תארו לעצמכן שאתן יושבות עם קבוצת חברות בבר. החברה היושבת מימינך מזמינה לעצמה מוחיטו, ואומרת לך: "זה הקוקטייל המוצלח בתבל! מתקתק ורענן, כדאי לך לנסות!" את משיבה לה במבוכה: "אבל אני לא אוהבת נענע, ויש בזה נענע. נענע עושה לי בחילה". – "את לא מבינה שום דבר", נוזפת בך החברה, "אין לך טעם!"
החברה שמשמאלך אומרת: "אל תקשיבי לה. יין אדום טוב, זה הדבר. נסי את המרלו סוביניון – הוא עשיר בטעמים, מחמם את הלב ואת הנפש". – "אבל אני לא אוהבת יין יבש", את משיבה, "זה פשוט לא טעים לי". – "אוף איתך", מתרגזת החברה, "איך אפשר לומר לא ליין טוב? הוא ממש מושלם, בציר משובח והכל!"
הברמנית מתערבת ואומרת: "חברות, למה לריב? הנה יש לנו כאן 'קוקטייל הבית', שעשוי משילוב של רום, וודקה, מיץ חרובים, סירופ ערדליים ומלח ים אטלנטי. זה מעולה! כדאי לכן לנסות, ברגע שתטעמו, שוב לא תרצו אף משקה אחר לעולם!"
הבנתן שזו מטאפורה למשהו, נכון? יופי.
לפני כמה ימים כתבתי דבר בדיחה טיפשי בפייסבוק, שעסק בתכונה המעצבנת של תחתוניות להידבק לעצמן הרבה יותר טוב משהן נדבקות לתחתונים. לא הוספתי את התכונה העוד יותר מעצבנת שלהן להידבק לפעמים לשיער הערווה, אבל אולי הייתי צריכה לציין זאת כי זה ממש לא נעים, לנתק תחתונית מהערווה כשהיא מקופלת. כלומר התחתונית מקופלת, לא הערווה.
"ואנדר", אתן נאנחות, "מה עניין ערווה מקופלת לקוקטיילים?"
ובכן, בתגובה לדבר הבדיחה הטיפשי שלי התפתחה שיחה מהסוג שהייתי שמחה אם היתה נפוצה יותר. נשים שונות מבין חברותיי החלו לחלוק חוויות ועצות שנוגעות להגיינה נשית. חלק אמרו שהן מעדיפות להשתמש בתחתוניות ותחבושות רב-פעמיות. חלק אמרו שאין להן בכלל צורך בתחתוניות, והוסיפו שפעמים רבות גורמים לנשים להרגיש שהן מלוכלכות למרות שאין זה נכון כלל ועיקר, והשימוש בתחתוניות מיותר מבחינתן. אחרות השיבו שזה לא עניין של לכלוך אלא של נוחות, בפרט כשיש כל כך הרבה נשים שסובלות מדליפת שתן, או שפשוט לא אוהבות את התחושה של תחתונים רטובים מהפרשות נרתיקיות.
פעם בשבועיים-שלושה אני רואה ברשת חברתית כזו או אחרת מישהי כותבת על גילוי של פריט כלשהו שקשור לווסת או לאנטומיה נשית, ששינה את חייה והיא ממליצה עליו בכל פה לנשים אחרות. פעם מדובר בגביעונית (mooncup) לשימוש במחזור, פעם בתחתונים סופגים שעשויים מחומר מיוחד, פעם במגנט שמתחבר לתחתונים והוא שואב את כאבי המחזור או משהו דומה, ופעם בטיפול כמו דיקור או קריסטלים או ארומתרפיה – אבל השורה התחתונה היא שאותן נשים הופכות למסיונריות של השיטה, ומנסות, לעיתים בצורה ממש בוטה ולא נעימה, להוכיח לכל האחרות שהשיטה שלהן היא כל כך מתוחכמת, מופלאה ונכונה – שממש מטופש שהן בוחרות באופציות אחרות.
בקצרה: זה לא עוזר. פעמים רבות זה אפילו מזיק.
בהרחבה: לכל אחת מאיתנו העדפות שונות, רגישויות שונות ובעיות שונות. לחלקנו יתאים מאוד להשתמש בגביעונית, טמפונים וטבעות או התקנים תוך-רחמיים, ולחלקנו יתאים להשתמש בתחבושות, קונדומים ותוספי מגנזיום לפני מחזור. אחד העוולות הקשים והמתסכלים ביותר שאישה אחת יכולה לעשות לאחרת הוא להניח שמה שנכון ומרגיש טוב ונעים לה ולגופה שלה, בהכרח נכון לשאר הנשים. זה נכון, יש קווים אדומים וגבולות קיצוניים שרובנו מעדיפות לא להגיע אליהם. למשל, רובנו לא נבחר בניתוח כריתת רחם כדי להימנע מכאבי מחזור (וטוב שכך, ניתוח כריתת רחם זה עסק מסובך עם השלכות מרחיקות ווסת*). אבל בין לבין האפשרויות הקיצוניות, יש מגוון שלם של אופציות שכל אחת מאיתנו יכולה וצריכה להתנסות בהן לפי רצונה, לערבב ולערבל, ולמצוא את התמהיל המתאים לה ולגופה כמו כפפה לואגינה.
כל זה נאמר כשעדיין לא נכנסתי לנושא העגום והכאוב של מחלות ומצבים שמונעים כל התעסקות באזור הערווה והנרתיק. אחוז לא מבוטל של נשים לא מסוגלות בכלל לשקול את האופציה של טמפון בגלל כאבים במבוא העריה (וסטיבוליטיס/וסטיבולודיניה), וממש כואב לי לראות נשים שצוחקות על נשים אחרות שמעדיפות לא להשתמש בטמפונים. כלומר, גם אם את לא סובלת מהבעיות האלה ופשוט מעדיפה לא להשתמש בטמפון, כמובן שזה לגיטימי, אבל זה כואב שבעתיים להיתקל בלעג וזלזול כשהאפשרות הזו פשוט לא קיימת עבורך. כאב הלב הזה מורגש בכל פעם שאני רואה בפורום סודי הודעה שכותבת מישהי באצבעות רועדות ומבוישות על המקלדת, בנוסח: "תגידו, רק אצלי זה ממש כואב להכניס טמפון?" או "יש פה עוד מישהי שממש סבלה בבדיקת פאפ?" או "זה נורמלי שאני לא מצליחה להחדיר אצבע?"
זה קורה כי עם כל הפמיניזם שבעולם, אנחנו עדיין תוצרים של תרבות שאומרת לנו שאסור לחשוף ואסור לשתף. אנחנו חוששות ומתביישות לדבר על דברים טבעיים לחלוטין, הפנמנו שאנחנו חייבות להסתיר ולהרגיש בושה כשמשהו לא פועל כמו שהוא "אמור" לפעול, ואנחנו מאשימות את עצמנו כשכואב לנו. וכבר כתבתי בעבר על הבעיה שמנציחה את עצמה, כי היות שנשים מתביישות וחוששות ולא מעלות את הבעיות ודורשות פתרונות – רוב הגינקולוגים/ות עדיין לא מספיק מודעים/ות לבעיות האלה, לא מעלים/ות את האופציה של בעיה בעצמם/ן, וגורמים לעוול חמור פי כמה וכמה כשהם טוענים/ות ש"הכל בראש שלך" ו"את רק צריכה ללמוד להרפות".
לא מזמן שוחחתי עם חברה שחוותה בעיה דומה לשלי בתחום של תפקוד מיני וכאבים בנרתיק. התייחסנו לספר הפופולרי "ערות", שמתאר חוויות מיניות של נשים, ואמרנו שאנחנו צריכות לכתוב ספר המשך – "ערות, אבל זה ממש לא עוזר לנו". כל הדברים שנראים לנשים אחרות מובנים מאליהם, כך שאצלן הדיון מתחיל מאיכות יחסי המין, אופי הזוגיות, ביטוי התשוקה וכן הלאה – אצלנו הוא נעצר עוד הרבה קודם. הגן הזה, גן התענוגות הבשריים, נעול בפנינו. לא שביל אליו, לא דרך. או לכל הפחות, גילינו את השביל הזה מאוחר מאוד בחיינו. לחלקנו, אולי אפילו מאוחר מדי.
אולי אני אגואיסטית. אולי כל זה נובע מהתסכול שלי, מהרצון לחזור לאותה אישה צעירה בת 16, 18, 20 שהייתי, ולומר לה: "את לגמרי בסדר. הגוף שלך פשוט בנוי אחרת. את זקוקה לפתרונות אחרים, שהרופאים שלך לא מכירים עדיין, והם מזלזלים בך מתוך בורות. אל תעלבי מאלה שאומרות לך שזה בכלל לא כואב. הן מסיקות שמה שנכון לגוף שלהן, נכון גם לשלך. וזה פשוט לא נכון."
אני לא אומרת לרגע שאסור להמליץ על פתרונות שמצאתן. להפך. אבל יש הבדל בין המלצה לבין הטפה, בין הצעה לבין נזיפה. רצוי בהחלט לומר "מהניסיון האישי שלי…" או "מה שעובד אצלי זה…" ולהניח שהאישה שאליה את מדברת לא טיפשה, ומכירה את הגוף שלה היטב, ויודעת מה עשוי להצליח ומה לא. אם להשתמש לרגע במטאפורת הקוקטיילים מתחילת הפוסט, אל תניחי שאם לך יין אדום יבש ממש טעים, הוא בהכרח חייב להיות טעים לכולן. חלק יעדיפו מרגריטה קפואה, או וויסקי, או קאווה מבעבעת. רק אל תשכחי שיש לא מעט נשים שלא יכולות לשתות אלכוהול בכלל, ויסתפקו במיץ תפוזים. או מים. וגם זה לגיטימי ואין סיבה לבייש אותן בגלל זה.
מילה אחרונה לרעיי הגברים: אם מי מכם הוא בעל רחם ונרתיק, הרי שהפוסט הזה מתייחס גם אליו ואני מקווה שעשוי להועיל. בנוסף, הפוסט בהחלט מתייחס לאלה מכם שהם סיסג'נדרים, כלומר זכרים שמגדירים עצמם כגברים, ורוצים ללמוד עוד על החוויות שלנו, להבין יותר, ולהפסיק עם הנטייה לייחס לגוף הנשי ולתפקודיו צביון מיסטי וקסום (או טמא ואפל). דם הווסת הוא לא נוזל מכושף, והרחם הוא לא קדרה מבעבעת של שיקוי זדוני. ככל שנתייחס לדברים הללו בפשטות ונדבר עליהם ישירות, כך נוכל להביס את המכאוב והבלבול והבושה שנגרמים כתוצאה מהדמוניזציה הזו של מערכת הרבייה. ובסופו של דבר נוכל גם ליהנות יותר מסקס טוב ומאינטימיות בריאה, אז למה לא, בעצם?
אם לעומת זאת אתם משתייכים לסוג הגברים שנעלבים עד עמקי נשמתם כאשר טקסט כלשהו נכתב בלשון נקבה, אני ממש מרחמת עליכם. רק הבוקר קראתי פוסט של חברת פייסבוק שאדם גברירי** כלשהו מבין מכריה אינפרנד אותה בצורה מתריסה, רק בגלל שכתבה פעם בלשון נקבה רבות. יש גם כאלה שמתייחסים בידענות להוראה של האקדמיה ללשון עברית, לפיה גם בקבוצה שעשויה כולה מנשים מלבד גבר אחד, עדיין יש לנקוט בלשון זכר רבים. יקיריי: אלא אם אתם משתמשים גם במילים התקניות "מרשתת", "אפיפית", "ערטיליון" ו"איטלולית"***, התירוץ הזה לא קביל.
בקיצור: דברו, יקירותיי, דברו על תחתוניות ועל גביעוניות ועל כאבים ועל כיווצים, שתפו מניסיונכן ועזרו לאחיותיכן, בפרט הצעירות שבהן, בעולם המוזר הזה של בעיות נשיות. בהחלט ייתכן שתחסכו למי מהן שנים של סבל ותסכול. ואגב, רק חצי צחקתי בעניין הספר. אם מישהי רוצה להרים את הכפפה, אני יכולה לאסוף בשבילה לא מעט עדויות. אולי הבנות, האחייניות והנכדות שלנו כבר לא יצטרכו לעבור את מה שאנחנו עברנו, ונוכל להשאיר להן עולם קצת יותר טוב מזה שגדלנו בו.
*ראיתן מה עשיתי שם? בחבחבח.
**הקרדיט על תחדיש הלשון המופלא הזה, "גבריריות", שייך לחתולין לשקד גבאי הנהדרת!
***אפילו לא ידעתם שאין באמת מילה כזו, "ערטיליון".
