תשמעו, המצב חרא. אין דרך יפה לומר זאת. אנחנו נמצאים בעיצומו של משבר מהסוג שמגיע פעם במאה שנה, מערכת הבריאות הציבורית מורעבת כבר כמה עשורים ונכנסה למשבר במצב גרוע, על גיוס המשאבים החסרים ממונים ביטחוניסטים ודגנרלים שלא יודעים להבדיל בין מכונת הנשמה לטוסטר משולשים, ועל הכל מנצח פאניקר נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית. צחוק הגורל הוא שדווקא הוא – האיש שאחראי יותר מכולם לשחיקה ולהרעבה של מערכות הרווחה והבריאות כך שלאנשים אין רשת ביטחון כלכלית ולצוותים הרפואיים אין מספיק תקנים, ציוד ומיטות – הוא היחיד מבינינו שלא נמצא כרגע בסיכון לאבד את מקום עבודתו ופרנסתו.
האיש שזורק מאות מיליונים על מאבקי אגו, ואנחנו ממשיכים לשלם את המשכורת שלו.
אבל בואו נשים את הפוליטיקה הישראלית בצד לרגע. הפעילות של רוב הפוליטיקאים בימים אלה חסרת כל ערך ממשי, ומשולה לאכילת עוגת פירות "בשביל הסיבים התזונתיים". חוץ מהפעילות של בני גנץ כמובן, שמשולה לאכילת עוגת פירות בשביל הצרבת.
על רוב הדברים בחיים אין לנו שליטה, ואנחנו עושים הכל כדי להיאחז במעט שכן נתון לשליטתנו. אולם, בצורה פרדוקסלית ומתסכלת, המגיפה הזו דורשת מאיתנו לפעול על ידי הימנעות מפעולה. הסכנה מוחשית ומאיימת, לכן כל עצם בגופנו וכל נים מנימי נפשנו קוראים לנו לשנס מותניים ולהילחם. הדופק עולה, הנחיריים מתרחבים, השערות סומרות על העורף. אנחנו מתחמשים, משחיזים את החרבות, צובעים פסים על הלחיים, משמיעים קריאת קרב, ו…
נשארים בבית.
זה כשלעצמו מתסכל מספיק, אבל כדי להוסיף לצרה, העצבים שלנו נמרטים שיטתית בהפגזה בלתי פוסקת של חדשות והוראות מבלבלות: כן בדיקות, לא בדיקות, כן לימודים מרחוק, לא לימודים מרחוק, להשתעל למרפק, להתעטש לצווארון, לתפור מסכה מתחתונים משומשים, בידוד, סגר, ריחוק, לא לחבק את סבתא, לא לבקר את אמא, אין נייר טואלט, אין ביצים, אסור לטייל, סדר בזום, לימודים בזום, עבודה בזום, פיטורים בזום, חתונה בזום, לוויה בזום, זום זום זום עולה הזמר ממרפסת השכנים, גרף נדבקים, גרף נפטרים, גרף מונשמים, שיטוח העקומה, דזבין אבא בתרי מכונות הנשמה, חד גדיא, חד גדיא.
גם אנשים שבשגרה לא נוטים לסבול מחרדה ודיכאון, עלולים בהחלט להפוך לחרדתיים ודכאוניים בעקבות המצב. הבעיה היא שיש לנו יכולת מאוד מוגבלת כרגע לווסת את עומס הגירויים והלחצים, וזה נכון לכל קונסטלציה ביתית. הורים לילדים משתגעים מהילדים שקופצים להם על הראש כל היום, הילדים משתעממים מחוסר המסגרת ומעסיקים את עצמם בעיקר בבהייה במסכים, לרווקים ואנשים בודדים קשה בלי מגע אנושי, לזוגות ולמשפחות קשה בלי רגע של פרטיות, לקשישים קשה כי מעט האינטראקציה עם המשפחה נמנעת מהם ובדרך כלל קשה ללמד את סבא וסבתא איך להשתמש בזום (אם בכלל יש להם מחשב), ואני מאמינה שאפילו לחיות המחמד קשה עם כל הסטרס בבית, והעובדה שאנשים מנצלים את הכלבים כדי לצאת קצת החוצה. רקסי בבניין מולנו יוצא לטיול בערך 10 פעמים ביום, ונראה שהוא די מבולבל מהסיפור.
לזה מצטרפות חרדות מובנות מהמחלה עצמה, דאגות פרנסה וקריירה, חוסר ביטחון תזונתי, בלימה מוחלטת של כל התכניות לעתיד בלי מושג מסודר על איך ומתי נצא מהבלגן הזה, וערימות, ערימות של גופות בסין, באיטליה, בספרד, בבריטניה, בארה"ב ועוד. קשה שלא להרגיש את מלאך המוות נושף בעורפנו.
תקופות כאלה נוטות להוציא מאנשים את הטוב ביותר, ואת הרע ביותר. הרע ביותר הוא לרוב מה שבא לידי ביטוי בתסמונת דאנינג-קרוגר: אנשים שיודעים מעט מאוד בנושא מסוים, אבל מדברים כברי-סמכא ומנסים לשכנע אחרים שרק הם יודעים מה הפתרון. אלה הם האנשים שינסו לשכנע אתכם שהם מבינים יותר טוב מנשות ואנשי הצוות הרפואי, יותר טוב מטובי המומחים האפידמיולוגים, יותר טוב מארגון הבריאות העולמי. הם יגידו שזו "רק שפעת", שאנשים עם מחלות רקע היו "אמורים למות ממילא",* שאפשר לעבור את המחלה בקלות או אפילו למנוע אותה אם רק תקנו את המוצר המיוחד שלהם – ויטמין סי מפונפן במחיר מופקע, עשבי מרפא חסרי תועלת, ואפילו צעטאלאך בכתב ידו של רב כלשהו שמבטיח רפואה תמורת אלפי שקלים**. אלה האנשים שישאלו שאלות כמו "אבל למה לא עושים מיליון בדיקות ביום?" או "למה לא בונים מכונות הנשמה מבלונים שמחוברים למקלות של ארטיק?" או "למה שלא נסנתז חיסון מעטלפים ופנגולינים?"
התשובה, בגדול, היא שזה לא כזה פשוט. כמה מחברותי הטובות ביותר היא אפידמיולוגית ומומחית לבריאות הציבור (סליחה קרן, אני עוד חייבת לך קניידלך), ומעבר לעובדה שהיא עובדת לילות כימים במשך כל התקופה הזו ואין לה זמן לנשום, היא עסוקה בלהדוף שאלות וטענות ומענות כאלה מצד אנשים שלא באמת מבינים באפידמיולוגיה, ברפואה, בסרולוגיה או בכל דבר אחר שקשור לניהול מגיפות – אבל משוכנעים שיש פתרון קסם כלשהו, רק שמסתירים את זה מאיתנו. ההסברה של משרד הבריאות רחוקה מלהיות מושלמת, אבל מי שבאמת חירבנו את העסק הם ראש ממשלה שכאמור שחק את המערכת עד העצם, ושר בריאות שעסוק בעיקר בלהפר את ההוראות שלו-עצמו ולסדר פרוטקציות לאנשי שלומו ומקורביו. לא, אי אפשר לפתח חיסון תוך חודש. לא, אין טעם להביא אלפי מכונות הנשמה שטיבן מפוקפק ואין מספיק אנשי צוות שיפעילו אותן. לא, מיץ עטלפים לא עוזר לשום דבר, במיוחד לא לעטלפים.
הנה כלל אצבע שאפשר להיעזר בו: האם הדובר/ת היא/הוא אפידמיולוג/ית או בעל/ת מומחיות רלוונטית אחרת, או שהיא/הוא דוקטור למדעי השפמנון או פרופסור להיסטוריה של ממלכת הכוזרים? אם כך, ועם כל הכבוד – הם מדברים מהתחת, כמו כולנו. אין שום בושה בדיבור מהתחת בימים אלה, אגב. מותר ורצוי לשאול שאלות, להעלות ספקולציות ולתהות תהיות. רק זכרו בפעם הבאה שאתם רואים בתקשורת ראיון או פאנל מרשים עם דמות סמכותית ואקדמית: כל עוד הדובר הוא פרופסור לתחום-לא-רלוונטי, זה לכל היותר דיבור מרשים, סמכותי ואקדמי מהתחת. עכוזולוגיה להמונים, אם תרצו.
מן הצד השני, האנשים שזה מוציא מהם את הטוב ביותר הם אלה שמנסים להוציא מתוק מעז, ומפנים את האנרגיות העודפות כדי לנסות ולעזור לאחרים. לפעמים זה נפלא, כמו ביוזמות של תרומה לנזקקים, משלוחי מזון ותרופות לקשישים, שמירה על קשר עם מבודדים, וכל מה שמחזק את הסולידריות החברתית. לפעמים הכוונות הטובות מוליכות לגיהינומים מסוגים שונים: אלה יהיו האנשים שידברו בעיניים נוצצות על כך שזו "הזדמנות לכדור הארץ לרפא את עצמו" או "משבר שיביא אותנו לתדר אנרגטי גבוה יותר" וזו בעצם ברכה במסווה; או אלה שינסו לדרבן אתכם להשתמש בהסגר הביתי כדי לפתח שרירים ולעשות כושר כל יום, כל היום; או שיגידו שזה זמן מצוין לכתוב את הרומן שלכם, לצייר את יצירת המופת למוזיאון, לפסל במיונז, להמציא מחדש את תורת היחסות וכדומה. הכוונות טובות, ויש אנשים שמסוגלים לנצל את התקופה הזו לפרץ של יצירתיות או התעמלות או מדיטציה.
אבל בואו נודה באמת: רובנו לא מסוגלים. זה כמעט לא נורמלי להיות מסוגלים להתנהל בצורה נורמלית בימים כאלה. רובנו משותקים מחרדה ומתפקדים בצורה סבירה לכל היותר. קריאות לנצל את הזמן הזה בצורה מיטבית גורמות לנו לפעמים להרגיש חסרי תועלת, לא פרודוקטיביים, עצלנים ובטלנים, וזה בתורו מגביר את תחושות הדיכאון והחרדה.
מה שאני מנסה לומר בכל המלל הממושך הזה, הוא: זה בסדר. זה ממש, ממש בסדר. אתם מתנהגים כפי שאתם יכולים להתנהג בתקופה הזאת. אין שום דבר שאתם חייבים או מוכרחים לעשות, מלבד שני דברים:
1. להישאר בבית ולנהוג בזהירות כדי לא להידבק ולהדביק אחרים, ו…
2. לשרוד. בכל דרך שמתאימה לכם.
אם לשרוד את התקופה האיומה הזו בשבילכן זה אומר לרבוץ על הספה ולראות את "קומיוניטי" בנטפליקס בפעם המיליון, לכו על זה. אם טיולים קצרצרים בחוץ עם מסכה זה מה שעוזר לכם לשמור על שפיות, לכו על זה. אם הרמת משקולות מאולתרות מקופסאות שימורים מחזיקה אתכן בחיים, לכו על זה. אם התכרבלות עם הכלב/חתול/ארנב/אוגר מפחיתה את סף החרדה שלכם, לכו על זה. אם לרקוד בסלון בתחתונים בתנועות פרועות ולשיר בקול "אגדו-דו-דו" זה מה שעוזר לכן להתנער מהדיכאון, לכו על זה. אם לבכות ולהתייפח ולתת אגרופים לכרית זה מה שעוזר לכם, לכו על זה. אם בישול ואפייה עוזרים לכן להוציא את העצבים, לכו על זה. אתם לא חייבים לשמור על תזונה מוקפדת, אתם לא חייבים לשמור על כושר מושלם, אתן לא חייבות להיות יצירתיות, אתן לא חייבות לשמור על סדר יום פרודוקטיבי בכל מחיר.
רק לשמור על הבריאות, ולשרוד.
הפילוסוף ז'אן-פול סארטר ידוע בין היתר בזכות הביטוי "הגיהינום הוא הזולת". זה לא שאני לא מסכימה עם סארטר, אבל מניסיוני העשיר כמתמודדת עם דיכאון וחרדות רוב חיי, הייתי רוצה להוסיף נדבך משלי.
הגיהינום הוא היומיום.
אנחנו חזקים מול משבר שיש לו התחלה, אמצע וסוף ברורים, אבל ספירלה בלתי פוסקת של מיני-משברים היא מה ששובר אותנו באמת. כל טריגר יכול לשלוח אותנו לנפילה חופשית שבה הכל קשור ומסובך עם הכל ואנחנו פקעת של עצבים, דאגות ומרה שחורה. שוב לחץ בחזה, שוב סחרחורת, שוב מחשבות אובדניות, שוב הטלת ספק בעצמי, שוב דאגות כספיות, שוב אכילה רגשית, שוב קשה לנשום, שוב פספסתי דדליין, שוב לא נכנסה עבודה, שוב נשבר או מתקלקל איזה דבר בבית, שוב חסר משהו, שוב רבתי עם אמא, שוב התקשרו מהבנק לגבי המינוס, שוב התרגזתי על השכן שמעשן במרפסת למטה, שוב נפל החשמל, שוב לא עונים בקופת חולים, שוב פוליטיקאים משקרים, שוב החתול משתעל, שוב חוסר אונים, שוב מרגיש כל כך, כל כך לבד.
בעיות נפשיות נוטות לשחק עם תפיסת הזמן שלנו ולהפוך כל דקה לשעה וכל שעה לנצח, ולפעמים כל מה שאנחנו מסוגלות לעשות זה לקחת את הנשימה הבאה*** ולחכות שזה יעבור. ואז אנחנו קמות בבוקר שאחרי, ומשכנעות את עצמנו לצאת שוב מהמיטה ולהילחם עוד יום, עוד שעה, עוד דקה. זה מעייף, זה שוחק, ונראה שאין לזה סוף. השגרה בתקופות של סטרס, חרדה ודיכאון גורמת לנו להרגיש את מה שנקרא באנגלית "מוות באלף חתכים". אף תקלה או מכשול קטן אינם דבר נורא ואיום כשלעצמם, אבל הם מצטרפים יחד לעינוי נוראי, שמוביל בצורה בלתי נמנעת לשאלה "בשביל מה להמשיך".
לא, אני לא מנסה לגרום לכם להרגיש עוד יותר רע. תישארו איתי רק עוד רגע. יש לזה פואנטה.
במונחים של מבחן העכוזולוגיה שהזכרתי קודם, אני לא אפידמיולוגית, רופאה או בעלת ידע באף תחום רלוונטי למשבר, מלבד זה: התמודדות עם דיכאון וחרדות. על בשרי למדתי זאת, ב-26 שנים של פסיכותרפיה מסוגים שונים, ו-21 שנים של טיפולים תרופתיים שונים. מה שאני מציעה הוא שבמצבים כאלה תזכירו לעצמכן שוב ושוב:
"החרדה היא ממסמסת המציאות הגדולה, והדיכאון הוא השקרן הגדול. שניהם יעברו, ואני ארגיש טוב יותר."
או כל שיר, ציטוט, פתגם או לחש אחר שמעניק לכם רגע של צלילות והקלה.****
שניהם יחד, החרדה והדיכאון, מנסים לשכנע אותנו שמה שאנחנו מרגישים עכשיו הוא מה שתמיד היה ומה שתמיד יהיה, ואין תקווה שהמצב ישתפר. כשאתם מרגישים שהגעתם לתחתית, אמרו לעצמכם: המצב הנפשי שלי עושה לי נרנור (גזלייטינג). נכון, המצב חרא, אבל הוא ישתפר. זה יקרה לאט, אבל זה יקרה. היו לי זמנים טובים בעבר, והם עוד יחזרו. בינתיים אפשר לדבר עם אנשים שאוהבים אותי, להתעודד, למצוא הסחות דעת, לעצור ולנשום. לזכור שהשמש תזרח מחר אם ארצה ואם לא, ויום אחד אצליח לזרוח ביחד איתה.
וכשאתם ממש על הקצה – פנו לעזרה. אל תהססו ואל תתביישו. אתם לא לבד, ואתן לא חייבות להתמודד לבד. כאן תוכלו למצוא המון מקומות שאפשר לפנות אליהם ולקבל סיוע וטיפול בלי תשלום, וחיפוש פשוט בגוגל יעלה אפילו יותר אפשרויות. אל תזניחו את הבריאות הנפשית, יש לה מקום בדיוק כמו לבריאות הפיזית. מותר להרגיש רע, מותר להישבר, מותר לפנות לעזרה. אל תחשבו שהבעיה שלכם קטנה מדי או חסרת חשיבות, או שאנשים אחרים סובלים יותר. זו לא תחרות. לכולם מגיעה תמיכה.
אל תנסו לתקן את העולם עכשיו. זה הזמן לטפל בעצמכם. לצפות בסרטוני חתולים, לאכול עוגיות, להתכרבל עם ספר טוב, לפרגן לעצמכם בנמנום באמצע היום, לקיים פגישה עם הפסיכולוגית בזום. ולנשום.
*תזכורת: לרוב מוחלט של אנשים מעל גיל מסוים יש לפחות מחלת רקע אחת. מחלת רקע יכולה גם להיות סוכרת מאוזנת, סרטן מטופל היטב, אסתמה, או פשוט עודף משקל. אלה דברים שאנשים יכולים לחיות איתם חיים טובים וארוכים ובאיכות מצוינת. מי שטוען שאנשים עם מחלות רקע הם אנשים שאפשר או אפילו צריך להקריב למען הכלל, יקריב את ההורים, הסבים והסבתות שגידלו את כולנו, וביניהם רופאות ורופאים, אחיות ואחים, ואחוז מדהים של מומחים בתחומי הרפואה (שמגיעים לדרגת מומחיות רק אחרי שנים של לימודים ופרקטיקה). אז מי בדיוק יטפל בכם, אנשים-שמוכנים-להקריב-חולים-במחלות-רקע יקרים?
**אני מוכנה בשמחה להעניק לכם את ברכתו של חתול התקרה, תמורת 0 שקלים בלבד, וזה גם יעזור בדיוק באותה מידה נגד הנגיף. באחריות.
***אני יודעת שיש אנשים שלא אהבו את "פרוזן 2" מסיבות שונות, אבל הסרט הזה נגע בכל נימי נפשי מהרבה בחינות. בפרט יש בו סצינה אחת ספציפית שבה אנה שרה על מצב של ייאוש מוחלט, והתיאור שלה בשיר נוגע במהות הטהורה ביותר של דיכאון והדרך לצאת ממנו. כן, כמובן שבכיתי. סרט נפלא.
****אם זה מזכיר לכם את הלחש נגד הפחד של בנות גשרית מ"חולית" של פרנק הרברט, זה לא במקרה. מנטרות כאלה עוזרות מאוד בהתמודדות, ואני ממליצה בחום להשתמש באחת מהן. לי אישית קשה עם הלחש נגד הפחד כי נאמר בו "אל לי לפחוד", ואני חושבת שמותר לפחד. לפחד, ולהמשיך הלאה.
ואן דר גראף אחותך 