אני מטומטמת.

ובהרחבה:

אתמול בערב נסעתי עם כמה חברותים למסיבה השנתית של עמותת "מדעת". נסיעה קצת ארוכה, של שעה ויותר, והגב קצת הציק לי, אבל לא חשבתי על זה יותר מדי. פגשתי אנשים טובים, ניהלתי שיחות מעניינות, צחקתי והרמתי כוסית מיצתפוזים להנאתי. הגב שלי אמר מדי פעם: "אהמ אהמ, אולי כדאי שתשבי? או יותר טוב, תשכבי?"

והתעלמתי ממנו בהפגנתיות.

הבוקר הגב עדיין חשב שעדיף להמשיך לשכב, ואילו אני חשבתי שעדיף לצאת מהמיטה ולעשות משהו מועיל כמו עבודה, סידורים ומספרה. פגשתי חברה, החלפנו הלצות, ושתינו קפה להנאתנו. הגב אמר לי: "אממ, לא נעים לי להציק, אבל המצב לא משהו פה למטה בין L4 ל-L5 ו-L5 ל-S1. מה דעתך לתת לנו קצת צומי?"

והתעלמתי ממנו בהפגנתיות.

אחר הצהריים, ואן-דר-אמא הציעה שאבוא לאכול ארוחת ערב איתה ועם ואן-דר-אבא. באתי אליהם, אכלנו, הרמנו כוסית מים מינרליים ודיברנו על כמה שביבי הרס את המדינה וכמה שהמרק ממש טעים, והיה כיף. כלומר מלבד הגב, שסינן לעברי קללות בנוסח "חכי חכי, את לא תוכלי לזוז עכשיו שבוע, החוליות שלך מקרקשות כמו קסטנייטות".

ולקחתי משכך כאבים א', משכך כאבים ב' ונוגד דלקת ג', ואז התעלמתי ממנו בהפגנתיות כי חשיבה חיובית זה חשוב והיה לי עוד אירוע ללכת אליו מאוחר יותר, בחברת אנשים נעימים וחביבים שרציתי לשוחח עמם ולהרים כוסית קפה-נטול-של-לילה.

אז חזרתי הביתה מההורים, נשכבתי במיטה, ואמרתי לעצמי: "הבה וניתן למשככי הכאבים לפעול את פעולתם, ונחשוב חיובי. הרבה הרבה חיובי. לנשום עמוק, להכניס אור ואהבה והרבה חמצן, ויהיה טוב."

אחרי כחצי שעה ניסיתי לקום מהמיטה. זה הלך בערך כך:

אני: (מנסה בזהירות להתרומם למצב ישיבה)

גב: אאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!

אני: רגע רגע רגע אולי בתנוחה כזאת – – – –

גב: אאאאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעאאאאאאאאאאאאאאעעעעחחחחחחחרררררררררררררררררר

אני: טוב טוב טוב שנייה אני נשענת על הצד הזה – – –

גב: אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעאאאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעעעעע

אני: (מנסה בגבורה לקום)

גב: אאאאאאאאאאאאאאווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו!!!!!!@!!!@!!!^&^#^$#%%@$%^%I%O&^$#^*%%#%$#11111!!! למההההההההההההההה הצילוווווווווווווווווווווווווווווו שואההההההההההההההההההההה

אני: (נכנעת, נשכבת בחזרה, מתנשפת)

אז עכשיו אני מקלידה בשכיבה, ומשתדלת לזוז כמה שפחות, עד יעבור זעם. זה מתסכל, מרגיז ומקומם, אבל לגוף – במיוחד לגוף עם מוגבלויות – יש קצב משלו, ועברתי על החוק מספר אחת של גוף מוגבל: ללכת תמיד לפי הקצב שלו. גם אם הקצב איטי וגם אם זה אומר לוותר על הזדמנויות חברתיות.

כאב גב משתק זו חוויה שקשה להעביר למי שלא סבל/ה ממנה. כולנו מבינותים מה זה כאבים. כולנו סבלנו בשלב זה או אחר מכאב שהיינו מגדירותים בתור "הכאב הכי חזק שאי פעם הרגשתי" או "בלתי נסבל". כאב גב חריף הוא לא רק בלתי נסבל, הוא מפחיד, כי הוא מגביל את הפעולות הכי בסיסיות שאנחנו מבצעותים על בסיס יום-יומי. הוא קובע איך נשב, ועל איזה כיסא, כי לא כל כיסא יצלח לכך. הוא קובע איך (ואם בכלל) נעמוד ונלך. הוא קובע אם נצליח לעלות מדרגה או שתיים בכניסה לבית. הוא קובע אם נוכל ללבוש היום מכנסיים, ולנעול נעליים לבד. הוא קובע באיזו צורה נוכל לפשוט וללבוש את בגדינו התחתונים, כי כל תנועת התכופפות כרוכה בכאבי תופת ולפעמים פשוט בלתי אפשרית. הוא קובע כמה פעמים במהלך הלילה נתעורר, כי ניסינו להתהפך והתעוררנו מהבזק של כאב. הוא קובע שהכפית ההיא שנפלה על הרצפה במטבח תישאר שם עד שהעוזרת תגיע, כי את פשוט לא מסוגלת להתכופף כדי להרים אותה. והוא קובע, למרבה הצער ותחושת חוסר האונים, כמה נתאפק עם הפיפי כי כל הליכה לשירותים *וגם* ישיבה על האסלה *וגם* תנוחה כואבת כדי לנגב *וגם* לקום אחר כך מהאסלה – זו פרוצדורה שלמה, שכרוכה בהמון כאב, תסכול ואומללות.

כך ש"כאב גב" הוא הרבה יותר מאשר סתם כאב.

פעמים רבות חברותיי היקרות והאהובות מתקשות להבין למה הליכה פשוטה של עשר דקות ברגל, או נסיעה באוטובוס, או ישיבה ממושכת, נראות לי כמו משימות בלתי אפשריות. או למה כשאנחנו קובעות איפה להיפגש, אני תמיד שואלת שאלות מצחיקות כמו "יש שם כיסאות טובים?" או "לא נשב על הבר, נכון?" וגם "זה הרבה הליכה מהחניון לבית הקפה?"

זה נשמע מגוחך, נכון? אני יחסית צעירה, יחסית בריאה, ורוב הזמן אני מסוגלת ללכת ולשבת ולתפקד כמעט כאחד האדם. רוב האנשים לא שמים לב שרגלי הימנית מעט נגררת, והם בטח לא מרגישים שהיא קצת חסרת-תחושה בחלק החיצוני בגלל הפגיעה בגב והניתוח שעברתי. רוב האנשים לא שמים לב שבכל פעם שאני מתיישבת ליד שולחן או קמה ממנו, אני בוחנת בזהירות רבה איפה יש מקום לרגליי, נאחזת היטב בידיים במסעד הכסא ו/או בשולחן עצמו, ומתמרנת את עצמי בזהירות מרבית כדי שרגל ימין (הפגועה) לא תחטוף את עוויתות השריר המפורסמות והכואבות-רצח שלה, וכדי שהגב התחתון לא יסתובב בזווית כזו שתצית את הדלקת בין החוליות ותשבית אותי לימים ארוכים.

גם אני רוצה להיות מסוגלת ללכת לכנסים של אגודת המד"ב-פנטזיה ולבלות ימים שלמים בין ההרצאות והדוכנים. גם אני רוצה להיות מסוגלת ללכת בשמחה לכל הרצאה, גם אם היא בקומה העליונה שדורשת טיפוס בהמון מדרגות כי אין מעלית. אבל אני לא יכולה.

אני חייבת להגביל את עצמי לשעתיים-שלוש, לעשות המון הפסקות באמצע, ללכת בעיקר להרצאות בקומה התחתונה או בסינמטק שבו יש מעלית, וללכת הביתה ברגע שהגב שלי מתחיל – ובצדק – לצרוח מרוב עומס.

זה עצוב לי.

המדינה שלנו לא מנגישה מספיק מקומות לאנשים עם נכויות ומוגבלויות. אני עוד בעלת מזל יחסית – אני מסוגלת, רוב הזמן, ללכת על שתי רגליי, לשבת בנוחות יחסית, לנסוע במוניות. יש המון אנשים שאין להם את המזל הזה. וגם מזלי שלי, כפי שקורה לכל האנשים, ילך ויאזל עם הזמן, כשגופי ייכנע לגילו ולהתנוונות המתמשכת של המפרקים.

אז בפעם הבאה שמישהי שואלת אם יש לכם מעלית בבניין, או שמישהו מתעניין אם אפשר להגיע למקום כלשהו ברכב ולא ברגל, או שמישהי שואלת בביישנות אם אפשר לשבת ליד הנהג ולהטות את המושב קצת אחורה – גם אם נדמה לכן/ם שאין ממש סיבה לזה, תנו להן/ם את ההנאה שבספק. רוב המוגבלויות והנכויות לא נראות לעין, או שנראות הרבה פחות חמורות ממה שהן באמת. בימים אלה נעשה מאמץ להנגיש קצת יותר את כנסי המד"ב-פנטסיה שאני משתתפת בהם כבר שנים כמרצה וכחלק מהקהל, עבור קהילה יקרה שאני מאוד אוהבת. אני מחזיקה אצבעות שזה יצליח, כי בכנסים האחרונים חזרתי הביתה עם גוף שבור, ולא הייתי רוצה לוותר עליהם בגלל בעיות נגישות.

אנא – שמרו על הגוף, לכו בקצב שלו (!!), אם צריך לנוח – נוחו, והשתדלו להתחשב באחרים שגם אם אין להם תעודת נכה רשמית, עלולים לסבול מאוד כתוצאה מדברים שנראים לכן/ם קטנים ופעוטים וחסרי חשיבות. העולם נראה הרבה יותר מסובך כשאת נאלצת לבקש עזרה בגריבת גרביים. האמינו לי.

ועכשיו אם תסלחו לי, אני הולכת לשירותים. הו, קיסר! אני ההולכים להשמיע צווחות קטועות על האסלה מצדיעים לך.

לפני זמן מה פנה אלי אחייני הצעיר ושאל את מי אני אוהבת יותר, את מארוול או את דיסי, ועניתי "כן". אני שומעת את המארווליסטים והדיסקומנים מביניכם מזדעזעים עד עמקי נשמתם וטוענים ש"אי אפשר בכלל להשוות, הגיבורים של מארוול/דיסי הרבה יותר שווים", ולחלופין, החוכמולוגים שאומרים "לא זה ולא זה, אני בכלל אוהב קומיקס של איזו חברה יפנית/קוריאנית/פפואה ניו-גיניאית שאף אחד לא שמע עליה חוץ ממני". תשובתי לכולם היא זו: א. קפצו לי, ו-ב. גם כן. אם אני יכולה להיות ביסקסואלית, אני יכולה להיות גם ביקומיקסאית.

אחת הסיבות שבגללן אני אוהבת את היקום של דיסי היא הפלאש. הפלאש הוא גיבור-על שקצת מזכיר את ספיידרמן מבחינת סיפור הרקע: מדובר בחנון מגושם ונבוך בשם בארי אלן, בלי יותר מדי הישגים בחיים, שיום אחד הוכה על ידי ברק במעבדה (אל תשאלו) וגילה שהוא מסוגל לרוץ במהירות הבזק. תוך זמן קצר, הפלאש וחבורת חנונים שעוזרת לו מתחילים ללחום בפשע בסנטרל סיטי (עיר שקרכלשהו של דיסי), והפלאש, האיש המהיר בעולם עם לב הזהב, הופך לגיבור ההמונים.

סדרת הטלוויזיה של הפלאש, כמו כל הסדרות של דיסי, משעשעת מאוד ומציעה בידור קליל במשקל נוצה לצד שאלות הרות-גורל ורגעים טרגיים עד כדי בכי. בין הניצחונות על רשעים שיכולים: לירות לייזר מהעיניים, לשלוט במזג האוויר, לעשות טלפורטציה, להפוך לפלדה, להפוך לגז רעיל ושאר דברים הגיוניים לחלוטין מבחינה מדעית – יש גם את הרגע שבו אמו של בארי נרצחת לנגד עיניו. בהמשך גם אביו נרצח לנגד עיניו, וגם אהובתו נרצחת לנגד עיניו, מה שאומר לנו שלכותבי הסדרה נגמרו הרעיונות.

עם זאת, לפלאש יש יתרון שאין לרוב גיבורי העל: הוא יכול לעשות סוג של "ריסט" לעלילות של הפרקים כדי שאם, נניח, לכותבים היו כמה רעיונות לאותו פרק, הם יכולים פשוט לחזור עליו מספר פעמים. ההסבר המדעי הוא שבארי רץ כל כך מהר שהוא פורץ את מחסום החלל-זמן, חוזר לנקודה בעבר שבה הכל השתבש, ואז חי הכל מחדש ומנסה למנוע את האסון. לא תמיד זה מצליח. זה תלוי בגורמים מורכבים כמו תיאוריית היקומים המקבילים, מכניקת קוונטים וכמה זמן נשאר עד סוף הפרק. למעשה, אחד הרגעים העצובים בסדרה הוא זה שבו בארי מבין שהוא יכול, טכנית, לרוץ אחורה בזמן ולמנוע את הרצח של אמא שלו – אבל אם יעשה זאת, אנשים אחרים יסבלו ו/או ימותו. אז הוא נותן לה למות, מה שהופך אותו, בעצם, לחרא של בן וגם לגיבור-על קצת מפוקפק. אבל זה לא מה שרציתי לומר. רגע.

מה שרציתי לומר הוא שכאשר בארי עושה "אתחול" לעבר, ומחזיר אותו כביכול לקדמותו, יש דברים שמשתנים. אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים, כך למדנו מהרקליטוס קשישא, וגם העתיד כבר לא מה שהיה פעם. באחת הפעמים שהוא חוזר לעתיד, בארי מגלה שאמנם אמא שלו שוב מתה, אבל גם כמה אנשים אחרים נפגעו בדרך. אם ינסה לחזור ולעשות שוב "ריסט", הוא עשוי לתקן חלק מהדברים, אבל יפגע בדברים אחרים. בשלב הזה הפלאש וחבורתו מחליטים שזהו – לא עוד אתחולים, המצב אולי די דרעק אבל צריך ללמוד לחיות עם זה, כי אין לדעת מה עוד יתחרבן אם הפלאש יחליט לשחק עוד קצת עם ציר הזמן ולשנות עוד דברים. אז כולם די מבואסים, אך עושים את הדבר הנכון וחיים עם הבאסה. למה בעצם אמרתי שזו סדרה קלילה ומשעשעת?

מחר בצהריים לפני שנתיים מירב מתה. הייתי אמורה ללמוד לחיות עם העצב, להמשיך הלאה, לקבל את זה שדברים רעים קורים לאנשים טובים, ולחלופין את זה שאם היא לא היתה מתה, מישהו אחר היה מת, כי אנשים טובים ויקרים מתים, ככה זה. אבל אני לא גיבורת-על כמו בארי אלן, ולמען האמת, אם היתה לי דרך להחזיר אותה בריאה ושלמה, הייתי עושה את זה, לעזאזל. מרגיז אותי שיש עוד מספר בלתי-ידוע של יקומים שבהם מירב לא מתה. מרגיז אותי שדווקא ביקום הזה, מכל אינסוף האפשרויות, היא איננה ואני לא יודעת איך להמשיך בלעדיה. מרגיז אותי שיש לי חור בחיים בצורת מירב, שלעולם לא יתמלא. מרגיז אותי לחשוב שאם אתם קוראים את הדברים האלה אחרי 11:40 בצהריים של ה-7 ליולי, כנראה ששוב לא הצלחתי להציל אותה והיא תמשיך להיות מתה שנה נוספת. אז בסיכומם של דברים, אני חרא של גיבורת-על.

זה המקום שבו אני אמורה לסיים עם איזה משפט מעורר השראה או נוסך תקווה, אבל אין לי כזה. אולי אפילו באינסוף היקומים המקבילים האפשריים, יש רגע אחד של עצב שאי אפשר לברוח ממנו לשום מקום.

צר לי. בכנות, אני מתנצלת. כאן היה אמור להופיע פוסט אווילי ומשעשע על המפגש האחרון שלי עם עוגת גבינה. רציתי לכתוב על זה שהעוגה הוגשה לקינוח הסעודה, אבל כבר הייתי מלאה עד אפס מקום, ולא רציתי לאכול אותה, אז העוגה נעלבה ממני ואמרה דברים כמו "זה בסדר, אני בסך הכל קיימת רק כדי שתאכלי אותי, אבל אל דאגה, אני פשוט אשב לי פה לבד ולא אמלא את ייעודי בעולם", עד שנעתרתי ואכלתי אותה בכל זאת. ואז העוגה עשתה לי בחילה בבטן כדי להתנקם בי.

אבל אני לא יכולה. קשה לי לחשוב על הלצות, כי המוח שלי מוצף שנאה. לא שנאה שלי, אלא שנאה של אנשים אחרים כלפי, ואני כבר לא עומדת בזה. בשבועות האחרונים ניהלתי מלחמות מילוליות נגד אנשים שלעגו לתחום הלימוד האקדמי שלי, לימודי מגדר, וטענו כי הוא נטול כל ערך. גם אחרי שהוכחתי להם באותות ובמופתים ובמחקרים "רציניים" אפילו לשיטתם שיש ערך רב בביקורת תרבות וביקורת מדע מנקודת מבט מגדרית, וכי גופי ידע שלמים נחשפים בעקבות ביקורת כזו ומתקנים בו-זמנית הן עוולות תרבותיים והן שגיאות מדעיות – לכל היותר זכיתי במבט עקום בתגובה, בלוויית "זו דעתי ואם זה לא מוצא חן בעיניך, זה בגלל שאת פמיניסטית ממורמרת".

התזה שלי בתואר השני עסקה בוויקה, דת המכשפות המודרנית. ספציפית, היא עסקה בהשפעה ההדדית של הגל השני של הפמיניזם הרדיקלי ותנועת האלה על יצירת המסורות הפמיניסטיות בוויקה. אין לי כוונה להעביר כאן הרצאה על רגל אחת על ההיסטוריה של הוויקה והמסורות התרבותיות והחברתיות שמהן היא שואבת. רציתי רק לספר סיפור אחד קטן.

בוויקה מקובל שהגוף הוא דבר מקודש. גוף, מין, מיניות, אינם דברים שיש להתבייש בהם ולהסתיר אותם, אלא דברים נהדרים שמחברים אותנו אל האלה (Goddess), אל היסודות ואל עצמנו. האלה, בניגוד לאלוהים של הדתות המונותאיסטיות, אינה נעלבת ומזדעזעת עד עמקי נשמתה כאשר מישהי הולכת במכנסיים קצרים ברחוב, או חושפת שד בציבור כדי להניק את תינוקה, או שוחה בעירום להנאתה. האלה הוויקנית היא כל מה שקיים כאן, מרגב אדמה ועד עץ, מהשמש המחממת ועד משב הרוח, מגלי הים ועד גופנו הרוטט עם כל נשימה. אנחנו האלה. אין לנו במה להתבייש.

בזמנו הצטרפתי לקבוצת מכשפות (כן כן, יש מכשפות בישראל, והן נפלאות), למדתי וויקה תיאורטית ומעשית, והשתתפתי בלא מעט טקסים וויקניים. אחד מהטקסים שנערך בחג (Sabbat) הוויקני מאבון (Mabon), הלא הוא יום השוויון הסתווי בסוף ספטמבר, נערך על חוף ים מבודד יחסית. היינו קבוצה של נשים בלבד* והחלטנו, בהסכמה משותפת, שנערוך את הטקס "עטויות שמיים" – מונח וויקני שפירושו "עירום" (Skyclad בלעז).

באותה תקופה כבר ידעתי היטב, כפמיניסטית ממורמרת וכוויקנית נלהבת וכיצור אנוש שמבין שהוא רק אחד ממיליוני אורגניזמים על פני כדור הארץ, שאין שום סיבה הגיונית להתבייש בגופי העירום. ועדיין, רעדתי כולי כאשר התחלנו את הטקס. איש לא ראה אותי שם מלבד חברותי לקבוצה, שהיו מעורטלות כמוני ומנוסות יותר בטקסים כאלה, כך שהרגישו פחות נבוכות וגם לא גרמו לי אישית למבוכה.

הבושה הגיעה ממחשבות כגון "אבל מה אם יעבור פה מישהו במקרה ויראה אותי". הבושה הגיעה מאותו מקום שממנו מגיעות רוב הבעיות של דימוי גוף שיש לנשים. למדנו שאישה איננה אלא גוף, ושהגוף הזה הוא לא הגוף שלנו, אלא כלי שמיועד לשימושם של אחרים. אם אנחנו מתלבשות בצורה מסוימת, זה רק כדי שיסתכלו עלינו. אם אנחנו חושפות טפח, זה כדי שיסתכלו עלינו. אם אנחנו מתכסות, זה כדי שחס וחלילה לא יראו אותנו. אם אנחנו מביעות מיניות – נטייה מינית, תשוקה מינית – זה חייב להיות לטובתו של גבר כלשהו, במטרה להוציא ממנו תגובה כלשהי או לספק את צרכיו. לפי המקובל בחברה, אנחנו לא סתם בני אדם עם רצונות ותשוקות וגוף משלנו, אנחנו עושות הכל "דווקא". דווקא כדי שיסתכלו עלינו ודווקא כדי שיתגרו מאיתנו ודווקא כדי שישימו לב אלינו. לכל הפחות, זה השקר שמספרים לנו מגיל אפס, והאלה יודעת כמה קשה לעקור את השקר הזה מהתודעה.

על כל פנים, בשלב מסוים בטקס נכנסנו לים לטבילה קצרה. שם, בין הגלים, היה לי רגע של הארה. עד אותו רגע, כעסתי על עצמי על שאני לא מצליחה "להשתחרר" מהצנזורה העצמית הזו, מהבושה בגופי. כשנכנסנו למים שמחתי בעל כורחי על זה שאני מכוסה לכמה רגעים, שהבושה שלי נעלמת מהעיניים הבלתי נראות, השופטות לחומרה, שליוו אותי מבפנים. ואז הבנתי.

הייתי עירומה בתוך המים בדיוק כפי שהייתי עירומה לפני כן בתוך האוויר. או בתוך הבגדים שלי, לצורך העניין. אין סיבה שחומר אחד יהיה סיבה לפחות בושה מחומר אחר. אני מתביישת בעצמי ומחפשת להתכסות כי הטמעתי את השקר שלפיו גופי אינו שייך לי, שהוא קיים אך ורק בהתאם לשיפוט של עיניים חיצוניות. וכאשר אני עירומה בניגוד ל"חוקים" שלמדתי, הגוף שלי, שאיננו שלי, עלול חלילה להתפזר ולהיעלם אם אין מי שיסתכל עליו. באותו רגע, בתוך המים ואחר כך גם בחוץ, כשהתייבשנו לצד המדורה הקטנה, זו היתה הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שבה פשוט הרשיתי לעצמי להיות בתוך הגוף שלי. וזו תחושה נפלאה.

מה בין זה לבין החשיבות של לימודי מגדר?

העולם שסביבנו ממשטר את הגוף שלנו ללא הרף, והיות שאישה היא גוף, על ידי כך ממשטר גם את המחשבות שלנו. כאשר אנחנו עסוקים ועסוקות יותר בדיונים על הלבוש של מועמדת לראשות הממשלה או לנשיאות ארצות הברית מאשר בדיונים על המדיניות שלה – זה עניין של מגדר. כאשר מתגלה שהסימפטומים של התקף לב, שבץ, סוכרת, סרטן ועוד מתבטאים אחרת אצל נשים, כי רופאים הניחו בצורה שגויה במשך עשרות שנים שמה שנכון לגברים בהכרח נכון גם לנשים ולא האמינו להן כשתיארו סימפטומים פיזיים אחרים – זה עניין של מגדר. כאשר אנשים מחליטים בשביל נשים מתי ובאילו תנאים מותר ואסור להן להיכנס להיריון או להפסיק היריון – זה עניין של מגדר. כאשר נשים בוכות וצורחות מכאבים בזמן בדיקות או טיפולים גינקולוגיים ונענות בנזיפות ומואשמות בזה שהן היסטריות ומגזימות, במקום לקבל התחשבות במצבן ובכאבים שלהן – זה עניין של מגדר.  כאשר אנשים מונעים מאנשים אחרים, ממין נקבה, להיכנס למקומות מסוימים כי אורך החצאית שלהן או גובה נעל העקב שלהן לא קולע לגחמה זמנית כלשהי – זה עניין של מגדר. כאשר המועצה להשכלה גבוהה מחליטה להרחיב תכנית לימוד לגברים בלבד, שהמשמעות שלה היא מניעת הזדמנויות לימוד וקידום מקצועי לנשים מרצות – זה עניין של מגדר. כאשר מתגלות לנו עוד ועוד מדעניות ומתמטיקאיות כמו עדה לאבלייס, רוזלינד פרנקלין, ססיליה פיין-גפושקין, אמי נתר והדי לאמאר שאנחנו חייבות וחייבים להן כל כך הרבה, ומשום מה הן לא שמות שגורים ומוכרים בכל בית כמו שמות של מדענים גברים (שבמקרים רבים פשוט חמסו את עבודתן והציגו אותה כשלהם) – זה עניין של מגדר. כשזרים מוחלטים מרשים לעצמם להעיר לך על הגוף שלך, על המשקל שלך, על המראה החיצוני שלך, על היעדר החיוך שלך, כי הנוכחות הפיזית שלך במרחב שלהם חייבת להיות לפי טעמם ולתועלתם/הנאתם, וזה גם ככל הנראה הדבר שהכי חשוב להתעסק בו כרגע – זה עניין של מגדר. כשמדינות שונות בעולם מתחילות סוף סוף לאפשר חופשת לידה גם לאבות, ולא רק לאימהות, ומשנות את כללי המשחק בעולם התעסוקה ובהורות המודרנית – זה עניין של מגדר. כשההוצאה לאור של ג'יי קיי רולינג מבקשת ממנה לא להשתמש בשמה האמיתי, ג'ואן, כי הם משוכנעים ש"בנים לא ירצו לקרוא ספר שכתבה אישה" – זה עניין של מגדר. וגם כשמישהו שאין לו מושג מי אני, מה אני עושה בחיים, מה תרומתי לחברה וכדומה, מלגלג על תחום הלימוד שלי ושולח אותי "להפסיק להתבכייין וללמוד הנדסה כדי לעשות משהו שמועיל לחברה" – זה עניין של מגדר.

לאורך ימי הביניים, נשים הואשמו בכישוף והומתו כאשר משהו השתבש, או כאשר העזו להביע דעה נחרצת, או כאשר היה להן כוח או ידע שאיימו על מעמדם של גברים, או כאשר הן סתם "לא באו טוב בעין" למישהו. רק הבוקר ראיתי את הסרטון הזה בפייסבוק, שבו רב מחזיר בתשובה טוען שילדים מתים ממחלות כי נשים לא אוספות את שיערן. הוא לא היחיד, והוא נמצא על אותו הספקטרום של שורפי המכשפות, מודדי החצאיות, גונבי התגליות המדעיות, מסתירי השמות, מונעי ההפלות, חוסמי הקריירות, מבטלי הסימפטומים הרפואיים ודורשי החיוכים. כל מי שסבור שאישה היא גוף, שהגוף הזה מיועד בשבילם, ושכל מה שהיא אומרת נובע ממרמור והגזמה ולכן אין צורך להתייחס אליה ברצינות.

אז כן, רציתי לכתוב על עוגת גבינה פירורים פסיבית-אגרסיבית. במקום זאת, אני נאלצת להמשיך ולהסביר שנשים אינן עוגות גבינה פסיביות-אגרסיביות, על כל המשתמע מכך. אני נאלצת להמשיך ולהיות מכשפה, ולהישרף על המוקד של שנאת הנשים, בכל יום מחדש.

---

* עניין של מקרה ולא של מדיניות. יש גם גברים וויקנים, אבל ללא ספק יש רוב נשי בדת הזו, בין היתר כי היא לא מפלה נגד נשים בדומה לדתות המונותאיסטיות. על כל פנים, זה לא היה בגלל שאסרנו על כניסת גברים, אלא פשוט משום שלא היו כאלה בקבוצה באותם ימים.

מעשה השפחה.

בואו נדבר על זה קצת.

לאלה מכם שלא נחשפו ליצירת המופת הזו: בימים אלה משודרת סדרה (של Hulu) המבוססת על ספרה של מרגרט אטווד, בשם The Handmaid's Tale (תורגם בעברית כ"מעשה השפחה" או "סיפורה של שפחה"). אלה מאיתנו שצפו בה, בעיקר הנשים, התקשו מאוד להתנער ממנה ולחזור לחיי השגרה. לטעמי, הבעיה של הסדרה (שהיא גם הבעיה של הספר ובעצם של כל דיסטופיה מוצלחת) היא מה שמכונה ה-Uncanny Valley, או "עמק המוזרות". מכירים את התחושה המטרידה הזו, הזוחלת ומכרסמת בקרביים וגורמת לאי נוחות עד כדי רצון לברוח, כשאתם רואים רובוט קצת יותר מדי דומה לבן אדם? או בכלל, יצור או חפץ שמזכיר לכם קצת יותר מדי את עצמכם?

זו הבעיה של "מעשה השפחה". הסדרה מפחידה ומטרידה כי היא דומה מדי למציאות שלנו. לא זו בלבד, אלא שהדיסטופיה הזו היא אוטופיה בעיני לא מעט אנשים: מצב רצוי, אפילו נחוץ. מבלי לספיילר יותר מדי אפשר לומר: בעולם של "מעשה השפחה" נשים הן רכוש. אסור להן לעבוד. אסור להן להחזיק ברכוש משלהן. אסור להן להחליט החלטות שנוגעות לחיים שלהן. אסור להן לאהוב כרצונן. גופן מותר לכל מי שיחפוץ בו. הרחם שלהן הוא משאב, כלי שמנוצל על ידי השלטון. הן מחויבות לכסות את גופן בצורה מאוד מסוימת, ושמן של השפחות נגזר משם האדם שהוא הבעלים שלהן, שאותו הן חייבות לשרת מינית, כי נשים חייבות להיות רכושו של גבר – האב או הבעל.

קצת יותר מדי כמו, אבל לא ממש, בן אדם

נשמע לכן מוכר? היה מאוד רצוי שכן. כל האלמנטים הללו מתקיימים במקומות שונים בעולם, חלקם אצלנו, חלקם במדינות "עולם שלישי", וחלקם זוחלים אט אט לתוך מה שמכונה העולם הראשון. המנהיג הנבחר של אותו עולם, שקצת יותר מדי דומה לבן אדם ולכן מטריד מאוד, העביר לפני כמה ימים הצעת חוק בקונגרס האמריקאי לביטול בפועל של מה שמכונה ה"אובמה-קייר" – חוק ביטוח הבריאות הממלכתי של ארה"ב. המשמעות המיידית של החוק היא שכ-20% מהאמריקאים יאבדו את ביטוח הבריאות שלהם, והעובדה הזו כשלעצמה מעוררת צמרמורת.

עם זאת, במבט מעמיק יותר מתגלה תמונה עוד יותר מעוררת חלחלה לגבי משמעויות החוק. ההאפינגטון פוסט סקר את מגוון הדרכים שבהן מאפשר החוק החדש להתעלל בנשים, ולמנוע מהן ביטוח בריאות: בתירוץ הבירוקרטי המכונה "מצב/מחלת רקע", או Pre-existing Condition, חברות ביטוח הבריאות יוכלו לסרב לבטח נשים שעברו אונס, או שעברו ניתוח קיסרי, או שסבלו מדיכאון לאחר לידה. ה"אובמה-קייר" שהרפובליקנים ודמוי-האדם העומד בראשם כל כך אוהבים להשמיץ מנע מצב שבו נשים לא תוכלנה לקבל טיפול רפואי עקב מצבים כאלה. בא דמוי-האדם שאוהב לתפוס נשים באברי המין שלהן, והפך את הקערה על פיה.

עכשיו, ברור לי שיש אנשים שמתעבים את המונח "תרבות אונס", בפרט גברים שמרגישים שמעבירים אותם אוטומטית לצד הפוגע מעצם היותם שייכים לתרבות שגורמת עוול לנשים, גם אם ידיהם שלהם לא שפכו את הדם. אולם, יש לשפוך דם ויש לעמוד מנגד עם הידיים בכיסים בשעה שדם נשפך מול עיניכם. כאשר אישה אמריקאית שנאנסה לא ניגשת למשטרה ולא מדווחת על התוקף מחשש שאם תעשה כן, יישלל ממנה ביטוח הבריאות ולמעשה תישלל ממנה היכולת לקבל טיפול רפואי, מדובר בתרבות אונס. כאשר מפלגת השלטון מעודדת בפועל מצב שבו אנסים זוכים מן ההפקר ונשים מוכרחות לשתוק, מדובר בתרבות אונס. כאשר אנסים יודעים שהם מוגנים כי על הקורבנות שלהם מופעלות סנקציות חברתיות שמעניקות להם הגנה מפני חשיפה ואישום ומתן דין וחשבון על מעשיהם – מדובר בתרבות אונס.

איך עוד אפשר לעודד ולטפח את תרבות האונס? בהתעלמות ממעשי תקיפה, במתן עונשים קלים מדי לתוקפים, בשחרור התוקפים כי הקורבן שלהם נמצאת בטראומה ומתקשה להתעמת איתם. בניסיון להקטין את חשיבות הנושא ("את מגזימה", "זה לא כזה נורא", "לא כל הגברים כאלה", "פמיניסטית היסטרית"). בהאשמת הקורבן ("היא רצתה את זה", "היא התלבשה כך וכך", "כל הנשים משחקות אותה קשות להשגה"). במשטור הגוף הנשי, למשל מניעה או הגבלה של הזכות לבצע הפלה, החלטה מתי ובאילו תנאים מותר לאישה לעבור הפריה מלאכותית, קביעה מה מותר ומה אסור לנשים ללבוש. בהתייחסות לנשים כאל סך איברי המין שלהן במקום כאל בני אדם שווי זכויות. במתן יותר חשיבות לאיברי המין של נשים וליכולת הרבייה שלהן מאשר לרצונן החופשי.

לקחתם חלק באחד מהדברים הללו? עמדתם מנגד כאשר הם הופעלו על מישהי ולא עשיתם דבר? אתם חלק מתרבות האונס.

"רגע", אני שומעת אתכם אומרים, "אבל זה אומר שכולנו בלי יוצא מן הכלל חלק מתרבות האונס! כולנו שותפים בעל כורחנו לעוול הזה!"

נכון. וזה בדיוק מה שמפחיד. אם לא נתחיל לשנות כיוון באופן פעיל, להילחם נגד, למחות בתוקף – הדיסטופיה הזו תהפוך למציאות ממוסדת. לא מספיק לומר שאתם-עצמכם, אישית, לא תומכים בזה. לא מספיק לעמוד מנגד עם הידיים בכיסים ולהתעקש שידיכם לא שפכו את הדם. מה שיהרוס אותנו בסופו של דבר תהיה האדישות של אנשים שלא הבינו, או לא רצו להכיר בכך, שהעולם הזה יצא מדעתו. כי רק בעולם שיצא מדעתו אישה שעברה תקיפה מינית לא רק שלא מקבלת תמיכה מהחברה, אלא מקבלת ממנה סטירה, איומים והפניית עורף. על פי חוק, כן? עכשיו הכל תלוי בסנאט, ויש לקוות שהסנאט האמריקאי פחות מטורף מהקונגרס, כי ארה"ב עדיין נחשבת למנהיגת העולם החופשי והתרבות המערבית. כשהטירוף הזה יהפוך לחוק, כבר לא יקראו לזה "תרבות אונס", אלא "חברה מתוקנת".

ונשים? הן יהיו משהו ממש דומה, אבל בהחלט לא שווה, לבני אדם.

לפני יומיים העברתי הרצאה על רפואה ומגדר בפני קהל נלהב וערני. אני אוהבת את הנושא הזה, השקעתי זמן רב בבניית מצגת נהדרת, ערכתי שני פיילוטים לפני ההרצאה עצמה כדי לוודא שכל הפרטים נכונים והכל מתקתק כמו שצריך. קיבלתי מחיאות כפיים, שאלות רבות, מחמאות ופידבק חיובי מלוא הטנא. כולם הכתירו את האירוע כהצלחה, ואפילו נתבקשתי לעשות שידור חוזר בקרוב.

והרגשתי חרא עם עצמי.

מדוע? שאלה יפה, עם תשובה לא פשוטה.

בין יתר הנושאים שעלו בהרצאה, שאלתי את עצמי ואת הקהל מדוע היחס של עולם הרפואה לנשים נוטה להיות יותר לא-רציונלי מאי-הרציונליות שאותו עולם בדיוק מייחס לנשים עצמן. במילים פשוטות יותר, עולם הרפואה נוטה לייחס לנשים רגשנות מוגזמת והיסטריה, ובאותה נשימה כושל באבחון של בעיות קשות ואמיתיות שנשים סובלות מהן, כי הוא מייחס את הסימפטומים לרגשנות והיסטריה. פוסל במומו, ומאשים את הנשים שזה מומן.

אז התשובה לשאלה מדוע הרגשתי חרא היא שבאופן אובייקטיבי יש לי מחלה, אבל המחלה עצמה לא פועלת בדרכים הגיוניות ולכן קשה להתמודד איתה בכלים רציונליים. כמו כל דיכאון מנוסה, גם הדיכאון שלי מצויד בקול ערב ומשכנע שאיתו הוא מדבר בתוך הראש שלי. ברוב הימים, כשהתרופות פועלות את פעולתן, הפסיכותרפיה עוזרת והחיים שגרתיים, הקול הזה רק ממלמל מדי פעם ברקע, מספר לי עד כמה אני כישלון ומזכיר לי שאם משהו לא מסתדר, מהגשת התזה ועד ניקוי האבנית בקומקום, תמיד אפשר להתאבד. אני משיבה ב"ממ-הממ" בלתי מחייב, וממשיכה בדרכי. רוב הזמן אנחנו חיים בשלום זה לצד זו, הקול ואני*.

אבל בימים מסוימים, שלמרבה הצער אין דרך לחזות מראש, הקול הזה משתלט על החלל שבין האוזניים שלי ונשמע רם וצלול. והוא לא סותם את הפה, בחיי, אפילו לא לרגע. והוא נשמע הגיוני, ונכון, ומפתה. אפילו חומל לפעמים. בימים האלה, המאבק בו גובה מחיר נפשי ופיזי ומותיר אותי מותשת. משום שלכאורה לא קורה שום דבר יוצא דופן ומשום שהוא לא מותיר שום סימן חיצוני, לרוב האנשים קשה להבין מה בדיוק עובר עלי. ולי כמובן קשה להסביר כי – ראשית, אני לא בטוחה שמותר לי להרגיש רע כשאין לכך לכאורה שום סיבה, ושנית, אני לא בטוחה שלגיטימי לבקש עזרה, כי את המחלה אי אפשר לרפא, כל מה שאפשר לעשות הוא לסבול אותי עד שיעבור הגל הנוכחי. אולי יום אחד אפשר יהיה לומר "התקף דיכאון" באותה צורה שבה אנחנו אומרים "התקף אפילפסיה" או "נפילת סוכר", אבל עוד לא הגענו לשם.

אז הנה מה שקרה ביום שאחרי ההרצאה, מבחינה אובייקטיבית:
קמתי בבוקר. קראתי שפע של מחמאות ברשתות חברתיות שונות על ההרצאה, קיבלתי שבחים ואמרתי תודה, התבקשתי להרצות שוב. עבדתי על כמה פרויקטים ועמדתי בלוחות הזמנים. ביקשתי לדחות פרויקט אחר והדחייה אושרה. שוחחתי עם כמה חברות שדרשו בשלומי. הלכתי לישון. הסוף.

הנה מה שקרה ביום שאחרי ההרצאה, צבוע בצבעי דיכאון:
אני: (קמה, מפהקת, משרכת דרכי אל המטבח, מדליקה את הקומקום)
דיכאון: נו, מתי תתאבדי?
אני: למה שאני אתאבד?
דיכאון: אחרי הזוועה של אתמול את עוד צריכה סיבות?
אני: אתמול לא היה זוועה. קיבלתי מחמאות ואנשים אהבו את ההרצאה.
דיכאון: לאנשים לא נעים, אז הם חולקים מחמאות. אף אחד לא יצא משם עם תובנות מעמיקות על החיים. כל מה שעשית היה ללעוס מחדש ולהקיא כל מיני פרטים וסטטיסטיקות ואנקדוטות עם תמונות מצחיקות של רקדנים באלינזיים.
אני: וזה רע?
דיכאון: די פתטי, למען האמת.
אני: סתום.
אני: (פותחת מחשב, עובדת במרץ על פרויקטים)
דיכאון: קדימה, זה הזמן להתאבד.
אני: למה?
דיכאון: כל היום את יושבת ומתקתקת במחשב את הפרויקטים הדביליים שלך, אין לך קריירה, אין לך שאיפות להתקדם, את החוליה הכי מיותרת בשרשרת המזון העסקית הזו.
אני: אני עובדת קשה ומתפרנסת בכבוד.
דיכאון: עולב. פעם היה לך פוטנציאל.
אני: סתום.
דיכאון: ובשביל מה דחית את הדדליין הזה? היית יכולה לשבת כל הלילה ולסיים בזמן.
אני: כי מגיע לי לישון בלילה ולעבוד בצורה נורמלית. חוץ מזה, לא היתה שום התנגדות לבקשה שלי וזה הסתדר יופי, אז מה…
דיכאון: לא מסוגלת לנהל את הזמן שלך בשיט. אם הייתי קובץ האקסל שלך, הייתי מתפטר.
אני: סתום.
חברה: מה שלומך? את בסדר?
אני: יום קצת קשה. מרגישה לא משהו.
דיכאון: זה רק כי עוד לא התאבדת.
חברה: תשמרי על עצמך, טוב? את אוכלת? שותה?
אני: האמת, לא כל כך.
דיכאון: בשביל מה לאכול ולשתות? לא אמרנו שאת מתאבדת?
אני: אתה אמרנו. אני לא אמרנו.
דיכאון: אני את ואת אני.
אני: זיבי. אתה מחלה ואני לא. לוקחת קלונקס.
חברה: אולי תקחי קלונקס?
אני: כן, זה בדיוק מה שחשבתי הרגע.
דיכאון: איך עוד לא נמאס לחברות שלך ממך, תגידי לי? כלומר, אני בטוח שאם תמותי הן תצטערנה, אבל הן גם תחושנה הקלה מסוימת. תני להן את החסד הזה. אני כבר רואה אותן עומדות על הקבר שלך, בוכות, אבל מבינות שאין מנוס, וזה מה שהיה צריך לקרות.
אני: (לוקחת קלונקס)
דיכאון: יופי. קחי את גוש העליבות הרוטט שהוא החיים שלך ותפזרי קצת צמר גפן מלמעלה, זה בטח יעזור.
אני: סתום.
קלונקס: פרררר…. פרררר… לשאוף… לנשוף… הכל רגוע…
דיכאון: את זוכרת שאני עדיין אהיה כאן כשהדבר הזה יפסיק להשפיע, נכון?
אני: סתום!!!!!
קלונקס: פרררר?
אני: (מכריחה את עצמי לשתות מים)
דיכאון: (מעומעם) אני מבין אותך. קשה להיות את. לכן אני מציע שתמותי. מוות זה לא דבר רע. את בודדה, שמנה ומכוערת, כבר לא כל כך צעירה, וזה רק ילך ויהיה יותר גרוע. הבדידות שחונקת אותך בלילות, בקרוב כבר לא תצליחי להתמודד איתה, ואז תראי שאני צודק ותתאבדי.
אני: (נושמת)
קלונקס: פרררר… פרררר… לישון…
אני: (נרדמת לשעה. מתעוררת)
דיכאון: עדיין פה. מתי תתאבדי כבר?

אחרית דבר: היום אני מרגישה הרבה יותר טוב. אל חשש, אני מוקפת בעזרה מקצועית ובתמיכה חברית, ואין לי כוונה להפסיק להילחם. אני עורכת רשימות של דברים חיוביים כדי להזכיר לעצמי שהקול הזה משקר, מבלף ומסלף. המחמאות, השבחים, החיוכים והחיבוקים הם כמו סולמות מוזהבים שעוזרים לי לטפס בחזרה למעלה מהבור אחרי התקף כזה. והקול? אני אמשיך לחיות איתו, והוא איתי.

אפילו שהוא זה עתה אמר לי שהפוסט הזה עלוב ומדכא, ושאני לא יודעת לכתוב.

---

* לא ראיתי את "הקול בראש". הסיבה היא שכבר יש לי אחד כזה, ואני לא צריכה תזכורת מכאיבה עד כדי כך. סביר שהסרט הזה יהיה בשבילי טריגר בעוצמה 8.5 בסולם ריכטר. 

לאורך מסלול הלימודים שלי לתואר שני בלימודי מגדר, היו לא מעט אנשים ששאלו אותי, לרוב תוך גלגול עיניים מפואר, "מה תעשי עם זה אחר כך?". ובכן, אתן לכם את אותה תשובה שוואן-דר-אמא היתה נותנת לנו כשהיינו ילדים ושאלנו בחשדנות "מה יש במרק הזה": רק דברים טובים.

לפני מספר שבועות פנתה אלי נערה מקסימה באימייל רהוט ומפורט, שבו סיפרה שהיא ועוד חברה מכיתתה (בחטיבת ביניים) רוצות להעביר בכיתה שיעור בנושא אפליה מינית ולהסביר למה, בעצם, צריך פמיניזם. העלינו יחד כמה רעיונות לפעילויות שאפשר לעשות בכיתה כדי להדגים את העניין, גם המורה של הכיתה היתה בעד. שמחתי שיכולתי לעזור מעט בייעוץ, ובכלל – נפלא לשמוע מנערות כל כך מודעות לסביבתן שבאמת רוצות לפעול לשינוי המצב.

אלא שעצות לחוד ומציאות לחוד, ואם אני זוכרת את חטיבת הביניים כסיוט מבולבל, כנראה שיש לזה סיבה טובה. הנערה כתבה לי שוב אחרי שהעבירו את השיעור, ומסתבר שהוא לא עלה יפה, בלשון המעטה. לפי הדיווח שלה, הבנים בכיתה התנגדו וצעקו ונכנסו לדבריהן ללא הרף, טענו שאין שום אפליה, וש"אם כבר יש אפליה נגד גברים" (בפלנטה הזאת? בטוחים?), והן לא הצליחו לדבר אפילו על חצי ממה שתכננו. היא הוסיפה בכאב שאפילו הבנות בשיעור לא השתתפו בנושא שכל כך נוגע וחשוב להן, וככל הנראה הביעו סולידריות שבשתיקה עם הבנים. לחלופין, ייתכן שהעדיפו לא להרגיז אף אחד, כדי שלא יתפסו כ"דעתניות", "כוחניות" ושאר כינויים מעליבים-לכאורה שנקשרים לנשים שעומדות על שלהן. לסיום, היא שאלה אם הייתי מסכימה לבוא ולדבר עם הכיתה על הנושא. אולי אני אצליח איפה שהן נכשלו.

התשובה הקצרה היא: לא. כלומר, לא שאני לא רוצה לבוא, הייתי שמחה לבוא ולספר לילדי הכיתה על הזוועות שמתחוללות בעולם וגם בארץ נגד נשים, על פערי השכר, על תקרת הזכוכית, על האלימות הנוראה, על הפחד ללכת ברחוב. אבל זה לא ילך, להערכתי, לפחות לא בפלנטה הזאת. אני לא אצליח מהסיבה הפשוטה שמי שלא רוצה להקשיב, לעולם לא יוכל להבין.

התשובה הארוכה יותר נוגעת למשחק הפופולרי "מחניים". זוכרות איך זה הלך? התחלקנו לשתי קבוצות, ומי שכדור פוגע בה ונופל לקרקע נפסלת ויוצאת. שיחקנו אותו הרבה בשיעורי ספורט בחטיבת הביניים. מעולם לא הבנתי את המשחק המטופש הזה, ועד היום אני תוהה מי בן הבליעל שהמציא אותו ומה לעזאזל הוא חשב לעצמו. המשחק מלמד דבר אחד בלבד: בריונות. מי שיודעת להשליך כדור בחוזקה ולפגוע בחברותיה היא זו שתנצח. מי שלא חזקה מספיק, או – וזה "או" חשוב – מי שלא אוהבת לפגוע באחרות, תפסיד. אצלנו היו שתי ה"מפציצות" הרגילות שהיו פוסלות את כל היתר, ואז מנהלות דו-קרב של הפגזות בכדור, עד שאחת היתה מפספסת ומפילה אותו. כולנו, בלי יוצא מן הכלל, היינו יוצאות מהמשחק עם חבורות כחולות ושחורות, ואחת פעם שברה אצבע. כי, נו, הפגזה בכדור.

בשלב מסוים בחרתי להרים ידיים. ידעתי שאני לא חזקה מספיק, אני לא ספורטיבית ולא בריונית, וגם אם יש חלשות ממני, אני לא רוצה לפגוע בהן בחוזקה עם כדור או כל חפץ אחר. עשיתי הסכם עם ה"מפציצות": אני אסתובב, הן תשלכנה עלי את הכדור בצורה חלשה ככל שתוכלנה, לא אנסה אפילו לתפוס אותו, ואצא לי מהמשחק כמה שיותר מוקדם. כמובן שהן תמיד השתדלו לפגוע באזור הישבן, כי החלשות תמיד חוטפות לא רק כדורים אלא גם לעג וצחוקים. לשמחתי יש לי מאז ומעולם ישבן מרופד היטב והוא ספג בלי יותר מדי בעיות את המכה ואת העלבון גם יחד. מבחינתי, המטרה הושגה: הוצאתי את עצמי מהמשחק המטומטם והאלים הזה מוקדם ככל האפשר, והשארתי את היתר להפגיז אחת את השנייה עד זוב שטף דם. שיהיה להן לבריאות.

יש אנשים שיוצאים מבית הספר וממשיכים לשחק מחניים גם בחיים האמיתיים. אנשים כמו מר טלוויזיה המהולל מר חיים יבין, שבעיניהם אנשים יכולים להיות אחד משני דברים: פטישים או מסמרים. אותו יבין טען שכאשר הוא מטריד מישהי מינית, הוא היה מעדיף לחטוף סטירה ולא תביעה. ובכן, ראשית, יבין מודה במילותיו שלו שהוא עבריין מין, ובזה הוא מפגין כוחניות כפולה ומכופלת – הוא משער שקורבנותיו יבחרו לשתוק ויפחדו לצאת נגדו אפילו כשהוא מנופף בחוצפתו מול פרצופן. הוא טועה. כבר עכשיו, זמן קצר אחרי פרסום הראיון איתו, צצים ועולים סיפורים של הנשים שבהן פגע. השאלה שלי היא, איפה הגברים שראו את זה קורה לנגד עיניהם כל השנים ומילאו פיהם מים. אבל זה לדיון אחר.

לענייננו, הנקודה היא שמר יבין לא רוצה להתנהג כאדם הגון, הוא רוצה לשחק מחניים. הוא רוצה לפגוע, ולתת כביכול לקורבנות שלו את ההזדמנות לפגוע בו בחזרה. אלא שלא כולנו רוצות או יכולות להיות בריוניות כמו מר יבין. לא כולנו רוצות להפעיל כוח ולהשפיל אחרות או אחרים, לשחק במשחקי פטיש ומסמר. אנחנו רוצות שיעזבו אותנו בשקט, שיכבדו את גבולות גופנו ונשמתנו. לא רוצות להפוך ל"מפציצות", וזו זכותנו.

למרבה הצער, אחרי השבוע האחרון כולנו כבר יודעות היטב שידם של המפציצים על העליונה. במשחק המחניים הזה, האנס המורשע משה קצב הולך הביתה לפני שריצה את מלוא עונשו ומבלי שהביע שביב של חרטה או הודאה באשמה. לעומתו, יונתן היילו, שהרג את האיש שאנס אותו פעמיים ועמד לעשות זאת בשלישית, לא זכה לחנינה. לא אכנס כרגע להתפלפלויות משפטיות או לשאלה העקרונית, האם מגיעה לו חנינה או לא: השורה התחתונה היא שהמדינה הזו, בעקביות, מוכיחה כי הצד האונס מקבל הנחות בכל הזדמנות, והצד הנאנס נענש בחומרה מכל בחינה אפשרית. אני ממליצה בחום לקרוא את הטור של צפי סער, שעשתה עבודת קודש ואספה לרשימה את כל עבירות המין של השנה שחלפה: כל הבכירים וכל הרבנים וכל המנהלים וכל הגנרלים, ששלחו ידיים ונופפו בזין ודרסו והכאיבו ופגעו בגוף ובנפש. כל הבושה והקלון בטור אחד מצוין. ואכן, אני מודעת היטב לאירוניה שבעובדה שהטור הזה התפרסם ב"הארץ".

אז איפה נמצא מעט תקווה ואופטימיות?

אולי בעובדה שלאט לאט, בזו אחר זו, אנחנו משנות את כללי המשחק. יותר ויותר עבירות מין נחשפות ונגררות אל אור השמש המרפא והמיטיב. יותר ויותר נשים שהותקפו מעזות לדבר, ולעמוד על זכותן לא להחטיף סטירה ולא להגיש תביעה (שתוצאתה תהיה עונש מגוחך לתוקף, אם בכלל), אלא פשוט לומר את האמת. בזה שאנחנו מסרבות לשחק את המשחק הכוחני הזה, אנחנו מעקרות אותו מתוכן. זה מתסכל, זה מוציא מהדעת לפעמים, אבל אנחנו מסרבות להפוך לבריוניות, וזה הישג מדהים שיש לנו כל סיבה להתגאות בו.

אז יקירותיי שבחטיבת הביניים: צר לי. אתן נמצאות בעולם דפוק ומחורבן, שלא יודע איך להגן על החלשים ובעיקר על החלשות שבו. כדי להוסיף לצרה, אתן נמצאות בגיל שבו ילדות וילדים רוצים להיות פופולריים ולא אוהבים לצאת נגד דעת הרוב, אוהבים לצעוק ולא אוהבים להקשיב. זה לא אומר שאתן לא צודקות. ההפך הוא הנכון. שלא יהיה לכן ספק, אפילו לא לרגע אחד, שאתן צודקות. האפליה קיימת, והעובדה שלא נתנו לכן אפילו לדבר עליה בכיתה רק מוכיחה עד כמה אתן צודקות. הם טועים.

אולי יום אחד, כשהם יתבגרו קצת, הם יבינו שטעו. אולי זה יקרה אחרי שייתקלו בעצמן או בעצמם באלימות מינית, באפליה במקום העבודה או הלימודים, או שיראו את זה קורה למישהי קרובה. אין לי ספק שיהיו גם כאלה שימשיכו להאמין כי הכל הוא משחק של כוח, וינצלו לרעה את כוחם.

אבל בזמן שהם יזרקו אחד על השני כדורים בכל הכוח, ויחטפו שטפי דם וישברו לעצמם את האצבעות – אתן תהיינה מחוץ למשחק, בחברת אנשים טובים כמוכם. אתן תעשו משהו הרבה יותר חשוב, תיהנו מהחיים, תהפכו את הפלנטה הזאת למקום שיותר טוב להיות בו, ותגחכו על הטיפשים האלה שלא יודעים לעשות שום דבר חוץ מלהרביץ ולחטוף מכות.

הערה קטנה לסיום: כבר מזמן רציתי לארגן מחאה על היחס לנשים ובפרט לנפגעות תקיפה מינית בארץ. הרעיון הוא לקיים "דקת זעקה" – על משקל "דקת דומיה", 60 שניות שבהן כולנו נזעק ונצרח החוצה את כל הזעם התסכול שלנו, על התוקפים שלא משלמים על מעשיהם ועל מערכת שלא מגנה עלינו ולא תומכת בנו בזמנים קשים. אם מי מביניכן רוצה להצטרף אלי, אשמח לגלגל את זה הלאה. גם לזעקה יש ערך. יש לנו פה, ומותר לנו לזעוק*.

אחרי השבוע הנורא הזה, הייתי אפילו אומרת שיש לנו פה, וחובתנו לזעוק. מי מצטרפת אלי?

---

* פראפראזה, כמובן, על סיפורו של הארלן אליסון.  

אתמול בבוקר התעוררנו לעולם קשה. ארצות הברית של אמריקה, מנהיגת העולם החופשי ומגינת הדמוקרטיה, בחרה לה כמנהיג תפוז מגודל וקפריזי, חסר מצפון ומוסר, שמאיים באופן מעשי וסימבולי על העקרונות שחשובים כל כך לאלה מאיתנו שיש להן ולהם כבוד לזולתם.

לא אדבר על ה"כשלים" שהובילו לבחירה הזו. הקמפיינים והסקרים וניתוחי הפוסט-מורטם הם נחלתם של אנשי המאקרו, ואני אשת הפרטים הקטנים, שוקדת ללמוד ולהבין את הרווח שבין כל אדם ללבו ומצפונו. גם לא אתייחס לשיטת האלקטורים, שאם הבנתי נכון, מבוססת על חישוב המרחק בין שתי נקודות והגעה מנקודה א' לנקודה ב' בדרך הפתלתלת והסבוכה ביותר האפשרית, שכוללת עצירת ביניים במאדים והחלפת כלי רכב באמצע ממכונית למזחלת רתומה ליחמוסים שיכורים.

עוד חשוב לי לומר – לא אדבר כאן על הילארי קלינטון ומה שהיא עשתה נכון או לא נכון. אין לי שיג ושיח עם האנשים שהשוו בין קלינטון לטראמפ באמירות רדודות כגון "שניהם גרועים באותה מידה". לא, תוקף מיני סדרתי ושונא נשים, שחורים ולהט"בים לא "גרוע באותה מידה" כמו מישהי שחשודה בשחיתות שלטונית, או לא לגמרי יודעת איך למחוק אי-מיילים, או פשוט לא באה לכם טוב בעין. ואם אתם לא מסכימים, עשו טובה ואל תטרחו לומר לי זאת.

מה כן אומר?

אומר שאני כועסת. נורא. רותחת. אתמול, כשעוד לא חלפו 24 שעות מבחירתו של התפוז המיזוגני, החלו להצטבר עוד ועוד עדויות ברשתות חברתיות ובערוצי החדשות על גילויי גזענות, ועל הטרדות ותקיפות על רקע גזעני ומיני. חובבי טראמפ חגגו את ניצחונו בהשמעת איומים ובמעשי בריונות. אפילו בפתית הגלובלי שהוא מדינת ישראל לא חמקנו מהתגובה המכוערת הזו. ידידות וחברות שלי סיפרו, בזו אחר זו, בעלבון, ברוגז, על גברים שהרשו לעצמם לספר יותר בדיחות שוביניסטיות מבחילות, שהרשו לעצמם לשלוח ידיים ולגעת בהן בניגוד לרצונן, בלוויית אמירות בסגנון "אם לטראמפ מותר, אז גם לי".

וזו, חברות וחברים שלי, הבעיה בבחירת תפוז קפריזי שמואשם באונס ובתקיפה מינית של נשים רבות, ואפילו מתרברב בכיבושיו והטרדותיו ורואה בהם הישג. כשאיש כזה נבחר לנשיא, זו לא נורמליזציה של תרבות האונס – זו הענקת פרס לתרבות הזו. הפרס הכי גדול שיכול להיות.

אז כן, אני כועסת. כועסת בשם האמריקאית המוסלמית שהותקפה בצורה מכוערת על ידי שכניה. בשם האישה האפרו-אמריקאית שחבורת גברים קראה לעברה בתחנת הדלק שבקרוב יחסלו אותה. בשם אלה שראו, בעיניים מזועזעות, את האנשים שהניפו דגלים עם צלבי קרס בגאווה מעל בתיהם, כי הקו-קלאס-קלאן הם מהתומכים הגדולים ביותר של טראמפ. כועסת בשם כל מי שמוותרת, בדקות אלה ממש, על הניסיון להגיש תלונה על תקיפה מינית. מה הטעם?

נשמעו אתמול קולות בנוסח "זה לא סוף העולם, תפסיקו להגזים" מחד, ו"תנו לו סיכוי, בסוף יתברר שהוא נשיא ממש טוב לישראל או אפילו לעולם כולו" מאידך. במלוא הכנות? זה לא מעניין אותי. גם אם יתברר שארבע שנות כהונתו של התפוז המטרידן הסדרתי, אם יגיע לסוף הקדנציה, חלפו בלי נזק מיוחד ליחסי החוץ של ארה"ב או לכלכלה הגלובלית, וגם אם יתברר שהאיש הוא למעשה גאון במסווה מאוד מאוד מאוד מאוד כבד ויהיה לאחד הנשיאים הטובים בהיסטוריה של ארה"ב, הנזק כבר נעשה. אני לא מתכוונת ל"נעשה" בלשון עבר: הנזק נעשה וממשיך להיעשות בימים אלה ממש.

לכן אני כועסת. לא כי אני לא מאמינה שיכול להיות טוב, אלא כי מותר לנו להתרעם כשפוגעים בנו, ובשם חתול התקרה הטוב והמיטיב – אתמול חלקה לנו ארצות הברית סטירה מצלצלת, על לא עוול בכפינו, ואני כועסת. רותחת. ואני עומדת על זכותי לכעוס.

נראה לי שמרוב ניסיון לעשות מה שנכון לפי הסקרים, או מה שיביא תועלת אסטרטגית, ולחשוב קדימה, שכחנו קצת שמותר לנו גם להרגיש את מה שאנחנו מרגישות. מאז ומתמיד האמנתי בגישה של "וגם", לא "או". לכל מי שאמרו לי "חשוב לעשות ולא לקטר", הייתי אומרת "למה? אני מקטרת, וגם עושה". נכון, עשייה רבה עוד לפנינו. הסופרג'יסטיות לא ויתרו וגם אנחנו לא נוותר. אבל אין להכחיש שחטפנו סנוקרת-אדירים. למה לנסות ולהעמיד פנים שלא כואב לנו? אנחנו לא עשויות מאבן. תקרת הזכוכית נראית עבה וכבדה ובלתי אפשרית יותר מתמיד, ואם את לא גבר לבן, הסביבה שלך הפכה לעוינת ומפחידה עוד יותר מקודם.

אז כן, לכעוס. לרתוח, להתרגז. אם מישהו שולח אליך ידיים או משמיע בדיחה שהופכת את הסביבה שלך למאיימת, לכעוס. ולומר במשנה תוקף שזה לא מקובל עליך. ולצעוק. ולהיות לא נחמדה. כי אם נחמדות וחיוכים ודרך ארץ היו מקדמים שוויון בין המינים, הייתה לנו כבר אישה נשיאה בבית הלבן. אז תכעסי. וכשיגידו "אבל למה את לא מחייכת?" או "אבל למה את כועסת?", השיבי "כי פגעו בי, וזה כואב לי. ואני לא מוכנה שיפגעו בי יותר. אז אני כועסת". ואם צריך, קומי וצאי. לכי מהסיטואציה שמכאיבה לך ופוגעת בך.

ואתם, אחי הגברים: לא אגיד לכם איך להתנהג ומה לעשות. אומר רק זאת – מי שמקבל את האידיאל שלו לגבריות מטראמפ, כלומר משקרן כפייתי עם שיקול דעת ומצפן מוסרי של ערימת אשפה, לא ראוי לכבוד. מי שמשתמש בטראמפ כתירוץ למעשים שהוא יודע היטב שאינם מוסריים ואינם ראויים, מוותר על מצפונו וראוי לכל גינוי וכל ביקורת. ראיתם מישהו מתקרב למישהי, גורם לה אי נוחות, כופה את עצמו עליה? זה הזמן שלכם לכעוס. לכעוס, כי מוציאים את דיבתכם רעה. לכעוס, כי כל אחד שעושה מעשים כאלה הופך את המרחב הציבורי של כולנו למפחיד ומאיים לנשים ולמתסכל ומקומם לגברים. אני מאמינה שרוב הגברים לא רוצים שיפחדו מהם ויכעסו עליהם. אולי אני נאיבית. אבל היום, יותר מתמיד, אנחנו זקוקות לבני ברית. לא כאלה שיגידו לנו "אבל למה נשים לא עושות כך וכך" – אלא כאלה שישאלו את עצמם מה הם יכולים לעשות בשביל לעזור. הגנו עלינו. הגנו על שמכם הטוב. נהגו כבני אדם הגונים.

מילה אחרונה: בימים האלה אי אפשר שלא לחשוב על הדור הבא, ועל העולם שאנחנו משאירים להם. יש לי שלוש אחייניות ושני אחיינים, והם ילדים נפלאים. כשיהיו בוגרים מספיק, אומר להם שבסופו של דבר, הם לא יכולים לשלוט במה שאנשים אחרים עושים. הם יכולים להחליט אך ורק בשביל עצמם. מצד אחד, זו תחושה מאוד מקטינה וקל להגיע לייאוש ולחוסר אונים כשמבינים זאת. מצד שני – גם אנחנו, כל אחד מאיתנו, הוא חלק מהעולם, ושינוי של עצמנו הוא גם שינוי של העולם הזה. אנחנו, ורק אנחנו, נחליט מי אנחנו וניתן לעצמנו דין וחשבון.

נכון, היינו שמחות ושמחים יותר אם העולם היה משקף את מה שאנחנו מאמינים שהוא נכון וצודק. אבל למרבה הצער, זה לא תמיד נכון. ובתקופות כמו היום, כשזה לא נכון בצורה צורמת וכואבת כל כך, זה הזמן לחשוב עם עצמנו על העקרונות שלנו. לדעת מה ההבדל בין אמת לשקר, בין נכון ללא נכון. לדעת לכבד את האחר/ת. לדעת שכל בני ובנות האדם שווים. לדעת שמגיע לנו יחס מכבד וראוי מכל אחד – כל אחד! – לא משנה אם זה ילד בכיתה או זר ברחוב או נשיא ארה"ב. לדעת שמה שפופולרי הוא לא בהכרח מה שטוב. לדעת שגם אם יש המון אנשים בעולם שמתנהגים כמו טיפשים מטופשים, חסרי כבוד לאמת ולעובדות וחסרי התחשבות כלפי אחרים, זה לא הופך את ההתנהגות שלהם לנכונה וצודקת וראויה לחיקוי.

וגם, מותר ורצוי לכעוס. כי העולם החרא הזה הפך לעוד יותר חרא; כי הלחיים שלנו עדיין בוערות מהסטירה של אתמול; וכי הכעס הוא הניצוץ שייתן לידיים שלנו את הכוח לשנות.

כן.

לכל אחת יש רגע כזה. למעשה, יש לנו כמה וכמה רגעים כאלה, אבל יש את הרגע ההוא המיוחד, שיכול להיות לא הכי נורא ולא הכי מכאיב שהיה אי פעם, אבל זה שנחקק ונצרב בלב ובנפש – הרגע שבו הבנו שהגוף שלנו חסר גבולות. קניין הציבור. כמאמר המשוררת, "יד כל במנוחה תמשש".

ומעשה שהיה כך היה. לפני שנים רבות למדתי במוסד אמנותי ששמו מתחרז עם "כמה רע אובסקורה". האגדה מספרת שבאחד מבנייני המוסד הלזה, עוברים ושבים שאיתרע מזלם עוד מתכסים פה ושם בנצנצים שהפרחתי בשפע כחלק ממיצג הסיום שלי. אבל זה סיפור אחר, ויסופר בפעם אחרת. על כל פנים: ידיד אחד חביב היה לי שם, איש נעים הליכות, רהוט בדיבורו ומסביר פנים. לעיתים ישבנו זה לצד זו בשיעורים, החלפנו רכילות על מורה כלשהו/י שניהל/ה רומן עם תלמיד/ה כלשהו/י, השווינו כאבי בטן בעקבות אכילת כריכים מהמזנון העבש המקומי וכן הלאה. בקיצור, הווי בית ספר לאמנות כהלכתו.

יום אחד הגעתי אל המוסד המהולל, תיקי על גבי וחיוך על שפתיי, כמה דקות לפני תחילת השיעור. מחוץ לכיתה הבחנתי בידידי נעים ההליכות, וניגשתי אליו לברכו בשלום ולהחליף כמה מילים, כהרגלנו. עודי עומדת לידו, לקח האיש צעד קדימה, הרים את שתי ידיו, חפן בהן את שני שדיי ומיששם להנאתו. אני אומרת "להנאתו", כי למיטב זכרוני וידיעתי, לא היה האיש כירורג שד מומחה. וגם לו היה כירורג שד מומחה, לא הייתי הפציינטית שלו. וגם לו היה כירורג שד מומחה והייתי הפציינטית שלו, לא היינו נמצאים בעיצומה של בדיקה לגילוי מקדים של סרטן השד באמצע קליניקה מסודרת. עמדנו באמצע קבוצה של תלמידים כמותנו, והאיש הזה – הידיד הנחמד, המנומס, נעים ההליכות, שאין ביני לבינו שום קשר אינטימי ומעולם לא דובר או אפילו נרמז בכיוונו של קשר כזה – פשוט חפן את הציצים שלי, באותה פשטות ומחווה אגבית, כמעט היסח הדעת, שאנשים נוקטים כדי להעביר לך את המלחייה בזמן הסעודה.

כל העניין לקח שניות בודדות בלבד, ואחרי שהצלחתי להתעשת, לקחתי צעד אחורה, ניערתי מעלי את ידיו של האיש נעים ההליכות ושאלתי מה הוא עושה, בדיוק. "סתם", השיב האיש, "בצחוק. אל תקחי ללב כל שטות".

הבלגתי. הייתי צעירה, הייתי מבולבלת, לא הייתי חסונה בדעותיי כפי שאני היום, והבלגתי. איפה נמצא האיש היום ומה מעשיו, איני יודעת. האם הוא מצטער על כך שהטריד אותי מינית, האם הוא בכלל זוכר את האינצידנט ההוא, האם הוא נוהג למשש את שדיהן של נשים בדרך קבע – גם זאת לא אדע. אני זוכרת רק את ההלם שהתגנב אט-אט ללבי עד שהכריעני, וגרם לי לשפשף את עצמי בסבון קצת יותר חזק במקלחת באותו הערב. גם אנשים נחמדים ורהוטים וידידותיים אינם בטוחים, אמר לי הסבון. גם הם, בני הברית לכאורה, לא מכבדים את גבולות גופך. גורי לך.

אז זה היה הרגע שלי. היו עוד רגעים. הרגע שבו בן עשרה כלשהו חפן את שדי ברחוב תוך כדי הליכה, והתרחק בצחקוקים. הרגע שבו זקן חובש כיפה אונן מולי באוטובוס, והייתי חסרת אונים כי אני לא נוהגת לצעוק בקול על זקנים באוטובוסים, או בכלל. כל הנשענים, המתחככים, המעבירים-יד-בטעות למיניהם, וכמה כאלה היו. וכמובן, את המקרה ההוא, שהס מלהזכיר, כי אמנם אני גלויה וכנה מאוד, אבל יש דברים שאפילו לי קשה לדבר עליהם על כורסת הפסיכולוגית, לא כל שכן בבלוג הפתוח לעיני כל. אם לצטט אותה, "לפחות את כבר לא מפחדת ממנו. וגם זה טוב". צודקת.

אתמול פורסם כי מועמד הרפובליקנים לנשיאות ארה"ב, דונלד טארמפ, הוקלט באומרו כי הוא אדם עשיר ומפורסם, ובתוקף היותו עשיר ומפורסם, מותר לו לחפון לנשים את הכוס. מיד פרצה מהומה, אפילו בקרב תומכיו לכאורה של האיש. חלק מהרפובליקנים המזועזעים מיהרו להכריז: "אני מכבד את אשתי, את אמי ואת בתי! אבוי לאוזניים שכך שומעות!" רוצה לומר: אלא אם האישה הזו היא איכשהו רכושי או קנייני או חלק ממשק ביתי, איש לא יניח יד על הכוס שלה אלא אם ארשה זאת!" ברם, אפילו הצביעות הרפובליקנית היא לא מה שמרגיז אותי. אותם גדולים וחכמים בחרו להם גוש חרא רוטט בתור מועמד לנשיאות, אל נא יתפלאו כי הוא מדיף צחנה. ואל נא ינהגו כאילו גילו רק בשנייה זו ממש שמדובר בגוש חרא, כי כמה זבובים התיישבו עליו. זה אפילו לא מרגיז אותי ברמה העקרונית, הצביעות הזו.

מה שמטריד אותי הוא אותם גברים רהוטים, נעימי הליכות, חביבים וידידותיים שכמו בכל פעם שפורצת מהומה כזו, טורחים ומזכירים לפמיניסטיות שכמותי כי הן עושות את הפמיניזם שלהן לא נכון. אתן מכירות אותם: אלה שמסגבירים לכן במלוא הנימוס כי אלה הן זוטות, הדברים האלה שמשמיע טראמפ. מוטב כי תעסוקנה בדברים מהותיים יותר, כמו המאבק על מתן שכר שווה לנשים. ואם תשאלנה – מתי כבודו נלחם לאחרונה על השוואת תנאי השכר של נשים? – ישיב הלה, "את זה את צריכה לעשות, לא אני!". כי אנחנו הפמיניסטיות, ואנחנו צריכות לפמנסט, אבל בצורה הנכונה. ורק הוא יודע לומר לנו מה הצורה הנכונה. הבנתן?

עד כמה שמרתיח לקבל נזיפות כאלה מגבר שאין לו מושג ירוק מה פשר להיות בפחד מתמיד מפני הטרדות ותקיפות, אנסה להסביר זאת מבלי לכעוס. דמיינו לכם מחרוזת, חוט שעליו מושחלים חרוזים חרוזים. חלקם קטנים יותר וחלקם גדולים יותר. צבעים שונים, גדלים שונים, משקלים שונים, וכולם מושחלים להם על אותו חוט.

עד כאן אתם איתי? צחי, גם אתה? צחי? תניח בבקשה את הסלולרי, צחי. כן, אני יודעת שיש שם תמונות של מישהי בעירום וזו לא אשמתך שהפיצו את זה ברשת ובכלל מה היא חשבה לעצמה שהצטלמה ככה. תניח אותו בצד. הנחת? יופי.

החוט הזה, חוט השני שמחבר בין כל החרוזים, הוא מה שנרעד ונמשך ומאיים לחנוק אותנו בכל פעם שקורה דבר כזה. אמירות מטומטמות של טראמפ, אמירות מטומטמות של ברק ונתניהו. הושטת יד לשדיה של אישה זרה, הושטת יד לשדיה של מישהי שחשבה שאתה ידיד. הבדיחות המיזוגניות. האמירה ש"ככה זה גברים". האונס בחדר השינה שלך, שפעם היה מקום בטוח. התקיפה המינית בבית הספר, שהושתקה כי הילד "בן טובים" ולא רוצים "להרוס לו את העתיד". ועוד בדיחה. ועוד זלזול. ועוד שכר נמוך. ועוד מבט משפיל. ועוד ביקורת על הגוף, ועל הלבוש, ועל השיער. ועוד הרחקה לחלק האחורי של האוטובוס. ועוד הורדה מהבמה והשפלה של זמרת. של חיילת. של קשישה באוטובוס. של מישהי, לא חשוב מי. עוד חרוז ועוד חרוז ועוד חרוז, עד שאנחנו נחנקות וזועקות לאוויר –

ואז, במנוחה, יגיד לנו המסגביר, "על זה את עושה עניין? החרוז הקטנטן הזה? יש חרוזים הרבה יותר גדולים בעולם!"

ואת, מה תוכלי לעשות, מלבד להטיח דג טרוטה בפרצופו נעים ההליכות? לכי תסבירי לו שצדו האחד של החוט הזה בדיבורים, וצדו השני במעשים. לכי תסבירי לו שככל שאנשים שומעים יותר ש"נשים הן ככה וככה ורוצות ככה וככה ואפשר לעשות להן ככה וככה", כך הם נוחים יותר להאמין שזה נכון ולבצע את המעשים שעליהם דובר. לכי תסבירי לו שאת רוצה להילחם בכל הגילויים של האלימות הזו, מקטן ועד גדול, כי כולם שזורים באותו חוט שסופו הבלתי נמנע פגיעה בגופך ובנפשך. אבל באותו רגע האיש ממאן לשמוע, כי את כאמור לא יודעת "איך עושות פמיניזם". אולי אפילו יגיד האיש, אתן הפמיניסטיות, כל כך נוחות ומהירות לכעוס. לו רק הייתן מסבירות פנים. מושיטות יד לשלום, אולי אפילו יד שאוחזת בפרח. אומרות את שיש לכן לומר בנועם, לא בתוקף ולא ברוגז. אי אפשר להגיד לכן שום דבר. הרסתן את הרומנטיקה. זהו, אין יותר יחסים בין המינים? איך גבר אמור לדעת איך לחזר? מתי נוכחותו רצויה? מתי לגעת בה?

ובכן, תתפלאו, אבל רובנו אוהבות מגע ונהנות מאוד ממין, רק שאנחנו רוצות שהמגע הזה יבוא ממישהו שרצוי לנו, ובזמן שרצוי לנו, ולא, נניח, מזר גמור ברחוב או אדם מוכר שאין אנו חושקות בו. אהה, כמה קשה ובלתי פציחה החידה הזו, "מתי אפשר לגעת בנו ומתי לא"! כמה דורי-דורות של גברים נתייסרו בה!

הנה רעיון: מה דעתכם, למשל, לשאול? אז מה, ישיב הגבר נעים ההליכות הנדהם, אני לא אמור להסיק שאישה רוצה שאגע בה אם היא מתלבשת בצורה מסוימת? או אם אני, למשל, עשיר ומפורסם? או סתם מישהו שהולך ברחוב? ברצינות, כאילו, אני אמור לחכות עד שאישה תאמר לי במפורש "גע בי"?

…

חכו, שנייה….

…

תכף זה מגיע…

…

 

 

בשבוע שעבר רעש העולם, ובצדק רב, למראה תמונה של שוטרים צרפתים המכריחים אישה להסיר את בגדיה בחוף הים בניס. האישה, מוסלמית, לבשה "בורקיני" – בגד ים המכסה חלק גדול מהגוף, כולל הראש, ומשאיר פנים גלויות. הדבר נוגד את רוח החופש והחילוניות של צרפת, הסבירו השלטונות את המעשה. "לא ניתן שבחופינו יכריחו נשים להתלבש בניגוד לרצונן!" על כן, כמובן, נפשיט אותן בניגוד לרצונן.

רבות וטובות כבר כתבו על הצביעות שבעניין. התרבות החילונית כופה על נשים סטנדרטים בלתי אפשריים ולא הוגנים של חשיפה ומשתמשת בגופן כמטבע עובר לסוחר, אביזר קישוט, כלי לעשיית כסף ואובייקט מיני – והתרבות הדתית כופה על נשים סטנדרטים בלתי אפשריים ולא הוגנים של הסתרה ומשתמשת בגופן כמטבע עובר לסוחר, אביזר קישוט (דברים המרחיבים דעתו של אדם, זוכרותים? "אישה נאה וכלים נאים"?), כלי לעשיית כסף (נדוניה) ואובייקט מיני. כי מי שצריך לכסות את כל גופה של אישה כדי שלא יתחרמן ממרפק חשוף, הוא אדם שמתייחס לאישה כאל אובייקט מיני ולא כאל אדם שווה זכויות ובעל כוח רצון משלו.

כאמור, על כל אלה כבר נשפכו תילי-תילים של מילים. אז מה אני, הקטנה והשמנמנה, רוצה להוסיף?

אני רוצה לספר לכם סיפור קטן.

לפני כחודשיים התחלתי קורס שחייה, במקום מכובד ורציני לכל הדעות. במשך שנים ארוכות נמנעתי משחייה, אחד מסוגי הספורט הטובים ביותר לאנשים עם בעיות מפרקים וגב, כמוני, משום שהתרבות החילונית הנאורה שלי סיפרה לי השכם והערב כי רק נשים שנראות כמו ג'יזל בונדשיין ראויות להתקרב למקווי מים גדולים לבושות בבגד ים. על כן הגעתי לשיעורים חמושה ב"שמנקיני": בגד ים שלם, כמובן, עם חלק עליון שלוקח זוג ציצים רגילים לגמרי והופך אותם לזוג פיתות מעוכות עם שפיץ מוזר, כדי שאף אחד לא יחשוד שיש גם פטמות בכל הסיפור הזה, וחלק תחתון עם חצאית קטנה שמסתירה דברים שמהווים סכנה לציבור כמו צלוליט בירכיים ובישבן.

בשיעור השני או השלישי, כבר איני זוכרת, אני ואישה נוספת מהקורס עסקנו בהורדת בגדים לכדי בגד ים כדי להיכנס לבריכה ולהתחיל את השיעור. בעודנו מסתדרות לנו, עמד תלמיד אחר בקורס – גבר מזדקן וכרסתן, שלצורך העניין נקרא לו "אשמאיזקן" – ובהה בנו. הוא כבר היה בבגד ים ולמעשה לא היתה כל סיבה שלא ייכנס לבריכה ויתחיל בחימום. במקום זאת, אשמאיזקן בהה בשתינו, ואז קרא בקול ובעונג בלתי מוסתר: "או! כאלה נשים אני אוהב! רק רואות אותי וישר מתפשטות!"

כמה שיעורים ושלל בדיחות שוביניסטיות אחר כך, עזבתי את הקבוצה הזו ועברתי לקבוצה אחרת כדי לסיים את הקורס. בקבוצה הנוכחית יש ארבעה גברים צעירים שאפילו אחד מהם לא השמיע הערות שוביניסטיות או סקסיסטיות לכיווני, ללמדנו שיש דבר כזה, שיעור שחייה ללא הערות סקסיסטיות. אבל זה לא העניין המרכזי כרגע.

הנקודה שלי היא אחרת: אני לא קונה לרגע את הטענה שהלבשת הנשים, או הפשטת הנשים, היא חלק ממלחמת תרבות על עקרונות ואידאלים נשגבים. אפילו לא לרגע. לא קונה את הטענות של המצקצקים בלשונם והמנידים בראשם, שמדברים על כמה שזה נורא, "מה שהם עושים לנשים שלהם", ולא רואים את החטוטרת שעל גבם (או הקורה שבין עיניהם, אם תרצו), בזמן שהם עושים בדיוק את אותו הדבר לנשים "שלהם". כלומר, מתייחסים לנשים כאל "משהו" שצריך להלביש, או להפשיט, בהתאם לנסיבות, ולא כאל אנשים שיכולות להחליט בעצמן מה הן רוצות ללבוש ואיך הן רוצות להיראות, לכל הרוחות.

כלומר, זה לא שאני לא מסכימה אתכם. זה כואב לראות אישה נמכרת מאביה לבעלה כמו חפץ, נורא לראות שמלבישים אותה בשכבות של בד אטום מכף רגל ועד קצה אף, שלא יראו חלילה שמץ כתף או קרסול או פרצוף, כואב לראות אותה מורחקת מחברותיה ונבחנת על ידי קבוצת גברים מזוקנים שדנים בשיא הרצינות בשאלה כמה שווים הבתולים שלה לגבר שקנה אותה, כואב לראות אותה לא פוצה פה ולא מוציאה הגה בזמן שהיא מועברת מיד ליד, כי מה שהיא רוצה בכלל לא עולה לדיון ואין לו מקום בסחר-מכר הזה.

וכל זה רק בחתונה יהודית אורתודוכסית.

לא, לא לזה אני מכוונת. הנקודה שלי היא שיש דברים כל כך הרבה יותר חשובים ודחופים להילחם עליהם, כך שההתמקדות בבורקיני היא תירוץ לא להיכנס בעובי הקורה של הבעיות האמיתיות. הבורקיני, בפראפראזה על סמואל ג'ונסון, הוא מפלטם של מוגי הלב שלא מוכנים להשקיע את מה שנדרש כדי להילחם באמת על זכויותיהן של נשים. מי שזועק זעקות שבר על זכויותיהן של נשים כשהוא רואה אישה בבורקיני אבל לא שם זין סגול* על נשים במעגל הזנות, נשים שמופלות לרעה בשוק העבודה, נשים שמורחקות מהזירה הציבורית ומתפקידי ניהול, נשים שמושתקות כי קולן ערווה ומכוסות בשלטי חוצות ובמדיה כי גופן תועבה, נשים שעגונות לבעליהן המזניחים והנוטשים, נשים שמוכות, נאנסות ונרצחות על ידי בני זוגן, אבותיהן, דודיהן ואחיהן, נשים שמוטרדות מינית ונאנסות על ידי שוטרים שאמורים לגונן עליהן, נשים שאברי המין שלהן נכרתים בתהליך ברברי כדי לדכא את מיניותן ולהטיל בהן מום לכל החיים**, נשים שנסחרות בין מדינות כשפחות מין, נשים שנמכרות לנישואין כשעוד לא הגיעו אפילו לגיל 10, או סתם נשים שממושטרות מרגע לידתן להאמין שהן שמנות/שעירות/גדולות או קטנות מדי/לא מטופחות מספיק, ושמותר להן לחשוף כמה שיותר מהציצים בשביל הגברים שמסתכלים אבל אוי ואבוי אם יחלצו שד כדי להניק את תינוקן…

…הוא בדיוק מי שעומד ליד הבריכה, מתבונן בנשים בבגדי הים, וצועק בקול "או! כאלה נשים אני אוהב!"

ואחת היא אם הנשים האלה לבושות בביקיני, בבורקה, מסתובבות בעירום מלא או מרוחות בחמאת בוטנים.

כל עוד אתם משוכנעים שהביטוי העליון לניצחון במלחמת התרבות הוא "איך אנחנו מרשים לנשים שלנו להתלבש", קחו מצידי את כל האידאלים הצבועים שלכם ודחפו אותם לתחת. ולפני שאתם מעזים להעביר ביקורת על מה שאני כן או לא לובשת – לכו לשוק, קנו לכם דג גדול, למשל טרוטה, והרביצו לעצמכם חזור והרבץ עד שייכנס קצת שכל לקודקודכם ותבינו שכדי לכבד את זכויותיהן של נשים, צריך להתחשב ב – נו, איך קוראים לזה – דעתן. כי את הדעות שלכם לגבי מה שצריך להיות מותר ואסור לנו לעשות אנחנו כבר מכירות היטב.

נקודה נוספת למחשבה: השבוע הורדה מהבמה הזמרת חנה גור, באירוע שנערך על חוף הים באשדוד, משום שלבשה חלק עליון של ביקיני ומעליו ז'קט. המורידים מהבמה טענו כי הלבוש של הזמרת פוגע ברגשותיהם של חלק מהצופים, ומשרד התרבות בראשותה של מירי רגב מיהר להודיע כי יוצאו הנחיות מסודרות לגבי קוד לבוש כדי למנוע פגיעה ברגשות של ציבורים מסוימים***.

ובכן, ברכותיי למירי רגב ולאנשי משרדה שהצטרפו אל שורותיהם של אשמאיזקן, שוטרימצרפתים ושאר צבועים, העומדים מהצד ומסתכלים על האישה הערומה/לבושה שלהם, בהתאם לאידיאולוגיה דתית/חילונית שמהווה את התירוץ דו-ז'ור לדיכוי ולהשפלה, וצועקים: "או! כאלה נשים אני אוהב!"

ואם יש למישהו טרוטה פנויה**** לשלוח לשרת התרבות שלנו, הרי זה משובח.

---

 

*או אדום, או כחול, או ורוד עם נצנצים. אני לא שופטת.

** "גם ברית מילה לגברים זה ברברי!" – א. נכון, ו-ב. הנזק הגופני שנגרם עקב כריתת דגדגן, כמו גם המניעים הדכאניים שמאחוריו, לא ממש סימטריים להשפעה של הסרת עורלה. אבל זה לדיון אחר.

*** קוראים לזה "פרדוקס הרגש": ידוע שנשים רגישות ורגשניות מדי, לכן לא צריך להתחשב ברגשותיהן. 

**** אם תצליחו למצוא טרוטה בשם "אייל גולן" שיש לה עבר של שידול קטינות לזנות, עוד יותר טוב.

היום התפרסם כי רבה של העיר רמת גן, יעקב אריאל, החרה-החזיק אחרי הרב לווינשטיין שדיבר על הומואים כ"סוטים", וקבע כי הומואים הם "נכים שסובלים מבעיה אמיתית שאותה יש לפתור באמצעות טיפולים נפשיים ותרופתיים".

ובכן.

הייתי יכולה לומר שרב של עיר מקבל את משכורתו מהציבור, ואין אני רוצה לשלם משכורת לאדם המחזיק בדעות כאלה. לחלופין, אם אפשר לקבל משכורת על קביעת אבחנה פסיכיאטרית ללא כל הכשרה מקצועית, אני מבקשת לקבוע שכל החרדים חולים בתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח וסובלים מקומפונופוביה* חריפה. איפה המשכורת שלי?

הייתי יכולה לומר חד משמעית שהומוסקסואליות אינה מחלה, ולו היה לכבוד הרב מעט ידע בתחומים שהוא מתיימר להבין בהם, כמו למשל רפואה, מגדר, פסיכולוגיה, זואולוגיה, ביולוגיה, פרמקולוגיה ועוד – הוא היה יודע שדבריו הם הבלים מוחלטים. הומוסקסואליות קיימת "בטבע", דהיינו אצל בעלי חיים שאינם בני אדם, בשפע רב, כך שלא ניתן לטעון שזה לא טבעי, לא נורמלי או דורש טיפול.

הייתי יכולה לומר שהמושג החמקמק הזה – "נורמטיבי" – לא ממש מחזיק מים כאן, כי העולם הנאור פועל יותר ויותר בהנחיית השכל הישר ומאפשר נישואים של בני זוג מאותו המין. מחקרים חוזרים ונשנים מצאו כי ילדים למשפחות של הומוסקסואלים ולסביות הם בריאים נפשית לא פחות, ואולי אף יותר, מילדים במשפחות הטרוסקסואליות. ההגדרה של הנורמטיבי הולכת ומשתנה, וטוב שכך. ומלבד זאת, אין דין "לא נורמטיבי" כדין "פסול". יש אנשים שאוהבים וופלות בטעם לימון, שזה לא רק לא נורמטיבי אלא גם מעורר חלחלה. שמעתם אותי קוראת להם "סוטים"? אני מכבדת את זכותם לאכול בפלימון**.

הייתי יכולה לדבר על כך שאנו מכבדות ומכבדים את זכותו של האיש להיות דתי, ולא אוסרים עליו ללכת ברחוב בגלל אורח חייו המסוים הזה ולהפגין את סממניו הדתיים בפרהסיה (כן, כולל הצפירה המחורבנת בכניסת השבת בפתח שמיקווה) – על כן אנחנו מצפות ומצפים ממנו לאותו יחס מכבד לאורח חיים שונה משלו, בכלל זה נטייה מינית שונה, גם אם זה אומר ללבוש נוצות ורודות ברחוב. תכף גם תגידו שציפורי פלמינגו זה לא טבעי.

אבל יודעות ויודעים מה? הדיון הזה נמאס עלי, ולו מסיבה אחת פשוטה: אדם שרואה עצמו כנעלה על אחרים, או שרואה אחרים כנחותים ממנו, רק משום שהם לא חושבים ב-100% כמותו, אינו ראוי למאמץ שלי לנהל דיון בגובה העיניים. לא אכפת לי במי או במה הוא מאמין. זה רלוונטי לו, לא לי. החוקים שהוא כפה על עצמו בשם ישות עליונה כביכול אינם מחייבים אותי. וחשוב לזכור זאת, בדיוק כפי שחשוב לזכור מה הערך העליון בעינינו, והוא השוויון בין כל בני האדם באשר הם. איני מסכימה עם דברי הרב, אבל שלא כמוהו, חוסר ההסכמה שלי לא גורם לי לרצות לשלול ממנו זכויות אדם בסיסיות או להסית נגדו (שירה בנקי נרצחה על בסיס טירוף דתי. לא שכחנו ולא נשכח).

לא שזה משנה, כי סביר שכבוד הרב לא היה טורח כלל להתייחס לדברי. הבעיה אצלי כפולה ומכופלת: לא רק שאני חילונית, ולא רק שאני ביסקסואלית, אני – בעוונותי – אישה. כלומר, שייכת לאותו פלח זניח של 50% מהאוכלוסייה שממילא נחשב לנחות בעיני הרב וצאן מרעיתו. ובבקשה, אל תספרו לי על "כבודה בת מלך פנימה". אני שונאת לעבור דירה. ולאבא שלי קוראים ואן-דר-אבא, לא מלך.

אז בשביל מה להתרתח ולנסות להעלות טיעונים לוגיים, או הומניים, או רפואיים, מול מישהו ש: א. מדבר על דברים שאין לו מושג בהם, ב. לא רואה את בני (ובעיקר בנות) השיח שלו ממטר, ו- ג. משוכנע שאלוהים זורח לו מהתחת?

בדיוק. שימשיך הרב לפטפט, וינעם לו. ושיהיה לנו מצעד שמח ובטוח בירושלים ביום חמישי.

---

* קומפונופוביה היא פחד מכפתורים. אני לא באמת חושבת שחרדים לוקים בדברים הללו, אני פשוט אוהבת לומר "קומפונופוביה".

** רק שאם אפשר, שיעשו את זה בתוך הבית ולא ברחוב, כי ילדים קטנים עלולים לראות ולהתפתות לחשוב שבפלימון זה אכיל. חשבו על נפשם הרכה של הילדים!