלי שמבטיח קבלה לאיזו אוניברסיטה שירצו. יש עוד מועמדים, אבל מריה ודלילה בפער עצום מהשאר וכולם יודעים שדלילה תנצח. לא שהיא צריכה את הפרס. 

הספר הוא עיבוד עכשווי YA למקבת׳ של שייקספיר. ביה"ס ממוקם באחוזה עתיקה של נוגשי עבדים, ולאחר שלילי, ברנדון ומריה מתגנבים לחדר האוכל אחרי כיבוי אורות כדי לעשות סיאנס, דברים משונים מתחילים לקרות בקמפוס. החיבור למקבת׳ מצד אחד ולהיסטוריה של ארה"ב מצד שני, יחד עם התייחסות לתרבות הלטינו-אמריקנית של לה יורונה ולפוליטיקה סביב קבלה לאוניברסיטאות – כל אלה יוצרים מארג עשיר של מסגרת סיפורית לעלילה.

תגיות: אימה, פנטזיה אורבנית, YA, פוליטי, Retelling, ארון, נכות פיזית, פמיניזם

מפה של הבית / רנדה ג'ראר

מאנגלית: ארז אשרוב

תקציר

נידאלי היא בת לאימא מצרייה ואבא פלסטיני שנולדה בארה"ב וגדלה בכווית. היא מספרת על שנות ילדותה והתבגרותה על רקע המתיחות הפוליטית במזה"ת והנסיבות המשתנות סביבה בהמון הומור, אמפתיה ותחכום.

תגיות: פוליטי, היסטורי, פמיניזם, משפחה, הגירה, ארון, תפקידי מגדר

The Summer Of Jordi Perez / Amy Spalding

תקציר

אבי היא נערה שחולמת להשתלב בעולם האופנה ובינתיים מתחזקת בלוג מצליח על אופנה במידות גדולות. כשהיא ניגשת להתמחות בחנות הבוטיק החביבה עליה, היא מגלה שתצטרך להתחרות על ההתמחות עם ג'ורדי, צלמת מוכשרת ומגניבה והכי גרוע – היא מפתחת קראש על ג'ורדי. הספר מאוד קליל, מאוד טינאייג'רי ומאוד אמריקאי. יש בו עיסוק בדימוי גוף וביטחון עצמי, ביחסי משפחה, באמנות ובאופנה ובמעמד סוציואקונומי.

תגיות: דימוי גוף, YA, נוער, אופנה, אוכל, משפחה, רומנטי, פמיניזם

הומוביסים

לב המעגל / קרן לנדסמן

תקציר

גבע כץ הוא מכשף אמפת בתל אביב אלטרנטיבית שבה להיות להט"ב זה נון-אישיו אבל יש אפלייה ודיכוי כלפי מכשפים. הוא חי עם החברה הכי טובה שלו ומנסה רק לחיות את החיים שלו בשקט עד שקבוצה בשם "בני שמעון" מתחילה לרדוף מכשפים בצורה ממוקדת. 

תגיות: פנטזיה אורבנית, רומנטי, פוליטי, אקשן, משפחה, מתח

The Starless Sea / Erin Morgenstern

תקציר

זאכרי עזרא רולינס הוא סטודנט שנתקל יום אחד בספר ומוצא בו את עצמו. משם מתחילה שרשרת אירועים בלתי צפויים, מסועפים ומשולבים זה בזה. הספר הזה מתקדם כמו חידה, או אולי נכון יותר לומר כמו משחק קווסט שצריך לפתור את החידות שבדרך כדי להשלים את ההרפתקה. יש בו קסם ועולם בנוי היטב ופוטנציאל ליהפך לקלאסיקה מודרנית. היה לי מאתגר לעקוב אחרי חלק מההסתעפויות – תתי עלילות ששזורות זו בזו – אחת בתוך האחרת ולהיפך.

תגיות: פנטזיה אורבנית, משפחה 

The Magpie Lord / K J Charles

תקציר

לוסיין וודריי הוגלה לסין לפני עשרים שנה על ידי אביו – הלורד קריין הנודע לשמצה, אך כשהאב והאח מתים בפתאומיות הוא שב לאחוזה המשפחתית ונאלץ להתמודד עם כוחות מגיים שמנסים לפגוע בו. הוא שוכר את סטיבן דיי, מכשף שיודע את העבודה אבל גם נוטר טינה לאביו של לוסיין. יש קסם, יש יחסי מרות מורכבים, יש חברות קרובה בין גברים, יש מתח ואימה והומור ומין קינקי וקעקועים ועקעקים.

הספר הוא ראשון בסדרה, ואם התחברתן אז לצ'ארלס יש רפרטואר שלם וקהל קוראות נאמן.

תגיות: BDSM, פנטזיה, משפחה, ארון, היסטורי, מערכות יחסים אפלטוניות, מתח, רומנטי, מין

Scrap Metal / Harper Fox

תקציר

ניקל סיקליף גדל בצל אחיו הבכור, המועדף, בחוות סיקליף בסקוטלנד. לאחר שאחיו ואמו נהרגו בתאונה קשה בספרד, הוא עוזב את לימודי הבלשנות וחוזר לחווה לעבוד בה יחד עם סבו, קרוב המשפחה האחרון שנותר לו. לילה קר אחד קם ניקל ומוצא פורץ שחדר לשטח החווה. הוא מרחם עליו אף על פי שאין לו שום סיבה לסמוך עליו.

בחודשים הבאים יתמודד ניקל עם ניהול התקציב של החווה, עם הסב הזעוף שהיה מעדיף את חברת אחיו הגדול, עם האקס שרוצה לחזור לזרועותיו ועם נסיונות שידוך לאלמנה הטרייה. כל זה בזמן שהחלום לחזור ללימודים הולך ומתרחק, והוא לא יודע מה לחשוב על הגבר החדש בחווה שנושא אתו סוד אפל. זה ספר מתקתק, רומנטי להחריד ומלא בתיאורי נוף של חופי סקוטלנד ובניבי לשון מגאלית. יש תיאורי סקס – כתובים היטב ובמידה, וחשוב לא פחות – שיח הסכמה וסיכונים, sti וסיכוך.

תגיות: משפחה, ארון, מין, רומנטי

דמויות טרנסיות

Pet / Akwaeke Emezi

תקציר

ג'אם היא נערה בעיר לוסיל, שבה כבר אין מפלצות שפוגעות באנשים – ובמשתמע כבר אין דיכוי משום סוג. אלא שיצור שקם לחיים מתוך ציור של אימא שלה טוען שיש מפלצת שעליו לצוד, ושהיא נמצאת בביתו של רידמפשן, החבר הכי טוב של ג'אם. ג'אם נאבקת בדחף להכחיש וצריכה לבחור איך לפעול והאם לעזור ליצור ומה לספר לרידמפשן. זו נובלה מרגשת שעושה קווץ' בלב במקומות הנכונים. 

תגיות: פנטזיה אורבנית, נובלה, YA, נוער, פוליטי, פמיניזם

The Four Profound Weaves / R B Lemberg

תקציר

רוח, חול, שיר ועצם הם ארבעת היסודות שמהם אורגים הסורונים. אויזייה רוצה ללמוד לארוג מוות, אבל יש לכך מחיר שהיא עדיין לא יודעת עליו. נשות החאנה סוחרות נודדות בזמן שהגברים חיים ביישובים הפנימיים, וגבר ללא שם מחפש לעצמו שם חדש שיעזור לו להשיל את השנים שבהן חי בארון ולמצוא את דרכו החדשה. שתי הדמויות נפגשות ויוצרות חיבור מיוחד למרות הזרות והמשקעים.

זוהי נובלה ראשונה ביקום הציפורי של למברג, ואישית אני מקווה שיהיו עוד כי הרגשתי שקיבלנו רק טעימה ממנו. אני כן אסייג שהיקום ובניית העולם עניינה אותי הרבה יותר מהעלילה הספציפית, אבל אולי זה כי היא מוכרת לי מדי מהחיים.

תגיות: פנטזיה, נובלה, טרנזישן, תפקידי מגדר, ארון

The Black Tides of Heaven / Neon Yang

תקציר

אקהא ומוקויא הם תאומות חסרי מגדר שגדלו יחד במנזר עד שמוקויא מגלה כישרון נבואי ואמן השליטה דורשת את מוקויא בחזרה. בחברה שהן חיים בה ילדות נולדים ללא מגדר, בוחרות בעצמן את המגדר שלהם ועוברים טקס "אישור" לאחר כמה שנים במגדר שבחרו. הבחירות של כל אחד מהתאומות ישפיעו על מהלך החיים שלהם ועל התפקיד שייקחו על עצמן ביחס לשלטון ולמרד. קצת חבל לי שכולן חייבים בסופו של דבר לבחור מגדר (אחד מבין שניים) ושמבנה הגוף, אפשרויות הרבייה והתפקידים החברתיים נגזרים כולם מהבחירה הזו. בכל מקרה אהבתי שזה ממש לא מוקד העלילה, אלא רק מאפיין רקע של העולם. המעבר בין כינויי גוף נעשה בצורה טובה ואמינה, ויש ענייני שפה שכנראה יעבדו טוב יותר בעברית הממוגדרת (ואחרים שיעבדו הרבה פחות).

תגיות: פנטזיה, טרנזישן, פוליטי, תפקידי מגדר, נובלה

Tranny: Confessions Of Punk Rock’s Most Infamous Anarchist Sellout / Laura Jane Grace

תקציר

אוטוביוגרפיה מרתקת ונוקבת של לורה ג'יין גרייס, אנרכיסטית טרנסית שיצאה מהארון לאחר שהתפרסמה כסולנית הלהקה Against Me! ונאלצה להתמודד עם טרנזישן תחת אור הזרקורים לפני עשרים שנה וללא מערך תמיכה יציב או איזשהו מודל לחיקוי.

תגיות: פוליטי, היסטורי, אנטי קפיטליסטי, טרנזישן, תפקידי מגדר, משפחה, פמיניזם

דמויות אייס/ארו

Firebreak / Nicole Kornher-Stace

תקציר

מאה שנה קדימה, העולם נשלט על ידי תאגידים שמנצלים את משאבי הטבע ומתחזקים מלחמה שמשווקת ומיוחצנת היטב לציבור כדי לדכא כל ביקורת. מים מוקצבים במנות מדודות ויש מכונות הרג שהתאגיד פיתח ופרסם כגיבורי השעה לאהדת ההמונים. מל היא גיימרית שרק מנסה לחיות את חייה ומוצאת את עצמה בחזית מרד. ספר מעולה ולא פשוט לקריאה. יש אלימות, גזלייטינג, עינויים.

האמת היא שהתלבטתי אם לכלול את הספר הזה פה כי אין ממש עיסוק מפורש בזהות אייסית/ארו, אבל יש קשרים משמעותיים שאינם מיניים או רומנטיים וזה משהו שהמחברת מדברת עליו כמטרה מוצהרת.

תגיות: YA, מד"ב, פוליטי, אנטי קפיטליסטי, מערכות יחסים אפלטוניות

למה או או כשאפשר גם וגם וגם

הספרים בקטגוריה הזו כוללים דמויות ממגוון זהויות ולא יכולתי להכניס אותן תחת אחת הקטגוריות הקודמות.

Victories Greater Than Death / Charlie Jane Anders

תקציר

טינה גדלה כנערה אנושית על כדור הארץ, אבל ידעה כל הזמן שהיא למעשה שכפול של חייזרית גיבורה שנהרגה בקרב עתיק יומין ושיום אחד יבואו לאסוף אותה שוב להציל את היקום. היא מצפה בקוצר רוח להגשים את ייעודה, ואז נאלצת להתמודד עם כל מה שמשתבש בדרך. הדמויות מגוונות במוצאן ובמגדרן, עם סיפורי רקע מעניינים ועיסוק בסוגיות פוליטיות מורכבות.

דמויות מציגות לשון פנייה מיד לאחר שם כחלק אינטגרלי מהיכרות, יש מערכת יחסים סאפפית, יש דמויות על הקשת הטרנסית. הספר מקוטלג כ-YA אבל מתאים גם לנוער צעיר.

תגיות: חלל, מד"ב, אקשן, פנטזיה, נוער, YA, פוליטי

We Are Satellites / Sarah Pinsker

תקציר

ואל היא מורה לספורט, ג'ולי עובדת בשביל נבחר ציבור, יחד הן מגדלות את דייוויד המתבגר ואת סופי אחותו הקטנה שחולה באפילפסיה. כשנכנס לאופנה גאדג'ט חדש שאמור לשפר ביצועים קוגניטיביים, לכל אחד מהם יש דעה ומטען רגשי אחר כלפיו. בייחוד כשנראה שהוא תופס תאוצה ומתקבע כנורמה בבתי ספר, במקומות עבודה ובצבא. מי שאין לו נשאר מאחור. הספר נע בין נקודות המבט של ארבעת בני המשפחה לאורך השנים ועוסק בסוגיות של אפלייה, כוח תאגידי, אקטיביזם, בדידות וסולידריות. אחד הדברים שאני אוהבת בספרים של פינסקר הוא שהם מד"ב קרוב מאוד, שאפשר לחלוטין לדמיין אותו קורה מחר בבוקר. אין לי היכרות אישית עם אפילפסיה, אבל נראה שהייצוג מכבד ומורכב. הייצוג הלהט"בי פה כמעט שקוף במובן שהוא נון-אישיו ואין בו עיסוק מפורש. יש פשוט משפחה בת שתי אימהות, יש חבר טוב שהוא טרנס, יש אדם אבינארי וכולם מציגים לשון פנייה באגביות ובלי התייחסות מיוחדת. זה נחמד.

תגיות: מד"ב, פוליטי, משפחה, מערכות יחסים אפלטוניות, אנטי קפיטליסטי

סטון בוץ' בלוז / לזלי פיינברג

מאנגלית: יסמין פיאמנטה

תקציר

זה הסיפור של ג'ס, שמתחילה כילדה חריגה, ובחיפוש אחר מקום להרגיש בו בנוח מנסה להשתלב בסצינת הלסביות בוץ'-פם בברים קוויריים מחתרתיים בבאפלו של שנות ה-60, עובר טרנזישן ומתחיל להזדהות כגבר תוך ניסיון להסתיר את עברו, ואז מוצאת את עצמו בטווח שבין לבין. חוויות חייו מסופרות בכנות מכאיבה, בלי שום רחמים על הקוראת. מאוד קווירי, מאוד מאתגר.

תגיות: היסטורי, פוליטי, ארון, תפקידי מגדר, טרנזישן, פמיניזם

The Long Way To A Small Angry Planet (Wayfarer Series)/ Becky Chambers

תקציר

רוזמרי מצטרפת לצוות משימה במטרה לנקב חורי תולעת שישמשו קיצורי דרך בין נקודות שונות בחלל. היא לומדת להכיר את אנשי הצוות – אנושיים וחייזריים ממינים שונים, בעודם בדרכם לביצוע המשימה מעבר לכל המכשולים שבדרך. יש מכשולים ויש אקשן, אבל הסוד הגדול של הספר הזה ושל הסדרה שממשיכה אותו הוא במערכות יחסים בין אנשים שונים ובדרכים שונות להתקרב ולגלות חמלה וחיבה.

תגיות: חלל, מד"ב, אקשן, פוליטי, אנטי קפיטליסטי, רומנטי, משפחה, הגירה, פמיניזם

The Future Of Another Timeline / Annalee Newitz

תקציר

חבורה של חוקרות היסטוריה שמסיירות בעבר במטרה לתעד ולהבין אירועים היסטוריים משמעותיים מחליטות לערוך שינויים לטובת עתיד צודק יותר. כמו בכל שינוי שהוא תוצאה של אקטיביזם, יש גם באקלאש וחבורת ריאקציונרים שפועלת באקטיביזם נגדי. כל שינוי גם משפיע על איך ההווה נראה וחלק מהסיכון בעריכה כזו הוא שהחוקרות שמחכות בהווה עשויות לזכור מהלך חיים שונה מזה שהסיירת זוכרת.

תגיות: מד"ב, היסטורי, פוליטי, זכויות פריון, ארון, פמיניזם, הגירה

Girl, Woman, Other / Bernardine Evaristo

תקציר

למרות השם הגרוע, הספר הזה עשה לי טוב, ממש טוב. זה ספר נקודות מבט, ויש בו הרבה מהן. במאית תאטרון לסבית אמונוגמית, אימא חד הורית, חקלאית מבוגרת, אקטיביסט.ית אבינארי.ת, מורה להיסטוריה ועוד. לכל אחת מהדמויות יש היסטוריה, מערכות יחסים, קשיים, חששות. הכי בנאלי וקלישאתי לכאורה, אבל זה מסופר טוב. כל כך טוב שלמרות ריבוי הדמויות והסיפורים, אפשר למצוא את החיבור עם כל אחת מהן.

תגיות: משפחה, ארון, פוליטי, היסטורי, טרנזישן, מערכות יחסים אפלטוניות, תפקידי מגדר, פמיניזם

Once & Future / Amy Rose Capetta & Cori McCarthy

תקציר

ארי היא גלגול בן זמננו של המלך ארתור, וצריכה להציל את הממלכה מתאגידי הרשע ששולטים ביקום. עיבוד מד"בי לאגדת המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, עם ג'נדרבנדינג, מסע בזמן ובחלל, ופוליטיקה בין גלקטית.

תגיות: פנטזיה, מד"ב, חלל, Retelling, YA, משפחה, הגירה, פוליטי, פמיניזם, אנטי קפיטליסטי, רומנטי

The Wicked + The Divine
Vol. 1: The Faust Act / Kieron Gillen, Jamie McKelvie

תקציר

פעם במאה, 12 אלים מתגשמים מחדש בגופם של בני נוער, זוכים לתהילת עולם ומתים שוב כעבור שנתיים. אנחנו נחשפות להתרחשות מנקודת מבטה של לורה, נערה אנושית שמעריצה את האלים ורוצה בכל מאודה להיות חלק מהם. הם אינם חבורה, ואינם בעלי מטרה משותפת או רצון להציל את העולם. הם רוצים לנצל את המיטב מהזמן שיש להם.

בחוברת הראשונה אנחנו מלוות את סיפורה של לוסי (לוציפר) שנאשמת ברצח ולורה נחושה לעזור לה להוכיח את חפותה. הדמויות חכמות והעלילה מסקרנת, מפתיעה ומשעשעת.

תגיות: קומיקס, YA, פנטזיה אורבנית, אקשן, דת

רובורצח: כשל מערכות / מרתה וולס

מאנגלית: דידי חנוך

תקציר

רובורצח הוא השם האירוני שבחרה לעצמה יחידת האבטחה שנשלחה עם צוות המשימה של ד"ר מנסה. יחידת אבטחה שמטרתה להגן על חברי המשימה ושיש לה מנגנון שאמור לוודא שהיא לא תיהפך למכונת רצח במקרה של תקלה. כשהיא מצליחה לפרוץ למרכז הבקרה של עצמה ולנטרל אותו, היא מנצלת את האפשרות לצפייה בשעות של סדרות מד"ב או דרמה אנושית בחלל. 

הדמות הראשית מספרת את עלילותיה בגוף ראשון, ותוך כדי כך מעירה על התנהגויות אנושיות שגרתיות. היא עצמה חסרת מגדר או שם, ומרבית הדמויות מכנות אותה "יחידת אבטחה" ומדברות עליה בit בגוף שלישי. לדמויות אחרות יש מגדרים שונים, כולל דמות שמזדהה במגדר שלישי וכינויי הגוף שלו.ה הם te/ter. יש נרמול של נישואים מרובי משתתפים ומשפחות שכנראה היינו מכנות אותן "אלטרנטיביות" במציאות שלנו. יש הדהוד תחושות של דיספוריה והיבטים נוספים של חוויה טרנסית, של אמיניות, ארומנטיות, וגם של א.נשים neurodivergent. רק הראשון בסדרה תורגם לעברית, למיטב ידיעתי.

תגיות: מד"ב, אקשן, פוליטי, חלל, מתח, משפחה

Looking For Group / Rory Harrison

תקציר

דילן הוא נער שהחלים מסרטן אחרי מאבק ממושך. בימים הארוכים בביה"ח הדבר העיקרי שהחזיק אותו היה משחק World of Warcraft שהצליח לשכנע את אימא שלו לקנות לו בכסף שגייסו לטיפול. במשחק הוא פוגש את ארדן, נערה בגילו, ולאט לאט נוצר ביניהם קשר קרוב ומשמעותי. הם אפילו מפלרטטים קצת, אבל זה הכול במשחק ודילן בכלל הומו ואין לזה משמעות. כשהוא מנסה להירשם שוב ללימודים אחרי שהחלים ולא מצליח, הוא לוקח את הרכב של אמו ויוצא למסע למצוא את ארדן. בניגוד לדילן, שאמו נאבקת כלכלית כדי לממן את הטיפול בו בנוסף לגיוס התרומות – ארדן גדלה עם כסף ועם מותרות, אבל גם עם אבא שמסרב להכיר במגדר ובשם שלה. יחד, הם יוצאים לרודטריפ חוצה ארה"ב, מכירים זה את זה לראשונה בלי תיווך.

תגיות: YA, נוער, פוליטי, משפחה, ארון, רומנטי

פורסם על ידי: vandersister | מרץ 26, 2021

נאדות נפוחים, עבר זמנכם

"המקום הכי חם בגיהינום" פרסם היום תחקיר מקיף על מעלליו של המשורר, הפובליציסט והמורה לאמנות יצחק לאור, שמתעד עשרות שנים של הטרדות ותקיפות מיניות במסגרות שונות. אם אתן מתכוונות לקרוא את התחקיר המלא, וזה בהחלט תחקיר מעולה, אנא הצטיידו לפני כן בכדור נגד בחילה ובמים עם לימון. תחושת הקבס העולה לגרון היא בלתי נמנעת.

זו לא הפעם הראשונה שעולות טענות נגד לאור. כבר לפני יותר מעשור הועלו טענות כאלה נגדו. המשורר איים בזמנו בתביעת דיבה, שמעולם לא מומשה, כנגד המתלוננות. מדברי הקורבנות שלו בתחקיר ניכר כי יחסו המשפיל, המטריד והאגרסיבי של לאור היה סוד גלוי וידוע היטב בבתי הספר לאמנות שבהם לימד ובמסגרות שבהן עבד. קחו רגע לחשוב על זה: לפי התחקירים, אז והיום, ההתנהגות שלו הובאה לידיעת המעסיקים שלו והייתה ידועה וברורה במשך עשרות שנים, ועדיין האיש זכה להוקרה והערצה ונישא על כפיים על ידי הקולגות, על חשבון הקורבנות שלו.

כמעט באותה מידה כמו התחקיר עצמו והעדויות הרבות, גם התגובה של לאור לתחקיר מעוררת רצון עז להקיא. הנה רק ציטוטון קטון מתוכה, כי אני חסה על הקיבות והנפשות של כולנו:

"כיצד אדם יכול לעמוד מול האשמות בנות עשרות שנים, לגבי מעשים מתוארים, שחלקם לא היו ולא נבראו, וחלקם היו חוקיים לחלוטין בזמן המתואר, ולא היו נעשים כיום נוכח השתנות הנורמות החברתיות?"

במילים פשוטות, מה שמטריד את לאור הוא לא המעשים שעשה – בטח ובטח שהוא לא לוקח אחריות, או חושב לרגע על הנזק והפגיעה האיומה בקורבנות – אלא העובדה ש"הממזרות שינו את הכללים" ומה שפעם נחשב לסבבה (או כלשונו, "חוקי לחלוטין"), היום נחשב למעשה מגונה וראוי להוקעה. אנחנו לא באמת חייבות להסביר שוב שפעם גם עבדות הייתה חוקית, אבל תמיד הייתה לא מוסרית, נכון? אנחנו לא באמת חייבות לומר שפעם אונס נשים על ידי בעליהן לא היה אפשרי במסגרת החוק, אבל זה לא משנה את העובדה שזה עדיין אונס? כנראה שיש אנשים שעדיין לא מבינים מה ההבדל בין "חוקי" לבין "מוסרי".

כדי להוסיף חטא על פשע, "הארץ", העיתון שמאתרג את לאור כבר שנים והוריד את אפשרות התגובות לטורים שהוא מפרסם, פרסם ידיעה על התחקיר הזה של "המקום הכי חם בגיהינום". מחצית מהידיעה של "הארץ" מורכבת מפסקאות ארוכות ובכייניות שהן תגובתו של לאור לפרסום. הטיעונים שלו כה נוגעים ללב: לדבריו שופכים את דמו, פוגעים בציפור נפשו, הנשים המתלוננות שקרניות וממציאות, ומי שלא ממציאה – הדברים שעשה היו, כאמור, "חוקיים לחלוטין" בזמן שעשה אותם. תמצית התגובה: "אני ואני ואני ואני ואני ואני ואני". אף טיפה של מחשבה על הזולת שפגעת בו. אתה ואפסך עוד.

בין השנים 1996-2000 למדתי בבית ספר לאמנות בשם "קמרה אובסקורה". יצחק לאור לא לימד בו, למרבה המזל, אבל טיפוסים אמנותיים שראשם תקוע בישבנם היו גם היו. הנה רק כמה מהדברים שראיתי או שקרו לי בארבע שנות לימודי שם:

  • הערות אינסופיות בעלות אופי מיני
  • תלמיד שחפן את השדיים שלי, תוך כדי שיחת חולין, באמצע הכיתה. הייתי כל כך המומה שלא הצלחתי להגיב
  • הערות מיזוגניות ומזלזלות מצד תלמידים ומורים כאחד, שהתייחסו לחוסר היכולת של נשים לעסוק באמנות "אמיתית"
  • רומנים נסתרים או גלויים של מורים/מורות עם תלמידות שצעירות מהם בכמה עשורים
  • פרוטקציה גלויה לתלמידות ששכבו עם המורים (מקום תצוגה טוב יותר בתערוכת סוף השנה, ציונים יותר טובים וכדומה)
  • זריקת זין מהדהדת של מורים שלא טרחו להכין מערכי שיעור, לא טרחו להגיע לשיעור, השליכו מטוסי נייר מהחלון בזמן השיעור במקום להקשיב לתלמידות.ים ועוד
  • זריקת זין של ראשי מחלקות שהגיבו לתלונות שהועלו בפניהם בטענות כגון "ככה זה בבית ספר לאמנות, אנחנו מכינים אתכן.ם לחיים האמיתיים"

לעולם לא אשכח את השיעור בהדפסת צבע שבו המורה ואחת התלמידות נכנסו לחדר החושך, ויצאו ממנו אחרי שעה ארוכה כששתיהן סתורות-שיער וסמוקות לחיים. בזמן השיעור. מול כולנו. לאף אחת.ד לא ממש היה אכפת בשלב הזה, כי "ככה זה בעולם האמנות". 

מה שאני מנסה לומר הוא שהבעיה היא לא רק ש"הממזרות שינו את הכללים". הבעיה היא שהתנהגות של אמנים זוכה להגנה בשם האמנות, וזה שקר בוטה. אמרו לנו ש"ככה זה, הוא אקצנטרי, הוא מתנהג ככה לכולן.ם, זה חלק מהתהליך שלו, זו מסורת של אמנים" ושאר בלופים שמעוותים את המציאות. האמת היא שאמן לא חייב להיות חרא של בנאדם כדי ליצור אמנות טובה. אם זה המצב, האמנות היא רק תירוץ לאופי המחורבן ולהתנהגות חסרת האחריות שלו. אני מכירה המון אמניות ואמנים שמעולם לא נגעו במישהי.ו אחר.ת ללא הסכמה, מעולם לא פגעו, מעולם לא הטרידו, ויוצרות.ים דברים יפהפיים ומפעימים. אעז ואומר: גם אני אמנית. אני כותבת סיפורי מד"ב-פנטזיה כבר שנים רבות, שניים מהם זכו בפרסים. לא הייתי צריכה לחפון אף ישבן, להעיר אף הערה מיזוגנית, לכפות את עצמי על אף אחת.ד, בשביל ליצור. 

לאור הוא נציג נאמן של דור אמנים נפוח ודינוזאורי שמשוכנע שחרמנותו-אמנותו. כאילו כל נשי העולם חייבות להכיל כל זקפה וכל גרבוץ שלו, כאילו כולן חייבות להעריץ את הבוטות שלו, כאילו יש בהתנהגות הדוחה הזו משהו "אותנטי", ניצוץ אלוהי של יצירתיות נשגבת הבוקעת מתוך תשוקתו המפעפעת של האמן המיוסר. זה בולשיט. כל המגיבים לידיעה של הארץ באמירות כמו "מי טו הגזימו, לא צריך לעשות עניין מכל דבר קטן, הוא אמן חשוב, הרסתם לו את החיים", שוכחים שהאמנים החשובים האלה משאירים אחריהם שורה ארוכה ומדממת של נשים שיישאו את צלקות הפגיעה בהן עד יומן האחרון, ושהאנשים האלה לא לוקחים אחריות, לא מכים על חטא ורק מתבכיינים על מר גורלם – בזמן שחבריהם לעידן המזוזואיקון ממשיכים לאתרג אותם מכל עבר. 

"מי טו הגזימו"? נהפוך הוא. מי טו רק מחממות מנועים. תודה ל"מקום הכי חם בגיהינום" שלא מרפות וממשיכות לתבוע את הצדק שמגיע לנפגעות. ובחורבן הפטריארכיה ננוחם.

פורסם על ידי: vandersister | אוקטובר 15, 2020

כיכר הלא מיואשים

הערב יצאנו שוב להפגין, המענטש ואני, בכיכר המייסדים בפתח שמיקווה, שזכתה לכינוי המאוד פתח-שמיקוואי, "כיכר המיואשים". התחלנו לפני כשלושה שבועות עם ארבעה אנשים וכיום אנחנו כבר מתקרבים לעשרים אישה ואיש. במונחים של פתח שמיקווה, זו כמעט הפגנה המונית.

מעבר לתגובות הקצרצרות שלא ממש מייצרות שיח פרודוקטיבי, לאמור "תמותו, יא שרמוטות", מדי פעם מתקרב להפגנה מישהו יותר ורבלי ואומר "בואי אני יסביר לך למה זה לא יעזור לך כל ההפגנות האלה". ההסבר מורכב בדרך כלל מהטיעונים הבאים:

  1. רק ביבי / ביבי הוא המלך / אין מי שיחליף את ביבי / תמיד היה ביבי ותמיד יהיה ביבי
  2. אלטלנה / בן גוריון ריסס אותנו בדי.די.טי / מפא"י מושחתים
  3. מי מממן את ההפגנות שלכם / קיבלתם כסף מהקרן החדשה
  4. זה לא יעזור לכם / בכל מקום יש שחיתות / נכון שהמצב חרא אבל זה מה יש
  5. אמא שלכם זונה.

יש וריאציות שונות. לפעמים זה לא בן גוריון אלא גולדה מאיר או משה דיין, לפעמים המימון שלנו, כביכול, מגיע מהתקשורת (?) ולא מהקרן החדשה, לפעמים לא אמא שלנו אלא סבתא שלנו זונה, אבל בגדול, זה המהלך הלוגי של מי שמנסים לשכנע אותנו בנאום שלם למה לא יעזור לנו להפגין.

בדרך כלל אני נוטה להשיב שאין לי מושג אם זה יעזור, אבל לא לעשות כלום בטוח לא יעזור. הערב בהפגנה, תוך כדי קרב צעקות חינני עם אחד מהמסבירים הוורבליים, הייתה לי הארה. זו לא התשובה הנכונה, "אין לי מושג אם זה יעזור". התשובה הנכונה היא "בוודאי שזה יעזור. זה כבר עוזר."

קחו למשל את הזאבים.

פרא אציל

זאבים מייללים משלל סיבות. הם מייללים כדי להכריז על טריטוריה, כדי לחזק את הגיבוש של הלהקה, כדי לתקשר אחד עם השני, ומעבר לזה, הם מייללים כדי להביע חיבה ולחזק את הקשרים האינטימיים ביניהם. היללה היא קריאה שמעניקה תחושת שייכות, קרבה, תכלית משותפת וסולידריות. היללה היא מה שמאחד את הלהקה, גם כשהזאבים נמצאים במרחק גדול זה מזה, או רחוקים מהבית והמאורה. זאב שמיילל יודע מי הוא ולאן הוא שייך.

ארוווווו

עכשיו, אני לא טוענת שאנחנו, קבוצות המפגינים הקטנות שפזורות ברחבי הארץ, כולנו זאבים אציליים שנושאים חוטם אל הירח המלא ומייללים בפראות קדמונית. חלקינו יותר כמו כלבים מבויתים שהתרחקו מאוד מאוד מהזאב המקורי, ואיבדו חלק גדול מהקשר לטבע. אבל גם כלבים יודעים איך ליילל.

אופס

וגם אנחנו עוד זוכרות איך לילל. את קול הקדומים הזה עוד לא איבדנו. אנחנו עומדות ומפגינות כדי לשלוח יללה של סולידריות לקבוצות האחרות בלהקה או בשבט שלנו. אנחנו מפגינות כדי להביע חיבה ולנסוך את אותה תחושה של תכלית משותפת. אנחנו מפגינות כדי להראות לדור הצעיר של גורות וגורים איך ליילל. אנחנו מפגינות כי כשאנחנו שם, מראות נוכחות ומשמיעות קול, אנחנו לא מרגישות לבד. וברגעים האלה, אותה תחושה של ייאוש וחוסר אונים שהמסבירים למיניהם מנסים להטביע בנו כדי למסמס את המחאה הצודקת שלנו, הולכת ומתרחקת ככל שהיללה שלנו מתגברת ומתעצמת.

לכן, מעתה והלאה, בכל פעם שמישהו ינסה להסביר לי שאין טעם להפגין כי זה לא עוזר – אגיד לו שזה מאוד עוזר, ושאנחנו מנצחים במלחמה הזו בעצם הנוכחות שלנו שם. מה ש"עוזר" במובן הזה לא בא לידי ביטוי בהחלפת שלטון מיידית. תהליכים של סולידריות חברתית ושיקום הזוועה המשוסעת והמפולגת שהיא החברה הישראלית של היום (ושהשליט הנוכחי אחראי לחלק הארי שבה) ידרשו הרבה סבלנות, התמדה וחזרה על מסרים בסיסיים של אחדות ותקווה.

לכן נחזור שוב לכיכר במוצאי שבת ונצעק שוב "הון, שלטון, עולם תחתון", ונדע שהלהקה שלנו, שפזורה בכל רחבי הארץ, שומעת ומחזירה לנו יללה. כאילו אין ייאוש בכיכר כלל.

פורסם על ידי: vandersister | יוני 1, 2020

גברים רנדומליים עם דעות (או: "שובו של השרגא")

להאנה גדסבי, אישה גדולה מהחיים שכמותה, יש מופע חדש בשם "דאגלס"*. יש הרבה קטעים נפלאים ומכוננים במופע, אבל אחד נחרת לי בראש במיוחד: גדסבי מספרת על סיטואציה שבה ישבה על ספסל בגינת הכלבים, עם הכלב שלה, וגבר זר לחלוטין ניגש אליה ונזף בה על כך שהיא לא מחייכת. גדסבי אומרת במופע: "עכשיו אני רואה את הגברים באולם אומרים: אז מה? זה מקרה בודד. ואת כל הנשים באולם נאנחות ומגלגלות עיניים: אוף, אלוהים, לא שוב".

נזכרתי בקטע הזה אתמול בעקבות מהומה זוטא שפרצה בטוויטר, ואחר כך בפייסבוק. הגורם למהומה, כרגיל, היה גבר לבן רנדומלי שהרגיש שהוא לא מקבל מספיק תשומת לב.** ברשותה ובאישורה של נעמה, אני מקשרת כאן לציוץ המקורי שלה בטוויטר, והנה גם תמונה ליתר ביטחון:

ציוץ של נעמה

נעמה קיבלה יותר מ-100 תגובות מנשים, עם עצות שנעו מסוגים שונים של משככי כאבים, דרך מכשירים ועזרים כמו כריות חמות, וכלה בסוגי ממתקים מומלצים להרגעת העצבים. כל העצות הגיעו מניסיון רב שנים של נשים בהתמודדות עם וסת בדרגות שונות של קושי. כל העצות היו מבוססות על ניסיון אישי. כל העצות היו מבוססות על חוויה פיזית של נשים. שיש להן מחזור. אני מרגישה שאני קצת חוזרת על עצמי כאן, אבל חשוב לי להבהיר את הנקודה הזו: נשים. עם מחזור. חלקן עשרות שנים. ניסיון. ידע חווייתי. יש?

ואז, כמו בכל סיפור טוב, הגיע הקונפליקט. הוא הגיע בצורה של – כולן ביחד – גבר רנדומלי עם דעות! שהתעלם מהפנייה המפורשת "ליידיז", מהנושא המפורש של התמודדות עם תופעה שהוא מעולם לא חווה עם איברים שאין לו, ומכל הקונטקסט התרבותי בן אלפי השנים שיש סביב הדימום החודשי של נשים***, ואמר בזו הלשון:

דבר הפוץ

שוב, אני חוזרת על עצמי, אבל רק כדי להבהיר מעל לכל ספק: גבר רנדומלי, נכנס לשרשור שלא פונה אליו, לגבי איברים שאין לו, וחוויה שהוא מעולם לא עבר, והרשה לעצמו להטיף לנשים על מה שכן או לא אמור לכאוב להן. נכון, הוא עשה זאת תוך ניסיון (די מחורבן, האמת) למכור את שמן הנחשים דו-ז'ור ושקרכלשהו אלטרנטיבי, אבל זו לא הנקודה. (גבר רנדומלי עם דעות בקהל: למה לא? המשך לקרוא, גבר רנדומלי, המשך לקרוא).

הנקודה היא שאנחנו שומעות את זה כל החיים שלנו. כל החיים שלנו. אומרים לנו מה אמור לכאוב ומה אמור לא לכאוב, ושכאבי מחזור זה לא נורא, ושהריון זה לא מחלה, ושצירי לידה זה לא כזה סיפור, ושציסטה בשחלה זה סתם שגרה, ושאנדומטריוזיס לא קיים, ושווסטיבולודיניה ו-וגיניסמוס זה רק בראש שלכן, ואתן סתם היסטריות**** ותרגיעו כבר עם ההורמונים שלכן, נשים חסרות היגיון. אין דבר מעליב יותר מגבר רנדומלי שמחליט בשבילך איך הגוף האישי, הפרטי, שלך, אמור להרגיש לך.

זה משפט חשוב, גברים רנדומליים עם דעות, אז אחזור עליו שנית, ואף ארחיב. שימו לב. הנה זה בא. מוכנים?

כשאת אישה, ששמעה מגיל אפס ש"נשים לא יכולות לעשות כך וכך" או "נשים צריכות לעשות כך וכך" או "נשים צריכות להתלבש/להתפשט לפי איך שמתאים לי, גבר רנדומלי עם דעות", או "מה את עושה עניין? לי, גבר רנדומלי עם דעות, הדבר הזה שאת מתלוננת עליו מעולם לא הפריע, לכן הוא לא אמור להפריע לך", או "למה את לא מחייכת קצת?", או "למה את לא נחמדה?", או "הופה הופה תיזהרו, היא בתקופה הזאת בחודש", או "זה כואב? באמת? אבל זה לא אמור לכאוב" ואז אחרי 15 פאקינג שנה את מגלה שיש לך אנדומטריוזיס, או מחלה אחרת שגורמת לכאבי תופת אבל מעולם לא נחקרה או אובחנה כמו שצריך כי גברים עם דעות החליטו שזה לא אמור לכאוב –

*נשימה עמוקה*

כשאת אישה כזו, ולמען האמת, כולנו נשים כאלה, וביקשת עזרה מנשים כמוך על בעיה שהן סובלות ממנה כמוך, ובא איזה פוץ מתנשא ויומרני וחסר מודעות עצמית בשיט ונוזף בך (!!) שאם המחזור כואב לך, זה בגלל שאת לא עושה את הדברים הנכונים –

זה הדבר הכי מעליב ופוגע שיש.

למה? כי זה מבטל את החוויה שלנו. כי זה אומר: "לא, את לא עושה מחזור נכון! ליידיז – אני, גבר רנדומלי עם דעות, אסביר לך איך לעשות מחזור נכון!". וזה אומר שהסיפור כבר לא שלנו, הנשים. הסיפור הוא שלו. בהתערבות הבוטה הזו, הוא לקח שליטה על משהו שצריך וחייב להימצא בשליטתנו. כמו כמעט כל גבר רנדומלי עם דעות ב-5,000 השנים האחרונות.

וכמו בכל סיפור טוב, אחרי הקונפליקט, מגיע השיא. אחרי גבר רנדומלי עם דעות מספר אחת, שנזף בנו: "אתן לא עושות מחזור נכון", הגיע בן-דודו, גבר רנדומלי עם דעות מספר שתיים, שנזף בי אישית: "את לא עושה פמיניזם נכון!"

וכך אמר הבן דוד:

ואני ארחיב.

אחרי הפוסט הזה, שבו הכותב קרא לי "מאולפת", "עלובה" וכן הלאה, וקבע בשבילי ש"אין כאן קשר ליחסי מגדר" (יש לי תואר שני בלימודי מגדר. כשמישהו מסביר למישהי משהו שהיא יודעת יותר טוב ממנו, קוראים לזה – כולן ביחד! – הסגברה, יפה מאוד), היו עוד כמה הודעות שבהן בין היתר הגבתי לו, והוא המשיך והתנשא עלי וזלזל בי והשמיץ אותי ואת הפמיניזם שהוליד אותי. אחר כך באו עוד גברים עם דעות, והסבירו לי שהגבר עם הדעות הזה – בואו נקרא לו שרגא, לשם קיצור –  התכוון בכלל לדבר על משהו אחר. הגדיל לעשות זה שאמר שהוא "מדבר עליכן, לא אליכן". נו שיט, שרגא. כל הבעיה הזו החלה כששרגא אחד אחר – עם דעות, כמובן – החליט בשבילנו "איך עושים אישה". זו הבעיה שלנו כבר אלפי שנים, שמדברים "עלינו, לא אלינו". או יותר נכון – לא איתנו.

אחרי השרגאים האלה היו עוד שרגאים עם דעות, שכעסו עלי שאני עושה "שיימינג" לשרגא שאמר שאני לא עושה נכון פמיניזם ומגדר, ושרגאים שאמרו שגם הם מביאים את האוטו למוסך ומקבלים עצות שלא מתאימות להם וזה בדיוק אותו דבר – כי רחם וקרבורטור זה בדיוק אותו דבר, מסתבר – ושרגאים שהתעקשו לדבר על נושא אחר שלא קשור לדיון שהעליתי אבל הוא נראה להם יותר חשוב, ושרגאים שאמרו שכבר אי אפשר לומר כלום לפמיניסטיות האלה, ואז חזר השרגא הראשון ואמר שהוא דווקא לא חושב שזה שיימינג ושמח שהוא יכול לנצל אותי (!) כדי לקבל במה רחבה יותר לדעות שלו, וקיבלנו דייסת שרגא אחת גדולה של המון, המון גברים רנדומליים עם דעות.

תשמעו. יש גברים טובים. המענטש שלי הוא אחד כזה, והוא הראשון לצחוק כשהוא מוצא דעות של גברים לבנים רנדומליים באינטרנטים. הוא כל כך מודע לפריווילגיות שלו, שזה מפחיד לפעמים. התמזל מזלי. אבל יש גם הרבה שרגאים שיאמרו בנשימה אחת "אתן לא עושות נכון את הפמיניזם/מחזור/לידה/סרטן שד" ומיד "דווקא יש לי המון חברות פמיניסטיות / אשתי חושבת שאני צודק". אומר זאת באופן בוטה: אם אתם לא מאמינים לנשים שמספרות לכן שנמאס, נמאס, כל כך נמאס לנו שאתם דוחפים את הדעות שלכם לכל חור כשלא ביקשנו ולא רצינו אותן – אתם לא צודקים. אתם טועים. ויתרה מזאת, אתם מהווים עוד חוליה בשרשרת היסטורית ארוכה של גברים שחייבים, פשוט חייבים לקבל צומי וחייבים שהסיפור תמיד, תמיד יהיה בשליטה שלהם ויעסוק בהם. אז תעשו דיריילינג (הסטת הדיון לנושא אחר במסווה של "אבל זה יותר חשוב לדעתי"), תעשו גזלייטינג ("זה מה שאת חושבת אבל זו לא המציאות"), תעשו מיזוגיניה מסורתית שלא נס ליחה ("היסטרית/רגשנית/עצבנית/הורמונלית ולכן דעותיך אינן תקפות/לימודי מגדר זו לא דיסציפלינה אמיתית"), ושלל להטוטים לשוניים אחרים שמטרתם האישית והתרבותית – לא תחמקו מזה, יש כאן משמעות תרבותית רחבה – היא להשתיק נשים.

לא, שרגא רנדומלי עם דעות, לומר "אני הכי פמיניסט, אבל…" לא הופך אותך לפמיניסט. אני לא מתיימרת לומר "בעיטות לאשכים בכלל לא כואבות", כי אין לי אשכים ואני לא יכולה להחליט בשביל גבר מה חוויית הכאב שלו. אני לא מתיימרת לומר לטרנסיות איך לקבוע את זהותן המגדרית. אני לא מתיימרת לומר לחולי סרטן איך מרגישה כימותרפיה. אני לא מתיימרת לומר לחולי סוכרת איך מרגישה היפוגליקמיה. ואזכיר שוב את סבתי עטרה עליה השלום, שהייתה משננת באוזני: "הפרונקל תמיד כואב הרבה פחות כשהוא בתוכעס של מישהו אחר".

השרגא הסופי, שמגיע תמיד לקראת סוף הדיון, אומר משהו כמו: "אבל אם תמשכנה להתרעם ככה בכל פעם שאנחנו אומרים לכן משהו לא קשור, גברים יצטרכו לחשוב פעמיים ושלוש בכל פעם שהם מדברים, כדי שלא יכעסו עליהם ויתקיפו אותם!"

מזל טוב. סוף סוף למדתם קצת – טיפונת, על קצה המזלג, מה זה אומר להיות אישה במרחב ציבורי. טיפונת, כי זה עימות מילולי, לא פיזי, וזה עימות של חלשות מול חזקים. אם לצטט את מרגרט אטווד: "גברים מפחדים שנשים יצחקו עליהם. נשים מפחדות שגברים ירצחו אותן". החוויה של אישה היא חוויה של פחד, השתקה ומחיקה. אל תתרמו לפחד הזה. אל תזלזלו בחוויות שלנו ואל תדחפו את הדעות הלא קשורות שלכם. אל תשתלטו לנו על הסיפור. הוא שלנו. הוא מעולם לא היה שלכם.

מילה אחרונה: על כל אישה שהשתתפה בדיונים האלה ברשתות החברתיות, יש עשר או מאה נשים ונערות, שרק קראו את הדברים ושתקו. אנחנו רגילות לשתוק. אנחנו רגילות להבליג ולהיות מנומסות. זה התפקיד המסורתי שלנו. ברור לי שהדברים שנכתבו למעלה לא ישכנעו את השרגאים האמיתיים, את אלה שמתעקשים להתנהג כפוצים ושמוקים, ואז נעלבים נורא כשמעמתים אותם עם ההשלכות של ההתנהגות שלהם. אני לא מנסה אפילו לשכנע אותם. הם לא רואים אותי כבת-שיח שווה, ולכן אין סיכוי לנהל איתם דיון אמיתי.

במקום זאת, אני מדברת לנשים שקוראות בשקט. אל תתנו לאף אחד להשתלט על הסיפור שלכן. כשכואב לכן, תצעקו. כשמזלזלים בכן, תתרגזו. כשמוחקים אתכן, תצעקו עוד יותר חזק, ועוד נשים תצטרפנה אליכן. אתן לא לבד. החוויה שלכן אף פעם לא "שגויה". הגוף שלכן אף פעם לא "אמור להיות" או "צריך להיות" משהו אחר ממה שהוא, בדיוק כפי שהוא.

אתן נפלאות ומדהימות. אני מעריצה את כולכן.

אומרים לי לפעמים שאני מגזימה או קיצונית מדי כשאני מעזה לעמוד על זכויותיהן של נשים, ולכן החלטתי שאני ככל הנראה לא קיצונית מספיק. מעתה והלאה צורת הסתמי בפוסטים שלי תהיה נקבה רבות. עד עכשיו כתבתי בלשון מעורבת או נטרלית ככל האפשר, אבל העולם הזה מפחיד אותי, כאישה. אז אני מנכיחה אותנו עוד קצת, עוד טיפ-טיפונת. בבלוג הזה, לשון נקבה רבות מתייחס לכולם. ואם זה מעליב איזה שרגא^ – כנראה שזה מגיע לו.


*זמין בנטפליקס או בכל אמצעי שיש לכן. מומלץ בחום גם אם לא צפיתן במקרה ב"נאנט", המופע הקודם, אבל מומלץ בחום רב מאוד לצפות ב"נאנט". הוא קשה, בלתי נשכח, ומאוד מאוד חשוב.
**לא יודעת אם שמתן לב, אבל זה קורה הרבה לאורך ההיסטוריה.
***וכל מי שמתעלם מהקונטקסט האדיר הזה, ששימש להשפלה, הגחכה, דריסה והוקעה של נשים ובחלק מהמקומות משמש לאותה מטרה גם היום, הוא אחד משני דברים: מיתמם וצבוע, או בור מוחלט מבחירה בהיסטוריה של המין האנושי.
****כן, אני ערה לחתולין למשמעות של השימוש ב"היסטריה". היסטרה = רחם ביוונית.
^לקריאה נוספת על שרגאים

פורסם על ידי: vandersister | אפריל 14, 2020

ולטפס למעלה, צעד צעד

תשמעו, המצב חרא. אין דרך יפה לומר זאת. אנחנו נמצאים בעיצומו של משבר מהסוג שמגיע פעם במאה שנה, מערכת הבריאות הציבורית מורעבת כבר כמה עשורים ונכנסה למשבר במצב גרוע, על גיוס המשאבים החסרים ממונים ביטחוניסטים ודגנרלים שלא יודעים להבדיל בין מכונת הנשמה לטוסטר משולשים, ועל הכל מנצח פאניקר נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית. צחוק הגורל הוא שדווקא הוא – האיש שאחראי יותר מכולם לשחיקה ולהרעבה של מערכות הרווחה והבריאות כך שלאנשים אין רשת ביטחון כלכלית ולצוותים הרפואיים אין מספיק תקנים, ציוד ומיטות – הוא היחיד מבינינו שלא נמצא כרגע בסיכון לאבד את מקום עבודתו ופרנסתו.

האיש שזורק מאות מיליונים על מאבקי אגו, ואנחנו ממשיכים לשלם את המשכורת שלו.

אבל בואו נשים את הפוליטיקה הישראלית בצד לרגע. הפעילות של רוב הפוליטיקאים בימים אלה חסרת כל ערך ממשי, ומשולה לאכילת עוגת פירות "בשביל הסיבים התזונתיים". חוץ מהפעילות של בני גנץ כמובן, שמשולה לאכילת עוגת פירות בשביל הצרבת.

על רוב הדברים בחיים אין לנו שליטה, ואנחנו עושים הכל כדי להיאחז במעט שכן נתון לשליטתנו. אולם, בצורה פרדוקסלית ומתסכלת, המגיפה הזו דורשת מאיתנו לפעול על ידי הימנעות מפעולה. הסכנה מוחשית ומאיימת, לכן כל עצם בגופנו וכל נים מנימי נפשנו קוראים לנו לשנס מותניים ולהילחם. הדופק עולה, הנחיריים מתרחבים, השערות סומרות על העורף. אנחנו מתחמשים, משחיזים את החרבות, צובעים פסים על הלחיים, משמיעים קריאת קרב, ו…

נשארים בבית.

זה כשלעצמו מתסכל מספיק, אבל כדי להוסיף לצרה, העצבים שלנו נמרטים שיטתית בהפגזה בלתי פוסקת של חדשות והוראות מבלבלות: כן בדיקות, לא בדיקות, כן לימודים מרחוק, לא לימודים מרחוק, להשתעל למרפק, להתעטש לצווארון, לתפור מסכה מתחתונים משומשים, בידוד, סגר, ריחוק, לא לחבק את סבתא, לא לבקר את אמא, אין נייר טואלט, אין ביצים, אסור לטייל, סדר בזום, לימודים בזום, עבודה בזום, פיטורים בזום, חתונה בזום, לוויה בזום, זום זום זום עולה הזמר ממרפסת השכנים, גרף נדבקים, גרף נפטרים, גרף מונשמים, שיטוח העקומה, דזבין אבא בתרי מכונות הנשמה, חד גדיא, חד גדיא.

גם אנשים שבשגרה לא נוטים לסבול מחרדה ודיכאון, עלולים בהחלט להפוך לחרדתיים ודכאוניים בעקבות המצב. הבעיה היא שיש לנו יכולת מאוד מוגבלת כרגע לווסת את עומס הגירויים והלחצים, וזה נכון לכל קונסטלציה ביתית. הורים לילדים משתגעים מהילדים שקופצים להם על הראש כל היום, הילדים משתעממים מחוסר המסגרת ומעסיקים את עצמם בעיקר בבהייה במסכים, לרווקים ואנשים בודדים קשה בלי מגע אנושי, לזוגות ולמשפחות קשה בלי רגע של פרטיות, לקשישים קשה כי מעט האינטראקציה עם המשפחה נמנעת מהם ובדרך כלל קשה ללמד את סבא וסבתא איך להשתמש בזום (אם בכלל יש להם מחשב), ואני מאמינה שאפילו לחיות המחמד קשה עם כל הסטרס בבית, והעובדה שאנשים מנצלים את הכלבים כדי לצאת קצת החוצה. רקסי בבניין מולנו יוצא לטיול בערך 10 פעמים ביום, ונראה שהוא די מבולבל מהסיפור.

לזה מצטרפות חרדות מובנות מהמחלה עצמה, דאגות פרנסה וקריירה, חוסר ביטחון תזונתי, בלימה מוחלטת של כל התכניות לעתיד בלי מושג מסודר על איך ומתי נצא מהבלגן הזה, וערימות, ערימות של גופות בסין, באיטליה, בספרד, בבריטניה, בארה"ב ועוד. קשה שלא להרגיש את מלאך המוות נושף בעורפנו.

תקופות כאלה נוטות להוציא מאנשים את הטוב ביותר, ואת הרע ביותר. הרע ביותר הוא לרוב מה שבא לידי ביטוי בתסמונת דאנינג-קרוגר: אנשים שיודעים מעט מאוד בנושא מסוים, אבל מדברים כברי-סמכא ומנסים לשכנע אחרים שרק הם יודעים מה הפתרון. אלה הם האנשים שינסו לשכנע אתכם שהם מבינים יותר טוב מנשות ואנשי הצוות הרפואי, יותר טוב מטובי המומחים האפידמיולוגים, יותר טוב מארגון הבריאות העולמי. הם יגידו שזו "רק שפעת", שאנשים עם מחלות רקע היו "אמורים למות ממילא",* שאפשר לעבור את המחלה בקלות או אפילו למנוע אותה אם רק תקנו את המוצר המיוחד שלהם – ויטמין סי מפונפן במחיר מופקע, עשבי מרפא חסרי תועלת, ואפילו צעטאלאך בכתב ידו של רב כלשהו שמבטיח רפואה תמורת אלפי שקלים**. אלה האנשים שישאלו שאלות כמו "אבל למה לא עושים מיליון בדיקות ביום?" או "למה לא בונים מכונות הנשמה מבלונים שמחוברים למקלות של ארטיק?" או "למה שלא נסנתז חיסון מעטלפים ופנגולינים?"

 

 

התשובה, בגדול, היא שזה לא כזה פשוט. כמה מחברותי הטובות ביותר היא אפידמיולוגית ומומחית לבריאות הציבור (סליחה קרן, אני עוד חייבת לך קניידלך), ומעבר לעובדה שהיא עובדת לילות כימים במשך כל התקופה הזו ואין לה זמן לנשום, היא עסוקה בלהדוף שאלות וטענות ומענות כאלה מצד אנשים שלא באמת מבינים באפידמיולוגיה, ברפואה, בסרולוגיה או בכל דבר אחר שקשור לניהול מגיפות – אבל משוכנעים שיש פתרון קסם כלשהו, רק שמסתירים את זה מאיתנו. ההסברה של משרד הבריאות רחוקה מלהיות מושלמת, אבל מי שבאמת חירבנו את העסק הם ראש ממשלה שכאמור שחק את המערכת עד העצם, ושר בריאות שעסוק בעיקר בלהפר את ההוראות שלו-עצמו ולסדר פרוטקציות לאנשי שלומו ומקורביו. לא, אי אפשר לפתח חיסון תוך חודש. לא, אין טעם להביא אלפי מכונות הנשמה שטיבן מפוקפק ואין מספיק אנשי צוות שיפעילו אותן. לא, מיץ עטלפים לא עוזר לשום דבר, במיוחד לא לעטלפים.

הנה כלל אצבע שאפשר להיעזר בו: האם הדובר/ת היא/הוא אפידמיולוג/ית או בעל/ת מומחיות רלוונטית אחרת, או שהיא/הוא דוקטור למדעי השפמנון או פרופסור להיסטוריה של ממלכת הכוזרים? אם כך, ועם כל הכבוד – הם מדברים מהתחת, כמו כולנו. אין שום בושה בדיבור מהתחת בימים אלה, אגב. מותר ורצוי לשאול שאלות, להעלות ספקולציות ולתהות תהיות. רק זכרו בפעם הבאה שאתם רואים בתקשורת ראיון או פאנל מרשים עם דמות סמכותית ואקדמית: כל עוד הדובר הוא פרופסור לתחום-לא-רלוונטי, זה לכל היותר דיבור מרשים, סמכותי ואקדמי מהתחת. עכוזולוגיה להמונים, אם תרצו.

מן הצד השני, האנשים שזה מוציא מהם את הטוב ביותר הם אלה שמנסים להוציא מתוק מעז, ומפנים את האנרגיות העודפות כדי לנסות ולעזור לאחרים. לפעמים זה נפלא, כמו ביוזמות של תרומה לנזקקים, משלוחי מזון ותרופות לקשישים, שמירה על קשר עם מבודדים, וכל מה שמחזק את הסולידריות החברתית. לפעמים הכוונות הטובות מוליכות לגיהינומים מסוגים שונים: אלה יהיו האנשים שידברו בעיניים נוצצות על כך שזו "הזדמנות לכדור הארץ לרפא את עצמו" או "משבר שיביא אותנו לתדר אנרגטי גבוה יותר" וזו בעצם ברכה במסווה; או אלה שינסו לדרבן אתכם להשתמש בהסגר הביתי כדי לפתח שרירים ולעשות כושר כל יום, כל היום; או שיגידו שזה זמן מצוין לכתוב את הרומן שלכם, לצייר את יצירת המופת למוזיאון, לפסל במיונז, להמציא מחדש את תורת היחסות וכדומה. הכוונות טובות, ויש אנשים שמסוגלים לנצל את התקופה הזו לפרץ של יצירתיות או התעמלות או מדיטציה.

אבל בואו נודה באמת: רובנו לא מסוגלים. זה כמעט לא נורמלי להיות מסוגלים להתנהל בצורה נורמלית בימים כאלה. רובנו משותקים מחרדה ומתפקדים בצורה סבירה לכל היותר. קריאות לנצל את הזמן הזה בצורה מיטבית גורמות לנו לפעמים להרגיש חסרי תועלת, לא פרודוקטיביים, עצלנים ובטלנים, וזה בתורו מגביר את תחושות הדיכאון והחרדה.

מה שאני מנסה לומר בכל המלל הממושך הזה, הוא: זה בסדר. זה ממש, ממש בסדר. אתם מתנהגים כפי שאתם יכולים להתנהג בתקופה הזאת. אין שום דבר שאתם חייבים או מוכרחים לעשות, מלבד שני דברים:

1. להישאר בבית ולנהוג בזהירות כדי לא להידבק ולהדביק אחרים, ו…

2. לשרוד. בכל דרך שמתאימה לכם.

אם לשרוד את התקופה האיומה הזו בשבילכן זה אומר לרבוץ על הספה ולראות את "קומיוניטי" בנטפליקס בפעם המיליון, לכו על זה. אם טיולים קצרצרים בחוץ עם מסכה זה מה שעוזר לכם לשמור על שפיות, לכו על זה. אם הרמת משקולות מאולתרות מקופסאות שימורים מחזיקה אתכן בחיים, לכו על זה. אם התכרבלות עם הכלב/חתול/ארנב/אוגר מפחיתה את סף החרדה שלכם, לכו על זה. אם לרקוד בסלון בתחתונים בתנועות פרועות ולשיר בקול "אגדו-דו-דו" זה מה שעוזר לכן להתנער מהדיכאון, לכו על זה. אם לבכות ולהתייפח ולתת אגרופים לכרית זה מה שעוזר לכם, לכו על זה. אם בישול ואפייה עוזרים לכן להוציא את העצבים, לכו על זה. אתם לא חייבים לשמור על תזונה מוקפדת, אתם לא חייבים לשמור על כושר מושלם, אתן לא חייבות להיות יצירתיות, אתן לא חייבות לשמור על סדר יום פרודוקטיבי בכל מחיר.

רק לשמור על הבריאות, ולשרוד.

הפילוסוף ז'אן-פול סארטר ידוע בין היתר בזכות הביטוי "הגיהינום הוא הזולת". זה לא שאני לא מסכימה עם סארטר, אבל מניסיוני העשיר כמתמודדת עם דיכאון וחרדות רוב חיי, הייתי רוצה להוסיף נדבך משלי.

הגיהינום הוא היומיום.

אנחנו חזקים מול משבר שיש לו התחלה, אמצע וסוף ברורים, אבל ספירלה בלתי פוסקת של מיני-משברים היא מה ששובר אותנו באמת. כל טריגר יכול לשלוח אותנו לנפילה חופשית שבה הכל קשור ומסובך עם הכל ואנחנו פקעת של עצבים, דאגות ומרה שחורה. שוב לחץ בחזה, שוב סחרחורת, שוב מחשבות אובדניות, שוב הטלת ספק בעצמי, שוב דאגות כספיות, שוב אכילה רגשית, שוב קשה לנשום, שוב פספסתי דדליין, שוב לא נכנסה עבודה, שוב נשבר או מתקלקל איזה דבר בבית, שוב חסר משהו, שוב רבתי עם אמא, שוב התקשרו מהבנק לגבי המינוס, שוב התרגזתי על השכן שמעשן במרפסת למטה, שוב נפל החשמל, שוב לא עונים בקופת חולים, שוב פוליטיקאים משקרים, שוב החתול משתעל, שוב חוסר אונים, שוב מרגיש כל כך, כל כך לבד.

בעיות נפשיות נוטות לשחק עם תפיסת הזמן שלנו ולהפוך כל דקה לשעה וכל שעה לנצח, ולפעמים כל מה שאנחנו מסוגלות לעשות זה לקחת את הנשימה הבאה*** ולחכות שזה יעבור. ואז אנחנו קמות בבוקר שאחרי, ומשכנעות את עצמנו לצאת שוב מהמיטה ולהילחם עוד יום, עוד שעה, עוד דקה. זה מעייף, זה שוחק, ונראה שאין לזה סוף. השגרה בתקופות של סטרס, חרדה ודיכאון גורמת לנו להרגיש את מה שנקרא באנגלית "מוות באלף חתכים". אף תקלה או מכשול קטן אינם דבר נורא ואיום כשלעצמם, אבל הם מצטרפים יחד לעינוי נוראי, שמוביל בצורה בלתי נמנעת לשאלה "בשביל מה להמשיך".

לא, אני לא מנסה לגרום לכם להרגיש עוד יותר רע. תישארו איתי רק עוד רגע. יש לזה פואנטה.

במונחים של מבחן העכוזולוגיה שהזכרתי קודם, אני לא אפידמיולוגית, רופאה או בעלת ידע באף תחום רלוונטי למשבר, מלבד זה: התמודדות עם דיכאון וחרדות. על בשרי למדתי זאת, ב-26 שנים של פסיכותרפיה מסוגים שונים, ו-21 שנים של טיפולים תרופתיים שונים. מה שאני מציעה הוא שבמצבים כאלה תזכירו לעצמכן שוב ושוב:

"החרדה היא ממסמסת המציאות הגדולה, והדיכאון הוא השקרן הגדול. שניהם יעברו, ואני ארגיש טוב יותר."

או כל שיר, ציטוט, פתגם או לחש אחר שמעניק לכם רגע של צלילות והקלה.****

שניהם יחד, החרדה והדיכאון, מנסים לשכנע אותנו שמה שאנחנו מרגישים עכשיו הוא מה שתמיד היה ומה שתמיד יהיה, ואין תקווה שהמצב ישתפר. כשאתם מרגישים שהגעתם לתחתית, אמרו לעצמכם: המצב הנפשי שלי עושה לי נרנור (גזלייטינג). נכון, המצב חרא, אבל הוא ישתפר. זה יקרה לאט, אבל זה יקרה. היו לי זמנים טובים בעבר, והם עוד יחזרו. בינתיים אפשר לדבר עם אנשים שאוהבים אותי, להתעודד, למצוא הסחות דעת, לעצור ולנשום. לזכור שהשמש תזרח מחר אם ארצה ואם לא, ויום אחד אצליח לזרוח ביחד איתה.

וכשאתם ממש על הקצה – פנו לעזרה. אל תהססו ואל תתביישו. אתם לא לבד, ואתן לא חייבות להתמודד לבד. כאן תוכלו למצוא המון מקומות שאפשר לפנות אליהם ולקבל סיוע וטיפול בלי תשלום, וחיפוש פשוט בגוגל יעלה אפילו יותר אפשרויות. אל תזניחו את הבריאות הנפשית, יש לה מקום בדיוק כמו לבריאות הפיזית. מותר להרגיש רע, מותר להישבר, מותר לפנות לעזרה. אל תחשבו שהבעיה שלכם קטנה מדי או חסרת חשיבות, או שאנשים אחרים סובלים יותר. זו לא תחרות. לכולם מגיעה תמיכה.

אל תנסו לתקן את העולם עכשיו. זה הזמן לטפל בעצמכם. לצפות בסרטוני חתולים, לאכול עוגיות, להתכרבל עם ספר טוב, לפרגן לעצמכם בנמנום באמצע היום, לקיים פגישה עם הפסיכולוגית בזום. ולנשום.


*תזכורת: לרוב מוחלט של אנשים מעל גיל מסוים יש לפחות מחלת רקע אחת. מחלת רקע יכולה גם להיות סוכרת מאוזנת, סרטן מטופל היטב, אסתמה, או פשוט עודף משקל. אלה דברים שאנשים יכולים לחיות איתם חיים טובים וארוכים ובאיכות מצוינת. מי שטוען שאנשים עם מחלות רקע הם אנשים שאפשר או אפילו צריך להקריב למען הכלל, יקריב את ההורים, הסבים והסבתות שגידלו את כולנו, וביניהם רופאות ורופאים, אחיות ואחים, ואחוז מדהים של מומחים בתחומי הרפואה (שמגיעים לדרגת מומחיות רק אחרי שנים של לימודים ופרקטיקה). אז מי בדיוק יטפל בכם, אנשים-שמוכנים-להקריב-חולים-במחלות-רקע יקרים? 

**אני מוכנה בשמחה להעניק לכם את ברכתו של חתול התקרה, תמורת 0 שקלים בלבד, וזה גם יעזור בדיוק באותה מידה נגד הנגיף. באחריות.

***אני יודעת שיש אנשים שלא אהבו את "פרוזן 2" מסיבות שונות, אבל הסרט הזה נגע בכל נימי נפשי מהרבה בחינות. בפרט יש בו סצינה אחת ספציפית שבה אנה שרה על מצב של ייאוש מוחלט, והתיאור שלה בשיר נוגע במהות הטהורה ביותר של דיכאון והדרך לצאת ממנו. כן, כמובן שבכיתי. סרט נפלא. 

****אם זה מזכיר לכם את הלחש נגד הפחד של בנות גשרית מ"חולית" של פרנק הרברט, זה לא במקרה. מנטרות כאלה עוזרות מאוד בהתמודדות, ואני ממליצה בחום להשתמש באחת מהן. לי אישית קשה עם הלחש נגד הפחד כי נאמר בו "אל לי לפחוד", ואני חושבת שמותר לפחד. לפחד, ולהמשיך הלאה.

פורסם על ידי: vandersister | פברואר 2, 2020

תזונאל ובולענון בשירות הוד מלכותה

שלוש בלילה. או שלוש לפנות בוקר, תלוי את מי שואלים. אם שואלים אותי, אין דבר כזה "בוקר" לפני עשר לפחות. בקצב הנוכחי לא אלך לישון עד חמש, אז אין סיכוי שאקום בשעה שעוד אפשר, איכשהו, לקרוא לה "בוקר". המענטש כבר הלך לישון, ואני שומעת את נחירותיו הקצובות מחדר השינה, ומקווה שחלומותיו ספוגים בדבש וסביונים.

בנטפליקס משתדרת לה סדרה כלשהי. אני מניחה שאם הייתי מצליחה להתרכז, זה היה מעניין, אבל כרגע תפקיד הסדרה הזו הוא לשמש כרעש רקע בזמן שאני מנסה לסיים איזה קובץ אינסופי וטורדני. הלקוח הוא מגה-קורפ אמריקאי שהשעון המקומי שלו כמעט הפוך לשלי, לכן ניצלתי את השעות הקטנות של הלילה כדי לסיים דברים שלא הצלחתי לסיים במהלך היום. במהלך היום הייתי עסוקה בדברים חשובים יותר כמו קניות, קביעת תור לרופאה, פגישה עם רואת חשבון, טלפון עצבני מהבנק, טלפון עצבני בחזרה לבנק, והרבה שעות של רחמים עצמיים, תחושת כישלון וניסיונות נואלים להשיב על השאלה הנצחית: מדוע אני לא מתאבדת כבר וחוסכת לעצמי את המאבק בקורוזיה ההולכת ומתפשטת בנפש, יותר ויותר, במערכה חסרת התקווה מול השגרה והמינוס בחשבון.

אבל כרגע אין לי ברירה. היום בוזבז, אני רוצה לעמוד בדדליין, וזה אומר להיאבק בתשישות הפיזית והנפשית ולהישאר ערה לפחות עוד שעה כדי לסיים את הדרעק שלפני. ההיגיון כבר הלך לישון מזמן, המוח מטושטש, הדפוסים המוכרים משתלטים על מערכת ההפעלה של הגוף. אני מרגישה את הקטר משתעל, הגלגלים מתחילים לנוע על הפסים המוכרים, והרכבת יוצאת מהתחנה וכבר אי אפשר לעצור את הדהרה. הרגליים מושכות אותי מעצמן לכיוון המטבח. יד שמאל פותחת את דלת המקרר, יד ימין מושטת פנימה בלהיטות ואוחזת את הגבינה הצהובה, ו…

אני מרגישה טפיחה זעירה על כתפי הימנית, מלווה בשיעול קצרצר. אני מפנה את מבטי ימינה, ורואה דמות מוכרת: תזוּנָאֵל, המלאך השומר של התזונה הנכונה. גופו עשוי פרחי כרובית לבנים וצחים, כנפיו עלי כרוב לבן רעננים, ומעל ראשו עיגול בוהק של גבינה אפס אחוז שומן.

"אני מבין שאת רעבה," פתח הכרובון, "אבל האם זה באמת נבון לאכול בשעה כזאת? ואם את מרגישה שאת ממש חייבת, מדוע גבינה צהובה? זה מאכל מאוד כבד עם אחוזי שומן גבוהים. למה שלא תיקחי לך גזר, מלפפון וקולרבי, ותחתכי לך כמה פרוסות לנשנוש לילה בריא?"

הוא לא לגמרי טועה, חשבתי לעצמי. אני כבר מכירה את הצרבת והכאבים ביום שאחרי זלילת לילה, כשאליזבטן עושה לי את המוות. מצד שני – קולרבי? באמת? יש לי כוח עכשיו להתחיל לקלף את הבולבוס הירקרק הזה?

בעודי שוקלת את הנושא, הרגשתי משהו חם ורך מלטף את כתפי השמאלית. הפניתי את מבטי שמאלה, וראיתי עוד דמות מוכרת: בולענון, השדון של בולמוסי האכילה. גופו עשוי טראפל שוקולד ומצופה באבקת קקאו משובחת, ועל הקלשון שבידו משופדים מטעמים: על שן אחת מושחלות טבעות בצל, על השנייה ביסלי ברביקיו, ועל השלישית פונפוני מרשמלו ורודים ולבנים.

"קולרבי זה למעלי גרה," פסק השדון. הוא קטף מרשמלו ורוד מהקילשון וטבל אותו בבטנו, כך שהמרשמלו התכסה במעטה חמים של שוקולד נוזלי. אחר כך תחב את הממתק לפיו בעונג בלתי מוסתר והמשיך:

"עם כל הכבוד לכרובי כאן – " אמר והחווה בידו לעבר תזונאל – "קולרבי זה לא אוכל של בני אדם. השעה מאוחרת, את צריכה משהו עם הרבה נתרן ושומן. גבינה היא בחירה מצוינת! אני מציע רק להוסיף נתח מגבינת הברי הנהדרת שקנית אתמול בסופר."

"השתגעת?" נבהל תזונאל, "ברי באמצע הלילה? אתה יודע כמה כולסטרול יש בזה? במיוחד כשיש לה כאן אופציות טובות אחרות… "

"תקשיב, כרובי", ענה לו בולענון, לועס ביסלי בפה פתוח, "תפסיק לבלבל את המוח על קולרבי וגזר ועוד סוגים של מספוא לבהמות שעושים פלוצים. השעה מאוחרת, היא צריכה משהו טעים, הרבה מלח, הרבה סוכר, לא עונש שיוציא לה עוד יותר את החשק לחיות."

"אני חולק על דעתך!" רפרף הכרובון בכנפיו בהתרגשות, "סגולותיו הבריאותיות של הקולרבי ידועות היטב והופכות אותו לירק עשיר ביתרונות בריאותיים, וחלק חשוב מהמינון המומלץ ליום של…"

נאומו הנלהב של תזונאל נקטע בקול גרעפץ קולני ומהדהד מצד השדון.

"ממש בוגר מצדך, בולי", נעלב הכרובון ולחייו האדימו כסלק, "אני מנסה לעזור לה לקבל את ההחלטה הנכונה."

"הנכונה למי, בדיוק? נכונה לך אולי", השיב השדון בביטול. "אתה מחשב קלוריות וכולסטרול וסיבים ו-ויטמינים, כאילו אנחנו במעבדה. פה זה החיים האמיתיים, כרובי! פה זה עייפות ועצבים והמון עבודה שצריך לסיים! תתעורר ותריח את התפוצ'יפס!"

"רק זה היה חסר לי," ענה תזונאל, "גבינה צהובה ותפוצ'יפס… ראית את התוצאות של בדיקות הדם האחרונות שלה? הטריגליצרידים כבר בשמיים."

למשמע המילה "טריגליצרידים", בולענון פרץ בהתקף צחקוקים בלתי נשלט. כשהצליח להירגע סוף סוף, הקניט את הכרובון:

"תקשיב, יש לך כוונות טובות, אבל אתה פשוט לא יודע לקרוא את השטח. תסתכל עליה."

שניהם הפסיקו להתנצח ביניהם ופנו להתבונן בי. הרגשתי נזופה ומועצמת בו זמנית.

"היא נראית מותשת, נכון?" שאל השדון. "תראה, תראה את הכתמים הכהים מתחת לעיניים, את החיוורון, את המבט החלול של הייאוש המוחלט."

"כן, אבל לו היא היתה הולכת לישון בשעה נורמלית, לא היינו במצב הזה", טען הכרובון. "היה לה מרץ, ויכולת להתמודד, והיא לא היתה רצה ישר למלוחים ומתוקים וכל מה שלא מצליח לברוח ממנה מספיק מהר."

"אבל היא לא הולכת לישון בשעות נורמליות. היא מנסה לקחת יותר עבודה כדי להרוויח יותר כסף, וזה אומר לפעמים עבודה בשעות הקטנות של הלילה. פרילנס זה חרא, כרובי. אתה לא זוכר איך זה היה כשהפכו אותנו לעובדי קבלן?"

"ספר לי על זה," נאנח תזונאל, "רק בשבוע שעבר ניסיתי להוציא תיאום מס אצל פקיד השומָר."

"פקיד השומר," צחקק בולענון, "ככה קוראים לו אצלכם?"

"למה, מי זה אצלכם?"

"פקיד השומן."

"הגיוני", הנהן הכרובון.

השניים נאנחו והחליפו מבטים רבי משמעות.

"בכל מקרה, אין טעם להמשיך בהרגל גרוע ומזיק," נטל הכרובון את חוט השיחה. "נכון, התנאים קשים, אבל זו לא סיבה להפוך אותם לקשים עוד יותר. נוצר מעגל קסמים, כי היא לא מצליחה להירדם מרוב צרבת וכאבי בטן, ובסוף ישנה עד שעה מאוחרת, ואז שוב עובדת אל תוך הלילה…"

"אז דווקא עכשיו," הקשה השדון, "דווקא עכשיו באמצע הלילה אחרי כמה סבבים כאלה, בדקה התשעים ותשע, אתה חושב שתצליח להעביר אותה לתזונה בריאה? כשאין לה כבר כוח לכלום והיא רוצה למות?"

"אבל היא תמיד רוצה למות!" טען הכרובון. "מה זה כבר משנה?"

"אם כבר למות, אז לפחות שיהיה טעים!"

"אם כבר למות, אז לפחות בבריאות טובה ובלי כאבי בטן!"

השניים, המלאכון והשדון, התנפלו זה על צווארו של זה והחלו להתקוטט במלוא המרץ. עזבתי את שניהם מאחורי וסגרתי את המקרר. במקום זאת שפכתי כמות נדיבה של במבה ותפוצ'יפס לקערה, והתיישבתי עם הלפטופ מול הסדרה שברקע כדי לנסות ולסיים את הקובץ הארור. מדי פעם נאלצתי להסיר מעלי פיסת כרוב מצופה שוקולד או מרשמלו תחוב בתוך פרחי כרובית. אין לי ספק שכל אחד מהם צודק בדרכו שלו. אולי, כשהם יסיימו להתכתש וילכו סוף סוף, אוכל לשבת בשקט ולחשוב איך אני לוקחת את עצמי בידיים, מתעשתת ומחזירה את השגרה שלי לתלם עם אכילה מאוזנת ובריאה יותר.

אבל הרבה יותר סביר שאחזור למקרר בשביל לקחת את הגבינה הצהובה.

פורסם על ידי: vandersister | ינואר 8, 2020

נשים את זה בצד – בנות בצריח?!

בשבועות האחרונים מתחוללת סערה ציבורית סביב הנושא של שירות נשים בחיל השריון, ספציפית בטנקים. בתגובה לכך, כל זב-חוטם ברשתות החברתיות הפך פתאום למומחה לתפעול טנקים וטעינת פגזים (וגם לאנטומיה נשית). כשלעצמי, אני פניתי לבן זוגי, הלא הוא המענטש, וביקשתי את דעתו בנושא. המענטש הוא שריונר ותיק, ושירת בין היתר כמפקד טנק בצוק איתן ובמלחמת לבנון השנייה. התוצאה היא פוסט אורח שמובא כאן במלואו, ישירות מפי המענטש, ומעלה שאלות חשובות לגבי השירות בצה"ל – לא רק לנשים. 


טירונות

בהכשרה, הצוות שלי היה נחשב על ידי המפקדים כסכנה ממשית לחיים של מי שמסביבו, והם השתדלו להדגיש את זה בכל הזדמנות שהייתה להם. היינו שלושה חברה רזים ועם המון מוטיבציה, אבל כמו שאמרו לנו, אנחנו עוד נהרוג מישהו בהכשרה הזאת.

בשריון יש שלוש רמות של מפקדים: אלו שמיועדים לקצונה, אלו שמיועדים לעלות ליחידה, ואלו שנתקעים בהכשרות כי הם לא טובים מספיק כדי להגיע לקרב, ולא גרועים מספיק כדי ש"ישללו" מהם את הפיקוד. זה לא תמיד ככה, חלק מהאנשים היותר טובים שהכרתי היו מדריכים, אבל להישאר להדריך תמיד נחשב עונש.

לפני אחד התרגולים, אמרתי למפקד שכנת המאג שלי עושה בעיות, הוא ניער אותה ואמר לי שאני אפסיק עם השטויות, פקד עלי לדרוך את המאג ועלינו לתרגול.
תוך דקה הכנה השתחררה והוא מצא את עצמו עם מאג דרוך מכוון לו לפנים.
לאחר מכן במסדר מול כל הפלוגה, המפקד הרים קורט חול, סימן נקודה במרכז המצח, והצביע עלי וצרח:
"זה החור שכמעט היה לי בראש, וזה מי שאחראי לזה, זה הרוצח!".

הלכתי לאחר המסדר רחוק מהפלוגה ובכיתי, לא כי חשבתי שהוא צודק, אלא כי חשבתי שימצאו אותי לא מתאים לתפקיד ויעיפו אותי. לא נשארתי לבד הרבה כשמפקד אחר הניח יד על הכתף שלי ושאל בקול מודאג: "אתה לא עומד להתאבד, נכון?"
הפחד שלי התחלף מיד בזעם כשהבנתי שזה לא אני שלא מתאים לתפקיד, זה הם.

בדיעבד לא היה לי ממה לחשוש, כולנו עמדנו לעבור, גם אלו שגויסו עם פריצות דיסק או ברכיים מרוסקות. מה שבאמת היה חשוב למפקדים, הוא ששיעור ההתאבדויות לא יעלה. הייתה לנו "הקצאה" של נער אחד עם כדור בראש כל מחזור, ואסור לחרוג מזה. נערות בצבא אולי בוכות כשקשה להן, אבל נערים מתאבדים.

ההכשרות בשריון הן סערה מושלמת: מקום מבודד, מפקדים שלא מנוסים בהדרכה ומרגישים שהתפקיד שלהם הוא עונש, חוסר בתמיכה נפשית ברמה פושעת, מניעת שינה ועומסים לא סבירים, וכל נער מקבל נשק ותחמושת שאיתו בכל רגע נתון. כשחושבים על זה, זה די מדהים שמצליחים לעמוד ב"הקצאה" של עד ארבעה הרוגים בשנה.

אבל חשוב שלא נשכח שהם לא נהרגו כי יש לזה צורך מבצעי, הם נהרגים בגלל גבריות רעילה שנמצאת עד רמת מקבלי ההחלטות.

הן חותרות למגע, ואנחנו מתקשים לנשום

במילואים האחרונים הצוות שלי מצא את עצמו עם גדוד קרקל. אנחנו, הגברים שחיים על קפה שחור ועבודה פיזית קשה, מצאנו את עצמנו בלי אוויר אחרי רבע שעה של משחק כדורגל מולן. כדי להוסיף עלבון לפגיעה, אנחנו השריונרים שמתפארים במקצועיות שלנו ניסינו לא לפעור את העיניים שלנו רחב מדי כשראינו שהחיילות (בנות ובני גרעין) זוכרות בע"פ כל נקודה בגזרה, כל טלפון ואו"ק (אות קריאה), ומתפעלות את הנשק בדיוק קטלני.
ובזמן שהרבה חיילים רק ניסו להעביר את הקו בצורה הכי שקטה שיש, היה מאד ברור שהחיילות בקרקל רוצות להגיע תמיד למרכז של ה"אקשן" ולהוכיח את עצמן, במוטיבציה שאני לא זוכר שאי פעם הייתה לי. בהתעלמות מוחלטת מקושי גופני או מתנאים קשים.

אני נחשב בפלוגה שלי לשועל קרבות ותיק, היה לי שירות מחורבן ששם אותי לא מעט בקו האש, וסקרנות מובנית שדחפה אותי ללמוד ולהיות מקצועי ככל האפשר – ואת רמת המקצועיות שאני השגתי ב-12 שנה, הנערות והנערים בקרקל השיגו בשנה וקצת.

הצוות שלי שם לב לעוד דברים קטנים ולכאורה לא קשורים במוצב הקטנטן שלנו:
במקלחות היו ראשים ולא רק צינור, עם ברזים נורמליים ובלי צינורות חמים חשופים (שגרמו לי למגוון כוויות במהלך השירות); 
בשירותים היו אסלות אמיתיות שפעלו ואפילו בתאים סגורים;
ובחדרים היו מיטות במצב סביר ומיזוג לחימום וקירור (רחוק מהמוצב שחטפתי בו היפותרמיה בזמן השירות הסדיר).
זה לא היה מוצב מדהים, אבל בכמה רמות מעל כל מה שהתרגלנו אליו בשירות שלנו.
מישהו מהצוות נחר בלעג: "בטח הכל פה ככה בגלל כל הבנות". מישהו אחר השיב לו: "אז חבל שלא היו יותר בנות בזמן השירות שלנו".

ומה אם טעינו כל הזמן הזה?

עכשיו קמים המון אנשים ומנסים להוכיח שנשים לא באמת יכולות להיות בקרבי, וה"גבעה" שנלחמים עליה כרגע היא השירות בחיל השריון.

אנחנו נהנים לחשוב שאנחנו מיוחדים ושהשירות זה משהו שדורש חוסן יוצא דופן, וזה נכון. זה נכון שצריך חוסן מיוחד לשכב במיטות ההרוסות האלו ולצאת עם גב תקין, וזה נכון שצריך חוסן נפשי מיוחד לעמוד בהכשרה שבה נערים שאין להם שום ידע וניסיון אמיתי בהדרכה צריכים להעביר נערים אחרים דברים קשים, בהרבה מהמקרים שלא לצורך.

החיילות בקרקל הן על-אנושיות? אם קראתם את התיאורים שלי, אולי חשבתם שככה אני רואה את הדברים. אני לא. אני אגיד לכן מה אני כן חושב: אני חושב שבקרקל לוקחים בנות גרעין (מדריכות מאד מנוסות) כדי להדריך טירונים. אני חושב שהטירונות שלהן התמקדה באיך להפוך לחיילות הכי מקצועיות, פיזית ונפשית, בזמן שהטירונות שלנו התמקדה בלהוכיח שאנחנו "גברים גברים", ולדאוג למספר חללים "סביר" בתקופה הזאת.

הרבה חושבים שכל העניין הוא שובניזם נגד פמיניזם, או ליברלים נגד שמרנים, או כל צורה אחרת שבטח שמעתן בזמן האחרון. אני מרגיש שזה יותר מזה, שבורחים מהשאלה הבאמת מפחידה:

מה אם טעינו כל הזמן הזה? מה אם כל התפיסה שלנו לגבי גברים בצבא היא שגויה?

זה נשמע כמו שאלה פשוטה, כמו שאלה שכדאי לכל אחד לשאול מדי פעם, אבל זאת גם שאלה שאולי דורשת מאיתנו להכיר באמיתות מאד כואבות. היחס הקשה לא הופך חיילים לטובים יותר, זאת סתם התעללות. התנאים הקשים לא מחזקים אף אחד, רק גורמים לנכויות.

והאבדות הרבות בנפש הן לא תוצר לוואי של הכשרה איכותית, אלא תוצאה ישירה של הכשרה לא סבירה, לא איכותית, וברמת המחדל.
ולהכיר בזה, זה הרבה יותר קשה מלטעון פגז.

פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 7, 2019

כשאת אומרת "מוות לפטריארכיה" – למה את מתכוונת?

כשהייתי ילדה, היו לי יחסי אהבה-שנאה עם הרבה דברים. אהבתי, למשל, "ממרחית שוקולד", ושנאתי את הפצעונים שצצו כחזזיות על הלחיים והאף. אהבתי להתגלגל בדשא, ושנאתי את העקצוצים והגירודים בכל הגוף שעות ארוכות אחר כך. אהבתי להיות ילדה טובה, ושנאתי את מה שנחשב בעיני אחרים למאפיינים של ילדה טובה.

למשל:

"אל תשבי בפישוק רגליים", אמרה סבתא. "ילדות לא צריכות לפשק רגליים ככה". הייתי בת 9.

למשל:

"למה את לא מחייכת?" אמר אבא. "ילדות צריכות להיות נחמדות". הייתי בת 12.

ואז הגיע גיל 14, ואיתו הפיכתי ל… נערה? אישה? צרכנית כבדה של איבופרופן? בפעם הראשונה שקיבלתי מחזור, התרגשתי מאוד. זה היה מה שמכנים היום "ספוטינג", או הכתמה, ולא דימום של ממש, כך שהיה לי בעיקר כתם בתחתונים, בלי כאבים ועם הרבה מאוד סימני שאלה. אמא עזרה לי לחגוג את האירוע המאושר בטקס קצר שכלל מתן תחבושות הגייניות עבות (אלה של פעם, לפני הכנפיים והפולימרים הסופגים וכל ההייטק), וליוותה את הטקס באמירה אימהית חמה של חוכמת דורות נשית טהורה, שלא אשכח כל חיי:

"תשתדלי" – כך אמרה – "תשתדלי שהכתם יהיה באמצע".

ואכן, מאז ועד היום, אני משתדלת. אני גם משתדלת לזכור את ההוראות לגבי כביסה ביד של כתמי דם ("קודם מים קרים ואחר כך חמים, אחרת זה כתם לעולם ועד"). דבר אחד אני לא מוכנה בשום אופן לקיים כמנהג אמי ואמא לפניה, וסביר שנשים עוד מאות ואלפי שנים לפניהן.

אני לא מוכנה להעלים את המילה "מחזור", או "ווסת". אני לא מוכנה להסוות את הדיבור על דימומים, כתמים והתכווצויות במונחים מכובסים (במים קרים) כגון "ביקור הדודה הזקנה" או "הדגל האדום", או "תופעה חודשית". אני לא מוכנה להסתיר את התחבושת בשרוול ולחמוק לשירותים, כאילו הגוף שלי הוא סיבה למבוכה. כשהייתי נערה והתעוררתי עם סדין מוכתם, הייתי חומקת לחדר האמבטיה, כולי סמוקה ומבוישת, ועושה הכל כדי להעלים את הראיות.

במחזור האחרון שהיה לי, קמתי בבוקר וגיליתי כי למרות המאמצים ותחבושות ההייטק, הדימום היה עז ועל הסדין התנוסס דם כאביי והתפתלויותיי במהלך הלילה. פלטתי זעקה רמה, לאמור "שיט, חולירע!!"*. המענטש, הלא הוא בן זוגי, הגיע בריצה מהסלון ושאל בדאגה מה קרה. הראיתי לו את הכתם, בלי שמץ של בושה, כמו הילדה הרעה שאני.

ואז המענטש לקח את הסדין וכיבס אותו. קודם במים קרים, אחר כך במים חמים.

מה המסקנה? ראשית, ואישית, אני מאחלת לכולן בן זוג מבין, שלא מפחד מהמחזור וכל העיסוק סביבו, שלא מפחד מכתמי דם על הסדין, ושמבין שברגע שאני יוצאת מחדר השינה עם יד על הבטן ומבט של "מוות להכל" בעיניים – זה הזמן לחמם את כרית החימום במיקרו ולתת לי כדי שאניח אותה על הבטן ואתמרמר עם ההתכווצויות. וייתכן שגם להכין כמה שוקולדים בהישג יד.

שנית, ומבחינה ציבורית וחברתית:

בשבוע שעבר ציין העולם את יום המאבק באלימות נגד נשים. לא חסרות דוגמאות לאלימות כזו, בין אם במסגרת זוגית או משפחתית, או במסגרת רחבה יותר. נשים נאנסות, מוכות, נרצחות, מאולצות להתחתן בגיל צעיר, עוברות כריתת דגדגן והטלת מום, וסובלות את נחת זרועה של הפטריארכיה בקשת שלמה של דרכים נוספות שבאמת תקצר היריעה מלפרטן.

אבל מעבר לדוגמאות המפורשות של אלימות, יש גם סוג נוסף של אלימות, שהוא הרבה יותר מרומז אבל מזיק לא פחות. בכל פעם שאנחנו נאלצות להסתיר את העובדה שאנחנו סובלות ולהתבייש במה שהוא תפקוד נורמלי וטבעי לחתולין** של הגוף שלנו, אנחנו מפנימות את האלימות של הפטריארכיה. אנחנו מקבלות על עצמנו את המשרה של משטור הגוף, ביוש הגוף, הכחשת הגוף. אנחנו הופכות לגסטפו של עצמנו. ואחר כך אנחנו גם כועסות על עצמנו, במודע או שלא במודע, על שיתוף הפעולה הזה. ועדיין על רוב הבעיות הנשיות כגון כאבי מחזור, דיסמנוריאה, כאבים בקיום יחסי מין, וגיניסמוס, וסטיבולודיניה, אנדומטריוזיס, תופעות של גיל המעבר – אנחנו מדברות רק בחדרי-חדרים, מעבירות מידע מפה לאוזן, מסתירות, מכחישות, מתביישות – ומתנהגות כאילו הכל בסדר.

הכל לא בסדר.

כשכואב לנו, כואב לנו, ואין סיבה שננהג אחרת. וזו צורה קטנה לכאורה, ומזיקה עד בלי די, של אלימות שאופיינית לחברה הנמחצת תחת מגף הפטריארכיה.

הערה אחרונה: מישהו טען בפני בטוויטר בשבוע האחרון שהשימוש שלי במילה "פטריארכיה" פירושו שאני "שונאת גברים". חברות וחברים, הפטריארכיה – כלומר מבנה חברתי שמבוסס על התפיסה שהגבר הוא "האדון" והאישה והילדים הם רכושו – מכתיבה מערכת של כללים נוקשים ואכזריים שפוגעים לא מעט גם בגברים (וזה עוד לפני שדיברנו על א-בינאריים, שסובלות.ים פי כמה וכמה במערכת שלא מוכנה לקבל בחירה שאינה גבר או אישה). האלימות של הפטריארכיה דורשת מגברים להסוות את רגשותיהם, להיות חזקים ומחוספסים תמיד, לא לבכות, לא לגלות אמפתיה, לא לבקש אמפתיה. גברים, נשים וכל מה שביניהם סובלים מכך שלימדו אותנו שיש "צד כובש" ו"צד נכבש", צד אקטיבי וצד פסיבי, צד שצריך לחמוס, לקחת בכוח הזרוע, להשתלט – וצד שצריך להתחבא, להתבייש, להסתיר. אני לא שונאת גברים. אני שונאת את הפטריארכיה ואת האלימות שהיא מביאה.

אז לא, המחזור לא הופך נשים לטמאות או ליצורים קסומים שיכולים לכשף בני אדם, זה פשוט דימום חודשי עם הרבה תופעות מסביב, ממעצבנות ועד מזעזעות ומסכנות-חיים, שמגיע להן הרבה יותר תשומת לב רפואית ואמפתית והרבה פחות לגלוג והכחשה. והפטריארכיה? מכוערת הרבה יותר מכתם על הסדין, וקשה הרבה יותר ממנו להסרה. אבל אני מאמינה שנוכל להגיע לשם, צעד אחר צעד, ביחד.

לקריאה נוספת ומומלצת, נסו את הגיליונות האלה של "הפמיניסט.ית" בנושא מחזור ובנושא גוף. ובכלל, הירשמו לניוזלטר של הפמיניסט.ית! לא תצטערו.

 


*כן, אני באמת מגדפת כך. 
** השבוע מישהי תיקנה אותי ואמרה לי שכתבתי בטעות "לחתולין" במקום "לחלוטין". הרגעתי אותה ואמרתי לה שכך אני כותבת בכוונה כבר שנים. זה נורמלי לחתולין בשבילי.

פורסם על ידי: vandersister | אוקטובר 26, 2019

הורה ציפראמיל (או: גוסטב לומד לקטוף שעועיות)

בחטיבת הביניים שלנו קראו לזה "שיעורי חווה". זה מוכר גם בשם של"ח, אני חושבת. פעם בשבוע היו מסיעים את כולנו באוטובוס לחווה החקלאית, שם עובדות ועובדים חמוצי פנים היו מקצים לנו משימות – כמו לגרף עלים, לעדור אדמה, לשתול שתילים או לקטוף שעועית. ובכל שבוע היינו חוזרים הביתה עם "תוצרת" – זר פרחי לוע הארי, שקית שעועית ירוקה, דברים כאלה. המטרה הייתה ללמד אותנו את אהבת הארץ ועבודת האדמה. כשלעצמי, למדתי בעיקר שלושה דברים: א. לעבוד בשדה זה חם ומלכלך, ב. שעועית ירוקה זה טעים, ו-ג. אני לא יודעת להצמיח דברים מהאדמה. אם הייתי צריכה, בזיעת אפי, לאכול לחם, הייתי אוכלת חצץ.

שנים רבות ושורה של עציצים נבולים אחר כך, המסר נקלט היטב. אסור לתת בידי דבר שאמור לצמוח בתוך חופן עפר, כי יבולע לו. העציצים שלי הושקו יותר מדי, פחות מדי, בדיוק במידה אבל חטפו כינמת, פטרת, צרעת ואיידס צמחי. כך או כך, תוך זמן קצר הם היו מחזירים את נשמתם הירוקה לאלה הגדולה, שאני מקווה שאספה אותם ברחמים רבים.

זה עצוב לי כי אני דווקא אוהבת פרחים, ועציצים, וצמחים ועצים. אני אוהבת את המראה, המגע והניחוח שלהם. פעמים רבות אני מלטפת קלות פרי לפני שאני אוכלת אותו, מריחה בתאווה עלי תבלין, מניחה לרגע יד על קליפת עץ ברחוב וחשה את העוצמה השקטה שלו. אלא שמה לעשות, אני וחקלאות זה כמו שמן ומים. שמן מכונות משומש ומים כבדים.

לאחרונה התחלתי טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (ר"ת CBT). מטרת הטיפול היא להקנות ולסגל הרגלי חשיבה חדשים ולשנות דפוסי חשיבה הרסניים שהשתרשו. זה נשמע קצת פדגוגי, אז אסביר: המוח שלנו מורכב ממיליוני-טריליוני קשרים של סינפסות, וקבוצות העצבים (גנגליונים) שלנו מתקשרים זה עם זה בעזרת תמסורת כימית-חשמלית. עם הזמן וניסיון החיים, נוצרים קשרים קבועים או דפוסי פעולה קבועים בפעולת המוח שלנו. תוכלו לחשוב על זה, למשל, כעל שבילים סלולים היטב, או תלמים עמוקים שנחרשו באדמה, כך שקל לעבור בהם שוב ושוב. ברוב המקרים, זה עוזר לנו לעשות את מה שאנחנו צריכים ביום-יום, ללמוד ולהתפתח, לפתח מיומנויות, להתמקצע, להשתפר. בחלק מהמקרים, נוצרים מסלולים הרסניים שמבוססים על בעיות נפשיות, על טראומות, על סוגים שונים של התעללות (Abuse) לאורך שנים, שחורצים בנו חריצים, משאירים בנו סימנים וגורמים לנו להמשיך לפגוע בעצמנו. ואת ההרגלים האלה קשה מאוד לשבור, כי השביל כבר חרות עמוק במוח ואנחנו נשאבים אליו אוטומטית.

מטרת ה-CBT היא לאתר את השבילים המזיקים ביותר – למשל, התלם החרוש שמוביל מ"שיט, התעוררתי מאוחר מדי" ישירות ל"אולי אתאבד וחסל?" – ולחרוש במקומו משהו מוצלח יותר, למשל: מ"שיט, התעוררתי מאוחר מדי" עד "לא נורא, קורה. טפשונת חמודה שכמותי". אלה מביניכן וביניכם שמכירים את תלאות החשיבה הטורדנית-כפייתית יבינו בדיוק למה אני מתכוונת בתלמים חרושים: הנפילה לדפוס חשיבה כל כך מוכר ועמוק, שאנחנו נופלות לתוכו כמעט בלי שליטה, וקשה עד בלתי אפשרי להיחלץ ממנו. באופן רציונלי, אנחנו מבינות ש"אוף, הגעתי חמש דקות מאוחר מדי לפגישה" או "למה הוא לא אמר לי בוקר טוב?" לא צריך להוביל ל"אני רוצה להתאבד". אבל העובדה היא שהמוח, ובמקרה שלי, גוסטב, עושה את הדרך הזו בלי להתעכב ולחשוב למה זה קורה, בעצם. זה פשוט קורה. לדפוס החשיבה האובססיבי יש אינסוף צורות ותת-וריאציות, אבל השורה התחתונה של כולן היא "אני לא בסדר".

אם נחזור לרגע לתחילת הפוסט, התהליך של CBT דורש ממני הרבה פעמים להתחיל לחרוש תלמים בשדה חדש. לפעמים השדה נחמד ואפשר לחרוש בו בקלות יחסית. לרוב, כשמדובר בדפוסים המזיקים והמושרשים ביותר, שמבוססים על טראומות קשות, הדבר משול לניסיון לחרוש בשדה שכוסה באספלט או בטון, או בשכבת אבן צור. את חורצת וחורצת ומכישה ועודרת, ומצליחה אולי לנקב חור קטן בציפוי הקשה, או לחרוץ תלם רדוד ביותר, וזה מייאש ומתיש. בסופו של יום, את חייבת להחליט אם לנסות לעבור בתלם הכמעט בלתי מורגש, או ליפול שוב למסלולים הגרועים והמזיקים, אבל החרושים לתלפיות והנוחים כל כך, לעזאזל.

לפני יומיים חגגתי את יום הולדתי ה-43. בשיחה ארוכה עם הפסיכולוגית דיברנו על התלמים החדשים שאני מנסה לטפח, על כמה קשה לטפח אותם, וגם – על כמה שבסופו של דבר, גם אם זה רק לכמה רגעים בכל פעם, יש תחושה שחרור נהדרת כשזה מצליח. כשאת לא נופלת שוב לאותו דפוס הרסני, כשאת מסוגלת לומר לגוסטב: "לא, לא נראה לי שאני צריכה להתאבד. לא היום". כן, זה מתיש. כן, זה מייגע ומייאש. ואף אחד לא מבטיח לי שבסופו של דבר, אוכל להיות מאושרת ליותר מפירור אחד של זמן בכל פעם.

אולם, אחרי כל העבודה הקשה הזו, בשדה שלי צמח השבוע גבעול בודד. הוא בקע מתוך האספלט, פילס את דרכו בהריסות של שדה האבנים השבורות, והעז לפרוח. אני לא יודעת אם הוא יהפוך למשהו שאפשר לחיות עליו, כמו שיבולי חיטה או שעורה. סביר להניח שמדובר בעשב שוטה כלשהו, או חמציץ. אבל הי, זה החמציץ שלי, ועבדתי מאוד קשה כדי לאפשר לו לצמוח. אני מקווה שאחריו יבואו עוד הרבה.

ולכולכן/ם אני מאחלת, שהשדה שתצמיחו יהיה יפה או מכוער, שומם או פורח, שטוף-חמציצים או מניב פירות מתוקים. ובעיקר, אני מאחלת לכולנו שתמיד יהיה לנו כוח להמשיך ולעבוד בשדה שלנו, תלם אחרי תלם. כשלעצמי, אני מתכוונת לשתול בחודשים הקרובים עצי מילים, ולראות אם יצמח מהם ספר. אני כבר ממש סקרנית.

פורסם על ידי: vandersister | ספטמבר 1, 2019

ארנב ושמו פופיק

המענטש שלי ואני עברנו לדירה החדשה לפני כחודשיים. בחודש הראשון סידרנו וארגנו את הדירה לשביעות רצוננו; ואילו בחודש השני הסדר והארגון קצת נסוגו לאחור, בניצוחו של יצור קטנטן, פרוותי ובעל דעות נחרצות. קוראים לו פופיק, והוא לא בדיוק עונה לשם הזה, אבל אם תגידו "פופיק!" בקול רם, יש סיכוי שהוא יסובב לעברכם אוזן שעירה. מי יודעת, אולי יש לכם איזה עלה טעים או פיסת גזר בשבילו.

חברות וחברים רבים שאלו למה דווקא ארנב. למה לא חיית מחמד שגרתית כמו כלב או חתול? התשובה היא שמדובר בסוג של פשרה. אני תמיד רציתי חתול, ואילו המענטש חובב יותר את בעלי הקשקשים – איגואנה, שממית וכדומה. בתחילה העלינו אופציות לבעלי חיים אחרים: אימוץ פרת ים היה רעיון מושך, אבל אין לנו אקווריום ענק, ולחלופין אמבטיה מספיק גדולה שתאפשר לפרת ים לשכשך בנוחות. אימוץ לאמה נדחה בגלל מחסור באחו ירוק, כך שוויתרנו למגינת לבנו על שפע בדיחות הקרש שהיו מתלוות לחיית מחמד כזו ("למה לאמה? לאמה לא?"). אימוץ דרקון קומודו נדחה כי לא היה לנו כוח.* ההצעה שלי, לאמץ צמד תרנגולות בשם צילה ופועה, שיתנו לנו ביצים טריות וינקרו להנאתן במרפסת, נדחתה מטעמי הגיינה וגם בגלל שמה לעשות, המרפסת שלנו די קטנה, ואנחנו רוצים לתת לתרנגולות החופש שלנו הרבה חופש. צילה ופועה, עוד ניפגש יום אחד!

אחרי התלבטויות רבות, עלה בדעתי שבעצם, מעולם לא היה לי ארנב. בתחום המכרסמים, גידלתי אוגרות סיביריות לתפארת, אבל הן קטנטנות ממש ולמרבה הצער, חיות רק שנתיים בממוצע. המענטש, שכבר גידל ארנבים בעבר, אמר שאין לו התנגדות. התחלנו לתכנן את שטח המחייה של הארנב הפוטנציאלי שלנו, והתלבטנו אם לקרוא לו בשם ארנבי אופייני כגון "פלאפי", או לבחור במשהו כבד-ראש ואינטלקטואלי יותר, כמו "גילגמש" או "נבוכדנצר". בשלב מסוים, המענטש מצא ארנב שהוצע למסירה באחד מלוחות האימוץ בפייסבוק. הסתכלתי בתמונתו של היצור ופסקתי:

"פופיק. הוא נראה כמו פופיק".

פופיק

היוש

פופיק אומץ מבית מקסים שבו כבר היו כלב, חתול, גרביל, דגים וייתכן שגם תוכי, אני לא בטוחה. אֵם המשפחה החליטה שהבית הופך לגן חיות, וכך הגיע אלינו פופיק. אחרי תקופת הסתגלות קצרה, הוא יצא לתור את הבית וגילה נחישות מפתיעה ליצור כה קטן ורך, ויכולת חתירה למטרה שלא הייתה מביישת חוליית קומנדו. הוא תלש וכרסם פיסות מהטפט שעל הקיר, כך שנאלצנו להניח גדר רשת סביב הטפט. הוא טעם ממיטב הספרות שבספרייה שלנו (המדף התחתון), ואחרי שהשאיר כמה ביסים ב"הנסיך הקטן", באוסף סיפורי רובוטים של אסימוב ובשיחון ספרדי-עברי (?), יצרנו מחיצה בין הסלון לספרייה כדי שלא יוכל להגיע אליה. הוא ייאלץ לרכוש את השכלתו הספרותית בדרך אחרת.

הידעתן? לארנבים אין מיתרי קול. הם לא משמיעים נביחות, יללות, ציוצים או צפצופים. כשהם מפוחדים או כועסים, הם רוקעים ברגליים האחוריות (thump). כשלקחנו את פופיק לווטרינר, הווטרינר בדק את השיניים, גזר מעט את הציפורניים, ואפילו משמש קלות את האשכים כדי לוודא שהכל תקין. בשלב מסוים הארנבון הביע מורת רוח על כל המשמושים האלה, והשמיע מן נשיפה כעוסה. אבל זה המקסימום שתקבלו ממנו. בשלב מסוים חששתי שלא אוכל לפענח את הרצונות והצרכים שלו: איך אדע מתי כואב לו? מתי הוא רעב? צמא? רוצה צומי? איך אדע לא להפחיד אותו כדי שלא יחשוב שאני חיית טרף אכזרית?

 

*סניף סניף* את לא מריחה כמו חיית טרף, אבל אין לדעת. ארנב צריך להיות זהיר

מסתבר שהתשובה היא סבלנות ומרחב נשימה. עם הזמן, פופיק התרגל אלינו, ואנחנו אליו. היום הוא כבר מקפץ בשמחה על הספה, מזנק לחיקינו לליטופים, מקבל הברשות וסירוקים ברוח טובה, ומכרסם בחדווה עלים ירוקים וגבעולים עסיסיים שאנחנו נותנים לו. הוא אוהב להתיישב על המקלדת של הלפטופ, להקליד הודעות סודיות כמו "גחחחחחבבבבבבבבבבבב" או "000000000———ססססססססססזזזזזזזזז", ולשלוח צילומי מסך להדפסה עם הישבן.

קונטרול… אלט… מה היה השלישי, שוב?

אומרים שאנשים בוחרים חיות מחמד שדומות להם. לי אין פרווה רכה או זנבנב דמוי פונפון, אבל גם אני חרדתית לפעמים וחוששת שאולי ינסו לטרוף אותי. גם אני צריכה זמן כדי להתרגל למקום חדש, ולוקחת את הזמן שלי עד שאני מגישה נוח עם חוויות ואנשים חדשים. גם אני יכולה להילחץ מכל רעש וכל תנועה, וזקוקה למקום שקט ומוגן שבו אוכל להרגיש בטוחה. למרות ואולי בגלל התחושה של שותפות הגורל עם יצור חרדתי אחר, יש משהו מאוד נוסך ביטחון ברגעי השלווה של פופיק. זו תחושה נפלאה, שהארנבון מקפץ דווקא אלי, עושה "בופ" עם האף כדי לבקש ליטופים, או פשוט נשכב בנחת על הספה לידי ונראה נינוח ושקט.

אז, את באה לפה הרבה?…

לאחרונה פופיק מרשה לעצמו לטפס על הכתף שלי ומשם לראש המסעד של הכורסה, כדי להשקיף על כל החדר. יחסית ליצור כל כך פחדן וחששן, הוא מאוד מאוד אמיץ. ואני, שמאמינה שאפשר ללמוד הרבה מחיות המחמד שלנו, מקווה ללכת קצת בעקבותיו ולהיות מן אמיצה-פחדנית שכזו, אפילו בלי זנבנב, ולהרשות לעצמי לקפוץ מדי פעם אל תוך הלא-נודע.

הי הופ!

 


* בחבחבח.

Older Posts »

קטגוריות