היום אחר הצהריים קיבלתי הודעת סמס לנייד, שבישרה לי בעליצות שנקבע לי מבחן נהיגה מעשי בתחילת חודש מאי. הגבתי בצורה המתבקשת: קודם כל, נכנסתי לפאניקה. אחר כך היה לי קשה לנשום, בדקתי את מלאי כדורי ההרגעה שלי, ואפיתי שתי עוגות בננה. אני נוטה לאפות במצבי לחץ.

"רגע רגע רגע" – אני שומעת אתכן אומרות – "מה טסט, לא שמענו ממך מאז המורה הקודם, שהיה די נאחס, לא?"

צודקות. הבה נחזור כמה שבועות אחורה (הזינו כאן את אפקט הפלאשבק החביב עליכן: צליל תקליט שרוט, בלובלובלוב עם גלים על המסך, פייד אאוט לפילטר צהוב שאומר 'פעם היינו יותר צעירים וצהובים').

ובכן: החלפתי מורה. המורה החדשה שלי נהדרת, ומתמחה בנשים מבוגרות עם חרדות כביש. לכל מי שתשאל אותי ושכבר שאלה – שמה שירי, וכל הפרטים כאן. כבר בשיעור הראשון, כשהתיישבתי דאוגה וחרודה (?) ליד ההגה, היא התבוננה בי בריכוז ואמרה:

"את בטוחה שנוח לך? נראה שלא נוח לך."

השבתי שאני חרודה, כאמור. היא ענתה שהיא מבינה, אבל התכוונה לא למצב הנפש אלא למצב הישבן. כלומר, אפשר להנמיך עוד יותר את המושב, כדי שיהיה נוח. "עוד, עוד", עודדה אותי, "את צריכה מקום."

וכך גיליתי שהמורה הזו, באופן המילולי ביותר, נותנת לי מקום. השיעורים עצמם התקדמו בצורה הרגילה, רק בלי נזיפות. גיליתי שאפשר לתת לי הוראות נהיגה במשפט שלם וברור, למשל "אני מבקשת שתפני שמאלה ברמזור", במקום פשוט לנבוח עלי "שמאלה" או להמהם משהו לא ברור כך שאין לי מושג לאן לנסוע. גיליתי גם שהתפיסה המרחבית שלי עדיין לא משהו, כך שבחניות אני פעם מצליחה, ופעם חונה כל כך רחוק מהמדרכה שהיא נעלבת. המדרכה, לא המורה. בשיעור שנערך בערב, גיליתי שלנהוג בחושך זה בדיוק כמו לנהוג באור, רק שבחסות החשיכה, כל מיני דברים מפתיעים כמו חתולים, קורקינטים ופסי האטה נוטים לקפוץ לעברך ולעשות לך התקף לב זוטא.

המציגה אינה מורה לנהיגה

המציגה אינה מורה לנהיגה

בקיצור, כך חלפו להם עשרה שיעורים, והמורה התחילה לדבר על טסט. ברגע ששמעתי את המילה "טסט", המוח שלי התחיל להתרוצץ במעגלי קרמיט* והתוצאה היתה שכמעט עליתי על מדרכה ושכחתי לתת זכות קדימה למשאית, שתי פעולות שרצוי מאוד להימנע מהן. המורה – בהיותה נהדרת – אמרה לי שזו לא הפעם הראשונה שהיא נתקלת בתופעה הזו. הרבה פעמים תלמידות מתקדמות שומעות את המילה "טסט", נבהלות ושוכחות איך עושה אוטו.

על כן שילמתי את האגרה על הטסט, נרשמתי בכל ההרשמות הדרושות, והנני מוכנה ומזומנה להיות בפאניקה במשך חודש. ואן דר אמא עודדה אותי מאוד כשהזכירה לי שבגילי, נשים נוטות לעבור רק טסט חמישי או שביעי או עשירי. במילים אחרות, בעוד חודש אכשל בטסט הראשון שלי! אושר ושמחה, גילה, דיצה ובננה! אגב, מישהי רוצה פרוסת עוגה?

 


* להלן, מעגלי קרמיט: https://tenor.com/view/panic-kermit-gif-10311610

 

בשבוע שחלף ישבתי פעמיים מאחורי ההגה. בפעם הראשונה, הייתי עליזה כציפור שיר שגילתה פשפש שמנמן ועסיסי במיוחד למאכל. בפעם השנייה, הייתי המומה ומפורקת כאותו פשפש, מתעכל לאיטו בבני-מעיה של אותה ציפור שיר.

שיעור הנהיגה השני שלי התחיל עם ההבנה המבורכת שאחרי תקופת הסתגלות קצרה, דוושת הבלמים ואני שוב חברות טובות. במקביל, גיליתי דרכים מופלאות לשנות את זווית וגובה המושב, כך שהיה נוח יותר להגיע לדוושות ולהגה, והכיסא לא נמוך מדי, מוך מדי, מוך-מי מוך-מי*. המורה, ששמו מתחרז עם גוגל-מוגל, כמעט ולא נגע בהגה (הידד!) ואף הקדיש זמן מה להסברים על זכות קדימה ושאר ירקות, כשהוא משתמש בלוח מחיק קטן לציור כבישים ומכוניות.

השלישי, לעומת זאת…

לא יודעת מה עבר על המורה. אולי דג הזהב שלו יצא לגימלאות, אולי פקידי הביטוח הלאומי עטו עליו בצחקוקים ודרישות חוב, אולי מרקיורי בנסיגה ומשפיע על כוכב הצפון שלו. אבל הוא לא הפסיק להטיח נזיפות, גערות, טענות ומענות. התלמיד אדום-השיער שלפני חטף קיתונות של עצבים, וכבר אז הבנתי לאן נושבת הרוח. כשהתיישבתי אני ליד ההגה, הסתבר ששום דבר שאני עושה לא טוב. סובבתי את ההגה מוקדם מדי או מאוחר מדי, לחצתי על הבלמים חזק מדי או חלש מדי, עצרתי להולך רגל על הכביש וזה לא טוב, ניסיתי לעקוף בעדינות הולך רגל על הכביש וגם זה לא טוב, ובכלל, מי נתן לי רישיון ללמוד נהיגה?

אני חשה שנדרש רגע של הסבר לגבי הולכי הרגל. לגוגל-מוגל יש הרבה תלמידים באזור בני ברק. תלמידי ישיבות וכוללים וכדומה. זה אומר שחלק מהשיעור שלנו תמיד מתנהל בתוך בני ברק, ולנהוג בתוך בני ברק זו חוויה מפוקפקת עד מאוד. אנשים הולכים באמצע הכביש כאילו אנחנו בעיצומו של יום כיפור, אין להם שום כבוד לדברים זניחים כמו מעברי חצייה או מדרכות או מכוניות ששועטות לעברם, והתוצאה היא שצריך לעבור את הרחובות האלה במין סלאלום בהילוך איטי. כמובן שבתור נהגת, חובתי היא לעצור לאנשים שרוצים לחצות את הכביש ולהמתין עד שיעלו על המדרכה בצד השני. אלא שהם לא עושים את זה. אם נחזור לשיעור הנהיגה השלישי שלי, בשלב מסוים ראיתי איש הולך להנאתו אי שם בצד-אמצע הכביש, ולחצתי על הבלמים. המורה לנהיגה גער בי: "למה את לא ממשיכה? תעקפי מימין!"

אבל יש שם הולך רגל, אמרתי. תשובת גוגל-מוגל: "לא צריך להתרגש מכל דבר".

אם הגעתן עד כאן בקריאת הבלוג, אתן כבר יודעות שאולי לא צריך, אבל אני בהחלט מתרגשת מכל דבר. זה חלק די מהותי באישיות שלי. יתר על כן, זו הסיבה שרציתי למצוא מורה לנהיגה שיבין בחרדת כביש ויבין שאני, נו, מתרגשת מכל דבר.

שבתי הביתה שבורת רוח ומהורהרת. ברור לי שלכל אחד יש ימים גרועים, ואולי נפלתי על גוגל-מוגל ביום קשה במיוחד. מצד שני, הוא מורה. הוא אמור להיות מסוגל לסנן את הדברים האלה, ולא ייתכן שאני אשלם כדי להיות שק חבטות מילולי במשך שעה וחצי. לא נראה לי שזו חוויה חינוכית במיוחד. יחס כזה לא "מחשל" אותי או גורם לי להיות רגישה פחות על הכביש, אלא להפך – הוא מחזק את תחושת הייאוש שלי מביצועי מאחורי ההגה ומעלה שוב את השאלה, בשביל מה אני צריכה את כל זה.

קבעתי שיעור נוסף, רביעי במספר, ליום שני. אם היחס הזה יחזור על עצמו, אצטרך לעשות חושבים ולמצוא מורה אחר/ת. מותר להחליף מורים, וכל שלב בתהליך הזה לגיטימי ומובן, אבל… מעייף ומתיש כל כך. כרגע, אני לא מרגישה שיש לי את הכוחות לזה. מקווה שבשבוע הבא אצליח לגייס קצת אנרגיות.

מה שבאמת הורג אותי הוא שכבר עשיתי את כל זה בסיבוב הראשון, כשהייתי בת 18. למדתי נהיגה ועברתי טסט. אני לא אמורה להיות נהגת גרועה כל כך, וקשה לי להאמין שבמהלך השנים האלה שכחתי לחתולין "איך עושה אוטו", ואני מסובבת את ההגה כתלמידה טרייה. אז… למה כל הגערות? האם אני באמת צריכה לוותר על החלום ולעבור ללמוד משהו פשוט יותר, כמו סריגה בחוטי טריקו, נגינה על מצילתיים או פיסול במיונז?

בינתיים, מלקקת את הפצעים ומצטערת על כל מה שאני, ובעיקר על מה שאני לא. זה לא מקום טוב להיות בו.

 


* די, אין מצב שאתן לא מכירות את השיר.

עברתי מבחן תיאוריה לפני יומיים. בהתחשב בעובדה שזה המבחן הראשון שעשיתי מאז סיימתי את חוק לימודי באוניברסיטת בר-מינן, זה לא רע בכלל. היו לי שתי שגיאות (מותר עד ארבע שגיאות), וכמובן מצאתי את עצמי כועסת על 7 הנקודות שירדו לטמיון. מצד שני, כפי שציין המענטש, בחיים האמיתיים הנהג שאמור לתת לי זכות קדימה ממילא לא יעשה זאת, כך שעדיף להקשיב למה שקורה בכביש ולא למה שאמור לקרות לפי הספר.

העניין הוא שבספרים אני טובה. אם אפשר היה ללמוד נהיגה בצורה עיונית בלבד, לשבת ולחרוש יומם ולילה לאור העששית עם שקית ענקית של בייגלה, הייתי הופכת לנהגת מצטיינת בלי יותר מדי אה-בה-ציגלה-מה. אבל היות שבהתנסות מעשית עסקינן…

ציגלה. הרבה ציגלה. בהחלט.

היום התייצבתי לשיעור נהיגה כפול, לראשונה מזה שנת 2000. לקח לי שנייה וחצי להיזכר שדוושת הבלמים רגישה עד זוועות, ובערך מחצית מהזמן הזה להיזכר כמה זה מערער שהמורה מדבר ללא הרף, מזיז את ההגה, ואיכשהו ההרגשה היא ששום דבר שאת עושה הוא לא טוב, או לא טוב מספיק. לא שהמורה היה נוזפני מדי, הוא פשוט ירה צרורות של הוראות ללא הרף, בלי שהיתה לי שנייה להסתכל סביב, לנשום ולהגיב במתינות. תוך שתי שניות בערך קיבלתי את כל האינפורמציה שלהלן:

"תסתכלי במראה מימין, תסובבי גם את הראש, אולי בא מישהו מימין, ללחוץ על הבלם, עוד בלם, עכשיו גז, גז, קדימה, לא לפחד, צריך ללחוץ על הבלם, בלם, בלם, לא בבת אחת, גז, את יכולה לנסוע, סעי, למה לא עצרת?"

וכך לאורך כל הנסיעה. התחושה היתה של מתקפה בלתי פוסקת על כל החושים, ולמישהי שגם ככה סובלת מרגישות יתר, זה יכול להיות מאתגר עד מייאש, עם ממטרים פזורים של חוסר אונים. אומרים שחשוב להתמקד בדברים החיוביים, אז הנה כמה:

  1. חתול ג'ינג'י זינק לכביש והצלחתי לדפוק ברקס פתאומי ולא לדרוס אותו. אמנם הרכב טולטל כמו מילקשייק וניל עוגיות במיקסר נירוסטה, אבל חתול אחד ברמת גן יזכה לגחך מתחת לשפמו עוד יום אחד.
  2. אישה ירדה למעבר חצייה בזמן שהמורה אמר לי "גז, אפשר לנסוע". תיקנתי אותו שיש מישהי לפני. הוא אמר שאני צודקת. טוב לדעת שהמורה שלי לנהיגה לא בעד דריסת אנשים. אם כי היה יכול להיות משעשע אם כן.
  3.  מישהי חתכה אותנו מימין וכמעט התנגשה בנו. אני אולי לא בולמת מספיק בעדינות ונוסעת ממש ממש לאט, אבל לא גרמתי היום לשום כמעט-תאונה.

התמקדנו בחיובי? יופי. עכשיו השלילי.

  1. כל הגוף כאב לי אחרי השיעור. המתח, הסטרס, הרגישות, השרירים שלא הפעלתי כבר שני עשורים – כולם חברו יחד והפכו אותי לפקעת של עצבים מרוטים וכאובים.
  2. קיוויתי שאזכר מהר יותר במלאכת הנהיגה, אבל לפי הביצועים שלי היום, עוד חזון למועד. לטסט אני לא ניגשת בקרוב, זה די בטוח.
  3. קיוויתי שבמהלך השנים פיתחתי איכשהו עמידות למתקפת המידע מכל הכיוונים על הכביש, ולא היא. אולי קצת פחות אכפת לי לעשות טעויות, אולי אני לא רואה כל בלימה לא עדינה מספיק כטעות טראגית שתהרוס את חיי, אבל הדברים האלה כן פוגעים ושוחקים את מעט הביטחון העצמי שגייסתי לצורך העניין.
  4. נקודה אחרונה וטורדנית במיוחד: אני מתמודדת עכשיו עם אשד חצוף של מחשבות מנקרות בנוסח "בשביל מה את צריכה את זה? הרי לעולם לא תהיי נהגת טובה, ואת חסרת ביטחון ומהססת. למה להתעקש? קני לעצמך קלנועית, סעי על המדרכות במהירות ארבע קמ"ש, וזהו". קשה לי להשתיק את הקול המנקר הזה.

ביום שני בשבוע הבא שיעור נהיגה שני. האם אצליח לא לדרוס עוד חתולים ואנשים? האם אצליח ללחוץ בעדינות על דוושת הבלמים? האם אי פעם לא ארגיש כמו לא-יוצלחית על ההגה? לציגלה הפתרונים.

פורסם על ידי: vandersister | ינואר 3, 2019

ידיים על ההגה

אזהרת טריגר: לפוסט הזה יש שני חלקים. חלקו הראשון קודר ועוסק באובדנות. חלקו השני אופטימי ועוסק בראייה לעתיד. אם אינך רוצה להתעמק בחלק העצוב, אפשר לדלג ישירות לנקודה שבה מופיעה תמונה של אוגר סיבירי. תודה.


בפרפראזה על דיקנס, זו היתה שנה נפלאה, זו היתה שנה נוראה. נאבקתי בדיכאון, ורציתי למות. נאבקתי באבל, ורציתי למות. כתבתי ופרסמתי סיפורים שאני מאוד גאה בהם, ורציתי למות. נכנסתי לקשר זוגי עם איש נהדר שאני אוהבת כל כך, ורציתי למות. למדתי להכין סקונס טעימים להפליא, והייתי ממש מרוצה מעצמי. ואז רציתי למות. מה שאני מנסה לומר הוא שכמו תמיד, עדיין מכרסם הייאוש, ואני עדיין מעזה פנים נגדו.

קצת לפני סוף השנה קיבלתי בעיטה חזקה בבטן, במובן המטאפורי של המילה. תמיד כשאיש מפורסם מאבד את עצמו לדעת, אחרי התגובה הראשונית של הלם ועצב, אני מתמודדת עם רגשות מעורבים: מצד אחד, ייאוש עמוק משום שעוד אח לנשק נפל במאבק נגד המחלה הארורה. מצד שני, קנאה, כי הוא הצליח לעשות את מה שאני מעולם לא הצלחתי, ושם קץ לסבל ולייסורים שלו.

Created by Dashu83 - Freepik.com

מכרסם הייאוש

יש כללים די ברורים לכתיבה בנושא התאבדות ואובדנות. המטרה היא לכתוב בצורה שתנסוך, לפחות חלקית, תקווה לשיפור במצב, ותפנה למקורות שיכולים לעזור. למשל, עמותת ער"ן שמעניקה סיוע במצבי מצוקה, והמידע הרב באתר של ארגון הבריאות העולמי (WHO) סביב החשיבות של תמיכת הקהילה למניעת התאבדויות וסיוע לאנשים במצוקה נפשית. אני רוצה להבהיר שבשום אופן, מטרת הפוסט הזה אינה לעשות גלוריפיקציה של אובדנות או לעודד לפתרונות קיצוניים. ההפך הוא הנכון.

אבל אני חייבת להבהיר עד כמה חשוב לדבר על זה. בימים שבהם נודע על התאבדות של איש מפורסם, לא פעם אני שומעת נזיפות ותוכחה מצד אנשים ברשתות חברתיות, לאמור "אל תדברו על זה כי זה עלול לגרום לתופעה של מעתיקנים שינסו לשים יד בנפשם". את החלק השני אני מבינה. החלק הראשון קשה לי. לא לדבר על זה? "לא לדבר על זה" היא צורת החשיבה שגרמה להרבה מהצרות הללו מלכתחילה.

וזה מביא אותי למקום של כפיות הטובה, או לפחות לכשל המחשבתי שגורם לאנשים להתנצל על היותם דיכאוניים. גם כשאני יוצאת עם חברות ומבלה איתן בערב נפלא של צחוקים ואוכל טוב, הדיכאון לא עוזב אותי. הוא לא עוזב גם כשאהוב לבי מנשק אותי ואומר "אני אוהב אותך". הוא לא עוזב כשאמי ואבי מחבקים אותי. כל הדברים האלה מקלים, נותנים סיבה לחיות, מזכירים לי שלא הכל שחור, אבל חתולי שבתקרה, כמה שחור עוד יש. ואני מרגישה רע לומר לאנשים שאני אוהבת שכל האהבה הגדולה שלהם לא מצליחה להניס את השחור הזה. וחשוב לי שהם ידעו זאת. מדוע? כי ביום שבו לא אוכל להעמיד פני "בריאה", ולא אצליח לצאת מהמיטה, או אפרוץ בבכי, או אחתוך בבשרי מרוב מצוקה, חשוב לי שהם ידעו שלפחות באותו רגע, המחלה ניצחה בקרב. זה לא אומר שהיא ניצחה במלחמה.

אני מרגישה צורך להתנצל על כך שהחיבוקים שלהם לא הבריאו אותי. וזה מוזר לי, כי הרי לא הייתי מתנצלת בפניהם אם היתה לי, למשל, סוכרת. או פקקת ורידים. או קוליטיס. אבל דיכאון, משום מה, הוא משהו שאנשים רוצים לחשוב שאפשר להעלים, כולל האנשים שסובלים ממנו.

מה עובר לכן בראש כשאתן לא חושבות על שום דבר ספציפי? על אתם חושבים כשאתם מנסים להתרכז במשהו אחר? האם אתן עסוקות כל היום בהדיפה מכוונת ומאומצת של מחשבות אובדניות מהראש?

אסביר למה אני מתכוונת. לפני כמה ימים, בסוף היום, התארגנתי לשינה. ממש לפני שנשכבתי במיטה, עלתה בראשי תמונה מאוד ברורה של עצמי, עם אקדח, יורה לעצמי בראש. לא היה משהו מיוחד שחשבתי עליו באותו הרגע, עצוב או שמח. לא הייתי מדוכדכת במיוחד באותו רגע. פשוט סיימתי יום עמוס והלכתי לי לישון. המוח, מסיבותיו שלו, החליט להראות לי את עצמי מתאבדת. אז מה עושות כשזה קורה? דוחפות את המחשבה החוצה בכוח. מסיחות את הדעת במשהו אחר. משתדלות, לכל הפחות. אז למוח אין ברירה, והוא מגניב דימויים מערערים בזמן השינה, ואת חולמת דברים שאת ממש מעדיפה לא לחלום, אבל אין לך שליטה על זה, ואת קמה מותשת ועצובה.

וזה לא רק לפני או בזמן השינה, זה יכול לקרות בכל מצב. אני יכולה לשבת במסעדה עם חברות, להסתכל על הסכין שמיועדת לחיתוך הפיצה שזה עתה קיבלנו, ולראות בעיני רוחי את הסכין חותכת את עורק הקרוטיד בצווארי. לא בגלל שאני מדמיינת את זה בכוונה תחילה, זה פשוט מה שהמוח מציע לי כל הזמן. אם אעבור ליד נחל, הוא "יציע" לי לטבוע בתוכו. אם אעבור ליד שקע חשמלי, הוא "יציע" לי לנעוץ מזלג בתוכו. אם אקח את תרופותיי, הוא "יזכיר" לי שכמות מסוימת של תרופות תצליח להרדים אותי לנצח.

חשוב לי שהאנשים הסובבים אותי יבינו את זה. אין בחיים שלי מצב של "לא לדבר על זה". אם לא אדבר, הראש ימצא דרך לדחוף את זה בכל אמצעי אפשרי. אין לי מנוס מההתעסקות הזו בחוסר התוחלת של החיים. נכון, יש תקופות טובות יותר וטובות פחות, אבל ככל מחלה כרונית, אין לזה סוף. הכאב יהיה שם גם אם לא אדבר עליו. אני מקווה שלא יכעסו עלי כשאומר זאת, אבל אני לא כועסת על אנשים ש"וויתרו" והתאבדו. מישהי פעם אמרה לי שהתאבדות היא מעשה אגואיסטי, כי הוא פוגע באנשים שסביבך. והרי מוות של אדם אהוב מכל סיבה שהיא פוגע באנשים שסביבו, ואינו נחשב ל"אגואיסטי". מדוע כניעה למחלה שמייסרת אותנו נחשבת למעשה אנוכי כל כך? מה גם שאנשים דיכאוניים יודעים, או לפחות מאמינים, שמחלתם הופכת אותם לנטל בלתי נסבל על הסביבה, כך שלפי ההיגיון המעוות של המחלה, מדובר במעשה של חסד כלפי הסביבה שסובלת מאיתנו וממצבי הרוח הקודרים שלנו.

הדיון האינסופי הזה מתנהל בתוך ראשי כל יום, כל היום. יש לכן מושג כמה זה מתיש?

אתם מבינים למה אי אפשר שלא לדבר על זה?

 

מכרסם התקווה

ומההווה הקודר לעתיד הוורוד. כשהייתי בת 18, בדומה לבני גילי, למדתי נהיגה והוצאתי רישיון. מסיבות שלא ברורות לי עד היום, הצלחתי לעבור טסט שני. הייתי בוכה באומללות לפני כל שיעור נהיגה. הרגשתי כמו לא-יוצלחית מוחלטת על הכביש, חסרת ביטחון ויכולת התמצאות במרחב. ידיד שנסע איתי באותה תקופה, באחת הפעמים הנדירות שנהגתי אחרי קבלת הרישיון, טוען שנהגתי בסדר גמור. והרי זה בדיוק העניין: מה שעשיתי כלפי חוץ, ומה שהרגשתי כלפי פנים, הם שני דברים שונים. אז עזבתי את ענייני הנהיגה, החלטתי שהכביש לא נועד לאנשים כמוני, ולא חידשתי את הרישיון.

כבר זמן מה שאני חושבת שאולי הגיע הזמן לקחת שוב את ההגה לידיים. הרי אני כבר לא מי שהייתי בגיל 18, וגם הטכנולוגיה השתנתה ויש היום אמצעים שיכולים לעזור לי להרגיש יותר ביטחון על הכביש. היות שלא חידשתי רישיון, זה אומר שצריך לקחת שוב שיעורי נהיגה, לעבור שוב תיאוריה, וכן – לעבור שוב טסט, איכשהו.

למרות כל החושך, אני מאמינה שתוכנית פעולה ויעד שאפשר לייחל ולצפות לו הם דברים שמאוד עוזרים להתמודד. אי לכך, החלטתי לעשות מעשה "ג'ולי וג'וליה", ולתעד את מסע השגת הרישיון שלי בבלוג. בינתיים צברתי המלצות על מורים, הפנייה לבית ספר שמשתמש בסימולטור נהיגה לחיזוק ביטחון עצמי של הסובלים מחרדת כביש, והיום אני יוצאת להתחיל את התהליך של "הטופס הירוק", שבלעדיו אי אפשר להתחיל שיעורי נהיגה (הספקתי לשכוח ממנו לגמרי, והרי את ההתרוצצויות האלה עשיתי גם בגיל 17).

אני עוד לא בטוחה מה תהיה התדירות של הפוסטים, אבל מבטיחה להיות נאמנה למציאות, במיוחד לרגעים המביכים ביותר. כך שאם תתקלו בשבועות הקרובים בכלי רכב שמזדחל בהססנות ברחובות פתח שמיקווה, ומורה שמנסה לשכנע (בנועם ובסבלנות) את התלמידה לעבור מ-20 ל-30 קמ"ש, או לפחות ל-25*, ייתכן שזו אני. אלווה את הפוסטים בתיוג "ואנדר בדרכים", ואני מקווה שגם אם לא אצליח להשיג את הרישיון הנכסף, לפחות אוכל לשעשע אתכם בסיפורים על חוסר היוצלחיות שלי על גלגלים.

ידיים על ההגה: אני יוצאת לדרך.


* "24? לפחות 22? גיברת, יש מאחורינו שיירה. גז, מיידלע, גז!"

פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 22, 2018

זריחתה של השקיעה

האל הרומי יאנוּס, בעל שני הראשים, זכה לאורך השנים ליחסי ציבור גרועים מאוד. הנבל הבוגדני והתככן יאגו קורא לעזרתו של האל יאנוס כדי לבצע את מזימתו במחזה "אותלו" של שייקספיר; הנבל בסרט "גולדן איי", הסרט ה-17 בסדרת ג'יימס בונד, קורא לעצמו ולארגון הרשע שלו בכינוי "יאנוס" כדי לסמל את נאמנותו הכפולה. באופן כללי, "יאנוס" הפך למילה נרדפת לתיאור סוכן כפול, אדם דו-פרצופי שאין לסמוך עליו ועל מילתו.

יאנוּס המסכן! הוא החל את דרכו כאל שומר ומביא ברכה. האל המתבונן קדימה ואחורה בו זמנית היה אל ההתחלות החדשות, אל הדלתות והשערים, האל שלומד מהעבר ומהרהר בו – ובה בעת צופה לעתיד בתקווה. הרומאים נהגו להתפלל ליאנוס בתחילת כל יום, חודש ועונה בבקשת שפע וברכה, כמו גם באירועים וציוני דרך חשובים. דמותו היתה מגולפת על שערי הערים והקשתות ומתבוננת ביוצאים ובנכנסים. החודש ינואר נקרא על שמו: פרצוף אחד פונה לשנה שחלפה, ואחד מקדם את פני השנה הנכנסת. יאנוס המקורי אולי היה דו-פרצופי, אבל לא היה נוכל או רמאי. הוא פשוט ידע איך לראות את העבר והעתיד בעת ובעונה אחת.

השבוע חגגתי חצי שנה של זוגיות עם איש יקר ונפלא. נקרא לו, לצורך העניין, "מענטש". כדי לחגוג, מענטש ואני השתתפנו בסדנת מאפים (ויצאנו ממנה עם בליטה חדשה בכרס וחופן פחזניות ועוגיות מבצק פריך), ואחר כך הרמנו כוסית – יין בשבילו, מים בשבילי – ואכלנו ארוחה נהדרת. נהניתי מכל רגע, אפילו מהרגעים שבהם פוץ כלשהו בסדנה טען שאני לא מזלפת נכון את הפחזניות (אני?? שאני אטרפד הכנת פחזניות? בחיים שלי לא העליבו אותי ככה).

אך לכל אורך החגיגות, מצאתי את עצמי מהרהרת שוב ושוב ביאנוס, האל בעל שני הפנים. למעשה, יותר מזדהה מאשר מהרהרת. אני מניחה שלא מעט אנשים שמתמודדים עם מחלות כרוניות בכלל, ועם בעיות נפשיות כרוניות בפרט, יוכלו להזדהות עם ההרגשה: מצד אחד, הפנים המחייכות שלך שמורות לכיף, להנאה מהרגע, לחגיגת הכאן ועכשיו, שבו את יודעת היטב להכיר תודה ולהעריך את הברכות שזכית להן. כמו למשל, בן זוג אוהב ופחזנית טרייה. מהצד השני, הפנים העגומות שלך מופנות לאחור, ולשם את שולחת את כל מה שקשור לדיכאון הקליני שלא מפסיק ללוות אותך, אפילו לא לרגע: הפחד שמשהו ישתבש ויתפרק, הפחד שיפסיק לאהוב אותך, הדאגה שאת לא מביעה מספיק אהבה כלפיו, האשמה שאולי פגעת בו בלי להתכוון, הבושה והתסכול על כך שאפילו ברגע של אושר מושלם, לכאורה, משהו בך שחור משחור, ממאן להתעודד ואפילו שואף למות.

מענטש היקר – האעז לקרוא לו כאן, "למוד-הסבל"? הרי זו שוב התכנסות לתוך המקום של האשמה והבושה – לרוב מבין שגם כשטוב לנו יחד, יהיו לי לפעמים רגעים שבהם אתלה מבט ריק ובוהה בקיר, בזמן שהדיכאון עושה את שלו ונוגס בנפש. רגעים שבהם לא ארצה לעשות שום דבר, ואהיה עצובה ואתכנס לתוך עצמי, וזה לחלוטין לא באשמתו ולא קשור אליו. שום חיבוק לא יעזור, אף נשיקה לא תצליח למגר את המחלה. יש גלים עכורים שפשוט צריך לקבל כפי שהם ולחכות שיחלפו ויעברו דרכי ומעלי, אחרת אני שוב מאשימה את עצמי במה שאין בכוחי לשנות, ועלולה לשקוע עוד יותר בתוך הגל העכור.

כשהגל פחות מורגש, והפנים השמחות של כאן-ועכשיו מקבלות משקל רב יותר, אני נשטפת בגלים של אהבה ומשתדלת לבנות מחדש את מה שהפנים העצובות הרסו. כמו בכל מאבק, השחיקה היא עזה, וקשה במיוחד לזכור ששני הצדדים הללו הם חלק מהווייתי, וזה בסדר. מותר לשמוח גם אם יש מחשבות אפלות אי שם, ומותר לחשוב מחשבות אפלות, גם כשאת שמחה.

איך אפשר ליישב סתירה כזו? אי אפשר. אפשר רק להמשיך לחיות עם שני צידי המשוואה, בו-זמנית. להיות דו-פרצופית. לקוות שמענטש ימשיך להבין שכשאני מבקשת קצת זמן לעצמי – גם אם הזמן הזה מוקדש לישיבה ובהייה בקיר, או לצורה אחרת של רביצה דיכאונית חסרת מוטיבציה -זה רק מפני שהוא באמת ובתמים לא יכול לעזור. ואני יודעת שהוא ינסה בכל זאת לעזור, וזה גורם לי להרגיש עוד יותר רע עם חוסר היכולת שלי לצאת מהבור הנפשי הזה. ואם אני שונאת את עצמי על כך (מה שיקרה באופן בלתי נמנע), קשה לי עוד יותר להרגיש את האהבה שלי כלפיו.

המילים האלה נכתבות קצת אחרי שיאו של גל עכור, אחרת לא הייתי מסוגלת לכתוב כלל. אני לבד בבית, אחרי שביקשתי מהמענטש קצת זמן לעצמי. רציתי להרחיק אותו כדי שלא יראה אותי כשאני לא רוצה להחליף בגדים או להתקלח, כשאני אוכלת זבל מזדמן מהארון, כשאני לוקחת עוד כדור להרגעה או כשאני שוכבת ונאנחת ומחכה, פשוט מחכה. אני לא רוצה שידאג. אני רוצה להרגיש שאני יכולה להפנות אליו את הפנים השמחות והאוהבות שלי, כפי שמגיע לו באמת.

יש דרכים רבות לתאר את הדיכאון. הוא הענן השחור, הכלב השחור, הבור ללא תחתית, האצבעות הקרות שלופתות את הלב, ה"לא-כלום" שבולע את כולם ואת הכל. אני רוצה להאמין שהבחירה שלי ביאנוּס כסמל לחיים עם דיכאון היא בחירה מתוך תקווה ולא מתוך ייאוש. זו התפילה שלי. אני מייחלת שעל כל דלת שתיסגר עלי, תהיה אחת שתיפתח, ועל כל תחושה של סוף, מוות ואבל, תהיה תחושה של התחלה חדשה, לידה ורצון לחיות. כל זה מתוך ידיעה ברורה שרוב הזמן, בדיכאון כמו בדיכאון – הדלתות הנפתחות כואבות לא פחות מאלה שנסגרות.

רק קושיה אחת עוד נותרה ללא מענה: אם אני יאנוּס, זה אומר שבמקום פחזנית אחת מגיעות לי שתיים, אחת לכל פה?


לקריאה נוספת: פוסט וגם פוסט
האתר של Black Dog Institute

פורסם על ידי: vandersister | יוני 24, 2018

במקום שבו אין נשים, השתדלי להיות, אישה

למי מכן שלא אוהבת לקרוא את כותרות העיתונים (ואני ממש לא מאשימה אתכן): היום התפרסם כי בית המשפט המחוזי בתל אביב התיר את קיום האירוע של חב"ד בכיכר רבין, המכונה "משיח בכיכר", ודחה את טענת ארגוני הנשים כי האירוע כופה הפרדה מגדרית פסולה. השופט ורדי קרא לפשרה ול"התחשבות בנקודת המבט של הצד השני", ולא זו בלבד אלא שנזף בארגוני הנשים במילים "תשמרו את הטענות שלכן למקרים יותר חשובים. זה הציבור שזו ההלכה שלו וצריך לכבד את זה". שתי הערות לגבי הפסיקה הנ"ל:

1. ההערה הראשונה נוגעת לכבוד הדדי. נעזוב לרגע את ההסגברה הבוטה של כבוד השופט, שבדומה לגברים רבים אחרים שמשוכנעים שהם מאוד ליברליים, מנסים ללמד את הפמיניסטיות "איך עושות פמיניזם, אבל כמו שצריך". נתייחס לרגע לצד השני של הטיעון שלו: שזו ההלכה של הציבור החרדי וצריך לכבד את זה.

למה?

מדוע, כבוד השופט?

אם ההלכה היתה אומרת שצריך לזרוק את כל השופטים מהגג, גם אז היית אומר ש"צריך לכבד את זה"? מסופקתני. צריך לכבד בני אדם באשר הם, זה נכון. אבל אם תורתו (אומנותו) של מישהו גורסת שרצוי ואף מותר לו לשעוט לעברך עם גרזן ולקצוץ את גופך לפיסות מדממות, לא ייתכן שדתיותו של אותו איש תעמוד לו כהצדקה לפגיעה באחר. אז למה "צריך", כבוד השופט? אולי אפשר לומר "ראוי", או "כדאי", או "מומלץ", או "מן הנימוס הוא", "בתנאים מסוימים אפשר" – אבל "צריך"? צריך צד אחד לכבד צד שני שפוגע בכבודו של הראשון, אם הדבר נעשה בחסות הדת?

אבל נשים, כידוע, מוחלות על כבודן יום יום ושעה שעה, ואם אין הן מוחלות, אחרים עושים זאת בשבילן ואף מזלזלים וגורסים כי הן יכולות לשמור את הטענות שלהן "למקרים יותר חשובים" (כמו כן: למה טענות? למה תמיד משתמע שנשים מקטרות, מייללות, מתלוננות, ולא מעלות נימוקים צודקים ולגיטימיים?).

2. ההערה השנייה נוגעת למחאה. זמן קצר אחרי פרסום הידיעה על החלטת בית המשפט, התחלתי לשמוע חברות מדברות על התאספות בכיכר כדי למחות על ההפרדה. יש אפילו דף אירוע בפייסבוק שקורא להתכנסות שקטה (לא הפגנה) כדי להראות נוכחות. יש הטוענים שאין טעם במחאת נגד, ושהנוכחות של הפמיניסטיות במקום רק תתרום לעניין באירוע של החב"דניקים עצמם. במילים אחרות, יש החושבים שזה לא מהלך אפקטיבי כי הוא לא יביא לשינוי המיוחל.

לגיטימי לחשוב כך. ובכל זאת, אני אנסה לשכנע אתכן מדוע נקודת מבט כזו היא מסוכנת.

המאבק על הסטטוס קוו אינו קרב בודד. זוהי מלחמת התשה ממושכת, שכרגע, לפי כל הסימנים, אנחנו מפסידות בה. פעם, לפני עשרות שנים, גברים ונשים היו יכולים ללכת לכותל המערבי זה לצד זו, בלי שום בעיה. הידעתן? בקרב הזה כבר הפסדנו.

פעם, לפני זמן לא רב כל כך, איש לא היה מעלה בדעתו לשלוח נשים לחלק האחורי של האוטובוס הציבורי, גם לא "בהסכמה", ואיש לא היה מעלה בדעתו להקים נשים ממקומן ולקרקע מטוס שלם בגלל שכמה גברים משתוללים ומסרבים לשבת ליד נשים, או אפילו לדבר איתן. גם בקרב הזה, אליבא ד'אל-על, הפסדנו.

פעם, כשהסבתות שלנו היו חלוצות ולחמו בפלמ"ח, איש לא היה חושב להעיר להן על אורך מכנסיהן. היום, נערות גיבורות נאלצות להילחם בבתי הספר (שאין בהם הדתה. מה פתאום הדתה) שנוזפים בהן ושולחים אותן הביתה על לבישת מכנסיים קצרים – בזמן שהבנים חופשיים ללבוש מכנסיים קצרים ואין פוצה פה. במקרים חמורים גם נאמר לבנות שזה "מסיח את דעתם של המורים", אמירה שמגבירה את אווירת החיפצון המיני ומטרתה לגרום לנערות להתבייש בגופן. הקרב הזה עדיין ניטש בבתי הספר, ולמען האחייניות וגם האחיינים שלי, אני מקווה שלא נפסיד בו.

אבל, כשיותר ויותר נשים עומדות על שלהן ומסרבות לוותר על מקומן, מסרבות להתפשר על גופן, מסרבות להסתיר את עצמן, מסרבות להשתיק את קולן, הקרב עדיין נמשך. כל אחת מאיתנו שעושה זאת תורמת להמשך המאבק, גם אם היא לא מצליחה לנצח בו בבת אחת (קרי: גם אם המחאה שלה לא בעלת תוצאה אפקטיבית מיידית).

אז אם אתן באות מחר לכיכר – ואני מקווה לראות לפחות כמה מחברותיי שם – אל תבואו כמנצחות. אל תבואו אם אתן רוצות לשנות את הסטטוס קוו במחי יד. אל תבואו כי אתן רוצות "לפוצץ את האירוע". בואו כי אתן רוצות להיאבק, ומוכנות להמשיך להיאבק, ומסרבות להפסיק להיאבק, וכי זכותכן להיאבק על מה שחשוב לכן, גם אם שופט כלשהו טוען ש"יש דברים חשובים יותר". לפעמים, הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולות לעשות הוא להראות שאנחנו כאן, ואנחנו לא הולכות לשום מקום. להתראות במרחב הציבורי.

 

פורסם על ידי: vandersister | אפריל 12, 2018

גאווה ודעה צלולה

בעקבות הקמפיין של שרת התרבות מירי רגב לרגל 70 שנות עצמאותה של ישראל, יצא לי לחשוב על האמירה הנחרצת של הקמפיין, "יש במה להתגאות". נדמה שלאחרונה יש בלבול בין שני מושגים: אהבה וגאווה, כשהאחד מזוהה משום מה עם השני באופן מוחלט. תמונת המציאות הרבה יותר מורכבת.

נניח שיש לכם ילד בן ארבע. הוא חמוד ומתוק ומתולתל, למד כבר לצייר ולכתוב אותיות, כולו מחמדים. יום אחד, בזמן שאתם בקניות בסופר, הילד משתטח על הרצפה ופוצח בהשתוללות, הידועה גם בשם טנטרום, כי לא הסכמתם לקנות לו עוד ממתק. אתם מסבירים לו בהיגיון – קודם ארוחת ערב, אחרי זה ממתקים. לא עוזר, הילד ממשיך לצרוח. אתם מנסים לעשות איתו עסק – טוב, תקבל ממתק אבל תאכל אותו אחר כך, לא עכשיו. קדחת. הילד צועק ומשתולל, חובט בידיים וברגליים ברצפה, לא מוכן לשמוע. כל הקונים והקונות שולחים בכם מבטים עצבניים. אתם גוררים את הילד, בעודו צורח ובועט, לכיוון הקופות. לא שעתכם היפה ביותר כהורים, לא שעתו היפה ביותר כבנכם המוצלח.

האם תפסיקו לאהוב אותו בגלל הטנטרום? בוודאי שלא.

האם אתם גאים בו על הטנטרום? בוודאי שלא. יש הרבה דברים אחרים שאפשר להתגאות בהם, אבל המעשה הספציפי הזה הוא לא סיבה לגאווה. הילד פשוט התנהג לא יפה, אין מה לחגוג בזה. אבל הוא עדיין ילדכם האהוב והמוצלח.

נקפוץ קדימה לגיל 16. ילדכם עושה חיל בבית הספר, אהוב על חבריו, מביא לכם נחת. יום אחד מתקשרת מנהלת בית הספר, ומספרת שהילד שלכם וחבורת ילדים אחרים התעללו בבן כיתתם. הרביצו לו, השפילו אותו. היצר ההורי מעורר אתכם להגן על הילד בכל מחיר, ומצד שני גורם לכם לכעוס עליו ולהתבייש בו. סביר שתודיעו לפרחח ש – א. הוא צריך להתנצל בפני הילד שנפגע, ב. אין טלוויזיה, מחשב ופלייסטיישן עכשיו לחודש לפחות, ו-ג. מה זה ההתנהגות הזו?? ככה חינכנו אותך??

האם תפסיקו לאהוב אותו משום שהתנהג כפרחח ובריון? בוודאי שלא.

האם אתם גאים בו בגלל המעשה הזה? בוודאי שלא. אבל אתם עדיין ההורים שלו. תרצו לברר מה בדיוק קרה שם. אולי החברים שכנעו אותו להצטרף אליהם והוא בכלל לא רצה לפגוע בילד האחר. אולי הילד הזה פגע בו לפני כן – לא תירוץ, אבל נסיבות מקלות. אולי אתם-עצמכם לא נותנים לילד מספיק תשומת לב לאחרונה והוא פורק כל עול? תהיה לכם ביקורת רבה כלפי המעשים שלו, אבל לא תפסיקו לאהוב אותו.

ועכשיו, בואו נניח שהילד בן שבעים. מאחוריו שנים רבות של עשייה ברוכה, הישגים מלוא הטנא, סטארט-אפים להתפאר וטכנולוגיה מעוררת קנאה. עם זאת, במקביל, הילד מסובך בסכסוך דמים שבו הוא הכובש והקלגס, חייליו צוחקים ומתבדחים בזמן שהם יורים באנשים למוות, הוא מעורר קיטוב ושנאה בין פלגים שונים בחברה, הוא מקפח את ענייו ומסכניו ומרפד את כיסיהם של עסקניו וטייקוניו על חשבון הציבור – בקיצור, איים קטנים של נחת בים הולך וגואה של בושות. אתם מסתכלים על הילד ומאוד רוצים להיות גאים בו, אבל מיום ליום השחיתות פושה בו ומכלה כל חלקה טובה. גם הדמוקרטיה שלו נשחקת: נציגי הציבור שלו מתנהגים כשליטים אבסולוטיים במקום כנבחרים המאיישים תפקיד זמני לטובת הציבור. חלקם מעורבים בחקירות ופרשיות שחיתות, חלקם ישבו או יושבים עדיין בבית הסוהר. חלקם ישבו בבית הסוהר אחרי שמעלו באמון הציבור, ואז חזרו בדיוק לאותו מקום שממנו מעלו באמון הציבור.

קצת קשה להתגאות בילד הזה.

האם זה אומר שאתם לא אוהבים אותו? לא, ממש לא. לו יכולתם פשוט לומר "שייחנק לו עם השחיתות שלו, מה אכפת לי", היה לכם יותר קל. אתם מרגישים רע כי אתם רוצים להיות גאים בו. אתם רוצים להתמקד בדברים הטובים, אבל אתם לא יכולים להתעלם מהדברים הרעים, ויש כל כך, כל כך הרבה מהם.

לפני כמה שעות נחשפתי לראשונה לתגובות של כמה חמומי מוח לבת למשפחה שכולה, שחטאה בחטא הנורא מכל: היא מחזיקה בדעות שמאלניות. מסתבר שיש כאלה שחושבים שאנשים ששכלו את יקיריהם במערכות ישראל צריכים רק לסתום את הפה ולהיראות עצובים, ואם הם פותחים את הפה, להביע דעות ימניות בלבד. הרוע, הארס והשנאה הבוטה בדבריהם של התוקפים הלאומנים הדהימו אותי בעוצמתם. הם ממהרים מדי לתייג אנשים כשונאי ישראל וכחורשי רעתה, אם אלה לא מהללים ומשבחים כל דבר שישראל עושה ומצדיקים כל מעשה נבלה בשם הפטריוטיות. זו, יותר מכל דבר אחר, המורשת הרעילה והמשחיתה של עידן ביבי.

אני מכירה הרבה הורים שהציגו בפני בגאווה את ההישגים של הילדים שלהם. הורים תמיד שמחים להראות תמונות של הצאצאים, תעודות בית ספר, ציורים יפים. אף הורה עוד לא הצביע לי על הקיר המלוכלך בביתו ואמר "תראי, הילד שלי מרח את הקקי שלו על הקיר. אני כל כך גאה בו, נכון שהוא הילד הכי מוצלח בעולם?"

כי בקקי לא מתגאים. קקי מנקים, ויפה שעה אחת קודם. וגם את הקקי הנוכחי נחליף, במהרה בימינו, בבחירות דמוקרטיות. לתפארת מדינת ישראל.

פורסם על ידי: vandersister | פברואר 27, 2018

השטר שהתחפש

אומרים שהחומר הטבעי הקשה ביותר הוא יהלום. יהלומים יכולים לחתוך זכוכית, מתכות וחשבונות בנק בלי שום בעיה. החומר העיקש ביותר בטבע, לעומת זאת, הוא הג'ל הזה שמשתמשים בו בבדיקות אולטראסאונד. הבוקר עברתי ב"מכון מור" בדיקת שד תקופתית, וכצפוי התמלאתי בכמויות של החומר החלקלק הזה, שלקח לי זמן רב להפתיע להיפטר מהשאריות שלו. וזה הזמן להזכיר: אנא, היבדקו. התגברו על חוסר הנוחות ועל התחושות הלא נעימות, ודאגו לעצמכן. עד כאן תשדיר תעמולה לגילוי מוקדם של סרטן השד.

בצאתי מן המכון, נתקלתי בכספומט. היות שהמרשרשים קצת פחתו בארנקי, ניצלתי את ההזדמנות כדי להצטייד בכמה שטרות. המכונה טרטרה וקרקרה כדרך בנות מינה, ואז הוציאה לי מספר שטרות בחריץ המיועד לכך. נטלתי את השטרות, העפתי בהם חצי מבט, ואז עצרתי בחריקת בלמים. משהו בשטר העליון לא היה הגיוני.

מאה גולדברג

פניה היפות והנבונות, צרובות החמה, של המשוררת לאה גולדברג לא נראו. במקומן לקח איזה בן בליעל מרקר והשחיר את יפי תוארה. ראיתי בפייסבוק תמונות של שטרות כאלה, וחשבתי לתומי שרק מתי מעט, אחוז אפסי כלשהו של שטרות הושחת בצורה כזו. ובכן, בבני ברק בבוקר חג הפורים הגיע לידי כזה שטר וגרם לי לעגמת נפש רבה. עמדתי באמצע הרחוב, פניה המושחרות של המשוררת בידי, ולא ידעתי מה לעשות. להשליך את השטר לפח? הרי זה כסף. לקלל נמרצות את המטומטם קהה-הנפש שעולל זאת? כבר עשיתי, אבל זה לא פתרון.

ואז נזכרתי במילותיה של המשוררת עצמה:

האמנם עוד יבואו ימים
בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף כף רגלך ילטף
בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותמתק דקירתם

גולדברג כתבה על זוועות גרועות בהרבה מאשר השחרת פני נשים בציבור, אלא שאני מרשה לעצמי לאמץ את עמדתה גם כאן. זוועות היו ועוד יהיו, ואנו שומרות על זכותנו להמשיך ולהלך, בסליחה ובחסד, לחוש את יפי הטבע, ולאהוב.

בתקופה האחרונה כולנו נתקלנו באמירות כאלו ואחרות של רבנים צבאיים, קובעי דעה שמשפיעים בסופו של דבר על כולנו, כי ההלכות וציוויי הדת מחלחלים גם לחיי החילונים. על אחת כמה וכמה במדינה כמו ישראל, שהדת משמשת בה קרדום לחפור בו ושיש בה יראת כבוד מנדטורית וממוסדת כלפי הדת, לא משנה כמה היא רחוקה מהשקפת העולם שלנו. קו ישר עובר בין האמירה של הרב קלנר מהמכינה הקדם-צבאית עלי, "בחורילות כאלה, בימינו הורסים את הנשים עד שאין נשים", לבין הזלזול הבוטה ביכולות של נשים שמשרתות בצבא (או לצורך העניין, פעילות בחיים הציבוריים). קו ישר עובר בין אמירות של הרב הצבאי הראשי על כך שמותר לאנוס נשים בעת מלחמה, על כך שנשים אינן יכולות להעיד בבית משפט מפני שאופיין "הסנטימנטלי" לא מאפשר זאת, על כך שחייל קרבי מקסימום ישרת לצד "פקידה פלוגתית", לבין הדיבור מעל הראש של נשים ולא אליהן שכל כך נפוץ בתרבות הישראלית. השיח עוסק בשאלה "מה אנחנו צריכים להרשות לנשים לעשות", במקום בשאלה "מה נשים, שהן בני אדם שווים לכל דבר, רוצות לעשות".

אבל כל הדיבורים האלה מכוונים רק לקהל דתי-מסורתי, לא כן? אני יכולה להתעלם מדברי הרב. אין להם השפעה של ממש על החיים שלי כאישה חילונית. או שיש להם? האם מותר לי להתחתן כרצוני, להתגרש כרצוני, לאהוב כרצוני, להתלבש כרצוני ולשיר כרצוני בכל מקום? האם מותר לי להראות את פני, פני אישה, בכל מקום?

השטר שבידי אמר ההפך.

אלא שנשים הן יהלומים. אנחנו החומר הקשה ביותר שבטבע. אנחנו נמשיך ללכת בשדה, נרגיש את דקירות העשבים השוטים ברגלנו, ותמתק לנו דקירתם. אנחנו כבר יודעות שהעשבים הללו, על אף שהם רועשים ומציקים – זמנם עבר. העולם הזה כבר גדול עליהם, ויום אחד יטבעו בו, הם ודברי הבלע שלהם. האיש שהשחיר את פניה של המשוררת בא לבזות, ויצא מבוזה. רק על אומללותו, ספון ודחוק בפינה הקטנה והעלובה של השקפת העולם שלו, העיד במעשה הזה. שנאתו ופחדיו מפני נשים העבירו אותו על דעתו, עד כדי כך שאינו יכול להתמודד עם דיוקן פשוט ותמים של משוררת. כמה הוא חלש ועלוב.

כשיבוא הזמן להוציא את כספי שהרווחתי ביושר כאישה עמלה ושוות זכויות, אשתמש בשטר הזה בגאווה. הייתי אומרת שאקדיש אותו לקניית משהו נשי במיוחד, כמו תחבושות הגייניות או טמפונים, אבל למען האמת זה ממש לא משנה. בניגוד למשחיר השטר, אני לא רואה בעצמי את סך המאפיינים הביולוגיים שלי.

אולי אקנה לי ספר שירים.

 

פורסם על ידי: vandersister | ינואר 17, 2018

כל מה שלא אמרתי

למרבה הצער, יצא לי לראות לא מעט רופאות ורופאים בחודשים האחרונים. הגוף שלי החליט לעשות הסבה מקצועית לערימת גרוטאות, וכתוצאה מכך נאלצתי לבקר אצל נוירוכירורגית, אורטופד, אנדוקרינולוג, קרדיולוג וכירורג, ובין לבין גם אצל רופאת המשפחה, טכנאי רנטגן ואולטראסאונד שונים ואינספור פקידות לטופסי 17.

אבל רק אחד מכל אלה חייב עכשיו לבקש סליחה מהכרית שלי.

הכירורג.

ולא סתם כירורג, כירורג שד.

לכל אחת ואחד מאיתנו יש את הרופא/ה שאנחנו שונאים ללכת אליה או אליו. אצל רבים זה רופא השיניים והכלים המפחידים שלו, לאחרים זה הגסטרואנטרולוג והבדיקות הפולשניות שלו, ולנשים רבות זה הגינקולוג/ית שביקור אצלו/ה כרוך לא רק בבדיקה מכאיבה אלא גם בטראומה נפשית.

אצלי, זה כירורג השד.

מאז שמירב חלתה, אני אצלו כל שנה כמו שעון. היתה רק הפסקה ארוכה אחת של חצי שנה שבה דחיינתי את התור שלי. אחרי שמירב נפטרה. ואז חזרתי אליו, כי חשוב להיבדק. למעשה, חשוב לי להדגיש – שום דבר ממה שאכתוב כאן לא סותר את העובדה שחייבות ללכת לבדיקה הזו. אנחנו חייבות את זה לעצמנו ולבריאות שלנו, עם כל חוסר הנעימות, ואפילו אם הרופא קצת פוץ.

הרופא הזה לא התחיל את דרכו אצלי כפוץ. להפך. למעשה, המלצתי עליו לא פעם. הוא תמיד היה רציני, מקצועי, אולי קצת חמור סבר אבל באופן כללי מהימן ונוסך ביטחון. אני יודעת שהוא לא קרוב אלי בשום צורה, אבל הרגשתי תמיד שהוא שומר עלי, בדרכו המיוחדת, מפני הסרטן. היה נחמד לחשוב שיש לי בן ברית במלחמה נגד המחלה הארורה.

עד היום.

הגעתי לקליניקה במצב רוח מרומם. היה לי יום טוב, הספקתי לא מעט, פגשתי חבר, ראיתי קשת בענן, כל כך יפה שצילמתי עשרות תמונות שלה. נכנסתי לחדר הרופא בחיוך. הבדיקה הידנית עברה ללא תקלות, וקיבלתי כמו תמיד את ההפניות לממוגרפיה ואולטראסאונד. הכל היה תותים ונצנצים.

ואז הרופא שאל מה ה-BMI שלי. כתבתי כבר בעבר, ויותר מפעם אחת, מה דעתי על ה-BMI, ועד כמה המדד הזה מטופש ולא רק שלא תורם שום דבר אלא גורם נזק של ממש – נפשי ופיזי. הרופא התחיל לערוך חישוב משלו של משקל וגובה, והודיע לי שה-BMI שלי הוא בלהבלה שקרכלשהו. לא אכפת לי, בכנות. זה מספר. תבחרו מספר רנדומלי, זה ה-BMI שלי. פאי. גוגול. חתך הזהב. מהירות האור. אבל הכירורג התעקש, על משהו שאינו בתחום שלו. כדי לקנח את החוויה המשפילה, הוא הוסיף ושאל את השאלה שאף פציינטית עם עודף משקל (וגם בלי) לא רוצה לשמוע, בפעם המיליון ושתיים עשרה:

"את לא רוצה לעשות ניתוח קיצור קיבה?"

בעת כתיבת הדברים האלה, יש לי פנאי לחשוב על תשובה הולמת. אבל כשאת באחד המצבים הכי רגישים שלך, קשה לך לחשוב על מענה מתוחכם. לכן רק פלטתי במהירות: "רק אם אתה רוצה להרוג אותי."

"למה להרוג?" תהה הרופא. "כי אסור לי," השבתי, "פיזית ובעיקר נפשית, אסור לי באיסור חמור לעבור את הניתוח הזה". הרופא הפטיר "אוקיי" במין חיוך עקום, שרמז שהוא חושב לעצמו "עוד שמנה אחת עם תירוצים". יצאתי מהקליניקה ובעטתי בגדר האבן, פעולה שלא תרמה דבר מלבד כאב בברך ובגב. חזרתי הביתה, השלכתי את הדברים שלי על הרצפה, לקחתי את הכרית שעליה אני ישנה, וצרחתי לתוכה כמו שלא צרחתי כבר שנים.

גם אם הייתי נכנסת לחדר הרופא עם דף נייר שעליו מודפסת תשובה מפורטת, סביר שהוא לא ממש היה מקשיב. לא מעניין אותו מה נסיבות החיים שלי. לא מעניין אותו בכמה חזיתות אני נלחמת, אילו פשרות אני נאלצת לעשות ומה המצב הנוכחי שלי מבחינה תזונתית. עם זאת, אני מרגישה צורך לומר את הדברים. הנה כל מה שלא אמרתי לרופא.

"לגבי שאלתך, דוקטור:

אני בת 41. רוב חיי הייתי עם עודף משקל כזה או אחר. למעט דיאטת אור שמש, ניסיתי את כולן. אני מכירה את הגוף שלי יותר טוב מכל אחד אחר. הגוף הזה לא אוהב שבאים אליו בגישה שתלטנית ואגרסיבית. זה כולל 'דיאטות הרזיה' מכל סוג, התעמלות מוגזמת, אכילה לא מאוזנת וכל מיני כדורים משלשלים שכבר ניסו לדחוף לי בעבר, ובטח ובטח שזה כולל גם ניתוח שבו כורתים 80% מהקיבה שלי ומשאירים אותי עם כאבים חזקים וחוסר יכולת לשתות יותר מכפית מים אחת בשעה. למעשה, לא הייתי בבי-אמ-אמו שאני נמצאת בו היום אלמלא אפקט היו-יו של הדיאטות הקודמות. לכן, העדפתי להתחיל להתייחס לגוף שלי יותר בסלחנות, כי יש די והותר במה לטפל. הנה רשימה של כמה מהדברים שאני מתמודדת איתם בימים אלה:

  • דיכאון קליני
  • אוסטיאוארטריטיס
  • פריצות דיסק ושבר בחוליה
  • גסטריטיס
  • התקפי חרדה
  •  התקפי טכיקרדיה
  • אורתוסטטיזם
  • חוסר בברזל
  • חוסר בחומצה פולית
  • חוסר בוויטמין D
  • אכילה בולמוסית/רגשית
  • המוגלובין נמוך
  • דיכאון קליני

הסיבה שהדיכאון מופיע פעמיים, דוקטור, בהתחלה ובסוף, היא שהדיכאון צובע את כל יתר הבעיות בשחור. אם יש בעיה וגם דיכאון, הדיכאון יהפוך אותה לגרועה שבעתיים. למשל, כשאתה אומר לי 'למה שלא תעשי ניתוח קיצור קיבה', הדברים שלך עוברים דרך הפילטר של הדיכאון ואני שומעת 'לא אכפת לי כמה קשה לך לקום בבוקר או ללכת לישון בלילה, לא אכפת לי שאת סובלת מהפרעות אכילה, לא אכפת לי שום דבר חוץ מזה שהתחת שלך שמן, אז אני רוצה לחתוך ממך חתיכות כדי שה-BMI יהיה מרוצה'.

עוד דבר אחד, דוקטור. לפני כשבועיים וחצי הלכתי, בחרדות אימים, לתזונאי. איש טוב שבמשך שעה וחצי של פגישה לא אמר את המילים 'דיאטה' ו'קלוריות'. מאז שנפגשתי איתו, התזונה שלי השתפרה פלאים, התקפי האכילה הרגשית הצטמצמו למינימום, ובעידודו הנמרץ התחלתי גם ללמוד צ'י-קונג, סוג של התעמלות שמבוססת על אמנות לחימה. אתה מבין, דוקטור, אני מנסה לא להתייחס לגוף שלי כאל ערימת גרוטאות. אני מנסה לעשות את מה שנכון עבורו. זה כולל לא להתייחס אליו כאל שק פתטי של שומן אלא ככלי הכי טוב שיש לי, שמכיל את כל מה שאני – כולל המוח והנפש.

לבסוף, כי חשוב לומר את זה: באופן רגיל, ולפני שהתחלתי את התהליך של ניסיון להחלמה, התוצאה של האמירה שלך על הניתוח הבריאטרי היתה שהייתי חוזרת הביתה ואוכלת את כל תכולת המקרר והארונות מרוב עצבים ותסכול, ובוכה, ומרגישה עוד יותר חרא עם עצמי. היות שלאחרונה אני חזקה מספיק כדי לנסות ולחיות בשלום עם הגוף שלי, עשיתי משהו אחר. חזרתי הביתה, צרחתי את התסכול שלי לתוך הכרית, כתבתי את התסכול שלי כאן בבלוג, סיפרתי על התסכול שלי לחברות, ונשמתי עמוק. מה שאני מתכוונת לעשות עכשיו הוא בדיוק מה שהתכוונתי לעשות לפני שדרכת לי על הנפש: לטפל בגוף שלי. לתת לו תזונה נכונה, לעשות תנועות התעמלות שירככו את הכאבים בשרירים ובעצמות, ולא לחשוב שה-BMI הוא גזר דין וסוף פסוק, שקובע שחיי אינם חיים.

בתודה, הפציינטית השמנה שלך, שבכלל באה לבדיקת שד ולא מבינה למה נפלת עליה עם ה-BMI. כמו כן, אתה חייב איזו התנצלות קטנה לכרית שלי."

מילה אחרונה של אזהרה: כל מי שיכתוב בתגובות לפוסט הזה משהו בנוסח "מה את רוצה, עודף משקל זה באמת לא בריא" ו/או "הרופא רק דואג לבריאות שלך", יחטוף את שאריות העצבים שלי. ייתכן שזה יבוא בצורת תחת של בעל חיים כלשהו, ייתכן שבצורת שיר יודל מעצבן, ייתכן שפשוט אמחק את התגובה. אבל בחיאתק, אם הגעתם עד כאן וזו התגובה שלכם, כנראה שהבנת הנקרא שלכם לא משהו. שלא לדבר על הרגישות לסבל הזולת.

אני מסרבת להתבייש בזה שאני שמנה. אני מסרבת לתת לשומן להגדיר את מי ואת מה שאני. אני מסרבת להמשיך לפגוע בעצמי כי אנשים טיפשים לא מצליחים לראות מעבר למשקל שלי.

וזהו.

פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 20, 2017

סיבת המוות: שיחתכם חשובה לנו

הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי. הפרטים שונו עקב רצון לשמור על פרטיות וסודיות רפואית, וגם כי כך אני אוהבת לכתוב, אבל השתלשלות האירועים מיוצגת נאמנה.


(מערכה ראשונה. משרד הרופאה המומחית. הפציינטית ואנדר מגיעה לתור מעקב אחרי התקף כאבים חריף, ובידיה תוצאות בדיקות.)

רופאה מומחית: טוב, לפי הסריקה האחרונה, יש לך קריסה חלקית של חוליה 8/ג' בעמוד החצוצרה. יכולות להיות לזה כמה סיבות, אבל יש סבירות גבוהה שזה נגרם עקב מצברפואימדאיגיטיס, אז אני מפנה אותך לצילום של כל עמוד החצוצרה כדי לוודא שאין עוד קריסות עקב מצברפואימדאיגיטיס. אם זה הולך ומתפשט, זה עלול לגרום נזק בלתי הפיך לעמוד החצוצרה וצריך לטפל, אז אני רושמת שזה מאוד דחוף. רצוי שתעשי את הבדיקה תוך חודש לכל היותר. בצורה פחות דחופה, בצעי גם בדיקות של צפיפות הגזר ומיפוי הכרובית.
ואנדר: תודה, דוקטור. אקבע תור לבדיקות כמה שיותר מהר.

(מערכה שנייה. הבוקר שלמחרת, משרד רופאת המשפחה. הפציינטית ואנדר מגיעה עם ההפניות מהרופאה המומחית כדי להמיר אותן להפניות של קופת החולים.)

רופאת משפחה: כן, אני רואה שהיא רשמה שזה דחוף, אבל זה לא מספיק בולט. שנייה (שולפת מרקר) אני אדגיש את זה, כדי שיראו במשרד.
ואנדר: את חושבת שיאשרו לי את טופסי ה-17 לכל הבדיקות?
רופאת משפחה: אני מקווה. ארשום להם גם במחשב שזה דחוף. הנה הפנייה לסריקה של החצוצרה הצווארית, החצוצרה המותנית, החצוצרה החצוצרית והחצוצרה הישבנית. לכל אחד צריך טופס 17 נפרד. והנה גם לצפיפות הגזר ומיפוי הכרובית.
ואנדר: תודה, דוקטור.

(מערכה שלישית. באותו יום, מזכירות המרפאה. הפציינטית ואנדר מגיעה עם ההפניות ממרופאת המשפחה כדי להגיש אותן ולבקש טופסי 17.)
מזכירה: את צריכה אישורים לכל אלה?
ואנדר: כן. הרופאה אמרה שצריך לבדוק כמה שיותר מהר.
מזכירה: טוב, אני אפקסס לרופא המחוזי, מקווה שיאשרו הכל.
ואנדר: תודה לך.

(מערכה רביעית. שלושה ימים אחר כך, טופסי ה-17 הדחופים אושרו על ידי הרופא המחוזי. הפציינטית ואנדר פונה למכון בדיקות ששמו מתחרז עם קור קר. המתנה של חצי שעה בטלפון.)

פקידה: קור קר שלום, מדברת צילה, איך אפשר לעזור?
ואנדר: שלום צילה, שלחתי לכם לפני שלושה ימים הפניות וטופסי 17 לבדיקה סופר-דחופה של סריקת עמוד החצוצרה עם חומר ניגוד, רציתי לוודא שהטפסים הגיעו?
פקידה: אם שלחת רק לפני שלושה ימים אין לי דרך לבדוק. צריך לחכות חמישה ימי עסקים, ואז אנחנו שולחים הודעת סמס לאישור קבלת ההפניה. אנא המתיני בסבלנות.
ואנדר: אוקיי. תודה.

(מערכה חמישית. עברו שמונה ימי עסקים, לא הגיעה הודעת סמס. טלפון למכון קור קר. המתנה של רבע שעה.)

פקידה: קור קר שלום, מדברת גילה, איך אפשר לעזור?
ואנדר: שלום גילה, שלחתי לכם לפני שבוע וחצי הפניות וטופסי 17, האם התקבלו?
פקידה: לא קיבלת סמס לאישור? אנחנו שולחים סמס לאישור.
ואנדר: לא קיבלתי סמס לאישור. לכן רציתי לבדוק.
פקידה: אם שלחת, זה בטח הגיע.
ואנדר: ובכל זאת, תוכלי לוודא בבקשה?
פקידה: (בודקת) טוב, הטפסים לא הגיעו. תוכלי לשלוח שוב?
ואנדר: אבל… זה אומר ששוב צריך לחכות עד שבוע לתשובה לפני שבכלל יתאמו את הבדיקה, לא?
פקידה: לא קיבלנו את הטפסים. בבקשה שלחי שוב.
ואנדר: אוקיי… תודה.

(מערכה שישית. עבר שבוע וחצי. לא הגיעה הודעת סמס. טלפון למכון קור קר. המתנה של עשרים דקות.)

פקידה: קור קר שלום, מדברת דיצה, איך אפשר לעזור?
ואנדר: (אנחה) שלום דיצה, שלחתי שוב טפסים אחרי שאמרו לי שלא התקבלו כששלחתי לפני שבוע וחצי, תוכלי בבקשה רק לוודא שהפעם הגיעו?
פקידה: (בודקת) כן, הגיעו.
ואנדר: האח!!
פקידה: יצרו איתך קשר בסמס תוך חמישה ימים כדי לקבוע תור.
ואנדר: הידד! תודה!

(מערכה שביעית. עברו שבועיים וחצי. לא הגיעה הודעת סמס. אין תור. טלפון למכון קור קר. המתנה של שמונה דקות בלבד.)

פקידה: קור קר שלום, מדברת גיצה, איך אפשר לעזור?
ואנדר: שלום גיצה. שלחתי לכם טפסים לבדיקה דחופה של עמוד החצוצרה, ועוד לא יצרו איתי קשר לקביעת תור.
פקידה: רגע, אני בודקת. (קרקושי מקלדת) אני רואה כאן שהגיעו הטפסים מרופאת המשפחה, אבל לא ההפניה מהרופאה המומחית. את צריכה לשלוח את ההפניה של הרופאה המומחית.
ואנדר: אבל… שלחתי, ודיברתי אתכם לפני שבוע, והפקידה אמרה לי שהטפסים התקבלו!
פקידה: אולי היא לא ראתה כמו שצריך. חסרה לנו הפניה מרופאה מומחית.
ואנדר: אבל… אבל…
פקידה: אני לא יכולה לקבוע לך תור בלי ההפניה מהרופאה המומחית.
ואנדר: (תולשת שערות). טוב. אני שולחת שוב. לאיזה פקס?
פקידה: מספר שמונה שמונה שבע שש אס תלתן ברווז.
ואנדר: אבל המספר הזה תפוס כל הזמן. אפשר לשלוח במייל?
פקידה: לא, רק בפקס. תמשיכי לנסות.
ואנדר: אני… תודה.

(מערכה שמינית. עברו שלושה שבועות, לא הגיעה הודעת סמס, אין תור. טלפון למכון קור קר. המתנה של רבע שעה.)

פקידה: קור קר שלום, מדברת איצטרובלית, איך אפשר לעזור?
ואנדר: שלום איצטרובלית. תקשיבי. אני אתכם בטלפונים הלוך ושוב כבר שלושה שבועות. כל פעם אומרים לי שהטפסים לא הגיעו, כן הגיעו, הגיעו אבל חסרה הפניה, וכו' וכו'. התור הזה אמור להיות דחוף, כי אני מקווה לשלול מצברפואימדאיגיטיס בעמוד החצוצרה. בבקשה תגידי לי שאפשר כבר לקבוע את התור ולבצע את הבדיקה. אני מתחננת. ההפניה היתה דחופה.
פקידה: ודאי, אני מיד בודקת. (בודקת) אני רואה כאן שכל הטפסים הגיעו, כולל ההפניה מהרופאה המומחית…
ואנדר: הידד!!
פקידה: …אבל הניסוח של ההפניה לא ברור מספיק.
ואנדר: אני… מה?
פקידה: הרופאה המומחית כתבה שצריך סריקה של החצוצרה המותנית ואז הוסיפה "לכל אורך החצוצרה".
ואנדר: כן, ו…?
פקידה: אז הרופאים אצלנו אומרים שאם היא רוצה את כל אורך החצוצרה, היא צריכה לכתוב במפורש חצוצרה צווארית וחצוצרה חצוצרית וחצוצרה ישבנית.
(רגע של דממה. ואנדר מתפוצצת.)
ואנדר: אבל היא כתבה לכל אורך החצוצרה!!! רופאה המשפחה הבינה את זה, הרופא המחוזי של הקופה שנתן טופסי 17 הבין את זה, כולם הבינו את זה, רק לא הרופאים שלכם???
פקידה: גברתי, אני מבינה ואני באמת מנסה לעזור לך. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים שהרופאה המומחית תכתוב במפורש שזה לכל עמוד החצוצרה.
ואנדר: אבל היא כתבה שזה לכל עמוד החצוצרה!!
פקידה: נכון, אבל היא כתבה את המילה "מותנית" וחסרות לנו גם המילים האחרות.
ואנדר: אני… מה… איך… *&@^%@…
פקידה: תראי, אני אנסה לזרז את זה, בסדר? שלחי לי את ההפניה עוד היום לפקס האישי שלי, מספר שבע שמונה פיפס מקף ארוך דג זהב. אני אטפל בזה עוד היום.
ואנדר: עוד היום??? נראה לך שאני אצליח להשיג את הרופאה המומחית שחיכיתי לתור אליה ארבעה חודשים עוד היום????
פקידה: אני באמת מנסה לעזור לך.
ואנדר: *גרגורים לא ברורים* *קולות חנק* *יפחות בכי*
פקידה: אז תשלחי לי את ההפניה המתוקנת עוד היום, כן?
ואנדר: *בכי מר* תו… דה…?

(מערכה תשיעית. ואנדר מוחה את הדמעות, כותבת הודעה מלאת תחנונים לרופאה המומחית, ומחכה. תוך כדי המתנה, היא נזכרת שצריך לקבוע גם תורים לצפיפות הגזר ומיפוי הכרובית. טלפון למוקד "כוכבית משלים מושלם שילמתי". המתנה של רבע שעה.)

פקידה: משלים מושלם שילמתי שלום, מדברת חביתית, איך אפשר לעזור?
ואנדר: שלום חביתית. אני צריכה לקבוע תורים לבדיקות צפיפות הגזר ומיפוי הכרובית.
פקידה: (מקרקשת במחשב) לצפיפות הגזר יש הכי קרוב בעוד חצי שנה.
ואנדר: חצי שנה?… אוי ויי. למתי יש למיפוי כרובית?
פקידה: בעידן הקרח הבא. אבל את יכולה להקדים את זה לתקופת הברונזה אם יש לך מכונת זמן וביטוח בריאות פרטי.
ואנדר: תודה. (קופצת מהחלון)


המערכה העשירית טרם קרתה, אני ממתינה לעדכונים. בינתיים, אני מקווה שמישהי, מישהו, במערכת הבריאות יקראו את הדברים, ויבינו מהי התהום הפעורה בין מתן "הפניה דחופה" ליכולת לבצע בפועל את הבדיקה או הטיפול. לא לכולן/ם יש כוח לעשות את מיליוני הטלפונים, להתעקש, להילחם, להתרוצץ ממרפאה למרפאה בחיפוש אחר טפסים ואישורים. ולמען האמת, יש לי גם את היתרון של היכרות עם רופאים ורופאות שיכולים לפעמים לזרז עניינים ולקצר תהליכים. לפעמים – לא תמיד. ובכל זאת, כשיש תור רק בעוד חצי שנה-שמונה חודשים-שנה, אין שום דבר שהם יכולים לעשות.

אני נשברתי היום. כמה אנשים נשברים מדי יום מהאטימות והשרירותיות המתעללת של המערכת? כמה אנשים מוותרים על בדיקות בגלל הטרטורים האלה? כמה אנשים מתקרבים אל מותם או מחמירים מחלות כרוניות ונכויות בגלל העיכובים האינסופיים האלה?

רק בריאות, חברות וחברים. רק בריאות.

Older Posts »

קטגוריות