פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 25, 2015

התשובה לחיים, היקום וכל השאר, חוץ מפתח תקווה

שעת לילה מאוחרת. שישה אנשים יושבים בסלון, מצחם חרוש בקמטי ריכוז, ומקרקשים על לפטופים. פתאום נזרקת שאלה לחלל האוויר: "נניח שאני לוקחת חד קרן, שמה אותו על קטפולטה ומשגרת אותו מצד אחד של מאדים לצד השני. מה צריך להיות גובה ערימת המזרונים בצד השני כדי שהוא ינחת ללא פגע?"
.
מתפתח דיון לוהט. הפיזיקאי שבחבורה טוען שלא ניתן לצפות מראש את התנהגות הקטפולטה בתנאי הכבידה של מאדים, בהינתן מנגנון מכאני ולא אלקטרוני. הרופאה שבחבורה גורסת שלא משנה כמה מזרונים יש, סביר שחליפת החלל של החד קרן תינזק במהלך השיגור והוא ייחנק מחוסר חמצן. מהנדס החלל משיב שאי אפשר להכניס חד קרן לתוך חליפת חלל, כי הקרן שלו תנפץ את הקסדה. מומחית המחשבים טוענת שמדובר בצער בעלי חיים ושעדיף לשגר עגבנייה ענקית על הקטפולטה, כי היא גם לא תיחנק מחוסר חמצן וגם לא יהיה אכפת לאף אחד אם היא תתרסק. שואלת השאלה המקורית מסבירה שעגבנייה היא לא דמות עגולה מספיק לצרכים ספרותיים. המחזאית טוענת שאין דבר כזה עגבנייה לא עגולה, ושכל דמות יכולה להיות מעניינת, וחוץ מזה, מדובר בהדרת פירות וירקות. החתולה טוענת שמיאו. ואז כולם אוכלים במבה וממשיכים לשקול את העניין בכובד ראש.
.
האנשים האלה, גבירותיי ועגבניותיי, הם כותבי הסיפורים של קהילת המד"ב והפנטסיה הישראלית, ששפחתכם הנאמנה גאה להיות ביניהם. מדי פעם, בעיקר בלילות ירח שמנמן כשהזומבים יוצאים לצוד ציד, אנו מתכנסות ומתכנסים כדי להחליף רעיונות וכדי שאלה בינינו שהם לא ממש מדענים ("אז אם הייתי פוטון, איך הייתי רואה את כדור הארץ?") יוכלו לשאול שאלות ולקבל תשובות מפי אלה שהם כן ממש מדענים ("לפוטונים אין עיניים. הם לא רואים כלום" – "אבל בכל זאת" – "אין בכל זאת, זו לא פיזיקה" – "למה אתה עקשן" – "למה את טיפשה" – "ככה נולדתי, אין מה לעשות" – "תעבירי את הבמבה", אד אינפיניטום).
.
מדי שנה עורכת אגודה ישראלית למד"ב ופנטסיה את פסטיבל אייקון, כנס המוקדש לז'אנר הספקולטיבי בספרות, טלוויזיה, קולנוע, קומיקס והירוגליפים. במסגרת הפסטיבל מתקיימת גם תחרות פרס גפן: סיפור קצר שכתבה אמתכם הנרצעת והבכלל-לא-מתחנפת נבחר השנה לשלב הגמר, והוא ניצב גאה ומסמיק בין 5 הסיפורים שיתחרו בקטגוריית הסיפור הקצר. ההצבעה פתוחה לחברות וחברי האגודה, ולכל באי הכנס. על מנת שלא תצביעו על עיוור, כי זה לא יפה להצביע על עיוור, הוא לא רואה שאתם מצביעים – כל הסיפורים מופיעים באתר הזה. כל שעליכם לעשות הוא ללחוץ על הקישור של כל סיפור. בין היתר, תוכלו לראות גם את שאר הקטגוריות המתחרות ולהכיר טוב יותר את התוכן של הפסטיבל.
.
אגב, אני גם מרצה בכנס הזה, בנושא טינופת. כלומר, רשמית ההרצאה נקראת "מלחמת בוץ: גיבורות מלוכלכות בעולם פוסט־אפוקליפטי", אבל התוכן יעסוק בחשיבות המראה המטונף של נשים לוחמות כאינדיקציה לשוויון מגדרי בסרטי פעולה והרפתקאות.
.
אז מטרת הפוסט היא להזמינכן ולהזמינכם באדיבות לפסטיבל, ולומר שנשמח עד מאוד אם תקדישו כמה דקות כדי להצביע בתחרות. כל היצירות שנבחרו ראויות ביותר, ואני בכנות גמורה נבוכה וגאה לעמוד בשורה אחת עם טובות הכותבות בתחום, שראויות להצבעה שלכם לא פחות ממני ואולי אף יותר. חלקן, אגב, יודעות איפה אני גרה ומכירות שיטות ממש טובות להרוג אנשים. רק אומרת.
.
הערה רצינית לסיום: כתיבה היא אחד העוגנים האיתנים והמשמעותיים ביותר בחיי. בכל פעם שמישהי או מישהו מספרים לי שהם נהנים מכתיבתי, אני זוכה ברגע נדיר של אושר. תמיכה בתחרויות כגון פרס גפן ותמיכה בז'אנר הספקולטיבי בישראל באופן כללי היא דבר נפלא, והקהילה שלנו אולי קצת משוגעת, אבל נהדרת. כמו רוב הדברים הטובים בחיים. תודה.
.
פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 9, 2015

אגא-מי?

חוסר חיבתי לעולם הפרסום הישראלי אינו דבר חדש. כקמצוץ של תזכורת, אציין את אותו קמפיין מבחיל שבו החליטו הפרסומאים להשפיל ולבזות ילדים עם עודף משקל, ואת הקמפיין מעורר החלחלה שבו משרד פרסום עבר על החוק בצורה בוטה וניצל אדם עם בעיות נפשיות כדי להשיג גימיק עלוב. במילים אחרות, רוב המפרסמים הישראלים לא יבחלו באף אמצעי, מצחין ומוגלתי ככל שיהיה, כדי להשיג תשומת לב. למעשה, האגדה שהמצאתי זה עתה מספרת כי פעם משרד פרסום ישראלי ניסה לגייס לקמפיין קבוצה של חולדות ביבים מפורעשות ונשאיות דבר, כלבת ושלבקת חוגרת, והחולדות סרבו בטענה שיש להן עקרונות.

הנקודה היא שאין לי ציפיות מפרסומאים ישראלים בכל הקשור לדברים כגון טעם טוב, התחשבות בזולת, מוסר אנושי בסיסי וכדומה. רוב הקמפיינים שלהם משולים בעיני לזאטוט שמורח את הקקי שלו על הקירות ומקבל שפע של תשומת לב מההורים: אפקטיבי אך מסריח.

"אנחנו כבר מכירים אותך", אני שומעת אתכם ממלמלים, "ודאי מסתתר פה איזה 'אלא מאי', נכון?"

אתם צודקים, קוראות וקוראים חכמות ונבונים שלי. ובכן, אלא מאי?

ילד שמורח את הפרשותיו על הקירות עושה זאת כחלק מתהליך התפתחותו הרגיל (מתסכל ככל שיהיה), ואיש אינו משלם לו כסף רב ובוודאי שאינו מציג את יצירותיו הריחניות והדביקות על שלטי חוצות. נשאלת השאלה: למה פרסומאים כן זוכים בתקציבי עתק וגם בכבוד ויקר על טורנירים אינסופיים של משחקים בקקה? ולמה שלא נוציא את זמננו היקר ותשומת לבנו על דברים ראויים יותר, כמו המאבק על הגז הטבעי, קריסת מערכת הבריאות או החלפת מצוף בניאגרה של השירותים? האם כולנו פתיים, שמגיבים אוטומטית לזבלולים שטחיים שפרסומאים חסרי דמיון ומעוף מוכרים לנו כי הם לא מסוגלים לחשוב על אף רעיון מקורי פרי מוחם והוגים רעיונות לפרסומות על ידי הטחת האשכים שלהם במקלדת?*

הבה ונבחן מקרה אקטואלי לדוגמה. נניח שיש רשת כלשהי שמוכרת קציצות בשר להמונים, ששמה "אגאדודו". יום אחד קם מנכ"ל אגאדודו ואמר לעצמו: "ברצוני להרחיב את מעגל לקוחותיי ולפרסם את אגאדודו על ראש כל גבעה ותחת כל עץ רענן, כדי שברגע שמישהו יחשוב על קציצת בשר, הדבר הראשון שיעלה במוחו הרעב הוא – אגאדודו! המקום ההוא עם קציצות הבשר הנהדרות! רק אגאדודו, אל תתנו לי שום דבר אחר!"

מיהר מנכ"ל אגאדודו להיפגש עם מנהל משרד פרסום. אני מדמיינת את השיחה שהתנהלה ביניהם בערך כך:

מנכ"ל אגאדודו: שלום פרסומאי יקר. חפצה נפשי בפרסומת נהדרת, קריאייטיב שנון ומבריק שיפרסם את רשת מסעדותיי הנפלאה ויעלה על נס את יתרונותיה הרבים.

פרסומאי מבחיל: ילד, אם אתה רוצה שאנשים יזכרו את שם מזללת הקציצות שלך, מה שצריך זה לא קריאייטיב שנון ומבריק.

מ"א: אז מה צריך?

פ"מ: סקס.

מ"א: אבל… אנחנו מוכרים קציצות. אוכל. רציתי, למשל, שנדבר על איכות הפרודוקטים שלנו, שבזכותם יש לנו מנות משובחות ש…

פ"מ: סקס מלוכלך, אפילו. כמה שיותר מלוכלך יותר טוב.

מ"א: ואפשר גם לדבר על טיב השירות. אנחנו בוחרים את אנשי הצוות שלנו בזהירות רבה…

פ"מ: למשל, בחורה חצי ערומה שיורדת למישהו.

מ"א: מה הקשר בין זה לקציצות?…

פ"מ: תגיד לי, בחור, אתה רוצה שאנשים יזכרו את אגאדודו או לא?

מ"א: כמובן שכן, אבל אני רוצה להעביר מסר של מזון לאניני טעם, איכות, יוקרה…

פ"מ: בסדר, אז ההוא שהערומה מוצצת לו יענוד שעון זהב. יעני, עשיר. יוקרה.

מ"א (בחשש): למה שלא – למשל – נלך על תמונה שבה מלכה מפורסמת, כמו קליאופטרה, מוקפת זהב ופאר, מסתכלת בחיוך על צלחת זהב שבה מונחת קציצת אגאדודו…

פ"מ: אישה עם כוח?? בפרסומת ישראלית??? ירדת מהפסים, בנאדם.

מ"א: אז יוליוס קיסר. אותה סביבה של פאר, והוא נוגס להנאתו באגאדודו ספיישל…

פ"מ: בזמן ששפחה מוצצת לו! מצוין! ומסביב אורגיה המונית עם המון ערומות!

מ"א: לא לא לא! שום אורגיה… עזוב, בלי יוליוס קיסר…

פ"מ: וברקע יש זרג ענק מוזהב עם זר דפנה על הראש, ששפחה אחרת מלקקת בתאווה! שמע, אגאדוד, אתה גאון.

מ"א: לא זרג… בבקשה…

פ"מ: מה לא זרג? אתה יודע איזה פרסום מטורף זה ייתן לך? אנשים יצחקו, אנשים יבכו, נשים יזעמו, עצומות ייחתמו, הארץ כולה תתהפך בדם ואש ונוזל זרע, ואף אחד לא ישכח את השם אגאדודו יותר לנצח נצחים!!!!

מ"א (מוחה את מצחו בממחטה): יודע מה, בוא נחזור לרעיון הראשון שלך. רק תגיד לי כמה זה עולה ואני הולך מפה.

פ"מ: מיד מחשב לך. איש זקן +שעון זהב + אזור חלציים + ערומה מוצצת…

מ"א: חצי ערומה.

פ"מ: וואלה צודק. חצי ערומה. זה יוצא סכום השווה לתקציב השנתי של בלגיה פלוס מע"מ.

מ"א: בסדר, בסדר, קח צ'ק… רק בלי זרג מוזהב, אני מבקש…

פ"מ: סמוך עלי, אגאדודניק. תוך יומיים כל האינטרנט רוצה להבעיר את כל המסעדות ברשת אגאדודו ורודף אחריך עם קלשונות ולפידים ברחובות.

מ"א: וזה… טוב?

פ"מ: הכי טוב שיש, אחינו! יאללה, סע הביתה, תן לי לטפל בכל השאר. הסוכנות של שומרי הראש כבר תתקשר אליך מחר.

מ"א: שומרי ראש?… מה?…

פ"מ: אדיוס, אגדוד!

מה אנו למדות ולמדים מכך, קוראות וקוראים יקרים? שאנחנו צריכים להגיד תודה מכל הלב לפרסומאים שנתנו לנו את הפרסומת המבחילה הזו של אגאדודו, כי היה יכול להיות הרבה הרבה הרבה הרבה יותר גרוע. עוד לא הגענו לתחתית חבית הרפש של הפרסומאי הישראלי. להפך – זכינו בפרסומת מעודנת ואיכותית מאין כמותה לעומת הטינופת המבאישה שהיינו עלולים להיחשף אליה. תודה לכם, פרסומאים יקרים, שרק התייחסתם לנשים כמו לאובייקט מיני חסר כוח רצון ורגשות ולאנשים מבוגרים כאל אשמאים חרמנים ודוחים, ולא, למשל, דחפתם לנו בפרצוף זין ענק שעליו מודפס באותיות מוזהבות "אגאדודו: כי האוכל שלנו כל כך חרא שאין לנו ברירה אלא להסיח את דעתכם עם בחורות ערומות". בשמי ובשם כל עם ישראל, תודה.

  • כל הזכויות על הדימוי המופלא הזה שמורות לדורה קישינבסקי. שחייבת לי פחזנית. אבל זה לא קשור.
  • מממ, פחזנית.
פורסם על ידי: vandersister | יולי 14, 2015

ציפור רבת יופי

קשה לי לעצום עיניים בימים אלה. אני עוצמת את עיני ורואה יותר מדי תמונות בזו אחר זו, וראשי עלי סחרחר.

אני רואה את המסדרון הארוך של ההוספיס, שבו רצתי כמוכת אמוק יותר מפעם אחת כדי להזעיק עזרה. אני רואה את פרצופן של האחיות והרופאות טובות הלב ועדינות הנפש של ההוספיס, אבל גם את פרצופה הנוזף של האחות ההיא שהאשימה אותנו, בני המשפחה, שאנחנו "יוצרים אווירה שלילית" סביב אחותי ומלחיצים אותה, וטענה שבגללנו היא מתקשה לנשום. אני רואה את עצמי צועקת על אנשי הצוות, בוכה, מתחננת שיעשו כבר את מה שאחותי ביקשה ויתנו לה מורפיום. אני רואה את מירב נושמת את נשימותיה האחרונות, ונראית שלווה כל כך. אני רואה את הרופאה הראשית של ההוספיס מנסה למצוא דופק, לא מוצאת, פונה אלינו ואומרת "זהו", ואחר כך מוסיפה לכיוון שלי: "עכשיו את יכולה לבכות". ובהיותי הדעתנית חסרת הרסן שאני, אני גם רואה את עצמי מחזירה לה מנה אחת אפיים מבעד לדמעות: "אני בוכה כבר שנים ארוכות, ואחותי מעולם לא רצתה שאמנע את זה מעצמי".

אני רואה את הגוף שלה נח על המיטה, נם את שנתו האינסופית, והצהבת שהתפשטה בכל גופה תורמת את חלקה וצובעת אותו בזהב. הדממה המשתררת אחרי שניתקו את החמצן גורמת לי לשמוע ביתר שאת את נשימותיי שלי, ואני נחרדת מהן. ואז, בלי אזהרה מראש, מוח תשוש ורווי עצב מקרין לי סרט מלא חיים של שתינו משחקות בחצר בהולה-הופ לפני הרבה מאוד שנים, אני בחישוק הכחול והיא בחישוק הצהוב. וזה מרגיש כאילו לא חלפו אלא דקות ספורות מאז ועד היום. ואני בוכה.

אחותי הלכה לעולמה לפני שבוע. בלוויה ובמשך השבעה עטפו אותנו המון אנשים יקרים ואוהבים, ועכשיו זה נגמר. אומרים לי שזה הזמן להתחיל לחזור לאט לאט לשגרה. איך חוזרים לשגרה בעולם שנשבר ללא תקנה?

אני מזכירה לעצמי את הצוואה הרוחנית שהיא השאירה לנו. לא אוכל לכתוב מילים יותר טובות ויותר מרגשות ממה שהיא עצמה כתבה, וביקשה שנקריא בלווייתה. למדנו כל כך הרבה אחת על השנייה בשנים האחרונות, שאני מרגישה שהמסר טבוע בי היטב, גם אם אני לא תמיד מצליחה ליישם אותו. הבטחתי לה שאשתדל לחשוב חיובי, למצוא את הטוב בכל מצב, אבל… אני לא כמוה וגם לא יכולה להיות. פסימיסטית וצינית בכל רמ"ח ושס"ה, ובעידן אינטרנטי ניתן לומר, הגרסה האנושית של גראמפי קט. והאמת? זה היה לגמרי בסדר מצידה. נותר לי רק לקוות שיום אחד, זה יהיה בסדר גם מצידי.

אני לא יודעת איך לחזור לשגרה ומתי אוכל לעצום עיניים בלי לראות את המסדרון הארוך והמייאש של ההוספיס, להרגיש את שיערה שלא הפסקתי ללטף, ולשמוע את קולה אומר לי "מצחיקולה. אל תתני לאחרים לומר לך מה לעשות, תעשי רק מה שטוב לך".

הנה הדברים שנשאתי לזכרה בלוויה.

————————————————————————————————————————

אנחנו, כל מי שנמצא כאן היום, שותפים לסוד. זכינו להכיר אחת מהנשים הנפלאות ביותר שחיו אי פעם על האדמה הזאת.

אני לא אומרת את זה רק בגלל שהיא אחותי, ויש לה אצלי פרוטקציה. אני אומרת את זה, כי זה פשוט נכון. כל מי שהכיר את מירב אהב אותה והעריץ אותה, והיה הולך אחריה באש ובמים.

כשמישהו מת מסרטן, אנשים אומרים שהמחלה "הכריעה" או "הביסה" אותו. שהוא הפסיד בקרב. מהיכרותי עם מירב, אני יודעת שזו שטות גמורה. מירב לא הפסידה בשום פנים ואופן. היא חייתה כל יום עד למקסימום, טיילה בעולם, בילתה בכל הזדמנות, למדה לתואר שני, לא ויתרה על אירועים משפחתיים, אפילו כשכבר היתה בכסא גלגלים. מירב היתה חולה במשך קרוב ל-7 שנים. 7 כפול 365 ימים, זה אומר 2555 נצחונות של מירב. הסרטן, עלוב שכמותו, ניצח רק פעם אחת. 2555 ל-1 – זה אומר שמירב לא רק הביסה את הסרטן, היא ריסקה לו את הצורה.

אנשים תמיד אמרו למירב ולי שאנחנו דומות מבחינה חיצונית. אף פעם לא הצלחנו לראות את זה, אולי מפני שמבחינה פנימית היינו כל כך שונות אחת מהשנייה. אני הייתי רואת שחורות תמידית, ומירב ראתה תמיד את הקשת בענן. אני נבהלתי והתייאשתי מהבעיות הכי קטנות, ומירב היתה מסתערת בקפיצת ראש לתוך הבעיות המסובכות ביותר, משוכנעת שאפשר לפתור אותן. לטפס על האוורסט עם מזלג מפלסטיק וחוט תפירה? קטן עליה. תנו לה כמה שעות והיא מסדרת את זה.

איפה שאני ראיתי את חצי הכוס הריקה, מירב לא רק ראתה את חצי הכוס המלאה, היא גם מילאה אותה עד הסוף. ממנה למדתי להפסיק לפחד, להעז יותר, לחיות בשמחה, ולהעריך את מה שיש לי ואת מי שעומדים לצדי, ואני כל כך שמחה וגאה ואסירת תודה שזכיתי להיות אחותה. שום דבר, לא המחלה הארורה ולא מלאך המוות בכבודו ובעצמו, לא ייקחו אותה ממני, כי אני לעולם לא אפסיק לאהוב אותה, והאהבה הזו היא הנחמה הגדולה שלי עכשיו. מירבי שלי, אני אוהבת אותך, תמיד.

פורסם על ידי: vandersister | מאי 29, 2015

אפס אחד לנו

כבוד יושב ראש הכנסת, חברות וחברי הכנסת, שרות ושרי הממשלה, ראש הממשלה, וקוראות וקוראי הבלוג היקרים לי הרבה יותר מכולכם ביחד,

צפיתי בעניין רב בהשבעת הממשלה החדשה לפני כשבוע, ועדיין ראשי עלי סחרחר. לפי מיטב הבנתי, יש לנו שר אוצר, סגן שר בריאות, סגנית שר חוץ, שר לענייני ירושלים, שרה לענייני קשישים, סטודנטים וקבוצות אוכלוסייה מוחלשות שהממשלה לא שמה עליהן קצוץ אלא בסמיכות לבחירות, שר לעניינים אסטרטגיים, שר לאסטרטגיה עניינית, שר לענייני סנו ז'אוול בניחוח לימון, שר לענייני גרביים שהולכות לאיבוד בכביסה, ועוד היד נטויה.

מעבר להתרבות דמוית-האמבה של ממשלתנו, מה שמדאיג עוד יותר, מכובדותיי ומכובדיי, הוא שעל ראש הממשלה שלנו מוטל לכאורה עול קשה מנשוא: לא רק שעליו לשמש כראש ממשלה, תפקיד מרובה-קשיים וכבד-אחריות לכל הדעות – אלא שהוא גם אמור לשמש במקביל כשר הבריאות, שר החוץ, ושר התקשורת. כל אחד מהתחומים הללו הוא עולם ומלואו – כיצד יצליח ראש ממשלתנו לעמוד במשימת אדירים כזו? גם לדאוג לתקשורת חופשית ויעילה, גם לדאוג לשיקום יחסי החוץ המעורערים שלנו עם העולם, וגם לדאוג לבריאותנו, כל זאת תוך ניהול הממשלה בפועל?

דומני, נכבדות ונכבדים יקרים, שאני יכולה לתת תשובה המניחה את הדעת לפחות לאחד מהסעיפים הנ"ל.

נושאים רבים נידונו בישיבת הכנסת לקראת השבעת הממשלה. מעל הדוכן התפלמסו והתפלפלו רבים בנושאי יחסי חוץ ופנים, מנהל תקין, משילות, ביטחון, דיור, חופש הביטוי, איראן ועוד איראן. ייתכן שהדבר עוד לא ידוע די הצורך, מכובדותים, אך בשנה האחרונה אני מנהלת את פרויקט "מכתבים לבריאות", שמטרתו לאסוף סיפורים של מטפלים ומטופלים ממערכת הבריאות הקורסת, ולשלוח אותם – מכתב אחר מכתב, סיפור אחר סיפור – אל משרדי האוצר, הבריאות והממשלה. היות שהנושא חשוב לי, ניסיתי להטות אוזן לדיונים ולשמוע כמה פעמים נאמרה המילה "בריאות" בדיונים לקראת השבעת הממשלה.

אפס פעמים, אמרו לי אוזניי. לא ייתכן, השבתי לאוזניים, זה נושא חשוב מכדי שיזניחו אותו. האוזניים התעקשו.

על כן בדקתי בפרוטוקול הישיבה באתר הכנסת, שמא פספסתי דבר מה והנושא אכן נדון בישיבה החשובה והמהותית הזו. התרצו לנחש, הוד מעלת כבודכם, כמה פעמים הוזכרה המילה "בריאות" במהלך הדיון?

פעם אחת בלבד.

והפעם האחת הזו היתה כאשר ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, הודיע כי הוא ישמש בתפקיד ראש הממשלה, שר החוץ, שר התקשורת, ושר הבריאות.

עכשיו, ידוע לכולנו כי למעשה ראש הממשלה כבר כיהן כשר הבריאות מאז שפוטרה שרת הבריאות הקודמת, הגב' יעל גרמן. אל משרדה של גרמן ואל משרדו של שר האוצר לשעבר, מר יאיר לפיד, נשלחו עשרות מכתבים בטרם קיבלנו מהם תשובה. גם אם היתה מוגבלת ולא מספקת במיוחד, לפחות היתה תשובה מהמשרדים הללו לפניותינו, ולמעשה לפניות הציבור הסובל ממערכת בריאות מרוסקת.

מראש הממשלה, שר הבריאות בפועל לשעבר ולשעתיד, לא שמענו מילה. לא ציוץ ולא המהום, לא קרקוש ולא הנהון. ניסיונות חוזרים ונשנים לפנות ללשכת דובר רה"מ נענו בבוז תהומי. ניסיון לשלוח את מאה הסיפורים הראשונים בחוברת נאה אל ראש הממשלה ואל כל חברות וחברי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת נענה בשתיקה מהדהדת.

מה אנו למדות ולמדים מכך, מכובדים רמי-מעלה?

לעניות דעתי, מוסר ההשכל הוא שראש הממשלה הוא שר הבריאות כמו שאני מלכת דנמרק. ראש הממשלה יכול לקרוא לעצמו שר הבריאות מעכשיו ועד האינסוף, כל עוד אינו מוכיח בדיבור וגם במעשה שאכפת לו מהתחום הזה, הוא אינו אלא שר הגורנישט מיט גורנישט, שר הקדחת בצלחת, שר השום והכלום והלא מאום. כאזרחית במדינה דמוקרטית, מדאיג אותי מאוד שראש הממשלה החליט להיות סוג של הידרה, מפלצת מיתולוגית מרובת ראשים, המחזיקה בתחומי סמכות רבים כדי להגביר את שליטתה הבלעדית בהם. בתחומי החוץ והתקשורת, ברור למדי מדוע ריכוז הסמכויות הזה משרת את ראש הממשלה ואת מקורביו. אבל לגבי הבריאות, זו פשוט יריקה בפרצופנו, מס שפתיים שאין מאחוריו דבר. ומי שחושב אחרת, משלה את עצמו.

איך אני יודעת שראש הממשלה לא עושה דבר כדי לשפר את מצב מערכת הבריאות? אני יודעת זאת כי השבוע נשלח את הסיפור ה-200 בפרויקט מכתבים לבריאות. 200 סיפורים של סבל, כאב, צער, עומס על-אנושי, אובדן ומוות. ועוד סיפורים רבים ממשיכים ומגיעים מדי יום. אני יודעת זאת כי ראש הממשלה לא מדבר על ענייני בריאות ולא מתעניין בהם, אלא כדי לציין שהוא – בין היתר – גם שר הבריאות. אחד מהראשים הפחות פעילים של ההידרה. ייתכן שכבר נכרת. אולי זה אפילו לא ראש, אלא סתם זנב, סרח-עודף. זה מה שהחיים של כולנו שווים. ואנא, אל נא תציפונו בפתפותי ביצים על האיום האיראני וקורבנותיו המדומיינים, כשקורבנות המשבר במערכת הבריאות הם אמיתיים וחיים בינינו, ואולי כבר קיפחו את חייהם.

אני יודעת שלא אכפת לראש הממשלה ולהרבה אנשים אחרים שמקבלים מאיתנו כסף, כי אני שומעת מה קורה מאנשים בשטח. שוחחתי איתם, בכיתי איתם, הצטערתי בשבילם, התייסרתי בכאביהם. הלא הייתי שם גם בעצמי. אני יודעת מה זה אומר, לשכב שעות על גבי שעות, מתבוססת בצרכים של עצמך, כי אין מספיק אחיות במחלקה. אני יודעת מה זה לחכות בישיבה או בעמידה, בכאבי תופת ובחרדת מוות, בחדר מיון שנמצא כפסע מהתמוטטות מוחלטת. אני יודעת מה זה לראות אנשים יקרים ואהובים מיטלטלים ממקום למקום, מפרוצדורה לפרוצדורה ומתירוץ לתירוץ, בעוד שעון החול של חייהם הולך ומתמעט, והמערכת צמוקת-התקציב ודלת-האמצעים לא יכולה להושיע.

לחולים אין הון ואין לובי. אין להם מאגר גז בים, ולא נפט באדמה. אין להם חברים עשירים שקונים מערכות של עיתונים, וסבלם בעליבות של מסדרונות בית החולים לא פוטוגני מספיק בשביל לעניין את רוב נבחרי הציבור. הם לא מתים כגיבורים בשדה הקרב, שאפשר לדבר עליהם גבוהה-גבוהה בסופרלטיבים ושירי הלל. הם מתים לבד, נסתרים מעין ומלב, כתוצאה מהזנחה ורשלנות פושעת של ממשלות ישראל בעשרות השנים האחרונות.

בעודי כותבת את המילים הללו, מכובדים ומכובדות ונושאי תפקידים רמים, דמי רותח בעורקיי. ייתכן ששכחתן ושכחתם זאת, מצעיר חברי הכנסת ועד המפלצת מרובת הראשים שהיא הממשלה והעומד בראשה, אבל – אנחנו משלמים את משכורתכם. הכסף שאנו מרוויחים בעמל רב יום יום ושעה שעה מגיע אליכם, מעניק לכם חיים נוחים ומרופדים, ומחייב אתכם להקדיש את כל זמנכם ומרצכם כדי להפוך את החיים שלנו לטובים יותר. לתת לנו את מה שמגיע לנו: לחיות בכבוד, לקבל טיפול איכותי בזמן הנכון, לקבל צוות רפואי רענן ומצויד היטב, ולא רופאות ורופאים מותשים ומרוגזים בלי מיטה פנויה להציע לנו.

כן, אני יודעת, מכובדימות. קשה לשער בנפשכם עד כמה המצב קשה כשאתם עצמכם זוכים לטיפול פרטי ומידי מהמעלה הראשונה, ולא נאלצים לבוסס עם כולנו בשלולית של צרכים משותפים. כשמקבלים טיפול השמור לאח"מים בלבד, קשה להבין עד כמה הבעיה בוערת, כמה אנשים שילמו בבריאותם, באיברי גופם, בחייהם ובחיי יקיריהם על הרשלנות שלכם. אתם לא רק אנשים שלא שמים זין על הבריאות שלנו: אתם אנשים שלא שמים זין על הבריאות שלנו ועוד מקבלים מאיתנו משכורת על זה.

אז הנה אני כאן, ומאחורי המון עצום ורב, כדי לספר ולהזכיר. 200 סיפורים, ועוד רבים בדרך, עד שתבינו. עד שנקבל את מה שמגיע לנו, בזכות ולא בחסד.

שלכן ושלכם,
אזרחית

פורסם על ידי: vandersister | מאי 5, 2015

עלילות גוסטב ואליזבטן

גוף האדם הוא ללא ספק מכונה מוזרה ומסתורית. אני אומרת "מוזרה ומסתורית" היות שאם אומר "מורכבת ברישול, פועלת נגד עצמה בכל דרך אפשרית ומתקלקלת בכל שני וחמישי", יהיה מי שינסה להסביר לי למה זה בעצם בכלל לא נכון, ושמדובר בהמצאה הכי טובה של האבולוציה אחרי הברווזן, הגמל הדו-דבשתי והפרנץ' טוסט. אני עדיין מחזיקה בדעה שמדובר בכנופיית איברים מפוקפקת בעלת נטיות הרס עצמי ששמות את הדיסטימיה הצנועה שלי בכיס המרה הקטן.

כך לדוגמה, בטני היקרה, הלא היא אליזבטן פון-הוהנצולרן ("אליזבטן" בפי חבריה ומוקיריה), פצחה בחודשים האחרונים במסע מחאה חריף במיוחד. ניסיתי להרעיף עליה סיבים ופחמימות מורכבות, ירקות ופירות מלוא הטנא, חלבונים מחזקים ומזמורים עתיקים, אך היא בשלה. "מעי רגיז", סברה רופאת המשפחה, "קיבה עצבנית", פסק הגסטרואנטרולוג, "פוליפים ודלקת בשער הוושט", אמר צינור האנדוסקופ. אך סיבה אין. איש לא ידע להסביר למה ומדוע רגזו בני המעיים ומה גרם לחמתה של אליזבטן לבעור בה להשחית, ולשלח בי עברה וזעם וצרבת, משלחת מלאכי חומציות.

עוד זו מדברת וזה בא: קוראי הבלוג הנאמנים (ולמודי הסבל) יודעים שאני מתמודדת כבר שנים ארוכות עם דיכאון. ובכן, בשל נסיבות שונות ומשונות, מצב הדיכאון הידרדר לו עד שמצאתי את עצמי חסרת כל מוטיבציה או רצון לבצע מטלות פשוטות כגון עבודה, כביסה, שטיפת כלים והמרת חמצן לפחמן דו-חמצני. אחרי המתנה של כמה חודשים בתקווה שהמצב יסתדר מעצמו, הפסיכיאטרית הנאמנה ואנוכי הגענו למסקנה שהמחלה הכרונית שלי החליטה לזרום בנתיב אחר לעת עתה, ולכן עלינו להורות לגוסטב לחשב מסלול מחדש.

גוסטב הוא המוח שלי. כלומר, קראתי לו גוסטב כדי שייקל עלי להתייחס אליו כאל איבר נפרד לצורך הטיפול, אבל היות שהוד-גוסטביותו חולש על על מערכת העצבים המרכזית שלי, העניין מסתבך. כדי להעריך את השינוי במצב התפקוד של המוח, אני זקוקה למוח שיבצע את ההערכה. כך שאם אני שפן ניסיונות של עצמי בימים אלה – וכדי לנסות סוג חדש של טיפול שמשפיע על כל אחד בצורה שונה, אין מנוס אלא להפוך לשפן ניסיונות של עצמך – המוח שלי, לכל דבר ועניין, הפך לסוג של טבעת מוביוס*. ניתן גם בהחלט לטעון שהוא אחראי לשורות הנכתבות ברגעים אלה ממש, כך שאתם לא קוראים את מילותיה של ואנדר, אלא את מילותיו של גוסטב, ואולי שתיהן ביחד. זה כמו ב"סיפור שאינו נגמר", כשהגיבור הוא גם הקורא וגם הנקרא בו זמנית, רק בדבילי ומייאש.
שפן ללא ניסוי

שפן ללא ניסוי

ניסוי ללא שפן

ניסוי ללא שפן

לשמחתי הגדולה, הפסיכיאטרית הנאמנה צדקה. הכדור החדש אכן התקבל בברכה על ידי גוסטב, ואחרי כמה ימים של הסתגלות שכללו קומץ של תופעות לוואי משעשעות, היום אני נושמת מעט יותר בקלות, שוטפת כלים, מכבסת כביסה ולא רוצה למות יותר מפעם ביום בממוצע. בימים הראשונים לנטילת התרופה, גוסטב נהנה מהתפרצויות קלות של דופמין ונהג להעיר את תשומת לבי לדברים שלא התייחסתי אליהם כלל עד כה:

גוסטב: שמת לב פעם לזה שהקומקום שלנו אדום?
אני: כן, הוא בהחלט אדום.
גוסטב: לא, כאילו, ברצינות, הקומקום אדום.
אני: כן. אדום. הקומקום.
גוסטב (מתלהב קשות): הוא ממש אדום! זה מגניב!!!!אחד1!!
אני: זה לא מגניב, זה קומקום. תירגע.
גוסטב: קומקום!!! אדום!!! קומקום אדווווווווםםםםם להלהלהלהלה קומקוםאדוםקומקוםאדוםקומקוםאדום
אני: *פורצת בצחוק ובורחת לשירותים לשפוך קצת מים קרים על העורף*

בנוסף לפרצי ההתלהבות חסרי הפשר, סבלתי קצת גם מסחרחורות וגלי חום. שאלתי את גוסטב על שום מה גלי החום, והוא טען שיש סיבה מצוינת להעלאת טמפרטורת הגוף שלי, רק שהוא לא זוכר כרגע מה היא. בינתיים אליזבטן מצידה הסתפקה בהפרעות קלות בלבד, וטענה שלמטה מכבודה להיות מושפעת כל כך מכדור זעיר: "המלוואח שאכלת בשבוע שעבר, זו סיבה להתרגש. אבל הכדורונצ'יק הזה? אל תצחיקי אותי". – "כן, זו היתה טעות, אבל טכנית גם מהמלאווח אין צורך לעשות עניין כזה גדול", הפצרתי בה. "באמת?? ניסית פעם לעכל את הדבר הזה? יש לך מושג מה עובר עלי עם בצק עלים ומרגרינה? טיפה של התחשבות אין לך, את לרגע לא עוצרת לחשוב מה את עושה לי עם גושי הדבק המשומנים האלה בוווהוווווווווו בלעעעעעעעעעעעעעררררגגגג".

בסיכומו של עניין, סדר היום שלי נראה בערך כך: אני קמה בבוקר, נוטלת כדור א' להגנה על אליזבטן מפני חומציות יתר, וכדור ב' כדי לעזור לגוסטב להתעורר. עובדת להנאתי ומבצעת מטלות שונות, ובין לבין מקפידה לקחת גם את אבקה ג' ואבקה ד' שעוזרות לאליזבטן להתמודד עם גורלה המר (והמתוק והמלוח והחמוץ). בערב, כשגוסטב נמצא בטורים גבוהים ביותר, אני נוטלת את כדור ה', שמוריד אותו להילוך שני ומבקש ממנו להפסיק להתרוצץ, אם אפשר, במטותא. ממש לפני השינה, אני מסיימת עם כדור ו', שעוזר לכאבי הגב והמפרקים, וגם מעביר את גוסטב לסוג של הילוך סרק.**

מה אנו למדים מכך? שיש אנשים שגופם פועל כמו שעון מושחז היטב, ויש אנשים עם נסורת בגלגלי השיניים, שזקוקים לדחיפה קטנה כדי להזיז את כל המנגנון בכיוון הרצוי. אם לפרפרז את אלון אולארצ'יק, גוסטב ואליזבטן הם בסך הכל יצורים אנלוגיים בעולם דיגיטלי, ויש למתוח את הקפיץ שלהם מדי יום ביומו כדי שייטיבו לתפקד. ואם אתם חושבים שזה מוזר שאני מנהלת שיחות נפש עם הבטן והמוח שלי, חכו שתשמעו מה אמר לי הבוקר הקומקום האדום.———————————————————————————————————————-
*נו, הטבעת הזו שנראה כאילו היא מתהפכת אבל בעצם לא ויש לה רק צד אחד והיא מן אינסוף מעגלי כזה… לכל הרוחות ג'ים, אני עורכת ומתרגמת, לא פיזיקאית.

** סוג-של בלבד, כי גוסטב הפוחז ממשיך לשדר לי סרטים בלילה, בשלל ז'אנרים שנעים בין האימה לאבסורד. 

קראו עוד

פורסם על ידי: vandersister | פברואר 16, 2015

זנב לאריות

היה זה לילה קודר וסוער. אם המושבות כרעה תחת נטל טיפות המים. וכפי שקורה תמיד כשיורד גשם במשך יותר מחמש דקות, האינטרנטים נמסו כעוגיית חמאה דנית בספל תה מהביל וסירבו לחברני לסרטון הוויראלי דו ז'ור, "קיפוד לבקן רוכב על היפופוטם ננסי ברוורס". הרהרתי באפשרות להצטייד בספל תה חדש אחרי שאחלץ ממנו את תלולית הבצק העגומה שפעם היתה עוגייה נאה ופריכה, מקושטת בגבישי סוכר לנוי.

לפתע, נשמעה דפיקה קלה בדלת הארון. מבפנים.

מעניין, חשבתי לעצמי. מי היה מאמין שאפוקליפסת הזומבים תתחיל דווקא בפתח שמיקווה, ודווקא בארוני הצנוע? אך אז נשמעה דפיקה נוספת ואחריה כחכוח מנומס. זומבים לא מכחכחים בגרונם בנימוס, הרגעתי את עצמי, ופתחתי את דלת הארון.

בתוך הארון עמד פאון חביב למראה, לבוש באפודת צמר עם דוגמת משבצות ואוחז בידו צנצנת קטנה. "סלחי נא לי על ההפרעה", אמר הפאון בקול נעים,  "נגמר לי הסוכר בבית והשכנים הקרובים ביותר נמצאים במרחק חצי שעת הליכה. שמא אוכל לשאול ממך מעט סוכר? הלא זו שעת התה".

"מר טומנוס?…" שאלתי את הפאון, "זה אתה?"

"אכן כן, בת חווה. האם הגעתי בשעה לא מוצלחת? אוכל לחזור שוב בעוד 400-500 שנה."

"לא לא", הזדרזתי לומר, "זה בסדר גמור. היכנס בבקשה. האמת היא שבדיוק התכוונתי למזוג לעצמי עוד כוס תה – אולי תרצה להצטרף אלי?"

"כה חביב מצדך", אורו פניו של הפאון, "לעונג הוא לי."

מזגתי תה לספלים. "תרצה אולי משהו ליד התה? יש עוגיות חמאה וערגליות."

"מעולם לא טעמתי הר-גליות", השיב הפאון, "ממה זה עשוי?"

"שאלה טובה", גירדתי בפדחתי, "באמת לא ברור."

הסתפקנו בעוגיות החמאה. בעודנו מתענגים על התקרובת, העזתי לשאול:

"אמור נא, טומנוס יקר, המעבר בארון לא אמור להיות מהצד שלנו לצד שלכם? כלומר, מהעולם שלנו לנרניה?"

"כך היה במשך כל השנים", השיב הפאון והניח את ספלו על הצלוחית, "אך לאחרונה התרופפה מעט המשמעת. הנסיבות, את מבינה."

"הנסיבות?" הקשיתי.

"אכן, גברתי היקרה. פעם ילדות וילדים היו חוצים את הפתח ומגיעים אלינו כדי להתנסות בהרפתקאות, להפגין גבורה ונחישות, ולאחר מכן לחזור בחזרה לעולמכם וליישם בו את אשר למדו".

"ועכשיו?" כמעט חששתי לשאול.

"בימים אלה, העלמה", הניד הפאון את ראשו בצער, "הם לא רוצים ללמוד. הם מעדיפים לקבל את התשובות מראש ולא לגלות אותן בעצמם. שלא לדבר על הטרחה – לחיות חיי דלות והסתפקות במועט בין ההרים והגבעות של נרניה, לצעוד ברגל ימים ושבועות שלמים, להירטב בגשם ובשלג או להתייסר בצמא בחציית המדבר… זה לא בשבילם. אחד מהאחרונים שהגיעו אלינו אמר לי 'בשביל מה אני צריך לרכב עכשיו שעות על סוס, אני מעדיף לראות תלהביסיה'. 'אתה חושב שתצליח גם לראות את האריה הגדול, אסלן, שם בתלהביסיה שלך?' נזפתי בו. 'ברור', השיב לי הפרחח, 'בערוץ מדע וטבע'. בשלב הזה גם אני נואשתי, גברתי."

"כן, זה מובן". הרהרתי לרגע. "אבל למען האמת, פאון יקר, גם אני התאכזבתי לא מעט מנרניה".

"מדוע?"

"ובכן, בתור מקום שאמור להיות ארצם של בני חורין, זו בכל זאת דיקטטורה מלוכנית".

"מה זה אומר?" הפאון נטל עוד עוגיית חמאה.

"זה אומר שאתם לא בוחרים באופן חופשי מי ישלוט בכם. יש מלכים ומלכות, ואסלן מחליט מי הם יהיו, ואתם הנתינים שלהם".

"אין כל צורך לבחור", השיב הפאון, "אסלן תמיד צודק".

"זה בדיוק העניין. אצלנו אין דבר כזה, מישהו שתמיד צודק. כולנו בני אדם, כולנו עושים טעויות. לכן צריך להחליף מדי פעם את השליטים, כי אנשים שיש להם כוח בדרך כלל מנצלים אותו לרעה".

"ומי נותן לאנשים הללו את כוחם, אם לא אסלן?"

"אנחנו. האזרחים".

"אתם נותנים כוח לאנשים שמנצלים אותו לרעה?"

"במובן מסוים, כן."

"והם המלכים שלכם?"

"הם יושבים בממשלות שלנו. הם הנציגים הנבחרים שמטפלים במדינה בשבילנו."

"הם גובים מסים מכל מי שיש בידו לשלם ומעבירים אותם למי שאין ידו משגת להתפרנס?"

"לא בדיוק. דמי אבטלה מוגבלים לתקופה מסוימת…"

"הם דואגים שיהיו לכולם מזון ומלבוש לפי צרכיהם?"

"אה, לא תמיד. לביטוח לאומי יש ועדות…"

"הם דואגים שתהיה תמיד קורת גג מעל ראשכם?"

"הדיור הציבורי הוא נושא בעייתי…"

"הם דואגים לסעד ומרפא לחולים ולבאים בימים?"

"מעניין שאתה מזכיר את זה, כי אני בדיוק עובדת על…"

"דואגים?" שיסעני הפאון.

"לא", השבתי בדכדוך, "לא ממש".

"אז במה טובים המלכים שלכם מאלה שלנו?"

"לא אמרתי שהם יותר טובים. אמרתי שאנחנו תקועים איתם", נאנחתי כבדות, "ולנו אין אפילו אסלן שיכול לסדר את העניינים".

"אל ייאוש, גברתי היקרה", ניחמני הפאון, "יש עולמות גרועים מזה. שמעתי אפילו על עולם שבו אנשים נכנסים לתוך מרכבת ברזל על גלגלים ונתקעים בה בנסיעה אינסופית, במחנק וזיעה ורוב ייסורים".

"זה לא עולם אחר, זה מסלול האוטובוסים בציר ז'בוטינסקי".

"הממ", ליטף הפאון את זקנו בהרהור, "באמת לא שפר עליכם גורלכם. אך כעת עלי לשוב לביתי".

טומנוס קם על רגליו, ניער כמה פירורים מעל אפודתו הנאה, והושיט לי יד ללחיצה.

"אני מודה לך מקרב לב על השיחה הנעימה ועל האירוח ביד נדיבה. אם תרצי, תוכלי לבוא ולבקרני! הביאי עמך את ההר-גליות ואערוך לנו שולחן עמוס בכל טוב".

"תודה, פאון יקר", השבתי, "נראה לי שאשאר כאן לעת עתה. אם אין אסלן, כנראה שנגזר עלינו לתקן את העולם הזה במו ידינו".

"חשבתי שכך תאמרי", חייך הפאון ולחץ את כף ידי בשתי ידיו. אחר כך צעד לתוך הארון ונעלם.

נותרתי לבדי עם מחשבותיי. כנראה שעלי להמשיך גם ללא עידודו של האריה הגדול. וגם בלי עוגיות חמאה, כי הפאון הידידותי חיסל את כולן, ביחד עם שאריות התקווה שעוד נותרו לי לעתיד טוב יותר.

בפעם הבאה הוא מקבל רק תה.

פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 25, 2014

כמה מילים על נמרים וחזיות נופלות

צעירה אחת היתה בתל אביב, צעירה נבונה שכמותה לא ראיתם מימיכם. מיומנת היתה וחרוצה היתה וכישרונית היתה ובעלת ידע נרחב בבניית אתרים היתה. תוכן דפיה שפע מידע מועיל לתושב ואור מסכיה ברכה ידידותית למשתמש העירוני.* ויהי האתר שלה ושל אנשי צוותה כה מוצלח ומסביר פנים ובנוי היטב על פי הצעקה האחרונה בעולם טכנולוגיות המידע, עד שהוחלט אי שם במגזין "אנשים ומחשבים" להעניק לצוות את פרס האתר המצטיין בקטגוריית "רשויות עירוניות".

והנה הגיע יום אירוע חלוקת הפרסים, על כן נשות ואנשי צוות האתר המצטיין התייצבו לקבלת הפרס בהתרגשות רבה. מיטב האישים המכובדים בענף נכחו באירוע, כולם מוכנים ומזומנים לקחת חלק בטקס נכבד ורב רושם ולקשור כתרי הלל לראשי הזוכות והזוכים, כיאה למעמד.

ואז הגיע הנמר.

הייתי שמחה מאוד לדווח שאת טקס הפרסים של "אנשים ומחשבים" הנחה נמר אמיתי. ראשית, משום שנמרים הם זן נכחד בארצנו וטוב לדעת שהם קיימים ואף עושים חיל. שנית, כי גם לו היה הנמר לומד לדבר בדרך פלאית כלשהי בשפת בני אדם – הרי שהיה מדבר הרבה, הרבה, הרבה פחות דברי הבל פוגעניים ממנחה הטקס בפועל, וגם לא היה מטריד מינית כמותו.

המו"ל של "אנשים ומחשבים" הוא אדם ששמו "פלי הנמר". לא המצאתי כלום, בי נשבעתי, ואפילו דמיון ארץ הפלאות שלי במצבו הפסיכדלי ביותר לא היה מצליח להגות דבר כזה. במקור נקרא האיש "ישראל (פלי) פלד", ובעקבות המצאת שיטת "הנמר" לחיים טובים, הפיכתו לגורו (?) והקפת עצמו בפריטים מנומרים לרוב,** למיטב הבנתי, שינה את שמו בהתאם.

מה בכך? תאמרו לי. רוצה אדם לקרוא לעצמו "פלי הנמר", "מיקי הג'ירף" או "חיימ'קה נחש המשקפיים", מה זה משנה? רצונו של אדם – כבודו.

אשיבכם: השם הזה, והגישה שמאחוריו, לא בכדי נבחרו. "הנמר" משמש ככל הנראה כסמל*** לאדם המבקש ליצור רושם של גבר רב-און ועוצמה, החולש על הסוואנה הפראית, והנקבות מתפלשות לרגליו בכניעה מתרפסת, רוטטות מתשוקה חסרת מעצורים.

ומעשה שהיה כך היה: אתמול בשעות הבוקר הגיעו אלי קריאות מצוקה ממספר חברים השייכים לצוות האתר הנ"ל, על הנעשה בטקס הפרסים בהנחייתו של אותו "נמר". כך כתבה חברתי ר':

מנחה האירוע, אדם המכונה "פלי הנמר" ככל הנראה הגיע במכונת זמן ישר מתקופת מד מן, כי אחרת אין לי שום הסבר להצהרות השוביניסטיות ("אתם יודעים למה נשים לא מקבלות פרסי איי. טי? כי אין בתחום הזה! נשים זה רק בתחומים שמדברים בהם הרבה, פקה פקה"), ולהטרדות המיניות ("בואי מותק, תצטלמי איתי, הנה, נשיקה, אוי הוא לא צילם, שוב, רגע, עכשיו תשירי את השיר, מכירה? אין כמו אישה יפה שרה. תודה, מודליסטית!" והבחורה האומללה מורשית לברוח סוף סוף מהבמה.) חושבים להתלונן למישהו, אבל למי? מנחה האירוע הוא מסתבר המנהל של כל הפארסה האיומה הזו. קיבלנו פרס. לא מרגישות מנצחות בכלל.

עוד זו מדברת והקבס גואה בי, והנה הגיעה קריאה דומה מחברי א', אף הוא עובד באותו מקום:

לא ייאמן מה שהולך פה, אני רועד מזעם ולא מעז לדבר כי כל ראשי הברנז'ה כאן ומפחיד לפתוח את הפה. הנה כמה ציטוטים נבחרים ממנו: "מנחה זה כמו חזייה, שמורידים אותו הכל נופל". אחר כך שני גברים ואשה עלו לבמה להצטלם, והוא אמר לאשה "בחזה מתוח למצלמה! אני אומר את זה כי עליה אני רואה רק שיער".

ידיד נוסף, ח', הוסיף:

גם אני נמצא בטקס וזה פשוט מביך. דודו טופז מתהפך בקברו.

עוד ועוד דיווחים זרמו מהאירוע, כשחברותיי וחבריי האומללים יושבים במקומם וסובלים את מופע האימים השוביניסטי והדוחה של "הנמר" ואינם יודעים את נפשם מרוב זעם ובחילה. בשרשור המקורי בפייסבוק שהתפתח בעקבות האירוע עלו עוד ועוד עדויות על האווירה הכללית שמשרה האיש, ושקיימת לכאורה באותו מגזין תחת הנהגתו. בשלב מסוים, כנראה שהעניין הגיע לאוזניו החדות של "הנמר", והוא פרסם "התנצלות" בהמשך לאותו שרשור. אני מקיפה את המילה במרכאות, כי איני בטוחה כלל וכלל שיש כאן הכאה על חטא:

אפתח בהתנצלות בפני כל מי שחש או חשה עצמה נפגעת מדברים שנאמרו במהלך האירוע – לא לכך היתה הכוונה חלילה ואף להיפך. דברי כוונו לציין שחסרות נשים בתחום התשתיות והאבטחה. באופן "מסורתי" הן מגיעות יותר לתחום הישומים – ובעיני הדבר חבל, מכיוון שהן מביאות עימן פעמים רבות ערך מוסף של תקשורת בינאישית ואינטילגנציה רגשית גבוהה.

אתמהה. אם להסתמך על דבריו הקודמים של איש החברבורות, הייתי עשויה לחשוב שהערך המוסף שנשים מביאות הוא חזה מתוח, דיבורים בלי סוף ומשהו עם חזיות נופלות. עם זאת, גם החנטריש הסטריאוטיפי המוכר בדבר "האינטליגנציה הרגשית הגבוהה" של נשים (רוצה לאמור "נשים הן רגשניות מעצם טבען") לא התקבל בברכה על ידי מישהי שנכחה בטקס והשיבה:

בתור מהנדסת תשתיות גם ההתנצלות שלך מעצבנת אותי. אנחנו מביאות לתחום ערכים מוספים רבים אחרים – יכולת חשיבה אנליטית, יכולת תכנון ארכיטקטורה והמון מולטיטאסקינג. לא רק מיומנויות נשיות רכות כמו אינטליגנציה רגשית גבוהה או תקשורת בינאישית.

לא אצליח לכתוב תגובה מוצלחת וקולעת יותר מזו של ר' לאותה התנצלות חצי-אפויה של טורף הסוואנה האמיץ, על כן אביא אותה כאן כלשונה, לכל הפחות חלק נכבד ממנה:

מר פלי היקר, עם כל הכבוד, ובכבוד אני מתכוונת לאותו סוג כבוד שהפגנת כלפי נשים וגברים באולם היום: בולשיט.
אתה מתנצל בפני מי שחש או חשה עצמה נפגעת? כלומר, אתה מסיר מעצמך אחריות? כי ברור שאם נפגענו זה בגלל רגשותינו הנשיים העדינים והרגישים? כלומר, אני? הגברים שישבו באולם והגיבו לסטטוס הזה ממש? הגברים והנשים שסיפרו בסטטוס זה ממש כמה מביכים ומעליבים היו הרצאות ואירועים אחרים שהעברת? אולי הנשים האחרות במחלקה שלי שנעלבו מספיק כדי לא לעלות להצטלם בסוף האירוע? ואולי נשים שנאלצו לעלות לבמה היום, אלו שבבירור היית עסוק מדי בלהטריד ולהעליב מכדי לראות את ההבעה המובכת על פניהן, בוודאי אותה אישה צעירה ונבוכה שהכרחת לשיר ומספר אומללות אחרות שכפית את נשיקות הלחי שלך עליהן? או אולי אותה אישה גיבורה שעלתה לבמה וסיפרה לך שמנהלת ה- IT של מטריקס, לתדהמתך, היא אישה? האם כולנו נפגענו כי אנחנו סובלות מרגשות נשיים עדינים ורגישים?

לשמחתי הגדולה, לא נכחתי באותו טקס. סביר להניח שלו הייתי שם בעצמי, לכל הפחות הייתי מיידה אחת מנעליי לכיוון הבמה, ועל כך יש להצטער, כי נעלי "ניו באלאנס" הן יקרות מאוד. אבל אניח לרגע את הנעליים בצד וארשה לעצמי לדבר עוד קצת, אישה קשקשנית שכמותי, על מוסר ההשכל מהאירוע הזה.

מר "הנמר" היקר:

לא. אתה לא יכול להשמיע בדיחות שוביניסטיות ומיזוגיניות במשך טקס שלם ואחר כך לדבר על כמה שנשים בעצם יקרות וחשובות ושוות-ערך ומעמד.

לא. אתה לא יכול להתייחס ללא הרף לגופן של נשים, למראה החיצוני שלהן, לאיברים האינטימיים שלהן ולבגדיהן התחתונים, ואחר כך לומר שאתה "מתנצל אם מישהי חשה עצמה נפגעת". היא לא חשה עצמה נפגעת, אתה פגעת בה.

לא. אתה לא יכול להשתמש בסמכות שלך כמו"ל וכמנחה הטקס ובחוסר הנעימות שכרוך בסירוב לך בפומבי כדי להיכנס למרחב האישי של אשה, לגעת בה ולנשק אותה מבלי שהוזמנת לעשות זאת, ואף לאלץ אותה לשיר בשבילך. גם אם אתה מייצג את הגוף שמעניק לה פרס, זה לא אומר שהיא צריכה לגמול לך בשירים, ריקודים וטובות הנאה.

לא. אתה לא יכול לתבל את דבריך בטענה כי אין נשים בתחום כי הן לא כישרוניות או נבונות מספיק כדי להצטיין בו, ובאותה נשימה להעניק להן פרס על הצטיינות בתחום. זה לא הגיוני, זה לא הוגן, וזה גורם לנשים המקבלות את הפרס לחוש שאתה "עושה להן טובה" בזה שהרשית להן לקבל אותו על אף שאינן, כביכול, ראויות לו. זו התנהגות הראויה לבריון מוג-לב, לא לאדם רציני ומקצועי המביע הערכה לקולגות.

ואולי לזה התכוונת כל העת, מר "הנמר"? הלא אם הנשים החזקות, החכמות, הכישרוניות והמצטיינות הללו לא יושפלו עד עפר על הבמה – איך תוכל להציב את עצמך בהשוואה אליהן כנמר מסתער, מטיל אימה ומעורר כבוד? תיאלץ להסתפק בדימוי של חתלתול חסר ישע ושמוט-אוזניים.

ולמען האמת, מר פלד, אותו חתלתול לא רק הרבה יותר חמוד, אלא גם הרבה יותר קרוב לבן-דודו הנמר משתהיה אי פעם.

*סלח לי, מר ע'.
** לא המצאתי כלום, לא לקחתי כדור משנה תודעה, ולמיטב ידיעתי גם לא עברתי ליקום מקביל שבו אנשים בשם "פלי הנמר" הם גורואים לסגנון חיים.
***שגוי ומעוות, כיאה לאנשים שאינם מבינים דבר במדעי הטבע.

פורסם על ידי: vandersister | נובמבר 15, 2014

התחת של קים קרדשיאן יהרוג את כולנו

לפני שלושה שבועות ציינתי ביחד עם קבוצת חברות וחברים את העובדה שאני מצליחה לא להתפגר כבר 38 שנים רצופות. מודה ומתוודה, היו רגעים שבהם חשבתי שלא אגיע לציון הדרך הזה. בנות הגורל רצו אחרת, וכך מצאתי את עצמי שותה כוס לחיים לקול מצהלות אנשים נחמדים ושפויים במידה כזו או אחרת, שמסיבה לא ברורה די הצורך כנראה שמחבבותים אותי, לפי כל הסימנים.

ולא רק שמחבבותים, אלא אף יוצאות ויוצאים מגדרם לעתים כדי להוכיח לי זאת, למשל בהזדמנות המיוחדת של יום הולדתי. כמה חברות יקרות החליטו לארגן לי חגיגת יום הולדת כהלכתה כולל מגבית קטנה לאיסוף ממון לצורך מתנה, והתרגשתי כדבעי. ב"דבעי" אני מתכוונת ל"כשניתנה לי המתנה הנדיבה, ישבתי ופערתי פה כדג מלוח בהלם מוחלט". כן, בוודאי שדג מלוח יכול לפעור את פיו. במיוחד כשהוא נדהם. כמו בשיר: "העץ הוא גבוה / העץ הוא ירוק / הדג הוא מלוח / הדג הוא בשוק".

מה שאני רוצה לומר, בסך הכל, הוא תודה גדולה מכל הלב. אתם נפלאים ושימחתם את לבי עד מאוד, במיוחד בסוף השנה הזו, שהיתה אחת הקשות בחיי, פיזית ומנטלית. אני מבטיחה לעשות שימוש טוב במתנות, ולהמשיך במלחמתי בטחנות הרוח בתקווה שייצא מזה משהו מועיל, לפחות מדי פעם. הקדוש חתול הוא יגמול לכם בכדורי צמר ורודים לרוב, עם נצנצים.

אם יש מישהי או מישהו שמאוכזבות שפספסו את חגיגת יום ההולדת, ומעוניינות לשמח את לבי הקשיש, תוכלו להשאיר ברכה כאן בתגובות! או אפילו, לתרום כמה מעות לצורך הפרויקט החשוב כל כך לי ולכולנו, "מכתבים לבריאות". גם תרומה של 10 או 20 שקלים תעזור בהחלט. הידעתן, למשל, שחבילה של 100 מעטפות מבוילות עולה כמעט 200 ש"ח? אכן כן. זה חשוב בפרט אם אנחנו רוצות ורוצים להרחיב את פעילות הפרויקט, למשל לפצוח בקמפיין פרסומי כלשהו שיביא את הבשורה ליותר אנשים או יגייס אנשי ציבור להשגת המטרה.

העניין הוא, חברות וחברים, שהפרויקט הזה התברג אחר כבוד ברשימת "3 הדברים המובילים שמכסיפים את שערותיי בטרם עת". אחרי חודשים רבים של הפעלתו ושיתוף סיפורים נוגעים ללב שנשלחו אלינו מאנשות ואנשים נפלאים; ואחרי פרסום טורים בנושא ב"כלכליסט", "המקום הכי חם בגיהינום", "הטלוויזיה החברתית" וכתבה על הפרויקט במוסף הבריאות של "ידיעות אחרונות"; ואחרי שהצלחנו לקבל תגובות, גם אם חלקיות ולקוניות, ממשרד הבריאות ומשרד האוצר – עדיין אין מספיק תהודה לנושא המשבר במערכת הבריאות. מסקנות ועדת גרמן, שהיו ברוכות ונכונות ובעיתוי הנכון, מתמסמסות בימים אלה ממש כתוצאה מהסחר-מכר הרגיל בזמן דיוני התקציב, נדרסות על ידי עסקאות פוליטיות מבחילות, וסופן שלא יתממשו – או שיתממשו בצורה חלקית וזעומה, שלא תיטיב עם אף אחת ואחד מאיתנו. במילים אחרות: מסתמן שכרגע, הסיכוי היחיד להצלחה של קמפיין להצלת הרפואה הציבורית הוא אם נדפיס אותו על התחת של קים קרדשיאן.

כל זה גורם לי לרצון עז לתלוש את שערותי המכסיפות מרוב תסכול: אנשות ואנשים, יום אחד גם אתם תהיו במצב של מחלה, פציעה, סכנת חיים שלכם או של אדם אהוב, ותגיעו למערכת שבה הצוות הרפואי שחוק, עייף ועמוס מדי, המיטות מעטות מדי, התורים ארוכים מדי והחיים שלכם לא מעניינים את האנשים שמקבלים משכורת כדי לשמור על חייכם, ומקדישים את זמנם לחלוקת מיליונים ומיליארדים של שקלים לפה ולשם משיקולים פוליטיים ולא ענייניים. הבה ואספר לכם סיפור:

לאחר פניות חוזרות ונשנות שלי אל לשכת ראש הממשלה במטרה לקבל תגובה לפרויקט "מכתבים לבריאות", סוף סוף חזרה אלי מישהי בשם סיגל מאגף פניות הציבור. סיגל הסבירה לי בנועם שהמכתבים אמנם התקבלו, אבל "היות ששלחתם אותם גם לשרת הבריאות, מבחינת ראש הממשלה משרד הבריאות מטפל בזה". – "אבל שלחנו אותם לשלושה נמענים", השבתי, "ראש הממשלה, שר האוצר ושרת הבריאות, ששלושתם חייבים לפעול יחד כדי לפתור את המשבר". – "ראש הממשלה לא מתערב בתפקוד של משרדים אחרים", השיבה סיגל נחרצות. "באמת?" עניתי, "כי הוא מתערב בתפקוד של משרד הביטחון ללא הרף".

רגע של שתיקה.

"אמממ, כן…" השיבה סיגל, "אבל גם זה לא כל הזמן. יש דברים שבהם הוא כן מתערב, ויש כאלה שלא". – "אז בעניין הזה, ובמשרד הזה, אנחנו חושבים שהוא בהחלט חייב להתערב כי החיים של כולנו תלויים בזה", אמרתי. סיגל הבינה שנדרשת פעולה תקיפה יותר: "אבל בכלל לא חתמתם על המכתבים!" אמרה לי. "מה זאת אומרת? חתמנו בשם צוות הפרויקט", השבתי לה. "אין שם ספציפי על המכתבים. זה לא מכובד", התעקשה נציגת פניות הציבור. "לא מכובד?" הרמתי גבה, "רגע, ואם הייתי חותמת רק בשם שלי, ושולחת את המכתבים לראש הממשלה כנמען ראשי, הם היו זוכים לתגובה?"

שוב שתיקה.

"אני לא יודעת. תנסי."

ובכן, החלטנו לנסות, כי ממש אין לנו מה להפסיד. ביום שלישי הקרוב נדפיס חוברת מהודרת שמכילה את 100 הסיפורים הראשונים שנשלחו אלינו, שמהווה מבחינתנו מעין דוח או תמונת מצב של מערכת הבריאות הציבורית בישראל 2014. החוברת הזו תישלח אחר כבוד אל ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, בדואר רשום, בלוויית מכתב המפציר בו לקחת ברצינות את תושבי ישראל הסובלים, כואבים ומתים כתוצאה מזוטות כגון צפיפות בבתי החולים, אי-קבלת טיפול בזמן ושחיקת משאבים וצוותים – ולא, נניח, כתוצאה מפעילות טרור. ואבהיר: אני לא מזלזלת בנפגעים מפעילות טרור או בצורך לשמור על ביטחון האזרחים מפני פעילות כזו. אני רק לא מבינה את הזלזול התהומי, המתמשך, השערורייתי, הפושע, בחיים של תושבי ישראל בכל מה שקשור לבריאות הציבור. האמינו לי: קראתי די והותר סיפורים בחודשים האחרונים בשביל להבין היטב שמוות של אדם יקר תמיד כואב ומייסר, לא משנה מה הנסיבות של מותו. על אחת כמה וכמה כשמדובר במוות שניתן היה למנוע, לו רק העומס בבתי החולים ובקופות החולים לא היה כל כך גדול.

אלא שאנחנו עסוקות ועסוקים מדי בתחת של קים קרדשיאן או ניקי מינאז' או חנטריש סנסציוני כזה או אחר, וממש לא רוצים לחשוב על היום שבו נשכב גם אנחנו בשלולית של קיא או שתן או דם, ואיש לא יבוא לעזרתנו כי בכל המחלקה יש רק שתי אחיות שעסוקות בהתרוצצות בין מקרי חירום. בדף של "מכתבים לבריאות" בפייסבוק קיבלנו עד עתה 566 לייקים. לשם השוואה, הדף "אני לקבל יכול פלאפל" (שהוא דף הומוריסטי מצוין ואין לי טענות נגדו) קיבל כמעט פי 10 מזה. הרבה יותר נחמד להתפלש בבדיחות מאשר להתפלש בחרא שהוא מערכת הבריאות הציבורית, אבל יקרות ויקרים שלי, אם אתם עדיין חיים באשליה שזה לא יגיע אליכם, צר לי לנפץ את הבועה. אם לא נלמד ללכד שורות, לעמוד כגוף אחד מול הממשלה ולדרוש שינוי בסדר העדיפויות כך שחיינו וחיי קרובינו לא יימצאו בסיכון על בסיס יומיומי, בקרוב יהיו שתי מערכות בריאות: לעשירים שידם משגת לשלם מחיר יקר בעד טיפול, ולעניים שמוזמנים להוציא את נשמתם בשקט בפינה כלשהי במסדרון, כי לממשלה דחוף יותר להעביר כמה מאות מיליונים למטרה כלשהי שלאזרח אפילו לא ידוע מהי ובלבד שהקואליציה לא תתפרק, מאשר כדי להציל את החיים שלנו.

כך שלסיכום: בשבוע הבא תצא הודעה לעיתונות מטעם פרויקט "מכתבים לבריאות" על הדוח המיוחד שהכנו לראש הממשלה. אם תרצו לעזור, אנא הפיצו את הבשורה לכמה שיותר אנשים. המשיכו לשלוח לנו סיפורים, עזרו לנו להשאיר את נושא המשבר במערכת הבריאות בכותרות. זה לא סקסי, זה לא מצחיק, זה לא תחת, זה פשוט חשוב. אנחנו יכולים לגרום לזה שיקשיבו לנו. רק צריך שנרצה את זה מספיק.

ואולי יותר מכל, זה לא קמפיין פוליטי ולא ניסיון להפלת הממשלה הספציפית הזו. זכותנו וחובתנו היא לדרוש מהממשלה – כל ממשלה – לעשות את תפקידה. זה לא עניין של ימין ושמאל. זה עניין של חיים ומוות.

או שאולי אתם מעדיפים להיות דג מלוח?

————————————————————————————————————————————

תוספת מאוחרת וחשובה: תודה מכל הלב לתכנית של גיא זוהר ב"רדיו ללא הפסקה", ולמפיק רועי ווסט, שמלווים את הפרויקט כמעט מתחילתו, ומאפשרים לנו להציג מדי שבוע סיפור ממערכת הבריאות הקורסת שלנו. תודה!

————————————————————————————————————————————

18.11.14 – עדכון

עקב האירועים הקשים של הבוקר, מן הסתם לא נוכל לפרסם את ההודעה לעיתונות היום. זה יחכה כמה ימים.

החוברות כבר הודפסו ויישלחו בכל מקרה. בתקווה לימים שקטים ורגועים יותר – הילה.

פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 23, 2014

התשובה היא לא

ביום שני בשבוע שעבר הלכתי עם חברה לסרט "פרנק". הצלחנו להגיע לסרט בדקה התשעים ממש, לפני שהוא ירד מהמסכים, וחבל שכך. לסרטים קטנים ומוזרים ומעוררי מחשבה מגיע זמן מסך, לא פחות מסרטי אפקטים-רובוטים-חייזרים-מוטנטים-תלת-ממד-פיצוצים-שלוש-שעות-תור-לשירותים-מסביב-לקניון. כדי להוסיף לעונג על כך שזכיתי לראות את הסרט בטרם נמוג אל תהום הנשייה, ידידתי לצפייה, עלמת חמד רבת מעללים ועתירת הוד, דחפה לי פחזנית קטנה לפה כדי להמתיק את יומי. לא, "דחפה לי פחזנית קטנה לפה" זה לא יופמיזם לשום דבר.

בקווים כלליים, מדובר בסרט שעוסק בחבורת פגועי נפש ומאותגרים-מנטלית במידה כזו או אחרת, שכולם חברים באותה להקה ומנסים להקליט אלבום. כדרכם של סרטים כאלה, הכל משתבש בדרכים משעשעות ונוגעות ללב, כולל סצינות מרדף עם את חפירה, טביעה בג'קוזי ונגינה על פומפייה. פרנק, שעל שמו נקרא הסרט, הוא דמות מרתקת: סולן הלהקה, האיש שכולם ממתינים למוצא פיו, גאון מוסיקלי אקצנטרי ואדם ידידותי ולבבי. הבעיה היחידה עם פרנק, כך נדמה, היא הבחירה שלו ללבוש ראש ענק מעיסת נייר על ראשו שלו בכל שעות היום והלילה, כולל במקלחת. פרנק למעשה מתחבא מהעולם בתוך הראש המזויף שלו, משדר הבעה קפואה ומצוירת שיכולה להיראות חביבה ומבעיתה בכמויות שוות, ומאחוריה הוא חש בטוח ויציב ויכול ליצור את המוסיקה האהובה עליו.

מבלי לספיילר אגלה רק שהסרט מצוין, מצחיק לעתים ומטריד לעתים, ונע בין רגעים של התעלות נפש לחורבן חסר תקנה. הבמאי השאיר הרבה מאוד קצוות פתוחים, וזה דבר שמאוד נכון לעשות, לטעמי, בסרט שעוסק באנשים שמתמודדים עם מחלות נפש. אין שחור ולבן ואין תשובות חד משמעיות. יש רק התמודדות יומיומית, כמה רגעים של אושר בים של מוזרות ותלישות. אפילו כשאחת הדמויות בסרט מתאבדת, הבמאי מצליח להתמודד עם העניין בתמהיל ראוי להערכה של עצב והומור. הסרט בהחלט נותן הרבה חומר למחשבה, ומייקל פסבנדר כ"פרנק" מוכיח (שוב) יכולת משחק מצוינת על אף שלא רואים את פרצופו במשך 98% מהסרט.

בצירוף מקרים עגום – באותו יום בדיוק, דקות ספורות לפני שהלכתי לישון, ראיתי בזווית העין ידיעה על כך שרובין וויליאמס התאבד. לא ייתכן, אמרתי לעצמי, זו ודאי בדיחה. הדקות נקפו והתברר שזו לא בדיחה. הרגשתי שיש לי קצר במוח: ההתאבדות שבסרט התערבבה עם זו שבחיים האמיתיים, הדמעות זלגו, הידיים רעדו, ולמזלי הרב יש לי חברות שמתגוררות במקומות מרוחקים ויכולות להיות ערות בשעות משונות לפי שעון פתח תקווה, כדי לעודד אותי באישון ליל.

אין לי מה לחדש לאף אחד לגבי רובין וויליאמס. כן, גם אני גדלתי על הסרטים שלו. כן, גם אני עפר לרגליו עוד מ"בוקר טוב וייטנאם", דרך "ללכת שבי אחריו" ו"פישר קינג" וכלה ב"גוד וויל הנטינג". כן, גם אני רוצה לעלות על שולחן ולצעוק "O Captain, My Captain".

אבל הכאב על לכתו של האיש הוא רק חצי מהבעיה. אשה יקרה בטוויטר (‎@yberrybot) צייצה אמירה שאני מסכימה אתה במאה וחמישים אחוז, כי אני גרועה במתמטיקה, אבל גם כי היא נכונה:

השנקל שלי: בכל פעם שמדווח על אדם שהתאבד, מפורסם או לא, אני מרגישה כאילו זה עוד חבר לנשק שנפל בקרב. כואב לי, ואני חוששת לנותרים ולעצמי.

מילים רבות נשפכו על כך שוויליאמס היה "האיש המצחיק ביותר בעולם". איך ייתכן שאדם כזה, שהעלה חיוך על פניהם של מיליוני-מיליונים, היה עצוב כל כך? ולו רק היינו יודעים כמה עצוב הוא היה, האם היה ניתן למנוע את מותו? אולי אם רק לא היה מגלה שהוא חולה בפרקינסון? או שהקריירה שלו היתה במקום טוב יותר? או שהיה אוהב את ילדיו מספיק כדי לא לגרום להם צער?

אין לי תשובות. ועד כמה שקשה לחלקכם להודות בכך, גם לכם לא.

אין פתרונות לדיכאון. אין תשובות חד משמעיות ואין תרופה אחת שיכולה למגר אותו. זו מחלה ארורה ואיומה, שיכולה לפגוע כמו רכבת דוהרת ולהשאיר אחריה הרס וחורבן, שבר-כלי אנושי, שיזדקק לשנים רבות של טיפול כדי להשתקם. סוג אחר של דיכאון, קל יותר ומתמשך יותר, מנקר בנבזיות וחוסר רחמים בנבכי הנשמה, שנה אחר שנה, ללא לאות, ושוחק את הרצון להוציא את המיטב מהחיים. כבר כתבתי בעבר על ההתמודדות האישית שלי עם המחלה הזו, ועלי לציין בצער שמותו של רובין וויליאמס היה טריגר מאוד קשה בשבילי. ניסיתי להתגבר עליו במשך שבוע וכשלתי. חבר לנשק נפל, ואם האיש הנפלא והכישרוני והיחיד במינו הזה לא האמין שמגיע לו להמשיך ולחיות, או לא ידע איך להמשיך לחיות – מה אני אגיד?

השורה התחתונה, כתמיד, היא שיש אנשים שבשבילם זו אקסיומה גמורה, אמת שאין צורך להוכיח אותה, שהקיום שלהם עלי אדמות מוצדק בפני עצמו. הם לא עוצרים לחשוב על זה. בשביל אנשים אחרים זו אקסיומה גמורה, אמת שאין צורך להוכיח אותה, שהקיום שלהם אינו מוצדק בפני עצמו. הם מאמינים – לא, יודעים מעל לכל ספק – שאין להם זכות להתקיים. כך אומרת להם הציפור הקטנה המנקרת בנפשם ומסרבת להרפות. הם דורשים מעצמם להצדיק את קיומם מדי יום ביומו, ונידונים לכישלון, כי מי מאתנו יכול להציל את העולם כל יום מחדש? אפילו בטמן יוצא לחופשה מדי פעם, והוא דוגמה מוצלחת מאין כמותה לאדם עם בעיות נפשיות שמנסה להצדיק את קיומו ללא הרף. אולי כך צריך לחשוב על אנשים החולים בדיכאון – בטמנים מיוסרים, שנלחמים במפלצות הפנימיות שלהם במאבק אפי נחוש וראוי לשירי הלל, רק בלי האפקטים עתירי התקציב והמסיכה עם האוזניים המחודדות. זה נשמע הרבה יותר מוצלח והירואי ממה שיש לי כרגע, שזה שבוע וחצי של שינה טרופה וסיוטים, גוף כבד כמו עופרת, בטן מלאה בתפוצ'יפס וצ'יטוס גבינה כי אין לי כוח להכין או לאכול דברים נורמליים, ורצון עז לשרוט לעצמי את הכתף עם מסרגת קרושה עד זוב דם, כי הכאב הפנימי פשוט ערטילאי מדי, אמורפי מדי, בלתי ניתן לשליטה מדי.

האם אתם מצליחים לקבל זאת? שיש אנשים שמערכת העצבים המרכזית שלהם פשוט מחווטת אחרת? האם במקרה כזה, תוכלו לא לנזוף באדם המדוכא שאתם מכירים, לא לצפות ממנה או ממנו "לצאת מזה", לא לחפש פתרונות, לא לשאול למה? אין למה. אין סיבות. אין, ברוב המקרים, טראומה אחת ספציפית שהיא השורש לכל הבעיה. וגם אם יש, לא תמיד עוזר להבין מה הטראומה הזו. יש מחלה, ועם המחלה צריך להתמודד.

כתבתי בעבר, ואולי כדאי להזכיר שוב: הדבר הראשון שאנשים החולים בדיכאון זקוקים לו מהסביבה שלהם, הוא קבלה. קבלה של המחלה שלהם, כפי שהיא. הדבר השני שהם זקוקים לו, הוא אישור שהם לא לבד. שזה בסדר, מותר להם להיות בדיכאון, מותר להם להרגיש רע, זה לא יגרום לחברים שלהם לברוח למרחקים. הם יחכו בסבלנות, עד שהבטמן שהם מכירים יצא מצדה השני של המנהרה האפלה הפרטית שלהם. הדבר השלישי שאנשים החולים בדיכאון זקוקים לו, הוא הסחות דעת ועזרה בדברים הקטנים (שהופכים למשימה בלתי אפשרית במצב כזה). שלחו להם תמונות של ארנבים עם כובעי צמר או גורי כלבים לועסים כפכפים. קחו אותם לספל קפה, ארוחה נורמלית, ושיחה על פומפיות וחייזרים. הזמינו אותם לרבוץ אצלכם על הספה בהבעה עגמומית, כדי שיוכלו לראות עוד אנשים חיים סביבם, להתעטף לזמן מה בדאגה ובאהבה של אחרים, ולזכור את הדברים הטובים שהיו בעבר ועוד יהיו בעתיד, אחרי שהגל הנוכחי יחלוף.

אבל יש מה לעשות עוד הרבה לפני שמגיעים לאפלה המוחלטת. בדיכאון כרוני יש ימים טובים יותר ופחות, ואם במקרה עודדתם את רוחו של מישהו גם כשהמצב הוא לא חירום גמור, יש לזה ערך רב. כבר קרה לי שחיוך אחד שלא תלוי בדבר, מילה אחת טובה, חיבוק חם בלי אירוע יוצא דופן שיצדיק אותו, לכאורה, הצליחו לשנות את ההרגשה שלי מקצה לקצה. ימים כאלה של אור הם כמו מעצורי בלימה של רכבת דוהרת או של מעלית שצונחת מגובה רב. הם דוחים את הקץ, מעכבים את הנפילה, ומה שיותר חשוב, תוקעים יתדות בצלע ההר שעליה צריך לטפס אחר כך כדי לצאת מהתהום.

אני מרגישה אשמה מאוד בימים האלה. שוב אני עם הדיכאון שלי, שוב צריך ללכת סביבי על קליפות ביצים, שוב אני קוץ בתחת. כבר כמה פעמים ישבתי עם המכשיר הסלולרי שלי, מול רשימת אנשי הקשר, ותהיתי למי לפנות. למי לספר שרע לי. זו מעמסה, ואני אוהבת אנשים ולא רוצה להטיל עליהם את העול הזה. אני מתנצלת בפניהם בסתר לבי לפני שיחת הטלפון או הודעת הסמס או כל דגל אדום שאני מנופפת כדי להודיע שהנה, שוב אני כאן, במערת העטלף – ואם למישהו יש מילה טובה אז זה יהיה זמן טוב לומר אותה. היות שאני לא מסוגלת לאהוב את עצמי ברגעים האלה, כי לעצמי כזכור אין זכות קיום, אני אוהבת אותם. ואני נצמדת לאהבה הזו ודבקה בה ושתינו הופכות לבשר אחד, והיא יושבת שם איתי, בתוך הבור.

פורסם על ידי: vandersister | יולי 26, 2014

שינתה את פניה

מחל לי, חתולי שבתקרה, כי חטאתי. חלפו יותר מחודשיים מאז הפוסט האחרון שכתבתי, והמילים הולכות ומתרחקות ממני ומתמוססות ונדבקות זו לזו והופכות לפסל ענק מעיסת נייר של ברווז. כלומר פסל של ברווז שעשוי מעיסת נייר, ולא עיסת נייר ששייכת לברווז. עד כמה שידוע לי ברווזים לא צוברים מלאי של עיסת נייר במהלך חייהם, אם כי מעולם לא הייתי ברווז, כך שאין לדעת.

אבל באמת שאני סוטה מהנושא כהרגלי. אל נא בחוטמך, שונר של מעלה.

מה שבאמת רציתי לומר הוא שבניכוי המצב הכללי, מצבי האישי לא רע בכלל. אני ארבעה חודשים אחרי ניתוח הגב, ומאמצי השיקום שלי עולים יפה. אני מקפידה על שגרה של תרגילי פיזיותרפיה והתעמלות במים, ואפילו למדתי שני סגנונות שחייה חדשים. על כן פעמיים-שלוש בשבוע לפחות אני שמה פעמיי לכיוון הבריכה, ממלמלת "ברררר" טקסי תוך כדי התרגלות לטמפרטורת המים, ומשפרת את כישורי הציפה וההתקדמות במים שלי. יש שיקראו לזה "שחייה", יש שיקראו לזה "קרטוע אמנותי", העיקר שהשרירים מתחזקים.

כפי שאתה ודאי יודע, הקדוש חתול הוא, חלק ניכר מתרגול הפיזיותרפיה שלי כרוך בצלילה וציפה לסירוגין. כך זוכה אני להיעלם מדי פעם לכמה שניות מבורכות של שקט מתחת למים, בוקעת לכמה שניות של החלפת אוויר וקליטת רעש סביבתי, וחוזר חלילה. אני מנצלת את רגעי השקט הללו כדי להרהר מעט ולנסות להירגע.

ביום חמישי שעבר הגעתי לבריכה כהרגלי, ביצעתי את ריקוד ה"ברררר" המסורתי, ופצחתי בתרגול. שכניי לצד הימני של הבריכה (להלן "הצד של תלמידי השחייה ושאר פדלאות") היו שלושה נערים בגיל 11-12, ששמותיהם היו ככל הנראה "יא מנאייק", "יא הומו" ו"יא שמן", כי כך הם ברכו זה את זה לשלום; אב וילד בן 5 או 6 מקושט במצופים שנראה מפוחד למדי, בשיעור שחייה מאולתר; וחבורת נערות שברחו מפינה אחת של הבריכה לאחרת בניסיון להסתיר מעיני המציל את העובדה שהן לא חובשות כובע ים.

נשמתי עמוקות וצללתי.

הבעיה עם מנגנון האסקפיזם שלי בתקופה האחרונה היא שאני יודעת בבירור שמדובר בניסיונות בריחה, על כן הם נכשלים עוד לפני שהחלו. זה לא מונע ממני לנסות, אבל כמו בחלום צלול, המציאות מתגנבת וטופחת על כתפי ומזכירה לי שאין לה שום כוונה להתפוגג, לא משנה כמה תמונות של ארנבונים חמודים אמצא באינטרנטים. גם בימים כתיקונם קשה לי להירדם, ובימים אלה של אזעקות והפגזות וטירוף כללי, לפעמים ניסיונות ההירדמות שלי נמשכים יותר משעתיים תוך התהפכות אינסופית במיטה, עקצוצים וגלי חום לאורך כל הגוף, ושאר תופעות חרדתיות שאני מכירה היטב. אפילו כדור הקלונקס הנאמן כבר בקושי עומד בפרץ.

" – יא מנייאק, תמסור כבר ת'כדור!!"

"שתוק, שתוק, יא הומו!!"

"נו כבר, יא שמן, אל תעצבן אותי – "

*נשימה*

ולכי תסבירי לאנשים שמה שמפחיד אותך באמת, מה שמדיר שינה מעיניך, הוא לא מה שמתרחש עכשיו בעזה. טוב, גם זה, כי זו זוועה עלי אדמות. אבל המלחמה הזו – לא מבצע, מלחמה – חושפת את הכיעור הישראלי במלוא זוועות ביעותיו. קצת כמו הרגע שבו את מגלה את התפוד הרקוב שבתחתית המגירה, אחרי שכבר כמה ימים עולה באפך ניחוח לא נעים ואת מתעלמת ממנו, עד שאין עוד ברירה וכל המטבח מצחין כמו נקב ישבנו של אשמדאי. אחרי הפעם השלישית, הרביעית, העשירית שאת שומעת על ידיד שמפחד להתבטא ברשת חברתית כדי שלא יבצעו בו לינץ' מילולי, חברה שמפחדת לעבור ברחוב ליד חבורה של בריונים ונבלים בחסות הפטריוטיזם שמחפשים "סמולנים" להרביץ להם, או שומעת בעצמך מנהג מונית/שכן/מכר שאת "בוגדת" רק כי את מעזה לרחם על תינוקות שאינם יהודים – התפוד הרקוב נתקע בגרון, וברור לך לגמרי שהוא יישאר תקוע שם עוד זמן רב אחרי שהמלחמה תיגמר.

"אבא, אני מפחד!"

"אין מה לפחד, מה יש לפחד? אני מחזיק אותך, תזיז את הרגליים, קדימה!"

"אני מפחד…"

"קדימה, תשחה! תהיה גבר! נו, תראה לי שאתה גבר!"

"לא רוצה…"

*נשימה*

העניין הוא שאין לנו גבולות, ואחרי תקופה כל כך ארוכה של חיים ללא גבולות, אנחנו גם לא רואים בהם צורך. לא רוצים ולא יודעים איך לכבד את גבולות השיח, חופש הביטוי והביקורת. לא מרגישים מחויבים לומר אמת, אלא רק את מה שישרת את האינטרסים שלנו בצורה הטובה ביותר. לא שמים זין על גבולות החוק, שלא לדבר על העניין הפעוט של התחשבות בזולת. כך לשכנתי מהדירה ממול אין בעיה להוציא את הזבל מהדירה שלה ולהשאיר אותו, בשיא החום, מחוץ לדלתה כך שהוא מסריח את כל המסדרון. העיקר שזה לא אצלה בבית, ולעזאזל המרחב המשותף. כך אנשים מחנים את רכבם על שתי חניות, עוברים בין נתיבים מבלי לאותת, חותכים מעברי חצייה וקווי הפרדה רצופים בלי לחשוב פעמיים. אם זה נראה לכם שולי, תחשבו על מספר האנשים שנהרגים בתאונות דרכים. נכון, זה לא דרמטי כמו מלחמה, אבל מוות זה מוות. או לפחות כך הייתי רוצה לחשוב, שלחיי אדם יש ערך, גם אם הם מתים "סתם" בתאונת דרכים או בחדר מיון כתוצאה מהזנחה של התשתיות הלאומיות. אבל למי יש זמן לדברים פעוטים כמו מערכת הבריאות או הרווחה או מצב התחבורה, כשהתותחים רועמים והשכל הישר נחשב ל"סמולני בוגד"?

"…צאי עכשיו, תשימי כובע ואז תחזרי!"

"נו מה הבעיה שלך? אספתי שיער, מה אתה רוצה? אוףףףףףף"

"לא מספיק לאסוף, צריך כובע, צאי מהבריכה."

"אבל אף פעם לא אמרו לי לשים כובע!"

"באמת?"

"באמת! המון פעמים הייתי פה ואף פעם לא אמרו לי! נשבעת'ך באלוהים, נו – -"

*נשימה*

ואן-דר-אמא נוהגת לומר, שמי שבאמת טיפש, אי אפשר לכעוס עליו. אין לו ברירה אלא להיות טיפש. הבעיה מתחילה כשיש אנשים שאמור להיות להם איבר כלשהו דמוי-מוח, והם בוחרים לא להשתמש בו כלל ולהתעלם בהפגנתיות מדברים כגון עובדות כדי שלא יפריעו להם להתיז שנאה משתפכת כאוות נפשם. הבוקר נתקלתי בנאום מרהיב של דברי בלע בפייסבוק מפי ברנש אחד, "אבי בן לולו" שמו, ששנאתו ל"סמולנים" העבירה אותו על דעתו. אין לי הסבר אחר לאדם שבאמת ובתמים מעדיף את אדולף היטלר על אזרחי ישראל שכל חטאם הוא שהם מעזים להביע דעה שונה משלו. כה אמר בן לולו:

"היטלר הייה התשובה של כל השמאל האשכנזי חבל לא לקח את כולם מה הם לא רואים את הדמיון בין היטלר לחמאס הם רוצים בהקחדת העם הנבחר אוהב אותך היטלר אחי היקר שלקחת שש מיליון זבלות אשכנזים או לסביות אן הומואים אוכלים בתחת. כל הכבוד לחיילי צהל העומדים על המישמר ואני לא בעד להרוג ערבים חפים מפשע היית מוכן שיהרגו את כל השמאל בישראל"*

ואנשים כמותו הולכים ומתרבים, והם כבר לא עשבים שוטים בודדים אלא דונמים רבים של שדות מוריקים, וחלקם לא מתביישים ולא נרתעים מלהוציא את הרהורי הטמטום והבריונות שלהם מהכוח אל הפועל. "היטלר, אחי היקר". כן, לחיי העם הזה, אין ספק.

"יא שמן, יא הומו, נו, יא חרא!"

"יא מנייאק נו בוא רגע! אני יזרוק'ך ת'כדור, אבל תעבור מסלול…"

"חכה חכה יא בנזונה מה אני יעשה לך – -"

*נשימה*

ואם היו אלה רק בריוני המקלדת של פייסבוק, דיינו. התרבות המסואבת והמסאבת הזו, של שימוש בשפה שכולה כוח ואלימות וגידופים, כבר חדרה לכל רמות החיים שלנו ומוכתבת מגבוה. שפה לא רק משקפת מציאות אלא גם מעצבת אותה, וכאשר כולם מסביבך דוברים רק בשפת האלימות, את נשאבת פנימה. אז קורה אחד משני דברים: את לומדת לנהוג ולהתבטא באלימות, כמותם, או שאת לומדת לפחד, ושותקת. איך אפשר אחרת, כשעיריית אור יהודה מאחלת לחיילי צה"ל "כנסו באמא שלהם" בשלט רשמי וחגיגי ונוטף גאווה לאומית, ולא עוצרת לחשוב שאולי מדובר בסלנג מביך שהוא לא רק ילדותי ומטופש, אלא גם אלים ומיזוגיני? איך אפשר לא לפחד ולא להחריש, כשחברת הכנסת מירי רגב, יושבת ראש ועדת הפנים של הכנסת, מסלקת מישיבת הוועדה את ח"כ ג'מאל זחאלקה במילים "תרימו אותו עם הכיסא, תעשו לו 'יום הולדת – 1-2-3' ותעיפו אותו לעזה"? זו צורת התבטאות בריונית, חסרת היגיון, חסרת הגינות ואינפנטילית, ובוודאי שאינה מכבדת את בית המחוקקים של המדינה. אלה הם האנשים שקובעים איך ייראו החיים שלנו כאן, ואי אפשר לנהל איתם דו-שיח. מותר רק להסכים אתם ולהזדהות לחלוטין עם כל המסרים, או לנסות להביע דעה שונה, ואז כמובן תוכרזי כבוגדת שיש "לרצוח/לשרוף/חבל שהיטלר לא גמר אתך את העבודה/הלוואי שערבים יזיינו אותך בתחת עד שתמותי". לא, לא המצאתי שום דבר ממה שכתוב כאן.

"יוגב! יוגב צא מהמים עכשיו!"

"אבל אמא!!"

"לא רוצה לשמוע, צא עכשיו!"

"אנחנו עוד משחקים נו, מה הבעיה שלך?"

"החלטת לשגע אותי?? צא מהמים עכשיו!"

"טוב נו פ'סדר, יא אללה ש'ך…"

"כבר שעה אני אומרת לך לצאת, חכה חכה מה אני יעשה לך בבית!!"

*נשימה*

מה שווה כל הקשקשת על הגנה וביטחון אם אין הגנה על החלשים בחברה, ואין ביטחון בזכויות הבסיסיות שלנו? רק השבוע, שר הכלכלה נפלתי בנט הפנה עורף (מילולית) להצעת חוק שהיתה אמורה להבטיח את הכנסתם ורווחתם הכלכלית של אנשי הדרום המופגז במלחמה הזו, שהוא כה בעדה. רק השבוע, חוק הדיור הציבורי עבר לאחר שרוקן מכל תוכן והממשלה שוב התחמקה מהבטחותיה לספק דירות לזכאים ולדאוג לעתיד הדיור בישראל, ולא רק לעשירים. מישהי עוד זוכרת את פרשיות השחיתות האינסופיות בצמרת המשטרה? את החקירות נגד ראש הממשלה לשעבר אולמרט, או נגד חבר הכנסת לשעכשיו בן אליעזר? מישהו עוד חושב שהמלחמה הזו תציל אותנו מהרקב שפושה במסדרונות הכנסת ובחדרי הממשלה? האם יש עוד ספק שהאגרוף הקמוץ המופנה נגד "הסמולנים הבוגדים" בעידוד השלטונות לא באמת מיועד להצלת המולדת, אלא להמצאת שעיר לעזאזל נוח שיספק כיסוי תחת נאה לשודדי וחומסי הקופה הציבורית? האם הפטריוטיות המזויפת והצבועה הזו תעניק למישהו מאיתנו הנחה במחירי המזון, הארנונה, החשמל והמים, או טיפול רפואי טוב יותר, או פנסיה שאתה נוכל להזדקן בכבוד? וכמובן – הס מלהזכיר – האם הזקפה הלאומית החסונה הזו תתן לנו אופק מדיני כלשהו, פתרון לטווח ארוך, שיחסוך מאיתנו את אימת העופרת היצוקה, עמוד הענן, או הצוק האיתן הבא? או שבעוד שנה-שנתיים נגיע בדיוק לאותה נקודה, רק עם פחות כסף, פחות חינוך, פחות בריאות, ופחות תקווה לעתיד?

*נשיפה*

עם סיום התרגול, צעדתי אל המלתחה, החלפתי בגדים ויצאתי הביתה. בעודי מהרהרת בעגמומיות במצב נשמע קול אזעקה, ונהג המונית ואנוכי תפסנו מחסה בחדר מדרגות של בניין סמוך. אחרי ששמענו את קולות הנפץ וראינו עננת פיצוץ מבוישת אחת בשמיים, חזרנו למונית והמשכנו בנסיעה. "תאמיני לי", סינן הנהג, "אלה מבינים רק כוח. צריך לכתוש אותם, לרסק אותם, למעוך אותם שלא יקומו יותר". רציתי לומר לו ש"לכתוש, לרסק ולמעוך" הן מילים שצריכות להופיע במתכון לרוטב פסטו, ולא להיות מושמעות בהקשר כלשהו שבני אדם מעורבים בו.

אבל פחדתי.

אז אתה מבין, חתול תקרה טוב ומיטיב? במקום שבו אנשים מתונים ומלאי חמלה מפחדים לדבר, והמתלהמים רק מחפשים הזדמנות להרביץ לאנשים עם הדעות ה"לא נכונות" ומברכים בחיבה את היטלר, לא צריך חמאס. הטרור כבר ניצח.

וביום שאחרי המלחמה, זה כל מה שיישאר לנו.

———————————————————————————————————————————————————-

*כל שגיאות הכתיב, התחביר והעלבון לאינטליגנציה במקור.

Older Posts »

קטגוריות

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 339 שכבר עוקבים אחריו