שלוש בלילה. או שלוש לפנות בוקר, תלוי את מי שואלים. אם שואלים אותי, אין דבר כזה "בוקר" לפני עשר לפחות. בקצב הנוכחי לא אלך לישון עד חמש, אז אין סיכוי שאקום בשעה שעוד אפשר, איכשהו, לקרוא לה "בוקר". המענטש כבר הלך לישון, ואני שומעת את נחירותיו הקצובות מחדר השינה, ומקווה שחלומותיו ספוגים בדבש וסביונים.
בנטפליקס משתדרת לה סדרה כלשהי. אני מניחה שאם הייתי מצליחה להתרכז, זה היה מעניין, אבל כרגע תפקיד הסדרה הזו הוא לשמש כרעש רקע בזמן שאני מנסה לסיים איזה קובץ אינסופי וטורדני. הלקוח הוא מגה-קורפ אמריקאי שהשעון המקומי שלו כמעט הפוך לשלי, לכן ניצלתי את השעות הקטנות של הלילה כדי לסיים דברים שלא הצלחתי לסיים במהלך היום. במהלך היום הייתי עסוקה בדברים חשובים יותר כמו קניות, קביעת תור לרופאה, פגישה עם רואת חשבון, טלפון עצבני מהבנק, טלפון עצבני בחזרה לבנק, והרבה שעות של רחמים עצמיים, תחושת כישלון וניסיונות נואלים להשיב על השאלה הנצחית: מדוע אני לא מתאבדת כבר וחוסכת לעצמי את המאבק בקורוזיה ההולכת ומתפשטת בנפש, יותר ויותר, במערכה חסרת התקווה מול השגרה והמינוס בחשבון.
אבל כרגע אין לי ברירה. היום בוזבז, אני רוצה לעמוד בדדליין, וזה אומר להיאבק בתשישות הפיזית והנפשית ולהישאר ערה לפחות עוד שעה כדי לסיים את הדרעק שלפני. ההיגיון כבר הלך לישון מזמן, המוח מטושטש, הדפוסים המוכרים משתלטים על מערכת ההפעלה של הגוף. אני מרגישה את הקטר משתעל, הגלגלים מתחילים לנוע על הפסים המוכרים, והרכבת יוצאת מהתחנה וכבר אי אפשר לעצור את הדהרה. הרגליים מושכות אותי מעצמן לכיוון המטבח. יד שמאל פותחת את דלת המקרר, יד ימין מושטת פנימה בלהיטות ואוחזת את הגבינה הצהובה, ו…
אני מרגישה טפיחה זעירה על כתפי הימנית, מלווה בשיעול קצרצר. אני מפנה את מבטי ימינה, ורואה דמות מוכרת: תזוּנָאֵל, המלאך השומר של התזונה הנכונה. גופו עשוי פרחי כרובית לבנים וצחים, כנפיו עלי כרוב לבן רעננים, ומעל ראשו עיגול בוהק של גבינה אפס אחוז שומן.
"אני מבין שאת רעבה," פתח הכרובון, "אבל האם זה באמת נבון לאכול בשעה כזאת? ואם את מרגישה שאת ממש חייבת, מדוע גבינה צהובה? זה מאכל מאוד כבד עם אחוזי שומן גבוהים. למה שלא תיקחי לך גזר, מלפפון וקולרבי, ותחתכי לך כמה פרוסות לנשנוש לילה בריא?"
הוא לא לגמרי טועה, חשבתי לעצמי. אני כבר מכירה את הצרבת והכאבים ביום שאחרי זלילת לילה, כשאליזבטן עושה לי את המוות. מצד שני – קולרבי? באמת? יש לי כוח עכשיו להתחיל לקלף את הבולבוס הירקרק הזה?
בעודי שוקלת את הנושא, הרגשתי משהו חם ורך מלטף את כתפי השמאלית. הפניתי את מבטי שמאלה, וראיתי עוד דמות מוכרת: בולענון, השדון של בולמוסי האכילה. גופו עשוי טראפל שוקולד ומצופה באבקת קקאו משובחת, ועל הקלשון שבידו משופדים מטעמים: על שן אחת מושחלות טבעות בצל, על השנייה ביסלי ברביקיו, ועל השלישית פונפוני מרשמלו ורודים ולבנים.
"קולרבי זה למעלי גרה," פסק השדון. הוא קטף מרשמלו ורוד מהקילשון וטבל אותו בבטנו, כך שהמרשמלו התכסה במעטה חמים של שוקולד נוזלי. אחר כך תחב את הממתק לפיו בעונג בלתי מוסתר והמשיך:
"עם כל הכבוד לכרובי כאן – " אמר והחווה בידו לעבר תזונאל – "קולרבי זה לא אוכל של בני אדם. השעה מאוחרת, את צריכה משהו עם הרבה נתרן ושומן. גבינה היא בחירה מצוינת! אני מציע רק להוסיף נתח מגבינת הברי הנהדרת שקנית אתמול בסופר."
"השתגעת?" נבהל תזונאל, "ברי באמצע הלילה? אתה יודע כמה כולסטרול יש בזה? במיוחד כשיש לה כאן אופציות טובות אחרות… "
"תקשיב, כרובי", ענה לו בולענון, לועס ביסלי בפה פתוח, "תפסיק לבלבל את המוח על קולרבי וגזר ועוד סוגים של מספוא לבהמות שעושים פלוצים. השעה מאוחרת, היא צריכה משהו טעים, הרבה מלח, הרבה סוכר, לא עונש שיוציא לה עוד יותר את החשק לחיות."
"אני חולק על דעתך!" רפרף הכרובון בכנפיו בהתרגשות, "סגולותיו הבריאותיות של הקולרבי ידועות היטב והופכות אותו לירק עשיר ביתרונות בריאותיים, וחלק חשוב מהמינון המומלץ ליום של…"
נאומו הנלהב של תזונאל נקטע בקול גרעפץ קולני ומהדהד מצד השדון.
"ממש בוגר מצדך, בולי", נעלב הכרובון ולחייו האדימו כסלק, "אני מנסה לעזור לה לקבל את ההחלטה הנכונה."
"הנכונה למי, בדיוק? נכונה לך אולי", השיב השדון בביטול. "אתה מחשב קלוריות וכולסטרול וסיבים ו-ויטמינים, כאילו אנחנו במעבדה. פה זה החיים האמיתיים, כרובי! פה זה עייפות ועצבים והמון עבודה שצריך לסיים! תתעורר ותריח את התפוצ'יפס!"
"רק זה היה חסר לי," ענה תזונאל, "גבינה צהובה ותפוצ'יפס… ראית את התוצאות של בדיקות הדם האחרונות שלה? הטריגליצרידים כבר בשמיים."
למשמע המילה "טריגליצרידים", בולענון פרץ בהתקף צחקוקים בלתי נשלט. כשהצליח להירגע סוף סוף, הקניט את הכרובון:
"תקשיב, יש לך כוונות טובות, אבל אתה פשוט לא יודע לקרוא את השטח. תסתכל עליה."
שניהם הפסיקו להתנצח ביניהם ופנו להתבונן בי. הרגשתי נזופה ומועצמת בו זמנית.
"היא נראית מותשת, נכון?" שאל השדון. "תראה, תראה את הכתמים הכהים מתחת לעיניים, את החיוורון, את המבט החלול של הייאוש המוחלט."
"כן, אבל לו היא היתה הולכת לישון בשעה נורמלית, לא היינו במצב הזה", טען הכרובון. "היה לה מרץ, ויכולת להתמודד, והיא לא היתה רצה ישר למלוחים ומתוקים וכל מה שלא מצליח לברוח ממנה מספיק מהר."
"אבל היא לא הולכת לישון בשעות נורמליות. היא מנסה לקחת יותר עבודה כדי להרוויח יותר כסף, וזה אומר לפעמים עבודה בשעות הקטנות של הלילה. פרילנס זה חרא, כרובי. אתה לא זוכר איך זה היה כשהפכו אותנו לעובדי קבלן?"
"ספר לי על זה," נאנח תזונאל, "רק בשבוע שעבר ניסיתי להוציא תיאום מס אצל פקיד השומָר."
"פקיד השומר," צחקק בולענון, "ככה קוראים לו אצלכם?"
"למה, מי זה אצלכם?"
"פקיד השומן."
"הגיוני", הנהן הכרובון.
השניים נאנחו והחליפו מבטים רבי משמעות.
"בכל מקרה, אין טעם להמשיך בהרגל גרוע ומזיק," נטל הכרובון את חוט השיחה. "נכון, התנאים קשים, אבל זו לא סיבה להפוך אותם לקשים עוד יותר. נוצר מעגל קסמים, כי היא לא מצליחה להירדם מרוב צרבת וכאבי בטן, ובסוף ישנה עד שעה מאוחרת, ואז שוב עובדת אל תוך הלילה…"
"אז דווקא עכשיו," הקשה השדון, "דווקא עכשיו באמצע הלילה אחרי כמה סבבים כאלה, בדקה התשעים ותשע, אתה חושב שתצליח להעביר אותה לתזונה בריאה? כשאין לה כבר כוח לכלום והיא רוצה למות?"
"אבל היא תמיד רוצה למות!" טען הכרובון. "מה זה כבר משנה?"
"אם כבר למות, אז לפחות שיהיה טעים!"
"אם כבר למות, אז לפחות בבריאות טובה ובלי כאבי בטן!"
השניים, המלאכון והשדון, התנפלו זה על צווארו של זה והחלו להתקוטט במלוא המרץ. עזבתי את שניהם מאחורי וסגרתי את המקרר. במקום זאת שפכתי כמות נדיבה של במבה ותפוצ'יפס לקערה, והתיישבתי עם הלפטופ מול הסדרה שברקע כדי לנסות ולסיים את הקובץ הארור. מדי פעם נאלצתי להסיר מעלי פיסת כרוב מצופה שוקולד או מרשמלו תחוב בתוך פרחי כרובית. אין לי ספק שכל אחד מהם צודק בדרכו שלו. אולי, כשהם יסיימו להתכתש וילכו סוף סוף, אוכל לשבת בשקט ולחשוב איך אני לוקחת את עצמי בידיים, מתעשתת ומחזירה את השגרה שלי לתלם עם אכילה מאוזנת ובריאה יותר.
אבל הרבה יותר סביר שאחזור למקרר בשביל לקחת את הגבינה הצהובה.
ואן דר גראף אחותך 