קשה לחיות במדינה הזאת לאחרונה בלי לחטוף מדי יום דיכאון, חרדה, עצבים ונקע במוח. אפילו א.נשים רגועים ואופטימיים למדי מאבדות.ים, כך נראה, את ראיית העולם החיובית לנוכח האנדרלמוסיה הפוליטית והחברתית שמתחוללת כאן. ואם בארזים ורודי-המשקפיים נפלה שלהבת, מה אגיד אני, אזוב קיר עם דיכאון ירוק-עד?

מבין כל הרעות החולות של התקופה, הדבר שהכי מקשה עלי הוא האיגיון ששולט בשיח של תומכי ההפיכה המשטרית. זה לא איגיון שנון ומבריק, כמו בספריו של לואיס קרול, או אפילו איגיון מטופש ומשעשע כמו בספריו של דאגלס אדמס; תחת זאת, מדובר באיגיון אלים ומתלהם, מוסת ומסית, מסלף ומסולף, שמטרתו לגזלט את (או לערער את תפיסת המציאות של) האדם שבצד השני של השיח. ועם איגיון כזה אי אפשר להידבר.

לפני כמה ימים ניהלתי – או ניסיתי לנהל – דיון בטוויטר. יודעות מה, לא דיון. ויכוח. וזה בסדר. מותר לא להסכים, כמובן. זו נקודת המוצא. ברם, ויכוח חייב להתבסס על מסגרת כלשהי של עובדות, שישמשו כעוגן לדיון. בלתי אפשרי לנהל את הדיאלוג הזה אם צד אחד מציין עובדות, והצד השני מסרב להכיר בקיומה של עובדה כקונספט. ניקח דוגמה: זו עובדה היסטורית שההתנתקות בוצעה על ידי ממשלה ימנית בראשותו של אריאל שרון. זו עובדה היסטורית שבנימין נתניהו הצביע אז כמה פעמים בעד תוכנית ההתנתקות. זו עובדה היסטורית שאריאל שרון לא היה שמאלני. הייתן חושבות שאין טעם להתווכח עם העובדות הללו.

אז הייתן חושבות. הצד השני לאותו דיון בטוויטר חזר שוב ושוב לטיעון בנוסח "לדעתי סמולנים (כך במקור) אשמים בהתנתקות, סמולנים הם בוגדים במדינה, ואם את מאמינה בפלורליזם את חייבת לקבל את דעתי, כי בדמוקרטיה מותר חופש הביטוי". עשיתי את השטות של לנסות ולהתווכח עם מיש-מש ההצהרות הזה באמצעים הגיוניים, וטענתי כי:

• פלורליזם אין פירושו שאני חייבת להסכים עם כל דעה, או לחשוב שראוי להשמיע אותה
• חופש הביטוי הוא עיקרון שמגן על א.נשים שמעבירים ביקורת על השלטון מפני התעמרות של אותו שלטון. הוא לא הזמנה פתוחה לא.נשים לקלל ולשקר כשאין להם טיעון לגופו של עניין
• שקר אינו דעה. גם שנאה אינה דעה
• דעות אינן עובדות

בהמשך ניסיתי להציג דוגמאות לעובדות לעומת דעות, כמו למשל:

• "כובע בצבע סגול הוא ממש יפה" – זו דעה
• "כובע בצבע סגול הרג את אמא שלי" – זו עובדה שניתנת להפרכה

לצערי הרב, בשלב הזה הצד השני לדיון עבר לגידופים וחרפות ותו לא, תוך חזרה שוב ושוב על כמה שאני "לא דמוקרטית" ו"סמולנית בוגדת", והוספת אמירה כגון "בג"צ הסמולני אשם בהתנתקות, וזו האמת שלי אז את לא יכולה להתווכח עם זה".

ושוב, זה עושה לי נקע במוח. כי מבחינה פואטית ופילוסופית, אין לי בעיה עם אמירות כמו "זו האמת שלי". למשל, "בבילון חמש היא סדרת מופת, זו האמת שלי". או "במיה זה ירק דוחה, זו האמת שלי". לא אבוא בטענות כלפי מי שתטען ש"עוגת גבינה בסקית היא מלכת העוגות וזו האמת שלי", ולעומתה מי שתטען "עוגת היער השחור היא מלכת העוגות וזו האמת שלי". כל עוד כולנו מבינות ש"זו האמת שלי" היא פשוט דרך לומר "זו דעתי". נכון? בבקשה תגידו שכן ומנעו ממני נקע נוסף במוח.

הבעיה היא שנציגי השלטון הנוכחי ושלוחיהם ברשתות החברתיות משתמשים ב"אמת אלטרנטיבית" לא כאמצעי ביטוי פואטי, אלא כנשק גזלייטינג בשיח הציבורי. רק אתמול אמר ח"כ שמחה רוטמן, ממובילי ההפיכה המשפטית, שהוא מוביל את המהלך בזהירות ובאיטיות ותוך חתירה להסכמה רחבה. זו האמת שלו. אלא מאי? ראינו את רוטמן בוועדת חוקה, ולכן אנחנו יודעות שמה שהוא טען בריאיון זה – במחילה – בולשיט גמור. הוא מתנהל בדורסנות, סותם פיות של מומחיות.ים ושל חברות וחברי כנסת, ומריץ את החקיקה של הזוועה המשפטית כמו סוניק הקיפוד על ספידים. בהשאלה, אפשר לומר שהוא טוען שהכובע הסגול החדש נראה עליו מקסים. הבעיה היא שהכובע בכלל צהוב, ישן, וגם לא יושב על הפדחת שלו.

רוטמן הוא לא היחיד שנוקט בשיטת "האמת שלי" מתוך אמונה שזה יהפוך את הבלוף למציאות. לפני כחודשיים, ועדת הכלכלה בראשות ח"כ משה גפני קיימה הצבעה שבסופה הוחלט, לא פחות ולא יותר, שהרפורמה המשפטית לא פוגעת בכלכלה. גורמי המקצוע והמומחים הרלוונטיים נעדרו מהדיון הזה. על מה התבססה ההחלטה? על "האמת שלהם", כמובן. הכובע הסגול בכלל לא מלוכלך, כך טוען גפני, כי אנחנו החלטנו שהוא נקי. הבעיה היא שהכובע נפל לתוך בור ביוב ועכשיו נוטף טינופת.

וזה נמשך ונמשך. השבוע ביבי טען שבזמן ההתנתקות הוא היה ראש האופוזיציה. אהה. רוטמן טוען היום שלפי סוכנות דירוג האשראי מודי'ס, ההפגנות פוגעות בכלכלת ישראל. מודי'ס אמרו בדיוק את ההיפך. טלי גוטליב טענה בראיון בסופ"ש שברק אובמה מימן פרסומות נגד נתניהו ב"וואלה". יש טעם להפריך את הבולשיט הזה? והתשובה של שר האוצר סמוטריץ' לחששות שהעלו מודי'ס היא "בעזרת השם, יהיה בסדר". באותה מידה היה יכול לומר "למרות שכל העולם ואוגר המחמד שלו מוכיחים לי שוב ושוב שהכובע שלי עולה באש, הכובע במצב מעולה כי החלטתי שהוא בסדר".

תראו, גם לי היה יכול להיות ממש קל לנקוט בשיטה הזאת: בורקס לא עושה לי צרבת, כי זו האמת שלי. עשה צרבת? זה בטח בגלל אחמד טיבי! הכביסה הזו לא כבדה מדי בשביל החבל, זו דעתי. החבל נקרע והכביסה נפלה והתלכלכה בבוץ? בג"צ אשם! דמות הברווז שפיסלתי במיונז תהיה קשה כאבן צור ותחזיק מעמד לנצח, כי כך החלטתי. הפסל הפך לשלולית דביקה? זו בבירור אשמת השמאל! הוא עשה יד אחת עם המיונז כדי לשבש את התוכניות שלי. הכי קל לעשות את מה שמזהירים אותך לא לעשות, להגיע לתוצאה שמפניה הזהירו אותך, ואז לשקר לגבי הנסיבות ולהאשים איזה שעיר לעזאזל בכל מה שמשתבש.

אני מסרבת לחיות במדינה שבה אין משמעות לעובדות ולאמת, ונציגי ציבור לא מסוגלים לקחת אחריות על ההחלטות השגויות שלהם. יתר על כן, אני מסרבת לקחת חלק בזיהום השיח הציבורי שמיועד להסוות את המחדלים של נציגי הציבור האלה. רק בגלל שא.נשים מרשות.ים לעצמן.ם לפלוט כל שטות או שקר לפי דף המסרים או המצברוח, לא אומר שאני מחויבת לנהל איתן.ם דיאלוג כדי לנסות להפריך את מה שבלתי אפשרי להפריך. לא בחרתי באיגיון כדרך חיים, ולדעתי (!) איגיון הוא דרך גרועה מאוד לנהל מדיניות של ממשלה. הזמן שלי יקר, ולא אבזבז אותו על מי שלא מסוגל.ת להודות שהמלך הוא עירום והכובע הוא סגול. הממשלה הזו מפסלת את העתיד שלנו במיונז ומנסה לטעון שמדובר בבטון יצוק. הפסל שלה הולך ונמס. אנחנו נהיה שם כדי להזכיר לה מה זו אמת, ולהצביע על השלולית. עד שננצח.

לאור חזונם של נביאי ישראל

בעקבות ריצת האמוק של ממשלת נתניהו השישית למדינה דיקטטורית-פשיסטית, עם שורת הצעות חוק בזויות שצפויות להפוך את ישראל למקור למבוכה בעיני תומכיה ואוהביה, לחוכא ואיטלולא בעיני אויביה, ולניסוי כושל בעיני ספרי ההיסטוריה, חברה הציעה לי לכתוב עדות. לתאר את מה שעובר עלי ועל שכמותי בימים טרופים אלה, בתקווה שלמישהו, מתישהו בעתיד, זה יהיה חשוב כדי להבין את הטירוף שהתחולל כאן.

כל גופי התקשורת הרציניים והאמינים בארץ ובעולם קוראים לממשלה הנוכחית לעצור, להפסיק את תהליך החקיקה, אחרת תוביל את המדינה לאבדון. מאות כלכלנים, משפטנים, בנקאים, דיפלומטים ושאר מומחים ידועי שם מכל קצוות הקשת הפוליטית – כן, גם הימין הביטחוניסטי – טוענים שוב ושוב שההפיכה המשפטית היא טעות מרה שתעלה לנו ביוקר בכל היבטי החיים. אפילו נשיא מדינת ישראל הנוכחי, בוז'י הרצוג, שבימים טובים מתהדר בעמוד שדרה של מלפפון ים, עמד מול מצלמות הטלוויזיה ואמר נחרצות (עד כמה שהוא מסוגל): "מכלול החקיקה שנידון כעת בוועדה צריך לעבור מהעולם ומהר. הוא שגוי, הוא דורסני, הוא מערער את יסודותינו הדמוקרטיים". הוא עדיין מנסה למצוא פשרה. אנחנו, כלומר אזרחי המדינה שלא רואים טעם להתמקח עם התליין על אורך החבל, חושבים שכל פשרה שתוצע תהיה כניעה לדורסנות.

מה שאני מנסה לומר הוא שלא קל להיות אזרחית של ישראל בימים אלה. רק בשבוע שעבר עברו שתי הצעות חוק שלבים נוספים בדרך לקריאה שנייה ושלישית וכניסה לספר החוקים: האחת, שמכונה באופן לא רשמי "חוק דרעי 2", מיועדת לאפשר לעבריין מורשע סדרתי, שעמד בבית משפט ושיקר לשופטים במצח נחושה, לחזור ולכהן כשר בממשלה. השנייה, שנקראת גם היא לא רשמית "חוק המתנות", מיועדת לאפשר למיליונרים ומיליארדרים לתרום כספים לנתניהו למימון לא רק של הוצאות משפטו, אלא גם של הוצאות בני ביתו "הסמוכים על שולחנו". החוק הזה גם פותח פתח להעברת "כסף במתנה" לפקידים במגוון רמות, ולמעשה הופך את השוחד למעשה שאינו עבירה על החוק. כשישעיהו הנביא כתב "שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים", הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר.

והאזרחית מן השורה, כלומר אני, צופה בנעשה וממאנת להאמין. זה לא שחסרות לנו צרות אמיתיות, כן? מערכת הבריאות עדיין בקריסה; מערכת הרווחה היא שרידי פתיתים דרוסים על הכביש; מערכת החינוך משוועת לתקנים ונאבקת בגילויי אלימות, גזענות והדרה; ועל ביטחון אישי אין מה לדבר. הפשע משתולל ברחובות, ואם זה לא לאומני, זה לא מעניין את השר לביטחון לאומי, בן גביר. האמת, גם אם זה לאומני אבל קרה במקרה בתל אביב, זה גם לא ממש מעניין אותו. לכאורה, חשוב יותר לבן גביר שהשוטרים ירביצו למפגינים בתל אביב, ואם לא מרביצים מספיק, הוא ידיח את האחראי. האיש גם התנגד לחוק איזוק אלקטרוני, שהיה מגן על חייהן של נשים שבני זוגן כבר גילו אלימות כלפיהן, בתואנה ש"נדרשות שתי הרשעות באלימות" כדי שלא יהיו "תלונות שווא". והנה הבוקר, אישה נרצחה על ידי בעלה שיש לו היסטוריה של אלימות כלפיה. הי, בן גביר – ביטחון לאומי זה גם לנשים שנאנסו, הוכו או נרצחו על ידי יהודים ולא ערבים? אזרחית מודאגת רוצה לדעת.

אבל אני מתפזרת כאן. כל כך הרבה דברים רעים ואיומים קורים במדינה הזאת לאחרונה, שקשה להתמקד.

שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה

כל אחת ואחד שיוצאות.ים לרחובות עושות.ים את זה מסיבה אחרת, אבל משותפת. למה אני מתכוונת? חלק מרגישות שאיבדו את הביטחון האישי ואף אחד לא מגן עליהן יותר. חלק מרגישים שהם לא יכולים יותר לתרום, בין אם במיסים ובין אם במילואים, למדינה שהופכת לדיקטטורה. חלק חשות שהן חייבות להילחם למען הילדות והילדים שלהן. חלק חשים שאת מעט הזכויות שקיבלו בזכות בג"צ, הם עומדים לאבד כי בג"צ יאבד את עצמאותו ולא יוכל עוד להגן על זכויות הפרט. אבל תהא הסיבה אשר תהא, המניע העיקרי הוא שהמדינה, שמספקת מסגרת ואורח חיים משותף לכולנו, הפרה את החוזה שלה עם האזרח.ית.

ישראל, הבטחת לנו שאת דמוקרטיה, ואת צועדת לדיקטטורה. הבטחת לנו שתשמרי על זכויותינו, והנה את מנסה לסרס את בית המשפט העליון, המגן שלנו מפני התעמרות של הרשות המבצעת והמחוקקת. הבטחת לנו שוויון בנטל ובחובות, והנה את מכריזה שיש אזרחים ששווים יותר. הבטחת לנו שאין אדם שנמצא מעל לחוק, והנה ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת, ראשי עיריות ומי יודע מי עוד – כולם יהיו מעל לחוק, כי את רוצה לעקר את החוק מתוכן. להפוך שוחד ללא-שוחד, גניבה ללא-גניבה, מרמה ללא-מרמה, הפרת אמונים ללא-הפרת אמונים. והגרוע מכל, המתעתע, המגזלט, הממסמס מציאות – את הופכת באופן רשמי שקר ללא-שקר. שיחדש על מלא מלא. הבטחת להיות בית יציב ובטוח, מקום מפלט אחד ויחיד בכל העולם. והנה את מערערת את יסודותיו של הבית ועוד רגע קט והוא קורס לכולנו על הראש.

יד שלום ושכנות טובה

מה הסיבה שלי לצאת לרחובות?

כדי להסביר זאת, אני צריכה לחזור רגע אחורה. ב-1995, בן גביר היה טרוריסט שגנב את הסמל מרכב השרד של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, ואיים לפגוע בו ישירות ("כמו שהגענו לסמל, נגיע גם לרבין"). הייתי אומרת שהוא העריץ אז את ברוך גולדשטיין, רוצח ההמונים, הקצב ממערת המכפלה, ואת מאיר כהנא, הפשיסט שהכנסת הקיאה אותו מתוכה – אבל זה לא אז, זה גם היום. היום הוא פשוט מדבר על זה פחות. ביבי נתניהו היה באותם ימים מסית מדופלם שנאם בחיוך זחוח בהפגנות שבהן צרחו וצעקו "מוות לרבין", "רבין בוגד" ועוד סיסמאות, והלך לפני ארון הקבורה שעליו נכתב שמו של רבין. כאשר רבין נרצח, האמנתי שנלמד מזה שיעור חשוב על פילוג והסתה, ועל המשמעות של הפצת שקרים וסילופים על יריבים פוליטיים.

אז חשבתי.

ב-1997, בנימין נתניהו – בתקופת ממשלתו הראשונה – חגג יום הולדת בנוכחות הרב כדורי, איש רב השפעה בקרב ציבור עצום של מאמינים. הוא התכופף אז אל אוזנו של הרב, ולחש לו שאנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים. כן, הוא התנצל על זה בלשון רפה מאוחר יותר, מן התנצלות בנוסח "סליחה אם נפגעתם" ולא "סליחה שפגעתי", אבל מה שווה ההתנצלות הזאת לנוכח המשך ההתנהגות שלו? רק שנתיים אחרי מותו של רבין, מכונת ההסתה והרעל פעלה במלוא הקיטור.

בשנים שלאחר מכן, ביבי חזר שוב ושוב על ההשוואה בין שמאלנים ללא-יהודים ולאנטישמים, לבוגדים, למשת"פים של אויבי המדינה. הוא ושלוחיו – כולל אותם "סמוכים על שולחנו" – הפיצו את הרעל הזה לכל עבר. "השמאלנים מביאים את הערבים באוטובוסים". "ממשלת שמאל היא סכנה למדינה". שלט ענק עם הכיתוב "שמאלנים בוגדים" היה תלוי ליד בית ראש הממשלה במשך יותר משנה בלי מילה אחת של גינוי מצדו, ושלטים דומים מונפים מול ההפגנות עד היום, על ידי אדם שמקבל משכורת ממפלגת הליכוד. וכל זה מגיע מביבי. הוא הפך את המילה "שמאל" לנרדפת לבגידה במולדת, ושתק כשהפיצו נגדנו תיאוריות קונספירציה איומות ונוראות, שהמזוויעה מביניהן היא ש"השמאלנים הם צאצאים של נאצים שהסתננו למדינה". והוא שותק וממשיך לשתוק.

תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות

בלתי אפשרי לנהל היום דיון פוליטי ברשתות חברתיות, ברחוב, במונית, בכל מקום אחר, בלי שיטיחו בי שאני בוגדת, צאצאית של נאצים, בולשביקית, שהכל באשמתי – מהסזון, דרך אלטלנה ועד מחאת המילקי, שאני אנטישמית, אנרכיסטית, ממומנת על ידי גורמים זרים, והקללה הגרועה מכולן – שאני שמאלנית. אפילו אנשים בצד השמאלי של המפה הפוליטית כבר לא רוצים לקרוא לעצמם שמאלנים, בגלל שאדם אחד ויחיד, השקרן מקיסריה, הפך את המילה הזו למקבילה של "מצורעים". לכן במחאה הנוכחית, כשאנחנו מנסות.ים לדבר על הפיל שבחדר, על הסיבה ההיסטוריה לאלימות ולשחיתות שמאכלת כל חלקה טובה במדינה, הכיבוש המתמשך בשטחים – אנשי מרכז ושמאל כאחד מנסים להשתיק אותנו, להוריד את דגלי ההזדהות שלנו עם סבל הפלסטינים. מאחורי קמפיין השיסוי והפילוג הזה, מאחורי מכונת השקרים והארס שנלחש על אוזנם של בכירים או מונף בגאון בשלטי חוצות, ניצב אדם אחד, שמתמחה בשנאה. ואת זה לא רק אני אומרת. אפילו המקורב ביותר לנתניהו, יד ימינו במשך עשרות שנים, צלם החצאיות והמטריד-מינית שהיה אמור לעוף מלשכתו לכל הרוחות ועדיין "סמוך על שולחנו", נתן אשל, אמר זאת בצורה הגלויה והברורה ביותר.

אז אני, כלומר אזרחית מן השורה, שעובדת קשה, משלמת מיסים בזמן ותורמת ככל יכולתי בעשייה חברתית, במאבקים למען בריאות הציבור ולמען שוויון זכויות והזדמנויות, ניצבת מצדה השני של מכונת הרעל, ובולעת המון צפרדעים לאורך עשרות שנים, כי בדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה – רוב העם החליט שביבי יהיה ראש ממשלה.

להיות ככל עם ועם

אבל מה קורה כשהרעל והשנאה והשיסוי וההסתה לא מספיקים, ואפילו ראשי הכלכלנים, הבנקאים, הדיפלומטים וכו' בחו"ל – לא בארץ – אומרים לביבי שמה שהוא עושה אינו ראוי? מה, ביבי יגיד שראש עיריית ניו יורק הוא שמאלני? קנצלר גרמניה הוא שמאלני? מזכיר המדינה האמריקאי הוא שמאלני? סוכנויות דירוג האשראי העולמיות הן שמאלניות?

או-אז שולף ביבי את חיוכו הזחוח, עומד מול המצלמות ואומר – "תסמכו עלי, ישראל תישאר דמוקרטיה חזקה". הגידו לי, האם הייתן מסתפקות בהבטחה מילולית של אדם עם רקורד של שקרים, כדי לקנות רכב? לשכור דירה? לשלם דמי לימוד? או שהייתן מתעקשות, ובצדק, על חוזה מפורט שיכובד על כל סעיפיו – ואם לא יכובד, בית המשפט ידאג לקנוס ולהעניש את מפר ההסכם? אם התשובה היא לא – למה אתן מאמינות, למה אתם מאמינים, לחיוך הזחוח ולהבטחה הריקה, בזמן שכל מעשיו של האיש מוכיחים בדיוק את ההפך? אם המילה "שמאלני" איבדה את משמעותה, למה שהמילה "דמוקרטיה" לא תלך בדיוק באותה הדרך עם האיש הזה?

רק אתמול פורסם שנתניהו רוצה להשתלט שוב על הטקסים הממלכתיים לקראת יום העצמאות הממשמש ובא. הוא כבר עשה את זה בעבר, כשהתעקש לנאום בטקס הדלקת המשואות ב-2018, בניגוד מוחלט לפרוטוקול ולמסורת מאז הקמת המדינה. הוא רוצה לעמוד מול ישראל והעולם כולו, בחיוך זחוח ובוטח, ולומר שהכל בסדר. המצב נפלא. ישראל חזקה. דמוקרטיה משגשגת ומפוארת. אז מה אם אין הפרדת רשויות, אז מה אם אין איזונים ובלמים, אז מה אם זכויות הפרט לא נשמרות. הכל בסדר. מילה של ביבי. הנה, הוא אמר את זה בטלוויזיה, אז זה חייב להיות נכון. נכון?

יסודות החירות, הצדק והשלום

אם מישהו, מתישהו, קורא את הדברים האלה, מה שאני רוצה שתדעו יותר מכל הוא – אל תאמינו לאף מילה של נתניהו ושל "הסמוכים על שולחנו". הוא מומחה-על בתורת השקרנות והסילופים. אפילו בני בריתו הקרובים ביותר לא מאמינים לו. גם אם העולם כולו ניצב מולו ומתעקש שהמצב פה גרוע, הוא ידאג להשתלט על מוקדי הכוח בתקשורת, במשטרה ובשירות הציבורי, כולל השתלטות גסה על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כדי להראות לעולם מצג-שווא של "הכל בסדר". כשהממשלה הזאת אומרת "תסמכו עלינו", זה הזמן להתחיל לדאוג.

החוזה בינינו לבין המדינה הופר. אנחנו דורשות.ים חוזה חדש, בכתב, באישורה של הכנסת, בגיבוי של בית משפט עליון חזק ועצמאי, בצלמו ובדמותו של הריבון הלגיטימי – אנחנו. העם. כל העם, ימין, מרכז ושמאל, בשוויון זכויות מלא. אנחנו לא מאמינות.ים יותר למילה של ממשלה שמבוססת על עבריינים סדרתיים ונאשמים שמנסים להימלט מאימת הדין. אנחנו מבקשות.ים את עזרת העולם, שיקרע את מסכת השקרים מעל פרצופה של הממשלה הזאת, וספציפית מעל פרצופו של אדון מכונת הרעל, הלוחש כזבים במחשכים, אמן המריונטות המצווחות בשמו בכנסת ובתקשורת, מלבה מדורות השנאה, הנהנתן חסר המעצורים, הטובל וחבית שרצים בידו. ביבי הוא לא ישראל, וישראל היא לא ביבי. בדיוק כפי ששמאלנים הם לא בוגדים, והבוגדים במדינה ובעקרונות של מגילת העצמאות, הם לא שמאלנים.

אם מישהו, מתישהו, קורא את הדברים האלה, דעו שניסינו. נלחמנו. נאבקנו ולא הפסקנו להיאבק לרגע. זכרו אותנו.

המענטש ואני השתתפנו הערב בהפגנת ההמונים בכיכר הבימה. גם בשבוע שעבר הגענו להפגנה ולצעדה שנמשכה אל רחבת המוזיאון. שנינו החלטנו שלא נוכל להרשות לעצמנו לשתוק כשהמדינה נגררת אין-אונים אל מחוזות הפשיזם והפונדמנטליזם הקיצוני, בגלל אותו אתנן פוליטי שנאלץ אדם אחד לשלם לשותפיו לקואליציה כדי להימלט מאימת הדין. רק שלנו זה עולה הרבה, הרבה יותר.

ירד הערב בכיכר גשם שוטף, נרטבנו עד לשד עצמותינו, ובכל זאת איש לא עזב את המקום. כולן.ם נשארו ונרטבו, והמשיכו להפגין. לפי ההערכות היו שם בין 80 ל-100 אלף איש. מספר מרשים, ואני רוצה להאמין שעל כל אחת.ד שהגיע.ה יש עוד ארבעה או חמישה שלא יכלו להגיע. היו קולות תופים, היו צעקות קצובות של סיסמאות, היו תמונות הסלפי המנדטוריות עם שושקה.

מה שלא היה – לפחות לא מספיק, לטעמנו – הוא זעם. אין מה לעשות, רוב השמאלנים מנומסים מכדי לעשות בלגן של ממש, אפילו כשהזכויות הבסיסיות ביותר שלנו מאוימות בצורה קשה כל כך. בשלב מסוים הגב האומלל שלי איים להשבית אותי, אז הלכנו לשבת על גדר קצת יותר רחוק מההפגנה. ישבתי שם עם גרביים, מכנסיים ואפילו תחתונים רטובים, הרגשתי מעט אומללה ושאלתי את עצמי אם היינו יכולים לעשות יותר, או שההפגנה הזו היא רק בגדר הוצאת קיטור קולקטיבית שאין בה כדי להביא לשינוי של ממש. בשלב הזה, למרבה השמחה, הגיעו זוג חברים טובים ובידם תרמוס עם תה חם, והשיבו את נפשנו במקצת.

אין לי תשובה לשאלה מדוע לא היה יותר זעם, אבל דבר אחד ברור לי מעל לכל ספק: אסור להתפשר. הפגנה היא אולי הדרך היחידה לומר שלא נשכב על הגב ונעמיד פני מתים בזמן שמפרקים לנו את הדמוקרטיה. נשמעים יותר ויותר קולות שקוראים לפשרה בעניין הרפורמה המשפטית, או בעניין השינויים שרוצה ח"כ מעוז להכניס למשרד החינוך, או בעניינים נוספים שקשורים לאותו שוחד פוליטי לעיל. גם אם יהיו א.נשים מהמחנה שלי שיקראו לפשרה, אני אתנגד לה בכל נימי נפשי, עם או בלי מכנסיים רטובים. למה?

1. כי אי אפשר להתפשר עם פשיזם. לא באמת. פשיסטים שמחים לנקוט ברטוריקה של פשרה רק אחרי שהיד שלהם אוחזת טוב-טוב בגרונו של היריב הפוליטי. זה אותו סוג של פשרה שפוטין מוכן להסכים לה, אחרי שכבר זרע הרס והרג באוקראינה וכבש נתחים ממנה בכוח הזרוע. ה"פשרה" שהוא מוכן לה תשאיר בידיו לפחות חלק ממה שחמס לעצמו בצורה לא חוקית. זו לא פשרה, זו כניעה במסווה של דיפלומטיה. ואיזו פשרה יכול הימין להציע לנו בדיוק? זכויות היסוד שלנו יישמרו, אבל רק בימים שני ורביעי? זוגות הומואים ולסביות ייחשבו ללגיטימיים רק בערים ששמן מתחיל באות ג'? נשים יוכרחו לשבת בחלק האחורי של האוטובוס, אבל יקבלו מדבקות של סמיילי בתור פיצוי?
2. כי זכויות אדם בסיסיות הן לא על תנאי. זה לא עניין של "אם תהיו נחמדים, לא תפגינו ולא תלכו לבג"צ, נרשה לכם להיות בני אדם אמיתיים". זכויות בסיסיות אינן תלויות בנחמדות או בשיתוף פעולה – הן אקסיומה, דבר קיים שאין עליו עוררין. ואם אין זה המצב, אלה לא זכויות אלא אמצעי נוסף של דיכוי ומשטור. זוכרים שביבי ושות' אמרו שקריאה להפגין זו "המרדה"? להבדיל מזכות מקודשת של אזרחים בדמוקרטיה? אז כזה.
3. כי הכיבוש, הכיבוש ועוד פעם הכיבוש. תראו, ישראל היא מדינת אפרטהייד דה פקטו, ויש לנו עוד הרבה מה לעשות כדי להפוך לדמוקרטיה ראויה לשמה, אבל לכל הפחות – לאזרח עדיין מותר להניף את דגל פלסטין בכיכר העיר. מדובר בדגל שמייצג רשות שכוחות הביטחון שלנו פועלים בשיתוף איתה כבר עשרות שנים, גם אם בשושו והעמדת פנים של "ללכת עם ולהרגיש בלי". אם נאמץ את רטוריקת ה"כל הערבים מחבלים" של הימין, אין טעם בהפגנה המחורבנת הזו מלכתחילה. שמאל ישראלי שלא עוסק בכיבוש על השלכותיו מרחיקות הלכת על החברה הוא לא שמאל, אלא ימין בדיוק כמו זה שבקואליציה, רק בלי השוחד הפוליטי. מוכנים להגיע איתנו לפשרה ובלבד שלא נזכיר את הכיבוש? אין סיכוי. גם לשמאל יש קווים אדומים.
4. כי ביבי כבר הפך אותנו לאויבים, כך שהוא לא יכול להעמיד פנים עכשיו שהוא רוצה להתפשר. האיש הוא רב-מג באומנות העדינה של טפטוף רעל לתוך השיח הציבורי. הוא החל את דרכו כשלחש על אוזנו של הרב כדורי, כמו גרימא לשון-כחש בשעתו, "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". בלי קשר לשאלה איך אתן.ם מזדהות.ים מבחינה דתית, המטרה שלו הייתה אז בדיוק כמו היום, להפוך את היריבים הפוליטיים שלו ללא לגיטימיים בכל דרך אפשרית, כולל הטלת ספק בעצם נאמנותם למדינה, למסורת, ולכל מה שנחשב לטוב ונכון. מבחינת הביביסטים והימניסטים, אנחנו כבר הדמונים. איך אפשר להגיע לפשרה עם אנשים שמשתמשים במילה "שמאל" לגנאי? איך מנהלים דו-שיח אמיתי עם מי שקוראים לנו בוגדים וצאצאי נאצים, וגרוע מזה – איך מנהלים את אותו הדו-שיח עם פוליטיקאים שמעודדים ישירות או בעקיפין את האנשים שעושים זאת?
5. כי רוב הוא לא שווה ערך לצדק. נכון, יש להם 64 מנדטים בכנסת. זה לא הופך את הגישה שלהם לצודקת מוסרית או לדמוקרטית מבחינה אינהרנטית, חרף כל הלהטוטים הלשוניים וניסיונות השיחדש של יריב לוין וחבורתו. "זה מה שרוב העם רוצה" זו אמירה אומללה מאוד בהקשר הזה, כי רוב העם גם רוצה לא לשלם מס הכנסה, לא לציית לחוקי תנועה ולא לעשות מילואים. מה גם שלרוב העם אין באמת מושג למה הכוונה באקטיביזם שיפוטי, והוא מסתמך על ההפחדות והדמוניזציה שביבי לשון-כחש מפיץ בדף המסרים הקבוע שלו כנגד רשויות החוק והמשפט. ביבי אמר לבטל את בג"צ? ודאי שהוא צודק. אבל לא משום שזה מה שהעם רוצה, אלא משום שביבי אמר. כן, יש להם רוב בכנסת. אז מה? זה אומר שחייבות לוותר על העקרונות החשובים לנו ביותר? אם הם יחליטו שהשמיים ירוקים ולא כחולים, כי "זה מה שהרוב רוצה", גם על זה נאמר אמן?

הפוסט הזה נכתב מאוחר בלילה, במצב של עייפות גדולה וייאוש לא פחות גדול. אני מקווה שהוא קוהרנטי די הצורך. המחשבות עדיין מתרוצצות בראשי, וספק אם אגיע לרמה סבירה של שלוות נפש במה שקשור להפגנות ולדרך הטובה ביותר למחות על מה שקורה כאן. אבל אם כבר שכנעו חצי מהעם הזה שאני הדמון, אם ישנאו אותי בין אם אפגין ובין אם לאו – אני מעדיפה להמשיך להפגין נגד ממשלת הרשע והפשע הזו. וביבי לשון-כחש? ההיסטוריה כבר תבוא איתו חשבון.

בתחילת השבוע, במשרד, שמעתי קולגה מזמזם שיר להנאתו. "נונו?" שאלתיו. "כן", השיב לי הקולגה, מעט מופתע, "איך זיהית כל כך מהר?"

התפתחה שיחה על מוזיקה. אמנם נונו אינה בדיוק כוס התה המוזיקלית שלי, אבל קשה להימנע מפזמוניה הקליטים לאחרונה, וגם אצלי נרשם הדבר בתיקיית "ציח וצח" קטנה אי שם בארכיון הצלילים שבמוח. הקולגה סיפר שהוא מאוד אוהב מוזיקה, אם כי לא גדל בבית מוזיקלי במיוחד. הוא שאל אם יש לי רקע כזה.

"כן, ממש מגיל אפס", חלקתי עמו, "בבית שלנו תמיד הושמעה מוזיקה קלאסית…"

וכאן עצרתי, כי חשבתי על אבא. אני נמצאת בעבודה רק חודש וקצת, ולא רציתי לגלול בפני הקולגה את הסיפור כולו. אנחנו עדיין לא מכירים די הצורך.

אבא סבל מקשת שלמה של בעיות רפואיות במשך עשרות שנים, רובן מולדות ולא תוצאה של אורח חיים כזה או אחר. כולן טופלו בקפדנות על ידי אמי, שהקדישה חלק ניכר מחייה לשמירה על בריאותו. בשנה האחרונה חלה הידרדרות הדרגתית במצבו, והוא נראה מנותק יותר ויותר, אבל לרוב חשבנו שזו פשוט הזקנה שהידקה את אחיזתה בעצמותיו. עד שמצבו החמיר משמעותית בבת אחת, הוא לקה בהתקפי פרכוסים מוזרים, ולא הצליח לצאת מהמיטה. הבהלנו אותו לבית חולים.

הוא היה מאושפז במשך שלושה חודשים שהרגישו כמו נצח. בכל פעם היה נדמה שמצבו משתפר, שמשהו טוב יותר, שהוא ערני יותר – והופ, חלה קריסה או הידרדרות פתאומית ובלתי מוסברת. הצוות הרפואי ערך כל בדיקה אפשרית. מלבד הבעיות הידועות, לא עלה שום דבר חדש. בהתחלה אמרו שזה אירוע מוחי, אך הבדיקות שללו אירוע חדש. אחר כך קיבל טיפול לאפילפסיה, שלא עזר בכלום. דיברו איתנו על מחסור במגנזיום, על תסמונת מרפן, על הפרעות זרימה בקרוטידים, אבל שום בדיקה לא העלתה ממצאים תומכים. עירויים, תוספים, סריקות, סקירות, צינורות. כלום. בכל פעם קצת שיפור – ושוב הידרדרות. יום אחד אופטימי, שאחריו שבוע שלם של ייאוש מוחלט, וחוזר חלילה. שוב ריצה לבית החולים, שוב למיון ובחזרה למחלקה הפנימית, העברה למחלקת שיקום במגמת שיפור, ושוב קריסה שהטיסה אותו לטיפול נמרץ.

אנחנו, בינתיים, קרסנו מרוב דאגה ועייפות. השתדלנו לחלק בינינו את המשמרות בבית החולים – מי נמצא איתו, מי עוזר לאמא, שכמעט והתמוטטה. ג'אגלינג בלתי פוסק של בית חולים, סידורים, עבודה אל תוך הלילה, ושוב לבית החולים ביום למחרת. טלפונים בכל שעות היום והלילה, שמבשרים "שוב יש הידרדרות". וגרוע מזה – הפחד שבזמן הביקור בבית החולים, ראשו יצנח פתאום והוא יתחיל שוב לפרכס.

זה לקח כמעט שלושה חודשים, אבל בסוף התגלה שקוצב הלב שלו היה פגום ועבד לסירוגין. לכן בכל פעם שהוא עבר בדיקת אק"ג, היה נדמה שהכל תקין. עד שבפעם אחת, כשהבהילו אותו למיון אחרי התקף פרכוסים נוסף, הצליחו לראות שהקוצב עובד פעם כן, פעם לא. פעם פעימות רגילות, ופעם קו ישר. קו ישר זה מוות.

אז הוא עבר החייאה, ואחר כך השתלת קוצב חדש. אבל הנזק כבר נעשה. זה פגע בו פיזית וקוגניטיבית. הוא היה מרותק לכיסא גלגלים, מוגבל מאוד בתנועה ובתפקוד. היה מסוגל להיות צלול לזמן קצר, אבל התעייף מהר מאוד ומחשבותיו נדדו. הוא נראה כמו צל חיוור של האדם שהיה פעם. והגרוע מכל: הוא לא רצה לעסוק בכל הדברים שהיו כל כך חשובים לו כל חייו. לא רצה לקרוא ספרים או אפילו עיתונים, לא לצפות בסדרות הבריטיות שאהב כל כך, לא לשמוע מוזיקה. משהו בו כבר לא התקיים.

הוא החזיק מעמד עוד חודש בבית אבות סיעודי, כשכולנו ממשיכים לרחף סביבו, לטפל במיליון ואחד סידורי בירוקרטיה וביטוחים, ולקוות שמצבו ישתפר כנגד כל הסיכויים. בשבוע הראשון שלו שם, היה רגע ארוך של אופטימיות שבו הוקל לו מאוד לא להיות בבית החולים. במהלך החודש הזה הוא אושפז פעמיים. פעם אחת הצליח להתאושש מדלקת חריפה וחזר לבית האבות. בפעם השנייה, התרחשה קריסת מערכות והוא לא שב עוד.

הוא נפטר ב-30 ביוני, שבוע ויום לפני יום פטירתה של אחותי. קיימנו את האזכרה השנתית למירב יום אחרי שקמנו מהשבעה על אבא.

לא היה זמן לנוח. הסידורים הבירוקרטיים לא רק שלא פחתו, הם התעצמו פי כמה. מצאנו את עצמנו מתרוצצים בין עורכי דין, מנהלים שיחות ופניות אינסופיות לביטוח לאומי, לביטוחים פרטיים, לקופת חולים, למס הכנסה, לבנקים. חשבונות נסגרו בלי התראה, כרטיסי אשראי בוטלו אוטומטית, מבלי שטרחו להודיע לנו מראש. כל זה גרם עוד יותר צער ומצוקה. אחי ואני לא מצאנו זמן לאבל הפרטי שלנו, היינו עסוקים מדי במילוי ושליחה של סקוויליארד טפסים, ובדאגה עצומה לאמא – שאיבדה את בן זוגה מזה שישים שנה. לא היה זמן לבכות, לעבד רגשות, לנשום.

אחרי שנרגעו מעט העניינים הבירוקרטיים, התחלתי ביתר שאת לחפש עבודה חדשה, הפעם כשכירה ולא כעצמאית. למרבה ההפתעה וההקלה, מצאתי מקום תוך זמן קצר. סגרתי את כל הקצוות, והיו לי כמה ימי חופש לפני תחילת העבודה החדשה שהיו עמוסים בכל מה שעוד דורש טיפול לפני הפרק הבא בקריירה. ואז, ביום שהיה רגוע ונחמד יחסית, בסיומה של הדרכה הקשורה לעבודה החדשה… הרגשות האצורים בבטן, בדומה ללבה לוהטת, החליטו שזה הזמן המושלם להתפרץ בכל הכוח.

הגעתי למיון בבית החולים באמבולנס, עם חשד להתקף לב. התסמינים היו דומים: לחץ עצום בחזה, כאילו דורכים לי על בית החזה עם מגף; קוצר נשימה; סחרחורת וערפול; דופק מהיר; לחץ דם גבוה. קיבלתי אספירין וספריי איזוקט כבר בדרך לבית החולים. במיון עצמו האק"ג היה תקין וכך גם בדיקות הדם, והייתי בטוחה שיגידו לי "התקף חרדה" וישגרו אותי בחזרה הביתה. אולם, היות שאני כבר לא אפרוחית צעירה, ויש היסטוריה של בעיות לב במשפחה, הוחלט להשאיר אותי להשגחה ובדיקות נוספות. הייתי מאושפזת יומיים, במהלכם נערכו עוד בדיקות וקיבלתי אישור שהבעיה אינה קרדיווסקולרית. צוות הבי"ח היה נפלא והתייחס לכל העניין ברצינות רבה. שוחררתי הביתה בצהרי יום רביעי, ניקיתי במקלחת את שאריות הדבק ממדבקות האק"ג, ובחמישי בבוקר כבר התייצבתי במקום העבודה החדש.

כמעט ולא עצרתי כדי לתת מקום לאבל, לחשוב על מערכת היחסים המורכבת והכאובה שהייתה לי עם אבא. אולם, התת-מודע שלי מצא דרכים להביע את המורכבות הזו. שבועיים אחרי שאבא נפטר, התחילו להתנגן לי בראש בזה אחר זה קטעים מוזיקליים שקושרים אותי אליו – וכשאני אומרת "התחילו להתנגן", אני מתכוונת לתולעי אוזן בגודל של שאי חולוד שלא עוזבות את המחשבות לרגע, מתנגנות מרגע היקיצה ועד רגע ההירדמות בלילה. הראשונה הייתה האריה "או מיו באבינו קארו" מתוך "ג'אני סקיקי" של פוצ'יני, שאת התווים הראשונים שלה חקקנו על המצבה של אבא. השנייה הייתה מקהלת שלושת הנערים מ"חליל הקסם" של מוצרט. אבא ואני יודעים מה זה אומר, ואשאיר זאת כך.

שלושת הנערים ופמינה

השלישית הייתה מגוונת – מבחר קטעים מתוך "המיקדו" ואופרטות אחרות של גילברט וסאליבן. ראינו את המיקדו יחד בלונדון, ושאר האופרטות התנגנו לא מעט בבית. ימים שלמים הסתובבתי ובראשי מתפזם לו המנון השוטרים מ"שודדי הים מפנזאנס", "טרנטרה-טרנטרה-טרנטרה-טרנטרה"… אמרתי "מתפזם"? התכוונתי "מחרפן". המנגינות הפכו ללולאה אובססיבית. לרגע אחד עגום חשבתי שאולי זה עונש על כך שלא התאבלתי על אבא כמו שצריך. ואז הבנתי: זה לא עונש. זו תזכורת. אני חייבת לתת מקום לרגשות האלה, או שאקרוס שוב. ועדיין האבל היה ממני והלאה, ולא בגלל שחסר לי עצב. בעיקר בגלל ההרגשה שאני חייבת להמשיך לתפקד, ויהי מה.

האבל על מותה של מירב הגיע כמכת חרב אדירה ומייסרת שקרעה אותי לגזרים וגרמה לי לילל בכאב. אני חושבת שהאבל על אבא מגיע בצורה אחרת לגמרי, כמו כתמים קטנים וחולפים של יגון. לעיתים הם מתרבים והופכים לענן של ממש, שמחריד את האופק ולוחץ על החזה, קצת כמו הלא-כלום המפורסם מ"הסיפור שאינו נגמר". כדי למלא את הלא-כלום הזה, אני עובדת, מטפלת במטלות, מאזינה למוזיקה, קוראת ספרים. מוצאת הסחות דעת. המוח מבקש להיאחז במשהו כעוגן, ואינו מצליח. אפילו היכולת שלי להתאבל כמו שצריך נשחקה.

והכי גרוע: מילים בורחות ממני. הפוסט הזה ביקש להיכתב כבר שלושה חודשים. הייתה בו מילה אחת: "אבא". שאר המילים סירבו לבוא. גם הסיפורים שלי, מסכנים שכמותם, לא הצליחו להתקדם עד עתה.

אין פה ממש פואנטה. אולי רק ההבנה שתהליכי אבל לוקחים זמן, שהחיים הם דבר קשה וכואב ונפלא ומטומטם והכל בו-זמנית, וששום דבר בעצם לא משנה והכל חסר משמעות, אם לא נצליח ליצוק לתוכו משמעות בעצמנו.

השאי חולודים המוזיקליים ממשיכים לעשות את שלהם. אני אתאושש כשאתאושש. מסתבר שהמערכת הקרדיווסקולרית יכולה להיות תקינה לגמרי, אבל הלב עדיין יכול להיות מותש וכואב למשך שנים. אפזם לי פזמון, ואמשיך הלאה.

עם עוד אישה נפלאה שאיבדנו זה עתה – אנג'לה לנסברי

לפני שבועיים יצאה בנטפליקס העונה הרביעית של "דברים מוזרים" (Stranger Things בלעז). גילוי נאות: אני שונאת סרטי אימה. אני אפילו שונאת סצנות אימה בתוך סרטים רגילים. הניסיון הכואב לימדני שאני פחדנית למרחקים ארוכים, כלומר – נניח שבסרט כלשהו מופיע קלוז-אפ בודד על פרצוף של ליצן חשוד, אפילו בלי השיניים המחודדות. שבוע, חודש או אפילו שנה לאחר מכן, אני עשויה להיזכר בפרצופו של הליצן, והתוצאה תהיה לילה מסויט עם שמיכה משוכה עד האף ומצמוץ מפוחד בחושך. צללים נעים על הקיר יעשו חיקוי מטריד של דם זולג, הארנבון יפהק וייראה לפתע כמו דמוגורגון זעיר ופרוותי. כל הליכה לשירותים תהפוך לזחילה מלאת חשש תוך הדלקת כל האורות בבית, כולל מנורות חירום, הפנס של הסלולרי וצעצוע הלדים המהבהבים שקיבלתי בחתונה לפני חמש שנים. אור מבריח מפלצות. זה ידוע.

אבל "דברים מוזרים" היא סדרה מעולה, אני ילדת אייטיז, התאהבתי בילדים השחקנים, ולכן הצלחתי איכשהו לצלוח את הצפייה בעונות הקודמות. למעשה, מעונה לעונה למדתי טכניקות להתמודדות עם הפחד הצפוי. רציתי לחלוק אתכן היום את מה שלמדתי, כי העונה הרביעית היא גם יותר מלאת אימה (!) וגם מוצלחת להפליא, לטעמי. היא נבנית לאט לאט, עם הרבה רמזים ומוטיבים חוזרים שמתגברים לקרשנדו עלילתי עוצר נשימה בפרקים המאוחרים.

הערה חשובה: ההמלצות שלהלן לא ישפרו את חוויית הצפייה כשלעצמה. נהפוך הוא. הן מיועדות לשחוק את הצריכה הטהורה והבלתי-מדוללת של רגעי האימה, כשהמטרה היא להפריד רגעים כאלה למנות ניתנות לעיכול, גם במחיר של ויתור על רצף הצפייה או על ההתמסרות המוחלטת לצפייה. קשה לראות מה קורה על המסך עם כרית על הפרצוף, אבל זו הדרך היחידה לצלוח רגעים מסוימים.

שנתחיל?

שלב א: הכנת הסביבה

• אל תתנו לפחד להכתיב את הטון! (או: "סלוני הוא מבצרי")

זה הזמן להעיף או להכמין כל אלמנט סביבתי שעלול להגביר חששות, ולהוסיף אלמנטים מרגיעים. צללים נעים מפחידים אתכן? סגרו את התריסים. הפסלון הדקורטיבי שקיבלתן מהעבודה לכבוד ראש השנה עלול להיראות כמו מפלצת אמורפית? סלקו אותו. יש בובות פרווה שתמיד משמחות אתכן? שימו אותן בהישג יד ועין. אולי זווית פחות ישירה מול המרקע תעזור? הזיזו את הכורסה/ספה. הכינו סריגה/צביעה/סודוקו מבעוד מועד, להתעסקות מרגיעה ברגעים הקשים.

• אור, אור ושוב פעם אור

צפו בסדרה במשך היום, לא בלילה! השמש היא ידידתכן! אם אי אפשר בשום אופן במהלך היום – הדליקו כמה שיותר אורות. כן, אפילו אם זה אומר שתראו קצת פחות טוב את מסך הטלוויזיה. מפלצת מעומעמת היא מפלצת שמפחידה פחות.

• הנמיכו את הווליום! (או: הצרחות יגיעו לבד, אל תעזרו להן)

כלל אצבע של רגעים מפחידים הוא הגברה פתאומית של עוצמת הקול, ואם תשמעו פחות תפחדו פחות. היעזרו בכתוביות אם קשה לשמוע את הדיאלוג, אבל אל תוותרו על הנמכת הווליום. זה ישתלם מאוד אחר כך.

טיפ קריטי: אל תצפו ביותר מפרק אחד, מקסימום שניים, בבת אחת!! מאוד מפתה לעשות בינג' ולצרוך את כל הסדרה בביס אחד, אבל כמו בביס גדול מדי, זה ייתקע לכן בגרון ויחנוק אתכן. העומס החושי והרגשי פשוט גדול מדי. אל.

שלב ב: צפייה עם הסחות דעת יזומות

• הכינו תכנית פעולה לרגעים של כיסוי העיניים

אני אישית אוהבת להשתמש בכף היד כדי לכסות את העיניים בסצנות מפחידות. עם זאת, אפשר גם להשתמש בכרית, שמיכה או חיית מחמד לבחירתכן לאותה מטרה. אפשר גם להסתכל הצידה, לתקוע אצבעות באוזניים ולפזם "בערוגת הגינה, מסביב לחבית", או את האינטרנציונל, או כל מנגינה שמתאימה לכן.

• שימו לב לרמזים מקדימים

נדירים המקרים של Jump Scare או הפחדה פתאומית שאין להם רמז מקדים כלשהו – בסאונד, בזווית צילום וכו'. המוזיקה הפכה למבשרת רעות? הכינו את העזרים שלכן. לגיבור'ה יש פתאום מבט מופתע או מודאג על הפנים? תפסו את הכרית והתכוננו. המוזיקה מבשרת הרעות נפסקת בבת אחת? התחילו לפזם לעצמכן "בערוגת הגינה, מסביב" וכו'. זה מגיע.

• חמוד או משעמם עושים את העבודה

כשהעומס הרגשי מתגבר, הסתכלו הצידה על משהו נוסך ביטחון והקדישו לו כמה דקות. הכינו על מסך הלפטופ או הסלולרי סרטון של חתלתולים חמודים או קפיברות שלוות עם תפוזים על הראש, שתוכלו לבהות בהם כדי להחזיר את הרגליים המשקשקות לקרקע המציאות. קראו אימייל משעמם במיוחד מהעבודה, פתרו תשחץ, הוציאו קבלות ישנות ופתקים מיותרים מהארנק. אל חשש, לא תפספסו יותר מדי מהעלילה. בפרק הבא יש תמיד סקירה מסוג "בפרקים הקודמים של…"

טיפ קריטי: אתן לא נמצאות בקולנוע! ההקרנה נמצאת בידיים שלכן – אפשר לעצור את הפרק בכל שלב כדי להירגע, להתקרקע, לשיר שירים רגועים, ללטף את הכלב וכדומה. כפתור ה-Pause הוא חבר. ואפרופו חבר…

שלב ג: באתי לעזרת חבר

• "עוד לא, עוד לא… עכשיו אפשר להסתכל"

בן זוגי, המענטש, הרבה פחות רגיש ממני לסרטי אימה. יש לנו סידור קבוע: ברגעים מפחידים או מגעילים במיוחד (הופעת עכבישים או ג'וקים על המסך, לדוגמה), אני משמיעה את הצליל המוסכם "בלעעערגגג" ומכסה את עיני. המענטש מצידו אומר לי מתי השטח נקי ואפשר לחזור לצפות ללא חשש חרקים. הצטיידו לכן במענטש, אפשר גם מענטש בת, שמסוגל'ת לצפות בסרטי אימה ולבודד בשבילכן את הרגעים הקשים. אני לא יכולה להדגיש את זה מספיק: אל. תצפו. לבד. בסדרה. הזאת. לא אם אתן רוצות לישון בלילה בתקופה הקרובה, בכל מקרה.

• שיחה אקדמית מרגיעה את העניינים (או: "האין זו נקודה מעניינת, ווטסון יקירי?")

דבר נוסף שאפשר ורצוי לעשות עם המענטש המסייע, הוא לדבר איתו על קטעים מסוימים ולפרק אותם לגורמים כדי לפחד מהם פחות. לדוגמה, נניח שיש דמות שעוצבה כדי להיראות כמו הסיוט הכי נורא שלכן. לחצו על ה-Pause, פנו למענטש ונהלו שיחה קלה על "מאחורי הקלעים" של הדמות הזו. האם השתמשו ב-CGI או שבנו את הדמות מפלסטיק וגומי ממוחזר? האם הסטודיו של ג'ים הנסון היה מעורב בעניין? האם השחקן היה צריך לשבת במשך שעות ארוכות עד שהדביקו לו את כל הג'יפה? הפכו את הדמות המפחידה למשהו אנושי יותר, כך שתוכלו לצפות בסצנה בלי להאמין במאה אחוז שהדמות הזו אמיתית. כאמור, זה פוגע בחוויית הצפייה, אבל מאפשר לעבור אותה בלי לנוס בצרחות לתוך המקרר ולסגור על עצמכן את הדלת.

טיפ קריטי: יש חברות'ים מעצבנות'ים שהתחביב שלהן'ם הוא להרגיז או להפחיד בכוונה תחילה, כדי ליהנות מהתגובה שלכן. הימנעו מהבריונות הרגשית הזו כמו מדמוגורגון. בשבילן'ם זה משחק, בשבילכן זו שלוות נפש יקרה שהושגה בעמל רב ויכולה ללכת לפח ברגע אחד של "שעשוע" חסר התחשבות.

"אני חמוד, משמע איני מפחיד"

שלב ד: ניקוי הראש הוא הכרחי

סיימתן לצפות בפרק או שניים? מעולה. עכשיו צריך להעיף הכל מהמוח לפני שזה יתקבע ויחזור לרדוף אתכן בלילה.

• דיסני, פיקסאר, טלנובלות תורכיות – הכל הולך

אחרי הצפייה בפרקים מהעונה החדשה, ברחתי למגוון סרטי אנימציה כדי לנקות את המוח מדימויים מפחידים. נעזרתי, למשל, בסרט חמוד בשם Wish Dragon בנטפליקס, שאין בו רגע אחד מפחיד או עצוב מדי. אבל כל מה שמקליל לכן את האווירה יתאים בשלב הזה. אם אתן מכורות לטלנובלות, לכו על זה. אם מה שעוזר לכן הוא בהייה בשידור חי מנאומים בקונגרס האמריקאי – בכבוד. צפייה בסרטוני הכנת בורקס מים – ת'פדל. כל מה שמרגיע את חיבורי הסינפסות במוח ומחליף את הזוועות מהסדרה בדימויים חביבים, כדי שתת-המודע ישלוף מהמאגר הזה ולא ממאגר האימה בבואו להציע לכן חלומות ללילה.

• העולם שבחוץ משעמם להפליא

אם יש לכן אפשרות, הוסיפו לשטיפת המוח החיובית גם פעילות נוספת מחוץ לבית. היפגשו עם חברות, לכו לבית קפה, טיילו בגינת הכלבים. אם אי אפשר לצאת מהבית או שפשוט אין כוח – אפשר לעשות עבודות יזומות כמו תליית כביסה לצלילי מוזיקת דיסקו, שטיפת רצפה, בישול מרק או סידור מסמכים לבדיקת האולטרסאונד בשבוע הבא. שם המשחק הוא "שגרה", וכל פעילות שתזכיר לכן שהעולם שלכן רגוע, משעמם ובטוח היא פעילות מבורכת בשלב הזה.

הערה אחרונה לסיום: אין כל בושה בפחד. אני נמנעת באופן אקטיבי מצפייה בדברים מפחידים ב-99.9% מהמקרים, "דברים מוזרים" הוא היוצא מן הכלל. הדרך הטובה ביותר להימנע מהפחד היא פשוט לא לצפות – ואם זה מה שהחלטתן, זה בסדר גמור! אין דבר יקר וחשוב יותר משלוות נפש. כמו כן: אם צפיתן ובכל זאת פחדתן, גם זה בסדר. לפחד זה אנושי, ואתן בסך הכל אנושיות, נכון?

אלא אם אתן לא אנושיות. הממ.

וזה הסימן שלי לכסות את העיניים ולשיר "בערוגת הגינה, מסביב לחבית"…

אז ח"כ עידית סילמן הודיעה היום בקול גדול שהיא עוזבת את הקואליציה. התירוץ הרשמי הוא ההתעקשות ההזויה ומרוממת-הגבות של שר הבריאות ניצן הורוביץ לקיים את החלטת בג"צ בעניין אי-פשפוש בתיקים של אנשים חפים מפשע בכניסה לבתי חולים, אך ורק על מנת להיפטר מהחומר המסוכן "חמץ". שנאמר, בל ייראה ובל יימצא על ידי השומר בכניסה. יש שיאמרו שחיפושי החמץ היו קפדניים יותר מחיפושים אחר נשק חם או קר, ובמדינה שבה הצוות הרפואי מותקף תדיר על ידי המבקרים ובני משפחותיהם, זה לא עניין של מה בכך. יתר על כן, מה פתאום שר הבריאות מתעקש לקיים את החלטת בית המשפט? ממתי בית המשפט מקבל פסיקות שהציבור חייב לעמוד בהן? הרי אם זה היה נכון, חצי מחברי הכנסת היו עבריינים…

אה, נכון.

בכל אופן, הסיבה הלא רשמית אך הסבירה יותר לנטישה המהדהדת של סילמן היא ההבטחה לשיריון במקום העשירים ברשימת הליכוד לכנסת – סליחה, כתבתי "המקום העשירים"? פפט, זה כאילו שהתת-מודע שלי רומז שמדובר בניסיון לקבל ג'וב שמנמן ומשתלם ולא בטריקת דלת אידאולוגית – וההבטחה, שמוטב היה כבר לכתוב אותה על קרטיב ביום חמסין, שסילמן תהפוך לשרת הבריאות לכשביבי יחזור לשלטון.

אני רוצה להתייחס דווקא לסיבה הרשמית והשקרית, או – נשתמש במילה עדינה יותר – המבוּלפרת (מלשון "בלוף"). דווקא משום שסילמן וסביבתה מתהדרים כטווסים בעמידתם האיתנה והבלתי-מתפשרת על עקרונות, אני רוצה לחפור קצת סביב המשמעות של הטווסות הזאת. דווקא משום שהוויכוח הזה לא נולד היום, וסילמן, בחוסר אחריות חברתי משווע, השליכה מיכלית שמן על המדורה הזו, בזמן שיש נושאים בוערים פי אלף יותר והיא מתיימרת להיות נציגה של ציבור שסובל מחוסר הטיפול בנושאים הללו.

אבל, נו שוין. נניח לרגע שמה שבוער בנפשה של סילמן אינו, למשל, המשבר והשחיקה המתמשכת במערכת הבריאות, מחאת המתמחות והמתמחים, התורים האינסופיים לבדיקות ומומחים, הזקנה במסדרון וכו' – אלא האפשרות שא'נשים יוכלו להיכנס לבית חולים כאשר דברי חמץ בכליהן'ם.

התומכים בעמדה של סילמן מרבים להשתמש בטיעון שהוא שילוב מושלם בין גערה, התנשאות והתייפייפות: "אבל מה אכפת לכם להתחשב ולא לאכול חמץ שבוע אחד בשנה? מה יקרה לכם אם תאכלו במקום זה מצות, או תפוחי אדמה, או אורז? מה כל כך קשה?"

לכל הגוערים/מתנשאים/מתייפייפים: בטיעונכם זה אתם מפספסים לחתולין את הנקודה. השאלה היא לא כמה קל או קשה לעשות את זה. השאלה היא למה. מדוע מישהו שהמילה "חמץ" זרה לו, שכל עולם הערכים הזה לא רלוונטי לגביו, צריך למלא את המצווה שלכם כדי שאתם תוכלו לטפוח לעצמכם על השכם. האם אני מבקשת מכם לדקלם תפילות לגאיה, לאיזיס או לאשרה? האם אני אומרת לכם בחיוך וטפיחה אבהית על הראש "לא יקרה לכם שום דבר אם יום אחד בשנה תורידו את הכיפה מהראש ותשימו במקומה כובע מחודד של מכשפות?"

מבחינתי הדבר דומה לסיטואציה המוכרת עד בחילה שבה מישהו – זה תמיד גבר – אומר לי "למה את לא מחייכת" או "תחייכי קצת". האם קשה לי, אובייקטיבית, להזיז את זוויות השפתיים בתנועה שמדמה חיוך? לא. לא קשה.

אבל זו לא הנקודה.

הנקודה היא שמישהו אחר מצפה ממני לעשות משהו עם הגוף שלי, כדי שהוא ירגיש יותר נוח עם עצמו. וזה בלתי נסבל ונוגד את הערך הבסיסי ביותר של כבוד בני אנוש – זכותי על גופי.

אותו הדין בחמץ. איש לא יחליט בשבילי מה אני מכניסה לתוך הגוף שלי, בין אם זה קשה או קל, בין אם זה שבוע אחד בשנה או דקה אחת בנצח שלם. האם זה אומר שאני צריכה לרקד מול פרצופם של אנשים תוך כדי עשיית ג'אגלינג עם פיתות והשלכת אורז בן גוריון לכל עבר? לא.

אבל זה גם לא קורה! אין שום כוונה כזו. לא ביקשנו "לעשות דווקא" או "לתקוע אצבע בעין" או כל אחד מהדברים המטופשים שהגוערים למיניהם אומרים לגבי זה שאנשים בוחרים לעשות דברים אחרת מהם כי הם לא דתיים. ביקשנו בסך הכל לבקר את יקירינו המאושפזים ולהביא להם דברים שמותר להם והם אוהבים לאכול, מבלי שמשטרת הפירורים תרדוף אחרינו. בית חולים ציבורי אינו בית כנסת. הוא גם לא בית פרטי. במקום ציבורי, הזכות שלכם לקיים את המצוות שלכם מסתיימת במקום שבו מתחיל הגבול של הגוף שלי. אפילו כמה סנטימטרים לפני זה.

ועוד דבר: כבוד לערכים, בניגוד גמור למה שמוכרים לנו במדינה הזו יום-יום וסילמן-סילמן, הוא כביש דו-סטרי. איך אמר הפטרון החדש של סילמן? "יתנו – יקבלו". לא יתנו – שיעזבו אותנו בשקט. וכל עוד אי אפשר להתחתן ולהתגרש אזרחית, לנסוע בתחב"צ בשבת, לשיר בצה"ל או בציבור בהיותך אישה, להופיע בשלטי חוצות בהיותך אישה, ועוד ועוד ועוד – בגלל ציוויי הדת האורתודוכסית, אין כאן הדדיות. יש רק זריית פירורים בעיניים.

אה, ועידית? בהצלחה עם הלוקשים שמכרו לך. אני די בטוחה שהם לא כשרים לפסח.

"להשתמש בראש חץ מברונזה? מה פשר הטרלול הפרוגרסיבי הזה?" זעמו זקני השבט של תקופת האבן.

"אמונה באל אחד ולא בפנתיאון שלם? מה עובר על העבריים והטרלול הפרוגרסיבי שלהם?" גיחכו העמים הפגאניים העתיקים של אזור מסופוטמיה.

"הוא התאהב באישה ולא בגבר? הוא לא מתבייש, המטורלל הפרוגרסיבי הזה?" נדו בראשם בתדהמה זקני יוון העתיקה.

"הארץ נעה במסלול סביב השמש ולא להפך?? איזה דיבוק של טרלול פרוגרסיבי אחז בך?" גערו האינקוויזיטורים בגלילאו גליליי.

"גונבה לאוזננו שמועה, שגברים הפסיקו לנעול נעלי עקב ולחבוש פיאות מפוארות ומפודרות היטב, כפי שנהוג בקרב בני תרבות. מה יהא עלינו עם הטרלול הפרוגרסיבי של האופנה החדשה?" קוננו אצילי אירופה של תקופת הנאורות.

"אתם רוצים שנעזוב את הצ'מבלו הנצחי שלנו ונעבור לנגן על פסנתר? המכשיר החדש והמפוקפק הזה? מה יהיה עם הטרלול הפרוגרסיבי של הממציאים האלה?" התרתחו המוזיקאים בני המאה ה-18.

"השחורים האלה מאפריקה הם בני אדם שווי-זכויות? הם הרכוש שלי, קחו את הטרלול הפרוגרסיבי שלכם ודחפו אותו לתחת," ירקו בזעם בעלי העבדים של הקונפדרציה בדרום האמריקאי.

"בן חמש למפעל, ככה זה אצלנו!! מה זאת אומרת, אסור להעסיק ילדים קטנים במפעלים ובמכרות הפחם? הכלכלה שלנו תתמוטט בגלל הטרלול הפרוגרסיבי הזה!" נבחו אנשי העסקים של המהפכה התעשייתית.

"אתם השתגעתם? בית שימוש בתוך הבית ולא מחוץ לבית? זה נורא לא בריא, הטרלול הפרוגרסיבי הזה עוד יביא עלינו אסון," התמרמרו השמרנים בשלהי המאה ה-19.

"זכות הצבעה לנשים? היצורים הרופסים והרגשניים האלה יקבלו קול בקלפי? הטרלול הפרוגרסיבי הזה עובר כל גבול!" הזדעקו מיטב המיזוגנים של תחילת המאה ה-20.

---

תראו, יכולנו להמשיך עם הדוגמאות האלה עד אין קץ. הלא כן? כל חידוש, כל שינוי, כל תנודה משמעותית בסגנון החיים ובתרבות האנושית לאורך אלפי שנים – גרמו להרמת גבות במקרה הטוב, ולמלחמת חורמה שמרנית במקרה הרע. אנשים פחדו מהדמוקרטיה, פחדו משוויון זכויות לבני אדם שנראו להם "נחותים" ולא ראויים, פחדו מחידושים מדעיים, מטיפולים רפואיים, מהמצאות חדשות, מהכנסת חשמל לבתים, ממים זורמים… סבתי ז"ל, שנולדה ב-1917, פחדה מהמיקרוגל. היא פשוט לא הבינה את המכשיר המוזר הזה.

אולם טיבו של חץ הזמן לנוע קדימה, לא אחורה. הוא גם לא קופא במקום.

המושג "טרלול פרוגרסיבי", אהוב-לבם של שמרנים, לרוב מהצד הימני של המפה הפוליטית אך לא רק, נמצא לאחרונה בשימוש נפוץ ברשתות החברתיות ובמדיה. מטרתו להלעיג, לנגח ולנסות להוריד מהפסים את רכבת הקידמה. בדיוק כפי שעשו אבות-אבותיהם הרוחניים במאות ובאלפים שעברו, גם מצחצחי חרבות הלשון של ימינו נוטעים רגליים בקרקע ומסרבים לנוע קדימה. למה? בעיקר כי ממש חמים ונעים ונוח להם בקופסאות הקטנות והנחמדות של אורח החיים שאליו התרגלו. הטרלול שהם נדרשים להסתגל אליו לא דורש מהם לרוב יותר משימוש במילה חדשה פה ושם, בקריאה לדברים – ולא'נשים – בשמם הנכון, או אפילו רק האזנה פסיבית למי שבוחרות'ים להשתמש בשפה שוויונית ומכילה יותר. די בזה כדי לערער עליהם את יסודות קיומם, לגרום להם להטיל ספק בכל דבר שעד כה קיבלו כמובן מאליו. ואת זה אין הם יכולים לשאת.

רוצה לומר: השתדלו לא להתרגז או להיעלב ממי שהשימוש בלשון נקבה הוא בעיניו טרלול פרוגרסיבי, או ממי שטוען ש"אין דבר כזה, גבר בהיריון", או ממי שדורש בעלות אקסקלוסיבית על ערכים ואמונות ומסרב ללמוד מאחרות ואחרים, שנוף חייהן'ם שונה משלו. הוא ושכמותו משולים לאותו קשיש נרגן, היוצא וצועק על העננים החולפים כי הם מפריעים לו. זה אכן פוגע ומעליב, אבל זו בדיוק הכוונה של אותם אנשים. הם ממש יוצאים מגדרם כדי לזלזל, לנסות ולהקטין את הצד השני. תבינו אותם, כואב להם בפריבילגיות.

אנחנו נמשיך להתקדם, והם, הפרוגרסופובים, יישארו הרחק מאחור. יש בזה ממין הנחמה.

קבוצת הווטסאפ של הבניין שלנו בדרך כלל שקטה למדי. מפעם לפעם נשלחת הודעה בסגנון: "סליחה על הרעש, אנחנו חוגגים יום הולדת לקטנה" – "גם אצלכם יש הפסקת חשמל?" – "הקוד של הבניין השתנה ועכשיו במקום 1234 כוכבית, זה 1234 סולמית" – "סליחה על הרעש, אנחנו חוגגים יום הולדת לגדולה". אבל לרוב, מדובר בקבוצה שקטה ונעימה, בבחינת בבואה נאמנה של הפינה השקטה והנעימה בפתח שמיקווה שבה אנו מתגוררים.

בשבוע שעבר, עם זאת, הופתענו לגלות על הבוקר הודעה מוועד הבית בזו הלשון: "דיירים יקרים שלום, יש בולען בחנייה, בבקשה להיזהר". לרגע סברנו שאיש ועד הבית חמד לו לצון. בולען? האם הוא התבלבל בדרך למחוז חפצו? הרי בולענים הם תופעות הטבע המוזרות האלה שקורות לפעמים במקומות אקזוטיים כמו ים המלח או מדבר סהרה, הלא כן? מה בולען מחפש בחנייתנו הצנועה?

ירדנו לחנייה לחזות בתופעה במו עינינו. הסצנה הייתה עוכרת שלווה, שלא לומר מעוררת פלצות: הרכב של השכנים בחנייה ממש ממול לזו שלנו ניצב לו בעליבות עם גלגליו האחוריים באוויר, וחוטמו תחוב באדמה שהתפוררה תחתיו. הבור שנפער היה משמעותי ועמוק למדי. "זהו זה", אמר לי המענטש, "צחקנו כל השנים על זה שפי השאול צריך להיות בפתח שמיקווה, ועכשיו זה קרה באמת". חברותיי ששמעו את הדיווח ממני – אחרי שסיימו להתפקע מצחוק מלוא הבטן – הציעו לי לבדוק אם יש במקרה קוטלת ערפדים בסביבה שתוכל לעזור.* אני כשלעצמי תהיתי אם זה הזמן לגייס את הידע שלי בכישוף, ולשרוף מרווה או קטורת מעל הבור ליתר ביטחון.

בינתיים בווטסאפ הבנייני, הרוחות סערו. כולם נחפזו להוציא את הרכבים לרחוב, בזהירות רבה, והחל מחול שדים שמטרתו לקבוע מי אחראי לסתום את הבולען, אנחנו או העירייה. התברר שעיריית פתח שמיקווה מאוד מבינה לליבנו ומצטערת בצערנו, על כן מיד איימה עלינו בקנס כבד (!) אם לא נטפל לאלתר במפגע. הסיבה: החנייה רשומה על שם הדיירים בטאבו, לכן מבחינת העירייה זו לכל היותר הזדמנות להכניס לכיסה כמה מעות של דמי חסות, כלומר קנס למי שלא הספיקו לאסוף מספיק מהר כמה אלפי שקלים כדי לשלם למהנדס מומחה שיסתום את פי השאול האורבני. כלומר, הוועד גם גילה שסתימת החור תעלה לפחות 5000 ש"ח. ובמילים: חמשת אלפים שקלים, כושילירבאק.

אני מודה ומתוודה, בולען הוא אחד הפחדים הכי גדולים שלי. יש משהו ברעיון של האדמה פוערת את פיה תחתי ומאיימת לבלוע אותי, שגורם לי להצטמרר עד לשד עצמותיי. השבוע שבו צנח עלינו הבולען היה קשה במיוחד משלל סיבות, וביום השלישי להפצעתו בחנייה שלנו הרגשתי שלא רק האדמה מתפוררת, אלא העולם כולו קורס סביבי. עשרים וארבע שעות וקלונקס וחצי לאחר מכן, כחלק מההתמודדות עם החרדה, החלטתי להתיידד עם המפגע. על כן קיבל הבולען את השם "מגוג", שסברתי שהוא שם מתאים לפי-שאול מקומי צנוע אך נחוש. למרבה האכזבה ו/או ההקלה, מגוג לא הפיק עבורנו ולו שד אחד, שלא לומר את כל חרונו של אשמדאי. הוא לא רצה להרע, הוא בסך הכל פי-שאול טוב. כנראה שכמו כל אחת ואחד מאיתנו, הוא פשוט רצה קצת תשומת לב.

מגוג אמנם לא זכה לתהילה בינלאומית, אבל הוא היה תופעה מספיק בלתי שגרתית כדי לעניין את העיתונות המקומית, שהנציחה אותו בכתב ובתמונות. לאט לאט התרגלנו אליו, והיינו מנופפים לו לשלום כשעברנו במקום. בימים הראשונים הוצבו סביב מגוג פחי האשפה של הבניין, ושמרו עליו היטב לבל יחליט לקחת רגליים ולברוח מהמקום. מאוחר יותר – אולי בתגובה לאיומי העירייה – קשרו סביבו סרט אדום-לבן, כדי שהעוברים במקום ייזהרו ולא יפלו פנימה. קיוויתי שהמבקרים העיקריים בחנייה, כלומר חתולי השכונה, יבינו את משמעות הגידור ולא ינסו לשחק עם הסרט, כדרך בני מינם.

בערך שבוע לאחר מכן, הופיעו לצד מגוג שקים גדולים של חול וחצץ. ממש הרגשתי אותו מלעלע בגרונו, כמו יודע שזמנו הולך ומתקצר. יומיים אחר כך, חצי ממנו כבר מולא בחצץ. אחר כך מולאה יתרת הבור בחול. לבסוף, הלבנים המשתלבות חתמו את גורלו של מגוג, והוא נסתם סופית.

אני חשה שלא מיציתי כראוי את הקשר שלי עם מגוג. לא באמת למדתי מה מניע אותו, מה התשוקה שלו בחיים. מה מחפש בולען של העולם הגדול דווקא בפתח שמיקווה הקטנה? מכל המקומות שבתבל, למה בחר להתנחל דווקא אצלנו? ומה היו השאיפות שלו? האם חפץ להקים סניפים נוספים בכל השכונה? האם הוא ממשיך לצחקק לו שם בקולו העמוק, מתחת ללבנים ולחצץ? האם הוא זומם לבצע קאמבק בפעם הבאה שיירדו המון גשמים בבת אחת?

למגוג הפתרונים. אתגעגע אליך, פי-שאול ידידותי. היה שלום, ותודה על הזיכרונות.

---

הערה מינהלתית: ייתכן ששמתן'ם לב לכך שבראש הדף של הבלוג נוספה לשונית בשם "הסיפורים שלי". מדובר באוסף מתעדכן ברציפות של סיפורים קצרים שכתבתי בעשור האחרון בז'אנר המד"ב-פנטסיה, שאני רוצה להקדיש להם פוסט נפרד. בינתיים תוכלו למצוא בלשונית הזו קישורים לסיפורים שזמינים באינטרנט (לא כולם זמינים). פרטים נוספים – בהמשך.

---

*לא בדקתי, אבל אני די בטוחה שכל קוטלת ערפדים שמכבדת את עצמה לא הייתה מחסלת לעצמה את הקריירה על ידי ביקור בפתח שמיקווה.

אתם הייתם עושים את זה הרבה יותר טוב! נכון?

ובכן, לא. התרברבות חסרת בסיס על כך שהיית מצליח הרבה יותר מהאלופים בספורט שמעולם לא ניסית היא מחלה כלל-עולמית ידועה, אבל הווריאנט הישראלי שלה דוחה במיוחד. לפני כשבועיים, אבישג סמברג הפתיעה את כל העולם בזכייתה במדליית ארד בטאיקוונדו. המדינה לא הייתה מוכנה לזה, ועברו לפחות עשרים דקות שלמות לפני שהגבר הגברירי הראשון אמר בזלזול "מה, היא כזאת קטנה, הייתי לוקח אותה במכות". אחר כך התפתח דיון שלם ברשתות החברתיות שבו גברירים שונים ניסו להוכיח, בעזרת משוואות מתמטיות מסובכות, למה הם + משקל ממוצע של גבר גברירי + "פעם הלכתי מכות עם הבריון של השכונה" = "אני יכול לכסח את אבישג סמברג". הגדיל לעשות הגבריר הדוחה מביניהם, שתיאר בטוויטר איך היה יכול בקלות רבה לגרור אותה לסמטה אפלה ולבצע בה את זממו. כשא'נשים התרעמו על האמירה המקוממת, הוא היתמם לאמור "זה רק תרגיל מחשבתי". אישית, אני מאחלת לו תרגיל מחשבתי של פיסורה מדממת עד סוף חייו.

אבל נעזוב לרגע את הטחורים המוגלתיים ביותר שבחבורה, ונתמקד בגברים הגבריריים הממוצעים. ימים אחדים אחרי סמברג, נבחרת הג'ודו הישראלית זכתה במדליית הארד בתחרות הקבוצתית המעורבת. מקהלת הגברירים, שמיהרה להגיב בזלזול פן ישללו ממנה את רישיון הישראליות, טענה בתוקף ש"מדליית ארד זו מדליה צעצוע" והוסיפו "הייתי לוקח במכות את הבחורות במשקלים הנמוכים". כלומר, הג'ודוקא שזכו במדליה, כן? לא אורי ששון, חלילה, או מוקי שגיא, אבל את גילי שריר או תמנע נלסון-לוי, נגיד, שמתחרות בקטגוריה של משקלים נמוכים יותר – הם בטוחים שהיו מצליחים לכסח. כל עוד אף אחת לא תדרוש מהם להוכיח את זה, כמובן.

אתמול לפנות בוקר, שעון ישראל, החלה תחרות קרב רב בהתעמלות אמנותית. שתי המתחרות הישראליות, ניקול זליקמן ולינוי אשרם, עלו לגמר עם תוצאות מדהימות, מול המתעמלות הטובות ביותר בעולם. ידעתי שהספירה לאחור מתחילה – שלוש, שתיים, אחת, ו…

מקהלת הגברירים: "התעמלות אמנותית זה בכלל לא ספורט, זה סתם חבורה של ילדות עם נצנצים וסרטים צבעוניים, זה לא רציני. אז מה אם היא גמישה, גם אני עשיתי פעם גלגלון".

בשלב הזה תהיתי ביני לבין עצמי אם הבעיה עמוקה יותר, אפילו בעלת שורשים היסטוריים. לנוכח ההישגים של נשים בענפי ספורט שונים, אולי מה שהם חוששים לאבד הוא לא רק את רישיון היהירות הישראלית הבלתי נסבלת, אלא גם את הרישיון לשאת אשכים? האם האיד הגברי, אותו חלק בתודעה שמשמש אותם כדי להצדיק את קיומם עלי אדמות בזעקות "אוגה-בוגה" פראיות, מצטמק ורועד באימה לנוכח הישגים ספורטיביים של בנות המין השני?

לפני כמאה ועשרים שנה, בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, נשים החלו לרכב על ההמצאה החדשה, האופניים. גברירים בכל מקום נחרדו עד עמקי נשמתם. נשמעו טענות על כך שהרכיבה על אופניים תפגע בפוריות של נשים, תגרום לשלל מחלות, מצניחת רחם ועד אפנדיציטיס – ובכלל, איך אישה מעזה לפשק את רגליה כך בפרהסיה? העיתונים רעשו וגעשו על חוסר תומתן הבולט של נשים מופקרות שהעזו ללבוש בגדים מיוחדים כדי לרכב על האופניים, במקום החצאיות הארוכות שהיו מקובלות, ושהגבילו מאוד את יכולת התנועה שלהן. האופניים היו בין הגורמים המשמעותיים ביותר שתרמו לגל הראשון של המהפכה הפמיניסטית בתחילת המאה ה-20, בכך שאפשרה לנשים להגיע ממקום למקום בלי תלות בגבר ומלווה, לבחור סוגי לבוש אחרים, משוחררים יותר, ולהראות שהן לא נופלות מגברים ביכולתן הפיזית לרכב ולהתנהל בעולם שמחוץ לבית. חופש תנועה מאפשר אקטיביזם.

"אני הייתי מחזיק את הכידון הרבה יותר טוב"

כך שאני לא יכולה שלא לתהות אם זעקות הגברירים לנוכח הישגים של נשים ונערות בספורט תחרותי לא מזכירות את הבכי והנהי של הגברים על מה שהם תפסו כהשתלטות הנשים על הצעצוע החדש שלהם, האופניים. ספורט, מעצם הגדרתו, מפגין את היכולת של אישה להשתמש בגופה בדרך שהיא מוצאת לנכון, ולבדוק בעצמה מהם הגבולות שלה מבחינת יכולות וסיבולת. בחברה של היום, שהיא עדיין ולמרות כל ההתקדמות שהשגנו, פטריארכלית עד זוועה, יש גברים שלא מסוגלים לשאת הישג ספורטיבי של אישה מבלי לזלזל בו ולנסות להקטין מחשיבותו ומהמאמץ העצום שהוא דורש. הם, כמו אחיהם לפני יותר ממאה שנים, שראו בעיניים כלות איך הכלות החסודות שלהם מתרחקות מהם בדיווש קליל כדי להיפגש עם חברותיהן, לא מסוגלים להרפות מהצורך לשלוט בגופן של נשים ובאופן שבו הן משתמשות בו.

כלומר, אני מקווה שזה ההסבר ושאכן יש לתופעה הזו רקע היסטורי, פסיכולוגי ומגדרי מבוסס כנסיבות מקלות עבור אותם גברירים. כי אחרת, הם סתם שמוקים יהירים ומיזוגינים שלא שווה לבזבז עליהם אופניים.

דברים שאמרתי היום באזכרה למירב.

---

מירבי האהובה שלי,

לא ברור לי איך כבר שש שנים, העולם הזה מתעקש להמשיך ולהתקיים בלעדייך.

הימים הנוראים שלי חלים מדי שנה בין ה-7 ביולי ל-22 ביולי. בין היום שבו עזבת אותנו, ליום שבו באת לעולם. ואולי טוב שהסדר כזה. כי בכל שנה, ביולי הנורא, אני מתחילה  את החודש בבכי, ומסיימת אותו בהרמת כוסית לכבוד יום ההולדת שלך, ובחגיגה של כל הדברים הטובים שלמדתי ממך, ואני עוד ממשיכה ללמוד.

כבר שנים שאני לא מעזה לומר דברים באזכרה שלך. פחדתי מדי. ואולי התביישתי להישמע כל כך אגואיסטית. לדבר על כמה שאני מתגעגעת, במקום על כמה שהיית נפלאה. רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם אחות שכולה.

לפעמים אני מרגישה שאני חיה ביקום של סדרת מדע בדיוני, שבו הזמן לא לינארי, וספינת החלל שלי נתקעת בלולאת זמן שגוזרת עליה לחזור שוב ושוב על אותו היום.

חלק ממני מעולם לא עזב את החדר שבו היית מאושפזת בהוספיס. חלק ממני עדיין רץ באותו מסדרון להזעיק את האחיות, ביום שבו העולם נשבר. חלק ממני מסרב להרפות מהעבר, כי בעבר את קיימת, ובהווה יש חור ענקי בצורת מירב ששואב הכל לתוכו ולפעמים לא נותן לי לנשום.

הבעיה היא שאם חלק ממך תקוע בעבר, קשה יותר לחיות בהווה, וכמעט בלתי אפשרי לשאוף לעתיד. ומאז שהלכת, הלכה גם השמחה שאיזנה את העצב שלי, היין שאיזן את היאנג, האור שבא אחרי החושך. ניסיתי ללמוד איך לתת לעצמי את האור הזה – ונכשלתי.

אני שומעת אותך נוזפת בי ברוח טובה: לא הכל רע. רחוק מזה. לאורך השנים האלה היו לא מעט ניצחונות והישגים, קטנים וגדולים. חזרתי ללימודי נהיגה והוצאתי רישיון. גיליתי שמדי פעם אני מחזיקה את ההגה כפי שאת החזקת אותו – יד אחת פרושה בצד ימין למטה, בערך בשעה חמש.

יש לי בן זוג נפלא, שלא זכית להכיר, והוא לא זכה להכיר אותך. אני אוהבת לדמיין ששניכם נפגשים, מדברים ומספרים בדיחות. אין לי ספק שהייתם מצליחים להצחיק אחד את השנייה. יש לנו דירה קטנה וחמודה שאת היית אוהבת, אפילו שהיא בפתח תקווה. מה עוד? התחלתי להתעמל באופן קבוע עם מאמנת כושר אישית. כן, אני, הבטטה הנצחית. אימצנו ארנבון קטן בשם פופיק, שהיית נהנית ללטף ולשחק איתו.

ויש גם את החלום הגדול. שלושה חודשים אחרי שהלכת, זכיתי בפרס גפן על סיפור שכתבתי – שאת עוד הספקת לקרוא. סיפרתי לך שהייתי מועמדת, ואמרת לי: "לא משנה מה יקרה, אנחנו חוגגות. אם תזכי, נחגוג, ואם תפסידי, נחגוג". כשהכריזו על הזכייה, במקום לשמוח, בכיתי, כי לא זכיתי לחגוג איתך. דיברנו כל כך הרבה על חלומות הכתיבה שלי. את היחידה במשפחה שקראה את הסיפורים שכתבתי, ולעולם לא אשכח איך ישבתי לידך כשקראת אחד מהם, וצחקת כל כך בקטע הנכון – זו הייתה המחמאה הגדולה ביותר שקיבלתי אי פעם. ואת יודעת מה? סיפור אחר מועמד עכשיו שוב לאותו פרס. והבטחתי לעצמי שאחגוג, לא משנה מה תהיה התוצאה. כי זה מה שהבטחתי לך.

אז לא, לא הכל שחור. אבל עדיין, אני מוותרת על חלומות ושאיפות יותר מדי בקלות. אני עובדת יותר מדי שעות בעבודה שלא מביאה לידי ביטוי עשירית מהיכולות שלי. אני נותנת לפחדים וחרדות לעצור אותי. אני לא הולכת מספיק לשחות ולא עושה מדיטציה כל יום כפי שהבטחתי לעצמי שאעשה. אני לא כותבת מספיק ולא קוראת מספיק. אני מבזבזת את עצמי יותר מדי שעות ביום מול המסכים, כי השקט גורם לי לחשוב על דברים שאני לא רוצה לחשוב עליהם.

כמו למשל, העובדה שאת לא כאן כבר שש שנים. או יותר נכון, העובדה שאני עוד איכשהו כן כאן, וזה לא נראה לי סביר או הגיוני או צודק בשום צורה. 'את לא צריכה להצדיק את הקיום שלך', היית אומרת לי. 'זה שאת קיימת, זו הצדקה מספקת'. לקח לנו עשרות שנים עד שהבנו זו את זו – אני את האופטימיות הבלתי נדלית, את שמחת החיים, את הרצון לראות את הטוב בכל דבר; ואת את ראיית השחורות שלי, את רגישות היתר והעמידה על המשמר מפני סכנות, את הצד האפל של הנפש. לא קל להיות אחות של מישהי עם דיכאון קליני. לא קל להיות אחות של חולת סרטן. אבל בסופו של דבר, אחרי כל השנים, רצית להכיר אותי, לדעת מי אני באמת – ובמקביל, אפשרת לי גם להכיר אותך. לא רק כשתי אחיות שבמקרה נולדו לתוך אותה משפחה, אלא כשתי חברות. אין מתנה גדולה מזו, ואני אסירת תודה לך על זה, לנצח.

אולי כל מה שאני צריכה לשמוע, זה את מה שאמרת לי תמיד. שאת גאה בי על זה שאני מחזיקה מעמד, לא משנה איך. שאת רוצה שאעשה רק מה שטוב לי ומה שמשמח אותי. שאת חושבת שאני חזקה, גם אם אני לא מרגישה ככה. שאני לא לבד.

אני כל כך מתגעגעת אליך. כנראה שחלק ממני ימשיך לחיות בעבר. אין לי יותר מדי אשליות לגבי היכולת שלי להרפות מזה. אבל אולי, רק אולי, יום אחד הקול שלך, שאומר שזה בסדר ואין חוקים ומותר לי להרגיש את מה שאני מרגישה – אולי הקול הזה יהיה חזק יותר מהקול שנמצא בתוך הראש שלי כרגע. אז אם את יכולה, תגבירי קצת את הווליום שם. עוד לא למדתי איך לחיות בלעדייך, אבל אני ממשיכה לנסות. מבטיחה.

אוהבת אותך, תמיד.

הילי.