כן.

לכל אחת יש רגע כזה. למעשה, יש לנו כמה וכמה רגעים כאלה, אבל יש את הרגע ההוא המיוחד, שיכול להיות לא הכי נורא ולא הכי מכאיב שהיה אי פעם, אבל זה שנחקק ונצרב בלב ובנפש – הרגע שבו הבנו שהגוף שלנו חסר גבולות. קניין הציבור. כמאמר המשוררת, "יד כל במנוחה תמשש".

ומעשה שהיה כך היה. לפני שנים רבות למדתי במוסד אמנותי ששמו מתחרז עם "כמה רע אובסקורה". האגדה מספרת שבאחד מבנייני המוסד הלזה, עוברים ושבים שאיתרע מזלם עוד מתכסים פה ושם בנצנצים שהפרחתי בשפע כחלק ממיצג הסיום שלי. אבל זה סיפור אחר, ויסופר בפעם אחרת. על כל פנים: ידיד אחד חביב היה לי שם, איש נעים הליכות, רהוט בדיבורו ומסביר פנים. לעיתים ישבנו זה לצד זו בשיעורים, החלפנו רכילות על מורה כלשהו/י שניהל/ה רומן עם תלמיד/ה כלשהו/י, השווינו כאבי בטן בעקבות אכילת כריכים מהמזנון העבש המקומי וכן הלאה. בקיצור, הווי בית ספר לאמנות כהלכתו.

יום אחד הגעתי אל המוסד המהולל, תיקי על גבי וחיוך על שפתיי, כמה דקות לפני תחילת השיעור. מחוץ לכיתה הבחנתי בידידי נעים ההליכות, וניגשתי אליו לברכו בשלום ולהחליף כמה מילים, כהרגלנו. עודי עומדת לידו, לקח האיש צעד קדימה, הרים את שתי ידיו, חפן בהן את שני שדיי ומיששם להנאתו. אני אומרת "להנאתו", כי למיטב זכרוני וידיעתי, לא היה האיש כירורג שד מומחה. וגם לו היה כירורג שד מומחה, לא הייתי הפציינטית שלו. וגם לו היה כירורג שד מומחה והייתי הפציינטית שלו, לא היינו נמצאים בעיצומה של בדיקה לגילוי מקדים של סרטן השד באמצע קליניקה מסודרת. עמדנו באמצע קבוצה של תלמידים כמותנו, והאיש הזה – הידיד הנחמד, המנומס, נעים ההליכות, שאין ביני לבינו שום קשר אינטימי ומעולם לא דובר או אפילו נרמז בכיוונו של קשר כזה – פשוט חפן את הציצים שלי, באותה פשטות ומחווה אגבית, כמעט היסח הדעת, שאנשים נוקטים כדי להעביר לך את המלחייה בזמן הסעודה.

כל העניין לקח שניות בודדות בלבד, ואחרי שהצלחתי להתעשת, לקחתי צעד אחורה, ניערתי מעלי את ידיו של האיש נעים ההליכות ושאלתי מה הוא עושה, בדיוק. "סתם", השיב האיש, "בצחוק. אל תקחי ללב כל שטות".

הבלגתי. הייתי צעירה, הייתי מבולבלת, לא הייתי חסונה בדעותיי כפי שאני היום, והבלגתי. איפה נמצא האיש היום ומה מעשיו, איני יודעת. האם הוא מצטער על כך שהטריד אותי מינית, האם הוא בכלל זוכר את האינצידנט ההוא, האם הוא נוהג למשש את שדיהן של נשים בדרך קבע – גם זאת לא אדע. אני זוכרת רק את ההלם שהתגנב אט-אט ללבי עד שהכריעני, וגרם לי לשפשף את עצמי בסבון קצת יותר חזק במקלחת באותו הערב. גם אנשים נחמדים ורהוטים וידידותיים אינם בטוחים, אמר לי הסבון. גם הם, בני הברית לכאורה, לא מכבדים את גבולות גופך. גורי לך.

אז זה היה הרגע שלי. היו עוד רגעים. הרגע שבו בן עשרה כלשהו חפן את שדי ברחוב תוך כדי הליכה, והתרחק בצחקוקים. הרגע שבו זקן חובש כיפה אונן מולי באוטובוס, והייתי חסרת אונים כי אני לא נוהגת לצעוק בקול על זקנים באוטובוסים, או בכלל. כל הנשענים, המתחככים, המעבירים-יד-בטעות למיניהם, וכמה כאלה היו. וכמובן, את המקרה ההוא, שהס מלהזכיר, כי אמנם אני גלויה וכנה מאוד, אבל יש דברים שאפילו לי קשה לדבר עליהם על כורסת הפסיכולוגית, לא כל שכן בבלוג הפתוח לעיני כל. אם לצטט אותה, "לפחות את כבר לא מפחדת ממנו. וגם זה טוב". צודקת.

אתמול פורסם כי מועמד הרפובליקנים לנשיאות ארה"ב, דונלד טארמפ, הוקלט באומרו כי הוא אדם עשיר ומפורסם, ובתוקף היותו עשיר ומפורסם, מותר לו לחפון לנשים את הכוס. מיד פרצה מהומה, אפילו בקרב תומכיו לכאורה של האיש. חלק מהרפובליקנים המזועזעים מיהרו להכריז: "אני מכבד את אשתי, את אמי ואת בתי! אבוי לאוזניים שכך שומעות!" רוצה לומר: אלא אם האישה הזו היא איכשהו רכושי או קנייני או חלק ממשק ביתי, איש לא יניח יד על הכוס שלה אלא אם ארשה זאת!" ברם, אפילו הצביעות הרפובליקנית היא לא מה שמרגיז אותי. אותם גדולים וחכמים בחרו להם גוש חרא רוטט בתור מועמד לנשיאות, אל נא יתפלאו כי הוא מדיף צחנה. ואל נא ינהגו כאילו גילו רק בשנייה זו ממש שמדובר בגוש חרא, כי כמה זבובים התיישבו עליו. זה אפילו לא מרגיז אותי ברמה העקרונית, הצביעות הזו.

מה שמטריד אותי הוא אותם גברים רהוטים, נעימי הליכות, חביבים וידידותיים שכמו בכל פעם שפורצת מהומה כזו, טורחים ומזכירים לפמיניסטיות שכמותי כי הן עושות את הפמיניזם שלהן לא נכון. אתן מכירות אותם: אלה שמסגבירים לכן במלוא הנימוס כי אלה הן זוטות, הדברים האלה שמשמיע טראמפ. מוטב כי תעסוקנה בדברים מהותיים יותר, כמו המאבק על מתן שכר שווה לנשים. ואם תשאלנה – מתי כבודו נלחם לאחרונה על השוואת תנאי השכר של נשים? – ישיב הלה, "את זה את צריכה לעשות, לא אני!". כי אנחנו הפמיניסטיות, ואנחנו צריכות לפמנסט, אבל בצורה הנכונה. ורק הוא יודע לומר לנו מה הצורה הנכונה. הבנתן?

עד כמה שמרתיח לקבל נזיפות כאלה מגבר שאין לו מושג ירוק מה פשר להיות בפחד מתמיד מפני הטרדות ותקיפות, אנסה להסביר זאת מבלי לכעוס. דמיינו לכם מחרוזת, חוט שעליו מושחלים חרוזים חרוזים. חלקם קטנים יותר וחלקם גדולים יותר. צבעים שונים, גדלים שונים, משקלים שונים, וכולם מושחלים להם על אותו חוט.

עד כאן אתם איתי? צחי, גם אתה? צחי? תניח בבקשה את הסלולרי, צחי. כן, אני יודעת שיש שם תמונות של מישהי בעירום וזו לא אשמתך שהפיצו את זה ברשת ובכלל מה היא חשבה לעצמה שהצטלמה ככה. תניח אותו בצד. הנחת? יופי.

החוט הזה, חוט השני שמחבר בין כל החרוזים, הוא מה שנרעד ונמשך ומאיים לחנוק אותנו בכל פעם שקורה דבר כזה. אמירות מטומטמות של טראמפ, אמירות מטומטמות של ברק ונתניהו. הושטת יד לשדיה של אישה זרה, הושטת יד לשדיה של מישהי שחשבה שאתה ידיד. הבדיחות המיזוגניות. האמירה ש"ככה זה גברים". האונס בחדר השינה שלך, שפעם היה מקום בטוח. התקיפה המינית בבית הספר, שהושתקה כי הילד "בן טובים" ולא רוצים "להרוס לו את העתיד". ועוד בדיחה. ועוד זלזול. ועוד שכר נמוך. ועוד מבט משפיל. ועוד ביקורת על הגוף, ועל הלבוש, ועל השיער. ועוד הרחקה לחלק האחורי של האוטובוס. ועוד הורדה מהבמה והשפלה של זמרת. של חיילת. של קשישה באוטובוס. של מישהי, לא חשוב מי. עוד חרוז ועוד חרוז ועוד חרוז, עד שאנחנו נחנקות וזועקות לאוויר –

ואז, במנוחה, יגיד לנו המסגביר, "על זה את עושה עניין? החרוז הקטנטן הזה? יש חרוזים הרבה יותר גדולים בעולם!"

ואת, מה תוכלי לעשות, מלבד להטיח דג טרוטה בפרצופו נעים ההליכות? לכי תסבירי לו שצדו האחד של החוט הזה בדיבורים, וצדו השני במעשים. לכי תסבירי לו שככל שאנשים שומעים יותר ש"נשים הן ככה וככה ורוצות ככה וככה ואפשר לעשות להן ככה וככה", כך הם נוחים יותר להאמין שזה נכון ולבצע את המעשים שעליהם דובר. לכי תסבירי לו שאת רוצה להילחם בכל הגילויים של האלימות הזו, מקטן ועד גדול, כי כולם שזורים באותו חוט שסופו הבלתי נמנע פגיעה בגופך ובנפשך. אבל באותו רגע האיש ממאן לשמוע, כי את כאמור לא יודעת "איך עושות פמיניזם". אולי אפילו יגיד האיש, אתן הפמיניסטיות, כל כך נוחות ומהירות לכעוס. לו רק הייתן מסבירות פנים. מושיטות יד לשלום, אולי אפילו יד שאוחזת בפרח. אומרות את שיש לכן לומר בנועם, לא בתוקף ולא ברוגז. אי אפשר להגיד לכן שום דבר. הרסתן את הרומנטיקה. זהו, אין יותר יחסים בין המינים? איך גבר אמור לדעת איך לחזר? מתי נוכחותו רצויה? מתי לגעת בה?

ובכן, תתפלאו, אבל רובנו אוהבות מגע ונהנות מאוד ממין, רק שאנחנו רוצות שהמגע הזה יבוא ממישהו שרצוי לנו, ובזמן שרצוי לנו, ולא, נניח, מזר גמור ברחוב או אדם מוכר שאין אנו חושקות בו. אהה, כמה קשה ובלתי פציחה החידה הזו, "מתי אפשר לגעת בנו ומתי לא"! כמה דורי-דורות של גברים נתייסרו בה!

הנה רעיון: מה דעתכם, למשל, לשאול? אז מה, ישיב הגבר נעים ההליכות הנדהם, אני לא אמור להסיק שאישה רוצה שאגע בה אם היא מתלבשת בצורה מסוימת? או אם אני, למשל, עשיר ומפורסם? או סתם מישהו שהולך ברחוב? ברצינות, כאילו, אני אמור לחכות עד שאישה תאמר לי במפורש "גע בי"?

…

חכו, שנייה….

…

תכף זה מגיע…

…

 

 

בשבוע שעבר רעש העולם, ובצדק רב, למראה תמונה של שוטרים צרפתים המכריחים אישה להסיר את בגדיה בחוף הים בניס. האישה, מוסלמית, לבשה "בורקיני" – בגד ים המכסה חלק גדול מהגוף, כולל הראש, ומשאיר פנים גלויות. הדבר נוגד את רוח החופש והחילוניות של צרפת, הסבירו השלטונות את המעשה. "לא ניתן שבחופינו יכריחו נשים להתלבש בניגוד לרצונן!" על כן, כמובן, נפשיט אותן בניגוד לרצונן.

רבות וטובות כבר כתבו על הצביעות שבעניין. התרבות החילונית כופה על נשים סטנדרטים בלתי אפשריים ולא הוגנים של חשיפה ומשתמשת בגופן כמטבע עובר לסוחר, אביזר קישוט, כלי לעשיית כסף ואובייקט מיני – והתרבות הדתית כופה על נשים סטנדרטים בלתי אפשריים ולא הוגנים של הסתרה ומשתמשת בגופן כמטבע עובר לסוחר, אביזר קישוט (דברים המרחיבים דעתו של אדם, זוכרותים? "אישה נאה וכלים נאים"?), כלי לעשיית כסף (נדוניה) ואובייקט מיני. כי מי שצריך לכסות את כל גופה של אישה כדי שלא יתחרמן ממרפק חשוף, הוא אדם שמתייחס לאישה כאל אובייקט מיני ולא כאל אדם שווה זכויות ובעל כוח רצון משלו.

כאמור, על כל אלה כבר נשפכו תילי-תילים של מילים. אז מה אני, הקטנה והשמנמנה, רוצה להוסיף?

אני רוצה לספר לכם סיפור קטן.

לפני כחודשיים התחלתי קורס שחייה, במקום מכובד ורציני לכל הדעות. במשך שנים ארוכות נמנעתי משחייה, אחד מסוגי הספורט הטובים ביותר לאנשים עם בעיות מפרקים וגב, כמוני, משום שהתרבות החילונית הנאורה שלי סיפרה לי השכם והערב כי רק נשים שנראות כמו ג'יזל בונדשיין ראויות להתקרב למקווי מים גדולים לבושות בבגד ים. על כן הגעתי לשיעורים חמושה ב"שמנקיני": בגד ים שלם, כמובן, עם חלק עליון שלוקח זוג ציצים רגילים לגמרי והופך אותם לזוג פיתות מעוכות עם שפיץ מוזר, כדי שאף אחד לא יחשוד שיש גם פטמות בכל הסיפור הזה, וחלק תחתון עם חצאית קטנה שמסתירה דברים שמהווים סכנה לציבור כמו צלוליט בירכיים ובישבן.

בשיעור השני או השלישי, כבר איני זוכרת, אני ואישה נוספת מהקורס עסקנו בהורדת בגדים לכדי בגד ים כדי להיכנס לבריכה ולהתחיל את השיעור. בעודנו מסתדרות לנו, עמד תלמיד אחר בקורס – גבר מזדקן וכרסתן, שלצורך העניין נקרא לו "אשמאיזקן" – ובהה בנו. הוא כבר היה בבגד ים ולמעשה לא היתה כל סיבה שלא ייכנס לבריכה ויתחיל בחימום. במקום זאת, אשמאיזקן בהה בשתינו, ואז קרא בקול ובעונג בלתי מוסתר: "או! כאלה נשים אני אוהב! רק רואות אותי וישר מתפשטות!"

כמה שיעורים ושלל בדיחות שוביניסטיות אחר כך, עזבתי את הקבוצה הזו ועברתי לקבוצה אחרת כדי לסיים את הקורס. בקבוצה הנוכחית יש ארבעה גברים צעירים שאפילו אחד מהם לא השמיע הערות שוביניסטיות או סקסיסטיות לכיווני, ללמדנו שיש דבר כזה, שיעור שחייה ללא הערות סקסיסטיות. אבל זה לא העניין המרכזי כרגע.

הנקודה שלי היא אחרת: אני לא קונה לרגע את הטענה שהלבשת הנשים, או הפשטת הנשים, היא חלק ממלחמת תרבות על עקרונות ואידאלים נשגבים. אפילו לא לרגע. לא קונה את הטענות של המצקצקים בלשונם והמנידים בראשם, שמדברים על כמה שזה נורא, "מה שהם עושים לנשים שלהם", ולא רואים את החטוטרת שעל גבם (או הקורה שבין עיניהם, אם תרצו), בזמן שהם עושים בדיוק את אותו הדבר לנשים "שלהם". כלומר, מתייחסים לנשים כאל "משהו" שצריך להלביש, או להפשיט, בהתאם לנסיבות, ולא כאל אנשים שיכולות להחליט בעצמן מה הן רוצות ללבוש ואיך הן רוצות להיראות, לכל הרוחות.

כלומר, זה לא שאני לא מסכימה אתכם. זה כואב לראות אישה נמכרת מאביה לבעלה כמו חפץ, נורא לראות שמלבישים אותה בשכבות של בד אטום מכף רגל ועד קצה אף, שלא יראו חלילה שמץ כתף או קרסול או פרצוף, כואב לראות אותה מורחקת מחברותיה ונבחנת על ידי קבוצת גברים מזוקנים שדנים בשיא הרצינות בשאלה כמה שווים הבתולים שלה לגבר שקנה אותה, כואב לראות אותה לא פוצה פה ולא מוציאה הגה בזמן שהיא מועברת מיד ליד, כי מה שהיא רוצה בכלל לא עולה לדיון ואין לו מקום בסחר-מכר הזה.

וכל זה רק בחתונה יהודית אורתודוכסית.

לא, לא לזה אני מכוונת. הנקודה שלי היא שיש דברים כל כך הרבה יותר חשובים ודחופים להילחם עליהם, כך שההתמקדות בבורקיני היא תירוץ לא להיכנס בעובי הקורה של הבעיות האמיתיות. הבורקיני, בפראפראזה על סמואל ג'ונסון, הוא מפלטם של מוגי הלב שלא מוכנים להשקיע את מה שנדרש כדי להילחם באמת על זכויותיהן של נשים. מי שזועק זעקות שבר על זכויותיהן של נשים כשהוא רואה אישה בבורקיני אבל לא שם זין סגול* על נשים במעגל הזנות, נשים שמופלות לרעה בשוק העבודה, נשים שמורחקות מהזירה הציבורית ומתפקידי ניהול, נשים שמושתקות כי קולן ערווה ומכוסות בשלטי חוצות ובמדיה כי גופן תועבה, נשים שעגונות לבעליהן המזניחים והנוטשים, נשים שמוכות, נאנסות ונרצחות על ידי בני זוגן, אבותיהן, דודיהן ואחיהן, נשים שמוטרדות מינית ונאנסות על ידי שוטרים שאמורים לגונן עליהן, נשים שאברי המין שלהן נכרתים בתהליך ברברי כדי לדכא את מיניותן ולהטיל בהן מום לכל החיים**, נשים שנסחרות בין מדינות כשפחות מין, נשים שנמכרות לנישואין כשעוד לא הגיעו אפילו לגיל 10, או סתם נשים שממושטרות מרגע לידתן להאמין שהן שמנות/שעירות/גדולות או קטנות מדי/לא מטופחות מספיק, ושמותר להן לחשוף כמה שיותר מהציצים בשביל הגברים שמסתכלים אבל אוי ואבוי אם יחלצו שד כדי להניק את תינוקן…

…הוא בדיוק מי שעומד ליד הבריכה, מתבונן בנשים בבגדי הים, וצועק בקול "או! כאלה נשים אני אוהב!"

ואחת היא אם הנשים האלה לבושות בביקיני, בבורקה, מסתובבות בעירום מלא או מרוחות בחמאת בוטנים.

כל עוד אתם משוכנעים שהביטוי העליון לניצחון במלחמת התרבות הוא "איך אנחנו מרשים לנשים שלנו להתלבש", קחו מצידי את כל האידאלים הצבועים שלכם ודחפו אותם לתחת. ולפני שאתם מעזים להעביר ביקורת על מה שאני כן או לא לובשת – לכו לשוק, קנו לכם דג גדול, למשל טרוטה, והרביצו לעצמכם חזור והרבץ עד שייכנס קצת שכל לקודקודכם ותבינו שכדי לכבד את זכויותיהן של נשים, צריך להתחשב ב – נו, איך קוראים לזה – דעתן. כי את הדעות שלכם לגבי מה שצריך להיות מותר ואסור לנו לעשות אנחנו כבר מכירות היטב.

נקודה נוספת למחשבה: השבוע הורדה מהבמה הזמרת חנה גור, באירוע שנערך על חוף הים באשדוד, משום שלבשה חלק עליון של ביקיני ומעליו ז'קט. המורידים מהבמה טענו כי הלבוש של הזמרת פוגע ברגשותיהם של חלק מהצופים, ומשרד התרבות בראשותה של מירי רגב מיהר להודיע כי יוצאו הנחיות מסודרות לגבי קוד לבוש כדי למנוע פגיעה ברגשות של ציבורים מסוימים***.

ובכן, ברכותיי למירי רגב ולאנשי משרדה שהצטרפו אל שורותיהם של אשמאיזקן, שוטרימצרפתים ושאר צבועים, העומדים מהצד ומסתכלים על האישה הערומה/לבושה שלהם, בהתאם לאידיאולוגיה דתית/חילונית שמהווה את התירוץ דו-ז'ור לדיכוי ולהשפלה, וצועקים: "או! כאלה נשים אני אוהב!"

ואם יש למישהו טרוטה פנויה**** לשלוח לשרת התרבות שלנו, הרי זה משובח.

---

 

*או אדום, או כחול, או ורוד עם נצנצים. אני לא שופטת.

** "גם ברית מילה לגברים זה ברברי!" – א. נכון, ו-ב. הנזק הגופני שנגרם עקב כריתת דגדגן, כמו גם המניעים הדכאניים שמאחוריו, לא ממש סימטריים להשפעה של הסרת עורלה. אבל זה לדיון אחר.

*** קוראים לזה "פרדוקס הרגש": ידוע שנשים רגישות ורגשניות מדי, לכן לא צריך להתחשב ברגשותיהן. 

**** אם תצליחו למצוא טרוטה בשם "אייל גולן" שיש לה עבר של שידול קטינות לזנות, עוד יותר טוב.

היום התפרסם כי רבה של העיר רמת גן, יעקב אריאל, החרה-החזיק אחרי הרב לווינשטיין שדיבר על הומואים כ"סוטים", וקבע כי הומואים הם "נכים שסובלים מבעיה אמיתית שאותה יש לפתור באמצעות טיפולים נפשיים ותרופתיים".

ובכן.

הייתי יכולה לומר שרב של עיר מקבל את משכורתו מהציבור, ואין אני רוצה לשלם משכורת לאדם המחזיק בדעות כאלה. לחלופין, אם אפשר לקבל משכורת על קביעת אבחנה פסיכיאטרית ללא כל הכשרה מקצועית, אני מבקשת לקבוע שכל החרדים חולים בתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח וסובלים מקומפונופוביה* חריפה. איפה המשכורת שלי?

הייתי יכולה לומר חד משמעית שהומוסקסואליות אינה מחלה, ולו היה לכבוד הרב מעט ידע בתחומים שהוא מתיימר להבין בהם, כמו למשל רפואה, מגדר, פסיכולוגיה, זואולוגיה, ביולוגיה, פרמקולוגיה ועוד – הוא היה יודע שדבריו הם הבלים מוחלטים. הומוסקסואליות קיימת "בטבע", דהיינו אצל בעלי חיים שאינם בני אדם, בשפע רב, כך שלא ניתן לטעון שזה לא טבעי, לא נורמלי או דורש טיפול.

הייתי יכולה לומר שהמושג החמקמק הזה – "נורמטיבי" – לא ממש מחזיק מים כאן, כי העולם הנאור פועל יותר ויותר בהנחיית השכל הישר ומאפשר נישואים של בני זוג מאותו המין. מחקרים חוזרים ונשנים מצאו כי ילדים למשפחות של הומוסקסואלים ולסביות הם בריאים נפשית לא פחות, ואולי אף יותר, מילדים במשפחות הטרוסקסואליות. ההגדרה של הנורמטיבי הולכת ומשתנה, וטוב שכך. ומלבד זאת, אין דין "לא נורמטיבי" כדין "פסול". יש אנשים שאוהבים וופלות בטעם לימון, שזה לא רק לא נורמטיבי אלא גם מעורר חלחלה. שמעתם אותי קוראת להם "סוטים"? אני מכבדת את זכותם לאכול בפלימון**.

הייתי יכולה לדבר על כך שאנו מכבדות ומכבדים את זכותו של האיש להיות דתי, ולא אוסרים עליו ללכת ברחוב בגלל אורח חייו המסוים הזה ולהפגין את סממניו הדתיים בפרהסיה (כן, כולל הצפירה המחורבנת בכניסת השבת בפתח שמיקווה) – על כן אנחנו מצפות ומצפים ממנו לאותו יחס מכבד לאורח חיים שונה משלו, בכלל זה נטייה מינית שונה, גם אם זה אומר ללבוש נוצות ורודות ברחוב. תכף גם תגידו שציפורי פלמינגו זה לא טבעי.

אבל יודעות ויודעים מה? הדיון הזה נמאס עלי, ולו מסיבה אחת פשוטה: אדם שרואה עצמו כנעלה על אחרים, או שרואה אחרים כנחותים ממנו, רק משום שהם לא חושבים ב-100% כמותו, אינו ראוי למאמץ שלי לנהל דיון בגובה העיניים. לא אכפת לי במי או במה הוא מאמין. זה רלוונטי לו, לא לי. החוקים שהוא כפה על עצמו בשם ישות עליונה כביכול אינם מחייבים אותי. וחשוב לזכור זאת, בדיוק כפי שחשוב לזכור מה הערך העליון בעינינו, והוא השוויון בין כל בני האדם באשר הם. איני מסכימה עם דברי הרב, אבל שלא כמוהו, חוסר ההסכמה שלי לא גורם לי לרצות לשלול ממנו זכויות אדם בסיסיות או להסית נגדו (שירה בנקי נרצחה על בסיס טירוף דתי. לא שכחנו ולא נשכח).

לא שזה משנה, כי סביר שכבוד הרב לא היה טורח כלל להתייחס לדברי. הבעיה אצלי כפולה ומכופלת: לא רק שאני חילונית, ולא רק שאני ביסקסואלית, אני – בעוונותי – אישה. כלומר, שייכת לאותו פלח זניח של 50% מהאוכלוסייה שממילא נחשב לנחות בעיני הרב וצאן מרעיתו. ובבקשה, אל תספרו לי על "כבודה בת מלך פנימה". אני שונאת לעבור דירה. ולאבא שלי קוראים ואן-דר-אבא, לא מלך.

אז בשביל מה להתרתח ולנסות להעלות טיעונים לוגיים, או הומניים, או רפואיים, מול מישהו ש: א. מדבר על דברים שאין לו מושג בהם, ב. לא רואה את בני (ובעיקר בנות) השיח שלו ממטר, ו- ג. משוכנע שאלוהים זורח לו מהתחת?

בדיוק. שימשיך הרב לפטפט, וינעם לו. ושיהיה לנו מצעד שמח ובטוח בירושלים ביום חמישי.

---

* קומפונופוביה היא פחד מכפתורים. אני לא באמת חושבת שחרדים לוקים בדברים הללו, אני פשוט אוהבת לומר "קומפונופוביה".

** רק שאם אפשר, שיעשו את זה בתוך הבית ולא ברחוב, כי ילדים קטנים עלולים לראות ולהתפתות לחשוב שבפלימון זה אכיל. חשבו על נפשם הרכה של הילדים!

בשבוע שעבר, בשעת ערב מאוחרת, התקשרתי אל חברתי הטובה מיטל. השיחה התנהלה באופן הבא.

מיטל: הי, חמודה, מה נשמע?
אני: אבבבבווווואאאההה *נשימה עמוקה* אדדדחחחחבבבאאוווווללללללל *יבבות*
מיטל: מה קרה??
אני: זזההההה *חרחורים* בגחחחחחללל בווווההוווווווהב *יפחות*
מיטל: אני מצטערת, לא הבנתי מה אמרת… למה את בוכה, חמודה שלי?
אני: זהההבבבגגגלללללמיייררררבבבבבבוווווווואאאוווווווו
מיטל: בגלל מה?
אני: מיייייירררררבבבבאאוווווואווווחחחחחחוווו *שאיפת אוויר חנוקה* ההההאאאאאווווויחחחווווהווווווו
מיטל: אני מצטערת,אבל אני פשוט לא מצליחה לשמוע…
אני: האאווווווווווובבבבבבבווווווווו
מיטל: אני אתקשר אליך שוב עוד כמה דקות, טוב? תנשמי.
אני: *בולעת רוק* *נחנקת* טובחחחחחח *משתעלת* *מנתקת* האאאאאאאאאאאוווווווווווווווובבבבבווווווווווהוווווווווו

כעבור חצי שעה בערך, הצלחתי להירגע מספיק כדי לדבר בצורה פחות או יותר קוהרנטית, אם כי גם אז הייתי צריכה לחזור על כל מילה פעמיים או שלוש. וכאב לי החזה. מאוד.

אחותי נלקחה ממני על ידי הסרטן הארור לפני שנה. באותו ערב שבו חוררתי למיטל את האוזן עם היללות שלי, נחתה עלי לפתע ההכרה שמה שעדיין מרגיש כאילו קרה רק אתמול, קרה לפני שנה שלמה. ופתאום כל מה שעשיתי ועברתי באותה שנה התפוגג בבת אחת, והייתי שוב אותה סחבה מרוטה, שממררת בבכי ורצה במסדרונות ההוספיס כדי להזעיק רופאה, מלטפת את זרועה של מירב עד שהפסיקה לנשום, ומנסה להבין מה זה בדיוק העולם הזה, שאין בו מירב, כי מבחינתי עולם כזה פשוט לא יכול להתקיים.

מסתבר שעולם כזה יכול להתקיים, אבל למען האמת, הוא גם יכול להיות די חרא. הוא מגיע לפעמים בצורה של לילות עם סיוטים נוראיים שבהם אני מנסה פעם אחר פעם להציל את מירב, ופעם אחר פעם נכשלת. היו לא מעט חלומות כאלה שהתעוררתי מהם בצעקות ממש. העולם הזה גם מחורר כפומפייה מכל הרגעים שבהם אני רוצה להתקשר אליה, להראות לה משהו, להתייעץ איתה, או לקנות חולצה ממש מגניבה בצבע שהיא הכי אוהבת. וכמו פומפייה, בכל פעם שדבר כזה קורה, היא מקלפת עוד שכבה מהלב.

מיטל אמרה: את כן יכולה לספר לה, פשוט תכתבי לה. היא תשמע.

ומיטל חכמה ונבונה, וגם יש לה עדיין קצת חור באוזן מהיבבות שלי. על כן אעשה כדבריה, ואתם יכולות ויכולים להקשיב אם תרצו.

===========================================================

מירבי שלי,

בשבוע שעבר בכיתי כל כך חזק שלא יכולתי לנשום. ממש הרגשתי שהולך לי כל האוויר, ונזכרתי במה שאמרת כשהתחילו הצרות עם הריאות שלך – שזו ההרגשה הכי איומה בעולם, כאילו את טובעת. כנראה שקיבלתי קצת מהחוויה הזו. כן, אני זוכרת שקראת למחולל החמצן שלך "האפלפאף". אפילו המכשירים והאינפוזיות זכו אצלך לשמות חיבה.

מה איתי? נו. השנה התחלתי לעבוד כפרילנסרית במשרה מלאה, מה שאני ואת דיברנו עליו במשך שנים. זה לא קל, אבל נראה שלאט לאט אני מתחילה להבין איך זה עובד. מה שכן, אני עובדת המון וכמעט אין לי פנאי לכתיבה שלי. לא, לא כתבתי סיפור חדש מאז הקודם שהתפרסם בשנתון של האגודה. אני מנסה לסיים את הסיפור שהתחלתי כדי שייכנס לשנתון של השנה הזו, אבל יש כל כך הרבה עבודה. צודקת, זה לא תירוץ. נראה לי שהיית אוהבת את הסיפור הזה, למרות שהוא לא מצחיק כמו הקודם. וגם אין בו עוגיות עם ריבה.

עוד דבר שעשיתי השנה הוא לטפל בבעיה בריאותית שלא ידעתי שיש לי. כן, כולל בדיקות מכאיבות וטיפולים לא נעימים ושאר פרקטיקות שהשתיקה יפה להן. לשמחתי, אני לא עוברת את זה לבד. אה! וסוף סוף התחלתי את קורס השחייה ההוא, שאני דוחה כבר המון זמן. זה כיף – מסתבר שאני לא כל כך גרועה בשחיית חתירה, כשמסבירים לי מאוד מאוד לאט איך צריך לבצע כל תנועה. אגב, אני לובשת לשיעורים את בגד הים הפרחוני שנתת לי אז, כי אמרת שכבר לא תשתמשי בו יותר. הוא קצת גדול עלי, אבל לא אכפת לי. התחת שלי יותר שמן משלך, אבל את יותר גבוהה, אז הוא בכל זאת גדול. לא, אני לא מוכנה לומר "היית" או "ששלך היה". לשון עבר זה לחלשים. וכן, אמרתי תחת. נה באוזן.

יש כמה אנשים חדשים בחיים שלי, שהייתי שמחה להכיר לך. יש לי תחושה שהייתם מסתדרים יופי ביחד. חבל לי שהם לא הכירו אותך, וקשה להסביר להם איזה חלק עצום מהחיים שלי היה מוקדש לך. ובכלל, למי שלא הכיר אותך קשה להבין עד כמה היית מיוחדת באמת. לכי תסבירי להם שרופאים נכנסו לחדר שבו היית מאושפזת בסבר פנים חמור ועצוב, ויצאו ממנו מצחקקים, בזכותך. או שידעת בדיוק באיזה רגע את עומדת לעבור מהעולם הזה לעולם הבא. הם לא יבינו, או יחשבו שאני מגזימה, אבל אני ואת יודעות שזה נכון. וכמובן, יש את אלה שכן הכירו אותך היטב, לפחות דרכי, והם משענתי והקרקע שתחת רגליי בכל התקופה הזו. כן, שוב אמרתי תחת. הוא שמן, מגיע לו שיזכירו אותו פעמיים, אחת לכל צד.

אז בינתיים אני משתדלת לחיות כמיטב יכולתי, ולעשות שטויות מדי פעם, כי בלי שטויות אין ממש טעם לחיים. הייתי שמחה לשמוע אותך אומרת פעם אחת, בקולך, "הילי, כל הכבוד! את גיבורה!" כי ברור לי שזה מה שהיית אומרת. אבל את כבר לא כאן, אז במקום זה אלך עכשיו לאכול שוקולד ולקנח את האף, כי אני כבר שוב בוכה.

יודעת מה? זה משהו חשוב שלמדתי השנה. גיבורים אמיתיים בוכים, כי הם מבינים על מה הם צריכים להתגבר. נכון?

אוהבת אותך וגאה בך וחושבת עליך כל יום,

הילי

נ.ב. – יום ההולדת ה-42 שלך חל בשבוע הבא, ואני מתכוונת לאכול בו פנקייקס. הרבה הרבה פנקייקס. אומנומנום.

איך יודעים שבא אביב? כולם מקבלים תלושים לחג סביב. חוץ ממני, כי אני פרילנסרית, ופרילנסרים מקבלים באביב רק נה באוזן. כלומר, אנחנו מקבלים נה באוזן בכל ימות השנה, אבל באביב אנחנו מקבלים נה באוזן חגיגי עם פירורי קמח מצה.

היות שעם נה באוזן לא הולכים למכולת*, ואן דר אמא מנדבת מדי שנה ברוחב לב כמה מתלושיה כדי לקנות לי משהו נחוץ – מכנסיים חדשים במקום זוג שהתבלה, תחתונים נאים שעליהם מודפסים מיטב האיחולים לזוגיות טובה (כי אין ספק שתחתונים שכתוב עליהם מאחורה Love Me יעזרו לי למצוא אהבת אמת), מגבות רחצה חדשות ועוד כהנה וכהנה. ובכן, השנה כבכל שנה שאלה אמא מה נחוץ לי.

"האמת", כך אני, "אני זקוקה לסדינים וציפות חדשים."

"למה?" תהתה אמא, "יש לך עוד את הסדינים שקיבלת ממני."

"את מתכוונת לסדינים שקיבלתי ממך, שאת קיבלת מסבתא, שסבתא קיבלה מהוריה כנדוניה, שהם קיבלו מהוריהם כנדוניה, שסביר שהוריהם קיבלו במעמד הר סיני כנדוניה, חד גדיא, חד גדיא?"

"אחד אלוהינו", כך אמא, "הבנתי אותך. קדימה, הבה ונסור לקניון שם יש חנות נאה ברשת ששמה מתחרז עם 'מרדימון', המתמחה בכלי מיטה וכיוצא באלה."

הצטיידנו בצרור נאה של תלושים ושמנו פעמינו למרדימון בקניון המקומי שהיה גדוש במבצעים לחג, ילדים מצווחים והורים מותשים. ואן דר אמא ניווטה בכישרון רב בין מוקשי הילדים המתגלגלים על הרצפה בצעקות "אבל לא בא לייייייי", ונכנסנו לחנות ברגל נטויה.

תוך זמן קצר איתרנו שני סטים נאים של סדינים וציפות, והוספנו להם גם ציפיות נאות. הגענו לקופה והכרזנו בקול עליז שברצוננו לשלם.

מוכרת: זה יוצא שקרכלשהו שקלים ובלופכלשהו אגורות.

ואן דר אמא: מצוין. אתם מקבלים תלושי "כרפס הזהב", נכון?

מוכרת (בפנים חמוצות): אה, כן, אבל… אני לא בטוחה באיזה אחוזים.

אני: מה זאת אומרת? זה לא על הסכום המלא של התלוש?

מוכרת: לא, אחוזים מסכום הקנייה, לא מסכום התלוש. היה מבצע של 50% על המצעים האלה, ועל תלושי כרפס הזהב אפשר לשלם רק אם המבצע הוא עד 40%.

ואן דר אמא (מוכת הלם קל): מה זאת אומרת? אלה תלושי שי, זה כמו כסף!

מוכרת: רק במבצעים עד ארבעים אחוז.

אני (מסתכלת למדפים מאחורה): אז איזה מהמצעים שם לא ב-50% הנחה?

מוכרת: הכל שם ב-50% הנחה.

אני: כלומר, אין דרך לנצל את כרפסי הזהב על אף אחד מהם?…

מוכרת: אלה החוקים. הנה, תראי, זה כתוב בחוברת (מראה חוברת. בחוברת כתובים הרבה מספרים) אני רק עובדת פה.

ואן דר אמא (מתעשתת): רגע רגע. משהו פה לא הגיוני. מחיר הסדין הוא 260 ש"ח. את רוצה לומר לי שהמחיר הרגיל שלו הוא 520 שקל??

מוכרת: לפני ההנחה, כן.

ואן דר אמא: חמש מאות ועשרים שקלים חדשים? לסדין?

מוכרת: אני רק עובדת פה. כן, זה היה המחיר לפני ההנחה. אבל יש הנחה.

ואן דר אמא: אבל בגלל ההנחה אנחנו לא יכולות לשלם בכרפסים!

מוכרת: נכון.

ואן דר אמא: אז הכפלתם את המחיר כדי לתת הנחה של 50%, כך שאנשים לא יוכלו לנצל את התלושים שלהם! הרי אתם קבעתם את הכלל של "עד 40% בלבד"!

מוכרת: אני רק עובדת פה. תראי, זה כתוב גם בחוברת הזו (מראה עוד חוברת. גם בה כתובים המון מספרים). זו מדיניות הרשת.

אני: ידעתי שהיינו צריכות להנמיך ציפיות.

מוכרת: גם על הציפיות יש הנחה של 50%, אי אפשר יותר נמוך מזה.

ואן דר אמא: כלומר גם איתן עשיתם את אותו תרגיל, להכפיל ואז לתת הנחה כדי לחסום את הכרפסים!

אני: אמא, לא חשוב. בואי נשלם באשראי.

מוכרת: כמה תשלומים?

ואן דר אמא: שלושה. שתדעי לך שזו שערורייה! הרי אנשים מקבלים תלושי כרפס הזהב לחג כדי שיוכלו לנצל אותם בתקופת החגים, ודווקא אז אתם מתחילים עם כל מיני מבצעים שבגללם אי אפשר לנצל תלושים!

מוכרת: אני רק עובדת פה. וחמישים אחוז זו הנחה גדולה.

ואן דר אמא: הנחה גדולה ששווה ל(איבר המשמש לישיבה) כי הרשת שלכם שמה (איבר המשמש לדיכוי נשים והעצמת הפטריארכיה) על כל הלקוחות! חשבתי שמרדימון זו רשת רצינית!

מוכרת: תחתמי לי פה. זו מדיניות הרשת. אני רק עובדת פה. עד ארבעים אחוז. ביפ ביפ ציגיביפ. לא יפגע רובוט ברשת החנויות ולא יניח במעשה או במחדל שרשת החנויות תיפגע**.

אני: תודה. אמא, בואי.

ואן דר אמא: בשביל זה יצאנו ממצרים, תגידי לי?

אני: העיקר שיש סדינים. ואוברדרפט. אבל בעיקר סדינים.

ואן דר אמא: ממשיכים להאכיל אותנו מרורים.

אני: אולי בשנה הבאה יהיו תלושי מרור הזהב.

בסופו של דבר, מיטתי התחדשה בסדינים נאים וציפיות שאיתן לא יצאנו ממצרים. מצד שני, גם הארץ המוב-תחת לא ממש עונה על ציפיותינו, והישראבלוף נמשך ללא הפרעה משנה לשנה, בעוד המוני בית ישראל מכתתים רגליים מחנות לחנות כדי למצוא מקום שמכבד את התלושים בלי מגבלה, בלי אחוזי הנחה, בלי בג"צ ובלי בצלם. מילה אחרונה ל"מרדימון": בעבור שעשיתם לנו צרות ותחבולות כאלה בקנייה, סביר שזו תהיה רכישתנו האחרונה אצלכם. חג שמח ותיזהרו לא להיחנק על הגפילטע.

 

---

* למכולת הולכים עם הרגליים! האהאהאהאבחבחבחבח אל דאגה, אני אדחוף את עצמי ללוקר לבד ואסגור את הדלת אחרי.

** ייתכן שהמצאתי את החלק הזה.

 

 

ימי הלימודים העליזים שלי באוניברסיטה חלפו-עברו מזמן, וכל מה שנותר לי מהם הוא תואר שני וסלידה מפילוסופים צרפתיים בני המאה העשרים. היות שכך, לא יצא לי להיתקל בעצמי בעלונים שחולקו בשבוע שעבר באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב. במקום זאת, ראיתי את הצילום הבא מופץ בפייסבוק בשאט נפש על ידי אנשים רבים שנחשפו למפגע:

 

העלון הזה, שקורא לעצמו "סטיקר – מגזין סטודנטים", לא קשור בשום צורה רשמית לאוניברסיטאות, אלא נכתב ומופץ על ידי גורמים עצמאיים שמתיימרים להיות סטודנטיאליים, דבר מטריד כשלעצמו. במקרה של האוניברסיטה העברית, המפיצים נכנסו לתוך האוניברסיטה וחילקו אותם שם, מה שאיפשר לרשויות האוניברסיטה להגיש תלונה נגדם. במקרה של תל אביב, הם עמדו בכניסה לאוניברסיטה כדי ליצור מראית עין שהם שייכים למקום, אבל לא ניתן לנקוט בפעולה נגדם כי הם לא הסיגו גבול.

אז מי האנשים האלה? שאלה יפה. כאשר ארגון "אחת מתוך אחת" שנאבק בהטרדות מיניות פרסם את תגובתו לרשימה המבחילה הנ"ל, אנשי "סטיקר" מיהרו להגיב בטענה שמדובר בטור סאטירי, שהן לא הבינו את הבדיחה, ושהן פשוט חסרות חוש הומור. תוכלו לקרוא את התכתובת המלבבת כולה בדף של "אחת מתוך אחת" כולל צילום של קטע הומוריסטי נוסף מתוך אותו עלון, שהוא כמסתבר ציור של זין. ככל הנראה, השמוקים שכותבים את הרפש הזה רצו להציג תמונת פורטרט ייצוגית של עצמם.

כל מה שכתבו המגיבות והמגיבים שהזדעזעו הוא נכון: במציאות שבה נשים נמצאות בסכנה תמידית של הטרדה ותקיפה מינית, טורים כאלה מתפרשים כקריאה להטריד ולתקוף. במקרה הטוב הטקסט הזה מקומם, ובמקרה הרע מאיים. ויותר מכל, זה ממש לא מצחיק עבור נשים שעוברות את החוויה הזו יום יום.

ברם, יוצרי פיסת הנייר היומרנית הזו לא קיבלו את התלונות וניסו לטעון, שוב ושוב, שזו סאטירה. לא עזר שאנשים אמרו להם שזה מדריך להטרדה מינית. לא עזר שאמרו להם שטקסטים כאלה מעודדים גברים להתייחס לנשים בצורה מבזה ומשפילה במסווה של רומנטיקה. אנשי "סטיקר" נשארו בשלהם: כולכם חסרי חוש הומור, ובעיקר חסרות חוש הומור, כמו כל הפמיניסטיות ההיסטריות. אחד הגדיל לעשות ואמר שפשוט שכחו להוסיף את המילה "סאטירה" מעל הקטע, לכן כולם מתבלבלים.

אני רוצה לשים בצד לרגע את הדיון על התרומה של הטקסט הזה לתרבות האונס, ולהתייחס אך ורק לטיעון אחד של יוצרי "סטיקר": שזה מצחיק.

אז זהו, שלא.

אני לא צחקתי. חברותיי וחבריי לא צחקו. הסיבה שלא צחקנו היא שזה לא מצחיק. זו פשוט ערימת מילים מיותרת על נייר ממוחזר, בעיצוב ניינטיז מרושל וכואב בעיניים.

יוצרי "סטיקר" טוענים שאין לנו חוש הומור. איני מקבלת את הטענה הזו. מבחינתי באופן אישי, אין נושא שאי אפשר לצחוק עליו. סבי ז"ל סיפר בדיחות שואה בזמן השואה, וממנו קיבלתי את ההבנה שהומור הוא כלי לשמירה על שפיות בעולם שירד מהפסים. גם בדיחות שקשורות לתקיפה מינית הן לא טאבו מוחלט בעיני. אפרים קישון, אחד הסופרים החביבים עלי, כתב פעם טור סאטירי נפלא שמציג ראיון עם אנס מצוי. הטור הזה עובד כי הוא מעביר תחושה של זעזוע מהעובדה שהחברה מתייחסת בצורה סלחנית כל כך לאונס, עד כדי כך שהוא הפך לדבר מובן מאליו, שבשגרה, ואנסים נחשבים לאנשים נורמטיביים. הטור של קישון מצחיק במובן העצוב של המילה. זה הומור שמעורר מחשבה, שנון ונוקב, כמו שסאטירה צריכה להיות. הומור יכול להיות כלי נפלא להעברת נקודות חשובות וכואבות.

הנקודה היא כזו: אם סאטירה עובדת, אם ההומור מספיק מוצלח, אנשים מבינים לבד שמדובר בסאטירה. אנשי "סטיקר" יכולים לקפוץ מעלה-מטה ולצווח עד מחרתיים שזה הומור, אבל הדבקת המילה "סאטירה!!!" באותיות מאירות עיניים מעל קטע מסוים לא הופכת אותו לסאטירה. לטובת אנשי "סטיקר", הנה דוגמה קטנה:

תראו – סאטירה!!!

 

 

האם זו סאטירה? לא, זו לא. זהו סרטון שמציג נמנמן נוחר. לחובבי המכרסמים בינינו, זה אפילו חמוד. אם, לעומת זאת, הייתי כותבת קטע כזה:

העלון ההיתולי 'סטיקר' התקבל במחיאות כפיים סוערות ושאגות צחוק בכל הקמפוסים. אנשים יצאו מגדרם וביקשו עוד ועוד הדרנים, בתשואות רמות. הנה אחד מקוראי העלון שחלק איתנו את תגובתו הנרגשת:

 

 

ובכן, זו סאטירה. ייתכן שהיא ממש שקופה ולא מוצלחת במיוחד, אבל היא סאטירה. והפלא ופלא, היא לא קוראת לפגוע פיזית ונפשית באף אחד, לא מבזה אף מגדר ואף בעל חיים, ואפילו שנתו הנעימה של הנמנמן לא הופרעה כתוצאה מצילום הסרטון. אף אחד גם לא ניסה לתחוב אותו לתוך קומקום התה.

נשבר לי, באמת שנשבר לי, מאנשי ה"אין לכן חוש הומור, פמיניסטיות שעירות שכמותכן". יש לנו חוש הומור, והוא הרבה יותר טוב משלכם. ההומור שלכם נתקע אי שם בגיל 13 עם בדיחות בולבול ושפיך ופיפיקקי, שהפסיקו להצחיק אותנו כבר מזמן. התייחסות לבני אדם כאל חפצים לא מצחיקה אותנו. תמונת מציאות כואבת ומטרידה של תקיפה מינית לא מצחיקה אותנו. סבתי ז"ל היתה אומרת "הפרונקעל* תמיד כואב הרבה פחות כשהוא בתוכעס של מישהו אחר". רוצה לאמור, היות שאתם לא נאלצים לסבול על בשרכם יום יום את ההשלכות של אמירות כאלה, אתם מרשים לעצמכם לצחוק וללגלג. הכאב שלנו הוא הבידור שלכם.

למה משול הדבר? תארו לכם מופע בקרקס, שבו גבר חסון משליך סכינים לכיוון אישה שקשורה ללוח עץ. הוא פוגע בעץ, קרוב מאוד לגופה של האישה, והקהל מתמוגג. לפעמים, כדי להגביר את ההנאה מתחושת הסכנה, הוא קושר מטפחת לעיניו ועושה זאת בצורה עיוורת. הקהל משתאה ומתמוגג כי יש כאן מצב של סכנת חיים, אבל האיש מיומן מספיק בשביל לא לפגוע בקורבן שלו – האישה הקשורה בצד השני של הסכין. ההנאה נובעת מהידיעה והאמונה שהאישה תצא מהמופע ללא כל פגע. אתם, אנשי "סטיקר", קשרתם מטפחת על עיניכם, השלכתם סכינים ברישול מבלי שאתם יודעים איך לעשות זאת, ועכשיו כשהסכינים הללו פגעו ופצעו אותנו – אתם מנסים לנקוט בהגנת "הכל לשם הבידור". לנו, המדממות, אין שום סיבה לצחוק. אנחנו עסוקות בניסיון לעצור את הדם הניגר.

חוץ מזה, אתם פשוט לא מצחיקים.

 

---

 

* מורסה מוגלתית מציקה, לרוב באזור הישבן. כמו "סטיקר".

לפעמים בעת כתיבה על נושאים מסוימים שעלולים לגרום לתגובה לא נעימה, אנשים מקדימים תרופה למכה ופותחים את דבריהם באזהרת טריגר. היות שהנושא נפיץ גם אם לא מטרגר, והיות שהוא אישי מאוד, אני מפרסמת בזאת אזהרת שרגא: הבלוג הזה עוסק מדי פעם בנושאים אישיים מאוד, שעלולים להיות מנוצלים לרעה על ידי אנשים חסרי מצפון, חסרי התחשבות או חסרי טאקט. הפוסט אינו הזמנה ואינו מתן הרשאה למתקפה עלי או על נשים באופן כללי, ולא מיועד לשמש כר פורה לבדיחות שוביניסטיות ולעג מיזוגני. זו הזמנה לדיון רציני ומכבד, כי הנושאים הללו, ראוי להם שייחשפו לאור השמש. שרגאים, ראו הוזהרתם.

יש? יופי.

כעת חזקו ואמצו והישמרו לנפשותיכם, כי הנה עומדת אני לדבר על המקום שממנו כולנו הגענו. לא, לא פתח תקווה. אלא אם "פתח תקווה" היא מילה נרדפת ל"כוס של האמא שלנו"*. מדוע אני מנבלת את פי? הנה שאלה חשובה עוד יותר: מדוע המקום שממנו כולנו נולדות ונולדים הפך לניבול פה פופולרי כל כך? לא סתם קללה, אלא קללה מלוכלכת?

לא מזמן אמרה לי חברתי היקרה ס' כי הגיע הזמן, כדבריה, "לעשות ריקליימינג לכוסומו". אני מסכימה איתה. הייתי משתמשת בשמחה במונח אחר לו היה מונח חלופי ברור מספיק. הבעיה היא שהמונח "פות" לא מדויק, "מנוש" נשמע לי כמו שם של גלידרייה משנות השמונים, ו"פוסי" מאוד חביב עלי אבל עובד בעיקר באנגלית, וגם אז עלול לעורר תרעומת מצד בעלי חיים מסוימים.

 

 

ולמען האמת, במקום שאחרים ישתמשו במילה "כוס" כדי לדכא ולהשפיל אותי, אני מעדיפה להשתמש בה כדי לדבר על דברים שחשובים לי ולנשים אחרות. אחרי הכל, צריכה להיות לנו זכות לדבר בגלוי על איבר שיש לנו ועושה המון צרות, שעד לאחרונה אפילו לא ידעתי שיש להן שם.

ומעשה שהיה כך היה. אני מנהלת את פרויקט "מכתבים לבריאות" כבר קרוב לשנתיים. לפני כחודש וקצת פנה אלי סטאז'ר חביב והציע שניפגש כדי לדבר על הפרויקט ועל הא ודא. החביב ואנוכי נפגשנו, דיברנו קצת על בעיות הרפואה הציבורית, והוא אף שעשע אותי בסיפורים מתורנויות בחדר המיון ("אתמול בבוקר הגיעה אישה שחטפה נגיחה מגמל ועקיצה מגמל שלמה. לא נעים"). בשלב מסוים התעניינתי מה בעצם ההתמחות שלו. "גינקולוגיה", השיב האיש. לגימת הקפה נתקעה בגרוני. גינקולוג לשעתיד? אני יושבת פה, בבית קפה תל אביבי סחו-היפסטרי, וחולקת פנקייקים עם נציג הצד האפל? על כן מיד כיניתיהו "קיילו רן"**, וחלקתי עמו את הזוועה שהיתה ביקורי האחרון אצל גינקולוג.

תאר לעצמך, אמרתי לקיילו, שבזמן ביקור שגרתי לחלוטין אצל רופא, עברת את אחת החוויות המכאיבות ביותר הידועות למין האנושי. אומרים שבדירוג הכאבים הקשים ביותר, במקום הראשון נמצאת הלידה, במקום השני התקף אבנים בכליה. מעולם לא עברתי לידה, אבל אבנים בכליה היו גם היו, כך שאני יודעת, לפי המדדים הרלוונטיים המעניקים גושפנקא לדברים מסוג זה, מהם כאבים חזקים.

בסולם שבין 1 ל-10 כש-10 הוא הכאב הבלתי נסבל ביותר, בדיקת הפאפ שעברתי היתה 12. כל הגוף רעד לי בלי שליטה מרוב כאבים, צעקתי בקול וייבבתי, ולסיום גם כמעט איבדתי את הכרתי כך ששכבתי עוד דקות ארוכות אחרי שהבדיקה הסתיימה כדי להתאושש. יצאתי משם רועדת כעלה נידף, ומה שחשוב יותר – תוהה מה לעזאזל לא בסדר איתי. הלא נשים אחרות מספרות שהבדיקה אולי לא נעימה, אבל לא נוראה כל כך. רק כמה נשים אנונימיות באינטרנטים סיפרו בפורומים נסתרים על חוויות דומות. ״הרגשתי כאילו קורעים לי את הגוף מבפנים״, כתבה אחת, מבוישת. ״אני לא מבינה למה זה קרה לי, אצל חברות שלי זה עובר בלי בעיות״. את כל זה הטחתי בקיילו, הסטאז'ר המסכן, כנציג אותם אנשים איומים עם הספקולום הזדוני שלהם. והלוואי ש"ספקולום זדוני" היה יופמיזם למשהו. המכשיר הזה הוא פרי חלציו המצחינים של הסיטרא אחרא.

להפתעתי המוחלטת, תוך עשר דקות של שיחה, קיילו הצליח לאבחן בעיה שמציקה לי במשך כל חיי הבוגרים ולא ידעתי שיש לה שם. ומילא אני – הרבה מאוד גינקולוגים לא מודעים מספיק לקיומה. שלושה שבועות לאחר מכן, קבעתי תור לגינקולוגית שמתמחה באופן ספציפי בבעיות מהסוג הזה. קיילו הציע להתלוות אלי לצורך תמיכה נפשית, וקיבלתי את ההצעה בשמחה.

אם אתן, יקירותיי, מהנשים שאין להן שום בעיה ללכת לבדיקה אצל רופא/ת נשים, ואתן באמת לא מבינות על מה כל הרעש – ברכותיי לכן. בכנות גמורה, אני שמחה בשבילכן. למרבה הצער, כפי שניתן להבין, אחוז ניכר מהנשים סובלות מטראומה או ממצב רפואי שהופכים את הביקור אצל הגינקולוג/ית לעינוי מטיל אימה. יש לא מעט שבוחרות לשתוק ולא להתלונן, במשך שנים רבות, מתוך תחושת בושה או אשמה, כביכול משהו ״לא בסדר איתן״. כי הרי ביקור אצל גינקולוג אמור להיות עניין של מה בכך, דבר שבשגרה עבורנו, בעלות החור שם למטה שמוביל לרחם. ואם יש כאבים, אנחנו מצופות לסבול בשקט. כמו במקרה של כאבי מחזור, על אף שיש אחוז לא מבוטל מאיתנו שסובלות מתופעות איומות ונוראות (דיסמנוריאה) עד כדי חוסר יכולת לתפקד; כמו במקרה של אנדומטריוזיס, שלא רק גורם לכאבי תופת אלא לרוב מאובחן באיחור של 8-10 שנים (!!) כי נשים שמתלוננות על כאבים לא מקבלות יחס רציני מספיק; וכמו שלושת ה-וו"וים – וסטיבוליטיס, וולוודיניה, וגיניסמוס. למעשה וסטיבוליטיס ו-וולוודיניה זו אותה בעיה, כלומר כאבים בפתח הנרתיק; וגיניסמוס מתייחס להתכווצות עזה של הנרתיק. אה, ויש גם תופעה של קרום בתולין עבה שאינו מאפשר חדירה וגורם גם הוא לכאבים בקיום יחסי מין. הדרך היחידה לפתור את הבעיה הזו היא בניתוח. כולם גורמים לכאבים, חוסר נוחות, בושה, אשמה, פגיעה קשה בחיי המין ובאיכות החיים, וסביב כולם יש קשר שתיקה לא ברור.

למה אנחנו צריכות לבכות במחשכים? למה אנחנו צריכות להרגיש אשמות על משהו שאין לנו שליטה עליו? למה אנחנו מתביישות בזה שאנחנו לא מצליחות ליהנות מיחסי מין? במציאות שבה כל כך הרבה נשים עוברות טראומות מיניות ברמות שונות, לא נראה לי מופרך כל כך שגינקולוגים יהיו מודעים יותר ויעשו מאמץ לא להחמיר את הטראומה של הפציינטיות שלהם. על פי הערכות שמרניות, 1 מכל 5 או 6 נשים שנכנסת לבדיקה גינקולוגית סובלת מאחד המצבים שתוארו לעיל. אם אין מנוס והבדיקה כואבת – לכל הפחות שלא יגרמו להן לחשוב שזו אשמתן. למשל, אפשר לומר "אני מבין שכואב לך, בואי נבדוק למה" במקום "את פשוט צריכה להירגע, תרפי, את לחוצה מדי". נסו אתם לא להיות לחוצים כשאתם מרגישים שדוחפים לכם מוט ברזל מלובן לתוך הגוף. נסו אתם להרפות את הרגליים כשהן רועדות ובועטות בלי שליטה מרוב כאב.

על כל זה חשבתי בדרך לגינקולוגית. אמרתי לקיילו שאני מרגישה כמו שה לעולה, צאן המובל לטבח. "את ודאי חומדת לצאן", כך קיילו, "היא רופאה מצוינת ולא תעשה לך שום דבר רע". סיכמנו שאם היא מנסה משהו, קיילו יבצע פעולת הסחה ואני אזרוק עליה את הספקולום ואברח. יותר נכון, אני סיכמתי את זה עם עצמי בזמן שקיילו מצחקק וטופח על ראשי בחיבה. הוא ניסה לשעשע אותי עם עוד סיפורים מחדר המיון ("אתמול בערב הגיע מישהו שחטף עקיצה מגמל ונגיחה מגמל שלמה. לא נעים"), אך לשווא. נסערת הייתי.

נכנסנו לחדר הרופאה, קיילו בצעד בוטח ואני על רגלי ג'לי. הרופאה הייתה מאוד נחמדה ומקצועית ושאלה שפע של שאלות רלוונטיות. אם אינני טועה, אפילו השבתי על כמה מהן בלי לגמגם. ואז עשתה עמי הרופאה חסד גדול, ואמרה מפורשות את מה שהייתי כה צריכה לשמוע, ומשום מה אף אחד מאנשי המקצוע לא ידע להגיד לי כל השנים האלה: הכאב שאת מתארת אופייני מאוד למצב שלך, זה מסביר למה בדיקת הפאפ היתה קשה כל כך, והבדיקות הגינקולוגיות שעברת היו טראומות מיניות לכל דבר.

אחר כך הגיעה הבדיקה הגופנית, וכפי שיעידו השאריות המרוסקות של ידו של קיילו שמחצתי היטב במהלכה, הייתי כל כך אחוזת בעתה שבקושי רב הצלחתי לא להתעלף שוב. פוסט טראומה פר אקסלנס. אחר כך הרופאה הדריכה אותי כיצד להתקדם, דיברנו ממושכות על פתרונות, ומסתבר שבהחלט יש מה לעשות כדי לשפר את המצב. יצאתי משם כשאני קצת פחות מפחדת מגינקולוגים ומפגיעתם הרעה.

אגב, אצל לא מעט נשים הפחד והרתיעה מגינקולוגים חורגים מתחום הטיפול עצמו וגולשים גם לרובד האישי. לפני מספר שבועות שאלה מישהי בטוויטר אם היינו שוקלות להתחיל קשר רומנטי עם גינקולוג, מתוך הנחה שיש משהו מטריד באדם שבוחר מקצוע כזה. ביצעתי כמה סקרי המשך, ולמרות שטוויטר אינו כלי מחקר משום בחינה רשמית, מבין כמאה המשיבות לסקר, כעשרים אחוז אכן היו חוששות מפני קשר כזה. כשניסיתי להבין ממה נובעת הרתיעה, התשובה המובילה הייתה 'אני פשוט לא אוהבת שמחטטים לי שם', אחריה 'כי גינקולוגים מתעסקים כל הזמן בכוס של נשים אחרות', וכעשרים אחוז השיבו 'בגלל טראומה'. 8 אחוז בגלל טראומה מינית בעברן, ו-13 אחוז בגלל טראומה שנוצרה בעקבות ביקור קודם אצל הגינקולוג. לפעמים, כמובן, מדובר בשניהם יחד. זו בעיה שמנציחה את עצמה. מצד אחד, הפחד והבושה לדבר על זה, להודות שמשהו איתך "לא בסדר"; מצד שני, ההתייחסות הלא רצינית לחוויית הכאב של נשים, שכביכול לא מצדיקה המשך בירור ואבחון.

אני מקווה שהדור הבא של גינקולוגים יהיה מורכב מאנשים מסוג הרופאה שאצלה ביקרתי, דהיינו, כאלה שמודעים לפחדים ולטראומות הללו ועוזרים לנשים להתגבר עליהן במקום לנזוף בהן בנוסח "תרגעי, את סתם היסטרית".*** אם לצטט את קיילו, אנחנו נוטים להתייחס לאיברי המין שלנו בשילוב בלתי אפשרי של קדושה וגועל. כמו כל איבר אחר בגוף, גם לכוס בעיות משלו, ואין מה להתבייש בהן.

מילה אחרונה לסיום. התנערנה, אחיותיי, מהבולשיט שהאכילו אותנו בצעירותנו: אין דבר כזה, "לאבד בתולין", יש "חוויה מינית ראשונה". לא, זה לא כואב "רק בפעם הראשונה", זה יכול לא לכאוב בכלל בפעם הראשונה ויכול להתחיל לכאוב בשלב מאוד מאוחר. לא, זה לא מדמם "רק בפעם הראשונה", זה מאוד תלוי בנסיבות. לא, אי אפשר למנוע כאבים במאה אחוז "אם עושים את זה לאט ובסבלנות", יש בעיות שהן מעבר לשליטתנו, גם אם הפרטנר הוא הכי רגיש ומתחשב בעולם וגם אם אתן רגועות ורפויות כמרמיטה בתוך קומקום התה של אליס בארץ הפלאות. והכי חשוב, אם הגינקולוג/ית שלכן לא מוכן לקחת ברצינות את הכאבים שלכן, זה הזמן למצוא רופא/ה אחר/ת. או לחכות עד שקיילו יסיים את ההתמחות.****

 

---

 

*כן, לא עמדתי בפיתוי. אל תהיו כמוני. תתאפקו.

**לאלה שעדיין לא צפו ב"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", קיילו רן הוא השם של דמות השייכת לדארק סייד. ולאולפני דיסני. שזה בעצם אותו דבר.

*** אכן, המילה "היסטריה" זו נגזרת של "היסטר", רחם, ולכן זו מחלה המאפיינת נשים. היה נחמד לחשוב שהתקדמנו קצת מאז תקופת יוון העתיקה, שם נקבעה האבחנה המלבבת הזו.

**** זה המעט שאני יכולה לעשות אחרי שכמעט השמדתי לו כמה אצבעות מרוב לחץ. יש יתרונות לצד האפל של הכוח, יש להם ידיים מאוד עמידות. 

כאשר פנתה אלי ל' והציעה פוסט אורחת, שמחתי מאוד. הפוסט שלה, המשעשע ועגום בו-זמנית, מצביע על תופעה חברתית שניתן לכנות בשם הכולל "פמיניטיס": מצב שבו כמעט כל בעיה רפואית ספציפית לנשים נכללת תחת הקטגוריה המקוממת של "אתן סתם היסטריות" ולחלופין "אל נא תטרדנה את ראשכן היפה בעניין הזה", ואנשים – אפילו רופאים שאמורים להיות מומחים לנושא – לא טורחים להסביר לנו מה כרוך בנטילת גלולות או בטיפול הורמונלי, מה ההבדל בין וגיניסמוס, וולוודיניה ו-וסטיבוליטיס, מה זו הפיקציה הזו הנקראת "איבוד בתולין", ובאופן כללי מחזקים את האקסיומה לפיה נשים, ורק נשים, צריכות לשלם את המחיר על יחסי מין ושלל הסיכונים שנובעים מהם. כותבת שורות אלה כמעט נפחה את נשמתה לפני תריסר שנים בעקבות פקקת ורידים עמוקים על רקע נטילת גלולות. אולי יום אחד אכתוב פוסט מקיף יותר על מחלת הפמיניטיס והנזקים האדירים שהיא גורמת הן לנשים והן לגברים (והן למי שבין לבין, כי מגדר זה רצף ולא דיכוטומיה, כזכור), אבל לעת עתה – ל', הבמה שלך.

---

 

מה הייתם עושים בשביל סקס?

נראה לי שכולם יודעים את התשובה:

אם אתם גברים – פחות או יותר הכל, אם כי אתם עשויים להתלונן על הצורך בקונדום. וזה מובן לחלוטין, קונדומים מציקים נורא. אם שניכם נבדקתם ואין סכנת מחלות למיניהן, הרבה יותר טוב שהיא תיקח גלולות.

נשים, לעומת זאת – טוב, יש נשים שרוצות סקס, מדי פעם. כשיוצא. אבל זה לא אותו דבר. ובכלל, כמה קשה זה כבר לקחת גלולה כל יום? מקסימום את חווה התקף פאניקה קל אם פספסת אחת. ביג דיל.

אבל רגע, תנו לי לחדד את השאלה שלי:

האם הייתם מוכנים להסתכן במיגרנה עבור סקס? מה עם נשירת שיער? כאב במהלך קיום יחסי מין? בכנות – עבור סקס הייתם מוכנים להעלות את הסיכון שלכם ללקות בקריש דם שעשוי להרוג אתכם?

אם אתם גברים – הניחוש שלי הוא שמעולם לא עצרתם לחשוב על זה. אולי הייתם מסתכנים במיגרנה, אבל כאב במהלך קיום יחסים נראה לכם קאונטר-פרודוקטיבי. פריחה, חולשה או עייפות, קשיי שינה וחוסר יכולת להגיע לאורגזמה זה סיכון קצת מוגזם, ותגובות אלרגיות של הלם או התמוטטות זה כבר קצת מופרך, לא?

אם אתן נשים, לעומת זאת, או לפחות נשים שלוקחות אמצעי מניעה הורמונליים, משהו ברשימה הזו נראה לכן מוכר. מוכר מאוד. בעיקר אם עצרתן פעם לקרוא את רשימת תופעות הלוואי האפשריות.

אישה שרוצה סקס אבל לא רוצה להיכנס להריון לוקחת סיכונים שרוב הגברים אפילו לא מעלים על דעתם, ובכל זאת איכשהו התבססה בתרבות שלנו ההנחה שנשים לא רוצות סקס. לא באמת. לא כמו גברים. כן, כי אני תמיד מסתכנת באורטיקריה (אני אפילו לא יודעת מה זה, האמת, אבל איכשהו זה לא נשמע נעים…) בשביל דברים שלא באמת מעניינים אותי. ברור.

אז למקרה שתהיתם כמה, בעצם, אישה ממוצעת מסכנת את עצמה בשביל סקס, הקלדתי למענכם את רשימות תופעות הלוואי של שני אמצעי מניעה בשוק – גלולה משולבת (אבל הרשימה פחות או יותר זהה לאמצעים הורמונליים אחרים כמו מדבקה, טבעת וכו') וזריקה (שנשמרת בדרך כלל למי שלא מסתדרת עם הגלולות משום מה):

גלולה משולבת – רשימת תופעות לוואי מתוך העלון לצרכנית

תופעות לוואי חמורות של הגלולה בנוסף לתסמינים הקשורים לגלולה מפורטים בסעיף 2.2 "קרישי דם (טרומבוזיס) ו-"סרטן"*.

תופעות לוואי נוספות:

שכיחות מאוד (משפיעות על יותר מ-1 מתוך 10 משתמשות): אקנה, שינויים במחזור החודשי.

שכיחות (משפיעות על 1 עד 10 מתוך 100 משתמשות): ירידה בחשק המיני, דיכאון, שינויים במצב הרוח, כאב ראש או מיגרנה, בחילה, מחזורי וסת כבדים, כאבים בשדיים, כאבים באגן, עליה במשקל.

לא שכיחות (משפיעות על 1 עד 10 מתוך 1,000 משתמשות): תיאבון מוגבר, אגירת נוזלים (בצקת), גלי חום, נפיחות בבטן, זיעה מוגברת, נשירת שיער, גרד, עור יבש, עור שמן, כובד בגפיים, מחזורים רגילים אך מועטים, הגדלת שדיים, גוש בשדיים, יצירת חלב כשאינך בהריון, תסמינים טרום-וסתיים, כאב במהלך קיום יחסי מין, יובש בנרתיק, התכווצויות ברחם, רגזנות, עליה באנזימי כבד.

נדירות (משפיעות על 1 עד 10 מתוך 10,000 משתמשות): ירידה בתיאבון, עליה בחשק המיני, הפרעת קשב, יובש בעיניים, יובש בפה, כתמי פיגמנטציה, צמיחת שיער מוגברת, ריח מהנרתיק, אי נוחות בנרתיק, רעב, מחלות של כיס המרה.

(*השימוש בגלולה מעלה את הסיכון של אישה לפתח קרישי דם בהשוואה לאישה שאינה נוטלת גלולה משולבת. הסיכון אינו גבוה כמו הסיכון לפתח קריש דם במהלך ההריון. סרטן השד נמצא לעיתים מעט קרובות יותר בנשים שמשתמשות בגלולות משולבות, אך לא ידוע אם הדבר נגרם ע"י הגלולות. במקרים נדירים דווחו בקרב המשתמשות גידולים שפירים (שאינם סרטניים) בכבד, ובמספר מקרים מעטים יותר גידולים ממאירים (סרטניים) בכבד.)

זריקה למניעת הריון – רשימת תופעות לוואי מתוך העלון לצרכנית

יש לפנות מיד לרופא במקרה של: אוסטאופורוזיס, עוויתות ברגליים, דימום כבד מהנרתיק, התפתחות קרישי דם, דלקת בנרתיק, הפרשות מהנרתיק או גירוי בנרתיק, תפיחה/רכות/רגישות או כאב בשדיים, כאב חד בחזה, שיעול דמי, תגובה אלרגית העלולה להתבטא בקשיי נשימה, לחץ דם נמוך, פרכוסים, בצקת, כאב ראש עז ופתאומי, עילפון, הפרעות בראייה, נפיחות, תפיחה או קהות בידיים או ברגליים, גלי חום, כאב גב, דיכאון, נדודי שינה, אקנה, כאבים באגן, נשירת שיער מופרזת, פריחה, כאבי מפרקים, כאב קבוע, מוגלה או דימום באתר ההזרקה, חום גבוה, שיעור יתר, ירידה בסבילות לגלוקוז, הפרשת חלב מהשדיים, התפתחות צהבת, שינויים בתפקודי הכבד.

ישנו סיכון נמוך לתגובות אנפילקטיות (תגובות אלרגיות חמורות אשר עלולות להצריך עזרה רפואית מיידית או אשפוז). סימנים אפשריים: התנפחות הפנים, השפתיים, הלשון או הגרון, קשיי נשימה או בליעה, פריחה, הלם או התמוטטות.

פקקת וריד עמוק הינה מצב בו נוצר קריש דם באחד הוורידים העמוקים, בדרך כלל ברגל. תסמינים אפשריים כוללים: נפיחות ברגל, כאב ורכות ברגל, שינוי בצבע העור כגון אדמומיות והרגשת חום בעור.

נשים שמשתמשות נוטות לצפיפות עצם נמוכה יותר מאשר נשים באותו גיל שלא השתמשו בתרופה.

תופעות לוואי המופיעות לעיתים קרובות (שכיחות של עד 1:10): כאבי בטן עוויתיים או חוסר נוחות בבטן, גזים, בחילות, שינויים בתיאבון, כאבי ראש, סחרחורות, שיבושים במחזור הנורמלי, דימום בלתי סדיר או בלתי צפוי, שינויים בעוצמת הדימום הווסתי, אי הופעת דימום במחזור, נפיחות, נשירת שיער, פריחה, חולשה או עייפות, תגובות במקום ההזרקה, עצבנות, קשיי שינה, חוסר יכולת להגיע לאורגזמה, הפרעות רגשיות, דימום בין מחזורי, ירידה בתשוקה המינית.

תופעות לוואי המופיעות לעיתים רחוקות (שכיחות של עד 1:100): יתר לחץ דם, דליות, דלקת בווריד, תסחיף ריאתי, תגובות אלרגיות, חריגות בתוצאות בדיקות דם המעידות על תפקודי כבד, תחושת סחרחורת, שינויים במשקל הגוף, עוויתות, עוויתות שרירים, כאב בידיים וברגליים, ישנוניות, מיגרנה, יובש בנרתיק, כאבי מחזור, שינויים בגודל השד, כאבים בזמן קיום יחסי מין, ציסטה בשחלה, תסמונת קדם וסתית, זיהום בדרכי השתן או באברי המין, עלייה בעובי דופן הרחם, כתמים כהים בעור, חרדה, קשיי נשימה, אצירת נוזלים, אורטיקריה, גרד מקומי.

תופעות לוואי המופיעות לעיתים נדירות (שכיחות של עד 1:1,000): טכיקרדיה, גושים בשדיים ודימום מפטמה, צימאון, צרידות, דימום מפי הטבעת, שיתוק, סרטן השד, אנמיה.

תופעות לוואי המופיעות בשכיחות לא ידועה: הפרעה בתפקודי כבד, ירידה בצפיפות העצם, נפיחות בקרסוליים ובפרקי כף היד, ציסטות בנרתיק, הפסקת הפרשת חלב בנשים מניקות, הרגשת הריון, עיכוב בכניסה להריון לאחר הפסקת התרופה, קשקשת בעור, סקלרודרמה, חולשת שרירי הפנים, הפרעות בדם, סימני מתיחה, שינויים תרומבואמבוליים.

 

אבל היי, קונדומים הם מה-זה מציקים.

קרה הדבר לפני שנים רבות, כשעוד עבדתי במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף באזור הבורסה ברמת גן. היה זה יום גשום וסוער. ציר ז'בוטינסקי הפך לנהר שוצף של מים, ג'יפה וכרטיסי ביקור ממגוון מועדוני פיפ שואו. חציתי בגבורה את שלולית הענק שהיתה פעם צומת עלית, ניערתי מעל רגלי שלד מעוך של מטרייה שהלכה אל המרי פופינס הגדולה שבשמיים, ונכנסתי למשרד.

המחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף שכנה אז בקומת המרתף, והיתה למעשה אופן ספייס רחב ידיים שבו חלקנו עצות מקצועיות וקיטורים וכרסמנו בצוותא וופלות בטעם לימון* ("בפלימון", בפי העם). בעודנו תוהים לאן נלך הפעם לאכול צהריים – האם לבר הסלטים עם המוכרת הרוחניקית או שמא למקום של הפסטה עם הרוטב האדום שככל הנראה מבוסס על צבעי גואש – השמיעה ר', קולגה וחברה יקרה, כחכוח קל אך בולט למדי. הפנינו לכיוונה מבט שואל.

"דומני", אמרה ר', "שאני יושבת בתוך שלולית". להדגמת דבריה, הרימה תיק רטוב ומטפטף מהרצפה ליד העמדה שלה, וסחטה ממנו כחצי ליטר מים.

כולנו הרמנו ראש וחיפשנו את הדליפה בתקרה. לא היתה כזו. אחר כך חיפשנו את המקום שבו הבידוד של החלון לא היה אטום מספיק. גם כזה לא היה. "זה מגיע מהקיר", קבע יהוקמץ מנהלצוותשטיין, מנהיגנו העשוי ללא חת. "כנראה בעיה בצינור. יש להזמין שרברבאי".

השרברבאי הוזמן מניה וביה, ובדק את הקיר הסורר. אנחנו המשכנו לעבוד בינתיים, עד ששמענו את השרברבאי מתפוצץ מצחוק. "מה כל כך מצחיק?" שאל אותו מנהיגנו האמיץ מנהלצוותשטיין.

"היה כאן חור מאחורי צינור הניקוז", השיב השרברבאי. "במקום לאטום אותו כמו שצריך, כיסו אותו בנייר טואלט. פשוט דחפו פנימה נייר טואלט… כל עוד היה קיץ, לא היתה בעיה. ברגע שהתחיל הגשם והמים התחילו לזרום, הנייר פשוט נמס."

אנו, הציפאים, לא ידענו אם לצחוק או לבכות. השרברבאי הקודם, יהא אשר יהא, סמך על זה שאף אחד לא יבדוק איך בדיוק הוא "תיקן" את הקיר, וכל עוד השמש זורחת בשמיים והגשם לא מאיים על מטריות תמימות, הכל יהיה בסדר וישלמו לו ברוחב יד על עבודתו הטובה. מראית עין של תקינות – זה כל מה שהיה צריך בשביל לקבל שבחים וכסף, להפיל את העבודה על השרברבאי הבא בתור, ולגרום לבפלימון שלי לצוף ברחבי המשרד. ולא, "לגרום לבפלימון שלי לצוף" זה לא יופמיזם לשום דבר.**

מדוע בעצם אני מעלה באוב סיפורים על בפלימון והמחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף, עליה השלום? נזכרתי בזה השבוע כשניסיתי להבין מהו בעצם הקש האחרון שדוחף אנשים לעזוב את הארץ.

השנקל שלי? הם עוזבים בגלל החורים שבקיר, או יותר נכון, בגלל המנטליות שמעודדת חורים בקיר. יש לנו מנהיגים – רה"מ, שרים, ח"כים, ראשי עיריות, מפכ"לים ומנכ"לים – שיוצרים מראית עין שהם עושים את מלאכתם נאמנה, וזה מצליח להם, כל עוד לא יורד גשם. הם משמיעים קולות רמים של עשייה ונחישות ומשכנעים ציבור גדול ורב באמיתות דבריהם, ואז כשקורה משהו שדורש טיפול בפועל, הם מתפוגגים כנייר טואלט רטוב. זוכרים את הנאומים חוצבי הלהבות שנשמעו על עזרה לתושבי שכונות דרום תל אביב? נייר טואלט. זוכרים את הדיבורים על הורדת מחירי הדיור ועזרה למעמד הביניים ול"שקופים"? נייר טואלט. זוכרים את ההבטחות של ביבי ושלוחותיו בליכוד לחסל את הטרור, למוטט את שלטון החמאס, להשיב את השקט לעוטף עזה, לחזק את הביטחון האישי ברחובות ולהביא שגשוג לכל? את האיומים בגרעין האיראני שנשמעים כבר עשרות שנים, ומצדיקים לכאורה את ההזנחה המתמשכת של הבריאות, הרווחה, התשתיות והמנהל התקין? נייר טואלט.

רבים מאיתנו מזהים את נייר הטואלט ומסרבים לראות בו חלק אינטגרלי מהקיר, לא משנה מה אומרים אישי הציבור ונציגים של ארגונים פטריוטיים בעיני עצמם כמו "אם תרצו", "די לסמולנים" ו"איכסה נגעתי בגוי". השיחדש פשוט לא משכנע אותנו. נייר טואלט לא בונה קירות במדינה דמוקרטית. אתם מדברים על מקארתיזם כדבר חיובי מבלי שיש לכם מושג מה זה, רק בגלל ש"סמולנים מתנגדים לו" ולכן תמיכה בו חייבת להיות תמיכה בחזון הציוני? בולשיט. אין מה להתגאות בבורות, וזה ודאי לא צריך להיות טיעון לגיטימי בשיח הציבורי. העובדה שאנשים לא טורחים אפילו לקרוא את הפסקה הראשונה של ערך בוויקיפדיה לפני שהם מתחילים לדבר על נושאים קריטיים ממוטטת את התבונה, והופכת אותם לנבערים חסרי בינה שמגיבים מהבטן, ואפילו לא בהכרח מהבטן שלהם. אתם מוסיפים שעות לבתי ספר לצורך
"חינוך לערכים" וחיזוק המורשת? בולשיט. אלה לא ערכים, זו הדתה והעמקת הקיטוב והגזענות על חשבון לימודי מקצועות שחשובים לעתיד הילדים, שתגרום להתפוררות המארג החברתי העדין שיש כאן ותיצור דור שלם של קנאים דתיים שלא יודעים מהי השיטה המדעית ולמה חשוב לחקור, לגלות ולהטיל ספק. דרישה שאמנים יכריזו על נאמנות למדינה כאקט של פטריוטיות וכתנאי לקבלת מימון? בולשיט. אחיזת עיניים פופוליסטית. התנהגות מחפירה של שרה שחושבת שכספי הציבור הם הארנק הפרטי שלה, שתפורר את משרד התרבות ותעקר אותו מתוכן ומחופש הביטוי והיצירה. מתווה גז שאמור להביא לנו שפע כלכלי, לחזק את היחסים עם מדינות האזור ולהיטיב עם שוק האנרגיה המקומי? בולשיט. אוסף של עסקאות שנרקמו במחשכים, מאחורי גבו של הציבור, שמטרתן להעשיר עוד יותר את העשירים מדי, לגזול עוד מהנגזלים יתר על המידה, ולשמור את נתניהו בשלטון לעוד קצת זמן. כמה זמן?

עד שיירד גשם, והקיר המחורר כגבינה שוויצרית יתמוטט, כי הוא עשוי מיותר מדי נייר טואלט ופחות מדי לבנים. ואז כולם יעמדו מול ערימת ההריסות, יתהו איך לעזאזל לא שמו לב לפני כן, ויבכו מרה.

ואז יצביעו שוב לביבי.

הערה אחרונה לסיום: ניהלתי השבוע דיון מאלף עם מישהי, שטענה בתחילה שמה שאמר השר נפתלי בנט על ספר האזרחות החדש לא היה שקר (להזכיר: בנט טען כי הפרסומים בעיתונות שקריים וכי הציטוטים שהוזכרו כלל לא הופיעו בספר). הבאתי לדיון כמה מקורות שהוכיחו שהציטוטים הופיעו גם הופיעו, וכי בנט לא אמר אמת. "טוב, מה את רוצה", השיבה בת שיחי, "בטח שהוא משקר. הוא פוליטיקאי. הם כולם משקרים, זה ידוע."

האם אתם מוכנים לממן את משכורתם של שקרנים ומאחזי עיניים? האם הייתם מוכנים לשלם על קיר שעשוי מנייר טואלט ומאמינים שאין ברירה אחרת? האם הייתם בוחרים לעזוב את הארץ אם וכאשר הייתם מגלים שרוב העם מוכן בשמחה לעשות בדיוק את זה? זו, ככל הנראה, השאלה האמיתית.

 

---

 

* ויש שיאמרו, וופלות בטעם סאנו ז'אוול.

** רק אני חשבתי שזה עשוי להיות יופמיזם?… אז לא חשוב.

לפני כמה ימים התחולל בטוויטר דיון סוער למדי. השתתפו בו העיתונאית וכלת פרס סוקולוב הטרייה קרן נויבך, ועורך עיתון "הארץ" עמוס שוקן, ובתווך לא מעט בעלות ובעלי דעה שתרמו לשיח. הגורם לסערה היה טורו האחרון של בני ציפר (לא, לא אקשר לסשן אוננות המילים המצחין הזה), שבו ציפר עוסק שוב במשחק החביב עליו – השוואת נשים לחפצים חסרי דעה, דעת או תבונה, והצגת עברייני מין נתעבים כרומנטיקנים קלאסיים שהעולם מתעקש לא להבין את תשוקתם הנשגבה. נויבך הזכירה לשוקן שזו לא הפעם הראשונה שהעיתון מעניק לציפר ולשכמותו (ואף לגרועים ממנו) במה ללהג מעליה את קשקושיהם המיזוגניים, ושיש ל"הארץ" היסטוריה עגומה של פרסומות שוביניסטיות אומללות ביותר במסווה של "עיתון לאנשים חושבים".

תשובתו של שוקן היתה מאלפת. הוא העלה שני טיעונים עיקריים:

1. הכל נאמר בהומור, היחידות שחושבות שיש עם זה בעיה הן הפמיניסטיות שמתעקשות לעשות עניין מכל דבר. האיש אף הוסיף בקריצה כי "הזהירו אותו מפני הג'יהאד הפמיניסטי".
2. חובה על נשים להמשיך ולתמוך ב"הארץ" על אף התנגדותן האנקדוטלית, משום שזה העיתון השמאלני היחיד במדינה, דבר שהוא בגדר נס בימים אלה של סתימת פיות.

ברשותכן/ם, אתייחס תחילה לטיעון השני: עיתון שמאלני בודד במערכה.

כאשר שוקן משתמש במילה "שמאלני", הוא מתייחס ככל הנראה להגדרה של שמאל במובן של שיוך מפלגתי. עבורי (ועבור כל שמאלן אמיתי שאני מכירה), שמאל פירושו אידיאולוגיה השמה בראש סולם העדיפויות את הנושא של זכויות אדם. כלומר, שמאלן אידיאולוגי הוא מי שמאמין שכל בני האדם שווים מעצם טבעם, ועל כן מגיעות להם זכויות שוות והזדמנויות שוות.

נו, מה את רוצה, יאמרו המצדדים בשוקן, "הארץ" לא מפסיק לפרסם דברים בעניין זכויות אדם. פליטים, פלסטינים, איגודי עובדים ועוד כהנה וכהנה. 

אז איך זה ייתכן שהארץ מאפשר פגיעה כל כך חמורה בזכויות אדם? אשאל בכנות.

איפה את רואה את זה, ימצמצו לעומתי השוקניסטים.

באותם טורים שפוגעים בדמותן, בכבודן ובזכותן של נשים על גופן, אשיב.

שוב הקטע הפמיניסטי? יגחכו. אולי מספיק עם זה?

"הארץ" יקרים, האם שכחתם שנשים הן בני אדם? ושגם להן מגיעות זכויות וכבוד בסיסי, בדיוק כמו לכל אדם? זהו כל הרעיון הפמיניסטי על רגל אחת. כל עוד אתם מאפשרים את הפגיעה המתמשכת הזו – עזבו מאפשרים, מעודדים אותה ומגנים עליה בכל הזדמנות – אין לכם פתחון פה לטעון שאתם "עיתון שמאלני". לפחות לא במובן הרחב, העמוק והמהותי של המילה. רק במובן העסקני-מפלגתי. וזה, מבחינתי, לא מספיק בשביל להכשיר את השרץ ולהמשיך לתמוך בכם, כשאתם עסוקים בהשפלתי היומיומית.

ובחזרה לטיעון הראשון: ג'יהאד פמיניסטי.

בכל פעם שמישהו מדבר על "פמיניסטיות לוחמניות ומסרסות", "נשים אמזונות", "אויבות הרומנטיקה", "ג'יהאד פמיניסטי" ושאר התחכמויות, אני לא יודעת אם לצחוק בקול או לדפוק את הראש בקיר. בואו נדבר קצת על מלחמת הנשים במין הגברי, ברשותכן/ם.

• בכל שנה מתות ברחבי העולם 4 מיליון ילדות, בין אם בהפלות סלקטיביות על בסיס מגדר או ברצח (חניקה, הטבעה, הרעבה, נטישה) בהיותן תינוקות או ילדות קטנות, בשל העדפת ילדים זכרים. זו תופעה שמכונה ג'נדרסייד או פמיסייד – רצח על בסיס מגדר או מין, והערכות של מומחים לדמוגרפיה מעלות כי אוכלוסיית העולם חסרה כבר 117 מיליון נשים שהיו חיות בינינו היום אלמלא היו נרצחות אך ורק בשל האמונה שנשים שוות פחות. הקצב עומד כרגע על כ-4 נשים מתות לדקה, והתופעה רק הולכת וגוברת.
• סוג נוסף של ג'נדרסייד הוא רצח על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה" או סכסוכי נדוניה – ההערכות הן שכ-55,000 נשים נרצחות בשל סיבות אלה מדי שנה. נכון, זה מספר זעום יחסית למה שצוין בסעיף הקודם, אבל הוא מדהים במיוחד לנוכח העובדה שהרשויות במקומות שבהם מתחוללים מעשי הרצח נוטות לגלות סלחנות והבנה למעשה רצח כאלה, שהם "על רקע כבוד המשפחה/רקע רומנטי" או כל תירוץ אחר שמשמעו "נשים הן רכושו של הגבר עד כדי היתר לרצוח אותן בנסיבות מסוימות".
• בכל שנה, כ-15 מיליון ילדות ונערות נמכרות לנישואין או מאולצות להינשא לגברים שבדרך כלל מבוגרים מהן בעשרות שנים. כולן מתחת לגיל 18, רובן הרבה יותר צעירות מזה, ואפילו בנות 8 או 9 לא נחשבות צעירות מדי לנישואים כפויים. לילדות האלה אין כל סיכוי להשיג השכלה, עבודה בשכר, או עצמאות כלכלית, ולמעשה אין להן כל שליטה על חייהן. הנישואין טרם בגרותן – בקצב של 28 נערות בכל דקה – לא רק הופכים את הנערות לשפחות של בעליהן המבוגרים, אלא גם מסכנים את חייהן ובריאותן. הסיכוי למוות בלידה בהריונות לפני גיל 15 גבוה פי חמש מאשר בהריונות אחרי גיל 20. בנוסף, לא מעט ילדות כלל לא זוכות להגיע לסיכון של מוות בלידה, ומתות הרבה לפני כן כתוצאה מאלימות מצד בני זוגן. ב-2010 דווח על כלה בת 12 שמתה מדימום פנימי לאחרי שנאנסה באלימות רבה, וב-2013 דווח על ילדה בת 8 שנאנסה למוות על-ידי בעלה הטרי, בן ה-40. ואלה הם רק המקרים האלימים והמזעזעים ביותר שהצליחו להשיג כותרות. שני המקרים קרו בתימן, מרכז נודע לשמצה של ילדות שנמכרות על-ידי משפחות עניות, לחיים של עבדות וחוסר ישע, לצד גברים מבוגרים מהן בהרבה – אבל המנהג נפוץ ברחבי העולם.
• ומה אצלנו, בעולם המערבי הנאור? נשים עדיין מרוויחות 20-30% אחוז פחות מגברים, על אף חוקים למניעת אפליה בשכר;
• נכון ל-2015, נשים מהוות רק חמישית בממוצע מכלל נציגי הפרלמנטים בעולם, אפילו לא קרוב לחלקן היחסי באוכלוסייה;
• על פי הערכת ה-CDC, המרכז לבקרת מחלות בארה"ב, אחת מכל חמש נשים עברה או תעבור אונס בחייה. על פי המרכז לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, אחת מכל שלוש נשים עוברת פגיעה (תקיפה) מינית במהלך חייה, ואחת מכל שבע נשים עוברת אונס. כשמדובר על הטרדות מיניות, המספר מתקרב ל-100%.
• ובביצה הקטנה שלנו: רק השבוע, גבר שסימם ואנס מספר נשים והודה במעשיו, נדון ל-6 חודשי עבודות שירות בלבד, בנימוק כי "נפגע שמו הטוב", וכי "הנאשם אמנם ביצע עבירות מין במתלוננת, אך מעבר לאלימות הכרוכה במעשים המיניים מעצם טיבם, לא נגרמו למתלוננת בעטיים נזקים גופניים והפעלת הכוח לא הייתה ברמה גבוהה" (ציטוט מתוך פסק הדין). במילים אחרות: יש שופטים שמבחינתם כל עוד האונס לא מלווה במכות פטיש ששוברות כל עצם בגופה של הנאנסת, הוא אינו מצדיק עונש שמעבר לחבטה קלה על פרק היד.
• עוד פנינים מפי שופטים ישראלים על נאנסות: "יש בנות שנהנות מאונס", "לילדה בת ה-9 יש אופי מתירני", "לא בטוח שבליקוק השדיים יש אופי מיני", ועוד כהנה וכהנה. קראו להנאתכן/ם, והבינו מדוע נשים לא ממהרות להתלונן במשטרה על אלימות מינית. עם יחס משפיל ומזלזל כזה, בשביל מה באמת לעבור את העינויים של החקירה והמשפט.

 

מה אנו למדות ולמדים מכך? שרצח המוני ושיטתי של ילדות, נערות ונשים, אונס בשיעורים מפלצתיים, קלות עונש בלתי נסבלת לאנסים, אפלייה בוטה בשכר ובייצוג של נשים במגזר הציבורי, וכמובן, האשמת פמיניסטיות בהיסטריה, הגזמה, אנטי-רומנטיות ושנאת גברים אינם בגדר מלחמה גלובלית על המין הנשי, בקנה מידה של מיליארדים.

לעומת זאת – הבעת דעה כאשר את אישה היא "ג'יהאד פמיניסטי". אם זה המצב, יהי חלקי עם הג'יהאדיסטיות, ובגאווה גדולה.

===========================================================

לקריאה נוספת:
http://gendap.org/faq.html

http://edition.cnn.com/2010/WORLD/meast/04/09/yemen.child.bride.death/

http://www.examiner.com/article/8-year-old-yemeni-bride-raped-to-death-on-wedding-night

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4427756,00.html

http://www.girlsnotbrides.org/about-child-marriage/

http://www.girlsnotbrides.org/wp-content/uploads/2012/10/GNB-Child-marriage-infographic-950px.jpg

http://www.amnestyusa.org/our-work/issues/children-s-rights/child-marriage

http://www.economist.com/node/15606229

http://www.aauw.org/research/the-simple-truth-about-the-gender-pay-gap/

http://www.unwomen.org/en/what-we-do/leadership-and-political-participation/facts-and-figures

https://newrepublic.com/article/119364/cdcs-report-one-five-women-raped-other-statistics-disagree

http://www.1202.org.il/centers-union/info/statistics/general-data