פורסם על ידי: vandersister | ספטמבר 1, 2019

ארנב ושמו פופיק

המענטש שלי ואני עברנו לדירה החדשה לפני כחודשיים. בחודש הראשון סידרנו וארגנו את הדירה לשביעות רצוננו; ואילו בחודש השני הסדר והארגון קצת נסוגו לאחור, בניצוחו של יצור קטנטן, פרוותי ובעל דעות נחרצות. קוראים לו פופיק, והוא לא בדיוק עונה לשם הזה, אבל אם תגידו "פופיק!" בקול רם, יש סיכוי שהוא יסובב לעברכם אוזן שעירה. מי יודעת, אולי יש לכם איזה עלה טעים או פיסת גזר בשבילו.

חברות וחברים רבים שאלו למה דווקא ארנב. למה לא חיית מחמד שגרתית כמו כלב או חתול? התשובה היא שמדובר בסוג של פשרה. אני תמיד רציתי חתול, ואילו המענטש חובב יותר את בעלי הקשקשים – איגואנה, שממית וכדומה. בתחילה העלינו אופציות לבעלי חיים אחרים: אימוץ פרת ים היה רעיון מושך, אבל אין לנו אקווריום ענק, ולחלופין אמבטיה מספיק גדולה שתאפשר לפרת ים לשכשך בנוחות. אימוץ לאמה נדחה בגלל מחסור באחו ירוק, כך שוויתרנו למגינת לבנו על שפע בדיחות הקרש שהיו מתלוות לחיית מחמד כזו ("למה לאמה? לאמה לא?"). אימוץ דרקון קומודו נדחה כי לא היה לנו כוח.* ההצעה שלי, לאמץ צמד תרנגולות בשם צילה ופועה, שיתנו לנו ביצים טריות וינקרו להנאתן במרפסת, נדחתה מטעמי הגיינה וגם בגלל שמה לעשות, המרפסת שלנו די קטנה, ואנחנו רוצים לתת לתרנגולות החופש שלנו הרבה חופש. צילה ופועה, עוד ניפגש יום אחד!

אחרי התלבטויות רבות, עלה בדעתי שבעצם, מעולם לא היה לי ארנב. בתחום המכרסמים, גידלתי אוגרות סיביריות לתפארת, אבל הן קטנטנות ממש ולמרבה הצער, חיות רק שנתיים בממוצע. המענטש, שכבר גידל ארנבים בעבר, אמר שאין לו התנגדות. התחלנו לתכנן את שטח המחייה של הארנב הפוטנציאלי שלנו, והתלבטנו אם לקרוא לו בשם ארנבי אופייני כגון "פלאפי", או לבחור במשהו כבד-ראש ואינטלקטואלי יותר, כמו "גילגמש" או "נבוכדנצר". בשלב מסוים, המענטש מצא ארנב שהוצע למסירה באחד מלוחות האימוץ בפייסבוק. הסתכלתי בתמונתו של היצור ופסקתי:

"פופיק. הוא נראה כמו פופיק".

פופיק

היוש

פופיק אומץ מבית מקסים שבו כבר היו כלב, חתול, גרביל, דגים וייתכן שגם תוכי, אני לא בטוחה. אֵם המשפחה החליטה שהבית הופך לגן חיות, וכך הגיע אלינו פופיק. אחרי תקופת הסתגלות קצרה, הוא יצא לתור את הבית וגילה נחישות מפתיעה ליצור כה קטן ורך, ויכולת חתירה למטרה שלא הייתה מביישת חוליית קומנדו. הוא תלש וכרסם פיסות מהטפט שעל הקיר, כך שנאלצנו להניח גדר רשת סביב הטפט. הוא טעם ממיטב הספרות שבספרייה שלנו (המדף התחתון), ואחרי שהשאיר כמה ביסים ב"הנסיך הקטן", באוסף סיפורי רובוטים של אסימוב ובשיחון ספרדי-עברי (?), יצרנו מחיצה בין הסלון לספרייה כדי שלא יוכל להגיע אליה. הוא ייאלץ לרכוש את השכלתו הספרותית בדרך אחרת.

הידעתן? לארנבים אין מיתרי קול. הם לא משמיעים נביחות, יללות, ציוצים או צפצופים. כשהם מפוחדים או כועסים, הם רוקעים ברגליים האחוריות (thump). כשלקחנו את פופיק לווטרינר, הווטרינר בדק את השיניים, גזר מעט את הציפורניים, ואפילו משמש קלות את האשכים כדי לוודא שהכל תקין. בשלב מסוים הארנבון הביע מורת רוח על כל המשמושים האלה, והשמיע מן נשיפה כעוסה. אבל זה המקסימום שתקבלו ממנו. בשלב מסוים חששתי שלא אוכל לפענח את הרצונות והצרכים שלו: איך אדע מתי כואב לו? מתי הוא רעב? צמא? רוצה צומי? איך אדע לא להפחיד אותו כדי שלא יחשוב שאני חיית טרף אכזרית?

 

*סניף סניף* את לא מריחה כמו חיית טרף, אבל אין לדעת. ארנב צריך להיות זהיר

מסתבר שהתשובה היא סבלנות ומרחב נשימה. עם הזמן, פופיק התרגל אלינו, ואנחנו אליו. היום הוא כבר מקפץ בשמחה על הספה, מזנק לחיקינו לליטופים, מקבל הברשות וסירוקים ברוח טובה, ומכרסם בחדווה עלים ירוקים וגבעולים עסיסיים שאנחנו נותנים לו. הוא אוהב להתיישב על המקלדת של הלפטופ, להקליד הודעות סודיות כמו "גחחחחחבבבבבבבבבבבב" או "000000000———ססססססססססזזזזזזזזז", ולשלוח צילומי מסך להדפסה עם הישבן.

קונטרול… אלט… מה היה השלישי, שוב?

אומרים שאנשים בוחרים חיות מחמד שדומות להם. לי אין פרווה רכה או זנבנב דמוי פונפון, אבל גם אני חרדתית לפעמים וחוששת שאולי ינסו לטרוף אותי. גם אני צריכה זמן כדי להתרגל למקום חדש, ולוקחת את הזמן שלי עד שאני מגישה נוח עם חוויות ואנשים חדשים. גם אני יכולה להילחץ מכל רעש וכל תנועה, וזקוקה למקום שקט ומוגן שבו אוכל להרגיש בטוחה. למרות ואולי בגלל התחושה של שותפות הגורל עם יצור חרדתי אחר, יש משהו מאוד נוסך ביטחון ברגעי השלווה של פופיק. זו תחושה נפלאה, שהארנבון מקפץ דווקא אלי, עושה "בופ" עם האף כדי לבקש ליטופים, או פשוט נשכב בנחת על הספה לידי ונראה נינוח ושקט.

אז, את באה לפה הרבה?…

לאחרונה פופיק מרשה לעצמו לטפס על הכתף שלי ומשם לראש המסעד של הכורסה, כדי להשקיף על כל החדר. יחסית ליצור כל כך פחדן וחששן, הוא מאוד מאוד אמיץ. ואני, שמאמינה שאפשר ללמוד הרבה מחיות המחמד שלנו, מקווה ללכת קצת בעקבותיו ולהיות מן אמיצה-פחדנית שכזו, אפילו בלי זנבנב, ולהרשות לעצמי לקפוץ מדי פעם אל תוך הלא-נודע.

הי הופ!

 


* בחבחבח.

 

נשים תמיד שרו.

הן שרו לתינוקות שנולדו, והן שרו כדי לבכות את האנשים שהלכו לעולמם. הן שרו כדי לפאר ולהלל גיבורים בקרבות, והן שרו כדי לספר את סיפורי עמן ותרבותן שעברו מדור לדור. הן שרו כדי לשבח, והן שרו כדי למחות. הן שרו כדי להוביל את עמן למקום טוב יותר, הן שרו כדי להראות את הדרך. נשים שרו נגד רודנים במשטרים דיקטטוריים והפכו לסמלי האומה שלהן. נשים שרו בבתי משפט ובבתי כלא כדי למחות על חוסר שוויון ועל עוולות מוסריים ואנושיים. נשים שרו כשניצחנו, נשים שרו כשהפסדנו. נשים שרו כדי לזכור ולהזכיר.

שירת נשים מלווה את כל מחזור החיים שלנו והיא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו. אולי בגלל זה, כל כך כואב לי ששירת נשים עדיין, ואולי יותר מתמיד, היא נושא למחלוקת בחברה הישראלית.

לפני שמונה שנים, ב-2011, ארגנתי מחאה של שירת נשים שנקראה "ככה לא נראית ערווה", כדי להתכתב עם ההלכה לפיה "קול באישה ערווה". מאות נשים וגם גברים הצטרפו למחאה. שרנו יחד בתל אביב, בחיפה, בירושלים ובבאר שבע. הנשיא דאז, שמעון פרס ז"ל, אמר כי לא יעלה על הדעת שתהיה הדרת נשים במדינת ישראל.

שמעון פרס כבר לא איתנו, והנה אנחנו למדות שהמצב לא רק שלא השתפר, אלא מבחינות רבות אפילו החמיר. רק בחודש האחרון, חיילות שהיו אמורות לשיר בטקס יום הזיכרון קיבלו הוראה מהמפקד שאסור להן לשיר, לכאורה על בסיס האיסור של "פגיעה ברגשות דת". מאוחר יותר יאמרו בצה"ל שזו הייתה פקודה חריגה רק על דעת אותו מפקד וכי האירוע נחקר "כדי להפיק לקחים". הבעיה היא שהלקחים הללו מופקים כבר שנים, ועדיין המקרים האלה קורים שוב, ושוב, ושוב. חיילות מופרדות מחיילים באירועים רשמיים, חיילות מוסתרות מאחורי גדר, קולות קוראים להרחיק חיילות משירות קרבי, ו"הצבא של העם" במדינת ישראל הולך ומתחרד, הולך ומקצין. ה"התחשבות ברגשות", כמו תמיד, זורמת רק לכיוון אחד: התחשבות של נשים בגברים שמתייחסים אליהן במקרה הטוב כאל בני אדם סוג ב', ובמקרה הרע וההלכתי כטמאות, פסולות ופחותות ערך.

וזה לא נגמר בצבא, ולא מוגבל לשירה. ביום העצמאות האחרון נערה הורדה מהבמה אחרי שהוזמנה לשיר, כדי להתחשב ברגשות הקהל הדתי. נערה אחרת ניסתה להתקבל לעבודה בפיצרייה ונאמר לה כי "הרבנות אוסרת על העסקת נשים מטעמי כשרות". נערות מכל הארץ עורכות בימים אלה את מחאת המכנסיים הקצרים, בתגובה למסדרי בושה שנערכים להם בכיתות הלימוד: הנערות מצוות להגיע במכנסיים עד גובה הברך, בזמן שלנערים לא נאמר דבר וחצי דבר על גובה המכנסיים שלהם. להשחתת שלטי חוצות שמופיעים בהם דמויות של נשים כבר התרגלנו מזמן. וזה רק בארץ – בארה"ב יש כבר כמה מדינות שמגבילות יותר ויותר את זכותן של נשים להפלה בטוחה. שלא תטעו, זה לא איסור על הפלות – כאלה תמיד היו, רק שהן בוצעו על ידי שרלטנים ובתנאים-לא-תנאים וגרמו למותן של נשים רבות. זה איסור על זכותן של נשים לבצע הפלה חוקית ובטוחה, ובכך להפקיע ממנה את גופה. אני רוצה להאמין שדבר כזה לא יקרה בישראל, אבל רציתי גם להאמין שלא יהיה בכלל ספק שמותר לנשים לשיר.

המכנה המשותף לכל המקרים האלה ולתפיסה שממנה נובעים מקרי אפליה והדרה, הוא הראייה של נשים כאובייקט לסיפוק מיני או להפקת תוצרת מינית (ואגינה מהלכת או רחם מהלך, תלוי בנסיבות). נשים יש להפשיט או להלביש, להשמיע או להשתיק, להשתמש או לזרוק, הכל לפי רצון השומע והמסתכל, שהוא תמיד גבר שמרן או מייצג תפיסת עולם גברית שמרנית. לא, אני לא טוענת שכל הגברים הם כאלה. לשמחתי, יש לא מעט גברים שמצטרפים למחאות השונות, בסולידריות ובאמונה ששוויון בין המינים הוא דבר אפשרי ורצוי. הבעיה היא תפיסת עולם מנקודת מבט גברית, וכן, אני אשתמש במילה ההו-כה-מאוסה – תפיסת עולם פטריארכלית, שרואה נשים כרכוש ומתייחסת אליהן בהתאם. תפיסת עולם כזו מובילה בהכרח להסללה של נשים למקצועות "נשיים" וללימודים "נשיים", וצובעת את העתיד שלהם בעיסוקים ההולמים לתפקידן החברתי, כביכול – ולעזאזל הרצונות שלהן. אין כל פסול באימהות ועקרות בית: יש פסול בטענה שזה כל מה שאנחנו מסוגלות, או רוצות, להיות. הוסיפו לזה את האנשים שקיבלו בסבבי הבחירות הקודמים הרבה מאוד כוח ומדברים בגלוי על הפיכת ישראל למדינה הלכה בה מונהגת מערכת המשפט של ימי מלכות דוד ושלמה, והרי לכן צמרמורת קפואה לכל אורך עמוד השדרה.

ועוד נקודה: זוכרות את הביטוי שטבעו הפמיניסטיות של הגל השני, "האישי הוא הפוליטי"? אנחנו נאבקות כאן לא רק על פניה של מדינת ישראל, אלא על החיים הפרטיים של כל אישה ואישה. לא מזמן כתבה היוצרת איה כורם בכאב לב על מציאות שבה אנשים מעדיפים לא לתת הזדמנויות לזמרות ויוצרות, מטעמי התחשבות בקהל דתי, והתוצאה היא פחות חשיפה לזמרות, פחות פרנסה, פחות יכולת להתקדם בהשוואה לגברים – ופחות מודלים לחיקוי לילדות ונערות. זה נכון לגבי כל משלח יד וכל סביבה שהיא. כבר היום, מעסיקים מפלים נשים גם ברמת השכר וגם מבחינת קידום לתפקידים בכירים, בתירוצים שהם מפחדים מנשים שייכנסו להריון ו/או מנשים שיתבעו אנשים על הטרדה מינית במקום העבודה. במילים אחרות, הם מפחדים שנשים יהיו א. אימהות ובעלות קריירה במקביל, כאילו אנחנו חייבות לבחור רק אחד מבין השניים, ו-ב. בני אדם שיש להם זכויות על גופם. גם המגמה של הפרדה מגדרית באקדמיה מביאה לכך שנשים לא יכולות להרצות מול גברים ועלולה לפגוע אנושות בקריירה שלהן. אם נקבל את הטענה המקוממת לפיה "אישה יוצרת בעיות בעצם נוכחותה", לא נצליח לשבור את התפיסה המשפילה הזו ולא נגיע למצב שבו שוק העבודה יהיה שוויוני והוגן יותר.

לפני שבוע וקצת צעדנו, בן זוגי ואני, בצעדת השרמוטות בתל אביב. ראיתי שם לא מעט נערות צעירות, שעומדות על שלהן, צועקות, מוחות, ולא מוכנות לקבל מציאות שבה הן שוות פחות מגברים. מצד אחד, שמחתי מאוד שהדור הצעיר הולך למקום טוב יותר. מצד שני, הרגשתי שהדור שלי אכזב אותן מאוד. נכון, בישראל יש חוקים מתקדמים מאוד להגנה מפני הטרדה מינית ותקיפה מינית. אולם העונשים על פשעים כאלה עדיין מגוחכים, אם בכלל ניתנים, ואם בכלל האמינו למותקפות, ואם בכלל הן העזו להתלונן, ואם בכלל נתנו לגיטימציה לעצם התלונה. עשינו כברת דרך, ובכל זאת דרכנו לא מעט במקום.

יש לי שני אחיינים ושלוש אחייניות. למענן, למענם, אני לא מרשה לעצמי להתייאש. אנחנו אולי פספסנו את הרכבת, אבל העתיד שנניח להן ולהם אחרינו חייב להיות טוב יותר.

לכן, ביום חמישי הזה, 13.06.2019, בשעה 19:00, ברחבת כיכר הבימה, אעמוד עם כל מי שתרצה להצטרף, ואשיר בקול גדול. קראתי למקהלה המאולתרת שלנו "קול באישה", ואני מקווה שהביטוי הזה יהיה סמל למשהו יפה, מאחד, נצחי, ולא מושא ללעג, הפרדה והדרה. כולן – וגם כולם, אם תרצו לתמוך – מוזמנים לבוא, להביא גיטרות, קול בריא (לא חייבות להיות זמרות מקצועיות! גם אני לא!), ולשיר איתנו. כל הפרטים בדף הפייסבוק של האירוע, ובימים הקרובים נעלה גם רשימת שירים. יש לכן או לכן גיטרה, אקורדיון או כלי נגינה אחר? הביאו, נשמח לליווי מוזיקלי. רוצות לסקר את האירוע לחדשות, ברדיו, באינטרנט, בטלוויזיה? דברו איתי כאן או בדף הפייסבוק. מתלבטים אם לבוא או לא?

שאלו את עצמכם אם ראוי לשלוח אדם לצד השני של המדרכה או לחלק האחורי של האוטובוס כי הוא טמא. אם ראוי להשחיר פנים ולהסתיר גוף של אדם, כי מישהו רואה בו כלי לסיפוק מיני ותו לא. אם ראוי להשתיק אותו, להסתיר אותו, להעלים אותו, להתעלם מהרצון שלו, לשדר לו שעצם הנוכחות שלו היא דבר בעייתי ופסול. שאלו את עצמכם אם נכון ש"כל בני האדם שווים, אך יש בני אדם השווים יותר", והם אך ורק ממין זכר, והם שיחליטו עבור אחרים מה מותר ומה אסור להם לעשות עם גופם.

לא ראוי בעיניכם? לא העתיד שהייתם רוצים לראות כאן?

בואו לשיר איתנו.

 

הטסט הראשון שלי היה ב-5.5, כלומר לפני שבועיים. הפוסט הזה החל להיכתב יום אחרי כן, ונכתב ונמחק שוב ושוב ושוב, עד שהצלחתי להשלים אותו. תהיתי למה כל כך קשה לי לכתוב אותו, ואולי עכשיו הצלחתי סוף סוף לגעת בעצם העניין.

כשהתחלתי את תהליך לימודי הנהיגה, היו לי הרבה סימני שאלה והרבה מאוד פחדים ושדים להילחם בהם. התיעוד בבלוג עזר לי להתמודד עם הפחדים האלה, ובה-בעת הנציח אותם. יש משהו מתגמל-להכעיס בפחד: הוא אמנם מפריע ומשבש את החיים, אבל באותו הזמן הוא מעניק לנו מיסוך נהדר שמפריד בינינו לבין ההתמודדות הישירה עם הדבר עצמו. סוג של בולם זעזועים, אם תרצו. אם אתם ממילא מפחדים שיקרה הגרוע מכל, ואז קורה רק חצי-גרוע או רבע-גרוע, מצד אחד הרווחתם, ומצד שני יש לכם "גרוע" להצביע עליו כדי להצדיק הימנעות מאותו מעשה להבא. אני מקווה שאני מסבירה את עצמי כמו שצריך. הכוונה היא שפחד הוא עוגן: עוגן מחורבן וגרוע ועוגן שלא נותן לכם להתקדם ותוקע אתכם במקום, אבל הוא גם מעניק תחושת יציבות מסוימת.

איך כל זה קשור לטסט הראשון, שואלים אתם? ובכן…

עברתי אותו.

לא ציפיתי לעבור טסט ראשון. למען האמת, גם לא כל כך ציפיתי לעבור טסט שני, אבל בטח שלא ראשון. שמעתי סיפורי זוועה על טסטרים, נאמר לי שלא קל לעבור היום מבחני נהיגה אחרי שהפריטו את שירות הבוחנים, ידעתי שאני עצמי אהיה מתוחה מאוד ואולי אעשה שגיאות מטופשות כתוצאה מכך – בקיצור, החלטתי מראש שהטסט הראשון יהיה מיועד בעיקר כדי ללמוד איך נראית הפרוצדורה של הטסט, להתמודד עם הלחץ שלי, ואעבור כבר בטסטים הבאים. יש עוד זמן. אכתוב פוסטים על הטסט הראשון, ועל הטסט השני, ועל השיעורים שביניהם… ובינתיים אתמודד עם הפחדים של השלבים הבאים, ובינתיים הם ישמשו לי כעוגן.

ו-הופ, הלכו כל העוגנים. אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מתלוננת על זה שעברתי, אני אסירת תודה שככל הנראה נהגתי טוב מספיק ושהבוחן היה נחמד באותו יום, ושעכשיו אני נהגת מן המניין (או כמעט מן המניין, כי בכל זאת נהגת חדשה). זה פשוט שעכשיו אני אמורה לעשות את הדבר הבוגר והאחראי והמתקדם הזה שכל כך הרבה נשים בגילי עושות כמובן מאליו, של להיכנס לאוטו ופשוט להתחיל לנסוע. לבד.

וזה כבר יותר ממפחיד. זה דורש ממני קפיצת אמונה רצינית, כלומר אמונה בעצמי וביכולותיי. אני לא מאוד טובה בלהאמין בעצמי.

אבל די לחלק הפילוסופי והנוגה של הפוסט. אולי אספר מה בדיוק קרה באותו יום? זה הרבה יותר משעשע ממה שעשוי להשתמע מהדברים שנכתבו כאן עד עכשיו. ובכן:

יצאתי מהבית באותו בוקר, מהמהמת לעצמי את שיר הפרטיזנים ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, תיקי דיין"). הצטיידתי בתרופות הנחוצות להרגעת הבטן המתהפכת בעצבנות, ועברתי שיעור שלפני-טסט ביד נטויה וברגל יציבה. שירי המורה ציינה שהיא בהחלט היתה מעבירה אותי, ואני נוהגת היטב. אמרתי לה (ואני בהחלט חושבת כך במלוא מובן המילה) שההערכה שלה חשובה לי הרבה יותר מזו של הבוחן, כי הוא יראה אותי לעשרים דקות והיא מכירה אותי כבר זמן ממושך – אם היא סומכת על יכולת הנהיגה שלי, כנראה שיש על מה לסמוך.

ואז היו כמה דקות פנויות לפני הטסט עצמו, ועשיתי את הדבר המתבקש: הלכתי לשירותים. חזרתי רועדת במקצת, ועמדתי עם המורה ועם הנבחנת השנייה, והמתנו לבוחן. הבוחנים יצאו בזה אחר זה מבניין נסתר כלשהו, טאבלט בידם וכובע מצחייה רשמי על ראשם. אלינו ניגש בוחן שמנמן, מבוגר וחביב למראה. הוא הכריז שהתלמידה השנייה תיבחן ראשונה, ואני אחריה.

התלמידה הראשונה יצאה לדרך, נוסעת בזהירות ובמהירות הנמוכה ביותר האפשרית לרכב ממונע. הבוחן, יגמול לו חתול התקרה על חביבותו, שם לב די מהר לעובדה שהיא מבועתת, והתחיל לדובב אותה. הוא שאל אם יש לה ילדים, ואז החלה שיחה על הילדים שלה ועל הנכדים שלו, שקצת שברה את הקרח והפיגה את המתח. בשלב מסוים עצרנו בצד והתחלפנו. חזרתי בראשי על המנטרה "לא לשכוח בלם יד, לא לשכוח בלם יד, לא לשכוח בלם יד". ואכן, התיישבתי בכיסא הנהג, סידרתי הכל והורדתי באנחת רווחה את בלם היד. ואז הבוחן העיר בחביבות:

"את בטוחה שהדלת סגורה?"

הסתכלתי על לוח המחוונים. אכן, התראה על דלת לא סגורה אי שם. כנראה שלא טרקתי אותה כמו שצריך. הסמקתי כולי וטרקתי שוב, הפעם כמו שצריך. "זהו זה", חשבתי לי, "הלך הטסט. שוין." המשכנו לנסוע ברחובות העיר, ביצעתי חנייה לא רעה בכלל, ובינתיים שוחחנו על מזג האוויר (חם), על מצב החנייה בעיר (אין), ועל הנכדה החדשה שלו (חמודה). חזרנו לאזור הטסטים, חניתי, ונפרדנו כידידים. שתינו הודינו לו במילים נרגשות, הוא באמת היה נחמד.

המורה אמרה שנקבל תשובה בסמס תוך כמה שעות ממשרד הרישוי. היות שהאזור שממנו יוצאים לטסטים ממילא נמצא קרוב לקניון איילון, הלכתי לקניון לשרוף את הזמן עד לקבלת התשובה. המענטש הגיע לשם מעט אחרי, ומצא אותי מסניפה סבונים בסופר פארם. "עד כדי כך גרוע?" הוא שאל. משכתי בכתפי, ושאפתי עוד מעט מניחוח הפסיפלורה וחלב ציפורים כדי להתנחם.

אחרי שאכלנו צהריים היה עוד זמן להעביר, אז ביקרנו בארקייד המקומי, כלומר אולם משחקי הווידאו ושאר שטויות. שיחקנו הוקי אוויר, שלהפתעתי ממש נהניתי ממנו, אבל השוס האמיתי היה סימולטור הנהיגה של באטמן. היות שבבוקר נהגתי כמו ילדה טובה וצייתתי לכל שביב רמזור וכל קצה תמרור, החלטתי להוציא את כל העצבים על הבאטמוביל. התנגשתי בקירות, השמדתי בניינים ויריתי בכל דבר שזז או לא זז. יש מצב שהרסתי חצי מגות'האם במרדף אחרי הנבלים, וכשהייתי אמורה בשלב מסוים לירות טיל על הרכב של הרשע התורן, פשוט התנגשתי בו בעוצמה, לאמור "תמות נפשי עם פלישתים". קיבלתי בונוס על החיסול והודעה על כך שהתפגרתי, בו זמנית. היה מעולה.

בדרך חזרה הביתה קיבלתי את ההודעה ממשרד הרישוי: "אנו שמחים להודיעך…"

בימים שחלפו כבר ערכתי בירורים ממושכים על רכב אפשרי והתחלתי תהליך שבסופו, כך אני מקווה, יהיה לי אוטו קטן וחביב. לקחתי גם שיעור נוסף עם המורה הנהדרת, כדי לחזק את הביטחון העצמי ולעבוד על דברים ספציפיים שעוד קצת קשים לי. בתחילה חשבתי שקבלת הטסט תהיה סופו של היומן הזה בבלוג, אבל חברות וחברים שנוהגים מספרים לי שזו רק תחילת הדרך ויש עוד הרבה מה ללמוד ובמה להתנסות. אם כך, סביר בהחלט להניח שיהיו עוד פוסטים בנוסח "ידיים על ההגה".

הי, אני נהגת! איזה קטע.

היום אחר הצהריים קיבלתי הודעת סמס לנייד, שבישרה לי בעליצות שנקבע לי מבחן נהיגה מעשי בתחילת חודש מאי. הגבתי בצורה המתבקשת: קודם כל, נכנסתי לפאניקה. אחר כך היה לי קשה לנשום, בדקתי את מלאי כדורי ההרגעה שלי, ואפיתי שתי עוגות בננה. אני נוטה לאפות במצבי לחץ.

"רגע רגע רגע" – אני שומעת אתכן אומרות – "מה טסט, לא שמענו ממך מאז המורה הקודם, שהיה די נאחס, לא?"

צודקות. הבה נחזור כמה שבועות אחורה (הזינו כאן את אפקט הפלאשבק החביב עליכן: צליל תקליט שרוט, בלובלובלוב עם גלים על המסך, פייד אאוט לפילטר צהוב שאומר 'פעם היינו יותר צעירים וצהובים').

ובכן: החלפתי מורה. המורה החדשה שלי נהדרת, ומתמחה בנשים מבוגרות עם חרדות כביש. לכל מי שתשאל אותי ושכבר שאלה – שמה שירי, וכל הפרטים כאן. כבר בשיעור הראשון, כשהתיישבתי דאוגה וחרודה (?) ליד ההגה, היא התבוננה בי בריכוז ואמרה:

"את בטוחה שנוח לך? נראה שלא נוח לך."

השבתי שאני חרודה, כאמור. היא ענתה שהיא מבינה, אבל התכוונה לא למצב הנפש אלא למצב הישבן. כלומר, אפשר להנמיך עוד יותר את המושב, כדי שיהיה נוח. "עוד, עוד", עודדה אותי, "את צריכה מקום."

וכך גיליתי שהמורה הזו, באופן המילולי ביותר, נותנת לי מקום. השיעורים עצמם התקדמו בצורה הרגילה, רק בלי נזיפות. גיליתי שאפשר לתת לי הוראות נהיגה במשפט שלם וברור, למשל "אני מבקשת שתפני שמאלה ברמזור", במקום פשוט לנבוח עלי "שמאלה" או להמהם משהו לא ברור כך שאין לי מושג לאן לנסוע. גיליתי גם שהתפיסה המרחבית שלי עדיין לא משהו, כך שבחניות אני פעם מצליחה, ופעם חונה כל כך רחוק מהמדרכה שהיא נעלבת. המדרכה, לא המורה. בשיעור שנערך בערב, גיליתי שלנהוג בחושך זה בדיוק כמו לנהוג באור, רק שבחסות החשיכה, כל מיני דברים מפתיעים כמו חתולים, קורקינטים ופסי האטה נוטים לקפוץ לעברך ולעשות לך התקף לב זוטא.

המציגה אינה מורה לנהיגה

המציגה אינה מורה לנהיגה

בקיצור, כך חלפו להם עשרה שיעורים, והמורה התחילה לדבר על טסט. ברגע ששמעתי את המילה "טסט", המוח שלי התחיל להתרוצץ במעגלי קרמיט* והתוצאה היתה שכמעט עליתי על מדרכה ושכחתי לתת זכות קדימה למשאית, שתי פעולות שרצוי מאוד להימנע מהן. המורה – בהיותה נהדרת – אמרה לי שזו לא הפעם הראשונה שהיא נתקלת בתופעה הזו. הרבה פעמים תלמידות מתקדמות שומעות את המילה "טסט", נבהלות ושוכחות איך עושה אוטו.

על כן שילמתי את האגרה על הטסט, נרשמתי בכל ההרשמות הדרושות, והנני מוכנה ומזומנה להיות בפאניקה במשך חודש. ואן דר אמא עודדה אותי מאוד כשהזכירה לי שבגילי, נשים נוטות לעבור רק טסט חמישי או שביעי או עשירי. במילים אחרות, בעוד חודש אכשל בטסט הראשון שלי! אושר ושמחה, גילה, דיצה ובננה! אגב, מישהי רוצה פרוסת עוגה?

 


* להלן, מעגלי קרמיט: https://tenor.com/view/panic-kermit-gif-10311610

 

בשבוע שחלף ישבתי פעמיים מאחורי ההגה. בפעם הראשונה, הייתי עליזה כציפור שיר שגילתה פשפש שמנמן ועסיסי במיוחד למאכל. בפעם השנייה, הייתי המומה ומפורקת כאותו פשפש, מתעכל לאיטו בבני-מעיה של אותה ציפור שיר.

שיעור הנהיגה השני שלי התחיל עם ההבנה המבורכת שאחרי תקופת הסתגלות קצרה, דוושת הבלמים ואני שוב חברות טובות. במקביל, גיליתי דרכים מופלאות לשנות את זווית וגובה המושב, כך שהיה נוח יותר להגיע לדוושות ולהגה, והכיסא לא נמוך מדי, מוך מדי, מוך-מי מוך-מי*. המורה, ששמו מתחרז עם גוגל-מוגל, כמעט ולא נגע בהגה (הידד!) ואף הקדיש זמן מה להסברים על זכות קדימה ושאר ירקות, כשהוא משתמש בלוח מחיק קטן לציור כבישים ומכוניות.

השלישי, לעומת זאת…

לא יודעת מה עבר על המורה. אולי דג הזהב שלו יצא לגימלאות, אולי פקידי הביטוח הלאומי עטו עליו בצחקוקים ודרישות חוב, אולי מרקיורי בנסיגה ומשפיע על כוכב הצפון שלו. אבל הוא לא הפסיק להטיח נזיפות, גערות, טענות ומענות. התלמיד אדום-השיער שלפני חטף קיתונות של עצבים, וכבר אז הבנתי לאן נושבת הרוח. כשהתיישבתי אני ליד ההגה, הסתבר ששום דבר שאני עושה לא טוב. סובבתי את ההגה מוקדם מדי או מאוחר מדי, לחצתי על הבלמים חזק מדי או חלש מדי, עצרתי להולך רגל על הכביש וזה לא טוב, ניסיתי לעקוף בעדינות הולך רגל על הכביש וגם זה לא טוב, ובכלל, מי נתן לי רישיון ללמוד נהיגה?

אני חשה שנדרש רגע של הסבר לגבי הולכי הרגל. לגוגל-מוגל יש הרבה תלמידים באזור בני ברק. תלמידי ישיבות וכוללים וכדומה. זה אומר שחלק מהשיעור שלנו תמיד מתנהל בתוך בני ברק, ולנהוג בתוך בני ברק זו חוויה מפוקפקת עד מאוד. אנשים הולכים באמצע הכביש כאילו אנחנו בעיצומו של יום כיפור, אין להם שום כבוד לדברים זניחים כמו מעברי חצייה או מדרכות או מכוניות ששועטות לעברם, והתוצאה היא שצריך לעבור את הרחובות האלה במין סלאלום בהילוך איטי. כמובן שבתור נהגת, חובתי היא לעצור לאנשים שרוצים לחצות את הכביש ולהמתין עד שיעלו על המדרכה בצד השני. אלא שהם לא עושים את זה. אם נחזור לשיעור הנהיגה השלישי שלי, בשלב מסוים ראיתי איש הולך להנאתו אי שם בצד-אמצע הכביש, ולחצתי על הבלמים. המורה לנהיגה גער בי: "למה את לא ממשיכה? תעקפי מימין!"

אבל יש שם הולך רגל, אמרתי. תשובת גוגל-מוגל: "לא צריך להתרגש מכל דבר".

אם הגעתן עד כאן בקריאת הבלוג, אתן כבר יודעות שאולי לא צריך, אבל אני בהחלט מתרגשת מכל דבר. זה חלק די מהותי באישיות שלי. יתר על כן, זו הסיבה שרציתי למצוא מורה לנהיגה שיבין בחרדת כביש ויבין שאני, נו, מתרגשת מכל דבר.

שבתי הביתה שבורת רוח ומהורהרת. ברור לי שלכל אחד יש ימים גרועים, ואולי נפלתי על גוגל-מוגל ביום קשה במיוחד. מצד שני, הוא מורה. הוא אמור להיות מסוגל לסנן את הדברים האלה, ולא ייתכן שאני אשלם כדי להיות שק חבטות מילולי במשך שעה וחצי. לא נראה לי שזו חוויה חינוכית במיוחד. יחס כזה לא "מחשל" אותי או גורם לי להיות רגישה פחות על הכביש, אלא להפך – הוא מחזק את תחושת הייאוש שלי מביצועי מאחורי ההגה ומעלה שוב את השאלה, בשביל מה אני צריכה את כל זה.

קבעתי שיעור נוסף, רביעי במספר, ליום שני. אם היחס הזה יחזור על עצמו, אצטרך לעשות חושבים ולמצוא מורה אחר/ת. מותר להחליף מורים, וכל שלב בתהליך הזה לגיטימי ומובן, אבל… מעייף ומתיש כל כך. כרגע, אני לא מרגישה שיש לי את הכוחות לזה. מקווה שבשבוע הבא אצליח לגייס קצת אנרגיות.

מה שבאמת הורג אותי הוא שכבר עשיתי את כל זה בסיבוב הראשון, כשהייתי בת 18. למדתי נהיגה ועברתי טסט. אני לא אמורה להיות נהגת גרועה כל כך, וקשה לי להאמין שבמהלך השנים האלה שכחתי לחתולין "איך עושה אוטו", ואני מסובבת את ההגה כתלמידה טרייה. אז… למה כל הגערות? האם אני באמת צריכה לוותר על החלום ולעבור ללמוד משהו פשוט יותר, כמו סריגה בחוטי טריקו, נגינה על מצילתיים או פיסול במיונז?

בינתיים, מלקקת את הפצעים ומצטערת על כל מה שאני, ובעיקר על מה שאני לא. זה לא מקום טוב להיות בו.

 


* די, אין מצב שאתן לא מכירות את השיר.

עברתי מבחן תיאוריה לפני יומיים. בהתחשב בעובדה שזה המבחן הראשון שעשיתי מאז סיימתי את חוק לימודי באוניברסיטת בר-מינן, זה לא רע בכלל. היו לי שתי שגיאות (מותר עד ארבע שגיאות), וכמובן מצאתי את עצמי כועסת על 7 הנקודות שירדו לטמיון. מצד שני, כפי שציין המענטש, בחיים האמיתיים הנהג שאמור לתת לי זכות קדימה ממילא לא יעשה זאת, כך שעדיף להקשיב למה שקורה בכביש ולא למה שאמור לקרות לפי הספר.

העניין הוא שבספרים אני טובה. אם אפשר היה ללמוד נהיגה בצורה עיונית בלבד, לשבת ולחרוש יומם ולילה לאור העששית עם שקית ענקית של בייגלה, הייתי הופכת לנהגת מצטיינת בלי יותר מדי אה-בה-ציגלה-מה. אבל היות שבהתנסות מעשית עסקינן…

ציגלה. הרבה ציגלה. בהחלט.

היום התייצבתי לשיעור נהיגה כפול, לראשונה מזה שנת 2000. לקח לי שנייה וחצי להיזכר שדוושת הבלמים רגישה עד זוועות, ובערך מחצית מהזמן הזה להיזכר כמה זה מערער שהמורה מדבר ללא הרף, מזיז את ההגה, ואיכשהו ההרגשה היא ששום דבר שאת עושה הוא לא טוב, או לא טוב מספיק. לא שהמורה היה נוזפני מדי, הוא פשוט ירה צרורות של הוראות ללא הרף, בלי שהיתה לי שנייה להסתכל סביב, לנשום ולהגיב במתינות. תוך שתי שניות בערך קיבלתי את כל האינפורמציה שלהלן:

"תסתכלי במראה מימין, תסובבי גם את הראש, אולי בא מישהו מימין, ללחוץ על הבלם, עוד בלם, עכשיו גז, גז, קדימה, לא לפחד, צריך ללחוץ על הבלם, בלם, בלם, לא בבת אחת, גז, את יכולה לנסוע, סעי, למה לא עצרת?"

וכך לאורך כל הנסיעה. התחושה היתה של מתקפה בלתי פוסקת על כל החושים, ולמישהי שגם ככה סובלת מרגישות יתר, זה יכול להיות מאתגר עד מייאש, עם ממטרים פזורים של חוסר אונים. אומרים שחשוב להתמקד בדברים החיוביים, אז הנה כמה:

  1. חתול ג'ינג'י זינק לכביש והצלחתי לדפוק ברקס פתאומי ולא לדרוס אותו. אמנם הרכב טולטל כמו מילקשייק וניל עוגיות במיקסר נירוסטה, אבל חתול אחד ברמת גן יזכה לגחך מתחת לשפמו עוד יום אחד.
  2. אישה ירדה למעבר חצייה בזמן שהמורה אמר לי "גז, אפשר לנסוע". תיקנתי אותו שיש מישהי לפני. הוא אמר שאני צודקת. טוב לדעת שהמורה שלי לנהיגה לא בעד דריסת אנשים. אם כי היה יכול להיות משעשע אם כן.
  3.  מישהי חתכה אותנו מימין וכמעט התנגשה בנו. אני אולי לא בולמת מספיק בעדינות ונוסעת ממש ממש לאט, אבל לא גרמתי היום לשום כמעט-תאונה.

התמקדנו בחיובי? יופי. עכשיו השלילי.

  1. כל הגוף כאב לי אחרי השיעור. המתח, הסטרס, הרגישות, השרירים שלא הפעלתי כבר שני עשורים – כולם חברו יחד והפכו אותי לפקעת של עצבים מרוטים וכאובים.
  2. קיוויתי שאזכר מהר יותר במלאכת הנהיגה, אבל לפי הביצועים שלי היום, עוד חזון למועד. לטסט אני לא ניגשת בקרוב, זה די בטוח.
  3. קיוויתי שבמהלך השנים פיתחתי איכשהו עמידות למתקפת המידע מכל הכיוונים על הכביש, ולא היא. אולי קצת פחות אכפת לי לעשות טעויות, אולי אני לא רואה כל בלימה לא עדינה מספיק כטעות טראגית שתהרוס את חיי, אבל הדברים האלה כן פוגעים ושוחקים את מעט הביטחון העצמי שגייסתי לצורך העניין.
  4. נקודה אחרונה וטורדנית במיוחד: אני מתמודדת עכשיו עם אשד חצוף של מחשבות מנקרות בנוסח "בשביל מה את צריכה את זה? הרי לעולם לא תהיי נהגת טובה, ואת חסרת ביטחון ומהססת. למה להתעקש? קני לעצמך קלנועית, סעי על המדרכות במהירות ארבע קמ"ש, וזהו". קשה לי להשתיק את הקול המנקר הזה.

ביום שני בשבוע הבא שיעור נהיגה שני. האם אצליח לא לדרוס עוד חתולים ואנשים? האם אצליח ללחוץ בעדינות על דוושת הבלמים? האם אי פעם לא ארגיש כמו לא-יוצלחית על ההגה? לציגלה הפתרונים.

פורסם על ידי: vandersister | ינואר 3, 2019

ידיים על ההגה

אזהרת טריגר: לפוסט הזה יש שני חלקים. חלקו הראשון קודר ועוסק באובדנות. חלקו השני אופטימי ועוסק בראייה לעתיד. אם אינך רוצה להתעמק בחלק העצוב, אפשר לדלג ישירות לנקודה שבה מופיעה תמונה של אוגר סיבירי. תודה.


בפרפראזה על דיקנס, זו היתה שנה נפלאה, זו היתה שנה נוראה. נאבקתי בדיכאון, ורציתי למות. נאבקתי באבל, ורציתי למות. כתבתי ופרסמתי סיפורים שאני מאוד גאה בהם, ורציתי למות. נכנסתי לקשר זוגי עם איש נהדר שאני אוהבת כל כך, ורציתי למות. למדתי להכין סקונס טעימים להפליא, והייתי ממש מרוצה מעצמי. ואז רציתי למות. מה שאני מנסה לומר הוא שכמו תמיד, עדיין מכרסם הייאוש, ואני עדיין מעזה פנים נגדו.

קצת לפני סוף השנה קיבלתי בעיטה חזקה בבטן, במובן המטאפורי של המילה. תמיד כשאיש מפורסם מאבד את עצמו לדעת, אחרי התגובה הראשונית של הלם ועצב, אני מתמודדת עם רגשות מעורבים: מצד אחד, ייאוש עמוק משום שעוד אח לנשק נפל במאבק נגד המחלה הארורה. מצד שני, קנאה, כי הוא הצליח לעשות את מה שאני מעולם לא הצלחתי, ושם קץ לסבל ולייסורים שלו.

Created by Dashu83 - Freepik.com

מכרסם הייאוש

יש כללים די ברורים לכתיבה בנושא התאבדות ואובדנות. המטרה היא לכתוב בצורה שתנסוך, לפחות חלקית, תקווה לשיפור במצב, ותפנה למקורות שיכולים לעזור. למשל, עמותת ער"ן שמעניקה סיוע במצבי מצוקה, והמידע הרב באתר של ארגון הבריאות העולמי (WHO) סביב החשיבות של תמיכת הקהילה למניעת התאבדויות וסיוע לאנשים במצוקה נפשית. אני רוצה להבהיר שבשום אופן, מטרת הפוסט הזה אינה לעשות גלוריפיקציה של אובדנות או לעודד לפתרונות קיצוניים. ההפך הוא הנכון.

אבל אני חייבת להבהיר עד כמה חשוב לדבר על זה. בימים שבהם נודע על התאבדות של איש מפורסם, לא פעם אני שומעת נזיפות ותוכחה מצד אנשים ברשתות חברתיות, לאמור "אל תדברו על זה כי זה עלול לגרום לתופעה של מעתיקנים שינסו לשים יד בנפשם". את החלק השני אני מבינה. החלק הראשון קשה לי. לא לדבר על זה? "לא לדבר על זה" היא צורת החשיבה שגרמה להרבה מהצרות הללו מלכתחילה.

וזה מביא אותי למקום של כפיות הטובה, או לפחות לכשל המחשבתי שגורם לאנשים להתנצל על היותם דיכאוניים. גם כשאני יוצאת עם חברות ומבלה איתן בערב נפלא של צחוקים ואוכל טוב, הדיכאון לא עוזב אותי. הוא לא עוזב גם כשאהוב לבי מנשק אותי ואומר "אני אוהב אותך". הוא לא עוזב כשאמי ואבי מחבקים אותי. כל הדברים האלה מקלים, נותנים סיבה לחיות, מזכירים לי שלא הכל שחור, אבל חתולי שבתקרה, כמה שחור עוד יש. ואני מרגישה רע לומר לאנשים שאני אוהבת שכל האהבה הגדולה שלהם לא מצליחה להניס את השחור הזה. וחשוב לי שהם ידעו זאת. מדוע? כי ביום שבו לא אוכל להעמיד פני "בריאה", ולא אצליח לצאת מהמיטה, או אפרוץ בבכי, או אחתוך בבשרי מרוב מצוקה, חשוב לי שהם ידעו שלפחות באותו רגע, המחלה ניצחה בקרב. זה לא אומר שהיא ניצחה במלחמה.

אני מרגישה צורך להתנצל על כך שהחיבוקים שלהם לא הבריאו אותי. וזה מוזר לי, כי הרי לא הייתי מתנצלת בפניהם אם היתה לי, למשל, סוכרת. או פקקת ורידים. או קוליטיס. אבל דיכאון, משום מה, הוא משהו שאנשים רוצים לחשוב שאפשר להעלים, כולל האנשים שסובלים ממנו.

מה עובר לכן בראש כשאתן לא חושבות על שום דבר ספציפי? על אתם חושבים כשאתם מנסים להתרכז במשהו אחר? האם אתן עסוקות כל היום בהדיפה מכוונת ומאומצת של מחשבות אובדניות מהראש?

אסביר למה אני מתכוונת. לפני כמה ימים, בסוף היום, התארגנתי לשינה. ממש לפני שנשכבתי במיטה, עלתה בראשי תמונה מאוד ברורה של עצמי, עם אקדח, יורה לעצמי בראש. לא היה משהו מיוחד שחשבתי עליו באותו הרגע, עצוב או שמח. לא הייתי מדוכדכת במיוחד באותו רגע. פשוט סיימתי יום עמוס והלכתי לי לישון. המוח, מסיבותיו שלו, החליט להראות לי את עצמי מתאבדת. אז מה עושות כשזה קורה? דוחפות את המחשבה החוצה בכוח. מסיחות את הדעת במשהו אחר. משתדלות, לכל הפחות. אז למוח אין ברירה, והוא מגניב דימויים מערערים בזמן השינה, ואת חולמת דברים שאת ממש מעדיפה לא לחלום, אבל אין לך שליטה על זה, ואת קמה מותשת ועצובה.

וזה לא רק לפני או בזמן השינה, זה יכול לקרות בכל מצב. אני יכולה לשבת במסעדה עם חברות, להסתכל על הסכין שמיועדת לחיתוך הפיצה שזה עתה קיבלנו, ולראות בעיני רוחי את הסכין חותכת את עורק הקרוטיד בצווארי. לא בגלל שאני מדמיינת את זה בכוונה תחילה, זה פשוט מה שהמוח מציע לי כל הזמן. אם אעבור ליד נחל, הוא "יציע" לי לטבוע בתוכו. אם אעבור ליד שקע חשמלי, הוא "יציע" לי לנעוץ מזלג בתוכו. אם אקח את תרופותיי, הוא "יזכיר" לי שכמות מסוימת של תרופות תצליח להרדים אותי לנצח.

חשוב לי שהאנשים הסובבים אותי יבינו את זה. אין בחיים שלי מצב של "לא לדבר על זה". אם לא אדבר, הראש ימצא דרך לדחוף את זה בכל אמצעי אפשרי. אין לי מנוס מההתעסקות הזו בחוסר התוחלת של החיים. נכון, יש תקופות טובות יותר וטובות פחות, אבל ככל מחלה כרונית, אין לזה סוף. הכאב יהיה שם גם אם לא אדבר עליו. אני מקווה שלא יכעסו עלי כשאומר זאת, אבל אני לא כועסת על אנשים ש"וויתרו" והתאבדו. מישהי פעם אמרה לי שהתאבדות היא מעשה אגואיסטי, כי הוא פוגע באנשים שסביבך. והרי מוות של אדם אהוב מכל סיבה שהיא פוגע באנשים שסביבו, ואינו נחשב ל"אגואיסטי". מדוע כניעה למחלה שמייסרת אותנו נחשבת למעשה אנוכי כל כך? מה גם שאנשים דיכאוניים יודעים, או לפחות מאמינים, שמחלתם הופכת אותם לנטל בלתי נסבל על הסביבה, כך שלפי ההיגיון המעוות של המחלה, מדובר במעשה של חסד כלפי הסביבה שסובלת מאיתנו וממצבי הרוח הקודרים שלנו.

הדיון האינסופי הזה מתנהל בתוך ראשי כל יום, כל היום. יש לכן מושג כמה זה מתיש?

אתם מבינים למה אי אפשר שלא לדבר על זה?

 

מכרסם התקווה

ומההווה הקודר לעתיד הוורוד. כשהייתי בת 18, בדומה לבני גילי, למדתי נהיגה והוצאתי רישיון. מסיבות שלא ברורות לי עד היום, הצלחתי לעבור טסט שני. הייתי בוכה באומללות לפני כל שיעור נהיגה. הרגשתי כמו לא-יוצלחית מוחלטת על הכביש, חסרת ביטחון ויכולת התמצאות במרחב. ידיד שנסע איתי באותה תקופה, באחת הפעמים הנדירות שנהגתי אחרי קבלת הרישיון, טוען שנהגתי בסדר גמור. והרי זה בדיוק העניין: מה שעשיתי כלפי חוץ, ומה שהרגשתי כלפי פנים, הם שני דברים שונים. אז עזבתי את ענייני הנהיגה, החלטתי שהכביש לא נועד לאנשים כמוני, ולא חידשתי את הרישיון.

כבר זמן מה שאני חושבת שאולי הגיע הזמן לקחת שוב את ההגה לידיים. הרי אני כבר לא מי שהייתי בגיל 18, וגם הטכנולוגיה השתנתה ויש היום אמצעים שיכולים לעזור לי להרגיש יותר ביטחון על הכביש. היות שלא חידשתי רישיון, זה אומר שצריך לקחת שוב שיעורי נהיגה, לעבור שוב תיאוריה, וכן – לעבור שוב טסט, איכשהו.

למרות כל החושך, אני מאמינה שתוכנית פעולה ויעד שאפשר לייחל ולצפות לו הם דברים שמאוד עוזרים להתמודד. אי לכך, החלטתי לעשות מעשה "ג'ולי וג'וליה", ולתעד את מסע השגת הרישיון שלי בבלוג. בינתיים צברתי המלצות על מורים, הפנייה לבית ספר שמשתמש בסימולטור נהיגה לחיזוק ביטחון עצמי של הסובלים מחרדת כביש, והיום אני יוצאת להתחיל את התהליך של "הטופס הירוק", שבלעדיו אי אפשר להתחיל שיעורי נהיגה (הספקתי לשכוח ממנו לגמרי, והרי את ההתרוצצויות האלה עשיתי גם בגיל 17).

אני עוד לא בטוחה מה תהיה התדירות של הפוסטים, אבל מבטיחה להיות נאמנה למציאות, במיוחד לרגעים המביכים ביותר. כך שאם תתקלו בשבועות הקרובים בכלי רכב שמזדחל בהססנות ברחובות פתח שמיקווה, ומורה שמנסה לשכנע (בנועם ובסבלנות) את התלמידה לעבור מ-20 ל-30 קמ"ש, או לפחות ל-25*, ייתכן שזו אני. אלווה את הפוסטים בתיוג "ואנדר בדרכים", ואני מקווה שגם אם לא אצליח להשיג את הרישיון הנכסף, לפחות אוכל לשעשע אתכם בסיפורים על חוסר היוצלחיות שלי על גלגלים.

ידיים על ההגה: אני יוצאת לדרך.


* "24? לפחות 22? גיברת, יש מאחורינו שיירה. גז, מיידלע, גז!"

פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 22, 2018

זריחתה של השקיעה

האל הרומי יאנוּס, בעל שני הראשים, זכה לאורך השנים ליחסי ציבור גרועים מאוד. הנבל הבוגדני והתככן יאגו קורא לעזרתו של האל יאנוס כדי לבצע את מזימתו במחזה "אותלו" של שייקספיר; הנבל בסרט "גולדן איי", הסרט ה-17 בסדרת ג'יימס בונד, קורא לעצמו ולארגון הרשע שלו בכינוי "יאנוס" כדי לסמל את נאמנותו הכפולה. באופן כללי, "יאנוס" הפך למילה נרדפת לתיאור סוכן כפול, אדם דו-פרצופי שאין לסמוך עליו ועל מילתו.

יאנוּס המסכן! הוא החל את דרכו כאל שומר ומביא ברכה. האל המתבונן קדימה ואחורה בו זמנית היה אל ההתחלות החדשות, אל הדלתות והשערים, האל שלומד מהעבר ומהרהר בו – ובה בעת צופה לעתיד בתקווה. הרומאים נהגו להתפלל ליאנוס בתחילת כל יום, חודש ועונה בבקשת שפע וברכה, כמו גם באירועים וציוני דרך חשובים. דמותו היתה מגולפת על שערי הערים והקשתות ומתבוננת ביוצאים ובנכנסים. החודש ינואר נקרא על שמו: פרצוף אחד פונה לשנה שחלפה, ואחד מקדם את פני השנה הנכנסת. יאנוס המקורי אולי היה דו-פרצופי, אבל לא היה נוכל או רמאי. הוא פשוט ידע איך לראות את העבר והעתיד בעת ובעונה אחת.

השבוע חגגתי חצי שנה של זוגיות עם איש יקר ונפלא. נקרא לו, לצורך העניין, "מענטש". כדי לחגוג, מענטש ואני השתתפנו בסדנת מאפים (ויצאנו ממנה עם בליטה חדשה בכרס וחופן פחזניות ועוגיות מבצק פריך), ואחר כך הרמנו כוסית – יין בשבילו, מים בשבילי – ואכלנו ארוחה נהדרת. נהניתי מכל רגע, אפילו מהרגעים שבהם פוץ כלשהו בסדנה טען שאני לא מזלפת נכון את הפחזניות (אני?? שאני אטרפד הכנת פחזניות? בחיים שלי לא העליבו אותי ככה).

אך לכל אורך החגיגות, מצאתי את עצמי מהרהרת שוב ושוב ביאנוס, האל בעל שני הפנים. למעשה, יותר מזדהה מאשר מהרהרת. אני מניחה שלא מעט אנשים שמתמודדים עם מחלות כרוניות בכלל, ועם בעיות נפשיות כרוניות בפרט, יוכלו להזדהות עם ההרגשה: מצד אחד, הפנים המחייכות שלך שמורות לכיף, להנאה מהרגע, לחגיגת הכאן ועכשיו, שבו את יודעת היטב להכיר תודה ולהעריך את הברכות שזכית להן. כמו למשל, בן זוג אוהב ופחזנית טרייה. מהצד השני, הפנים העגומות שלך מופנות לאחור, ולשם את שולחת את כל מה שקשור לדיכאון הקליני שלא מפסיק ללוות אותך, אפילו לא לרגע: הפחד שמשהו ישתבש ויתפרק, הפחד שיפסיק לאהוב אותך, הדאגה שאת לא מביעה מספיק אהבה כלפיו, האשמה שאולי פגעת בו בלי להתכוון, הבושה והתסכול על כך שאפילו ברגע של אושר מושלם, לכאורה, משהו בך שחור משחור, ממאן להתעודד ואפילו שואף למות.

מענטש היקר – האעז לקרוא לו כאן, "למוד-הסבל"? הרי זו שוב התכנסות לתוך המקום של האשמה והבושה – לרוב מבין שגם כשטוב לנו יחד, יהיו לי לפעמים רגעים שבהם אתלה מבט ריק ובוהה בקיר, בזמן שהדיכאון עושה את שלו ונוגס בנפש. רגעים שבהם לא ארצה לעשות שום דבר, ואהיה עצובה ואתכנס לתוך עצמי, וזה לחלוטין לא באשמתו ולא קשור אליו. שום חיבוק לא יעזור, אף נשיקה לא תצליח למגר את המחלה. יש גלים עכורים שפשוט צריך לקבל כפי שהם ולחכות שיחלפו ויעברו דרכי ומעלי, אחרת אני שוב מאשימה את עצמי במה שאין בכוחי לשנות, ועלולה לשקוע עוד יותר בתוך הגל העכור.

כשהגל פחות מורגש, והפנים השמחות של כאן-ועכשיו מקבלות משקל רב יותר, אני נשטפת בגלים של אהבה ומשתדלת לבנות מחדש את מה שהפנים העצובות הרסו. כמו בכל מאבק, השחיקה היא עזה, וקשה במיוחד לזכור ששני הצדדים הללו הם חלק מהווייתי, וזה בסדר. מותר לשמוח גם אם יש מחשבות אפלות אי שם, ומותר לחשוב מחשבות אפלות, גם כשאת שמחה.

איך אפשר ליישב סתירה כזו? אי אפשר. אפשר רק להמשיך לחיות עם שני צידי המשוואה, בו-זמנית. להיות דו-פרצופית. לקוות שמענטש ימשיך להבין שכשאני מבקשת קצת זמן לעצמי – גם אם הזמן הזה מוקדש לישיבה ובהייה בקיר, או לצורה אחרת של רביצה דיכאונית חסרת מוטיבציה -זה רק מפני שהוא באמת ובתמים לא יכול לעזור. ואני יודעת שהוא ינסה בכל זאת לעזור, וזה גורם לי להרגיש עוד יותר רע עם חוסר היכולת שלי לצאת מהבור הנפשי הזה. ואם אני שונאת את עצמי על כך (מה שיקרה באופן בלתי נמנע), קשה לי עוד יותר להרגיש את האהבה שלי כלפיו.

המילים האלה נכתבות קצת אחרי שיאו של גל עכור, אחרת לא הייתי מסוגלת לכתוב כלל. אני לבד בבית, אחרי שביקשתי מהמענטש קצת זמן לעצמי. רציתי להרחיק אותו כדי שלא יראה אותי כשאני לא רוצה להחליף בגדים או להתקלח, כשאני אוכלת זבל מזדמן מהארון, כשאני לוקחת עוד כדור להרגעה או כשאני שוכבת ונאנחת ומחכה, פשוט מחכה. אני לא רוצה שידאג. אני רוצה להרגיש שאני יכולה להפנות אליו את הפנים השמחות והאוהבות שלי, כפי שמגיע לו באמת.

יש דרכים רבות לתאר את הדיכאון. הוא הענן השחור, הכלב השחור, הבור ללא תחתית, האצבעות הקרות שלופתות את הלב, ה"לא-כלום" שבולע את כולם ואת הכל. אני רוצה להאמין שהבחירה שלי ביאנוּס כסמל לחיים עם דיכאון היא בחירה מתוך תקווה ולא מתוך ייאוש. זו התפילה שלי. אני מייחלת שעל כל דלת שתיסגר עלי, תהיה אחת שתיפתח, ועל כל תחושה של סוף, מוות ואבל, תהיה תחושה של התחלה חדשה, לידה ורצון לחיות. כל זה מתוך ידיעה ברורה שרוב הזמן, בדיכאון כמו בדיכאון – הדלתות הנפתחות כואבות לא פחות מאלה שנסגרות.

רק קושיה אחת עוד נותרה ללא מענה: אם אני יאנוּס, זה אומר שבמקום פחזנית אחת מגיעות לי שתיים, אחת לכל פה?


לקריאה נוספת: פוסט וגם פוסט
האתר של Black Dog Institute

פורסם על ידי: vandersister | יוני 24, 2018

במקום שבו אין נשים, השתדלי להיות, אישה

למי מכן שלא אוהבת לקרוא את כותרות העיתונים (ואני ממש לא מאשימה אתכן): היום התפרסם כי בית המשפט המחוזי בתל אביב התיר את קיום האירוע של חב"ד בכיכר רבין, המכונה "משיח בכיכר", ודחה את טענת ארגוני הנשים כי האירוע כופה הפרדה מגדרית פסולה. השופט ורדי קרא לפשרה ול"התחשבות בנקודת המבט של הצד השני", ולא זו בלבד אלא שנזף בארגוני הנשים במילים "תשמרו את הטענות שלכן למקרים יותר חשובים. זה הציבור שזו ההלכה שלו וצריך לכבד את זה". שתי הערות לגבי הפסיקה הנ"ל:

1. ההערה הראשונה נוגעת לכבוד הדדי. נעזוב לרגע את ההסגברה הבוטה של כבוד השופט, שבדומה לגברים רבים אחרים שמשוכנעים שהם מאוד ליברליים, מנסים ללמד את הפמיניסטיות "איך עושות פמיניזם, אבל כמו שצריך". נתייחס לרגע לצד השני של הטיעון שלו: שזו ההלכה של הציבור החרדי וצריך לכבד את זה.

למה?

מדוע, כבוד השופט?

אם ההלכה היתה אומרת שצריך לזרוק את כל השופטים מהגג, גם אז היית אומר ש"צריך לכבד את זה"? מסופקתני. צריך לכבד בני אדם באשר הם, זה נכון. אבל אם תורתו (אומנותו) של מישהו גורסת שרצוי ואף מותר לו לשעוט לעברך עם גרזן ולקצוץ את גופך לפיסות מדממות, לא ייתכן שדתיותו של אותו איש תעמוד לו כהצדקה לפגיעה באחר. אז למה "צריך", כבוד השופט? אולי אפשר לומר "ראוי", או "כדאי", או "מומלץ", או "מן הנימוס הוא", "בתנאים מסוימים אפשר" – אבל "צריך"? צריך צד אחד לכבד צד שני שפוגע בכבודו של הראשון, אם הדבר נעשה בחסות הדת?

אבל נשים, כידוע, מוחלות על כבודן יום יום ושעה שעה, ואם אין הן מוחלות, אחרים עושים זאת בשבילן ואף מזלזלים וגורסים כי הן יכולות לשמור את הטענות שלהן "למקרים יותר חשובים" (כמו כן: למה טענות? למה תמיד משתמע שנשים מקטרות, מייללות, מתלוננות, ולא מעלות נימוקים צודקים ולגיטימיים?).

2. ההערה השנייה נוגעת למחאה. זמן קצר אחרי פרסום הידיעה על החלטת בית המשפט, התחלתי לשמוע חברות מדברות על התאספות בכיכר כדי למחות על ההפרדה. יש אפילו דף אירוע בפייסבוק שקורא להתכנסות שקטה (לא הפגנה) כדי להראות נוכחות. יש הטוענים שאין טעם במחאת נגד, ושהנוכחות של הפמיניסטיות במקום רק תתרום לעניין באירוע של החב"דניקים עצמם. במילים אחרות, יש החושבים שזה לא מהלך אפקטיבי כי הוא לא יביא לשינוי המיוחל.

לגיטימי לחשוב כך. ובכל זאת, אני אנסה לשכנע אתכן מדוע נקודת מבט כזו היא מסוכנת.

המאבק על הסטטוס קוו אינו קרב בודד. זוהי מלחמת התשה ממושכת, שכרגע, לפי כל הסימנים, אנחנו מפסידות בה. פעם, לפני עשרות שנים, גברים ונשים היו יכולים ללכת לכותל המערבי זה לצד זו, בלי שום בעיה. הידעתן? בקרב הזה כבר הפסדנו.

פעם, לפני זמן לא רב כל כך, איש לא היה מעלה בדעתו לשלוח נשים לחלק האחורי של האוטובוס הציבורי, גם לא "בהסכמה", ואיש לא היה מעלה בדעתו להקים נשים ממקומן ולקרקע מטוס שלם בגלל שכמה גברים משתוללים ומסרבים לשבת ליד נשים, או אפילו לדבר איתן. גם בקרב הזה, אליבא ד'אל-על, הפסדנו.

פעם, כשהסבתות שלנו היו חלוצות ולחמו בפלמ"ח, איש לא היה חושב להעיר להן על אורך מכנסיהן. היום, נערות גיבורות נאלצות להילחם בבתי הספר (שאין בהם הדתה. מה פתאום הדתה) שנוזפים בהן ושולחים אותן הביתה על לבישת מכנסיים קצרים – בזמן שהבנים חופשיים ללבוש מכנסיים קצרים ואין פוצה פה. במקרים חמורים גם נאמר לבנות שזה "מסיח את דעתם של המורים", אמירה שמגבירה את אווירת החיפצון המיני ומטרתה לגרום לנערות להתבייש בגופן. הקרב הזה עדיין ניטש בבתי הספר, ולמען האחייניות וגם האחיינים שלי, אני מקווה שלא נפסיד בו.

אבל, כשיותר ויותר נשים עומדות על שלהן ומסרבות לוותר על מקומן, מסרבות להתפשר על גופן, מסרבות להסתיר את עצמן, מסרבות להשתיק את קולן, הקרב עדיין נמשך. כל אחת מאיתנו שעושה זאת תורמת להמשך המאבק, גם אם היא לא מצליחה לנצח בו בבת אחת (קרי: גם אם המחאה שלה לא בעלת תוצאה אפקטיבית מיידית).

אז אם אתן באות מחר לכיכר – ואני מקווה לראות לפחות כמה מחברותיי שם – אל תבואו כמנצחות. אל תבואו אם אתן רוצות לשנות את הסטטוס קוו במחי יד. אל תבואו כי אתן רוצות "לפוצץ את האירוע". בואו כי אתן רוצות להיאבק, ומוכנות להמשיך להיאבק, ומסרבות להפסיק להיאבק, וכי זכותכן להיאבק על מה שחשוב לכן, גם אם שופט כלשהו טוען ש"יש דברים חשובים יותר". לפעמים, הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולות לעשות הוא להראות שאנחנו כאן, ואנחנו לא הולכות לשום מקום. להתראות במרחב הציבורי.

 

פורסם על ידי: vandersister | אפריל 12, 2018

גאווה ודעה צלולה

בעקבות הקמפיין של שרת התרבות מירי רגב לרגל 70 שנות עצמאותה של ישראל, יצא לי לחשוב על האמירה הנחרצת של הקמפיין, "יש במה להתגאות". נדמה שלאחרונה יש בלבול בין שני מושגים: אהבה וגאווה, כשהאחד מזוהה משום מה עם השני באופן מוחלט. תמונת המציאות הרבה יותר מורכבת.

נניח שיש לכם ילד בן ארבע. הוא חמוד ומתוק ומתולתל, למד כבר לצייר ולכתוב אותיות, כולו מחמדים. יום אחד, בזמן שאתם בקניות בסופר, הילד משתטח על הרצפה ופוצח בהשתוללות, הידועה גם בשם טנטרום, כי לא הסכמתם לקנות לו עוד ממתק. אתם מסבירים לו בהיגיון – קודם ארוחת ערב, אחרי זה ממתקים. לא עוזר, הילד ממשיך לצרוח. אתם מנסים לעשות איתו עסק – טוב, תקבל ממתק אבל תאכל אותו אחר כך, לא עכשיו. קדחת. הילד צועק ומשתולל, חובט בידיים וברגליים ברצפה, לא מוכן לשמוע. כל הקונים והקונות שולחים בכם מבטים עצבניים. אתם גוררים את הילד, בעודו צורח ובועט, לכיוון הקופות. לא שעתכם היפה ביותר כהורים, לא שעתו היפה ביותר כבנכם המוצלח.

האם תפסיקו לאהוב אותו בגלל הטנטרום? בוודאי שלא.

האם אתם גאים בו על הטנטרום? בוודאי שלא. יש הרבה דברים אחרים שאפשר להתגאות בהם, אבל המעשה הספציפי הזה הוא לא סיבה לגאווה. הילד פשוט התנהג לא יפה, אין מה לחגוג בזה. אבל הוא עדיין ילדכם האהוב והמוצלח.

נקפוץ קדימה לגיל 16. ילדכם עושה חיל בבית הספר, אהוב על חבריו, מביא לכם נחת. יום אחד מתקשרת מנהלת בית הספר, ומספרת שהילד שלכם וחבורת ילדים אחרים התעללו בבן כיתתם. הרביצו לו, השפילו אותו. היצר ההורי מעורר אתכם להגן על הילד בכל מחיר, ומצד שני גורם לכם לכעוס עליו ולהתבייש בו. סביר שתודיעו לפרחח ש – א. הוא צריך להתנצל בפני הילד שנפגע, ב. אין טלוויזיה, מחשב ופלייסטיישן עכשיו לחודש לפחות, ו-ג. מה זה ההתנהגות הזו?? ככה חינכנו אותך??

האם תפסיקו לאהוב אותו משום שהתנהג כפרחח ובריון? בוודאי שלא.

האם אתם גאים בו בגלל המעשה הזה? בוודאי שלא. אבל אתם עדיין ההורים שלו. תרצו לברר מה בדיוק קרה שם. אולי החברים שכנעו אותו להצטרף אליהם והוא בכלל לא רצה לפגוע בילד האחר. אולי הילד הזה פגע בו לפני כן – לא תירוץ, אבל נסיבות מקלות. אולי אתם-עצמכם לא נותנים לילד מספיק תשומת לב לאחרונה והוא פורק כל עול? תהיה לכם ביקורת רבה כלפי המעשים שלו, אבל לא תפסיקו לאהוב אותו.

ועכשיו, בואו נניח שהילד בן שבעים. מאחוריו שנים רבות של עשייה ברוכה, הישגים מלוא הטנא, סטארט-אפים להתפאר וטכנולוגיה מעוררת קנאה. עם זאת, במקביל, הילד מסובך בסכסוך דמים שבו הוא הכובש והקלגס, חייליו צוחקים ומתבדחים בזמן שהם יורים באנשים למוות, הוא מעורר קיטוב ושנאה בין פלגים שונים בחברה, הוא מקפח את ענייו ומסכניו ומרפד את כיסיהם של עסקניו וטייקוניו על חשבון הציבור – בקיצור, איים קטנים של נחת בים הולך וגואה של בושות. אתם מסתכלים על הילד ומאוד רוצים להיות גאים בו, אבל מיום ליום השחיתות פושה בו ומכלה כל חלקה טובה. גם הדמוקרטיה שלו נשחקת: נציגי הציבור שלו מתנהגים כשליטים אבסולוטיים במקום כנבחרים המאיישים תפקיד זמני לטובת הציבור. חלקם מעורבים בחקירות ופרשיות שחיתות, חלקם ישבו או יושבים עדיין בבית הסוהר. חלקם ישבו בבית הסוהר אחרי שמעלו באמון הציבור, ואז חזרו בדיוק לאותו מקום שממנו מעלו באמון הציבור.

קצת קשה להתגאות בילד הזה.

האם זה אומר שאתם לא אוהבים אותו? לא, ממש לא. לו יכולתם פשוט לומר "שייחנק לו עם השחיתות שלו, מה אכפת לי", היה לכם יותר קל. אתם מרגישים רע כי אתם רוצים להיות גאים בו. אתם רוצים להתמקד בדברים הטובים, אבל אתם לא יכולים להתעלם מהדברים הרעים, ויש כל כך, כל כך הרבה מהם.

לפני כמה שעות נחשפתי לראשונה לתגובות של כמה חמומי מוח לבת למשפחה שכולה, שחטאה בחטא הנורא מכל: היא מחזיקה בדעות שמאלניות. מסתבר שיש כאלה שחושבים שאנשים ששכלו את יקיריהם במערכות ישראל צריכים רק לסתום את הפה ולהיראות עצובים, ואם הם פותחים את הפה, להביע דעות ימניות בלבד. הרוע, הארס והשנאה הבוטה בדבריהם של התוקפים הלאומנים הדהימו אותי בעוצמתם. הם ממהרים מדי לתייג אנשים כשונאי ישראל וכחורשי רעתה, אם אלה לא מהללים ומשבחים כל דבר שישראל עושה ומצדיקים כל מעשה נבלה בשם הפטריוטיות. זו, יותר מכל דבר אחר, המורשת הרעילה והמשחיתה של עידן ביבי.

אני מכירה הרבה הורים שהציגו בפני בגאווה את ההישגים של הילדים שלהם. הורים תמיד שמחים להראות תמונות של הצאצאים, תעודות בית ספר, ציורים יפים. אף הורה עוד לא הצביע לי על הקיר המלוכלך בביתו ואמר "תראי, הילד שלי מרח את הקקי שלו על הקיר. אני כל כך גאה בו, נכון שהוא הילד הכי מוצלח בעולם?"

כי בקקי לא מתגאים. קקי מנקים, ויפה שעה אחת קודם. וגם את הקקי הנוכחי נחליף, במהרה בימינו, בבחירות דמוקרטיות. לתפארת מדינת ישראל.

Older Posts »

קטגוריות