פורסם על ידי: vandersister | ינואר 28, 2016

מי מכיר את החור שבקיר

קרה הדבר לפני שנים רבות, כשעוד עבדתי במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף באזור הבורסה ברמת גן. היה זה יום גשום וסוער. ציר ז'בוטינסקי הפך לנהר שוצף של מים, ג'יפה וכרטיסי ביקור ממגוון מועדוני פיפ שואו. חציתי בגבורה את שלולית הענק שהיתה פעם צומת עלית, ניערתי מעל רגלי שלד מעוך של מטרייה שהלכה אל המרי פופינס הגדולה שבשמיים, ונכנסתי למשרד.

המחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף שכנה אז בקומת המרתף, והיתה למעשה אופן ספייס רחב ידיים שבו חלקנו עצות מקצועיות וקיטורים וכרסמנו בצוותא וופלות בטעם לימון* ("בפלימון", בפי העם). בעודנו תוהים לאן נלך הפעם לאכול צהריים – האם לבר הסלטים עם המוכרת הרוחניקית או שמא למקום של הפסטה עם הרוטב האדום שככל הנראה מבוסס על צבעי גואש – השמיעה ר', קולגה וחברה יקרה, כחכוח קל אך בולט למדי. הפנינו לכיוונה מבט שואל.

"דומני", אמרה ר', "שאני יושבת בתוך שלולית". להדגמת דבריה, הרימה תיק רטוב ומטפטף מהרצפה ליד העמדה שלה, וסחטה ממנו כחצי ליטר מים.

כולנו הרמנו ראש וחיפשנו את הדליפה בתקרה. לא היתה כזו. אחר כך חיפשנו את המקום שבו הבידוד של החלון לא היה אטום מספיק. גם כזה לא היה. "זה מגיע מהקיר", קבע יהוקמץ מנהלצוותשטיין, מנהיגנו העשוי ללא חת. "כנראה בעיה בצינור. יש להזמין שרברבאי".

השרברבאי הוזמן מניה וביה, ובדק את הקיר הסורר. אנחנו המשכנו לעבוד בינתיים, עד ששמענו את השרברבאי מתפוצץ מצחוק. "מה כל כך מצחיק?" שאל אותו מנהיגנו האמיץ מנהלצוותשטיין.

"היה כאן חור מאחורי צינור הניקוז", השיב השרברבאי. "במקום לאטום אותו כמו שצריך, כיסו אותו בנייר טואלט. פשוט דחפו פנימה נייר טואלט… כל עוד היה קיץ, לא היתה בעיה. ברגע שהתחיל הגשם והמים התחילו לזרום, הנייר פשוט נמס."

אנו, הציפאים, לא ידענו אם לצחוק או לבכות. השרברבאי הקודם, יהא אשר יהא, סמך על זה שאף אחד לא יבדוק איך בדיוק הוא "תיקן" את הקיר, וכל עוד השמש זורחת בשמיים והגשם לא מאיים על מטריות תמימות, הכל יהיה בסדר וישלמו לו ברוחב יד על עבודתו הטובה. מראית עין של תקינות – זה כל מה שהיה צריך בשביל לקבל שבחים וכסף, להפיל את העבודה על השרברבאי הבא בתור, ולגרום לבפלימון שלי לצוף ברחבי המשרד. ולא, "לגרום לבפלימון שלי לצוף" זה לא יופמיזם לשום דבר.**

מדוע בעצם אני מעלה באוב סיפורים על בפלימון והמחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף, עליה השלום? נזכרתי בזה השבוע כשניסיתי להבין מהו בעצם הקש האחרון שדוחף אנשים לעזוב את הארץ.

השנקל שלי? הם עוזבים בגלל החורים שבקיר, או יותר נכון, בגלל המנטליות שמעודדת חורים בקיר. יש לנו מנהיגים – רה"מ, שרים, ח"כים, ראשי עיריות, מפכ"לים ומנכ"לים – שיוצרים מראית עין שהם עושים את מלאכתם נאמנה, וזה מצליח להם, כל עוד לא יורד גשם. הם משמיעים קולות רמים של עשייה ונחישות ומשכנעים ציבור גדול ורב באמיתות דבריהם, ואז כשקורה משהו שדורש טיפול בפועל, הם מתפוגגים כנייר טואלט רטוב. זוכרים את הנאומים חוצבי הלהבות שנשמעו על עזרה לתושבי שכונות דרום תל אביב? נייר טואלט. זוכרים את הדיבורים על הורדת מחירי הדיור ועזרה למעמד הביניים ול"שקופים"? נייר טואלט. זוכרים את ההבטחות של ביבי ושלוחותיו בליכוד לחסל את הטרור, למוטט את שלטון החמאס, להשיב את השקט לעוטף עזה, לחזק את הביטחון האישי ברחובות ולהביא שגשוג לכל? את האיומים בגרעין האיראני שנשמעים כבר עשרות שנים, ומצדיקים לכאורה את ההזנחה המתמשכת של הבריאות, הרווחה, התשתיות והמנהל התקין? נייר טואלט.

רבים מאיתנו מזהים את נייר הטואלט ומסרבים לראות בו חלק אינטגרלי מהקיר, לא משנה מה אומרים אישי הציבור ונציגים של ארגונים פטריוטיים בעיני עצמם כמו "אם תרצו", "די לסמולנים" ו"איכסה נגעתי בגוי". השיחדש פשוט לא משכנע אותנו. נייר טואלט לא בונה קירות במדינה דמוקרטית. אתם מדברים על מקארתיזם כדבר חיובי מבלי שיש לכם מושג מה זה, רק בגלל ש"סמולנים מתנגדים לו" ולכן תמיכה בו חייבת להיות תמיכה בחזון הציוני? בולשיט. אין מה להתגאות בבורות, וזה ודאי לא צריך להיות טיעון לגיטימי בשיח הציבורי. העובדה שאנשים לא טורחים אפילו לקרוא את הפסקה הראשונה של ערך בוויקיפדיה לפני שהם מתחילים לדבר על נושאים קריטיים ממוטטת את התבונה, והופכת אותם לנבערים חסרי בינה שמגיבים מהבטן, ואפילו לא בהכרח מהבטן שלהם. אתם מוסיפים שעות לבתי ספר לצורך
"חינוך לערכים" וחיזוק המורשת? בולשיט. אלה לא ערכים, זו הדתה והעמקת הקיטוב והגזענות על חשבון לימודי מקצועות שחשובים לעתיד הילדים, שתגרום להתפוררות המארג החברתי העדין שיש כאן ותיצור דור שלם של קנאים דתיים שלא יודעים מהי השיטה המדעית ולמה חשוב לחקור, לגלות ולהטיל ספק. דרישה שאמנים יכריזו על נאמנות למדינה כאקט של פטריוטיות וכתנאי לקבלת מימון? בולשיט. אחיזת עיניים פופוליסטית. התנהגות מחפירה של שרה שחושבת שכספי הציבור הם הארנק הפרטי שלה, שתפורר את משרד התרבות ותעקר אותו מתוכן ומחופש הביטוי והיצירה. מתווה גז שאמור להביא לנו שפע כלכלי, לחזק את היחסים עם מדינות האזור ולהיטיב עם שוק האנרגיה המקומי? בולשיט. אוסף של עסקאות שנרקמו במחשכים, מאחורי גבו של הציבור, שמטרתן להעשיר עוד יותר את העשירים מדי, לגזול עוד מהנגזלים יתר על המידה, ולשמור את נתניהו בשלטון לעוד קצת זמן. כמה זמן?

עד שיירד גשם, והקיר המחורר כגבינה שוויצרית יתמוטט, כי הוא עשוי מיותר מדי נייר טואלט ופחות מדי לבנים. ואז כולם יעמדו מול ערימת ההריסות, יתהו איך לעזאזל לא שמו לב לפני כן, ויבכו מרה.

ואז יצביעו שוב לביבי.

הערה אחרונה לסיום: ניהלתי השבוע דיון מאלף עם מישהי, שטענה בתחילה שמה שאמר השר נפתלי בנט על ספר האזרחות החדש לא היה שקר (להזכיר: בנט טען כי הפרסומים בעיתונות שקריים וכי הציטוטים שהוזכרו כלל לא הופיעו בספר). הבאתי לדיון כמה מקורות שהוכיחו שהציטוטים הופיעו גם הופיעו, וכי בנט לא אמר אמת. "טוב, מה את רוצה", השיבה בת שיחי, "בטח שהוא משקר. הוא פוליטיקאי. הם כולם משקרים, זה ידוע."

האם אתם מוכנים לממן את משכורתם של שקרנים ומאחזי עיניים? האם הייתם מוכנים לשלם על קיר שעשוי מנייר טואלט ומאמינים שאין ברירה אחרת? האם הייתם בוחרים לעזוב את הארץ אם וכאשר הייתם מגלים שרוב העם מוכן בשמחה לעשות בדיוק את זה? זו, ככל הנראה, השאלה האמיתית.

 


 

* ויש שיאמרו, וופלות בטעם סאנו ז'אוול.

** רק אני חשבתי שזה עשוי להיות יופמיזם?… אז לא חשוב.

פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 29, 2015

שוקת(ן) שבורה

לפני כמה ימים התחולל בטוויטר דיון סוער למדי. השתתפו בו העיתונאית וכלת פרס סוקולוב הטרייה קרן נויבך, ועורך עיתון "הארץ" עמוס שוקן, ובתווך לא מעט בעלות ובעלי דעה שתרמו לשיח. הגורם לסערה היה טורו האחרון של בני ציפר (לא, לא אקשר לסשן אוננות המילים המצחין הזה), שבו ציפר עוסק שוב במשחק החביב עליו – השוואת נשים לחפצים חסרי דעה, דעת או תבונה, והצגת עברייני מין נתעבים כרומנטיקנים קלאסיים שהעולם מתעקש לא להבין את תשוקתם הנשגבה. נויבך הזכירה לשוקן שזו לא הפעם הראשונה שהעיתון מעניק לציפר ולשכמותו (ואף לגרועים ממנו) במה ללהג מעליה את קשקושיהם המיזוגניים, ושיש ל"הארץ" היסטוריה עגומה של פרסומות שוביניסטיות אומללות ביותר במסווה של "עיתון לאנשים חושבים".

תשובתו של שוקן היתה מאלפת. הוא העלה שני טיעונים עיקריים:

  1. הכל נאמר בהומור, היחידות שחושבות שיש עם זה בעיה הן הפמיניסטיות שמתעקשות לעשות עניין מכל דבר. האיש אף הוסיף בקריצה כי "הזהירו אותו מפני הג'יהאד הפמיניסטי".
  2. חובה על נשים להמשיך ולתמוך ב"הארץ" על אף התנגדותן האנקדוטלית, משום שזה העיתון השמאלני היחיד במדינה, דבר שהוא בגדר נס בימים אלה של סתימת פיות.

ברשותכן/ם, אתייחס תחילה לטיעון השני: עיתון שמאלני בודד במערכה.

כאשר שוקן משתמש במילה "שמאלני", הוא מתייחס ככל הנראה להגדרה של שמאל במובן של שיוך מפלגתי. עבורי (ועבור כל שמאלן אמיתי שאני מכירה), שמאל פירושו אידיאולוגיה השמה בראש סולם העדיפויות את הנושא של זכויות אדם. כלומר, שמאלן אידיאולוגי הוא מי שמאמין שכל בני האדם שווים מעצם טבעם, ועל כן מגיעות להם זכויות שוות והזדמנויות שוות.

נו, מה את רוצה, יאמרו המצדדים בשוקן, "הארץ" לא מפסיק לפרסם דברים בעניין זכויות אדם. פליטים, פלסטינים, איגודי עובדים ועוד כהנה וכהנה. 

אז איך זה ייתכן שהארץ מאפשר פגיעה כל כך חמורה בזכויות אדם? אשאל בכנות.

איפה את רואה את זה, ימצמצו לעומתי השוקניסטים.

באותם טורים שפוגעים בדמותן, בכבודן ובזכותן של נשים על גופן, אשיב.

שוב הקטע הפמיניסטי? יגחכו. אולי מספיק עם זה?

"הארץ" יקרים, האם שכחתם שנשים הן בני אדם? ושגם להן מגיעות זכויות וכבוד בסיסי, בדיוק כמו לכל אדם? זהו כל הרעיון הפמיניסטי על רגל אחת. כל עוד אתם מאפשרים את הפגיעה המתמשכת הזו – עזבו מאפשרים, מעודדים אותה ומגנים עליה בכל הזדמנות – אין לכם פתחון פה לטעון שאתם "עיתון שמאלני". לפחות לא במובן הרחב, העמוק והמהותי של המילה. רק במובן העסקני-מפלגתי. וזה, מבחינתי, לא מספיק בשביל להכשיר את השרץ ולהמשיך לתמוך בכם, כשאתם עסוקים בהשפלתי היומיומית.

ובחזרה לטיעון הראשון: ג'יהאד פמיניסטי.

בכל פעם שמישהו מדבר על "פמיניסטיות לוחמניות ומסרסות", "נשים אמזונות", "אויבות הרומנטיקה", "ג'יהאד פמיניסטי" ושאר התחכמויות, אני לא יודעת אם לצחוק בקול או לדפוק את הראש בקיר. בואו נדבר קצת על מלחמת הנשים במין הגברי, ברשותכן/ם.

  • בכל שנה מתות ברחבי העולם 4 מיליון ילדות, בין אם בהפלות סלקטיביות על בסיס מגדר או ברצח (חניקה, הטבעה, הרעבה, נטישה) בהיותן תינוקות או ילדות קטנות, בשל העדפת ילדים זכרים. זו תופעה שמכונה ג'נדרסייד או פמיסייד – רצח על בסיס מגדר או מין, והערכות של מומחים לדמוגרפיה מעלות כי אוכלוסיית העולם חסרה כבר 117 מיליון נשים שהיו חיות בינינו היום אלמלא היו נרצחות אך ורק בשל האמונה שנשים שוות פחות. הקצב עומד כרגע על כ-4 נשים מתות לדקה, והתופעה רק הולכת וגוברת.
  • סוג נוסף של ג'נדרסייד הוא רצח על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה" או סכסוכי נדוניה – ההערכות הן שכ-55,000 נשים נרצחות בשל סיבות אלה מדי שנה. נכון, זה מספר זעום יחסית למה שצוין בסעיף הקודם, אבל הוא מדהים במיוחד לנוכח העובדה שהרשויות במקומות שבהם מתחוללים מעשי הרצח נוטות לגלות סלחנות והבנה למעשה רצח כאלה, שהם "על רקע כבוד המשפחה/רקע רומנטי" או כל תירוץ אחר שמשמעו "נשים הן רכושו של הגבר עד כדי היתר לרצוח אותן בנסיבות מסוימות".
  • בכל שנה, כ-15 מיליון ילדות ונערות נמכרות לנישואין או מאולצות להינשא לגברים שבדרך כלל מבוגרים מהן בעשרות שנים. כולן מתחת לגיל 18, רובן הרבה יותר צעירות מזה, ואפילו בנות 8 או 9 לא נחשבות צעירות מדי לנישואים כפויים. לילדות האלה אין כל סיכוי להשיג השכלה, עבודה בשכר, או עצמאות כלכלית, ולמעשה אין להן כל שליטה על חייהן. הנישואין טרם בגרותן – בקצב של 28 נערות בכל דקה – לא רק הופכים את הנערות לשפחות של בעליהן המבוגרים, אלא גם מסכנים את חייהן ובריאותן. הסיכוי למוות בלידה בהריונות לפני גיל 15 גבוה פי חמש מאשר בהריונות אחרי גיל 20. בנוסף, לא מעט ילדות כלל לא זוכות להגיע לסיכון של מוות בלידה, ומתות הרבה לפני כן כתוצאה מאלימות מצד בני זוגן. ב-2010 דווח על כלה בת 12 שמתה מדימום פנימי לאחרי שנאנסה באלימות רבה, וב-2013 דווח על ילדה בת 8 שנאנסה למוות על-ידי בעלה הטרי, בן ה-40. ואלה הם רק המקרים האלימים והמזעזעים ביותר שהצליחו להשיג כותרות. שני המקרים קרו בתימן, מרכז נודע לשמצה של ילדות שנמכרות על-ידי משפחות עניות, לחיים של עבדות וחוסר ישע, לצד גברים מבוגרים מהן בהרבה – אבל המנהג נפוץ ברחבי העולם.
  • ומה אצלנו, בעולם המערבי הנאור? נשים עדיין מרוויחות 20-30% אחוז פחות מגברים, על אף חוקים למניעת אפליה בשכר;
  • נכון ל-2015, נשים מהוות רק חמישית בממוצע מכלל נציגי הפרלמנטים בעולם, אפילו לא קרוב לחלקן היחסי באוכלוסייה;
  • על פי הערכת ה-CDC, המרכז לבקרת מחלות בארה"ב, אחת מכל חמש נשים עברה או תעבור אונס בחייה. על פי המרכז לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, אחת מכל שלוש נשים עוברת פגיעה (תקיפה) מינית במהלך חייה, ואחת מכל שבע נשים עוברת אונס. כשמדובר על הטרדות מיניות, המספר מתקרב ל-100%.
  • ובביצה הקטנה שלנו: רק השבוע, גבר שסימם ואנס מספר נשים והודה במעשיו, נדון ל-6 חודשי עבודות שירות בלבד, בנימוק כי "נפגע שמו הטוב", וכי "הנאשם אמנם ביצע עבירות מין במתלוננת, אך מעבר לאלימות הכרוכה במעשים המיניים מעצם טיבם, לא נגרמו למתלוננת בעטיים נזקים גופניים והפעלת הכוח לא הייתה ברמה גבוהה" (ציטוט מתוך פסק הדין). במילים אחרות: יש שופטים שמבחינתם כל עוד האונס לא מלווה במכות פטיש ששוברות כל עצם בגופה של הנאנסת, הוא אינו מצדיק עונש שמעבר לחבטה קלה על פרק היד.
  • עוד פנינים מפי שופטים ישראלים על נאנסות: "יש בנות שנהנות מאונס", "לילדה בת ה-9 יש אופי מתירני", "לא בטוח שבליקוק השדיים יש אופי מיני", ועוד כהנה וכהנה. קראו להנאתכן/ם, והבינו מדוע נשים לא ממהרות להתלונן במשטרה על אלימות מינית. עם יחס משפיל ומזלזל כזה, בשביל מה באמת לעבור את העינויים של החקירה והמשפט.

 

מה אנו למדות ולמדים מכך? שרצח המוני ושיטתי של ילדות, נערות ונשים, אונס בשיעורים מפלצתיים, קלות עונש בלתי נסבלת לאנסים, אפלייה בוטה בשכר ובייצוג של נשים במגזר הציבורי, וכמובן, האשמת פמיניסטיות בהיסטריה, הגזמה, אנטי-רומנטיות ושנאת גברים אינם בגדר מלחמה גלובלית על המין הנשי, בקנה מידה של מיליארדים.

לעומת זאת – הבעת דעה כאשר את אישה היא "ג'יהאד פמיניסטי". אם זה המצב, יהי חלקי עם הג'יהאדיסטיות, ובגאווה גדולה.

===========================================================

לקריאה נוספת:
http://gendap.org/faq.html

http://edition.cnn.com/2010/WORLD/meast/04/09/yemen.child.bride.death/

http://www.examiner.com/article/8-year-old-yemeni-bride-raped-to-death-on-wedding-night

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4427756,00.html

http://www.girlsnotbrides.org/about-child-marriage/

http://www.girlsnotbrides.org/wp-content/uploads/2012/10/GNB-Child-marriage-infographic-950px.jpg

http://www.amnestyusa.org/our-work/issues/children-s-rights/child-marriage

http://www.economist.com/node/15606229

http://www.aauw.org/research/the-simple-truth-about-the-gender-pay-gap/

http://www.unwomen.org/en/what-we-do/leadership-and-political-participation/facts-and-figures

https://newrepublic.com/article/119364/cdcs-report-one-five-women-raped-other-statistics-disagree

http://www.1202.org.il/centers-union/info/statistics/general-data

פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 21, 2015

תפסיקו לנבוח, תתחילו לנשוך

בשבוע האחרון שמעתי לא מעט אנשים אומרים "הלוואי שהיינו הכלבה של ראש הממשלה, אולי אז היה אכפת לו מהבעיות שלנו". מדובר, כמובן, בסיפורה הנוגע ללב של קאיה, הכלבה הממלכתית, שנשכה כמה אנשים כולל את רה"מ בכבודו ובעצמו, ועל כן נשלחה להסגר. כשסוף סוף הזדמן לו לראות במו עיניו מהו הסגר, ראש הממשלה הזדעזע והודיע כי יפעל בדחיפות לשינוי הנהלים. "לו רק", צקצקו הבריות בלשונם בייאוש, "לו רק היינו כלבתו של נתניהו".

ובכן, מכובדיי, יש לי חדשות בשבילכם. אתם כבר הכלבה של נתניהו, רק שאתם כלבה מסוג אחר לגמרי. אתם הכלבה שמושכת במאמצים רבים,  יום אחר יום, את המזחלת שעליה יושבים האוליגרכים, בעלי הממון ושודדי הקופה הציבורית ומשאבי הטבע. סביר גם שהמזחלת טעונה לעייפה בשקי כסף – הכסף שיצא מכיסכם. אתם הכלבה שלא פוטוגנית מספיק בשביל להיות מאומצת ולהופיע בתמונות משפחתיות עם האזרח הראשון ורעייתו. ייתכן שאתם כלבה פצועה, או נכה, שתומת עין, קטועת רגל או מקוצצת זנב, שאף אחד לא ייתן לה זמן מסך, דמי ביטוח לאומי או קצבת נכות שמאפשרים קיום בכבוד. כי כל הכלבות שוות, אך יש כלבות השוות יותר.

אני מנהלת את פרויקט "מכתבים לבריאות" כבר מאפריל 2014. לא מעט דיווחים שנשלחו אלינו, גם מצד מטופלים וגם מצד אחיות או רופאים, כללו את הטענה המיואשת: "עד שחברי הכנסת והשרים לא יצטרכו לעבור את זה על בשרם, הם לא יבינו מה עובר עלינו, במערכת הבריאות הציבורית". המקרה המוזר של הכלבה במעון ראש הממשלה מוכיח שהם צודקים במאה וחמישים אחוז, וכל הדיבורים של האזרח הראשון ולהקתו על דאגה לשלום הציבור שווים לרקטום המתולע של כלב רחוב מוזנח.* כל עוד רה"מ לא מתבוסס בהפרשותיו שלו במשך שעות ארוכות מבלי שתהיה אחות שתוכל לגשת אליו, הוא לא יבין מה פשר מחסור באחיות/ים. עד שלא ימתין 20 שעות בחדר מיון בכאבי תופת, הוא לא יפעל להגדלת התקנים של רופאות/ים ושל מיטות אשפוז, וכן הלאה. המסקנה המתבקשת היא, שמה שצריך לקרות כדי שראש הממשלה יטפל ברצינות בקריסת מערכת הבריאות, הוא שמכשיר MRI ינשוך אותו בתחת.

אלא שמכשירי MRI לא נושכים, והנושא של מערכת הבריאות חשוב מכדי שיהפוך לאנקדוטה משעשעת או פוטו-אופ פרוותי. אם לא נלמד להתעלם מהסנסציות מסיחות הדעת, אם לא נאלץ את נציגי הציבור להפנים שאין לנו כוונה לוותר, הם מצידם ימשיכו לכשכש לנו כלבים מול העיניים ואנחנו נמשיך לסבול במסדרונות בתי החולים.

אז למה אנחנו מתעקשות ומתעקשים להמשיך ולבקש סיפורים ועדויות ממערכת הבריאות הקורסת, ולשלוח אותם אל משרדי הממשלה, האוצר והבריאות? ובכן:

  1. כי יש כסף. זו לא גזירת גורל ולא אסון טבע, זו מדיניות. עניין של סדרי עדיפויות. העובדה היא שלכל מה שמוגדר כ"חירום לאומי" תמיד יש תוספות תקציב, ומשרד הבריאות נאלץ להילחם על כל פירור של תוספת שמגיעה באיחור רב. כך חיי אדם ממשיכים להיות הפקר.
  2. כי זה ניסיון אמיתי ליצור קואליציה של רופאים וחולים. אחת השיטות החביבות על משרד האוצר לגרום לאנשים לוותר על הדרישה לתוספת תקציב למשרד הבריאות היא להעלות טענות מסולפות ומעוותות על "משכורות עתק" שהרופאים מקבלים, שלמעשה מגלגלות את האחריות לפתחם של נותני שירותי הבריאות, בזמן שפקידי האוצר עצמם – בעידוד הממשלה – הם שמייבשים את המערכת למוות כבר עשרות שנים. יש אחוז זעום של רופאים בכירים שמרוויחים סכומי עתק. הרוב עובדים במשכורת סבירה עד נמוכה להפתיע. רוצים לדבר על משכורות עתק? אין בעיה: אחרי שבע שנות לימוד מפרכות, סטאז'ר מרוויח בסביבות 5000-6000 ש"ח לחודש, כולל משמרות ארוכות להפליא, ומתמחה עשוי להגיע לסכום של 8000-9000 ש"ח, רק אם יקרע את עצמו בתורנויות. האנשים האלה עוסקים בהצלת חיי אדם, ומשכורתם מתעדכנת פעם בעשרות שנים אחרי מאבקים ממושכים. לעומת זאת, חבר כנסת מתחיל ללא שום הכשרה, לימודים מתאימים או השכלה רלוונטית לתפקידו מקבל יותר מ-40 אלף ש"ח לחודש, ומשכורתו מתעדכנת כמעט כל שנה. כלומר, חברי הכנסת בעצמם מעדכנים את המשכורת של עצמם ונותנים לעצמם יותר מהכסף שלנו. רוב חברי הכנסת, בדרך כלל אלה שיושבים בקואליציה, עוסקים בקיצוץ ומניעת תקציבים שיכולים לשפר איכות חיים, לעזור לחלשים ולעניים ולהציל חיי אדם. בקצרה, הרופאות/ים שמעניקים לכם טיפול בחדרי מיון ובתי חולים מרוויחים פי ארבע עד פי שש פחות מחברי כנסת, בדיוק כמו כולנו. אבל מי שמקבלים את טיפול האח"מ בבתי החולים הם חברי הכנסת, לא אנחנו.
  3. כי עד ששלושת הגופים האחראים לא ישתפו פעולה, המצב לא ישתנה. מוות מיותר של אלפי בני אדם בשנה עקב צפיפות בבתי חולים הוא מצב חירום לאומי לכל דבר. ראש הממשלה, שר האוצר ושר הבריאות חייבים לעבוד יחד כדי לשקם את המערכת ולתקן את המצב. כל היתר הוא תירוצים, ולגבי "אבל אין כסף לזה", ראו סעיף 1.
  4. כי בתי החולים פועלים על בסיס תקנים שנקבעו בשנות השבעים של המאה שעברה. האוכלוסייה צמחה ביותר מפי שניים. לדוגמה, נניח שבהתחלה היתה אחות אחת על כל חמישה מאושפזים. אחר כך אחות על כל עשרה מאושפזים. היום יש אחות אחת על כל 20 או 30 מאושפזים. פלא שאין להן זמן לגשת לחולים? אפשר בכלל לבוא אליהן בטענות כשהן עובדות בתנאים כאלה?
  5. כי "החיים עצמם" נמצאים בסכנה לא רק במערכת הביטחון. הזנחת משרדי הבריאות והרווחה הורגת אנשים, והעובדה שהתקציבים הללו הם "ילדי הכאפות" הקבועים של התקציב היא אות קין על מצחה של הממשלה. ראינו איך מתנהלים הדיונים בוועדת הכספים, ואנחנו כבר לא תמימים. כשיש לחץ פוליטי חזק מספיק, מיליוני שקלים מועברים בקלות לטובת אינטרסים של מי שידו על ברז המזומנים.
  6. כי מערכת הרפואה הציבורית בישראל היא נכס ולא נטל. למרות הליקויים שלה, מערכת הבריאות שלנו היא מהטובות בעולם, וכוללת את מיטב הרופאות/ים והאחיות/ים, מיכשור וטכנולוגיות מתקדמות וחדשניות וידע ומיומנות ברמה הגבוהה ביותר. אנשים מכל העולם מגיעים לישראל כדי ליהנות מיתרונות תיירות המרפא. מערכת הבריאות הישראלית היא נכס תדמיתי וכלכלי שיש לשמר ולטפח, לא להחניק ולמוטט.
  7. כי לא מוגזם לצפות מחברי כנסת ושרי ממשלה להבין מה עובר על האזרח מן השורה. אם נבחרי הציבור היו נאלצים לעבור את אותן תלאות במערכת הציבורית שכולנו עוברים, אפילו רק בחלק מהפעמים שהם זקוקים לטיפול, סביר להניח שהיו מבינים טוב יותר את חומרת הבעיה. יש דברים שרק החוויה והניסיון יכולים ללמד. מותר לנו לדרוש את השוואת התנאים הניתנים לכלל הציבור לאלה של הח"כים והשרים. זכרו: אנחנו משלמים להם משכורת, וגם מממנים את הפריבילגיות שלהם בטיפול רפואי. אנחנו באמת רוצים לשלם כדי שימשיכו להשתין עלינו מהמקפצה?
  8. כי אנחנו רוצים להיות הקול שלכם. הדבר האחרון שאנשים רוצים לעשות בזמן שהם במצוקה בריאותית הוא להתחיל לכתוב מכתבי תלונה. זו קבוצה מוחלשת, בת ערובה בידי הנסיבות, בלי לובי פוליטי, שכמעט ולא מתלוננת, בין אם מתוך פחד או ייאוש. אנחנו רוצים להיות המגאפון שלכם. ספרו לנו – באתר, בפייסבוק, בהודעות אישיות, על החוויות שלכם ושל קרובי משפחה או חברים. לא תלונות ספציפיות על רופאים/מוסדות מסוימים, אלא דברים שמעידים על קריסת המערכת באופן כללי: המתנה ממושכת לבדיקות, טיפולים או ניתוחים; מחסור במיטות אשפוז או ברופאים מומחים או מרפאות, במיוחד בפריפריה; הפניות לבדיקות (טופס 17) שלא מאושרות; שחרור מאשפוז עם הפניות ל"טיפול בקהילה" שאי אפשר להשיג; עומס יתר על הצוות הרפואי, שלא מאפשר להם לבצע את עבודתם כראוי ומכריח אותם לקבל החלטות בלתי אפשריות; משמרות ארוכות ומתישות מדי שגורמות נזק פיזי לצוות הרפואי, ומסכנות גם אותם וגם את המטופלים. על כל אלה קיבלנו סיפורים, ונשמח לכמה שיותר. ככל שנוכל להציף את נציגי הציבור ביותר סיפורים לאורך זמן, כך יהיה לנו יותר סיכוי להביא לשינוי.
  9. כי זה מרתון ולא ריצת מאה מטר. יש לנו סבלנות. נמשיך להילחם כל עוד יהיו לנו סיפורים שלכם לשלוח וכל עוד המצב לא ישתנה לטובה. אין לנו אשליות, הבעיה לא תיפתר בן לילה. אבל זו לא סיבה לא לחפש פתרון – וליישם אותו.
  10. כי הקול שלכן/ם חשוב ומשפיע. אל תתנו לנציגי הציבור לזלזל בכם ולשכנע אתכם שאין לכם כוח לשנות. אל תגידו "זה לא יעזור, זה קרב אבוד, לא אכפת להם". תעזרו לנו לגרום לזה שיהיה אכפת להם. עם מספיק לחץ, עם מאסה קריטית של אנשים ושל עדויות וסיפורים, אפילו היושבים בחלונות הגבוהים ביותר לא יוכלו להמשיך ולהתעלם מהמצוקה.

הנה האתר שלנו באינטרנט, והנה דף הפייסבוק. אם עוד יש לכן/ם ספקות, שאלו את עצמכן/ם שאלה פשוטה אחת: האם החיים שלכן/ם שווים פחות מהחיים של חיית המחמד של ראש הממשלה?

אם התשובה היא "לא" – אנחנו כאן.

תודה.

=============================================================

* אין בעד מה. ובתיאבון למי שאוכל/ת. 

פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 3, 2015

קפה וכלבלבים (דיווח מס' 2)

בנווה כוכבים, מול הבית שבו אני מתארחת, יש שני בתים נאים עשויים מעץ. אחד מהם צבוע ירוק, והשני צהוב. יום אחד, כשעברנו ליד הבתים, דינה הצביעה לעברם:

"רואה את הבתים האלה?"

"כן?"

"פעם הבית הירוק היה צהוב, והבית הצהוב היה ירוק. ואז שניהם החליפו את הצבע, באותה שנה."

"בכוונה? כלומר, הם החליטו להחליף צבעים ביניהם?"

"לא. אחד צבע מירוק לצהוב, ואז השני צבע מצהוב לירוק."

והסיפורונצ'יק הזה פחות או יותר מסכם את רוח המקום. דברים כאלה פשוט קורים. כרגע אני יושבת בבית הקפה המקומי, עם קפה חזק להפליא, כי ככה מגישים כאן קפה: בקפוצ'ינו יש שתי מנות אספרסו. יש כאן מישהי ששותה קפה עם שש (!) מנות אספרסו, מה שאומר שמחזור הדם שלה עשוי מ-97% קפאין ו-3% קצף חלב. על אחת הספות מנמנמת כלבה חמודה בשם מאדי, אחת מתוך קבוצה מגוונת של כלבים שמבקרים בבית הקפה באופן קבוע, ומדי פעם מלקטים פירורים מהרצפה ומקבלים חטיפים מהאורחים. כלבה שחורה גדולה בשם מיה מתמסרת בשמחה לליטופים.

מאדי

מאדי, הכלבה של רנה, נהנית מנמנום על הספה

השיחות בבית הקפה מרתקות, ונעות בין מתכוני חמוצים לחקר יוונית עתיקה. זה עתה ניהלתי עם אחת האורחות הקבועות שיחה על שימוש במונחים מומצאים בסיפורי מדע בדיוני, ועל השפה המגדרית ב"יד שמאל של החושך" של אורסולה לה גווין. אחר כך עברנו לדבר על כולסטרול, ספיגת סידן ופסלי שוורים בתרבות המינואית העתיקה.

(עדכון כלבים: מאדי עדיין כאן, מיה הלכה עם הבעלים הביתה, הצטרף כלב מעורב בשם טובי.)

אתמול צפינו בזריחה על המים, והשמיים נצבעו בעשרות גוונים ובני גוונים של תכלת, אפור, כתום וזהוב. מצד שני, ייתכן שהיה גם ורוד, ירקרק-לימון וסגול עם נצנצים, כי הייתי כל כך ישנונית עקב היקיצה המוקדמת (שבע לפנות בוקר!) שלא ממש ראיתי ברור. לכן, ליתר ביטחון, צילמתי כמה תמונות כדי שאוכל להסתכל עליהן אחר כך ולוודא שאכן ראיתי את הצבעים הנכונים.

זריחה בפורט טאונסנד

נראה לי שצדקתי לגבי הסגול עם הנצנצים

(עדכון כלבים 2: מאדי פה, טובי הלך, הגיע מק'דאף, טרייר סקוטי שחור שמנמן וחביב.)

התחלנו לחשוב על הנסיעה לסיאטל ומה שאנחנו רוצות לעשות שם. עד כה התכניות כוללות שופינג, ביקור במוזיאון המד"ב, ביקור במפעל שוקולד, וייתכן שעוד קצת שופינג. היות שהגעתי לכאן בעיקר כדי לנוח, אין לי שום בעיה עם תכניות רגועות מאוד. אמש הצלחתי סוף סוף לעשות את מה שחשבתי שיקרה כבר ביומיים הראשונים שלי כאן: הצטננתי. ממש לא נורא, אין לי חום או צמרמורות, רק התעטשתי מדי פעם והפחדתי את החתולים.

עדכון בני אדם: מישהי חביבה בשם בפה (פ' רפה) עברה זה עתה בין כולם וחילקה שוקולדים. סתם כך, כי היא נחמדה. מאוד אתגעגע לנחמדות האקראית הזו. הייתי מנסה לחלק בעצמי שוקולדים בבתי קפה, אבל אנשים בישראל כל כך חשדנים, שיש סיכוי שיעצרו אותי על הפצת פחמימות ללא היתר.

עוד תמונה אחת לסיום – אתמול דינה ואני ביקרנו בפארק המקומי, שאני תמיד שוכחת את שמו כי קוראים לו משהו כמו וויצ'יקומה או קומיצ'יקי או קימצ'יווקה, אבל הנוף מדהים, וצילמתי בו כמה תמונות נאות במיוחד.

פארק צ'טזאמוקה

הוא באמת יפהפה

ודינה מתקנת: לפארק קוראים "צ'טזאמוקה". זה יותר גרוע משחשבתי.

עד כאן הדיווח מנווה כוכבים! שמרו על עצמכם ואל תיקחו פחמימות מאנשים זרים שלא הגיעו מעיירות אמריקאיות קטנות ואזוטריות.

נשיקות,

בתכם המנומנמת

פורסם על ידי: vandersister | נובמבר 22, 2015

טכנוצילית ואום-טכנוצילית

ואן-דר-אמא יקרה,

הבטחתי שאדווח מדי פעם בבלוג על הקורות אותי, והנה לפניך הדיווח הראשון.

אחרי כמעט 24 שעות של טיסות והתרוצצויות בשדות תעופה, נחתתי בסיאטל ומשם נאספתי על ידי מארחיי ונסענו למקום זעיר במונחים מקומיים, מלא בבתים בסגנון ויקטוריאני – או מה שהאמריקאים סבורים שהוא ויקטוריאני – ואנשים נחמדים להפליא. בלילות תאורת הרחוב כל כך נמוכה שאפשר לראות בקלות את גרמי השמיים, על כן החלטתי לקרוא למקום בשם החיבה "נווה כוכבים". באותה מידה יכולתי גם לקרוא לו "עין כלבים" על שום הכלבים הרבים שמתרוצצים בו, או "רמות קפאין" על שום הקפה החזק להפליא שמגישים בבית הקפה המקומי, אבל "נווה כוכבים" הוא האפשרות האלגנטית ביותר, כמדומני.

נכון שזה לא היה זול במיוחד, אבל הבחירה במחלקת עסקים היתה נבונה ביותר מטעמים מדיצינליים. הגעתי עם כאבי גב, לא בגלל הטיסות אלא בגלל העמידה הממושכת בבידוקים הביטחוניים השונים (להוריד נעליים – לחייך למצלמה – להרים ידיים – לרוקן כיסים – למחוא כפיים במקצב הסלסה וכו'), ואם לא הייתי יושבת או שוכבת בנוחות בשעות הרבות של הטיסה, מארחיי הנכבדים היו מקבלים בשדה התעופה בייגלה כאוב, במקום ברווזונת קצת צולעת. היום אני עדיין ברווזונת אבל לא צולעת, וכבר טיילנו כמה פעמים ברחובות העיירה. היום היה שם שוק איכרים קטן וחביב, ורכשנו שם ירקות שונים ומאפים נחמדים.

בית הקפה המקומי, אגב, הוא בית קפה. כלומר אצלנו בתי קפה הם מסעדות עם קצת קפה בצד. בבית הקפה הזה מגישים קפה, מעט עוגיות וסקונס, ובמקרים נדירים גם בייגל עם גבינה וסלמון. זהו. אין סלטים או קישים או חביתות או אוכל מסוג אחר – אנשים באים לשתות קפה ולכרסם משהו קטן, ולדבר עם אנשים אחרים. וגם ללטף את הכלבים, כי לבעלת בית הקפה יש מדיניות ידידותית ביותר לכלבים. גולדי היתה נהנית שם מאוד.

ואפרופו כרסומים: את הרי מכירה אותי היטב, ויודעת שמבחינתי רבע כפית פלפל שחור בסיר מרק שלם זה בגדר "חריף". מארחיי התפלאו מאוד על חוסר היכולת שלי להתקרב לכל דבר שאפילו מזכיר חריפות. הם נוטים יותר לטעמי החמוץ והחריף, ואני לטעמי המלוח והמתוק. "במילים אחרות", אמרו לי, "את אוהבת לאכול דברים בלי טעם". ממש יכולתי לראות בעיני רוחי את אבא מניד בראשו לאמור "זה חריף לך?? זה בכלל לא חריף!" בעוד סלסולי עשן עולים מאוזניו. הוא היה נהנה פה מאוד, בלי שום ספק. בסוף הגענו לעמק השווה ואני אוכל לי את ה"דברים בלי טעם" שלי ואתרחק מצנצנות החמוצים-חריפים.

רק היום הראש שלי קצת חזר לעצמו מבחינת ג'טלג וסחרחורת שאחרי טיסה. זה לא מפתיע במיוחד, היתה לי תחושה שזה יקרה, וחתולי הבית דווקא שמחים מאוד שאני תופסת תנומות קצרות באמצע היום כי זה אומר שהם יכולים להתכרבל לצידי. או עלי.

בשבוע הבא נטייל קצת ברחוב הראשי של העיירה – שהוא "רחוב ראשי" במונחים של נווה כוכבים, כלומר לא בדיוק דיזינגוף או אלנבי. אבל נראה מה אפשר לעשות שם. אני מקווה לבקר בקרוב בדיינר אמריקאי כלשהו, כדי שאוכל לדווח לך בדיוק כמה עתירת כולסטרול הארוחה שם, ומה הדבר המטוגן המוזר ביותר שאכלתי (אמריקאים יכולים גם לטגן חמאה בשמן עמוק, אז יכול בהחלט להיות שאשבור שיא של טיגונים. שתלתם טיגונים בי, אמי ואבי).

אני מקווה שאתם בסדר ולא קוראים או רואים יותר מדי חדשות. תבלו הרבה, ותמסרו לי הודעות באימייל או דרך ואן-דר-אח!

נשיקות,

בתך הצעירה

נ.ב. – קל מאוד להוסיף תגובות פה וגם לשלוח לי אימייל. בקשי מאבא שיפתח לך חלון ופשוט הקלידי.

נ.ב.2 – האוכל במטוס היה ממש טעים! מסתבר שבמחלקת ביזנס מגישים דברים אכילים. קיבלנו אפילו גלידה לקינוח פעם אחת!

נ.ב.3 – אני יודעת שאמרת לי לא לקנות מתנות וכל זה, אבל ברור שאעשה את זה בכל זאת. :)

פורסם על ידי: vandersister | ספטמבר 4, 2015

השרגא, קווים לדמותו

השרגא.

כולנו מכירים אותו. כולנו סובלים ממנו. כולנו פוגשים בו מדי פעם ברשתות החברתיות, באתרים, בפורומים. כולנו יודעים שאסור לנו להתפתות וליפול ברשתו של השרגא, אבל הוא, יש לו דרכים פתלתלות וערמומיות להתגנב לתוך נשמתנו ולפזר שם את נפיחותיו השרגאיות. אנחנו נאבקים להיפטר ממנו, אך הוא דבק בנו כמו אקזמה עיקשת בישבנו של ביזון בא בימים. אין לי מושג אם ביזונים יכולים לחטוף אקזמה בישבן. או בכלל. אבל זו לא הנקודה. תתפקסי, ואנדר.

ובכן: נניח שאתם עוסקים בפעילות חברתית או התנדבותית, פועלים למען מטרה טובה, או רק מפיצים ידיעה או יוזמה חשובה כלשהי, מתוך תקווה להראות לאנשים כמה זה חשוב ואולי גם לשכנע אותם להצטרף. בדרככם הקטנה אך המשמעותית, אתם תורמים לתיקון עולם. כאלה אתם, יש בכם שביב של תקווה לגבי האנושות.

ואז מגיע שרגא.

שרגא הוא הפה הגדול שנולד מהמוח הקטן. שרגא הוא נינג'ת מקלדת עם חרב שעשויה מסגסוגת חנטריש, דוקטור לטוקבקיזם ודיקן הפקולטה לזיוני שכל, התמצית המזוקקת והמעופשת של הטרול האינטרנטי. שרגא מחובר ישירות לתדר הבולשיט הענק של היקום. לשרגא תמיד יש מה להגיד, אז כמובן שיש לו מה להגיד על הדברים שלכם. סביר להניח ששרגא יתחיל את תגובתו בהשמעת נחירה מזלזלת קולנית להפליא שהיתה גורמת לעדר יחמוסים* לנוס בבהלה, ימשיך בגלגול עיניים צדקני לעומתכם, ואז יצהיר שהוא מרגיש נבוך/כועס/נדהם/משועשע לנוכח הצהרתכם האווילית. הוא גם יסביר לכם למה: כי אתם טועים.

למה אתם טועים? כי שרגא החליט שאתם טועים. הטיעונים של שרגא יתבססו על כל מה שאין לו שום קשר או רלוונטיות למה שדיברתם עליו. שרגא יעשה הכל בשביל לקשר בין מה שאמרתם לבין טיעוניו התלושים, כולל שימוש באנשי קש, המצאת נתונים סטטיסטיים, כשלים לוגיים, טיעוני אד אבסורדום, אד הומינם, אד לורם איפסום, נפנופי ידיים, צווחות קטועות וקפיצות מספריים, ויתבל הכל במטבעות לשון שאין לו מושג מה המשמעות האמיתית שלהם. לדוגמה – נניח שאתם כותבים משהו בנוסח הבא:

הי חברות וחברים, הנה יוזמה נהדרת לתרומת קופסאות שימורים משומשות למיחזור – כל הכסף שייאסף ייתרם לטובת "הקרן לשיקום עיזים יתומות" (קישור). אני כבר תרמתי שתי קופסאות טונה, קופסת תירס גמדי ויש לי עוד קופסת מלפפונים חמוצים שאני עובדת עליה ממש עכשיו! זה קל ופשוט וזה ממש יעזור לעיזים היתומות. תודה!

יש אנשים שיגיבו כך:

איזה יופי! יש לי כאן קופסת סרדינים ריקה – מיד שולחת!

או כך:

שיט, לא חשבתי על זה, רק הבוקר זרקתי שלוש קופסאות לוף צה"לי מהמילואים. טוב, לא נורא, היוזמה נמשכת גם בשבוע הבא, נכון?

או למצער כך:

מצטערת, אבל אני לא אוכלת כלום מקופסאות שימורים… כל המזון שלי מגיע טרי טרי מהגינה שלי, שם אני מגדלת גזר, מלפפון, בזיליקום ופרות משה רבנו למאכל. אבל שיהיה בהצלחה, אני ממש בעד! כל הכבוד שאתם דואגים לעיזים היתומות!

לא כך השרגא. השרגא הוא אינדיווידואל. הוא ראש לשועלים וזנב לסלמונים, שוחה נגד הזרם, ועוד ברוורס. תשובתו של שרגא תהיה משהו כזה:

פחחחחחחחחחחחח. עיזים יתומות? אני פשוט לא מאמין. כמו שנאמר, עיניים להם ולא יראו אוזניים. תגידי לי, אין לך משהו יותר חשוב לדאוג לו מעיזים יתומות? את יודעת שרק אתמול היתה תאונה בכביש הראשי של קיבוץ מעלה פכסמים בין טנדר לסמיטריילר שהוביל חביות חומץ תפוחים, וכל החומץ נשפך וזרם לשדה הסמוך ועכשיו כל החרציות שם מסריחות מחומץ? מי ידאג לחרציות שם, אה? בשבילן את לא אוספת קופסאות? וזה עוד לפני שדיברנו על מה שקורה לחמציצים הקיץ: מחקר של אוניברסיטת פרנקנשטיין בדק ומצא ש-132.4% מהחמציצים במפלס הכורכר הצפוני של ישראל סובלים מעודף מלחים בדם. זה יותר ממאה אחוז!!! את קולטת איך החמציצים האלה סובלים??? את יודעת בכלל מה זה מפלס כורכר? לא, כי מזה לא אכפת לך. יפת נפש אליטיסטית. העיקר העיזים היתומות, שגם ככה כולם מתחנפים אליהן כל הזמן. כבר אמרו חז"ל, איסתרא בילגינא, בחדא מחתא. את מגעילה אותי, תתביישי לך.

אז אחרי שתסיימו לקרוא בפעם השלישית את תגובתו של השרגא כדי לנסות ולדלות ממנה שביב של הגיון או אמירה בעלת משמעות כלשהי, יש שלוש אפשרויות: א. להתעלם מהשרגא ולקוות שיתפוגג. ב. להשיב לשרגא בנימוס. ג. להגיד לשרגא לאן הוא יכול לדחוף את מפלס הכורכר הצפוני שלו ולחסום אותו מהדף שלכם. לצערי הרב, בהיותי אדם המשתדל לתת לאנשים להתבטא במידת האפשר, לא פעם הגבתי לשרגאים ברוח סעיף ב', כלומר בנוסח הבא:

שלום שרגא, צר לי שזה מכעיס אותך, אבל אני לא רואה איך עזרה לעיזים יתומות סותרת עזרה לכל מטרה טובה אחרת. במקרה זה הנושא שאני מקדמת כרגע. שים לב, אגב, שהמחקר של אוניברסיטת פרנקנשטיין מבוסס על מדגם של שלושה חמציצים שגודלו בתנאי מעבדה בסקנדינביה, כך שלא ניתן להפיק ממנו מובהקות סטטיסטית אמינה. כמו כן, אני מבקשת ממך לא לרדת לרמה של גידופים אישיים כי זה ממש לא לעניין.

טעות. טעות מרה. עכשיו באמת הכעסתם את השרגא. השרגא יכה אתכם בחרון אפו:

אה, באמת? גידופים אישיים? את קוראת לי טיפש ואז אומרת לי לא להשתמש בגידופים אישיים? "מובהקות סטטיסטית", עאלק. כשזה לא מתאים לכם, אתם אומרים שלמחקר אין "מובהקות סטטיסטית", אבל כשזה כן מתאים לכם, יפי הנפש, המחקר ממש מבוסס על ראיות וממצאים ו"קבוצות בקרה", נכון? כולם טיפשים חוץ ממכם, נכון? צבועה, זה מה שאת! צבועה!

אם אתם אני, כלומר מישהי שבאמת ובתמים רוצה לתת אפשרות לדו שיח, אתם מוסיפים שגיאה קולוסלית לטעות מרה, ומנסים להפיס את דעתו של השרגא:

שרגא, איפה בדברים שלי ראית שאני קוראת לך טיפש? הטיעון שלי היה מכוון נגד המחקר שציטטת, לא נגדך. לא רוצה לתרום קופסאות לעיזים, בסדר, לגיטימי. אבל בוא ננסה להעלות טיעונים לגופו של עניין, בסדר?

בנקודה הזו, השרגא שולף את הטיעון המנצח שלו:

תגידי לי, את מחורפנת לגמרי? הסתכלת פעם על עצמך במראה? את כזאת שמנה, שלא פלא שאין לעיזים היתומות מה לאכול. הרי בגלל אנשים כמוך, שאוכלים בלי חשבון ומרוקנים את כל המדפים בסופר, יש בכלל רעבים בעולם. קודם כל תעשי דיאטה, תפסיקי לאכול פחמימות, שומנים וחלבונים, תרוצי כל יום 15 קילומטר, תשימי מסקרה, תמרטי גבות ותרדי מהארץ, ורק אז תהיה לך זכות לדבר על עיזים יתומות. אני, למשל, לא מזיז אצבע בשביל לעזור לעיזים יתומות, או לחמציצים או לחרציות עם החומץ, אבל זה לא משנה! כי אני לא שמן ומכוער וצבוע כמוך, אז אני כבר תורם לעולם הרבה יותר ממך! לכי תיחנקי על קופסת סרדינים, יא דאבה!

בשלב הזה אתם סוף סוף משתכנעים שאין שום טעם בהמשך הדיון, וחוסמים את השרגא. ברם, בלבול המוח המופלץ שלו בכל זאת גורם לכם לסערת רגשות במידה כזו או אחרת, גם כי נושא העיזים היתומות באמת חשוב לכם, וגם כי, לכל הרוחות, מה הקשר בין איך שאני נראית לבין התרומה למטרה חשובה. אבל זה כוח-העל של השרגא: לגרום לכם להרגיש אשמים על משהו שאין לו שום קשר לנושא שהעליתם, או לשום דבר אחר, בעצם. המצפוניים יותר ביניכם אפילו ישאלו את עצמם: אולי הוא צודק? אולי אני באמת צבועה? אולי השרגא, בהתעקשות חסרת הפשרות שלו לא לעשות שום דבר אף פעם כדי לעזור למישהו שזקוק לעזרה, ראוי יותר ממני לקרוא לעצמו בן אנוש?

התשובה היא לא. הוא לא צודק. הוא אפילו לא לא-צודק. הוא שרגא. הניסיון להפיק משמעות מדבריו משול לניסיון לכרות יהלומים כחולים מהג'יפה שהוצאתם מהפילטר של מכונת הכביסה. מטופש, מיותר, מייגע ונועד לכישלון מראש.

אני מפצירה בכן ובכם, חברות וחברים: אנא, אל תאכילו את השרגא! ככל שנעודד התבטאויות כאלה, כן ירבו השרגאים בקרבנו! החזיקו מעמד, קחו נשימה עמוקה והתעלמו מהשרגא**. הוא לא שווה את העצבים שלכם.

כמו כן, היות שאני כבר מיסיונרית לעניין – כל מי שמעוניינת או מעוניין לתרום קופסאות שימורים, נא שלחו אותן אל "הקרן לשיקום עיזים יתומות, תא דואר 42, קיבוץ מעלה פכסמים". תודה!

———————————————————————————————————————-

* אין דבר כזה, יחמוסים. תזרמו.

** דיסקליימר: אין בכוונת הכותבת לרמוז שכל האנשים ששמם "שרגא" מתנהגים כמו השרגא שבפוסט. אין לי ספק שיש גם שרגאים נחמדים וראויים עד מאוד, אלא שפגיעתו הרעה של שרגא אחד גרמה לכך שהתייחסתי אליו ספציפית בפוסט. אם ברצונכם להפיץ מעשים טובים של שרגאים כתגובת-נגד לפוסט, אנא כתבו פניות מתאימות ברשתות החברתיות, והוסיפו את ההאשתג ‎#NotAllShragas. ***

*** דיסקליימר 2: שרגא הוא שם קולקטיבי שמתייחס לתופעת השרגאיות כמכלול, ואין בכוונת הכותבת לרמוז ששרגא יכול להיות אך ורק ממין זכר. יש בהחלט גם שרגאיות באינטרנטים, שהן לא פחות נמרצות וחסרות היגיון כמו השרגא שלפנינו. 

פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 25, 2015

התשובה לחיים, היקום וכל השאר, חוץ מפתח תקווה

שעת לילה מאוחרת. שישה אנשים יושבים בסלון, מצחם חרוש בקמטי ריכוז, ומקרקשים על לפטופים. פתאום נזרקת שאלה לחלל האוויר: "נניח שאני לוקחת חד קרן, שמה אותו על קטפולטה ומשגרת אותו מצד אחד של מאדים לצד השני. מה צריך להיות גובה ערימת המזרונים בצד השני כדי שהוא ינחת ללא פגע?"
.
מתפתח דיון לוהט. הפיזיקאי שבחבורה טוען שלא ניתן לצפות מראש את התנהגות הקטפולטה בתנאי הכבידה של מאדים, בהינתן מנגנון מכאני ולא אלקטרוני. הרופאה שבחבורה גורסת שלא משנה כמה מזרונים יש, סביר שחליפת החלל של החד קרן תינזק במהלך השיגור והוא ייחנק מחוסר חמצן. מהנדס החלל משיב שאי אפשר להכניס חד קרן לתוך חליפת חלל, כי הקרן שלו תנפץ את הקסדה. מומחית המחשבים טוענת שמדובר בצער בעלי חיים ושעדיף לשגר עגבנייה ענקית על הקטפולטה, כי היא גם לא תיחנק מחוסר חמצן וגם לא יהיה אכפת לאף אחד אם היא תתרסק. שואלת השאלה המקורית מסבירה שעגבנייה היא לא דמות עגולה מספיק לצרכים ספרותיים. המחזאית טוענת שאין דבר כזה עגבנייה לא עגולה, ושכל דמות יכולה להיות מעניינת, וחוץ מזה, מדובר בהדרת פירות וירקות. החתולה טוענת שמיאו. ואז כולם אוכלים במבה וממשיכים לשקול את העניין בכובד ראש.
.
האנשים האלה, גבירותיי ועגבניותיי, הם כותבי הסיפורים של קהילת המד"ב והפנטסיה הישראלית, ששפחתכם הנאמנה גאה להיות ביניהם. מדי פעם, בעיקר בלילות ירח שמנמן כשהזומבים יוצאים לצוד ציד, אנו מתכנסות ומתכנסים כדי להחליף רעיונות וכדי שאלה בינינו שהם לא ממש מדענים ("אז אם הייתי פוטון, איך הייתי רואה את כדור הארץ?") יוכלו לשאול שאלות ולקבל תשובות מפי אלה שהם כן ממש מדענים ("לפוטונים אין עיניים. הם לא רואים כלום" – "אבל בכל זאת" – "אין בכל זאת, זו לא פיזיקה" – "למה אתה עקשן" – "למה את טיפשה" – "ככה נולדתי, אין מה לעשות" – "תעבירי את הבמבה", אד אינפיניטום).
.
מדי שנה עורכת אגודה ישראלית למד"ב ופנטסיה את פסטיבל אייקון, כנס המוקדש לז'אנר הספקולטיבי בספרות, טלוויזיה, קולנוע, קומיקס והירוגליפים. במסגרת הפסטיבל מתקיימת גם תחרות פרס גפן: סיפור קצר שכתבה אמתכם הנרצעת והבכלל-לא-מתחנפת נבחר השנה לשלב הגמר, והוא ניצב גאה ומסמיק בין 5 הסיפורים שיתחרו בקטגוריית הסיפור הקצר. ההצבעה פתוחה לחברות וחברי האגודה, ולכל באי הכנס. על מנת שלא תצביעו על עיוור, כי זה לא יפה להצביע על עיוור, הוא לא רואה שאתם מצביעים – כל הסיפורים מופיעים באתר הזה. כל שעליכם לעשות הוא ללחוץ על הקישור של כל סיפור. בין היתר, תוכלו לראות גם את שאר הקטגוריות המתחרות ולהכיר טוב יותר את התוכן של הפסטיבל.
.
אגב, אני גם מרצה בכנס הזה, בנושא טינופת. כלומר, רשמית ההרצאה נקראת "מלחמת בוץ: גיבורות מלוכלכות בעולם פוסט־אפוקליפטי", אבל התוכן יעסוק בחשיבות המראה המטונף של נשים לוחמות כאינדיקציה לשוויון מגדרי בסרטי פעולה והרפתקאות.
.
אז מטרת הפוסט היא להזמינכן ולהזמינכם באדיבות לפסטיבל, ולומר שנשמח עד מאוד אם תקדישו כמה דקות כדי להצביע בתחרות. כל היצירות שנבחרו ראויות ביותר, ואני בכנות גמורה נבוכה וגאה לעמוד בשורה אחת עם טובות הכותבות בתחום, שראויות להצבעה שלכם לא פחות ממני ואולי אף יותר. חלקן, אגב, יודעות איפה אני גרה ומכירות שיטות ממש טובות להרוג אנשים. רק אומרת.
.
הערה רצינית לסיום: כתיבה היא אחד העוגנים האיתנים והמשמעותיים ביותר בחיי. בכל פעם שמישהי או מישהו מספרים לי שהם נהנים מכתיבתי, אני זוכה ברגע נדיר של אושר. תמיכה בתחרויות כגון פרס גפן ותמיכה בז'אנר הספקולטיבי בישראל באופן כללי היא דבר נפלא, והקהילה שלנו אולי קצת משוגעת, אבל נהדרת. כמו רוב הדברים הטובים בחיים. תודה.
.
פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 9, 2015

אגא-מי?

חוסר חיבתי לעולם הפרסום הישראלי אינו דבר חדש. כקמצוץ של תזכורת, אציין את אותו קמפיין מבחיל שבו החליטו הפרסומאים להשפיל ולבזות ילדים עם עודף משקל, ואת הקמפיין מעורר החלחלה שבו משרד פרסום עבר על החוק בצורה בוטה וניצל אדם עם בעיות נפשיות כדי להשיג גימיק עלוב. במילים אחרות, רוב המפרסמים הישראלים לא יבחלו באף אמצעי, מצחין ומוגלתי ככל שיהיה, כדי להשיג תשומת לב. למעשה, האגדה שהמצאתי זה עתה מספרת כי פעם משרד פרסום ישראלי ניסה לגייס לקמפיין קבוצה של חולדות ביבים מפורעשות ונשאיות דבר, כלבת ושלבקת חוגרת, והחולדות סרבו בטענה שיש להן עקרונות.

הנקודה היא שאין לי ציפיות מפרסומאים ישראלים בכל הקשור לדברים כגון טעם טוב, התחשבות בזולת, מוסר אנושי בסיסי וכדומה. רוב הקמפיינים שלהם משולים בעיני לזאטוט שמורח את הקקי שלו על הקירות ומקבל שפע של תשומת לב מההורים: אפקטיבי אך מסריח.

"אנחנו כבר מכירים אותך", אני שומעת אתכם ממלמלים, "ודאי מסתתר פה איזה 'אלא מאי', נכון?"

אתם צודקים, קוראות וקוראים חכמות ונבונים שלי. ובכן, אלא מאי?

ילד שמורח את הפרשותיו על הקירות עושה זאת כחלק מתהליך התפתחותו הרגיל (מתסכל ככל שיהיה), ואיש אינו משלם לו כסף רב ובוודאי שאינו מציג את יצירותיו הריחניות והדביקות על שלטי חוצות. נשאלת השאלה: למה פרסומאים כן זוכים בתקציבי עתק וגם בכבוד ויקר על טורנירים אינסופיים של משחקים בקקה? ולמה שלא נוציא את זמננו היקר ותשומת לבנו על דברים ראויים יותר, כמו המאבק על הגז הטבעי, קריסת מערכת הבריאות או החלפת מצוף בניאגרה של השירותים? האם כולנו פתיים, שמגיבים אוטומטית לזבלולים שטחיים שפרסומאים חסרי דמיון ומעוף מוכרים לנו כי הם לא מסוגלים לחשוב על אף רעיון מקורי פרי מוחם והוגים רעיונות לפרסומות על ידי הטחת האשכים שלהם במקלדת?*

הבה ונבחן מקרה אקטואלי לדוגמה. נניח שיש רשת כלשהי שמוכרת קציצות בשר להמונים, ששמה "אגאדודו". יום אחד קם מנכ"ל אגאדודו ואמר לעצמו: "ברצוני להרחיב את מעגל לקוחותיי ולפרסם את אגאדודו על ראש כל גבעה ותחת כל עץ רענן, כדי שברגע שמישהו יחשוב על קציצת בשר, הדבר הראשון שיעלה במוחו הרעב הוא – אגאדודו! המקום ההוא עם קציצות הבשר הנהדרות! רק אגאדודו, אל תתנו לי שום דבר אחר!"

מיהר מנכ"ל אגאדודו להיפגש עם מנהל משרד פרסום. אני מדמיינת את השיחה שהתנהלה ביניהם בערך כך:

מנכ"ל אגאדודו: שלום פרסומאי יקר. חפצה נפשי בפרסומת נהדרת, קריאייטיב שנון ומבריק שיפרסם את רשת מסעדותיי הנפלאה ויעלה על נס את יתרונותיה הרבים.

פרסומאי מבחיל: ילד, אם אתה רוצה שאנשים יזכרו את שם מזללת הקציצות שלך, מה שצריך זה לא קריאייטיב שנון ומבריק.

מ"א: אז מה צריך?

פ"מ: סקס.

מ"א: אבל… אנחנו מוכרים קציצות. אוכל. רציתי, למשל, שנדבר על איכות הפרודוקטים שלנו, שבזכותם יש לנו מנות משובחות ש…

פ"מ: סקס מלוכלך, אפילו. כמה שיותר מלוכלך יותר טוב.

מ"א: ואפשר גם לדבר על טיב השירות. אנחנו בוחרים את אנשי הצוות שלנו בזהירות רבה…

פ"מ: למשל, בחורה חצי ערומה שיורדת למישהו.

מ"א: מה הקשר בין זה לקציצות?…

פ"מ: תגיד לי, בחור, אתה רוצה שאנשים יזכרו את אגאדודו או לא?

מ"א: כמובן שכן, אבל אני רוצה להעביר מסר של מזון לאניני טעם, איכות, יוקרה…

פ"מ: בסדר, אז ההוא שהערומה מוצצת לו יענוד שעון זהב. יעני, עשיר. יוקרה.

מ"א (בחשש): למה שלא – למשל – נלך על תמונה שבה מלכה מפורסמת, כמו קליאופטרה, מוקפת זהב ופאר, מסתכלת בחיוך על צלחת זהב שבה מונחת קציצת אגאדודו…

פ"מ: אישה עם כוח?? בפרסומת ישראלית??? ירדת מהפסים, בנאדם.

מ"א: אז יוליוס קיסר. אותה סביבה של פאר, והוא נוגס להנאתו באגאדודו ספיישל…

פ"מ: בזמן ששפחה מוצצת לו! מצוין! ומסביב אורגיה המונית עם המון ערומות!

מ"א: לא לא לא! שום אורגיה… עזוב, בלי יוליוס קיסר…

פ"מ: וברקע יש זרג ענק מוזהב עם זר דפנה על הראש, ששפחה אחרת מלקקת בתאווה! שמע, אגאדוד, אתה גאון.

מ"א: לא זרג… בבקשה…

פ"מ: מה לא זרג? אתה יודע איזה פרסום מטורף זה ייתן לך? אנשים יצחקו, אנשים יבכו, נשים יזעמו, עצומות ייחתמו, הארץ כולה תתהפך בדם ואש ונוזל זרע, ואף אחד לא ישכח את השם אגאדודו יותר לנצח נצחים!!!!

מ"א (מוחה את מצחו בממחטה): יודע מה, בוא נחזור לרעיון הראשון שלך. רק תגיד לי כמה זה עולה ואני הולך מפה.

פ"מ: מיד מחשב לך. איש זקן +שעון זהב + אזור חלציים + ערומה מוצצת…

מ"א: חצי ערומה.

פ"מ: וואלה צודק. חצי ערומה. זה יוצא סכום השווה לתקציב השנתי של בלגיה פלוס מע"מ.

מ"א: בסדר, בסדר, קח צ'ק… רק בלי זרג מוזהב, אני מבקש…

פ"מ: סמוך עלי, אגאדודניק. תוך יומיים כל האינטרנט רוצה להבעיר את כל המסעדות ברשת אגאדודו ורודף אחריך עם קלשונות ולפידים ברחובות.

מ"א: וזה… טוב?

פ"מ: הכי טוב שיש, אחינו! יאללה, סע הביתה, תן לי לטפל בכל השאר. הסוכנות של שומרי הראש כבר תתקשר אליך מחר.

מ"א: שומרי ראש?… מה?…

פ"מ: אדיוס, אגדוד!

מה אנו למדות ולמדים מכך, קוראות וקוראים יקרים? שאנחנו צריכים להגיד תודה מכל הלב לפרסומאים שנתנו לנו את הפרסומת המבחילה הזו של אגאדודו, כי היה יכול להיות הרבה הרבה הרבה הרבה יותר גרוע. עוד לא הגענו לתחתית חבית הרפש של הפרסומאי הישראלי. להפך – זכינו בפרסומת מעודנת ואיכותית מאין כמותה לעומת הטינופת המבאישה שהיינו עלולים להיחשף אליה. תודה לכם, פרסומאים יקרים, שרק התייחסתם לנשים כמו לאובייקט מיני חסר כוח רצון ורגשות ולאנשים מבוגרים כאל אשמאים חרמנים ודוחים, ולא, למשל, דחפתם לנו בפרצוף זין ענק שעליו מודפס באותיות מוזהבות "אגאדודו: כי האוכל שלנו כל כך חרא שאין לנו ברירה אלא להסיח את דעתכם עם בחורות ערומות". בשמי ובשם כל עם ישראל, תודה.

  • כל הזכויות על הדימוי המופלא הזה שמורות לדורה קישינבסקי. שחייבת לי פחזנית. אבל זה לא קשור.
  • מממ, פחזנית.
פורסם על ידי: vandersister | יולי 14, 2015

ציפור רבת יופי

קשה לי לעצום עיניים בימים אלה. אני עוצמת את עיני ורואה יותר מדי תמונות בזו אחר זו, וראשי עלי סחרחר.

אני רואה את המסדרון הארוך של ההוספיס, שבו רצתי כמוכת אמוק יותר מפעם אחת כדי להזעיק עזרה. אני רואה את פרצופן של האחיות והרופאות טובות הלב ועדינות הנפש של ההוספיס, אבל גם את פרצופה הנוזף של האחות ההיא שהאשימה אותנו, בני המשפחה, שאנחנו "יוצרים אווירה שלילית" סביב אחותי ומלחיצים אותה, וטענה שבגללנו היא מתקשה לנשום. אני רואה את עצמי צועקת על אנשי הצוות, בוכה, מתחננת שיעשו כבר את מה שאחותי ביקשה ויתנו לה מורפיום. אני רואה את מירב נושמת את נשימותיה האחרונות, ונראית שלווה כל כך. אני רואה את הרופאה הראשית של ההוספיס מנסה למצוא דופק, לא מוצאת, פונה אלינו ואומרת "זהו", ואחר כך מוסיפה לכיוון שלי: "עכשיו את יכולה לבכות". ובהיותי הדעתנית חסרת הרסן שאני, אני גם רואה את עצמי מחזירה לה מנה אחת אפיים מבעד לדמעות: "אני בוכה כבר שנים ארוכות, ואחותי מעולם לא רצתה שאמנע את זה מעצמי".

אני רואה את הגוף שלה נח על המיטה, נם את שנתו האינסופית, והצהבת שהתפשטה בכל גופה תורמת את חלקה וצובעת אותו בזהב. הדממה המשתררת אחרי שניתקו את החמצן גורמת לי לשמוע ביתר שאת את נשימותיי שלי, ואני נחרדת מהן. ואז, בלי אזהרה מראש, מוח תשוש ורווי עצב מקרין לי סרט מלא חיים של שתינו משחקות בחצר בהולה-הופ לפני הרבה מאוד שנים, אני בחישוק הכחול והיא בחישוק הצהוב. וזה מרגיש כאילו לא חלפו אלא דקות ספורות מאז ועד היום. ואני בוכה.

אחותי הלכה לעולמה לפני שבוע. בלוויה ובמשך השבעה עטפו אותנו המון אנשים יקרים ואוהבים, ועכשיו זה נגמר. אומרים לי שזה הזמן להתחיל לחזור לאט לאט לשגרה. איך חוזרים לשגרה בעולם שנשבר ללא תקנה?

אני מזכירה לעצמי את הצוואה הרוחנית שהיא השאירה לנו. לא אוכל לכתוב מילים יותר טובות ויותר מרגשות ממה שהיא עצמה כתבה, וביקשה שנקריא בלווייתה. למדנו כל כך הרבה אחת על השנייה בשנים האחרונות, שאני מרגישה שהמסר טבוע בי היטב, גם אם אני לא תמיד מצליחה ליישם אותו. הבטחתי לה שאשתדל לחשוב חיובי, למצוא את הטוב בכל מצב, אבל… אני לא כמוה וגם לא יכולה להיות. פסימיסטית וצינית בכל רמ"ח ושס"ה, ובעידן אינטרנטי ניתן לומר, הגרסה האנושית של גראמפי קט. והאמת? זה היה לגמרי בסדר מצידה. נותר לי רק לקוות שיום אחד, זה יהיה בסדר גם מצידי.

אני לא יודעת איך לחזור לשגרה ומתי אוכל לעצום עיניים בלי לראות את המסדרון הארוך והמייאש של ההוספיס, להרגיש את שיערה שלא הפסקתי ללטף, ולשמוע את קולה אומר לי "מצחיקולה. אל תתני לאחרים לומר לך מה לעשות, תעשי רק מה שטוב לך".

הנה הדברים שנשאתי לזכרה בלוויה.

————————————————————————————————————————

אנחנו, כל מי שנמצא כאן היום, שותפים לסוד. זכינו להכיר אחת מהנשים הנפלאות ביותר שחיו אי פעם על האדמה הזאת.

אני לא אומרת את זה רק בגלל שהיא אחותי, ויש לה אצלי פרוטקציה. אני אומרת את זה, כי זה פשוט נכון. כל מי שהכיר את מירב אהב אותה והעריץ אותה, והיה הולך אחריה באש ובמים.

כשמישהו מת מסרטן, אנשים אומרים שהמחלה "הכריעה" או "הביסה" אותו. שהוא הפסיד בקרב. מהיכרותי עם מירב, אני יודעת שזו שטות גמורה. מירב לא הפסידה בשום פנים ואופן. היא חייתה כל יום עד למקסימום, טיילה בעולם, בילתה בכל הזדמנות, למדה לתואר שני, לא ויתרה על אירועים משפחתיים, אפילו כשכבר היתה בכסא גלגלים. מירב היתה חולה במשך קרוב ל-7 שנים. 7 כפול 365 ימים, זה אומר 2555 נצחונות של מירב. הסרטן, עלוב שכמותו, ניצח רק פעם אחת. 2555 ל-1 – זה אומר שמירב לא רק הביסה את הסרטן, היא ריסקה לו את הצורה.

אנשים תמיד אמרו למירב ולי שאנחנו דומות מבחינה חיצונית. אף פעם לא הצלחנו לראות את זה, אולי מפני שמבחינה פנימית היינו כל כך שונות אחת מהשנייה. אני הייתי רואת שחורות תמידית, ומירב ראתה תמיד את הקשת בענן. אני נבהלתי והתייאשתי מהבעיות הכי קטנות, ומירב היתה מסתערת בקפיצת ראש לתוך הבעיות המסובכות ביותר, משוכנעת שאפשר לפתור אותן. לטפס על האוורסט עם מזלג מפלסטיק וחוט תפירה? קטן עליה. תנו לה כמה שעות והיא מסדרת את זה.

איפה שאני ראיתי את חצי הכוס הריקה, מירב לא רק ראתה את חצי הכוס המלאה, היא גם מילאה אותה עד הסוף. ממנה למדתי להפסיק לפחד, להעז יותר, לחיות בשמחה, ולהעריך את מה שיש לי ואת מי שעומדים לצדי, ואני כל כך שמחה וגאה ואסירת תודה שזכיתי להיות אחותה. שום דבר, לא המחלה הארורה ולא מלאך המוות בכבודו ובעצמו, לא ייקחו אותה ממני, כי אני לעולם לא אפסיק לאהוב אותה, והאהבה הזו היא הנחמה הגדולה שלי עכשיו. מירבי שלי, אני אוהבת אותך, תמיד.

פורסם על ידי: vandersister | מאי 29, 2015

אפס אחד לנו

כבוד יושב ראש הכנסת, חברות וחברי הכנסת, שרות ושרי הממשלה, ראש הממשלה, וקוראות וקוראי הבלוג היקרים לי הרבה יותר מכולכם ביחד,

צפיתי בעניין רב בהשבעת הממשלה החדשה לפני כשבוע, ועדיין ראשי עלי סחרחר. לפי מיטב הבנתי, יש לנו שר אוצר, סגן שר בריאות, סגנית שר חוץ, שר לענייני ירושלים, שרה לענייני קשישים, סטודנטים וקבוצות אוכלוסייה מוחלשות שהממשלה לא שמה עליהן קצוץ אלא בסמיכות לבחירות, שר לעניינים אסטרטגיים, שר לאסטרטגיה עניינית, שר לענייני סנו ז'אוול בניחוח לימון, שר לענייני גרביים שהולכות לאיבוד בכביסה, ועוד היד נטויה.

מעבר להתרבות דמוית-האמבה של ממשלתנו, מה שמדאיג עוד יותר, מכובדותיי ומכובדיי, הוא שעל ראש הממשלה שלנו מוטל לכאורה עול קשה מנשוא: לא רק שעליו לשמש כראש ממשלה, תפקיד מרובה-קשיים וכבד-אחריות לכל הדעות – אלא שהוא גם אמור לשמש במקביל כשר הבריאות, שר החוץ, ושר התקשורת. כל אחד מהתחומים הללו הוא עולם ומלואו – כיצד יצליח ראש ממשלתנו לעמוד במשימת אדירים כזו? גם לדאוג לתקשורת חופשית ויעילה, גם לדאוג לשיקום יחסי החוץ המעורערים שלנו עם העולם, וגם לדאוג לבריאותנו, כל זאת תוך ניהול הממשלה בפועל?

דומני, נכבדות ונכבדים יקרים, שאני יכולה לתת תשובה המניחה את הדעת לפחות לאחד מהסעיפים הנ"ל.

נושאים רבים נידונו בישיבת הכנסת לקראת השבעת הממשלה. מעל הדוכן התפלמסו והתפלפלו רבים בנושאי יחסי חוץ ופנים, מנהל תקין, משילות, ביטחון, דיור, חופש הביטוי, איראן ועוד איראן. ייתכן שהדבר עוד לא ידוע די הצורך, מכובדותים, אך בשנה האחרונה אני מנהלת את פרויקט "מכתבים לבריאות", שמטרתו לאסוף סיפורים של מטפלים ומטופלים ממערכת הבריאות הקורסת, ולשלוח אותם – מכתב אחר מכתב, סיפור אחר סיפור – אל משרדי האוצר, הבריאות והממשלה. היות שהנושא חשוב לי, ניסיתי להטות אוזן לדיונים ולשמוע כמה פעמים נאמרה המילה "בריאות" בדיונים לקראת השבעת הממשלה.

אפס פעמים, אמרו לי אוזניי. לא ייתכן, השבתי לאוזניים, זה נושא חשוב מכדי שיזניחו אותו. האוזניים התעקשו.

על כן בדקתי בפרוטוקול הישיבה באתר הכנסת, שמא פספסתי דבר מה והנושא אכן נדון בישיבה החשובה והמהותית הזו. התרצו לנחש, הוד מעלת כבודכם, כמה פעמים הוזכרה המילה "בריאות" במהלך הדיון?

פעם אחת בלבד.

והפעם האחת הזו היתה כאשר ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, הודיע כי הוא ישמש בתפקיד ראש הממשלה, שר החוץ, שר התקשורת, ושר הבריאות.

עכשיו, ידוע לכולנו כי למעשה ראש הממשלה כבר כיהן כשר הבריאות מאז שפוטרה שרת הבריאות הקודמת, הגב' יעל גרמן. אל משרדה של גרמן ואל משרדו של שר האוצר לשעבר, מר יאיר לפיד, נשלחו עשרות מכתבים בטרם קיבלנו מהם תשובה. גם אם היתה מוגבלת ולא מספקת במיוחד, לפחות היתה תשובה מהמשרדים הללו לפניותינו, ולמעשה לפניות הציבור הסובל ממערכת בריאות מרוסקת.

מראש הממשלה, שר הבריאות בפועל לשעבר ולשעתיד, לא שמענו מילה. לא ציוץ ולא המהום, לא קרקוש ולא הנהון. ניסיונות חוזרים ונשנים לפנות ללשכת דובר רה"מ נענו בבוז תהומי. ניסיון לשלוח את מאה הסיפורים הראשונים בחוברת נאה אל ראש הממשלה ואל כל חברות וחברי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת נענה בשתיקה מהדהדת.

מה אנו למדות ולמדים מכך, מכובדים רמי-מעלה?

לעניות דעתי, מוסר ההשכל הוא שראש הממשלה הוא שר הבריאות כמו שאני מלכת דנמרק. ראש הממשלה יכול לקרוא לעצמו שר הבריאות מעכשיו ועד האינסוף, כל עוד אינו מוכיח בדיבור וגם במעשה שאכפת לו מהתחום הזה, הוא אינו אלא שר הגורנישט מיט גורנישט, שר הקדחת בצלחת, שר השום והכלום והלא מאום. כאזרחית במדינה דמוקרטית, מדאיג אותי מאוד שראש הממשלה החליט להיות סוג של הידרה, מפלצת מיתולוגית מרובת ראשים, המחזיקה בתחומי סמכות רבים כדי להגביר את שליטתה הבלעדית בהם. בתחומי החוץ והתקשורת, ברור למדי מדוע ריכוז הסמכויות הזה משרת את ראש הממשלה ואת מקורביו. אבל לגבי הבריאות, זו פשוט יריקה בפרצופנו, מס שפתיים שאין מאחוריו דבר. ומי שחושב אחרת, משלה את עצמו.

איך אני יודעת שראש הממשלה לא עושה דבר כדי לשפר את מצב מערכת הבריאות? אני יודעת זאת כי השבוע נשלח את הסיפור ה-200 בפרויקט מכתבים לבריאות. 200 סיפורים של סבל, כאב, צער, עומס על-אנושי, אובדן ומוות. ועוד סיפורים רבים ממשיכים ומגיעים מדי יום. אני יודעת זאת כי ראש הממשלה לא מדבר על ענייני בריאות ולא מתעניין בהם, אלא כדי לציין שהוא – בין היתר – גם שר הבריאות. אחד מהראשים הפחות פעילים של ההידרה. ייתכן שכבר נכרת. אולי זה אפילו לא ראש, אלא סתם זנב, סרח-עודף. זה מה שהחיים של כולנו שווים. ואנא, אל נא תציפונו בפתפותי ביצים על האיום האיראני וקורבנותיו המדומיינים, כשקורבנות המשבר במערכת הבריאות הם אמיתיים וחיים בינינו, ואולי כבר קיפחו את חייהם.

אני יודעת שלא אכפת לראש הממשלה ולהרבה אנשים אחרים שמקבלים מאיתנו כסף, כי אני שומעת מה קורה מאנשים בשטח. שוחחתי איתם, בכיתי איתם, הצטערתי בשבילם, התייסרתי בכאביהם. הלא הייתי שם גם בעצמי. אני יודעת מה זה אומר, לשכב שעות על גבי שעות, מתבוססת בצרכים של עצמך, כי אין מספיק אחיות במחלקה. אני יודעת מה זה לחכות בישיבה או בעמידה, בכאבי תופת ובחרדת מוות, בחדר מיון שנמצא כפסע מהתמוטטות מוחלטת. אני יודעת מה זה לראות אנשים יקרים ואהובים מיטלטלים ממקום למקום, מפרוצדורה לפרוצדורה ומתירוץ לתירוץ, בעוד שעון החול של חייהם הולך ומתמעט, והמערכת צמוקת-התקציב ודלת-האמצעים לא יכולה להושיע.

לחולים אין הון ואין לובי. אין להם מאגר גז בים, ולא נפט באדמה. אין להם חברים עשירים שקונים מערכות של עיתונים, וסבלם בעליבות של מסדרונות בית החולים לא פוטוגני מספיק בשביל לעניין את רוב נבחרי הציבור. הם לא מתים כגיבורים בשדה הקרב, שאפשר לדבר עליהם גבוהה-גבוהה בסופרלטיבים ושירי הלל. הם מתים לבד, נסתרים מעין ומלב, כתוצאה מהזנחה ורשלנות פושעת של ממשלות ישראל בעשרות השנים האחרונות.

בעודי כותבת את המילים הללו, מכובדים ומכובדות ונושאי תפקידים רמים, דמי רותח בעורקיי. ייתכן ששכחתן ושכחתם זאת, מצעיר חברי הכנסת ועד המפלצת מרובת הראשים שהיא הממשלה והעומד בראשה, אבל – אנחנו משלמים את משכורתכם. הכסף שאנו מרוויחים בעמל רב יום יום ושעה שעה מגיע אליכם, מעניק לכם חיים נוחים ומרופדים, ומחייב אתכם להקדיש את כל זמנכם ומרצכם כדי להפוך את החיים שלנו לטובים יותר. לתת לנו את מה שמגיע לנו: לחיות בכבוד, לקבל טיפול איכותי בזמן הנכון, לקבל צוות רפואי רענן ומצויד היטב, ולא רופאות ורופאים מותשים ומרוגזים בלי מיטה פנויה להציע לנו.

כן, אני יודעת, מכובדימות. קשה לשער בנפשכם עד כמה המצב קשה כשאתם עצמכם זוכים לטיפול פרטי ומידי מהמעלה הראשונה, ולא נאלצים לבוסס עם כולנו בשלולית של צרכים משותפים. כשמקבלים טיפול השמור לאח"מים בלבד, קשה להבין עד כמה הבעיה בוערת, כמה אנשים שילמו בבריאותם, באיברי גופם, בחייהם ובחיי יקיריהם על הרשלנות שלכם. אתם לא רק אנשים שלא שמים זין על הבריאות שלנו: אתם אנשים שלא שמים זין על הבריאות שלנו ועוד מקבלים מאיתנו משכורת על זה.

אז הנה אני כאן, ומאחורי המון עצום ורב, כדי לספר ולהזכיר. 200 סיפורים, ועוד רבים בדרך, עד שתבינו. עד שנקבל את מה שמגיע לנו, בזכות ולא בחסד.

שלכן ושלכם,
אזרחית

Older Posts »

קטגוריות

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 351 שכבר עוקבים אחריו