פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 22, 2018

זריחתה של השקיעה

האל הרומי יאנוּס, בעל שני הראשים, זכה לאורך השנים ליחסי ציבור גרועים מאוד. הנבל הבוגדני והתככן יאגו קורא לעזרתו של האל יאנוס כדי לבצע את מזימתו במחזה "אותלו" של שייקספיר; הנבל בסרט "גולדן איי", הסרט ה-17 בסדרת ג'יימס בונד, קורא לעצמו ולארגון הרשע שלו בכינוי "יאנוס" כדי לסמל את נאמנותו הכפולה. באופן כללי, "יאנוס" הפך למילה נרדפת לתיאור סוכן כפול, אדם דו-פרצופי שאין לסמוך עליו ועל מילתו.

יאנוּס המסכן! הוא החל את דרכו כאל שומר ומביא ברכה. האל המתבונן קדימה ואחורה בו זמנית היה אל ההתחלות החדשות, אל הדלתות והשערים, האל שלומד מהעבר ומהרהר בו – ובה בעת צופה לעתיד בתקווה. הרומאים נהגו להתפלל ליאנוס בתחילת כל יום, חודש ועונה בבקשת שפע וברכה, כמו גם באירועים וציוני דרך חשובים. דמותו היתה מגולפת על שערי הערים והקשתות ומתבוננת ביוצאים ובנכנסים. החודש ינואר נקרא על שמו: פרצוף אחד פונה לשנה שחלפה, ואחד מקדם את פני השנה הנכנסת. יאנוס המקורי אולי היה דו-פרצופי, אבל לא היה נוכל או רמאי. הוא פשוט ידע איך לראות את העבר והעתיד בעת ובעונה אחת.

השבוע חגגתי חצי שנה של זוגיות עם איש יקר ונפלא. נקרא לו, לצורך העניין, "מענטש". כדי לחגוג, מענטש ואני השתתפנו בסדנת מאפים (ויצאנו ממנה עם בליטה חדשה בכרס וחופן פחזניות ועוגיות מבצק פריך), ואחר כך הרמנו כוסית – יין בשבילו, מים בשבילי – ואכלנו ארוחה נהדרת. נהניתי מכל רגע, אפילו מהרגעים שבהם פוץ כלשהו בסדנה טען שאני לא מזלפת נכון את הפחזניות (אני?? שאני אטרפד הכנת פחזניות? בחיים שלי לא העליבו אותי ככה).

אך לכל אורך החגיגות, מצאתי את עצמי מהרהרת שוב ושוב ביאנוס, האל בעל שני הפנים. למעשה, יותר מזדהה מאשר מהרהרת. אני מניחה שלא מעט אנשים שמתמודדים עם מחלות כרוניות בכלל, ועם בעיות נפשיות כרוניות בפרט, יוכלו להזדהות עם ההרגשה: מצד אחד, הפנים המחייכות שלך שמורות לכיף, להנאה מהרגע, לחגיגת הכאן ועכשיו, שבו את יודעת היטב להכיר תודה ולהעריך את הברכות שזכית להן. כמו למשל, בן זוג אוהב ופחזנית טרייה. מהצד השני, הפנים העגומות שלך מופנות לאחור, ולשם את שולחת את כל מה שקשור לדיכאון הקליני שלא מפסיק ללוות אותך, אפילו לא לרגע: הפחד שמשהו ישתבש ויתפרק, הפחד שיפסיק לאהוב אותך, הדאגה שאת לא מביעה מספיק אהבה כלפיו, האשמה שאולי פגעת בו בלי להתכוון, הבושה והתסכול על כך שאפילו ברגע של אושר מושלם, לכאורה, משהו בך שחור משחור, ממאן להתעודד ואפילו שואף למות.

מענטש היקר – האעז לקרוא לו כאן, "למוד-הסבל"? הרי זו שוב התכנסות לתוך המקום של האשמה והבושה – לרוב מבין שגם כשטוב לנו יחד, יהיו לי לפעמים רגעים שבהם אתלה מבט ריק ובוהה בקיר, בזמן שהדיכאון עושה את שלו ונוגס בנפש. רגעים שבהם לא ארצה לעשות שום דבר, ואהיה עצובה ואתכנס לתוך עצמי, וזה לחלוטין לא באשמתו ולא קשור אליו. שום חיבוק לא יעזור, אף נשיקה לא תצליח למגר את המחלה. יש גלים עכורים שפשוט צריך לקבל כפי שהם ולחכות שיחלפו ויעברו דרכי ומעלי, אחרת אני שוב מאשימה את עצמי במה שאין בכוחי לשנות, ועלולה לשקוע עוד יותר בתוך הגל העכור.

כשהגל פחות מורגש, והפנים השמחות של כאן-ועכשיו מקבלות משקל רב יותר, אני נשטפת בגלים של אהבה ומשתדלת לבנות מחדש את מה שהפנים העצובות הרסו. כמו בכל מאבק, השחיקה היא עזה, וקשה במיוחד לזכור ששני הצדדים הללו הם חלק מהווייתי, וזה בסדר. מותר לשמוח גם אם יש מחשבות אפלות אי שם, ומותר לחשוב מחשבות אפלות, גם כשאת שמחה.

איך אפשר ליישב סתירה כזו? אי אפשר. אפשר רק להמשיך לחיות עם שני צידי המשוואה, בו-זמנית. להיות דו-פרצופית. לקוות שמענטש ימשיך להבין שכשאני מבקשת קצת זמן לעצמי – גם אם הזמן הזה מוקדש לישיבה ובהייה בקיר, או לצורה אחרת של רביצה דיכאונית חסרת מוטיבציה -זה רק מפני שהוא באמת ובתמים לא יכול לעזור. ואני יודעת שהוא ינסה בכל זאת לעזור, וזה גורם לי להרגיש עוד יותר רע עם חוסר היכולת שלי לצאת מהבור הנפשי הזה. ואם אני שונאת את עצמי על כך (מה שיקרה באופן בלתי נמנע), קשה לי עוד יותר להרגיש את האהבה שלי כלפיו.

המילים האלה נכתבות קצת אחרי שיאו של גל עכור, אחרת לא הייתי מסוגלת לכתוב כלל. אני לבד בבית, אחרי שביקשתי מהמענטש קצת זמן לעצמי. רציתי להרחיק אותו כדי שלא יראה אותי כשאני לא רוצה להחליף בגדים או להתקלח, כשאני אוכלת זבל מזדמן מהארון, כשאני לוקחת עוד כדור להרגעה או כשאני שוכבת ונאנחת ומחכה, פשוט מחכה. אני לא רוצה שידאג. אני רוצה להרגיש שאני יכולה להפנות אליו את הפנים השמחות והאוהבות שלי, כפי שמגיע לו באמת.

יש דרכים רבות לתאר את הדיכאון. הוא הענן השחור, הכלב השחור, הבור ללא תחתית, האצבעות הקרות שלופתות את הלב, ה"לא-כלום" שבולע את כולם ואת הכל. אני רוצה להאמין שהבחירה שלי ביאנוּס כסמל לחיים עם דיכאון היא בחירה מתוך תקווה ולא מתוך ייאוש. זו התפילה שלי. אני מייחלת שעל כל דלת שתיסגר עלי, תהיה אחת שתיפתח, ועל כל תחושה של סוף, מוות ואבל, תהיה תחושה של התחלה חדשה, לידה ורצון לחיות. כל זה מתוך ידיעה ברורה שרוב הזמן, בדיכאון כמו בדיכאון – הדלתות הנפתחות כואבות לא פחות מאלה שנסגרות.

רק קושיה אחת עוד נותרה ללא מענה: אם אני יאנוּס, זה אומר שבמקום פחזנית אחת מגיעות לי שתיים, אחת לכל פה?


לקריאה נוספת: פוסט וגם פוסט
האתר של Black Dog Institute

פורסם על ידי: vandersister | יוני 24, 2018

במקום שבו אין נשים, השתדלי להיות, אישה

למי מכן שלא אוהבת לקרוא את כותרות העיתונים (ואני ממש לא מאשימה אתכן): היום התפרסם כי בית המשפט המחוזי בתל אביב התיר את קיום האירוע של חב"ד בכיכר רבין, המכונה "משיח בכיכר", ודחה את טענת ארגוני הנשים כי האירוע כופה הפרדה מגדרית פסולה. השופט ורדי קרא לפשרה ול"התחשבות בנקודת המבט של הצד השני", ולא זו בלבד אלא שנזף בארגוני הנשים במילים "תשמרו את הטענות שלכן למקרים יותר חשובים. זה הציבור שזו ההלכה שלו וצריך לכבד את זה". שתי הערות לגבי הפסיקה הנ"ל:

1. ההערה הראשונה נוגעת לכבוד הדדי. נעזוב לרגע את ההסגברה הבוטה של כבוד השופט, שבדומה לגברים רבים אחרים שמשוכנעים שהם מאוד ליברליים, מנסים ללמד את הפמיניסטיות "איך עושות פמיניזם, אבל כמו שצריך". נתייחס לרגע לצד השני של הטיעון שלו: שזו ההלכה של הציבור החרדי וצריך לכבד את זה.

למה?

מדוע, כבוד השופט?

אם ההלכה היתה אומרת שצריך לזרוק את כל השופטים מהגג, גם אז היית אומר ש"צריך לכבד את זה"? מסופקתני. צריך לכבד בני אדם באשר הם, זה נכון. אבל אם תורתו (אומנותו) של מישהו גורסת שרצוי ואף מותר לו לשעוט לעברך עם גרזן ולקצוץ את גופך לפיסות מדממות, לא ייתכן שדתיותו של אותו איש תעמוד לו כהצדקה לפגיעה באחר. אז למה "צריך", כבוד השופט? אולי אפשר לומר "ראוי", או "כדאי", או "מומלץ", או "מן הנימוס הוא", "בתנאים מסוימים אפשר" – אבל "צריך"? צריך צד אחד לכבד צד שני שפוגע בכבודו של הראשון, אם הדבר נעשה בחסות הדת?

אבל נשים, כידוע, מוחלות על כבודן יום יום ושעה שעה, ואם אין הן מוחלות, אחרים עושים זאת בשבילן ואף מזלזלים וגורסים כי הן יכולות לשמור את הטענות שלהן "למקרים יותר חשובים" (כמו כן: למה טענות? למה תמיד משתמע שנשים מקטרות, מייללות, מתלוננות, ולא מעלות נימוקים צודקים ולגיטימיים?).

2. ההערה השנייה נוגעת למחאה. זמן קצר אחרי פרסום הידיעה על החלטת בית המשפט, התחלתי לשמוע חברות מדברות על התאספות בכיכר כדי למחות על ההפרדה. יש אפילו דף אירוע בפייסבוק שקורא להתכנסות שקטה (לא הפגנה) כדי להראות נוכחות. יש הטוענים שאין טעם במחאת נגד, ושהנוכחות של הפמיניסטיות במקום רק תתרום לעניין באירוע של החב"דניקים עצמם. במילים אחרות, יש החושבים שזה לא מהלך אפקטיבי כי הוא לא יביא לשינוי המיוחל.

לגיטימי לחשוב כך. ובכל זאת, אני אנסה לשכנע אתכן מדוע נקודת מבט כזו היא מסוכנת.

המאבק על הסטטוס קוו אינו קרב בודד. זוהי מלחמת התשה ממושכת, שכרגע, לפי כל הסימנים, אנחנו מפסידות בה. פעם, לפני עשרות שנים, גברים ונשים היו יכולים ללכת לכותל המערבי זה לצד זו, בלי שום בעיה. הידעתן? בקרב הזה כבר הפסדנו.

פעם, לפני זמן לא רב כל כך, איש לא היה מעלה בדעתו לשלוח נשים לחלק האחורי של האוטובוס הציבורי, גם לא "בהסכמה", ואיש לא היה מעלה בדעתו להקים נשים ממקומן ולקרקע מטוס שלם בגלל שכמה גברים משתוללים ומסרבים לשבת ליד נשים, או אפילו לדבר איתן. גם בקרב הזה, אליבא ד'אל-על, הפסדנו.

פעם, כשהסבתות שלנו היו חלוצות ולחמו בפלמ"ח, איש לא היה חושב להעיר להן על אורך מכנסיהן. היום, נערות גיבורות נאלצות להילחם בבתי הספר (שאין בהם הדתה. מה פתאום הדתה) שנוזפים בהן ושולחים אותן הביתה על לבישת מכנסיים קצרים – בזמן שהבנים חופשיים ללבוש מכנסיים קצרים ואין פוצה פה. במקרים חמורים גם נאמר לבנות שזה "מסיח את דעתם של המורים", אמירה שמגבירה את אווירת החיפצון המיני ומטרתה לגרום לנערות להתבייש בגופן. הקרב הזה עדיין ניטש בבתי הספר, ולמען האחייניות וגם האחיינים שלי, אני מקווה שלא נפסיד בו.

אבל, כשיותר ויותר נשים עומדות על שלהן ומסרבות לוותר על מקומן, מסרבות להתפשר על גופן, מסרבות להסתיר את עצמן, מסרבות להשתיק את קולן, הקרב עדיין נמשך. כל אחת מאיתנו שעושה זאת תורמת להמשך המאבק, גם אם היא לא מצליחה לנצח בו בבת אחת (קרי: גם אם המחאה שלה לא בעלת תוצאה אפקטיבית מיידית).

אז אם אתן באות מחר לכיכר – ואני מקווה לראות לפחות כמה מחברותיי שם – אל תבואו כמנצחות. אל תבואו אם אתן רוצות לשנות את הסטטוס קוו במחי יד. אל תבואו כי אתן רוצות "לפוצץ את האירוע". בואו כי אתן רוצות להיאבק, ומוכנות להמשיך להיאבק, ומסרבות להפסיק להיאבק, וכי זכותכן להיאבק על מה שחשוב לכן, גם אם שופט כלשהו טוען ש"יש דברים חשובים יותר". לפעמים, הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולות לעשות הוא להראות שאנחנו כאן, ואנחנו לא הולכות לשום מקום. להתראות במרחב הציבורי.

 

פורסם על ידי: vandersister | אפריל 12, 2018

גאווה ודעה צלולה

בעקבות הקמפיין של שרת התרבות מירי רגב לרגל 70 שנות עצמאותה של ישראל, יצא לי לחשוב על האמירה הנחרצת של הקמפיין, "יש במה להתגאות". נדמה שלאחרונה יש בלבול בין שני מושגים: אהבה וגאווה, כשהאחד מזוהה משום מה עם השני באופן מוחלט. תמונת המציאות הרבה יותר מורכבת.

נניח שיש לכם ילד בן ארבע. הוא חמוד ומתוק ומתולתל, למד כבר לצייר ולכתוב אותיות, כולו מחמדים. יום אחד, בזמן שאתם בקניות בסופר, הילד משתטח על הרצפה ופוצח בהשתוללות, הידועה גם בשם טנטרום, כי לא הסכמתם לקנות לו עוד ממתק. אתם מסבירים לו בהיגיון – קודם ארוחת ערב, אחרי זה ממתקים. לא עוזר, הילד ממשיך לצרוח. אתם מנסים לעשות איתו עסק – טוב, תקבל ממתק אבל תאכל אותו אחר כך, לא עכשיו. קדחת. הילד צועק ומשתולל, חובט בידיים וברגליים ברצפה, לא מוכן לשמוע. כל הקונים והקונות שולחים בכם מבטים עצבניים. אתם גוררים את הילד, בעודו צורח ובועט, לכיוון הקופות. לא שעתכם היפה ביותר כהורים, לא שעתו היפה ביותר כבנכם המוצלח.

האם תפסיקו לאהוב אותו בגלל הטנטרום? בוודאי שלא.

האם אתם גאים בו על הטנטרום? בוודאי שלא. יש הרבה דברים אחרים שאפשר להתגאות בהם, אבל המעשה הספציפי הזה הוא לא סיבה לגאווה. הילד פשוט התנהג לא יפה, אין מה לחגוג בזה. אבל הוא עדיין ילדכם האהוב והמוצלח.

נקפוץ קדימה לגיל 16. ילדכם עושה חיל בבית הספר, אהוב על חבריו, מביא לכם נחת. יום אחד מתקשרת מנהלת בית הספר, ומספרת שהילד שלכם וחבורת ילדים אחרים התעללו בבן כיתתם. הרביצו לו, השפילו אותו. היצר ההורי מעורר אתכם להגן על הילד בכל מחיר, ומצד שני גורם לכם לכעוס עליו ולהתבייש בו. סביר שתודיעו לפרחח ש – א. הוא צריך להתנצל בפני הילד שנפגע, ב. אין טלוויזיה, מחשב ופלייסטיישן עכשיו לחודש לפחות, ו-ג. מה זה ההתנהגות הזו?? ככה חינכנו אותך??

האם תפסיקו לאהוב אותו משום שהתנהג כפרחח ובריון? בוודאי שלא.

האם אתם גאים בו בגלל המעשה הזה? בוודאי שלא. אבל אתם עדיין ההורים שלו. תרצו לברר מה בדיוק קרה שם. אולי החברים שכנעו אותו להצטרף אליהם והוא בכלל לא רצה לפגוע בילד האחר. אולי הילד הזה פגע בו לפני כן – לא תירוץ, אבל נסיבות מקלות. אולי אתם-עצמכם לא נותנים לילד מספיק תשומת לב לאחרונה והוא פורק כל עול? תהיה לכם ביקורת רבה כלפי המעשים שלו, אבל לא תפסיקו לאהוב אותו.

ועכשיו, בואו נניח שהילד בן שבעים. מאחוריו שנים רבות של עשייה ברוכה, הישגים מלוא הטנא, סטארט-אפים להתפאר וטכנולוגיה מעוררת קנאה. עם זאת, במקביל, הילד מסובך בסכסוך דמים שבו הוא הכובש והקלגס, חייליו צוחקים ומתבדחים בזמן שהם יורים באנשים למוות, הוא מעורר קיטוב ושנאה בין פלגים שונים בחברה, הוא מקפח את ענייו ומסכניו ומרפד את כיסיהם של עסקניו וטייקוניו על חשבון הציבור – בקיצור, איים קטנים של נחת בים הולך וגואה של בושות. אתם מסתכלים על הילד ומאוד רוצים להיות גאים בו, אבל מיום ליום השחיתות פושה בו ומכלה כל חלקה טובה. גם הדמוקרטיה שלו נשחקת: נציגי הציבור שלו מתנהגים כשליטים אבסולוטיים במקום כנבחרים המאיישים תפקיד זמני לטובת הציבור. חלקם מעורבים בחקירות ופרשיות שחיתות, חלקם ישבו או יושבים עדיין בבית הסוהר. חלקם ישבו בבית הסוהר אחרי שמעלו באמון הציבור, ואז חזרו בדיוק לאותו מקום שממנו מעלו באמון הציבור.

קצת קשה להתגאות בילד הזה.

האם זה אומר שאתם לא אוהבים אותו? לא, ממש לא. לו יכולתם פשוט לומר "שייחנק לו עם השחיתות שלו, מה אכפת לי", היה לכם יותר קל. אתם מרגישים רע כי אתם רוצים להיות גאים בו. אתם רוצים להתמקד בדברים הטובים, אבל אתם לא יכולים להתעלם מהדברים הרעים, ויש כל כך, כל כך הרבה מהם.

לפני כמה שעות נחשפתי לראשונה לתגובות של כמה חמומי מוח לבת למשפחה שכולה, שחטאה בחטא הנורא מכל: היא מחזיקה בדעות שמאלניות. מסתבר שיש כאלה שחושבים שאנשים ששכלו את יקיריהם במערכות ישראל צריכים רק לסתום את הפה ולהיראות עצובים, ואם הם פותחים את הפה, להביע דעות ימניות בלבד. הרוע, הארס והשנאה הבוטה בדבריהם של התוקפים הלאומנים הדהימו אותי בעוצמתם. הם ממהרים מדי לתייג אנשים כשונאי ישראל וכחורשי רעתה, אם אלה לא מהללים ומשבחים כל דבר שישראל עושה ומצדיקים כל מעשה נבלה בשם הפטריוטיות. זו, יותר מכל דבר אחר, המורשת הרעילה והמשחיתה של עידן ביבי.

אני מכירה הרבה הורים שהציגו בפני בגאווה את ההישגים של הילדים שלהם. הורים תמיד שמחים להראות תמונות של הצאצאים, תעודות בית ספר, ציורים יפים. אף הורה עוד לא הצביע לי על הקיר המלוכלך בביתו ואמר "תראי, הילד שלי מרח את הקקי שלו על הקיר. אני כל כך גאה בו, נכון שהוא הילד הכי מוצלח בעולם?"

כי בקקי לא מתגאים. קקי מנקים, ויפה שעה אחת קודם. וגם את הקקי הנוכחי נחליף, במהרה בימינו, בבחירות דמוקרטיות. לתפארת מדינת ישראל.

פורסם על ידי: vandersister | פברואר 27, 2018

השטר שהתחפש

אומרים שהחומר הטבעי הקשה ביותר הוא יהלום. יהלומים יכולים לחתוך זכוכית, מתכות וחשבונות בנק בלי שום בעיה. החומר העיקש ביותר בטבע, לעומת זאת, הוא הג'ל הזה שמשתמשים בו בבדיקות אולטראסאונד. הבוקר עברתי ב"מכון מור" בדיקת שד תקופתית, וכצפוי התמלאתי בכמויות של החומר החלקלק הזה, שלקח לי זמן רב להפתיע להיפטר מהשאריות שלו. וזה הזמן להזכיר: אנא, היבדקו. התגברו על חוסר הנוחות ועל התחושות הלא נעימות, ודאגו לעצמכן. עד כאן תשדיר תעמולה לגילוי מוקדם של סרטן השד.

בצאתי מן המכון, נתקלתי בכספומט. היות שהמרשרשים קצת פחתו בארנקי, ניצלתי את ההזדמנות כדי להצטייד בכמה שטרות. המכונה טרטרה וקרקרה כדרך בנות מינה, ואז הוציאה לי מספר שטרות בחריץ המיועד לכך. נטלתי את השטרות, העפתי בהם חצי מבט, ואז עצרתי בחריקת בלמים. משהו בשטר העליון לא היה הגיוני.

מאה גולדברג

פניה היפות והנבונות, צרובות החמה, של המשוררת לאה גולדברג לא נראו. במקומן לקח איזה בן בליעל מרקר והשחיר את יפי תוארה. ראיתי בפייסבוק תמונות של שטרות כאלה, וחשבתי לתומי שרק מתי מעט, אחוז אפסי כלשהו של שטרות הושחת בצורה כזו. ובכן, בבני ברק בבוקר חג הפורים הגיע לידי כזה שטר וגרם לי לעגמת נפש רבה. עמדתי באמצע הרחוב, פניה המושחרות של המשוררת בידי, ולא ידעתי מה לעשות. להשליך את השטר לפח? הרי זה כסף. לקלל נמרצות את המטומטם קהה-הנפש שעולל זאת? כבר עשיתי, אבל זה לא פתרון.

ואז נזכרתי במילותיה של המשוררת עצמה:

האמנם עוד יבואו ימים
בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף כף רגלך ילטף
בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותמתק דקירתם

גולדברג כתבה על זוועות גרועות בהרבה מאשר השחרת פני נשים בציבור, אלא שאני מרשה לעצמי לאמץ את עמדתה גם כאן. זוועות היו ועוד יהיו, ואנו שומרות על זכותנו להמשיך ולהלך, בסליחה ובחסד, לחוש את יפי הטבע, ולאהוב.

בתקופה האחרונה כולנו נתקלנו באמירות כאלו ואחרות של רבנים צבאיים, קובעי דעה שמשפיעים בסופו של דבר על כולנו, כי ההלכות וציוויי הדת מחלחלים גם לחיי החילונים. על אחת כמה וכמה במדינה כמו ישראל, שהדת משמשת בה קרדום לחפור בו ושיש בה יראת כבוד מנדטורית וממוסדת כלפי הדת, לא משנה כמה היא רחוקה מהשקפת העולם שלנו. קו ישר עובר בין האמירה של הרב קלנר מהמכינה הקדם-צבאית עלי, "בחורילות כאלה, בימינו הורסים את הנשים עד שאין נשים", לבין הזלזול הבוטה ביכולות של נשים שמשרתות בצבא (או לצורך העניין, פעילות בחיים הציבוריים). קו ישר עובר בין אמירות של הרב הצבאי הראשי על כך שמותר לאנוס נשים בעת מלחמה, על כך שנשים אינן יכולות להעיד בבית משפט מפני שאופיין "הסנטימנטלי" לא מאפשר זאת, על כך שחייל קרבי מקסימום ישרת לצד "פקידה פלוגתית", לבין הדיבור מעל הראש של נשים ולא אליהן שכל כך נפוץ בתרבות הישראלית. השיח עוסק בשאלה "מה אנחנו צריכים להרשות לנשים לעשות", במקום בשאלה "מה נשים, שהן בני אדם שווים לכל דבר, רוצות לעשות".

אבל כל הדיבורים האלה מכוונים רק לקהל דתי-מסורתי, לא כן? אני יכולה להתעלם מדברי הרב. אין להם השפעה של ממש על החיים שלי כאישה חילונית. או שיש להם? האם מותר לי להתחתן כרצוני, להתגרש כרצוני, לאהוב כרצוני, להתלבש כרצוני ולשיר כרצוני בכל מקום? האם מותר לי להראות את פני, פני אישה, בכל מקום?

השטר שבידי אמר ההפך.

אלא שנשים הן יהלומים. אנחנו החומר הקשה ביותר שבטבע. אנחנו נמשיך ללכת בשדה, נרגיש את דקירות העשבים השוטים ברגלנו, ותמתק לנו דקירתם. אנחנו כבר יודעות שהעשבים הללו, על אף שהם רועשים ומציקים – זמנם עבר. העולם הזה כבר גדול עליהם, ויום אחד יטבעו בו, הם ודברי הבלע שלהם. האיש שהשחיר את פניה של המשוררת בא לבזות, ויצא מבוזה. רק על אומללותו, ספון ודחוק בפינה הקטנה והעלובה של השקפת העולם שלו, העיד במעשה הזה. שנאתו ופחדיו מפני נשים העבירו אותו על דעתו, עד כדי כך שאינו יכול להתמודד עם דיוקן פשוט ותמים של משוררת. כמה הוא חלש ועלוב.

כשיבוא הזמן להוציא את כספי שהרווחתי ביושר כאישה עמלה ושוות זכויות, אשתמש בשטר הזה בגאווה. הייתי אומרת שאקדיש אותו לקניית משהו נשי במיוחד, כמו תחבושות הגייניות או טמפונים, אבל למען האמת זה ממש לא משנה. בניגוד למשחיר השטר, אני לא רואה בעצמי את סך המאפיינים הביולוגיים שלי.

אולי אקנה לי ספר שירים.

 

פורסם על ידי: vandersister | ינואר 17, 2018

כל מה שלא אמרתי

למרבה הצער, יצא לי לראות לא מעט רופאות ורופאים בחודשים האחרונים. הגוף שלי החליט לעשות הסבה מקצועית לערימת גרוטאות, וכתוצאה מכך נאלצתי לבקר אצל נוירוכירורגית, אורטופד, אנדוקרינולוג, קרדיולוג וכירורג, ובין לבין גם אצל רופאת המשפחה, טכנאי רנטגן ואולטראסאונד שונים ואינספור פקידות לטופסי 17.

אבל רק אחד מכל אלה חייב עכשיו לבקש סליחה מהכרית שלי.

הכירורג.

ולא סתם כירורג, כירורג שד.

לכל אחת ואחד מאיתנו יש את הרופא/ה שאנחנו שונאים ללכת אליה או אליו. אצל רבים זה רופא השיניים והכלים המפחידים שלו, לאחרים זה הגסטרואנטרולוג והבדיקות הפולשניות שלו, ולנשים רבות זה הגינקולוג/ית שביקור אצלו/ה כרוך לא רק בבדיקה מכאיבה אלא גם בטראומה נפשית.

אצלי, זה כירורג השד.

מאז שמירב חלתה, אני אצלו כל שנה כמו שעון. היתה רק הפסקה ארוכה אחת של חצי שנה שבה דחיינתי את התור שלי. אחרי שמירב נפטרה. ואז חזרתי אליו, כי חשוב להיבדק. למעשה, חשוב לי להדגיש – שום דבר ממה שאכתוב כאן לא סותר את העובדה שחייבות ללכת לבדיקה הזו. אנחנו חייבות את זה לעצמנו ולבריאות שלנו, עם כל חוסר הנעימות, ואפילו אם הרופא קצת פוץ.

הרופא הזה לא התחיל את דרכו אצלי כפוץ. להפך. למעשה, המלצתי עליו לא פעם. הוא תמיד היה רציני, מקצועי, אולי קצת חמור סבר אבל באופן כללי מהימן ונוסך ביטחון. אני יודעת שהוא לא קרוב אלי בשום צורה, אבל הרגשתי תמיד שהוא שומר עלי, בדרכו המיוחדת, מפני הסרטן. היה נחמד לחשוב שיש לי בן ברית במלחמה נגד המחלה הארורה.

עד היום.

הגעתי לקליניקה במצב רוח מרומם. היה לי יום טוב, הספקתי לא מעט, פגשתי חבר, ראיתי קשת בענן, כל כך יפה שצילמתי עשרות תמונות שלה. נכנסתי לחדר הרופא בחיוך. הבדיקה הידנית עברה ללא תקלות, וקיבלתי כמו תמיד את ההפניות לממוגרפיה ואולטראסאונד. הכל היה תותים ונצנצים.

ואז הרופא שאל מה ה-BMI שלי. כתבתי כבר בעבר, ויותר מפעם אחת, מה דעתי על ה-BMI, ועד כמה המדד הזה מטופש ולא רק שלא תורם שום דבר אלא גורם נזק של ממש – נפשי ופיזי. הרופא התחיל לערוך חישוב משלו של משקל וגובה, והודיע לי שה-BMI שלי הוא בלהבלה שקרכלשהו. לא אכפת לי, בכנות. זה מספר. תבחרו מספר רנדומלי, זה ה-BMI שלי. פאי. גוגול. חתך הזהב. מהירות האור. אבל הכירורג התעקש, על משהו שאינו בתחום שלו. כדי לקנח את החוויה המשפילה, הוא הוסיף ושאל את השאלה שאף פציינטית עם עודף משקל (וגם בלי) לא רוצה לשמוע, בפעם המיליון ושתיים עשרה:

"את לא רוצה לעשות ניתוח קיצור קיבה?"

בעת כתיבת הדברים האלה, יש לי פנאי לחשוב על תשובה הולמת. אבל כשאת באחד המצבים הכי רגישים שלך, קשה לך לחשוב על מענה מתוחכם. לכן רק פלטתי במהירות: "רק אם אתה רוצה להרוג אותי."

"למה להרוג?" תהה הרופא. "כי אסור לי," השבתי, "פיזית ובעיקר נפשית, אסור לי באיסור חמור לעבור את הניתוח הזה". הרופא הפטיר "אוקיי" במין חיוך עקום, שרמז שהוא חושב לעצמו "עוד שמנה אחת עם תירוצים". יצאתי מהקליניקה ובעטתי בגדר האבן, פעולה שלא תרמה דבר מלבד כאב בברך ובגב. חזרתי הביתה, השלכתי את הדברים שלי על הרצפה, לקחתי את הכרית שעליה אני ישנה, וצרחתי לתוכה כמו שלא צרחתי כבר שנים.

גם אם הייתי נכנסת לחדר הרופא עם דף נייר שעליו מודפסת תשובה מפורטת, סביר שהוא לא ממש היה מקשיב. לא מעניין אותו מה נסיבות החיים שלי. לא מעניין אותו בכמה חזיתות אני נלחמת, אילו פשרות אני נאלצת לעשות ומה המצב הנוכחי שלי מבחינה תזונתית. עם זאת, אני מרגישה צורך לומר את הדברים. הנה כל מה שלא אמרתי לרופא.

"לגבי שאלתך, דוקטור:

אני בת 41. רוב חיי הייתי עם עודף משקל כזה או אחר. למעט דיאטת אור שמש, ניסיתי את כולן. אני מכירה את הגוף שלי יותר טוב מכל אחד אחר. הגוף הזה לא אוהב שבאים אליו בגישה שתלטנית ואגרסיבית. זה כולל 'דיאטות הרזיה' מכל סוג, התעמלות מוגזמת, אכילה לא מאוזנת וכל מיני כדורים משלשלים שכבר ניסו לדחוף לי בעבר, ובטח ובטח שזה כולל גם ניתוח שבו כורתים 80% מהקיבה שלי ומשאירים אותי עם כאבים חזקים וחוסר יכולת לשתות יותר מכפית מים אחת בשעה. למעשה, לא הייתי בבי-אמ-אמו שאני נמצאת בו היום אלמלא אפקט היו-יו של הדיאטות הקודמות. לכן, העדפתי להתחיל להתייחס לגוף שלי יותר בסלחנות, כי יש די והותר במה לטפל. הנה רשימה של כמה מהדברים שאני מתמודדת איתם בימים אלה:

  • דיכאון קליני
  • אוסטיאוארטריטיס
  • פריצות דיסק ושבר בחוליה
  • גסטריטיס
  • התקפי חרדה
  •  התקפי טכיקרדיה
  • אורתוסטטיזם
  • חוסר בברזל
  • חוסר בחומצה פולית
  • חוסר בוויטמין D
  • אכילה בולמוסית/רגשית
  • המוגלובין נמוך
  • דיכאון קליני

הסיבה שהדיכאון מופיע פעמיים, דוקטור, בהתחלה ובסוף, היא שהדיכאון צובע את כל יתר הבעיות בשחור. אם יש בעיה וגם דיכאון, הדיכאון יהפוך אותה לגרועה שבעתיים. למשל, כשאתה אומר לי 'למה שלא תעשי ניתוח קיצור קיבה', הדברים שלך עוברים דרך הפילטר של הדיכאון ואני שומעת 'לא אכפת לי כמה קשה לך לקום בבוקר או ללכת לישון בלילה, לא אכפת לי שאת סובלת מהפרעות אכילה, לא אכפת לי שום דבר חוץ מזה שהתחת שלך שמן, אז אני רוצה לחתוך ממך חתיכות כדי שה-BMI יהיה מרוצה'.

עוד דבר אחד, דוקטור. לפני כשבועיים וחצי הלכתי, בחרדות אימים, לתזונאי. איש טוב שבמשך שעה וחצי של פגישה לא אמר את המילים 'דיאטה' ו'קלוריות'. מאז שנפגשתי איתו, התזונה שלי השתפרה פלאים, התקפי האכילה הרגשית הצטמצמו למינימום, ובעידודו הנמרץ התחלתי גם ללמוד צ'י-קונג, סוג של התעמלות שמבוססת על אמנות לחימה. אתה מבין, דוקטור, אני מנסה לא להתייחס לגוף שלי כאל ערימת גרוטאות. אני מנסה לעשות את מה שנכון עבורו. זה כולל לא להתייחס אליו כאל שק פתטי של שומן אלא ככלי הכי טוב שיש לי, שמכיל את כל מה שאני – כולל המוח והנפש.

לבסוף, כי חשוב לומר את זה: באופן רגיל, ולפני שהתחלתי את התהליך של ניסיון להחלמה, התוצאה של האמירה שלך על הניתוח הבריאטרי היתה שהייתי חוזרת הביתה ואוכלת את כל תכולת המקרר והארונות מרוב עצבים ותסכול, ובוכה, ומרגישה עוד יותר חרא עם עצמי. היות שלאחרונה אני חזקה מספיק כדי לנסות ולחיות בשלום עם הגוף שלי, עשיתי משהו אחר. חזרתי הביתה, צרחתי את התסכול שלי לתוך הכרית, כתבתי את התסכול שלי כאן בבלוג, סיפרתי על התסכול שלי לחברות, ונשמתי עמוק. מה שאני מתכוונת לעשות עכשיו הוא בדיוק מה שהתכוונתי לעשות לפני שדרכת לי על הנפש: לטפל בגוף שלי. לתת לו תזונה נכונה, לעשות תנועות התעמלות שירככו את הכאבים בשרירים ובעצמות, ולא לחשוב שה-BMI הוא גזר דין וסוף פסוק, שקובע שחיי אינם חיים.

בתודה, הפציינטית השמנה שלך, שבכלל באה לבדיקת שד ולא מבינה למה נפלת עליה עם ה-BMI. כמו כן, אתה חייב איזו התנצלות קטנה לכרית שלי."

מילה אחרונה של אזהרה: כל מי שיכתוב בתגובות לפוסט הזה משהו בנוסח "מה את רוצה, עודף משקל זה באמת לא בריא" ו/או "הרופא רק דואג לבריאות שלך", יחטוף את שאריות העצבים שלי. ייתכן שזה יבוא בצורת תחת של בעל חיים כלשהו, ייתכן שבצורת שיר יודל מעצבן, ייתכן שפשוט אמחק את התגובה. אבל בחיאתק, אם הגעתם עד כאן וזו התגובה שלכם, כנראה שהבנת הנקרא שלכם לא משהו. שלא לדבר על הרגישות לסבל הזולת.

אני מסרבת להתבייש בזה שאני שמנה. אני מסרבת לתת לשומן להגדיר את מי ואת מה שאני. אני מסרבת להמשיך לפגוע בעצמי כי אנשים טיפשים לא מצליחים לראות מעבר למשקל שלי.

וזהו.

פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 20, 2017

סיבת המוות: שיחתכם חשובה לנו

הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי. הפרטים שונו עקב רצון לשמור על פרטיות וסודיות רפואית, וגם כי כך אני אוהבת לכתוב, אבל השתלשלות האירועים מיוצגת נאמנה.


(מערכה ראשונה. משרד הרופאה המומחית. הפציינטית ואנדר מגיעה לתור מעקב אחרי התקף כאבים חריף, ובידיה תוצאות בדיקות.)

רופאה מומחית: טוב, לפי הסריקה האחרונה, יש לך קריסה חלקית של חוליה 8/ג' בעמוד החצוצרה. יכולות להיות לזה כמה סיבות, אבל יש סבירות גבוהה שזה נגרם עקב מצברפואימדאיגיטיס, אז אני מפנה אותך לצילום של כל עמוד החצוצרה כדי לוודא שאין עוד קריסות עקב מצברפואימדאיגיטיס. אם זה הולך ומתפשט, זה עלול לגרום נזק בלתי הפיך לעמוד החצוצרה וצריך לטפל, אז אני רושמת שזה מאוד דחוף. רצוי שתעשי את הבדיקה תוך חודש לכל היותר. בצורה פחות דחופה, בצעי גם בדיקות של צפיפות הגזר ומיפוי הכרובית.
ואנדר: תודה, דוקטור. אקבע תור לבדיקות כמה שיותר מהר.

(מערכה שנייה. הבוקר שלמחרת, משרד רופאת המשפחה. הפציינטית ואנדר מגיעה עם ההפניות מהרופאה המומחית כדי להמיר אותן להפניות של קופת החולים.)

רופאת משפחה: כן, אני רואה שהיא רשמה שזה דחוף, אבל זה לא מספיק בולט. שנייה (שולפת מרקר) אני אדגיש את זה, כדי שיראו במשרד.
ואנדר: את חושבת שיאשרו לי את טופסי ה-17 לכל הבדיקות?
רופאת משפחה: אני מקווה. ארשום להם גם במחשב שזה דחוף. הנה הפנייה לסריקה של החצוצרה הצווארית, החצוצרה המותנית, החצוצרה החצוצרית והחצוצרה הישבנית. לכל אחד צריך טופס 17 נפרד. והנה גם לצפיפות הגזר ומיפוי הכרובית.
ואנדר: תודה, דוקטור.

(מערכה שלישית. באותו יום, מזכירות המרפאה. הפציינטית ואנדר מגיעה עם ההפניות ממרופאת המשפחה כדי להגיש אותן ולבקש טופסי 17.)
מזכירה: את צריכה אישורים לכל אלה?
ואנדר: כן. הרופאה אמרה שצריך לבדוק כמה שיותר מהר.
מזכירה: טוב, אני אפקסס לרופא המחוזי, מקווה שיאשרו הכל.
ואנדר: תודה לך.

(מערכה רביעית. שלושה ימים אחר כך, טופסי ה-17 הדחופים אושרו על ידי הרופא המחוזי. הפציינטית ואנדר פונה למכון בדיקות ששמו מתחרז עם קור קר. המתנה של חצי שעה בטלפון.)

פקידה: קור קר שלום, מדברת צילה, איך אפשר לעזור?
ואנדר: שלום צילה, שלחתי לכם לפני שלושה ימים הפניות וטופסי 17 לבדיקה סופר-דחופה של סריקת עמוד החצוצרה עם חומר ניגוד, רציתי לוודא שהטפסים הגיעו?
פקידה: אם שלחת רק לפני שלושה ימים אין לי דרך לבדוק. צריך לחכות חמישה ימי עסקים, ואז אנחנו שולחים הודעת סמס לאישור קבלת ההפניה. אנא המתיני בסבלנות.
ואנדר: אוקיי. תודה.

(מערכה חמישית. עברו שמונה ימי עסקים, לא הגיעה הודעת סמס. טלפון למכון קור קר. המתנה של רבע שעה.)

פקידה: קור קר שלום, מדברת גילה, איך אפשר לעזור?
ואנדר: שלום גילה, שלחתי לכם לפני שבוע וחצי הפניות וטופסי 17, האם התקבלו?
פקידה: לא קיבלת סמס לאישור? אנחנו שולחים סמס לאישור.
ואנדר: לא קיבלתי סמס לאישור. לכן רציתי לבדוק.
פקידה: אם שלחת, זה בטח הגיע.
ואנדר: ובכל זאת, תוכלי לוודא בבקשה?
פקידה: (בודקת) טוב, הטפסים לא הגיעו. תוכלי לשלוח שוב?
ואנדר: אבל… זה אומר ששוב צריך לחכות עד שבוע לתשובה לפני שבכלל יתאמו את הבדיקה, לא?
פקידה: לא קיבלנו את הטפסים. בבקשה שלחי שוב.
ואנדר: אוקיי… תודה.

(מערכה שישית. עבר שבוע וחצי. לא הגיעה הודעת סמס. טלפון למכון קור קר. המתנה של עשרים דקות.)

פקידה: קור קר שלום, מדברת דיצה, איך אפשר לעזור?
ואנדר: (אנחה) שלום דיצה, שלחתי שוב טפסים אחרי שאמרו לי שלא התקבלו כששלחתי לפני שבוע וחצי, תוכלי בבקשה רק לוודא שהפעם הגיעו?
פקידה: (בודקת) כן, הגיעו.
ואנדר: האח!!
פקידה: יצרו איתך קשר בסמס תוך חמישה ימים כדי לקבוע תור.
ואנדר: הידד! תודה!

(מערכה שביעית. עברו שבועיים וחצי. לא הגיעה הודעת סמס. אין תור. טלפון למכון קור קר. המתנה של שמונה דקות בלבד.)

פקידה: קור קר שלום, מדברת גיצה, איך אפשר לעזור?
ואנדר: שלום גיצה. שלחתי לכם טפסים לבדיקה דחופה של עמוד החצוצרה, ועוד לא יצרו איתי קשר לקביעת תור.
פקידה: רגע, אני בודקת. (קרקושי מקלדת) אני רואה כאן שהגיעו הטפסים מרופאת המשפחה, אבל לא ההפניה מהרופאה המומחית. את צריכה לשלוח את ההפניה של הרופאה המומחית.
ואנדר: אבל… שלחתי, ודיברתי אתכם לפני שבוע, והפקידה אמרה לי שהטפסים התקבלו!
פקידה: אולי היא לא ראתה כמו שצריך. חסרה לנו הפניה מרופאה מומחית.
ואנדר: אבל… אבל…
פקידה: אני לא יכולה לקבוע לך תור בלי ההפניה מהרופאה המומחית.
ואנדר: (תולשת שערות). טוב. אני שולחת שוב. לאיזה פקס?
פקידה: מספר שמונה שמונה שבע שש אס תלתן ברווז.
ואנדר: אבל המספר הזה תפוס כל הזמן. אפשר לשלוח במייל?
פקידה: לא, רק בפקס. תמשיכי לנסות.
ואנדר: אני… תודה.

(מערכה שמינית. עברו שלושה שבועות, לא הגיעה הודעת סמס, אין תור. טלפון למכון קור קר. המתנה של רבע שעה.)

פקידה: קור קר שלום, מדברת איצטרובלית, איך אפשר לעזור?
ואנדר: שלום איצטרובלית. תקשיבי. אני אתכם בטלפונים הלוך ושוב כבר שלושה שבועות. כל פעם אומרים לי שהטפסים לא הגיעו, כן הגיעו, הגיעו אבל חסרה הפניה, וכו' וכו'. התור הזה אמור להיות דחוף, כי אני מקווה לשלול מצברפואימדאיגיטיס בעמוד החצוצרה. בבקשה תגידי לי שאפשר כבר לקבוע את התור ולבצע את הבדיקה. אני מתחננת. ההפניה היתה דחופה.
פקידה: ודאי, אני מיד בודקת. (בודקת) אני רואה כאן שכל הטפסים הגיעו, כולל ההפניה מהרופאה המומחית…
ואנדר: הידד!!
פקידה: …אבל הניסוח של ההפניה לא ברור מספיק.
ואנדר: אני… מה?
פקידה: הרופאה המומחית כתבה שצריך סריקה של החצוצרה המותנית ואז הוסיפה "לכל אורך החצוצרה".
ואנדר: כן, ו…?
פקידה: אז הרופאים אצלנו אומרים שאם היא רוצה את כל אורך החצוצרה, היא צריכה לכתוב במפורש חצוצרה צווארית וחצוצרה חצוצרית וחצוצרה ישבנית.
(רגע של דממה. ואנדר מתפוצצת.)
ואנדר: אבל היא כתבה לכל אורך החצוצרה!!! רופאה המשפחה הבינה את זה, הרופא המחוזי של הקופה שנתן טופסי 17 הבין את זה, כולם הבינו את זה, רק לא הרופאים שלכם???
פקידה: גברתי, אני מבינה ואני באמת מנסה לעזור לך. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים שהרופאה המומחית תכתוב במפורש שזה לכל עמוד החצוצרה.
ואנדר: אבל היא כתבה שזה לכל עמוד החצוצרה!!
פקידה: נכון, אבל היא כתבה את המילה "מותנית" וחסרות לנו גם המילים האחרות.
ואנדר: אני… מה… איך… *&@^%@…
פקידה: תראי, אני אנסה לזרז את זה, בסדר? שלחי לי את ההפניה עוד היום לפקס האישי שלי, מספר שבע שמונה פיפס מקף ארוך דג זהב. אני אטפל בזה עוד היום.
ואנדר: עוד היום??? נראה לך שאני אצליח להשיג את הרופאה המומחית שחיכיתי לתור אליה ארבעה חודשים עוד היום????
פקידה: אני באמת מנסה לעזור לך.
ואנדר: *גרגורים לא ברורים* *קולות חנק* *יפחות בכי*
פקידה: אז תשלחי לי את ההפניה המתוקנת עוד היום, כן?
ואנדר: *בכי מר* תו… דה…?

(מערכה תשיעית. ואנדר מוחה את הדמעות, כותבת הודעה מלאת תחנונים לרופאה המומחית, ומחכה. תוך כדי המתנה, היא נזכרת שצריך לקבוע גם תורים לצפיפות הגזר ומיפוי הכרובית. טלפון למוקד "כוכבית משלים מושלם שילמתי". המתנה של רבע שעה.)

פקידה: משלים מושלם שילמתי שלום, מדברת חביתית, איך אפשר לעזור?
ואנדר: שלום חביתית. אני צריכה לקבוע תורים לבדיקות צפיפות הגזר ומיפוי הכרובית.
פקידה: (מקרקשת במחשב) לצפיפות הגזר יש הכי קרוב בעוד חצי שנה.
ואנדר: חצי שנה?… אוי ויי. למתי יש למיפוי כרובית?
פקידה: בעידן הקרח הבא. אבל את יכולה להקדים את זה לתקופת הברונזה אם יש לך מכונת זמן וביטוח בריאות פרטי.
ואנדר: תודה. (קופצת מהחלון)


המערכה העשירית טרם קרתה, אני ממתינה לעדכונים. בינתיים, אני מקווה שמישהי, מישהו, במערכת הבריאות יקראו את הדברים, ויבינו מהי התהום הפעורה בין מתן "הפניה דחופה" ליכולת לבצע בפועל את הבדיקה או הטיפול. לא לכולן/ם יש כוח לעשות את מיליוני הטלפונים, להתעקש, להילחם, להתרוצץ ממרפאה למרפאה בחיפוש אחר טפסים ואישורים. ולמען האמת, יש לי גם את היתרון של היכרות עם רופאים ורופאות שיכולים לפעמים לזרז עניינים ולקצר תהליכים. לפעמים – לא תמיד. ובכל זאת, כשיש תור רק בעוד חצי שנה-שמונה חודשים-שנה, אין שום דבר שהם יכולים לעשות.

אני נשברתי היום. כמה אנשים נשברים מדי יום מהאטימות והשרירותיות המתעללת של המערכת? כמה אנשים מוותרים על בדיקות בגלל הטרטורים האלה? כמה אנשים מתקרבים אל מותם או מחמירים מחלות כרוניות ונכויות בגלל העיכובים האינסופיים האלה?

רק בריאות, חברות וחברים. רק בריאות.

פורסם על ידי: vandersister | נובמבר 9, 2017

כשהיא מדברת, כשהוא מדבר, תסתמו את הפה

ראיתם את "הזעקה לחופש"? לא? אז יש לכם מה לראות בסוף השבוע הזה. הסרט מגולל את סיפורו של לוחם החירות הדרום-אפריקאי, סטיבן ביקו. ביקו שאף לשחרר את השחורים משלטון האפרטהייד לא רק פיזית, אלא גם מנטלית: הוא ואחרים בתנועת "התודעה השחורה" הפיצו רעיונות של שוויון וזכויות אדם, כדי שהאוכלוסייה השחורה תרים את ראשה המדוכא והמושפל, תמצא את קולה ואת עצמאותה ותבין שמצבה הוא לא גזרת גורל ולא מצב טבעי, אלא תולדה של השקפת עולם קולוניאליסטית נצלנית וגזענית, המתיימרת להציג שיפוט מוסרי לקוי ומעוות כסדר הטבעי של המין האנושי.

ביקו נרדף על ידי שלטונות האפרטהייד במשך שנים, עד שנאסר ב-1977 והובא לבית המעצר בפורט אליזבת. כמו רבים ממתנגדי המשטר בתקופתו, הוא עבר מסכת עינויים קשה. ביקו נכבל בשלשלאות לסורגי תאו, נחקר במשך שעות ארוכות כשהוא תלוי בתנוחה הגורמת כאב רב, הוכה בכל גופו ולבסוף מת מדימום פנימי בגולגולת בעקבות החבלות החוזרות ונשנות בראשו. המשטר, מצידו, טען שביקו מת עקב "שביתת רעב", אך הנתיחה לאחר המוות הוכיחה סימני אלימות קשים. כשהידיעות על נסיבות מותו הודלפו לעולם, הדבר היכה גלים בתודעת הקהל והגביר את ההתנגדות למשטר האפרטהייד ולזוועות שחולל.

ועכשיו, בואו נדבר על דזמונד טוטו. טוטו היה ארכיבישוף דרום אפריקאי שעמד בראש אחת הוועדות החשובות ומעוררות ההשראה ביותר, לטעמי, בהיסטוריה של המין האנושי. ברוח הפיוס של נלסון מנדלה, הוא ניסה לעשות את הבלתי אפשרי ולהתחיל לרפא פצע בגודל יבשת. אתן לוויקיפדיה להסביר במה מדובר:

ועדת האמת והפיוס (Truth and Reconciliation Commission) היא ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה על ידי ממשלת דרום אפריקה לאחר סיום משטר האפרטהייד. ביסוד הקמת הוועדה עמד הרצון לחקור, לתעד ולהוקיע את עוולות המשטר הקודם ואת הטרור של ארגוני האופוזיציה שלחמו נגדו, לפצות ולשקם את נפגעי תקופת האפרטהייד משני הצדדים, לסייע בהעברה שקטה ומסודרת של השלטון מידי המיעוט הלבן לרוב השחור ללא טינה או נקמנות, ולהציב תמרור אזהרה מפני הישנות משטרים דומים.

ההדגשה של "ללא טינה או נקמנות" היא שלי. טוטו לא חיפש נקמה ולא ביקש לערוך משפטי ראווה. הוא ביקש פיוס וריפוי. הוא רצה לשמוע מ"האנשים הקטנים", לאו דווקא מהדמויות המרכזיות כמו ביקו: אנשים שנעשה להם עוול, בכפרים הקטנים, בעיירות, הוזמנו לתת עדות. גם המתעללים והפוגעים הוזמנו להעיד על שעשו ולבקש חנינה. לפני שנים צפיתי במקצת העדויות שנשמעו בוועדת האמת והפיוס. אחת מהן התקבעה במיוחד בזיכרוני: אדם לבן, שוטר לשעבר תחת שלטון האפרטהייד, סיפר על מקרה שהיה כאשר הוא וכמה שוטרים נוספים לכדו מספר אנשים שחורים, התעללו בהם במשך שעות ארוכות, ואחרי שגססו, שרפו את גופותיהם במדורה כדי להיפטר מהראיות. כי כך עשו באותה תקופה. זה היה מקובל, ואיש מאנשי שלומם לא הרים גבה. השלטון שכלל היטב את מנגנוני ההסתרה והטיוח של מעשי הזוועה שלו, ומעשה כזה הפך לעניין שבשגרה.

דזמונד טוטו ביקש בראש ובראשונה להקשיב. להקשיב לאנשים שנפגעו, לתת במה לכאבם, ולתת במה חשובה לא פחות לאנשים שרוצים להתוודות על מעשיהם ולהתמודד בפומבי עם ייסורי מצפונם ועם ההשלכות של פשעיהם. בעיני טוטו לא היו סיפורים "קטנים מדי" או חסרי חשיבות – כולם תרמו לתמונה הגדולה שהיתה האמת של שנות האפרטהייד. על חשיבות הוועדה אמר טוטו: "ללא מחילה אין עתיד, אך ללא הודאה לא תיתכן סליחה".

וכעת, נשימה עמוקה.

בשבועות האחרונים, כולנו מוצפות/ים בעדויות של נשים, בעיקר, אך גם של גברים תחת המיזם ‎#MeToo ("גם אני"), החושף סיפורים על הטרדות מיניות ותקיפות מיניות. עוד ועוד שמות של פוגעים נחשפים: הארווי וויינשטיין וקווין ספייסי הם הבולטים שבהם בזירה העולמית, ובביצה המקומית שלנו – אלכס גלעדי, גבי גזית, יורם זק, ודומה שבכל יום עולים שמות נוספים ונחשפים סיפורים נוספים.

וכמו שקורה תמיד, לצד הסיפורים צצים כעובש על הלחם אנשי המקצוע בעיני עצמם, כלומר המודדים והמעריכים: האם מה שקרה לנפגעת "באמת" קשה או שזה סתם אירוע שולי? האם לפני 10, 20, 30 שנה היה מקובל להתנהג כך ולכן זה נסלח? האם פעם זה היה סתם "חיזור" או "שובבות" ולכן, בסקאלת הפגיעה המינית, זה לא ממש "נחשב"? המודדים והמעריכים יודעים מה חשוב באמת ומה לא, הלא כן? הם מבינים חוויות שמעולם לא עברו טוב יותר ממי שעברו אותן, ושוקלים עוולות שלא חוו על בשרם. אל תהיו מודדים ומעריכים. בסופו של יום, הם די טמבלים.

אז זה מה שרציתי לומר, בסיכום כל המלל הזה. אל תהיו מודדים ומעריכים ושוקלים ואומדים, מובילי דעה ומגבשי דעה. לא על כל דבר צריך מיד להגיב ולפרשן ולנמק. אל תקבעו איזו תלונה "נכונה" או "מועילה" או "תורמת למאבק" או "עושה נזק".

היו כמו דזמונד טוטו.

הקשיבו. פשוט הקשיבו.

אם ועדת האמת והפיוס של דרום אפריקה היתה פתיחת פצע בגודל יבשת, הוועדה הבלתי-רשמית של MeToo מתחילה לאט לאט לפתוח פצע בן אלפי שנים ובגודל כדור ארץ שלם. טוטו צודק: ללא מחילה על עוולות העבר, לא נוכל להתקדם לכיוון העתיד. אולם – ללא הודאה, ללא חשיפה, ללא בקשת מחילה והכאה על חטא – לא תהא סליחה ומחילה. 

ספרו מה קרה לכן וגם לכם. ספרו מה עשיתם, וגם מה עשיתן, אם יש. לטעמי, MeToo לא מיועד להיות תכנית מסודרת של מנהיגות התנועה הפמיניסטית (יש כאלה? מי הן? אולי תכירו לי אותן?), אלא תנועת שורשים, שמגיעה מהמקומות הקטנים והנמוכים ביותר, ומראה את התמונה הגדולה ביותר. תמונה של עוול עצום בהיקפו וכמעט בלתי נתפס. ברור למה אנשים מנסים לפרוט אותו לפרוטות ולמדוד אותו בסנטימטרים ובקילוגרמים – קל יותר להתמודד עם מנות קטנות מאשר עם ההבנה שהעולם שמסביבנו כל כך, אבל כל כך, מעוות ומפלה כנגד אוכלוסיות שלמות. אבל לטעמי – זו טעות. אנחנו לא אמורות ואמורים בשלב זה לאמוד ולשקול ולהסיק מסקנות. צריך רק לדבר – ולהקשיב.

אז כשמישהי מספרת שפגעו בה, בלמו במחילה את פיכם/ן והקשיבו. כשמישהו מספר שפגע ומביע חרטה אמיתית, בלמו במחילה את פיכם/ן ותנו לו מקום. אל תחששו לספר ואל תצרו אווירה שבה חוששות וחוששים לספר. אנחנו זקוקות/ים לאמת הזו כמו לאור השמש, כמו לאוויר נקי, כמו למים חיים. עם קצת מזל, הילדות/ים והנכדות/ים שלנו בכלל לא יבינו מה זה MeToo.

פורסם על ידי: vandersister | ספטמבר 27, 2017

קונטרה אינדיקציה דולור סיט אמט

לפני אי אילו שנים, כאשר למדתי בבית ספר לאמנות ששמו מתחרז עם "כמה-רע אובסקורה", היה לנו קורס באמנות פלסטית שבו נתבקשנו ליצור יצירה פלסטית כלשהי שמחברת בין שני עולמות נפרדים. לצורך התרגיל, בחרתי לאמץ את הסגנון של בקבוקים מלאי חול צבעוני בשכבות, ובמקום חול מילאתי את הבקבוק שלי בתרופות פגות תוקף בצבעים שונים – כדורים, גלולות, כמוסות. כאשר הבאתי את יצירתי הפרמקולוגית הצבעונית לשיעור ביקורת, נאמר לי על ידי האמן של "כמה-רע" שהעביר את השיעור כי זה "ילדותי" ו"לא אמין". מדוע לא אמין, שאלתי. "כי אף אחד לא לוקח כל כך הרבה תרופות", אמר אמן כמה-רע בניפוח נחיריים של בוז ולעג.

הייתי יכולה לפטור זאת באמירת "הו, ילד קיץ תמים שכמותך". אבל זה היה שנים רבות לפני שסאגת "משחקי הכס" בקעה מביצת הדרקון שלה במוחו של הסופר המהולל, אז הרפרנס הזה לא עמד לרשותי. במקום זאת, אמרתי לאותו אמן שככל הנראה אין לו הורים עם מגירות מלאות תרופות, כי אנשים בהחלט לוקחים כמויות כאלה כשהנסיבות דורשות זאת. הוא צקצק או נחר לעומתי, איני זוכרת איזה מביניהם. רוב האמנים שלימדו בכמה-רע לא היו מורים מוצלחים במיוחד, והסתפקו בצקצוקים וחרחורים בשיעורי ביקורת. למען האמת, הדבר היחיד שלמדתי מהם היטב הוא שאגו מנופח הוא מצרך חיוני לאמן כמו שאופניים הם מצרך חיוני לשפמנון.

שנים רבות חלפו, אני כבר לא מנסה ליצור אמנות פלסטית*, אבל רצה הגורל ואני זקוקה לתרופות מסוגים שונים. על כן שמתי פעמי אל בית המרקחת הקרוב של קופת החולים כדי להוציא את המרשמים התלת-חודשיים שלי, בנוהל הרגיל. הרוקחת החביבה ומלאת העזוז הלכה לפה ולשם, העמיסה את הדלפק בערימות נאות של תרופותיי, ואז עצרה בחריקת בלמים:
"את לא יכולה לקחת את שתי התרופות האלה ביחד", אמרה מלאת-העזוז והצביעה על החפיסות, "את חייבת לבחור רק אחת מהן".
"מה?… למה?" גמגמתי. "אני תמיד לוקחת את שתיהן".
"יש לי במחשב התוויית נגד, קונטרה אינדיקציה. צריך אישור מיוחד של הרופא".
"אבל הרופאה שלי מודעת לזה, היא הסבירה לי שאסור לקחת יותר מ-3 מהסוג הזה ליום, ואני אפילו לא מתקרבת לזה".
"אבל היא לא הכניסה אישור למחשב", כך עזוז בנעימת ניצחון, "בלי אישור היא לא לוקחת אחריות על זה שיקרה משהו. היית רוצה שיקרה משהו?"
"אבל… אני לוקחת את התרופות האלה יחד כבר ארבע שנים ולא קרה שום דבר. ממתי ההתוויה הזו?"
"מאז ומתמיד", התעקשה עזוז.
"אז איך מעולם לא אמרו לי את זה? זה אף פעם לא קרה, ואני מוציאה תרופות כל שלושה חודשים כמו שעון. הנושא אף פעם לא עלה".
"לא יודעת", כך עזוז, "זה מה שכתוב לי וצריך אישור. את צריכה להחליט מה לקחת – או הנוגדיכאונמיצין, או הנוגדכאביגבציטרין."
"במילים אחרות", סיננתי מבעד לשיני החשוקות, "את שואלת אם אני מעדיפה לסבול מהחרפת דיכאון או מהחרפת כאבי גב".
"חלילה. אבל מישהו צריך לקחת אחריות, לא? הרופאה שלך צריכה לאשר, שזה באחריותה אם יקרה משהו, נכון?"
"אבל… לי יש אחריות. אני זו שלוקחת את התרופות. היא הסבירה לי את הבעייתיות ואני יודעת איך לקחת אותן כך שלא ייווצר מצב מסוכן. האחריות שלי לא מספיקה?"
עזוז גיחכה והשמיעה נחרה וצקצוק שהחזירו אותי הישר אל ימי כמה-רע העליזים. "הרופאה חייבת לאשר וזה חייב להופיע במחשב".

ראיתי את עצמי בעיני רוחי, צועדת הביתה אבלה וחפוית ראש ונטולת תרופה, ומשהו בי פקע. רוח המרד של 1789 פרצה מתוכי כרוטב הולנדייז מבעבע לצלילי ההמנון הצרפתי:

"אז דברי עכשיו עם הרופאה כדי שתתן לך אישור. היא נמצאת במרפאה שלי בנווה-פיסטוק, המספר הוא כך וכך. אני אחכה".

נעצתי את רגלי הכואבות כשורשי אלון עתיק ליד דלפקה של עזוז, וסירבתי להתפנות. החלפנו מבטים מזרי אימה, ובסוף עזוז נכנעה והלכה לחפש טלפון. שמעתי אותה מדברת עם הפקידה של מרפאת נווה-פיסטוק. אחר כך חזרה אלי ואמרה "לא מצליחים להשיג את הרופאה, תפוס". – "כן, הרבה פעמים תפוס שם", השבתי בנונשאלנטיות מעושה, "נסי שוב". עזוז הבינה שיש לה עסק עם קרציה, וחזרה אל שפופרת הטלפון. אחרי כמה צלצולים לפה ולשם, היא הצליחה להעלות את הרוקחת האחראית של נווה-פיסטוק, שהתקשרה לאחראית על הרופאים של נווה-פיסטוק, שהתקשרה למישהי שהחליפה פעם את הרופאה שלי בנווה-פיסטוק, וזו נתנה לי – תבורך נשמתה הנצחית – אישור זמני לניפוק שתי התרופות, חרף הקונטרה-אינדיקציה. הרוקחת מלאת העזוז ולמודת התבוסה שבה אל הדלפק וירתה לעברי מילות אזהרה:
"טוב, קיבלת אישור חד פעמי, אבל זה רק הפעם. בפעם הבאה את חייבת לדאוג שהרופאה תיתן אישור קבוע, כי מישהו צריך לקחת אחריות אם יקרה משהו. כולם תמיד חכמים עד שקורה משהו, נכון?"

ממש רציתי להשיב לה שמניסיוני, גם לפני שקורה משהו כולנו טיפשים נורא, אבל לא רציתי להתגרות בגורל. אפילו לא ציינתי בפניה שבניגוד למה שהיא אולי חושבת, אני לא נוהגת לרוקן את חפיסות התרופות שלי לתוך קערה ולאכול אותן עם חלב כמו מוזלי. הסתפקתי בניצחון הזה, נטלתי את תרופותיי ושבתי הביתה.

עכשיו, אל תבינו לא נכון. אין לי בעיה עם זה שיש רוקחות מלאות עזוז שרוצות לעשות את מלאכתן נאמנה ולוודא שהמטופלים לא נפגעים כתוצאה מתגובה בין-תרופתית כזו או אחרת. אני גם מאוד מעריכה את זה שאותה רוקחת עשתה מאמץ, יצרה קשר עם המרפאה ובזכותה חזרתי הביתה מצוידת בכל התרופות שלי. אני מאמינה שהטרטור אינו באשמתה או ברצונה, ואסירת תודה לה.

מה שמטריד הוא ראשית כל, חוסר התיאום המהדהד בין זרועות הטיפול, לאמור "הרופאה אמנם רשמה לך משכככאבימיצין אבל המחשב אומר לא, אז נה באוזן, תצטרכי לבזבז עוד חצי יום עבודה על השגת אישור"; ושנית, הטענה התמוהה ש"זה תמיד היה ככה". אני לוקחת תרופה כבר ארבע שנים רצוף ומעולם לא אמרו לי שאי אפשר כי איקס – אבל "תמיד היינו במלחמה עם אירואסיה". או עם נווה-פיסטוק, במקרה דנן. זה מוציא מהדעת: אם יש הנחייה חדשה, שעומדת להקשות על חיי המטופלים ולגרום להם להתרוצץ שוב בין מרפאת האם לבית המרקחת כדי להשיג אישורים, טפסים, חתימות, ברכת האפיפיור ופמלייתו – לפחות תודו בזה ותספגו את המרמור הצודק שיופנה אליכם. האמירה "זה תמיד היה ככה" היא סוג של גזלייטינג, שגורם לי לחשוב שזו בעצם אשמתי שלא שמתי לב שתמיד היתה הנחייה כזו רק שבדרך פלאית מעולם לא נתקלתי בה במשך שנים.

אחד מחבריי או מכריי הרופאים, איני זוכרת כרגע מי, סיפר לי שפעם כשהיה בתורנות בחדר מיון, הגיע אליו בחור שניסה להתאבד עם כדור אקמול אחד. במידה ותהיתן/ם, אלא אם אתן/ם אוגר סיבירי ננסי, אי אפשר להתאבד עם כדור אקמול אחד**. ניסיון ההתאבדות נכשל, והבחור נשלח הביתה. מה מטריד בסיפור הזה?

נכון. לא העובדה שכל רוקח/ת ייתן לכל מטופל/ת בשמחה רבה מלוא החופן כדורי אקמול, כי זו תרופה ללא מרשם ואין לה שום "קונטרה-אינדיקציה" – אלא העובדה שהבחור רצה להתאבד ומן הסתם היה זקוק לעזרה נפשית. הוא היה יכול, טכנית, להתאבד עם מספיק כדורי אקמול שהיה מקבל בקלות ללא מרשם.*** אני אומרת זאת בפירוש: כבר קיבלתי בעבר בסיטואציות שונות מספיק כדורים כדי לאבד את עצמי לדעת. זה לא קרה. אובדנות אינה קשורה להימצאותו של חבל תלייה בביתכן/ם, היא קשורה למצב הנפשי. מי שרוצה להתאבד, תמצא את החבל.

מי שלא – לכל הרוחות, הפסיקו להעמיד מכשולים בדרכה ותנו לה את הכדורים שעוזרים לה לחיות.

אילוסטרציה: אוגר בגודל כדור אקמול. לא מיועד ללקיחה דרך הפה

 


* עוגות שמרים נחשבות לאמנות פלסטית מתכלה?
** ואני גם לא לגמרי סגורה לגבי האוגר. מניחה שזו כמות גדולה מדי לגופו הקטן. יש וטרינרית בקהל?

*** אני לא ממליצה על המוות הזה. ראשית, אני לא ממליצה על מוות בכלל, ושנית, נאמר לי שזה גורם לקריסת הכבד ולייסורים קשים. אם לצטט את דורותי פרקר, עדיף כבר לחיות.

פורסם על ידי: vandersister | ספטמבר 13, 2017

אונס בן יין

לא פעם תהיתי, גם מעל דפי הבלוג הזה, איך חלק מהפרסומאים הישראלים יוצרים את הקמפיינים המופתיים שלהם. אני לא מתכוונת לאנשים יצירתיים וחביבים שעושים את עבודתם נאמנה. אני מתכוונת לפרובוקטורים בכל מחיר, שלועגים לנשים, לשמנים, לילדים, למוגבלים וכולי וכולי, ומכוונים בדיוק מופתי למקום שנמצא בערך שש אמות מתחת למכנה המשותף הנמוך ביותר. איך הם עושים את זה? האם הם מקלידים את הרעיון לקמפיין באמצעות האשכים שלהם? האם הם תוחבים אצבע לחור ישבנם, מורחים את התוצר על הנייר ומגישים את זה בתור הקופי? מה הסוד שלהם?

תשובה לשאלה הזו עדיין אין לי. עם זאת, אתמול נתקלתי יחד עם עוד רבות וטובות בפרסומת המבחילה של רשת בשם "יין בעיר", שמאחוריה עומד – תרתי משמע, ככל הנראה – פרסומאי בשם אסי שביט, ממשרד "שביט וזהו":

כפי שדווח אתמול, הקמפיין ירד שעה בלבד (!) לאחר פרסומו, בעקבות התרעמות של נשים וגברים רבים שמבחינתם נחצה קו אדום. כפמינאצית מנוסה, צפיתי בדיוק מה יקרה אחר כך: הפרסומאי ימסור תגובה מיתממת, מתנשאת ופוגענית כמעט באותה מידה כמו הקריאייטיב שלו. ואכן, כך מסר ה"וזהו":

"הקמפיין נולד מתוך אינסייט מחויך ומדויק שלכל אדם שהתחתן עברה בראש המחשבה כמה פרטנרים היו לבן זוגו לפני, וזה נעשה בחיוך. זו שיחה ומחשבה שהתרוצצה אצל כל אחד שהתחתן. מי שבחר להיפגע ולהתמקד רק בצד הנשי עשה זאת מאינטרסים שבכלל לא התכוונו אליהם. אנחנו במאה ה-21, סקס הוא לא טאבו ואנחנו לא הראשונים שעשו זאת, במיוחד לא בעולמות התוכן של האלכוהול.

"ובכל זאת אם מישהו נפגע והבין משהו שלא התכוונו אליו, אנחנו מתנצלים וזו לא הייתה כוונתנו. יש לזכור שפרסומות מן הסוג הזה מופיעות גם בתכניות בפריים טיים של ערוץ 2 ערב ערב ובטח שבבדיחות בתכניות סטנדאפ. שם זה מתקבל בהומור, וברגע שיש גורם מסחרי כולם משנים את עורם ומתנהגים כאילו אנחנו באירן בשנות ה-70."

וזהו היקר, רציתי לומר לך כמה דברים:

  1. "אינסייט" זו "תובנה" בעברית. השימוש במילים המגניבות-לכאורה "אינסייט מדויק" לא הופכות את החרא שמרחת על נייר ליותר מרשים ומקצועי.
  2. האשמת הקורבן היא דבר בזוי. פגעת? תתנצל. אל תשתמש ברטוריקה המשפילה "מי שבחר להיפגע". לא בחרנו שתפרסם את הגועל נפש המיזוגני הזה. לא מסוגל לקחת אחריות על מעשיך? אל תצפה שיתייחסו אליך בכבוד.
  3. תירוצי "אבל כולם עושים את זה" או "אבל הוא התחיל" מתאימים לגן טרום-טרום-חובה, לא לאנשים בוגרים. וגם "שם" זה לא תמיד מתקבל בהומור. כמו כן: זה שאתה בוחר להשתמש בזין שלך כתחליף קבוע למוח, לא אומר שכולם עושים זאת.
  4. לגבי הטענה "למה בחרתם להתמקד רק בפרסומת עם האישה ולא בזו עם הגבר": ייתכן שהשגחת בכך שאלימות נגד נשים היא מכת מדינה, ולכן אין סימטריה ב"הומור" מהסוג הזה. נשים שנחשבות למופקרות מינית זוכות לאלימות מילולית ופיזית, לעומת גברים שכיבושיהם המיניים זוכים לתשואות. היתממות מזוקקת ומבחילה מצדך, וזהו, ודי מעידה על כך שיכולת ה"אינסייט המדויק" שלך קצת טסה בזווית עקומה וברוורס. במו קמפיינך המכוער תרמת להעמקת תרבות האונס. מחיאות כפיים סוערות.
  5. אם הכל נפלא, כוונותיך היו טהורות, לא השכלנו לרדת למשמעות העמוקה והמפעימה של הקמפיין המפואר הזה – מדוע הורדת אותו אחרי שעה? משום ש"בחרנו להיעלב"? או משום שידעת היטב שגוש הצואה שהשלכת על פרצופיהם של רבים לא יתקבל בעין יפה? אתה לא יכול להתהדר בנזר של "מגן על המיניות החופשית" עם הקשקוש על אירן, אם בחרת למרות הכל לשחק את המשחק שאתה בעצמך טוען שמבזה נשים. אי אפשר לאחוז את המקל הזה בשתי קצותיו, או שה"אינסייט" שלך לא גילה לך את העובדה הזו?

לסיכום, וזהו הנכבד, אם אינך יכול לחשוב על אף רעיון לפרסום יין טוב ומשובח מאשר הקלישאה ההו-כה-שחוקה של "חיחיחי תראו איזו שרמוטה", אולי אינך צריך להיות פרסומאי. מה דעתך על הסבה מקצועית לפרוקטולוגיה? כבר הוכחת שאתה מכיר היטב את נבכי החלחולת האנושית – אני צופה לך עתיד מזהיר בתחום.*

מילה אחרונה לגבי הטענה שבעצם העלאת הפוסט או הפצת הקריאייטיב הזה אנו תורמות/ים לפרסומו של המוצר ו/או משרד הפרסום: לא כל פרסום הוא פרסום חיובי, וחרם צרכנים הוא כלי חזק מאוד. אם הפסולת הזו נראית גם לכן/ם בלתי ראויה, הצביעו בכיס ואל תממנו קמפיינים נוספים כאלה. וזהו.


* אני מתנצלת עמוקות בפני כל הפרוקטולוגים/ות, שעושים/ות עבודה קשה וחשובה. ברור לי שחיטוט בתחת ומריחת תוכנו על פרצופם של אנשים אינן הפעולות האופייניות למקצוע. מקסימום לפעוטות שנמצאים בשלב האנאלי.

פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 15, 2017

ערות, אבל זה לא עוזר לנו

תארו לעצמכן שאתן יושבות עם קבוצת חברות בבר. החברה היושבת מימינך מזמינה לעצמה מוחיטו, ואומרת לך: "זה הקוקטייל המוצלח בתבל! מתקתק ורענן, כדאי לך לנסות!" את משיבה לה במבוכה: "אבל אני לא אוהבת נענע, ויש בזה נענע. נענע עושה לי בחילה". – "את לא מבינה שום דבר", נוזפת בך החברה, "אין לך טעם!"
החברה שמשמאלך אומרת: "אל תקשיבי לה. יין אדום טוב, זה הדבר. נסי את המרלו סוביניון – הוא עשיר בטעמים, מחמם את הלב ואת הנפש". – "אבל אני לא אוהבת יין יבש", את משיבה, "זה פשוט לא טעים לי". – "אוף איתך", מתרגזת החברה, "איך אפשר לומר לא ליין טוב? הוא ממש מושלם, בציר משובח והכל!"

הברמנית מתערבת ואומרת: "חברות, למה לריב? הנה יש לנו כאן 'קוקטייל הבית', שעשוי משילוב של רום, וודקה, מיץ חרובים, סירופ ערדליים ומלח ים אטלנטי. זה מעולה! כדאי לכן לנסות, ברגע שתטעמו, שוב לא תרצו אף משקה אחר לעולם!"

הבנתן שזו מטאפורה למשהו, נכון? יופי.

לפני כמה ימים כתבתי דבר בדיחה טיפשי בפייסבוק, שעסק בתכונה המעצבנת של תחתוניות להידבק לעצמן הרבה יותר טוב משהן נדבקות לתחתונים. לא הוספתי את התכונה העוד יותר מעצבנת שלהן להידבק לפעמים לשיער הערווה, אבל אולי הייתי צריכה לציין זאת כי זה ממש לא נעים, לנתק תחתונית מהערווה כשהיא מקופלת. כלומר התחתונית מקופלת, לא הערווה.

"ואנדר", אתן נאנחות, "מה עניין ערווה מקופלת לקוקטיילים?"

ובכן, בתגובה לדבר הבדיחה הטיפשי שלי התפתחה שיחה מהסוג שהייתי שמחה אם היתה נפוצה יותר. נשים שונות מבין חברותיי החלו לחלוק חוויות ועצות שנוגעות להגיינה נשית. חלק אמרו שהן מעדיפות להשתמש בתחתוניות ותחבושות רב-פעמיות. חלק אמרו שאין להן בכלל צורך בתחתוניות, והוסיפו שפעמים רבות גורמים לנשים להרגיש שהן מלוכלכות למרות שאין זה נכון כלל ועיקר, והשימוש בתחתוניות מיותר מבחינתן. אחרות השיבו שזה לא עניין של לכלוך אלא של נוחות, בפרט כשיש כל כך הרבה נשים שסובלות מדליפת שתן, או שפשוט לא אוהבות את התחושה של תחתונים רטובים מהפרשות נרתיקיות.

פעם בשבועיים-שלושה אני רואה ברשת חברתית כזו או אחרת מישהי כותבת על גילוי של פריט כלשהו שקשור לווסת או לאנטומיה נשית, ששינה את חייה והיא ממליצה עליו בכל פה לנשים אחרות. פעם מדובר בגביעונית (mooncup) לשימוש במחזור, פעם בתחתונים סופגים שעשויים מחומר מיוחד, פעם במגנט שמתחבר לתחתונים והוא שואב את כאבי המחזור או משהו דומה, ופעם בטיפול כמו דיקור או קריסטלים או ארומתרפיה – אבל השורה התחתונה היא שאותן נשים הופכות למסיונריות של השיטה, ומנסות, לעיתים בצורה ממש בוטה ולא נעימה, להוכיח לכל האחרות שהשיטה שלהן היא כל כך מתוחכמת, מופלאה ונכונה – שממש מטופש שהן בוחרות באופציות אחרות.

בקצרה: זה לא עוזר. פעמים רבות זה אפילו מזיק.

בהרחבה: לכל אחת מאיתנו העדפות שונות, רגישויות שונות ובעיות שונות. לחלקנו יתאים מאוד להשתמש בגביעונית, טמפונים וטבעות או התקנים תוך-רחמיים, ולחלקנו יתאים להשתמש בתחבושות, קונדומים ותוספי מגנזיום לפני מחזור. אחד העוולות הקשים והמתסכלים ביותר שאישה אחת יכולה לעשות לאחרת הוא להניח שמה שנכון ומרגיש טוב ונעים לה ולגופה שלה, בהכרח נכון לשאר הנשים. זה נכון, יש קווים אדומים וגבולות קיצוניים שרובנו מעדיפות לא להגיע אליהם. למשל, רובנו לא נבחר בניתוח כריתת רחם כדי להימנע מכאבי מחזור (וטוב שכך, ניתוח כריתת רחם זה עסק מסובך עם השלכות מרחיקות ווסת*). אבל בין לבין האפשרויות הקיצוניות, יש מגוון שלם של אופציות שכל אחת מאיתנו יכולה וצריכה להתנסות בהן לפי רצונה, לערבב ולערבל, ולמצוא את התמהיל המתאים לה ולגופה כמו כפפה לואגינה.

כל זה נאמר כשעדיין לא נכנסתי לנושא העגום והכאוב של מחלות ומצבים שמונעים כל התעסקות באזור הערווה והנרתיק. אחוז לא מבוטל של נשים לא מסוגלות בכלל לשקול את האופציה של טמפון בגלל כאבים במבוא העריה (וסטיבוליטיס/וסטיבולודיניה), וממש כואב לי לראות נשים שצוחקות על נשים אחרות שמעדיפות לא להשתמש בטמפונים. כלומר, גם אם את לא סובלת מהבעיות האלה ופשוט מעדיפה לא להשתמש בטמפון, כמובן שזה לגיטימי, אבל זה כואב שבעתיים להיתקל בלעג וזלזול כשהאפשרות הזו פשוט לא קיימת עבורך. כאב הלב הזה מורגש בכל פעם שאני רואה בפורום סודי הודעה שכותבת מישהי באצבעות רועדות ומבוישות על המקלדת, בנוסח: "תגידו, רק אצלי זה ממש כואב להכניס טמפון?" או "יש פה עוד מישהי שממש סבלה בבדיקת פאפ?" או "זה נורמלי שאני לא מצליחה להחדיר אצבע?"

זה קורה כי עם כל הפמיניזם שבעולם, אנחנו עדיין תוצרים של תרבות שאומרת לנו שאסור לחשוף ואסור לשתף. אנחנו חוששות ומתביישות לדבר על דברים טבעיים לחלוטין, הפנמנו שאנחנו חייבות להסתיר ולהרגיש בושה כשמשהו לא פועל כמו שהוא "אמור" לפעול, ואנחנו מאשימות את עצמנו כשכואב לנו. וכבר כתבתי בעבר על הבעיה שמנציחה את עצמה, כי היות שנשים מתביישות וחוששות ולא מעלות את הבעיות ודורשות פתרונות – רוב הגינקולוגים/ות עדיין לא מספיק מודעים/ות לבעיות האלה, לא מעלים/ות את האופציה של בעיה בעצמם/ן, וגורמים לעוול חמור פי כמה וכמה כשהם טוענים/ות ש"הכל בראש שלך" ו"את רק צריכה ללמוד להרפות".

לא מזמן שוחחתי עם חברה שחוותה בעיה דומה לשלי בתחום של תפקוד מיני וכאבים בנרתיק. התייחסנו לספר הפופולרי "ערות", שמתאר חוויות מיניות של נשים, ואמרנו שאנחנו צריכות לכתוב ספר המשך – "ערות, אבל זה ממש לא עוזר לנו". כל הדברים שנראים לנשים אחרות מובנים מאליהם, כך שאצלן הדיון מתחיל מאיכות יחסי המין, אופי הזוגיות, ביטוי התשוקה וכן הלאה – אצלנו הוא נעצר עוד הרבה קודם. הגן הזה, גן התענוגות הבשריים, נעול בפנינו. לא שביל אליו, לא דרך. או לכל הפחות, גילינו את השביל הזה מאוחר מאוד בחיינו. לחלקנו, אולי אפילו מאוחר מדי.

אולי אני אגואיסטית. אולי כל זה נובע מהתסכול שלי, מהרצון לחזור לאותה אישה צעירה בת 16, 18, 20 שהייתי, ולומר לה: "את לגמרי בסדר. הגוף שלך פשוט בנוי אחרת. את זקוקה לפתרונות אחרים, שהרופאים שלך לא מכירים עדיין, והם מזלזלים בך מתוך בורות. אל תעלבי מאלה שאומרות לך שזה בכלל לא כואב. הן מסיקות שמה שנכון לגוף שלהן, נכון גם לשלך. וזה פשוט לא נכון."

אני לא אומרת לרגע שאסור להמליץ על פתרונות שמצאתן. להפך. אבל יש הבדל בין המלצה לבין הטפה, בין הצעה לבין נזיפה. רצוי בהחלט לומר "מהניסיון האישי שלי…" או "מה שעובד אצלי זה…" ולהניח שהאישה שאליה את מדברת לא טיפשה, ומכירה את הגוף שלה היטב, ויודעת מה עשוי להצליח ומה לא. אם להשתמש לרגע במטאפורת הקוקטיילים מתחילת הפוסט, אל תניחי שאם לך יין אדום יבש ממש טעים, הוא בהכרח חייב להיות טעים לכולן. חלק יעדיפו מרגריטה קפואה, או וויסקי, או קאווה מבעבעת. רק אל תשכחי שיש לא מעט נשים שלא יכולות לשתות אלכוהול בכלל, ויסתפקו במיץ תפוזים. או מים. וגם זה לגיטימי ואין סיבה לבייש אותן בגלל זה.

מילה אחרונה לרעיי הגברים: אם מי מכם הוא בעל רחם ונרתיק, הרי שהפוסט הזה מתייחס גם אליו ואני מקווה שעשוי להועיל. בנוסף, הפוסט בהחלט מתייחס לאלה מכם שהם סיסג'נדרים, כלומר זכרים שמגדירים עצמם כגברים, ורוצים ללמוד עוד על החוויות שלנו, להבין יותר, ולהפסיק עם הנטייה לייחס לגוף הנשי ולתפקודיו צביון מיסטי וקסום (או טמא ואפל). דם הווסת הוא לא נוזל מכושף, והרחם הוא לא קדרה מבעבעת של שיקוי זדוני. ככל שנתייחס לדברים הללו בפשטות ונדבר עליהם ישירות, כך נוכל להביס את המכאוב והבלבול והבושה שנגרמים כתוצאה מהדמוניזציה הזו של מערכת הרבייה. ובסופו של דבר נוכל גם ליהנות יותר מסקס טוב ומאינטימיות בריאה, אז למה לא, בעצם?

אם לעומת זאת אתם משתייכים לסוג הגברים שנעלבים עד עמקי נשמתם כאשר טקסט כלשהו נכתב בלשון נקבה, אני ממש מרחמת עליכם. רק הבוקר קראתי פוסט של חברת פייסבוק שאדם גברירי** כלשהו מבין מכריה אינפרנד אותה בצורה מתריסה, רק בגלל שכתבה פעם בלשון נקבה רבות. יש גם כאלה שמתייחסים בידענות להוראה של האקדמיה ללשון עברית, לפיה גם בקבוצה שעשויה כולה מנשים מלבד גבר אחד, עדיין יש לנקוט בלשון זכר רבים. יקיריי: אלא אם אתם משתמשים גם במילים התקניות "מרשתת", "אפיפית", "ערטיליון" ו"איטלולית"***, התירוץ הזה לא קביל.

בקיצור: דברו, יקירותיי, דברו על תחתוניות ועל גביעוניות ועל כאבים ועל כיווצים, שתפו מניסיונכן ועזרו לאחיותיכן, בפרט הצעירות שבהן, בעולם המוזר הזה של בעיות נשיות. בהחלט ייתכן שתחסכו למי מהן שנים של סבל ותסכול. ואגב, רק חצי צחקתי בעניין הספר. אם מישהי רוצה להרים את הכפפה, אני יכולה לאסוף בשבילה לא מעט עדויות. אולי הבנות, האחייניות והנכדות שלנו כבר לא יצטרכו לעבור את מה שאנחנו עברנו, ונוכל להשאיר להן עולם קצת יותר טוב מזה שגדלנו בו.


*ראיתן מה עשיתי שם? בחבחבח.

**הקרדיט על תחדיש הלשון המופלא הזה, "גבריריות", שייך לחתולין לשקד גבאי הנהדרת!

***אפילו לא ידעתם שאין באמת מילה כזו, "ערטיליון".

Older Posts »

קטגוריות