הטסט הראשון שלי היה ב-5.5, כלומר לפני שבועיים. הפוסט הזה החל להיכתב יום אחרי כן, ונכתב ונמחק שוב ושוב ושוב, עד שהצלחתי להשלים אותו. תהיתי למה כל כך קשה לי לכתוב אותו, ואולי עכשיו הצלחתי סוף סוף לגעת בעצם העניין.
כשהתחלתי את תהליך לימודי הנהיגה, היו לי הרבה סימני שאלה והרבה מאוד פחדים ושדים להילחם בהם. התיעוד בבלוג עזר לי להתמודד עם הפחדים האלה, ובה-בעת הנציח אותם. יש משהו מתגמל-להכעיס בפחד: הוא אמנם מפריע ומשבש את החיים, אבל באותו הזמן הוא מעניק לנו מיסוך נהדר שמפריד בינינו לבין ההתמודדות הישירה עם הדבר עצמו. סוג של בולם זעזועים, אם תרצו. אם אתם ממילא מפחדים שיקרה הגרוע מכל, ואז קורה רק חצי-גרוע או רבע-גרוע, מצד אחד הרווחתם, ומצד שני יש לכם "גרוע" להצביע עליו כדי להצדיק הימנעות מאותו מעשה להבא. אני מקווה שאני מסבירה את עצמי כמו שצריך. הכוונה היא שפחד הוא עוגן: עוגן מחורבן וגרוע ועוגן שלא נותן לכם להתקדם ותוקע אתכם במקום, אבל הוא גם מעניק תחושת יציבות מסוימת.
איך כל זה קשור לטסט הראשון, שואלים אתם? ובכן…
עברתי אותו.
לא ציפיתי לעבור טסט ראשון. למען האמת, גם לא כל כך ציפיתי לעבור טסט שני, אבל בטח שלא ראשון. שמעתי סיפורי זוועה על טסטרים, נאמר לי שלא קל לעבור היום מבחני נהיגה אחרי שהפריטו את שירות הבוחנים, ידעתי שאני עצמי אהיה מתוחה מאוד ואולי אעשה שגיאות מטופשות כתוצאה מכך – בקיצור, החלטתי מראש שהטסט הראשון יהיה מיועד בעיקר כדי ללמוד איך נראית הפרוצדורה של הטסט, להתמודד עם הלחץ שלי, ואעבור כבר בטסטים הבאים. יש עוד זמן. אכתוב פוסטים על הטסט הראשון, ועל הטסט השני, ועל השיעורים שביניהם… ובינתיים אתמודד עם הפחדים של השלבים הבאים, ובינתיים הם ישמשו לי כעוגן.
ו-הופ, הלכו כל העוגנים. אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מתלוננת על זה שעברתי, אני אסירת תודה שככל הנראה נהגתי טוב מספיק ושהבוחן היה נחמד באותו יום, ושעכשיו אני נהגת מן המניין (או כמעט מן המניין, כי בכל זאת נהגת חדשה). זה פשוט שעכשיו אני אמורה לעשות את הדבר הבוגר והאחראי והמתקדם הזה שכל כך הרבה נשים בגילי עושות כמובן מאליו, של להיכנס לאוטו ופשוט להתחיל לנסוע. לבד.
וזה כבר יותר ממפחיד. זה דורש ממני קפיצת אמונה רצינית, כלומר אמונה בעצמי וביכולותיי. אני לא מאוד טובה בלהאמין בעצמי.
אבל די לחלק הפילוסופי והנוגה של הפוסט. אולי אספר מה בדיוק קרה באותו יום? זה הרבה יותר משעשע ממה שעשוי להשתמע מהדברים שנכתבו כאן עד עכשיו. ובכן:
יצאתי מהבית באותו בוקר, מהמהמת לעצמי את שיר הפרטיזנים ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, תיקי דיין"). הצטיידתי בתרופות הנחוצות להרגעת הבטן המתהפכת בעצבנות, ועברתי שיעור שלפני-טסט ביד נטויה וברגל יציבה. שירי המורה ציינה שהיא בהחלט היתה מעבירה אותי, ואני נוהגת היטב. אמרתי לה (ואני בהחלט חושבת כך במלוא מובן המילה) שההערכה שלה חשובה לי הרבה יותר מזו של הבוחן, כי הוא יראה אותי לעשרים דקות והיא מכירה אותי כבר זמן ממושך – אם היא סומכת על יכולת הנהיגה שלי, כנראה שיש על מה לסמוך.
ואז היו כמה דקות פנויות לפני הטסט עצמו, ועשיתי את הדבר המתבקש: הלכתי לשירותים. חזרתי רועדת במקצת, ועמדתי עם המורה ועם הנבחנת השנייה, והמתנו לבוחן. הבוחנים יצאו בזה אחר זה מבניין נסתר כלשהו, טאבלט בידם וכובע מצחייה רשמי על ראשם. אלינו ניגש בוחן שמנמן, מבוגר וחביב למראה. הוא הכריז שהתלמידה השנייה תיבחן ראשונה, ואני אחריה.
התלמידה הראשונה יצאה לדרך, נוסעת בזהירות ובמהירות הנמוכה ביותר האפשרית לרכב ממונע. הבוחן, יגמול לו חתול התקרה על חביבותו, שם לב די מהר לעובדה שהיא מבועתת, והתחיל לדובב אותה. הוא שאל אם יש לה ילדים, ואז החלה שיחה על הילדים שלה ועל הנכדים שלו, שקצת שברה את הקרח והפיגה את המתח. בשלב מסוים עצרנו בצד והתחלפנו. חזרתי בראשי על המנטרה "לא לשכוח בלם יד, לא לשכוח בלם יד, לא לשכוח בלם יד". ואכן, התיישבתי בכיסא הנהג, סידרתי הכל והורדתי באנחת רווחה את בלם היד. ואז הבוחן העיר בחביבות:
"את בטוחה שהדלת סגורה?"
הסתכלתי על לוח המחוונים. אכן, התראה על דלת לא סגורה אי שם. כנראה שלא טרקתי אותה כמו שצריך. הסמקתי כולי וטרקתי שוב, הפעם כמו שצריך. "זהו זה", חשבתי לי, "הלך הטסט. שוין." המשכנו לנסוע ברחובות העיר, ביצעתי חנייה לא רעה בכלל, ובינתיים שוחחנו על מזג האוויר (חם), על מצב החנייה בעיר (אין), ועל הנכדה החדשה שלו (חמודה). חזרנו לאזור הטסטים, חניתי, ונפרדנו כידידים. שתינו הודינו לו במילים נרגשות, הוא באמת היה נחמד.
המורה אמרה שנקבל תשובה בסמס תוך כמה שעות ממשרד הרישוי. היות שהאזור שממנו יוצאים לטסטים ממילא נמצא קרוב לקניון איילון, הלכתי לקניון לשרוף את הזמן עד לקבלת התשובה. המענטש הגיע לשם מעט אחרי, ומצא אותי מסניפה סבונים בסופר פארם. "עד כדי כך גרוע?" הוא שאל. משכתי בכתפי, ושאפתי עוד מעט מניחוח הפסיפלורה וחלב ציפורים כדי להתנחם.
אחרי שאכלנו צהריים היה עוד זמן להעביר, אז ביקרנו בארקייד המקומי, כלומר אולם משחקי הווידאו ושאר שטויות. שיחקנו הוקי אוויר, שלהפתעתי ממש נהניתי ממנו, אבל השוס האמיתי היה סימולטור הנהיגה של באטמן. היות שבבוקר נהגתי כמו ילדה טובה וצייתתי לכל שביב רמזור וכל קצה תמרור, החלטתי להוציא את כל העצבים על הבאטמוביל. התנגשתי בקירות, השמדתי בניינים ויריתי בכל דבר שזז או לא זז. יש מצב שהרסתי חצי מגות'האם במרדף אחרי הנבלים, וכשהייתי אמורה בשלב מסוים לירות טיל על הרכב של הרשע התורן, פשוט התנגשתי בו בעוצמה, לאמור "תמות נפשי עם פלישתים". קיבלתי בונוס על החיסול והודעה על כך שהתפגרתי, בו זמנית. היה מעולה.
בדרך חזרה הביתה קיבלתי את ההודעה ממשרד הרישוי: "אנו שמחים להודיעך…"
בימים שחלפו כבר ערכתי בירורים ממושכים על רכב אפשרי והתחלתי תהליך שבסופו, כך אני מקווה, יהיה לי אוטו קטן וחביב. לקחתי גם שיעור נוסף עם המורה הנהדרת, כדי לחזק את הביטחון העצמי ולעבוד על דברים ספציפיים שעוד קצת קשים לי. בתחילה חשבתי שקבלת הטסט תהיה סופו של היומן הזה בבלוג, אבל חברות וחברים שנוהגים מספרים לי שזו רק תחילת הדרך ויש עוד הרבה מה ללמוד ובמה להתנסות. אם כך, סביר בהחלט להניח שיהיו עוד פוסטים בנוסח "ידיים על ההגה".
הי, אני נהגת! איזה קטע.
