פורסם על ידי: vandersister | ינואר 17, 2018

כל מה שלא אמרתי

למרבה הצער, יצא לי לראות לא מעט רופאות ורופאים בחודשים האחרונים. הגוף שלי החליט לעשות הסבה מקצועית לערימת גרוטאות, וכתוצאה מכך נאלצתי לבקר אצל נוירוכירורגית, אורטופד, אנדוקרינולוג, קרדיולוג וכירורג, ובין לבין גם אצל רופאת המשפחה, טכנאי רנטגן ואולטראסאונד שונים ואינספור פקידות לטופסי 17.

אבל רק אחד מכל אלה חייב עכשיו לבקש סליחה מהכרית שלי.

הכירורג.

ולא סתם כירורג, כירורג שד.

לכל אחת ואחד מאיתנו יש את הרופא/ה שאנחנו שונאים ללכת אליה או אליו. אצל רבים זה רופא השיניים והכלים המפחידים שלו, לאחרים זה הגסטרואנטרולוג והבדיקות הפולשניות שלו, ולנשים רבות זה הגינקולוג/ית שביקור אצלו/ה כרוך לא רק בבדיקה מכאיבה אלא גם בטראומה נפשית.

אצלי, זה כירורג השד.

מאז שמירב חלתה, אני אצלו כל שנה כמו שעון. היתה רק הפסקה ארוכה אחת של חצי שנה שבה דחיינתי את התור שלי. אחרי שמירב נפטרה. ואז חזרתי אליו, כי חשוב להיבדק. למעשה, חשוב לי להדגיש – שום דבר ממה שאכתוב כאן לא סותר את העובדה שחייבות ללכת לבדיקה הזו. אנחנו חייבות את זה לעצמנו ולבריאות שלנו, עם כל חוסר הנעימות, ואפילו אם הרופא קצת פוץ.

הרופא הזה לא התחיל את דרכו אצלי כפוץ. להפך. למעשה, המלצתי עליו לא פעם. הוא תמיד היה רציני, מקצועי, אולי קצת חמור סבר אבל באופן כללי מהימן ונוסך ביטחון. אני יודעת שהוא לא קרוב אלי בשום צורה, אבל הרגשתי תמיד שהוא שומר עלי, בדרכו המיוחדת, מפני הסרטן. היה נחמד לחשוב שיש לי בן ברית במלחמה נגד המחלה הארורה.

עד היום.

הגעתי לקליניקה במצב רוח מרומם. היה לי יום טוב, הספקתי לא מעט, פגשתי חבר, ראיתי קשת בענן, כל כך יפה שצילמתי עשרות תמונות שלה. נכנסתי לחדר הרופא בחיוך. הבדיקה הידנית עברה ללא תקלות, וקיבלתי כמו תמיד את ההפניות לממוגרפיה ואולטראסאונד. הכל היה תותים ונצנצים.

ואז הרופא שאל מה ה-BMI שלי. כתבתי כבר בעבר, ויותר מפעם אחת, מה דעתי על ה-BMI, ועד כמה המדד הזה מטופש ולא רק שלא תורם שום דבר אלא גורם נזק של ממש – נפשי ופיזי. הרופא התחיל לערוך חישוב משלו של משקל וגובה, והודיע לי שה-BMI שלי הוא בלהבלה שקרכלשהו. לא אכפת לי, בכנות. זה מספר. תבחרו מספר רנדומלי, זה ה-BMI שלי. פאי. גוגול. חתך הזהב. מהירות האור. אבל הכירורג התעקש, על משהו שאינו בתחום שלו. כדי לקנח את החוויה המשפילה, הוא הוסיף ושאל את השאלה שאף פציינטית עם עודף משקל (וגם בלי) לא רוצה לשמוע, בפעם המיליון ושתיים עשרה:

"את לא רוצה לעשות ניתוח קיצור קיבה?"

בעת כתיבת הדברים האלה, יש לי פנאי לחשוב על תשובה הולמת. אבל כשאת באחד המצבים הכי רגישים שלך, קשה לך לחשוב על מענה מתוחכם. לכן רק פלטתי במהירות: "רק אם אתה רוצה להרוג אותי."

"למה להרוג?" תהה הרופא. "כי אסור לי," השבתי, "פיזית ובעיקר נפשית, אסור לי באיסור חמור לעבור את הניתוח הזה". הרופא הפטיר "אוקיי" במין חיוך עקום, שרמז שהוא חושב לעצמו "עוד שמנה אחת עם תירוצים". יצאתי מהקליניקה ובעטתי בגדר האבן, פעולה שלא תרמה דבר מלבד כאב בברך ובגב. חזרתי הביתה, השלכתי את הדברים שלי על הרצפה, לקחתי את הכרית שעליה אני ישנה, וצרחתי לתוכה כמו שלא צרחתי כבר שנים.

גם אם הייתי נכנסת לחדר הרופא עם דף נייר שעליו מודפסת תשובה מפורטת, סביר שהוא לא ממש היה מקשיב. לא מעניין אותו מה נסיבות החיים שלי. לא מעניין אותו בכמה חזיתות אני נלחמת, אילו פשרות אני נאלצת לעשות ומה המצב הנוכחי שלי מבחינה תזונתית. עם זאת, אני מרגישה צורך לומר את הדברים. הנה כל מה שלא אמרתי לרופא.

"לגבי שאלתך, דוקטור:

אני בת 41. רוב חיי הייתי עם עודף משקל כזה או אחר. למעט דיאטת אור שמש, ניסיתי את כולן. אני מכירה את הגוף שלי יותר טוב מכל אחד אחר. הגוף הזה לא אוהב שבאים אליו בגישה שתלטנית ואגרסיבית. זה כולל 'דיאטות הרזיה' מכל סוג, התעמלות מוגזמת, אכילה לא מאוזנת וכל מיני כדורים משלשלים שכבר ניסו לדחוף לי בעבר, ובטח ובטח שזה כולל גם ניתוח שבו כורתים 80% מהקיבה שלי ומשאירים אותי עם כאבים חזקים וחוסר יכולת לשתות יותר מכפית מים אחת בשעה. למעשה, לא הייתי בבי-אמ-אמו שאני נמצאת בו היום אלמלא אפקט היו-יו של הדיאטות הקודמות. לכן, העדפתי להתחיל להתייחס לגוף שלי יותר בסלחנות, כי יש די והותר במה לטפל. הנה רשימה של כמה מהדברים שאני מתמודדת איתם בימים אלה:

  • דיכאון קליני
  • אוסטיאוארטריטיס
  • פריצות דיסק ושבר בחוליה
  • גסטריטיס
  • התקפי חרדה
  •  התקפי טכיקרדיה
  • אורתוסטטיזם
  • חוסר בברזל
  • חוסר בחומצה פולית
  • חוסר בוויטמין D
  • אכילה בולמוסית/רגשית
  • המוגלובין נמוך
  • דיכאון קליני

הסיבה שהדיכאון מופיע פעמיים, דוקטור, בהתחלה ובסוף, היא שהדיכאון צובע את כל יתר הבעיות בשחור. אם יש בעיה וגם דיכאון, הדיכאון יהפוך אותה לגרועה שבעתיים. למשל, כשאתה אומר לי 'למה שלא תעשי ניתוח קיצור קיבה', הדברים שלך עוברים דרך הפילטר של הדיכאון ואני שומעת 'לא אכפת לי כמה קשה לך לקום בבוקר או ללכת לישון בלילה, לא אכפת לי שאת סובלת מהפרעות אכילה, לא אכפת לי שום דבר חוץ מזה שהתחת שלך שמן, אז אני רוצה לחתוך ממך חתיכות כדי שה-BMI יהיה מרוצה'.

עוד דבר אחד, דוקטור. לפני כשבועיים וחצי הלכתי, בחרדות אימים, לתזונאי. איש טוב שבמשך שעה וחצי של פגישה לא אמר את המילים 'דיאטה' ו'קלוריות'. מאז שנפגשתי איתו, התזונה שלי השתפרה פלאים, התקפי האכילה הרגשית הצטמצמו למינימום, ובעידודו הנמרץ התחלתי גם ללמוד צ'י-קונג, סוג של התעמלות שמבוססת על אמנות לחימה. אתה מבין, דוקטור, אני מנסה לא להתייחס לגוף שלי כאל ערימת גרוטאות. אני מנסה לעשות את מה שנכון עבורו. זה כולל לא להתייחס אליו כאל שק פתטי של שומן אלא ככלי הכי טוב שיש לי, שמכיל את כל מה שאני – כולל המוח והנפש.

לבסוף, כי חשוב לומר את זה: באופן רגיל, ולפני שהתחלתי את התהליך של ניסיון להחלמה, התוצאה של האמירה שלך על הניתוח הבריאטרי היתה שהייתי חוזרת הביתה ואוכלת את כל תכולת המקרר והארונות מרוב עצבים ותסכול, ובוכה, ומרגישה עוד יותר חרא עם עצמי. היות שלאחרונה אני חזקה מספיק כדי לנסות ולחיות בשלום עם הגוף שלי, עשיתי משהו אחר. חזרתי הביתה, צרחתי את התסכול שלי לתוך הכרית, כתבתי את התסכול שלי כאן בבלוג, סיפרתי על התסכול שלי לחברות, ונשמתי עמוק. מה שאני מתכוונת לעשות עכשיו הוא בדיוק מה שהתכוונתי לעשות לפני שדרכת לי על הנפש: לטפל בגוף שלי. לתת לו תזונה נכונה, לעשות תנועות התעמלות שירככו את הכאבים בשרירים ובעצמות, ולא לחשוב שה-BMI הוא גזר דין וסוף פסוק, שקובע שחיי אינם חיים.

בתודה, הפציינטית השמנה שלך, שבכלל באה לבדיקת שד ולא מבינה למה נפלת עליה עם ה-BMI. כמו כן, אתה חייב איזו התנצלות קטנה לכרית שלי."

מילה אחרונה של אזהרה: כל מי שיכתוב בתגובות לפוסט הזה משהו בנוסח "מה את רוצה, עודף משקל זה באמת לא בריא" ו/או "הרופא רק דואג לבריאות שלך", יחטוף את שאריות העצבים שלי. ייתכן שזה יבוא בצורת תחת של בעל חיים כלשהו, ייתכן שבצורת שיר יודל מעצבן, ייתכן שפשוט אמחק את התגובה. אבל בחיאתק, אם הגעתם עד כאן וזו התגובה שלכם, כנראה שהבנת הנקרא שלכם לא משהו. שלא לדבר על הרגישות לסבל הזולת.

אני מסרבת להתבייש בזה שאני שמנה. אני מסרבת לתת לשומן להגדיר את מי ואת מה שאני. אני מסרבת להמשיך לפגוע בעצמי כי אנשים טיפשים לא מצליחים לראות מעבר למשקל שלי.

וזהו.

פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 20, 2017

סיבת המוות: שיחתכם חשובה לנו

הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי. הפרטים שונו עקב רצון לשמור על פרטיות וסודיות רפואית, וגם כי כך אני אוהבת לכתוב, אבל השתלשלות האירועים מיוצגת נאמנה.


(מערכה ראשונה. משרד הרופאה המומחית. הפציינטית ואנדר מגיעה לתור מעקב אחרי התקף כאבים חריף, ובידיה תוצאות בדיקות.)

רופאה מומחית: טוב, לפי הסריקה האחרונה, יש לך קריסה חלקית של חוליה 8/ג' בעמוד החצוצרה. יכולות להיות לזה כמה סיבות, אבל יש סבירות גבוהה שזה נגרם עקב מצברפואימדאיגיטיס, אז אני מפנה אותך לצילום של כל עמוד החצוצרה כדי לוודא שאין עוד קריסות עקב מצברפואימדאיגיטיס. אם זה הולך ומתפשט, זה עלול לגרום נזק בלתי הפיך לעמוד החצוצרה וצריך לטפל, אז אני רושמת שזה מאוד דחוף. רצוי שתעשי את הבדיקה תוך חודש לכל היותר. בצורה פחות דחופה, בצעי גם בדיקות של צפיפות הגזר ומיפוי הכרובית.
ואנדר: תודה, דוקטור. אקבע תור לבדיקות כמה שיותר מהר.

(מערכה שנייה. הבוקר שלמחרת, משרד רופאת המשפחה. הפציינטית ואנדר מגיעה עם ההפניות מהרופאה המומחית כדי להמיר אותן להפניות של קופת החולים.)

רופאת משפחה: כן, אני רואה שהיא רשמה שזה דחוף, אבל זה לא מספיק בולט. שנייה (שולפת מרקר) אני אדגיש את זה, כדי שיראו במשרד.
ואנדר: את חושבת שיאשרו לי את טופסי ה-17 לכל הבדיקות?
רופאת משפחה: אני מקווה. ארשום להם גם במחשב שזה דחוף. הנה הפנייה לסריקה של החצוצרה הצווארית, החצוצרה המותנית, החצוצרה החצוצרית והחצוצרה הישבנית. לכל אחד צריך טופס 17 נפרד. והנה גם לצפיפות הגזר ומיפוי הכרובית.
ואנדר: תודה, דוקטור.

(מערכה שלישית. באותו יום, מזכירות המרפאה. הפציינטית ואנדר מגיעה עם ההפניות ממרופאת המשפחה כדי להגיש אותן ולבקש טופסי 17.)
מזכירה: את צריכה אישורים לכל אלה?
ואנדר: כן. הרופאה אמרה שצריך לבדוק כמה שיותר מהר.
מזכירה: טוב, אני אפקסס לרופא המחוזי, מקווה שיאשרו הכל.
ואנדר: תודה לך.

(מערכה רביעית. שלושה ימים אחר כך, טופסי ה-17 הדחופים אושרו על ידי הרופא המחוזי. הפציינטית ואנדר פונה למכון בדיקות ששמו מתחרז עם קור קר. המתנה של חצי שעה בטלפון.)

פקידה: קור קר שלום, מדברת צילה, איך אפשר לעזור?
ואנדר: שלום צילה, שלחתי לכם לפני שלושה ימים הפניות וטופסי 17 לבדיקה סופר-דחופה של סריקת עמוד החצוצרה עם חומר ניגוד, רציתי לוודא שהטפסים הגיעו?
פקידה: אם שלחת רק לפני שלושה ימים אין לי דרך לבדוק. צריך לחכות חמישה ימי עסקים, ואז אנחנו שולחים הודעת סמס לאישור קבלת ההפניה. אנא המתיני בסבלנות.
ואנדר: אוקיי. תודה.

(מערכה חמישית. עברו שמונה ימי עסקים, לא הגיעה הודעת סמס. טלפון למכון קור קר. המתנה של רבע שעה.)

פקידה: קור קר שלום, מדברת גילה, איך אפשר לעזור?
ואנדר: שלום גילה, שלחתי לכם לפני שבוע וחצי הפניות וטופסי 17, האם התקבלו?
פקידה: לא קיבלת סמס לאישור? אנחנו שולחים סמס לאישור.
ואנדר: לא קיבלתי סמס לאישור. לכן רציתי לבדוק.
פקידה: אם שלחת, זה בטח הגיע.
ואנדר: ובכל זאת, תוכלי לוודא בבקשה?
פקידה: (בודקת) טוב, הטפסים לא הגיעו. תוכלי לשלוח שוב?
ואנדר: אבל… זה אומר ששוב צריך לחכות עד שבוע לתשובה לפני שבכלל יתאמו את הבדיקה, לא?
פקידה: לא קיבלנו את הטפסים. בבקשה שלחי שוב.
ואנדר: אוקיי… תודה.

(מערכה שישית. עבר שבוע וחצי. לא הגיעה הודעת סמס. טלפון למכון קור קר. המתנה של עשרים דקות.)

פקידה: קור קר שלום, מדברת דיצה, איך אפשר לעזור?
ואנדר: (אנחה) שלום דיצה, שלחתי שוב טפסים אחרי שאמרו לי שלא התקבלו כששלחתי לפני שבוע וחצי, תוכלי בבקשה רק לוודא שהפעם הגיעו?
פקידה: (בודקת) כן, הגיעו.
ואנדר: האח!!
פקידה: יצרו איתך קשר בסמס תוך חמישה ימים כדי לקבוע תור.
ואנדר: הידד! תודה!

(מערכה שביעית. עברו שבועיים וחצי. לא הגיעה הודעת סמס. אין תור. טלפון למכון קור קר. המתנה של שמונה דקות בלבד.)

פקידה: קור קר שלום, מדברת גיצה, איך אפשר לעזור?
ואנדר: שלום גיצה. שלחתי לכם טפסים לבדיקה דחופה של עמוד החצוצרה, ועוד לא יצרו איתי קשר לקביעת תור.
פקידה: רגע, אני בודקת. (קרקושי מקלדת) אני רואה כאן שהגיעו הטפסים מרופאת המשפחה, אבל לא ההפניה מהרופאה המומחית. את צריכה לשלוח את ההפניה של הרופאה המומחית.
ואנדר: אבל… שלחתי, ודיברתי אתכם לפני שבוע, והפקידה אמרה לי שהטפסים התקבלו!
פקידה: אולי היא לא ראתה כמו שצריך. חסרה לנו הפניה מרופאה מומחית.
ואנדר: אבל… אבל…
פקידה: אני לא יכולה לקבוע לך תור בלי ההפניה מהרופאה המומחית.
ואנדר: (תולשת שערות). טוב. אני שולחת שוב. לאיזה פקס?
פקידה: מספר שמונה שמונה שבע שש אס תלתן ברווז.
ואנדר: אבל המספר הזה תפוס כל הזמן. אפשר לשלוח במייל?
פקידה: לא, רק בפקס. תמשיכי לנסות.
ואנדר: אני… תודה.

(מערכה שמינית. עברו שלושה שבועות, לא הגיעה הודעת סמס, אין תור. טלפון למכון קור קר. המתנה של רבע שעה.)

פקידה: קור קר שלום, מדברת איצטרובלית, איך אפשר לעזור?
ואנדר: שלום איצטרובלית. תקשיבי. אני אתכם בטלפונים הלוך ושוב כבר שלושה שבועות. כל פעם אומרים לי שהטפסים לא הגיעו, כן הגיעו, הגיעו אבל חסרה הפניה, וכו' וכו'. התור הזה אמור להיות דחוף, כי אני מקווה לשלול מצברפואימדאיגיטיס בעמוד החצוצרה. בבקשה תגידי לי שאפשר כבר לקבוע את התור ולבצע את הבדיקה. אני מתחננת. ההפניה היתה דחופה.
פקידה: ודאי, אני מיד בודקת. (בודקת) אני רואה כאן שכל הטפסים הגיעו, כולל ההפניה מהרופאה המומחית…
ואנדר: הידד!!
פקידה: …אבל הניסוח של ההפניה לא ברור מספיק.
ואנדר: אני… מה?
פקידה: הרופאה המומחית כתבה שצריך סריקה של החצוצרה המותנית ואז הוסיפה "לכל אורך החצוצרה".
ואנדר: כן, ו…?
פקידה: אז הרופאים אצלנו אומרים שאם היא רוצה את כל אורך החצוצרה, היא צריכה לכתוב במפורש חצוצרה צווארית וחצוצרה חצוצרית וחצוצרה ישבנית.
(רגע של דממה. ואנדר מתפוצצת.)
ואנדר: אבל היא כתבה לכל אורך החצוצרה!!! רופאה המשפחה הבינה את זה, הרופא המחוזי של הקופה שנתן טופסי 17 הבין את זה, כולם הבינו את זה, רק לא הרופאים שלכם???
פקידה: גברתי, אני מבינה ואני באמת מנסה לעזור לך. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים שהרופאה המומחית תכתוב במפורש שזה לכל עמוד החצוצרה.
ואנדר: אבל היא כתבה שזה לכל עמוד החצוצרה!!
פקידה: נכון, אבל היא כתבה את המילה "מותנית" וחסרות לנו גם המילים האחרות.
ואנדר: אני… מה… איך… *&@^%@…
פקידה: תראי, אני אנסה לזרז את זה, בסדר? שלחי לי את ההפניה עוד היום לפקס האישי שלי, מספר שבע שמונה פיפס מקף ארוך דג זהב. אני אטפל בזה עוד היום.
ואנדר: עוד היום??? נראה לך שאני אצליח להשיג את הרופאה המומחית שחיכיתי לתור אליה ארבעה חודשים עוד היום????
פקידה: אני באמת מנסה לעזור לך.
ואנדר: *גרגורים לא ברורים* *קולות חנק* *יפחות בכי*
פקידה: אז תשלחי לי את ההפניה המתוקנת עוד היום, כן?
ואנדר: *בכי מר* תו… דה…?

(מערכה תשיעית. ואנדר מוחה את הדמעות, כותבת הודעה מלאת תחנונים לרופאה המומחית, ומחכה. תוך כדי המתנה, היא נזכרת שצריך לקבוע גם תורים לצפיפות הגזר ומיפוי הכרובית. טלפון למוקד "כוכבית משלים מושלם שילמתי". המתנה של רבע שעה.)

פקידה: משלים מושלם שילמתי שלום, מדברת חביתית, איך אפשר לעזור?
ואנדר: שלום חביתית. אני צריכה לקבוע תורים לבדיקות צפיפות הגזר ומיפוי הכרובית.
פקידה: (מקרקשת במחשב) לצפיפות הגזר יש הכי קרוב בעוד חצי שנה.
ואנדר: חצי שנה?… אוי ויי. למתי יש למיפוי כרובית?
פקידה: בעידן הקרח הבא. אבל את יכולה להקדים את זה לתקופת הברונזה אם יש לך מכונת זמן וביטוח בריאות פרטי.
ואנדר: תודה. (קופצת מהחלון)


המערכה העשירית טרם קרתה, אני ממתינה לעדכונים. בינתיים, אני מקווה שמישהי, מישהו, במערכת הבריאות יקראו את הדברים, ויבינו מהי התהום הפעורה בין מתן "הפניה דחופה" ליכולת לבצע בפועל את הבדיקה או הטיפול. לא לכולן/ם יש כוח לעשות את מיליוני הטלפונים, להתעקש, להילחם, להתרוצץ ממרפאה למרפאה בחיפוש אחר טפסים ואישורים. ולמען האמת, יש לי גם את היתרון של היכרות עם רופאים ורופאות שיכולים לפעמים לזרז עניינים ולקצר תהליכים. לפעמים – לא תמיד. ובכל זאת, כשיש תור רק בעוד חצי שנה-שמונה חודשים-שנה, אין שום דבר שהם יכולים לעשות.

אני נשברתי היום. כמה אנשים נשברים מדי יום מהאטימות והשרירותיות המתעללת של המערכת? כמה אנשים מוותרים על בדיקות בגלל הטרטורים האלה? כמה אנשים מתקרבים אל מותם או מחמירים מחלות כרוניות ונכויות בגלל העיכובים האינסופיים האלה?

רק בריאות, חברות וחברים. רק בריאות.

פורסם על ידי: vandersister | נובמבר 9, 2017

כשהיא מדברת, כשהוא מדבר, תסתמו את הפה

ראיתם את "הזעקה לחופש"? לא? אז יש לכם מה לראות בסוף השבוע הזה. הסרט מגולל את סיפורו של לוחם החירות הדרום-אפריקאי, סטיבן ביקו. ביקו שאף לשחרר את השחורים משלטון האפרטהייד לא רק פיזית, אלא גם מנטלית: הוא ואחרים בתנועת "התודעה השחורה" הפיצו רעיונות של שוויון וזכויות אדם, כדי שהאוכלוסייה השחורה תרים את ראשה המדוכא והמושפל, תמצא את קולה ואת עצמאותה ותבין שמצבה הוא לא גזרת גורל ולא מצב טבעי, אלא תולדה של השקפת עולם קולוניאליסטית נצלנית וגזענית, המתיימרת להציג שיפוט מוסרי לקוי ומעוות כסדר הטבעי של המין האנושי.

ביקו נרדף על ידי שלטונות האפרטהייד במשך שנים, עד שנאסר ב-1977 והובא לבית המעצר בפורט אליזבת. כמו רבים ממתנגדי המשטר בתקופתו, הוא עבר מסכת עינויים קשה. ביקו נכבל בשלשלאות לסורגי תאו, נחקר במשך שעות ארוכות כשהוא תלוי בתנוחה הגורמת כאב רב, הוכה בכל גופו ולבסוף מת מדימום פנימי בגולגולת בעקבות החבלות החוזרות ונשנות בראשו. המשטר, מצידו, טען שביקו מת עקב "שביתת רעב", אך הנתיחה לאחר המוות הוכיחה סימני אלימות קשים. כשהידיעות על נסיבות מותו הודלפו לעולם, הדבר היכה גלים בתודעת הקהל והגביר את ההתנגדות למשטר האפרטהייד ולזוועות שחולל.

ועכשיו, בואו נדבר על דזמונד טוטו. טוטו היה ארכיבישוף דרום אפריקאי שעמד בראש אחת הוועדות החשובות ומעוררות ההשראה ביותר, לטעמי, בהיסטוריה של המין האנושי. ברוח הפיוס של נלסון מנדלה, הוא ניסה לעשות את הבלתי אפשרי ולהתחיל לרפא פצע בגודל יבשת. אתן לוויקיפדיה להסביר במה מדובר:

ועדת האמת והפיוס (Truth and Reconciliation Commission) היא ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה על ידי ממשלת דרום אפריקה לאחר סיום משטר האפרטהייד. ביסוד הקמת הוועדה עמד הרצון לחקור, לתעד ולהוקיע את עוולות המשטר הקודם ואת הטרור של ארגוני האופוזיציה שלחמו נגדו, לפצות ולשקם את נפגעי תקופת האפרטהייד משני הצדדים, לסייע בהעברה שקטה ומסודרת של השלטון מידי המיעוט הלבן לרוב השחור ללא טינה או נקמנות, ולהציב תמרור אזהרה מפני הישנות משטרים דומים.

ההדגשה של "ללא טינה או נקמנות" היא שלי. טוטו לא חיפש נקמה ולא ביקש לערוך משפטי ראווה. הוא ביקש פיוס וריפוי. הוא רצה לשמוע מ"האנשים הקטנים", לאו דווקא מהדמויות המרכזיות כמו ביקו: אנשים שנעשה להם עוול, בכפרים הקטנים, בעיירות, הוזמנו לתת עדות. גם המתעללים והפוגעים הוזמנו להעיד על שעשו ולבקש חנינה. לפני שנים צפיתי במקצת העדויות שנשמעו בוועדת האמת והפיוס. אחת מהן התקבעה במיוחד בזיכרוני: אדם לבן, שוטר לשעבר תחת שלטון האפרטהייד, סיפר על מקרה שהיה כאשר הוא וכמה שוטרים נוספים לכדו מספר אנשים שחורים, התעללו בהם במשך שעות ארוכות, ואחרי שגססו, שרפו את גופותיהם במדורה כדי להיפטר מהראיות. כי כך עשו באותה תקופה. זה היה מקובל, ואיש מאנשי שלומם לא הרים גבה. השלטון שכלל היטב את מנגנוני ההסתרה והטיוח של מעשי הזוועה שלו, ומעשה כזה הפך לעניין שבשגרה.

דזמונד טוטו ביקש בראש ובראשונה להקשיב. להקשיב לאנשים שנפגעו, לתת במה לכאבם, ולתת במה חשובה לא פחות לאנשים שרוצים להתוודות על מעשיהם ולהתמודד בפומבי עם ייסורי מצפונם ועם ההשלכות של פשעיהם. בעיני טוטו לא היו סיפורים "קטנים מדי" או חסרי חשיבות – כולם תרמו לתמונה הגדולה שהיתה האמת של שנות האפרטהייד. על חשיבות הוועדה אמר טוטו: "ללא מחילה אין עתיד, אך ללא הודאה לא תיתכן סליחה".

וכעת, נשימה עמוקה.

בשבועות האחרונים, כולנו מוצפות/ים בעדויות של נשים, בעיקר, אך גם של גברים תחת המיזם ‎#MeToo ("גם אני"), החושף סיפורים על הטרדות מיניות ותקיפות מיניות. עוד ועוד שמות של פוגעים נחשפים: הארווי וויינשטיין וקווין ספייסי הם הבולטים שבהם בזירה העולמית, ובביצה המקומית שלנו – אלכס גלעדי, גבי גזית, יורם זק, ודומה שבכל יום עולים שמות נוספים ונחשפים סיפורים נוספים.

וכמו שקורה תמיד, לצד הסיפורים צצים כעובש על הלחם אנשי המקצוע בעיני עצמם, כלומר המודדים והמעריכים: האם מה שקרה לנפגעת "באמת" קשה או שזה סתם אירוע שולי? האם לפני 10, 20, 30 שנה היה מקובל להתנהג כך ולכן זה נסלח? האם פעם זה היה סתם "חיזור" או "שובבות" ולכן, בסקאלת הפגיעה המינית, זה לא ממש "נחשב"? המודדים והמעריכים יודעים מה חשוב באמת ומה לא, הלא כן? הם מבינים חוויות שמעולם לא עברו טוב יותר ממי שעברו אותן, ושוקלים עוולות שלא חוו על בשרם. אל תהיו מודדים ומעריכים. בסופו של יום, הם די טמבלים.

אז זה מה שרציתי לומר, בסיכום כל המלל הזה. אל תהיו מודדים ומעריכים ושוקלים ואומדים, מובילי דעה ומגבשי דעה. לא על כל דבר צריך מיד להגיב ולפרשן ולנמק. אל תקבעו איזו תלונה "נכונה" או "מועילה" או "תורמת למאבק" או "עושה נזק".

היו כמו דזמונד טוטו.

הקשיבו. פשוט הקשיבו.

אם ועדת האמת והפיוס של דרום אפריקה היתה פתיחת פצע בגודל יבשת, הוועדה הבלתי-רשמית של MeToo מתחילה לאט לאט לפתוח פצע בן אלפי שנים ובגודל כדור ארץ שלם. טוטו צודק: ללא מחילה על עוולות העבר, לא נוכל להתקדם לכיוון העתיד. אולם – ללא הודאה, ללא חשיפה, ללא בקשת מחילה והכאה על חטא – לא תהא סליחה ומחילה. 

ספרו מה קרה לכן וגם לכם. ספרו מה עשיתם, וגם מה עשיתן, אם יש. לטעמי, MeToo לא מיועד להיות תכנית מסודרת של מנהיגות התנועה הפמיניסטית (יש כאלה? מי הן? אולי תכירו לי אותן?), אלא תנועת שורשים, שמגיעה מהמקומות הקטנים והנמוכים ביותר, ומראה את התמונה הגדולה ביותר. תמונה של עוול עצום בהיקפו וכמעט בלתי נתפס. ברור למה אנשים מנסים לפרוט אותו לפרוטות ולמדוד אותו בסנטימטרים ובקילוגרמים – קל יותר להתמודד עם מנות קטנות מאשר עם ההבנה שהעולם שמסביבנו כל כך, אבל כל כך, מעוות ומפלה כנגד אוכלוסיות שלמות. אבל לטעמי – זו טעות. אנחנו לא אמורות ואמורים בשלב זה לאמוד ולשקול ולהסיק מסקנות. צריך רק לדבר – ולהקשיב.

אז כשמישהי מספרת שפגעו בה, בלמו במחילה את פיכם/ן והקשיבו. כשמישהו מספר שפגע ומביע חרטה אמיתית, בלמו במחילה את פיכם/ן ותנו לו מקום. אל תחששו לספר ואל תצרו אווירה שבה חוששות וחוששים לספר. אנחנו זקוקות/ים לאמת הזו כמו לאור השמש, כמו לאוויר נקי, כמו למים חיים. עם קצת מזל, הילדות/ים והנכדות/ים שלנו בכלל לא יבינו מה זה MeToo.

פורסם על ידי: vandersister | ספטמבר 27, 2017

קונטרה אינדיקציה דולור סיט אמט

לפני אי אילו שנים, כאשר למדתי בבית ספר לאמנות ששמו מתחרז עם "כמה-רע אובסקורה", היה לנו קורס באמנות פלסטית שבו נתבקשנו ליצור יצירה פלסטית כלשהי שמחברת בין שני עולמות נפרדים. לצורך התרגיל, בחרתי לאמץ את הסגנון של בקבוקים מלאי חול צבעוני בשכבות, ובמקום חול מילאתי את הבקבוק שלי בתרופות פגות תוקף בצבעים שונים – כדורים, גלולות, כמוסות. כאשר הבאתי את יצירתי הפרמקולוגית הצבעונית לשיעור ביקורת, נאמר לי על ידי האמן של "כמה-רע" שהעביר את השיעור כי זה "ילדותי" ו"לא אמין". מדוע לא אמין, שאלתי. "כי אף אחד לא לוקח כל כך הרבה תרופות", אמר אמן כמה-רע בניפוח נחיריים של בוז ולעג.

הייתי יכולה לפטור זאת באמירת "הו, ילד קיץ תמים שכמותך". אבל זה היה שנים רבות לפני שסאגת "משחקי הכס" בקעה מביצת הדרקון שלה במוחו של הסופר המהולל, אז הרפרנס הזה לא עמד לרשותי. במקום זאת, אמרתי לאותו אמן שככל הנראה אין לו הורים עם מגירות מלאות תרופות, כי אנשים בהחלט לוקחים כמויות כאלה כשהנסיבות דורשות זאת. הוא צקצק או נחר לעומתי, איני זוכרת איזה מביניהם. רוב האמנים שלימדו בכמה-רע לא היו מורים מוצלחים במיוחד, והסתפקו בצקצוקים וחרחורים בשיעורי ביקורת. למען האמת, הדבר היחיד שלמדתי מהם היטב הוא שאגו מנופח הוא מצרך חיוני לאמן כמו שאופניים הם מצרך חיוני לשפמנון.

שנים רבות חלפו, אני כבר לא מנסה ליצור אמנות פלסטית*, אבל רצה הגורל ואני זקוקה לתרופות מסוגים שונים. על כן שמתי פעמי אל בית המרקחת הקרוב של קופת החולים כדי להוציא את המרשמים התלת-חודשיים שלי, בנוהל הרגיל. הרוקחת החביבה ומלאת העזוז הלכה לפה ולשם, העמיסה את הדלפק בערימות נאות של תרופותיי, ואז עצרה בחריקת בלמים:
"את לא יכולה לקחת את שתי התרופות האלה ביחד", אמרה מלאת-העזוז והצביעה על החפיסות, "את חייבת לבחור רק אחת מהן".
"מה?… למה?" גמגמתי. "אני תמיד לוקחת את שתיהן".
"יש לי במחשב התוויית נגד, קונטרה אינדיקציה. צריך אישור מיוחד של הרופא".
"אבל הרופאה שלי מודעת לזה, היא הסבירה לי שאסור לקחת יותר מ-3 מהסוג הזה ליום, ואני אפילו לא מתקרבת לזה".
"אבל היא לא הכניסה אישור למחשב", כך עזוז בנעימת ניצחון, "בלי אישור היא לא לוקחת אחריות על זה שיקרה משהו. היית רוצה שיקרה משהו?"
"אבל… אני לוקחת את התרופות האלה יחד כבר ארבע שנים ולא קרה שום דבר. ממתי ההתוויה הזו?"
"מאז ומתמיד", התעקשה עזוז.
"אז איך מעולם לא אמרו לי את זה? זה אף פעם לא קרה, ואני מוציאה תרופות כל שלושה חודשים כמו שעון. הנושא אף פעם לא עלה".
"לא יודעת", כך עזוז, "זה מה שכתוב לי וצריך אישור. את צריכה להחליט מה לקחת – או הנוגדיכאונמיצין, או הנוגדכאביגבציטרין."
"במילים אחרות", סיננתי מבעד לשיני החשוקות, "את שואלת אם אני מעדיפה לסבול מהחרפת דיכאון או מהחרפת כאבי גב".
"חלילה. אבל מישהו צריך לקחת אחריות, לא? הרופאה שלך צריכה לאשר, שזה באחריותה אם יקרה משהו, נכון?"
"אבל… לי יש אחריות. אני זו שלוקחת את התרופות. היא הסבירה לי את הבעייתיות ואני יודעת איך לקחת אותן כך שלא ייווצר מצב מסוכן. האחריות שלי לא מספיקה?"
עזוז גיחכה והשמיעה נחרה וצקצוק שהחזירו אותי הישר אל ימי כמה-רע העליזים. "הרופאה חייבת לאשר וזה חייב להופיע במחשב".

ראיתי את עצמי בעיני רוחי, צועדת הביתה אבלה וחפוית ראש ונטולת תרופה, ומשהו בי פקע. רוח המרד של 1789 פרצה מתוכי כרוטב הולנדייז מבעבע לצלילי ההמנון הצרפתי:

"אז דברי עכשיו עם הרופאה כדי שתתן לך אישור. היא נמצאת במרפאה שלי בנווה-פיסטוק, המספר הוא כך וכך. אני אחכה".

נעצתי את רגלי הכואבות כשורשי אלון עתיק ליד דלפקה של עזוז, וסירבתי להתפנות. החלפנו מבטים מזרי אימה, ובסוף עזוז נכנעה והלכה לחפש טלפון. שמעתי אותה מדברת עם הפקידה של מרפאת נווה-פיסטוק. אחר כך חזרה אלי ואמרה "לא מצליחים להשיג את הרופאה, תפוס". – "כן, הרבה פעמים תפוס שם", השבתי בנונשאלנטיות מעושה, "נסי שוב". עזוז הבינה שיש לה עסק עם קרציה, וחזרה אל שפופרת הטלפון. אחרי כמה צלצולים לפה ולשם, היא הצליחה להעלות את הרוקחת האחראית של נווה-פיסטוק, שהתקשרה לאחראית על הרופאים של נווה-פיסטוק, שהתקשרה למישהי שהחליפה פעם את הרופאה שלי בנווה-פיסטוק, וזו נתנה לי – תבורך נשמתה הנצחית – אישור זמני לניפוק שתי התרופות, חרף הקונטרה-אינדיקציה. הרוקחת מלאת העזוז ולמודת התבוסה שבה אל הדלפק וירתה לעברי מילות אזהרה:
"טוב, קיבלת אישור חד פעמי, אבל זה רק הפעם. בפעם הבאה את חייבת לדאוג שהרופאה תיתן אישור קבוע, כי מישהו צריך לקחת אחריות אם יקרה משהו. כולם תמיד חכמים עד שקורה משהו, נכון?"

ממש רציתי להשיב לה שמניסיוני, גם לפני שקורה משהו כולנו טיפשים נורא, אבל לא רציתי להתגרות בגורל. אפילו לא ציינתי בפניה שבניגוד למה שהיא אולי חושבת, אני לא נוהגת לרוקן את חפיסות התרופות שלי לתוך קערה ולאכול אותן עם חלב כמו מוזלי. הסתפקתי בניצחון הזה, נטלתי את תרופותיי ושבתי הביתה.

עכשיו, אל תבינו לא נכון. אין לי בעיה עם זה שיש רוקחות מלאות עזוז שרוצות לעשות את מלאכתן נאמנה ולוודא שהמטופלים לא נפגעים כתוצאה מתגובה בין-תרופתית כזו או אחרת. אני גם מאוד מעריכה את זה שאותה רוקחת עשתה מאמץ, יצרה קשר עם המרפאה ובזכותה חזרתי הביתה מצוידת בכל התרופות שלי. אני מאמינה שהטרטור אינו באשמתה או ברצונה, ואסירת תודה לה.

מה שמטריד הוא ראשית כל, חוסר התיאום המהדהד בין זרועות הטיפול, לאמור "הרופאה אמנם רשמה לך משכככאבימיצין אבל המחשב אומר לא, אז נה באוזן, תצטרכי לבזבז עוד חצי יום עבודה על השגת אישור"; ושנית, הטענה התמוהה ש"זה תמיד היה ככה". אני לוקחת תרופה כבר ארבע שנים רצוף ומעולם לא אמרו לי שאי אפשר כי איקס – אבל "תמיד היינו במלחמה עם אירואסיה". או עם נווה-פיסטוק, במקרה דנן. זה מוציא מהדעת: אם יש הנחייה חדשה, שעומדת להקשות על חיי המטופלים ולגרום להם להתרוצץ שוב בין מרפאת האם לבית המרקחת כדי להשיג אישורים, טפסים, חתימות, ברכת האפיפיור ופמלייתו – לפחות תודו בזה ותספגו את המרמור הצודק שיופנה אליכם. האמירה "זה תמיד היה ככה" היא סוג של גזלייטינג, שגורם לי לחשוב שזו בעצם אשמתי שלא שמתי לב שתמיד היתה הנחייה כזו רק שבדרך פלאית מעולם לא נתקלתי בה במשך שנים.

אחד מחבריי או מכריי הרופאים, איני זוכרת כרגע מי, סיפר לי שפעם כשהיה בתורנות בחדר מיון, הגיע אליו בחור שניסה להתאבד עם כדור אקמול אחד. במידה ותהיתן/ם, אלא אם אתן/ם אוגר סיבירי ננסי, אי אפשר להתאבד עם כדור אקמול אחד**. ניסיון ההתאבדות נכשל, והבחור נשלח הביתה. מה מטריד בסיפור הזה?

נכון. לא העובדה שכל רוקח/ת ייתן לכל מטופל/ת בשמחה רבה מלוא החופן כדורי אקמול, כי זו תרופה ללא מרשם ואין לה שום "קונטרה-אינדיקציה" – אלא העובדה שהבחור רצה להתאבד ומן הסתם היה זקוק לעזרה נפשית. הוא היה יכול, טכנית, להתאבד עם מספיק כדורי אקמול שהיה מקבל בקלות ללא מרשם.*** אני אומרת זאת בפירוש: כבר קיבלתי בעבר בסיטואציות שונות מספיק כדורים כדי לאבד את עצמי לדעת. זה לא קרה. אובדנות אינה קשורה להימצאותו של חבל תלייה בביתכן/ם, היא קשורה למצב הנפשי. מי שרוצה להתאבד, תמצא את החבל.

מי שלא – לכל הרוחות, הפסיקו להעמיד מכשולים בדרכה ותנו לה את הכדורים שעוזרים לה לחיות.

אילוסטרציה: אוגר בגודל כדור אקמול. לא מיועד ללקיחה דרך הפה

 


* עוגות שמרים נחשבות לאמנות פלסטית מתכלה?
** ואני גם לא לגמרי סגורה לגבי האוגר. מניחה שזו כמות גדולה מדי לגופו הקטן. יש וטרינרית בקהל?

*** אני לא ממליצה על המוות הזה. ראשית, אני לא ממליצה על מוות בכלל, ושנית, נאמר לי שזה גורם לקריסת הכבד ולייסורים קשים. אם לצטט את דורותי פרקר, עדיף כבר לחיות.

פורסם על ידי: vandersister | ספטמבר 13, 2017

אונס בן יין

לא פעם תהיתי, גם מעל דפי הבלוג הזה, איך חלק מהפרסומאים הישראלים יוצרים את הקמפיינים המופתיים שלהם. אני לא מתכוונת לאנשים יצירתיים וחביבים שעושים את עבודתם נאמנה. אני מתכוונת לפרובוקטורים בכל מחיר, שלועגים לנשים, לשמנים, לילדים, למוגבלים וכולי וכולי, ומכוונים בדיוק מופתי למקום שנמצא בערך שש אמות מתחת למכנה המשותף הנמוך ביותר. איך הם עושים את זה? האם הם מקלידים את הרעיון לקמפיין באמצעות האשכים שלהם? האם הם תוחבים אצבע לחור ישבנם, מורחים את התוצר על הנייר ומגישים את זה בתור הקופי? מה הסוד שלהם?

תשובה לשאלה הזו עדיין אין לי. עם זאת, אתמול נתקלתי יחד עם עוד רבות וטובות בפרסומת המבחילה של רשת בשם "יין בעיר", שמאחוריה עומד – תרתי משמע, ככל הנראה – פרסומאי בשם אסי שביט, ממשרד "שביט וזהו":

כפי שדווח אתמול, הקמפיין ירד שעה בלבד (!) לאחר פרסומו, בעקבות התרעמות של נשים וגברים רבים שמבחינתם נחצה קו אדום. כפמינאצית מנוסה, צפיתי בדיוק מה יקרה אחר כך: הפרסומאי ימסור תגובה מיתממת, מתנשאת ופוגענית כמעט באותה מידה כמו הקריאייטיב שלו. ואכן, כך מסר ה"וזהו":

"הקמפיין נולד מתוך אינסייט מחויך ומדויק שלכל אדם שהתחתן עברה בראש המחשבה כמה פרטנרים היו לבן זוגו לפני, וזה נעשה בחיוך. זו שיחה ומחשבה שהתרוצצה אצל כל אחד שהתחתן. מי שבחר להיפגע ולהתמקד רק בצד הנשי עשה זאת מאינטרסים שבכלל לא התכוונו אליהם. אנחנו במאה ה-21, סקס הוא לא טאבו ואנחנו לא הראשונים שעשו זאת, במיוחד לא בעולמות התוכן של האלכוהול.

"ובכל זאת אם מישהו נפגע והבין משהו שלא התכוונו אליו, אנחנו מתנצלים וזו לא הייתה כוונתנו. יש לזכור שפרסומות מן הסוג הזה מופיעות גם בתכניות בפריים טיים של ערוץ 2 ערב ערב ובטח שבבדיחות בתכניות סטנדאפ. שם זה מתקבל בהומור, וברגע שיש גורם מסחרי כולם משנים את עורם ומתנהגים כאילו אנחנו באירן בשנות ה-70."

וזהו היקר, רציתי לומר לך כמה דברים:

  1. "אינסייט" זו "תובנה" בעברית. השימוש במילים המגניבות-לכאורה "אינסייט מדויק" לא הופכות את החרא שמרחת על נייר ליותר מרשים ומקצועי.
  2. האשמת הקורבן היא דבר בזוי. פגעת? תתנצל. אל תשתמש ברטוריקה המשפילה "מי שבחר להיפגע". לא בחרנו שתפרסם את הגועל נפש המיזוגני הזה. לא מסוגל לקחת אחריות על מעשיך? אל תצפה שיתייחסו אליך בכבוד.
  3. תירוצי "אבל כולם עושים את זה" או "אבל הוא התחיל" מתאימים לגן טרום-טרום-חובה, לא לאנשים בוגרים. וגם "שם" זה לא תמיד מתקבל בהומור. כמו כן: זה שאתה בוחר להשתמש בזין שלך כתחליף קבוע למוח, לא אומר שכולם עושים זאת.
  4. לגבי הטענה "למה בחרתם להתמקד רק בפרסומת עם האישה ולא בזו עם הגבר": ייתכן שהשגחת בכך שאלימות נגד נשים היא מכת מדינה, ולכן אין סימטריה ב"הומור" מהסוג הזה. נשים שנחשבות למופקרות מינית זוכות לאלימות מילולית ופיזית, לעומת גברים שכיבושיהם המיניים זוכים לתשואות. היתממות מזוקקת ומבחילה מצדך, וזהו, ודי מעידה על כך שיכולת ה"אינסייט המדויק" שלך קצת טסה בזווית עקומה וברוורס. במו קמפיינך המכוער תרמת להעמקת תרבות האונס. מחיאות כפיים סוערות.
  5. אם הכל נפלא, כוונותיך היו טהורות, לא השכלנו לרדת למשמעות העמוקה והמפעימה של הקמפיין המפואר הזה – מדוע הורדת אותו אחרי שעה? משום ש"בחרנו להיעלב"? או משום שידעת היטב שגוש הצואה שהשלכת על פרצופיהם של רבים לא יתקבל בעין יפה? אתה לא יכול להתהדר בנזר של "מגן על המיניות החופשית" עם הקשקוש על אירן, אם בחרת למרות הכל לשחק את המשחק שאתה בעצמך טוען שמבזה נשים. אי אפשר לאחוז את המקל הזה בשתי קצותיו, או שה"אינסייט" שלך לא גילה לך את העובדה הזו?

לסיכום, וזהו הנכבד, אם אינך יכול לחשוב על אף רעיון לפרסום יין טוב ומשובח מאשר הקלישאה ההו-כה-שחוקה של "חיחיחי תראו איזו שרמוטה", אולי אינך צריך להיות פרסומאי. מה דעתך על הסבה מקצועית לפרוקטולוגיה? כבר הוכחת שאתה מכיר היטב את נבכי החלחולת האנושית – אני צופה לך עתיד מזהיר בתחום.*

מילה אחרונה לגבי הטענה שבעצם העלאת הפוסט או הפצת הקריאייטיב הזה אנו תורמות/ים לפרסומו של המוצר ו/או משרד הפרסום: לא כל פרסום הוא פרסום חיובי, וחרם צרכנים הוא כלי חזק מאוד. אם הפסולת הזו נראית גם לכן/ם בלתי ראויה, הצביעו בכיס ואל תממנו קמפיינים נוספים כאלה. וזהו.


* אני מתנצלת עמוקות בפני כל הפרוקטולוגים/ות, שעושים/ות עבודה קשה וחשובה. ברור לי שחיטוט בתחת ומריחת תוכנו על פרצופם של אנשים אינן הפעולות האופייניות למקצוע. מקסימום לפעוטות שנמצאים בשלב האנאלי.

פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 15, 2017

ערות, אבל זה לא עוזר לנו

תארו לעצמכן שאתן יושבות עם קבוצת חברות בבר. החברה היושבת מימינך מזמינה לעצמה מוחיטו, ואומרת לך: "זה הקוקטייל המוצלח בתבל! מתקתק ורענן, כדאי לך לנסות!" את משיבה לה במבוכה: "אבל אני לא אוהבת נענע, ויש בזה נענע. נענע עושה לי בחילה". – "את לא מבינה שום דבר", נוזפת בך החברה, "אין לך טעם!"
החברה שמשמאלך אומרת: "אל תקשיבי לה. יין אדום טוב, זה הדבר. נסי את המרלו סוביניון – הוא עשיר בטעמים, מחמם את הלב ואת הנפש". – "אבל אני לא אוהבת יין יבש", את משיבה, "זה פשוט לא טעים לי". – "אוף איתך", מתרגזת החברה, "איך אפשר לומר לא ליין טוב? הוא ממש מושלם, בציר משובח והכל!"

הברמנית מתערבת ואומרת: "חברות, למה לריב? הנה יש לנו כאן 'קוקטייל הבית', שעשוי משילוב של רום, וודקה, מיץ חרובים, סירופ ערדליים ומלח ים אטלנטי. זה מעולה! כדאי לכן לנסות, ברגע שתטעמו, שוב לא תרצו אף משקה אחר לעולם!"

הבנתן שזו מטאפורה למשהו, נכון? יופי.

לפני כמה ימים כתבתי דבר בדיחה טיפשי בפייסבוק, שעסק בתכונה המעצבנת של תחתוניות להידבק לעצמן הרבה יותר טוב משהן נדבקות לתחתונים. לא הוספתי את התכונה העוד יותר מעצבנת שלהן להידבק לפעמים לשיער הערווה, אבל אולי הייתי צריכה לציין זאת כי זה ממש לא נעים, לנתק תחתונית מהערווה כשהיא מקופלת. כלומר התחתונית מקופלת, לא הערווה.

"ואנדר", אתן נאנחות, "מה עניין ערווה מקופלת לקוקטיילים?"

ובכן, בתגובה לדבר הבדיחה הטיפשי שלי התפתחה שיחה מהסוג שהייתי שמחה אם היתה נפוצה יותר. נשים שונות מבין חברותיי החלו לחלוק חוויות ועצות שנוגעות להגיינה נשית. חלק אמרו שהן מעדיפות להשתמש בתחתוניות ותחבושות רב-פעמיות. חלק אמרו שאין להן בכלל צורך בתחתוניות, והוסיפו שפעמים רבות גורמים לנשים להרגיש שהן מלוכלכות למרות שאין זה נכון כלל ועיקר, והשימוש בתחתוניות מיותר מבחינתן. אחרות השיבו שזה לא עניין של לכלוך אלא של נוחות, בפרט כשיש כל כך הרבה נשים שסובלות מדליפת שתן, או שפשוט לא אוהבות את התחושה של תחתונים רטובים מהפרשות נרתיקיות.

פעם בשבועיים-שלושה אני רואה ברשת חברתית כזו או אחרת מישהי כותבת על גילוי של פריט כלשהו שקשור לווסת או לאנטומיה נשית, ששינה את חייה והיא ממליצה עליו בכל פה לנשים אחרות. פעם מדובר בגביעונית (mooncup) לשימוש במחזור, פעם בתחתונים סופגים שעשויים מחומר מיוחד, פעם במגנט שמתחבר לתחתונים והוא שואב את כאבי המחזור או משהו דומה, ופעם בטיפול כמו דיקור או קריסטלים או ארומתרפיה – אבל השורה התחתונה היא שאותן נשים הופכות למסיונריות של השיטה, ומנסות, לעיתים בצורה ממש בוטה ולא נעימה, להוכיח לכל האחרות שהשיטה שלהן היא כל כך מתוחכמת, מופלאה ונכונה – שממש מטופש שהן בוחרות באופציות אחרות.

בקצרה: זה לא עוזר. פעמים רבות זה אפילו מזיק.

בהרחבה: לכל אחת מאיתנו העדפות שונות, רגישויות שונות ובעיות שונות. לחלקנו יתאים מאוד להשתמש בגביעונית, טמפונים וטבעות או התקנים תוך-רחמיים, ולחלקנו יתאים להשתמש בתחבושות, קונדומים ותוספי מגנזיום לפני מחזור. אחד העוולות הקשים והמתסכלים ביותר שאישה אחת יכולה לעשות לאחרת הוא להניח שמה שנכון ומרגיש טוב ונעים לה ולגופה שלה, בהכרח נכון לשאר הנשים. זה נכון, יש קווים אדומים וגבולות קיצוניים שרובנו מעדיפות לא להגיע אליהם. למשל, רובנו לא נבחר בניתוח כריתת רחם כדי להימנע מכאבי מחזור (וטוב שכך, ניתוח כריתת רחם זה עסק מסובך עם השלכות מרחיקות ווסת*). אבל בין לבין האפשרויות הקיצוניות, יש מגוון שלם של אופציות שכל אחת מאיתנו יכולה וצריכה להתנסות בהן לפי רצונה, לערבב ולערבל, ולמצוא את התמהיל המתאים לה ולגופה כמו כפפה לואגינה.

כל זה נאמר כשעדיין לא נכנסתי לנושא העגום והכאוב של מחלות ומצבים שמונעים כל התעסקות באזור הערווה והנרתיק. אחוז לא מבוטל של נשים לא מסוגלות בכלל לשקול את האופציה של טמפון בגלל כאבים במבוא העריה (וסטיבוליטיס/וסטיבולודיניה), וממש כואב לי לראות נשים שצוחקות על נשים אחרות שמעדיפות לא להשתמש בטמפונים. כלומר, גם אם את לא סובלת מהבעיות האלה ופשוט מעדיפה לא להשתמש בטמפון, כמובן שזה לגיטימי, אבל זה כואב שבעתיים להיתקל בלעג וזלזול כשהאפשרות הזו פשוט לא קיימת עבורך. כאב הלב הזה מורגש בכל פעם שאני רואה בפורום סודי הודעה שכותבת מישהי באצבעות רועדות ומבוישות על המקלדת, בנוסח: "תגידו, רק אצלי זה ממש כואב להכניס טמפון?" או "יש פה עוד מישהי שממש סבלה בבדיקת פאפ?" או "זה נורמלי שאני לא מצליחה להחדיר אצבע?"

זה קורה כי עם כל הפמיניזם שבעולם, אנחנו עדיין תוצרים של תרבות שאומרת לנו שאסור לחשוף ואסור לשתף. אנחנו חוששות ומתביישות לדבר על דברים טבעיים לחלוטין, הפנמנו שאנחנו חייבות להסתיר ולהרגיש בושה כשמשהו לא פועל כמו שהוא "אמור" לפעול, ואנחנו מאשימות את עצמנו כשכואב לנו. וכבר כתבתי בעבר על הבעיה שמנציחה את עצמה, כי היות שנשים מתביישות וחוששות ולא מעלות את הבעיות ודורשות פתרונות – רוב הגינקולוגים/ות עדיין לא מספיק מודעים/ות לבעיות האלה, לא מעלים/ות את האופציה של בעיה בעצמם/ן, וגורמים לעוול חמור פי כמה וכמה כשהם טוענים/ות ש"הכל בראש שלך" ו"את רק צריכה ללמוד להרפות".

לא מזמן שוחחתי עם חברה שחוותה בעיה דומה לשלי בתחום של תפקוד מיני וכאבים בנרתיק. התייחסנו לספר הפופולרי "ערות", שמתאר חוויות מיניות של נשים, ואמרנו שאנחנו צריכות לכתוב ספר המשך – "ערות, אבל זה ממש לא עוזר לנו". כל הדברים שנראים לנשים אחרות מובנים מאליהם, כך שאצלן הדיון מתחיל מאיכות יחסי המין, אופי הזוגיות, ביטוי התשוקה וכן הלאה – אצלנו הוא נעצר עוד הרבה קודם. הגן הזה, גן התענוגות הבשריים, נעול בפנינו. לא שביל אליו, לא דרך. או לכל הפחות, גילינו את השביל הזה מאוחר מאוד בחיינו. לחלקנו, אולי אפילו מאוחר מדי.

אולי אני אגואיסטית. אולי כל זה נובע מהתסכול שלי, מהרצון לחזור לאותה אישה צעירה בת 16, 18, 20 שהייתי, ולומר לה: "את לגמרי בסדר. הגוף שלך פשוט בנוי אחרת. את זקוקה לפתרונות אחרים, שהרופאים שלך לא מכירים עדיין, והם מזלזלים בך מתוך בורות. אל תעלבי מאלה שאומרות לך שזה בכלל לא כואב. הן מסיקות שמה שנכון לגוף שלהן, נכון גם לשלך. וזה פשוט לא נכון."

אני לא אומרת לרגע שאסור להמליץ על פתרונות שמצאתן. להפך. אבל יש הבדל בין המלצה לבין הטפה, בין הצעה לבין נזיפה. רצוי בהחלט לומר "מהניסיון האישי שלי…" או "מה שעובד אצלי זה…" ולהניח שהאישה שאליה את מדברת לא טיפשה, ומכירה את הגוף שלה היטב, ויודעת מה עשוי להצליח ומה לא. אם להשתמש לרגע במטאפורת הקוקטיילים מתחילת הפוסט, אל תניחי שאם לך יין אדום יבש ממש טעים, הוא בהכרח חייב להיות טעים לכולן. חלק יעדיפו מרגריטה קפואה, או וויסקי, או קאווה מבעבעת. רק אל תשכחי שיש לא מעט נשים שלא יכולות לשתות אלכוהול בכלל, ויסתפקו במיץ תפוזים. או מים. וגם זה לגיטימי ואין סיבה לבייש אותן בגלל זה.

מילה אחרונה לרעיי הגברים: אם מי מכם הוא בעל רחם ונרתיק, הרי שהפוסט הזה מתייחס גם אליו ואני מקווה שעשוי להועיל. בנוסף, הפוסט בהחלט מתייחס לאלה מכם שהם סיסג'נדרים, כלומר זכרים שמגדירים עצמם כגברים, ורוצים ללמוד עוד על החוויות שלנו, להבין יותר, ולהפסיק עם הנטייה לייחס לגוף הנשי ולתפקודיו צביון מיסטי וקסום (או טמא ואפל). דם הווסת הוא לא נוזל מכושף, והרחם הוא לא קדרה מבעבעת של שיקוי זדוני. ככל שנתייחס לדברים הללו בפשטות ונדבר עליהם ישירות, כך נוכל להביס את המכאוב והבלבול והבושה שנגרמים כתוצאה מהדמוניזציה הזו של מערכת הרבייה. ובסופו של דבר נוכל גם ליהנות יותר מסקס טוב ומאינטימיות בריאה, אז למה לא, בעצם?

אם לעומת זאת אתם משתייכים לסוג הגברים שנעלבים עד עמקי נשמתם כאשר טקסט כלשהו נכתב בלשון נקבה, אני ממש מרחמת עליכם. רק הבוקר קראתי פוסט של חברת פייסבוק שאדם גברירי** כלשהו מבין מכריה אינפרנד אותה בצורה מתריסה, רק בגלל שכתבה פעם בלשון נקבה רבות. יש גם כאלה שמתייחסים בידענות להוראה של האקדמיה ללשון עברית, לפיה גם בקבוצה שעשויה כולה מנשים מלבד גבר אחד, עדיין יש לנקוט בלשון זכר רבים. יקיריי: אלא אם אתם משתמשים גם במילים התקניות "מרשתת", "אפיפית", "ערטיליון" ו"איטלולית"***, התירוץ הזה לא קביל.

בקיצור: דברו, יקירותיי, דברו על תחתוניות ועל גביעוניות ועל כאבים ועל כיווצים, שתפו מניסיונכן ועזרו לאחיותיכן, בפרט הצעירות שבהן, בעולם המוזר הזה של בעיות נשיות. בהחלט ייתכן שתחסכו למי מהן שנים של סבל ותסכול. ואגב, רק חצי צחקתי בעניין הספר. אם מישהי רוצה להרים את הכפפה, אני יכולה לאסוף בשבילה לא מעט עדויות. אולי הבנות, האחייניות והנכדות שלנו כבר לא יצטרכו לעבור את מה שאנחנו עברנו, ונוכל להשאיר להן עולם קצת יותר טוב מזה שגדלנו בו.


*ראיתן מה עשיתי שם? בחבחבח.

**הקרדיט על תחדיש הלשון המופלא הזה, "גבריריות", שייך לחתולין לשקד גבאי הנהדרת!

***אפילו לא ידעתם שאין באמת מילה כזו, "ערטיליון".

פורסם על ידי: vandersister | יולי 21, 2017

נכתב בשכיבה

אני מטומטמת.

ובהרחבה:

אתמול בערב נסעתי עם כמה חברותים למסיבה השנתית של עמותת "מדעת". נסיעה קצת ארוכה, של שעה ויותר, והגב קצת הציק לי, אבל לא חשבתי על זה יותר מדי. פגשתי אנשים טובים, ניהלתי שיחות מעניינות, צחקתי והרמתי כוסית מיצתפוזים להנאתי. הגב שלי אמר מדי פעם: "אהמ אהמ, אולי כדאי שתשבי? או יותר טוב, תשכבי?"

והתעלמתי ממנו בהפגנתיות.

הבוקר הגב עדיין חשב שעדיף להמשיך לשכב, ואילו אני חשבתי שעדיף לצאת מהמיטה ולעשות משהו מועיל כמו עבודה, סידורים ומספרה. פגשתי חברה, החלפנו הלצות, ושתינו קפה להנאתנו. הגב אמר לי: "אממ, לא נעים לי להציק, אבל המצב לא משהו פה למטה בין L4 ל-L5 ו-L5 ל-S1. מה דעתך לתת לנו קצת צומי?"

והתעלמתי ממנו בהפגנתיות.

אחר הצהריים, ואן-דר-אמא הציעה שאבוא לאכול ארוחת ערב איתה ועם ואן-דר-אבא. באתי אליהם, אכלנו, הרמנו כוסית מים מינרליים ודיברנו על כמה שביבי הרס את המדינה וכמה שהמרק ממש טעים, והיה כיף. כלומר מלבד הגב, שסינן לעברי קללות בנוסח "חכי חכי, את לא תוכלי לזוז עכשיו שבוע, החוליות שלך מקרקשות כמו קסטנייטות".

ולקחתי משכך כאבים א', משכך כאבים ב' ונוגד דלקת ג', ואז התעלמתי ממנו בהפגנתיות כי חשיבה חיובית זה חשוב והיה לי עוד אירוע ללכת אליו מאוחר יותר, בחברת אנשים נעימים וחביבים שרציתי לשוחח עמם ולהרים כוסית קפה-נטול-של-לילה.

אז חזרתי הביתה מההורים, נשכבתי במיטה, ואמרתי לעצמי: "הבה וניתן למשככי הכאבים לפעול את פעולתם, ונחשוב חיובי. הרבה הרבה חיובי. לנשום עמוק, להכניס אור ואהבה והרבה חמצן, ויהיה טוב."

אחרי כחצי שעה ניסיתי לקום מהמיטה. זה הלך בערך כך:

אני: (מנסה בזהירות להתרומם למצב ישיבה)

גב: אאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!

אני: רגע רגע רגע אולי בתנוחה כזאת – – – –

גב: אאאאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעאאאאאאאאאאאאאאעעעעחחחחחחחרררררררררררררררררר

אני: טוב טוב טוב שנייה אני נשענת על הצד הזה – – –

גב: אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעאאאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעעעעע

אני: (מנסה בגבורה לקום)

גב: אאאאאאאאאאאאאאווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו!!!!!!@!!!@!!!^&^#^$#%%@$%^%I%O&^$#^*%%#%$#11111!!! למההההההההההההההה הצילוווווווווווווווווווווווווווווו שואההההההההההההההההההההה

אני: (נכנעת, נשכבת בחזרה, מתנשפת)

אז עכשיו אני מקלידה בשכיבה, ומשתדלת לזוז כמה שפחות, עד יעבור זעם. זה מתסכל, מרגיז ומקומם, אבל לגוף – במיוחד לגוף עם מוגבלויות – יש קצב משלו, ועברתי על החוק מספר אחת של גוף מוגבל: ללכת תמיד לפי הקצב שלו. גם אם הקצב איטי וגם אם זה אומר לוותר על הזדמנויות חברתיות.

כאב גב משתק זו חוויה שקשה להעביר למי שלא סבל/ה ממנה. כולנו מבינותים מה זה כאבים. כולנו סבלנו בשלב זה או אחר מכאב שהיינו מגדירותים בתור "הכאב הכי חזק שאי פעם הרגשתי" או "בלתי נסבל". כאב גב חריף הוא לא רק בלתי נסבל, הוא מפחיד, כי הוא מגביל את הפעולות הכי בסיסיות שאנחנו מבצעותים על בסיס יום-יומי. הוא קובע איך נשב, ועל איזה כיסא, כי לא כל כיסא יצלח לכך. הוא קובע איך (ואם בכלל) נעמוד ונלך. הוא קובע אם נצליח לעלות מדרגה או שתיים בכניסה לבית. הוא קובע אם נוכל ללבוש היום מכנסיים, ולנעול נעליים לבד. הוא קובע באיזו צורה נוכל לפשוט וללבוש את בגדינו התחתונים, כי כל תנועת התכופפות כרוכה בכאבי תופת ולפעמים פשוט בלתי אפשרית. הוא קובע כמה פעמים במהלך הלילה נתעורר, כי ניסינו להתהפך והתעוררנו מהבזק של כאב. הוא קובע שהכפית ההיא שנפלה על הרצפה במטבח תישאר שם עד שהעוזרת תגיע, כי את פשוט לא מסוגלת להתכופף כדי להרים אותה. והוא קובע, למרבה הצער ותחושת חוסר האונים, כמה נתאפק עם הפיפי כי כל הליכה לשירותים *וגם* ישיבה על האסלה *וגם* תנוחה כואבת כדי לנגב *וגם* לקום אחר כך מהאסלה – זו פרוצדורה שלמה, שכרוכה בהמון כאב, תסכול ואומללות.

כך ש"כאב גב" הוא הרבה יותר מאשר סתם כאב.

פעמים רבות חברותיי היקרות והאהובות מתקשות להבין למה הליכה פשוטה של עשר דקות ברגל, או נסיעה באוטובוס, או ישיבה ממושכת, נראות לי כמו משימות בלתי אפשריות. או למה כשאנחנו קובעות איפה להיפגש, אני תמיד שואלת שאלות מצחיקות כמו "יש שם כיסאות טובים?" או "לא נשב על הבר, נכון?" וגם "זה הרבה הליכה מהחניון לבית הקפה?"

זה נשמע מגוחך, נכון? אני יחסית צעירה, יחסית בריאה, ורוב הזמן אני מסוגלת ללכת ולשבת ולתפקד כמעט כאחד האדם. רוב האנשים לא שמים לב שרגלי הימנית מעט נגררת, והם בטח לא מרגישים שהיא קצת חסרת-תחושה בחלק החיצוני בגלל הפגיעה בגב והניתוח שעברתי. רוב האנשים לא שמים לב שבכל פעם שאני מתיישבת ליד שולחן או קמה ממנו, אני בוחנת בזהירות רבה איפה יש מקום לרגליי, נאחזת היטב בידיים במסעד הכסא ו/או בשולחן עצמו, ומתמרנת את עצמי בזהירות מרבית כדי שרגל ימין (הפגועה) לא תחטוף את עוויתות השריר המפורסמות והכואבות-רצח שלה, וכדי שהגב התחתון לא יסתובב בזווית כזו שתצית את הדלקת בין החוליות ותשבית אותי לימים ארוכים.

גם אני רוצה להיות מסוגלת ללכת לכנסים של אגודת המד"ב-פנטזיה ולבלות ימים שלמים בין ההרצאות והדוכנים. גם אני רוצה להיות מסוגלת ללכת בשמחה לכל הרצאה, גם אם היא בקומה העליונה שדורשת טיפוס בהמון מדרגות כי אין מעלית. אבל אני לא יכולה.

אני חייבת להגביל את עצמי לשעתיים-שלוש, לעשות המון הפסקות באמצע, ללכת בעיקר להרצאות בקומה התחתונה או בסינמטק שבו יש מעלית, וללכת הביתה ברגע שהגב שלי מתחיל – ובצדק – לצרוח מרוב עומס.

זה עצוב לי.

המדינה שלנו לא מנגישה מספיק מקומות לאנשים עם נכויות ומוגבלויות. אני עוד בעלת מזל יחסית – אני מסוגלת, רוב הזמן, ללכת על שתי רגליי, לשבת בנוחות יחסית, לנסוע במוניות. יש המון אנשים שאין להם את המזל הזה. וגם מזלי שלי, כפי שקורה לכל האנשים, ילך ויאזל עם הזמן, כשגופי ייכנע לגילו ולהתנוונות המתמשכת של המפרקים.

אז בפעם הבאה שמישהי שואלת אם יש לכם מעלית בבניין, או שמישהו מתעניין אם אפשר להגיע למקום כלשהו ברכב ולא ברגל, או שמישהי שואלת בביישנות אם אפשר לשבת ליד הנהג ולהטות את המושב קצת אחורה – גם אם נדמה לכן/ם שאין ממש סיבה לזה, תנו להן/ם את ההנאה שבספק. רוב המוגבלויות והנכויות לא נראות לעין, או שנראות הרבה פחות חמורות ממה שהן באמת. בימים אלה נעשה מאמץ להנגיש קצת יותר את כנסי המד"ב-פנטסיה שאני משתתפת בהם כבר שנים כמרצה וכחלק מהקהל, עבור קהילה יקרה שאני מאוד אוהבת. אני מחזיקה אצבעות שזה יצליח, כי בכנסים האחרונים חזרתי הביתה עם גוף שבור, ולא הייתי רוצה לוותר עליהם בגלל בעיות נגישות.

אנא – שמרו על הגוף, לכו בקצב שלו (!!), אם צריך לנוח – נוחו, והשתדלו להתחשב באחרים שגם אם אין להם תעודת נכה רשמית, עלולים לסבול מאוד כתוצאה מדברים שנראים לכן/ם קטנים ופעוטים וחסרי חשיבות. העולם נראה הרבה יותר מסובך כשאת נאלצת לבקש עזרה בגריבת גרביים. האמינו לי.

ועכשיו אם תסלחו לי, אני הולכת לשירותים. הו, קיסר! אני ההולכים להשמיע צווחות קטועות על האסלה מצדיעים לך.

פורסם על ידי: vandersister | יולי 6, 2017

רוץ בארי, רוץ

לפני זמן מה פנה אלי אחייני הצעיר ושאל את מי אני אוהבת יותר, את מארוול או את דיסי, ועניתי "כן". אני שומעת את המארווליסטים והדיסקומנים מביניכם מזדעזעים עד עמקי נשמתם וטוענים ש"אי אפשר בכלל להשוות, הגיבורים של מארוול/דיסי הרבה יותר שווים", ולחלופין, החוכמולוגים שאומרים "לא זה ולא זה, אני בכלל אוהב קומיקס של איזו חברה יפנית/קוריאנית/פפואה ניו-גיניאית שאף אחד לא שמע עליה חוץ ממני". תשובתי לכולם היא זו: א. קפצו לי, ו-ב. גם כן. אם אני יכולה להיות ביסקסואלית, אני יכולה להיות גם ביקומיקסאית.

אחת הסיבות שבגללן אני אוהבת את היקום של דיסי היא הפלאש. הפלאש הוא גיבור-על שקצת מזכיר את ספיידרמן מבחינת סיפור הרקע: מדובר בחנון מגושם ונבוך בשם בארי אלן, בלי יותר מדי הישגים בחיים, שיום אחד הוכה על ידי ברק במעבדה (אל תשאלו) וגילה שהוא מסוגל לרוץ במהירות הבזק. תוך זמן קצר, הפלאש וחבורת חנונים שעוזרת לו מתחילים ללחום בפשע בסנטרל סיטי (עיר שקרכלשהו של דיסי), והפלאש, האיש המהיר בעולם עם לב הזהב, הופך לגיבור ההמונים.

סדרת הטלוויזיה של הפלאש, כמו כל הסדרות של דיסי, משעשעת מאוד ומציעה בידור קליל במשקל נוצה לצד שאלות הרות-גורל ורגעים טרגיים עד כדי בכי. בין הניצחונות על רשעים שיכולים: לירות לייזר מהעיניים, לשלוט במזג האוויר, לעשות טלפורטציה, להפוך לפלדה, להפוך לגז רעיל ושאר דברים הגיוניים לחלוטין מבחינה מדעית – יש גם את הרגע שבו אמו של בארי נרצחת לנגד עיניו. בהמשך גם אביו נרצח לנגד עיניו, וגם אהובתו נרצחת לנגד עיניו, מה שאומר לנו שלכותבי הסדרה נגמרו הרעיונות.

עם זאת, לפלאש יש יתרון שאין לרוב גיבורי העל: הוא יכול לעשות סוג של "ריסט" לעלילות של הפרקים כדי שאם, נניח, לכותבים היו כמה רעיונות לאותו פרק, הם יכולים פשוט לחזור עליו מספר פעמים. ההסבר המדעי הוא שבארי רץ כל כך מהר שהוא פורץ את מחסום החלל-זמן, חוזר לנקודה בעבר שבה הכל השתבש, ואז חי הכל מחדש ומנסה למנוע את האסון. לא תמיד זה מצליח. זה תלוי בגורמים מורכבים כמו תיאוריית היקומים המקבילים, מכניקת קוונטים וכמה זמן נשאר עד סוף הפרק. למעשה, אחד הרגעים העצובים בסדרה הוא זה שבו בארי מבין שהוא יכול, טכנית, לרוץ אחורה בזמן ולמנוע את הרצח של אמא שלו – אבל אם יעשה זאת, אנשים אחרים יסבלו ו/או ימותו. אז הוא נותן לה למות, מה שהופך אותו, בעצם, לחרא של בן וגם לגיבור-על קצת מפוקפק. אבל זה לא מה שרציתי לומר. רגע.

מה שרציתי לומר הוא שכאשר בארי עושה "אתחול" לעבר, ומחזיר אותו כביכול לקדמותו, יש דברים שמשתנים. אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים, כך למדנו מהרקליטוס קשישא, וגם העתיד כבר לא מה שהיה פעם. באחת הפעמים שהוא חוזר לעתיד, בארי מגלה שאמנם אמא שלו שוב מתה, אבל גם כמה אנשים אחרים נפגעו בדרך. אם ינסה לחזור ולעשות שוב "ריסט", הוא עשוי לתקן חלק מהדברים, אבל יפגע בדברים אחרים. בשלב הזה הפלאש וחבורתו מחליטים שזהו – לא עוד אתחולים, המצב אולי די דרעק אבל צריך ללמוד לחיות עם זה, כי אין לדעת מה עוד יתחרבן אם הפלאש יחליט לשחק עוד קצת עם ציר הזמן ולשנות עוד דברים. אז כולם די מבואסים, אך עושים את הדבר הנכון וחיים עם הבאסה. למה בעצם אמרתי שזו סדרה קלילה ומשעשעת?

מחר בצהריים לפני שנתיים מירב מתה. הייתי אמורה ללמוד לחיות עם העצב, להמשיך הלאה, לקבל את זה שדברים רעים קורים לאנשים טובים, ולחלופין את זה שאם היא לא היתה מתה, מישהו אחר היה מת, כי אנשים טובים ויקרים מתים, ככה זה. אבל אני לא גיבורת-על כמו בארי אלן, ולמען האמת, אם היתה לי דרך להחזיר אותה בריאה ושלמה, הייתי עושה את זה, לעזאזל. מרגיז אותי שיש עוד מספר בלתי-ידוע של יקומים שבהם מירב לא מתה. מרגיז אותי שדווקא ביקום הזה, מכל אינסוף האפשרויות, היא איננה ואני לא יודעת איך להמשיך בלעדיה. מרגיז אותי שיש לי חור בחיים בצורת מירב, שלעולם לא יתמלא. מרגיז אותי לחשוב שאם אתם קוראים את הדברים האלה אחרי 11:40 בצהריים של ה-7 ליולי, כנראה ששוב לא הצלחתי להציל אותה והיא תמשיך להיות מתה שנה נוספת. אז בסיכומם של דברים, אני חרא של גיבורת-על.

זה המקום שבו אני אמורה לסיים עם איזה משפט מעורר השראה או נוסך תקווה, אבל אין לי כזה. אולי אפילו באינסוף היקומים המקבילים האפשריים, יש רגע אחד של עצב שאי אפשר לברוח ממנו לשום מקום.

פורסם על ידי: vandersister | יוני 2, 2017

עוגת גבינה פסיבית-אגרסיבית

צר לי. בכנות, אני מתנצלת. כאן היה אמור להופיע פוסט אווילי ומשעשע על המפגש האחרון שלי עם עוגת גבינה. רציתי לכתוב על זה שהעוגה הוגשה לקינוח הסעודה, אבל כבר הייתי מלאה עד אפס מקום, ולא רציתי לאכול אותה, אז העוגה נעלבה ממני ואמרה דברים כמו "זה בסדר, אני בסך הכל קיימת רק כדי שתאכלי אותי, אבל אל דאגה, אני פשוט אשב לי פה לבד ולא אמלא את ייעודי בעולם", עד שנעתרתי ואכלתי אותה בכל זאת. ואז העוגה עשתה לי בחילה בבטן כדי להתנקם בי.

אבל אני לא יכולה. קשה לי לחשוב על הלצות, כי המוח שלי מוצף שנאה. לא שנאה שלי, אלא שנאה של אנשים אחרים כלפי, ואני כבר לא עומדת בזה. בשבועות האחרונים ניהלתי מלחמות מילוליות נגד אנשים שלעגו לתחום הלימוד האקדמי שלי, לימודי מגדר, וטענו כי הוא נטול כל ערך. גם אחרי שהוכחתי להם באותות ובמופתים ובמחקרים "רציניים" אפילו לשיטתם שיש ערך רב בביקורת תרבות וביקורת מדע מנקודת מבט מגדרית, וכי גופי ידע שלמים נחשפים בעקבות ביקורת כזו ומתקנים בו-זמנית הן עוולות תרבותיים והן שגיאות מדעיות – לכל היותר זכיתי במבט עקום בתגובה, בלוויית "זו דעתי ואם זה לא מוצא חן בעיניך, זה בגלל שאת פמיניסטית ממורמרת".

התזה שלי בתואר השני עסקה בוויקה, דת המכשפות המודרנית. ספציפית, היא עסקה בהשפעה ההדדית של הגל השני של הפמיניזם הרדיקלי ותנועת האלה על יצירת המסורות הפמיניסטיות בוויקה. אין לי כוונה להעביר כאן הרצאה על רגל אחת על ההיסטוריה של הוויקה והמסורות התרבותיות והחברתיות שמהן היא שואבת. רציתי רק לספר סיפור אחד קטן.

בוויקה מקובל שהגוף הוא דבר מקודש. גוף, מין, מיניות, אינם דברים שיש להתבייש בהם ולהסתיר אותם, אלא דברים נהדרים שמחברים אותנו אל האלה (Goddess), אל היסודות ואל עצמנו. האלה, בניגוד לאלוהים של הדתות המונותאיסטיות, אינה נעלבת ומזדעזעת עד עמקי נשמתה כאשר מישהי הולכת במכנסיים קצרים ברחוב, או חושפת שד בציבור כדי להניק את תינוקה, או שוחה בעירום להנאתה. האלה הוויקנית היא כל מה שקיים כאן, מרגב אדמה ועד עץ, מהשמש המחממת ועד משב הרוח, מגלי הים ועד גופנו הרוטט עם כל נשימה. אנחנו האלה. אין לנו במה להתבייש.

בזמנו הצטרפתי לקבוצת מכשפות (כן כן, יש מכשפות בישראל, והן נפלאות), למדתי וויקה תיאורטית ומעשית, והשתתפתי בלא מעט טקסים וויקניים. אחד מהטקסים שנערך בחג (Sabbat) הוויקני מאבון (Mabon), הלא הוא יום השוויון הסתווי בסוף ספטמבר, נערך על חוף ים מבודד יחסית. היינו קבוצה של נשים בלבד* והחלטנו, בהסכמה משותפת, שנערוך את הטקס "עטויות שמיים" – מונח וויקני שפירושו "עירום" (Skyclad בלעז).

באותה תקופה כבר ידעתי היטב, כפמיניסטית ממורמרת וכוויקנית נלהבת וכיצור אנוש שמבין שהוא רק אחד ממיליוני אורגניזמים על פני כדור הארץ, שאין שום סיבה הגיונית להתבייש בגופי העירום. ועדיין, רעדתי כולי כאשר התחלנו את הטקס. איש לא ראה אותי שם מלבד חברותי לקבוצה, שהיו מעורטלות כמוני ומנוסות יותר בטקסים כאלה, כך שהרגישו פחות נבוכות וגם לא גרמו לי אישית למבוכה.

הבושה הגיעה ממחשבות כגון "אבל מה אם יעבור פה מישהו במקרה ויראה אותי". הבושה הגיעה מאותו מקום שממנו מגיעות רוב הבעיות של דימוי גוף שיש לנשים. למדנו שאישה איננה אלא גוף, ושהגוף הזה הוא לא הגוף שלנו, אלא כלי שמיועד לשימושם של אחרים. אם אנחנו מתלבשות בצורה מסוימת, זה רק כדי שיסתכלו עלינו. אם אנחנו חושפות טפח, זה כדי שיסתכלו עלינו. אם אנחנו מתכסות, זה כדי שחס וחלילה לא יראו אותנו. אם אנחנו מביעות מיניות – נטייה מינית, תשוקה מינית – זה חייב להיות לטובתו של גבר כלשהו, במטרה להוציא ממנו תגובה כלשהי או לספק את צרכיו. לפי המקובל בחברה, אנחנו לא סתם בני אדם עם רצונות ותשוקות וגוף משלנו, אנחנו עושות הכל "דווקא". דווקא כדי שיסתכלו עלינו ודווקא כדי שיתגרו מאיתנו ודווקא כדי שישימו לב אלינו. לכל הפחות, זה השקר שמספרים לנו מגיל אפס, והאלה יודעת כמה קשה לעקור את השקר הזה מהתודעה.

על כל פנים, בשלב מסוים בטקס נכנסנו לים לטבילה קצרה. שם, בין הגלים, היה לי רגע של הארה. עד אותו רגע, כעסתי על עצמי על שאני לא מצליחה "להשתחרר" מהצנזורה העצמית הזו, מהבושה בגופי. כשנכנסנו למים שמחתי בעל כורחי על זה שאני מכוסה לכמה רגעים, שהבושה שלי נעלמת מהעיניים הבלתי נראות, השופטות לחומרה, שליוו אותי מבפנים. ואז הבנתי.

הייתי עירומה בתוך המים בדיוק כפי שהייתי עירומה לפני כן בתוך האוויר. או בתוך הבגדים שלי, לצורך העניין. אין סיבה שחומר אחד יהיה סיבה לפחות בושה מחומר אחר. אני מתביישת בעצמי ומחפשת להתכסות כי הטמעתי את השקר שלפיו גופי אינו שייך לי, שהוא קיים אך ורק בהתאם לשיפוט של עיניים חיצוניות. וכאשר אני עירומה בניגוד ל"חוקים" שלמדתי, הגוף שלי, שאיננו שלי, עלול חלילה להתפזר ולהיעלם אם אין מי שיסתכל עליו. באותו רגע, בתוך המים ואחר כך גם בחוץ, כשהתייבשנו לצד המדורה הקטנה, זו היתה הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שבה פשוט הרשיתי לעצמי להיות בתוך הגוף שלי. וזו תחושה נפלאה.

מה בין זה לבין החשיבות של לימודי מגדר?

העולם שסביבנו ממשטר את הגוף שלנו ללא הרף, והיות שאישה היא גוף, על ידי כך ממשטר גם את המחשבות שלנו. כאשר אנחנו עסוקים ועסוקות יותר בדיונים על הלבוש של מועמדת לראשות הממשלה או לנשיאות ארצות הברית מאשר בדיונים על המדיניות שלה – זה עניין של מגדר. כאשר מתגלה שהסימפטומים של התקף לב, שבץ, סוכרת, סרטן ועוד מתבטאים אחרת אצל נשים, כי רופאים הניחו בצורה שגויה במשך עשרות שנים שמה שנכון לגברים בהכרח נכון גם לנשים ולא האמינו להן כשתיארו סימפטומים פיזיים אחרים – זה עניין של מגדר. כאשר אנשים מחליטים בשביל נשים מתי ובאילו תנאים מותר ואסור להן להיכנס להיריון או להפסיק היריון – זה עניין של מגדר. כאשר נשים בוכות וצורחות מכאבים בזמן בדיקות או טיפולים גינקולוגיים ונענות בנזיפות ומואשמות בזה שהן היסטריות ומגזימות, במקום לקבל התחשבות במצבן ובכאבים שלהן – זה עניין של מגדר.  כאשר אנשים מונעים מאנשים אחרים, ממין נקבה, להיכנס למקומות מסוימים כי אורך החצאית שלהן או גובה נעל העקב שלהן לא קולע לגחמה זמנית כלשהי – זה עניין של מגדר. כאשר המועצה להשכלה גבוהה מחליטה להרחיב תכנית לימוד לגברים בלבד, שהמשמעות שלה היא מניעת הזדמנויות לימוד וקידום מקצועי לנשים מרצות – זה עניין של מגדר. כאשר מתגלות לנו עוד ועוד מדעניות ומתמטיקאיות כמו עדה לאבלייס, רוזלינד פרנקלין, ססיליה פיין-גפושקין, אמי נתר והדי לאמאר שאנחנו חייבות וחייבים להן כל כך הרבה, ומשום מה הן לא שמות שגורים ומוכרים בכל בית כמו שמות של מדענים גברים (שבמקרים רבים פשוט חמסו את עבודתן והציגו אותה כשלהם) – זה עניין של מגדר. כשזרים מוחלטים מרשים לעצמם להעיר לך על הגוף שלך, על המשקל שלך, על המראה החיצוני שלך, על היעדר החיוך שלך, כי הנוכחות הפיזית שלך במרחב שלהם חייבת להיות לפי טעמם ולתועלתם/הנאתם, וזה גם ככל הנראה הדבר שהכי חשוב להתעסק בו כרגע – זה עניין של מגדר. כשמדינות שונות בעולם מתחילות סוף סוף לאפשר חופשת לידה גם לאבות, ולא רק לאימהות, ומשנות את כללי המשחק בעולם התעסוקה ובהורות המודרנית – זה עניין של מגדר. כשההוצאה לאור של ג'יי קיי רולינג מבקשת ממנה לא להשתמש בשמה האמיתי, ג'ואן, כי הם משוכנעים ש"בנים לא ירצו לקרוא ספר שכתבה אישה" – זה עניין של מגדר. וגם כשמישהו שאין לו מושג מי אני, מה אני עושה בחיים, מה תרומתי לחברה וכדומה, מלגלג על תחום הלימוד שלי ושולח אותי "להפסיק להתבכייין וללמוד הנדסה כדי לעשות משהו שמועיל לחברה" – זה עניין של מגדר.

לאורך ימי הביניים, נשים הואשמו בכישוף והומתו כאשר משהו השתבש, או כאשר העזו להביע דעה נחרצת, או כאשר היה להן כוח או ידע שאיימו על מעמדם של גברים, או כאשר הן סתם "לא באו טוב בעין" למישהו. רק הבוקר ראיתי את הסרטון הזה בפייסבוק, שבו רב מחזיר בתשובה טוען שילדים מתים ממחלות כי נשים לא אוספות את שיערן. הוא לא היחיד, והוא נמצא על אותו הספקטרום של שורפי המכשפות, מודדי החצאיות, גונבי התגליות המדעיות, מסתירי השמות, מונעי ההפלות, חוסמי הקריירות, מבטלי הסימפטומים הרפואיים ודורשי החיוכים. כל מי שסבור שאישה היא גוף, שהגוף הזה מיועד בשבילם, ושכל מה שהיא אומרת נובע ממרמור והגזמה ולכן אין צורך להתייחס אליה ברצינות.

אז כן, רציתי לכתוב על עוגת גבינה פירורים פסיבית-אגרסיבית. במקום זאת, אני נאלצת להמשיך ולהסביר שנשים אינן עוגות גבינה פסיביות-אגרסיביות, על כל המשתמע מכך. אני נאלצת להמשיך ולהיות מכשפה, ולהישרף על המוקד של שנאת הנשים, בכל יום מחדש.


* עניין של מקרה ולא של מדיניות. יש גם גברים וויקנים, אבל ללא ספק יש רוב נשי בדת הזו, בין היתר כי היא לא מפלה נגד נשים בדומה לדתות המונותאיסטיות. על כל פנים, זה לא היה בגלל שאסרנו על כניסת גברים, אלא פשוט משום שלא היו כאלה בקבוצה באותם ימים.

פורסם על ידי: vandersister | מאי 7, 2017

מיזוגינוקרטיה

מעשה השפחה.

בואו נדבר על זה קצת.

לאלה מכם שלא נחשפו ליצירת המופת הזו: בימים אלה משודרת סדרה (של Hulu) המבוססת על ספרה של מרגרט אטווד, בשם The Handmaid's Tale (תורגם בעברית כ"מעשה השפחה" או "סיפורה של שפחה"). אלה מאיתנו שצפו בה, בעיקר הנשים, התקשו מאוד להתנער ממנה ולחזור לחיי השגרה. לטעמי, הבעיה של הסדרה (שהיא גם הבעיה של הספר ובעצם של כל דיסטופיה מוצלחת) היא מה שמכונה ה-Uncanny Valley, או "עמק המוזרות". מכירים את התחושה המטרידה הזו, הזוחלת ומכרסמת בקרביים וגורמת לאי נוחות עד כדי רצון לברוח, כשאתם רואים רובוט קצת יותר מדי דומה לבן אדם? או בכלל, יצור או חפץ שמזכיר לכם קצת יותר מדי את עצמכם?

זו הבעיה של "מעשה השפחה". הסדרה מפחידה ומטרידה כי היא דומה מדי למציאות שלנו. לא זו בלבד, אלא שהדיסטופיה הזו היא אוטופיה בעיני לא מעט אנשים: מצב רצוי, אפילו נחוץ. מבלי לספיילר יותר מדי אפשר לומר: בעולם של "מעשה השפחה" נשים הן רכוש. אסור להן לעבוד. אסור להן להחזיק ברכוש משלהן. אסור להן להחליט החלטות שנוגעות לחיים שלהן. אסור להן לאהוב כרצונן. גופן מותר לכל מי שיחפוץ בו. הרחם שלהן הוא משאב, כלי שמנוצל על ידי השלטון. הן מחויבות לכסות את גופן בצורה מאוד מסוימת, ושמן של השפחות נגזר משם האדם שהוא הבעלים שלהן, שאותו הן חייבות לשרת מינית, כי נשים חייבות להיות רכושו של גבר – האב או הבעל.

קצת יותר מדי, אבל לא ממש, בן אדם

קצת יותר מדי כמו, אבל לא ממש, בן אדם

נשמע לכן מוכר? היה מאוד רצוי שכן. כל האלמנטים הללו מתקיימים במקומות שונים בעולם, חלקם אצלנו, חלקם במדינות "עולם שלישי", וחלקם זוחלים אט אט לתוך מה שמכונה העולם הראשון. המנהיג הנבחר של אותו עולם, שקצת יותר מדי דומה לבן אדם ולכן מטריד מאוד, העביר לפני כמה ימים הצעת חוק בקונגרס האמריקאי לביטול בפועל של מה שמכונה ה"אובמה-קייר" – חוק ביטוח הבריאות הממלכתי של ארה"ב. המשמעות המיידית של החוק היא שכ-20% מהאמריקאים יאבדו את ביטוח הבריאות שלהם, והעובדה הזו כשלעצמה מעוררת צמרמורת.

עם זאת, במבט מעמיק יותר מתגלה תמונה עוד יותר מעוררת חלחלה לגבי משמעויות החוק. ההאפינגטון פוסט סקר את מגוון הדרכים שבהן מאפשר החוק החדש להתעלל בנשים, ולמנוע מהן ביטוח בריאות: בתירוץ הבירוקרטי המכונה "מצב/מחלת רקע", או Pre-existing Condition, חברות ביטוח הבריאות יוכלו לסרב לבטח נשים שעברו אונס, או שעברו ניתוח קיסרי, או שסבלו מדיכאון לאחר לידה. ה"אובמה-קייר" שהרפובליקנים ודמוי-האדם העומד בראשם כל כך אוהבים להשמיץ מנע מצב שבו נשים לא תוכלנה לקבל טיפול רפואי עקב מצבים כאלה. בא דמוי-האדם שאוהב לתפוס נשים באברי המין שלהן, והפך את הקערה על פיה.

עכשיו, ברור לי שיש אנשים שמתעבים את המונח "תרבות אונס", בפרט גברים שמרגישים שמעבירים אותם אוטומטית לצד הפוגע מעצם היותם שייכים לתרבות שגורמת עוול לנשים, גם אם ידיהם שלהם לא שפכו את הדם. אולם, יש לשפוך דם ויש לעמוד מנגד עם הידיים בכיסים בשעה שדם נשפך מול עיניכם. כאשר אישה אמריקאית שנאנסה לא ניגשת למשטרה ולא מדווחת על התוקף מחשש שאם תעשה כן, יישלל ממנה ביטוח הבריאות ולמעשה תישלל ממנה היכולת לקבל טיפול רפואי, מדובר בתרבות אונס. כאשר מפלגת השלטון מעודדת בפועל מצב שבו אנסים זוכים מן ההפקר ונשים מוכרחות לשתוק, מדובר בתרבות אונס. כאשר אנסים יודעים שהם מוגנים כי על הקורבנות שלהם מופעלות סנקציות חברתיות שמעניקות להם הגנה מפני חשיפה ואישום ומתן דין וחשבון על מעשיהם – מדובר בתרבות אונס.

איך עוד אפשר לעודד ולטפח את תרבות האונס? בהתעלמות ממעשי תקיפה, במתן עונשים קלים מדי לתוקפים, בשחרור התוקפים כי הקורבן שלהם נמצאת בטראומה ומתקשה להתעמת איתם. בניסיון להקטין את חשיבות הנושא ("את מגזימה", "זה לא כזה נורא", "לא כל הגברים כאלה", "פמיניסטית היסטרית"). בהאשמת הקורבן ("היא רצתה את זה", "היא התלבשה כך וכך", "כל הנשים משחקות אותה קשות להשגה"). במשטור הגוף הנשי, למשל מניעה או הגבלה של הזכות לבצע הפלה, החלטה מתי ובאילו תנאים מותר לאישה לעבור הפריה מלאכותית, קביעה מה מותר ומה אסור לנשים ללבוש. בהתייחסות לנשים כאל סך איברי המין שלהן במקום כאל בני אדם שווי זכויות. במתן יותר חשיבות לאיברי המין של נשים וליכולת הרבייה שלהן מאשר לרצונן החופשי.

לקחתם חלק באחד מהדברים הללו? עמדתם מנגד כאשר הם הופעלו על מישהי ולא עשיתם דבר? אתם חלק מתרבות האונס.

"רגע", אני שומעת אתכם אומרים, "אבל זה אומר שכולנו בלי יוצא מן הכלל חלק מתרבות האונס! כולנו שותפים בעל כורחנו לעוול הזה!"

נכון. וזה בדיוק מה שמפחיד. אם לא נתחיל לשנות כיוון באופן פעיל, להילחם נגד, למחות בתוקף – הדיסטופיה הזו תהפוך למציאות ממוסדת. לא מספיק לומר שאתם-עצמכם, אישית, לא תומכים בזה. לא מספיק לעמוד מנגד עם הידיים בכיסים ולהתעקש שידיכם לא שפכו את הדם. מה שיהרוס אותנו בסופו של דבר תהיה האדישות של אנשים שלא הבינו, או לא רצו להכיר בכך, שהעולם הזה יצא מדעתו. כי רק בעולם שיצא מדעתו אישה שעברה תקיפה מינית לא רק שלא מקבלת תמיכה מהחברה, אלא מקבלת ממנה סטירה, איומים והפניית עורף. על פי חוק, כן? עכשיו הכל תלוי בסנאט, ויש לקוות שהסנאט האמריקאי פחות מטורף מהקונגרס, כי ארה"ב עדיין נחשבת למנהיגת העולם החופשי והתרבות המערבית. כשהטירוף הזה יהפוך לחוק, כבר לא יקראו לזה "תרבות אונס", אלא "חברה מתוקנת".

ונשים? הן יהיו משהו ממש דומה, אבל בהחלט לא שווה, לבני אדם.

Older Posts »

קטגוריות