בשבוע שחלף ישבתי פעמיים מאחורי ההגה. בפעם הראשונה, הייתי עליזה כציפור שיר שגילתה פשפש שמנמן ועסיסי במיוחד למאכל. בפעם השנייה, הייתי המומה ומפורקת כאותו פשפש, מתעכל לאיטו בבני-מעיה של אותה ציפור שיר.
שיעור הנהיגה השני שלי התחיל עם ההבנה המבורכת שאחרי תקופת הסתגלות קצרה, דוושת הבלמים ואני שוב חברות טובות. במקביל, גיליתי דרכים מופלאות לשנות את זווית וגובה המושב, כך שהיה נוח יותר להגיע לדוושות ולהגה, והכיסא לא נמוך מדי, מוך מדי, מוך-מי מוך-מי*. המורה, ששמו מתחרז עם גוגל-מוגל, כמעט ולא נגע בהגה (הידד!) ואף הקדיש זמן מה להסברים על זכות קדימה ושאר ירקות, כשהוא משתמש בלוח מחיק קטן לציור כבישים ומכוניות.
השלישי, לעומת זאת…
לא יודעת מה עבר על המורה. אולי דג הזהב שלו יצא לגימלאות, אולי פקידי הביטוח הלאומי עטו עליו בצחקוקים ודרישות חוב, אולי מרקיורי בנסיגה ומשפיע על כוכב הצפון שלו. אבל הוא לא הפסיק להטיח נזיפות, גערות, טענות ומענות. התלמיד אדום-השיער שלפני חטף קיתונות של עצבים, וכבר אז הבנתי לאן נושבת הרוח. כשהתיישבתי אני ליד ההגה, הסתבר ששום דבר שאני עושה לא טוב. סובבתי את ההגה מוקדם מדי או מאוחר מדי, לחצתי על הבלמים חזק מדי או חלש מדי, עצרתי להולך רגל על הכביש וזה לא טוב, ניסיתי לעקוף בעדינות הולך רגל על הכביש וגם זה לא טוב, ובכלל, מי נתן לי רישיון ללמוד נהיגה?
אני חשה שנדרש רגע של הסבר לגבי הולכי הרגל. לגוגל-מוגל יש הרבה תלמידים באזור בני ברק. תלמידי ישיבות וכוללים וכדומה. זה אומר שחלק מהשיעור שלנו תמיד מתנהל בתוך בני ברק, ולנהוג בתוך בני ברק זו חוויה מפוקפקת עד מאוד. אנשים הולכים באמצע הכביש כאילו אנחנו בעיצומו של יום כיפור, אין להם שום כבוד לדברים זניחים כמו מעברי חצייה או מדרכות או מכוניות ששועטות לעברם, והתוצאה היא שצריך לעבור את הרחובות האלה במין סלאלום בהילוך איטי. כמובן שבתור נהגת, חובתי היא לעצור לאנשים שרוצים לחצות את הכביש ולהמתין עד שיעלו על המדרכה בצד השני. אלא שהם לא עושים את זה. אם נחזור לשיעור הנהיגה השלישי שלי, בשלב מסוים ראיתי איש הולך להנאתו אי שם בצד-אמצע הכביש, ולחצתי על הבלמים. המורה לנהיגה גער בי: "למה את לא ממשיכה? תעקפי מימין!"
אבל יש שם הולך רגל, אמרתי. תשובת גוגל-מוגל: "לא צריך להתרגש מכל דבר".
אם הגעתן עד כאן בקריאת הבלוג, אתן כבר יודעות שאולי לא צריך, אבל אני בהחלט מתרגשת מכל דבר. זה חלק די מהותי באישיות שלי. יתר על כן, זו הסיבה שרציתי למצוא מורה לנהיגה שיבין בחרדת כביש ויבין שאני, נו, מתרגשת מכל דבר.
שבתי הביתה שבורת רוח ומהורהרת. ברור לי שלכל אחד יש ימים גרועים, ואולי נפלתי על גוגל-מוגל ביום קשה במיוחד. מצד שני, הוא מורה. הוא אמור להיות מסוגל לסנן את הדברים האלה, ולא ייתכן שאני אשלם כדי להיות שק חבטות מילולי במשך שעה וחצי. לא נראה לי שזו חוויה חינוכית במיוחד. יחס כזה לא "מחשל" אותי או גורם לי להיות רגישה פחות על הכביש, אלא להפך – הוא מחזק את תחושת הייאוש שלי מביצועי מאחורי ההגה ומעלה שוב את השאלה, בשביל מה אני צריכה את כל זה.
קבעתי שיעור נוסף, רביעי במספר, ליום שני. אם היחס הזה יחזור על עצמו, אצטרך לעשות חושבים ולמצוא מורה אחר/ת. מותר להחליף מורים, וכל שלב בתהליך הזה לגיטימי ומובן, אבל… מעייף ומתיש כל כך. כרגע, אני לא מרגישה שיש לי את הכוחות לזה. מקווה שבשבוע הבא אצליח לגייס קצת אנרגיות.
מה שבאמת הורג אותי הוא שכבר עשיתי את כל זה בסיבוב הראשון, כשהייתי בת 18. למדתי נהיגה ועברתי טסט. אני לא אמורה להיות נהגת גרועה כל כך, וקשה לי להאמין שבמהלך השנים האלה שכחתי לחתולין "איך עושה אוטו", ואני מסובבת את ההגה כתלמידה טרייה. אז… למה כל הגערות? האם אני באמת צריכה לוותר על החלום ולעבור ללמוד משהו פשוט יותר, כמו סריגה בחוטי טריקו, נגינה על מצילתיים או פיסול במיונז?
בינתיים, מלקקת את הפצעים ומצטערת על כל מה שאני, ובעיקר על מה שאני לא. זה לא מקום טוב להיות בו.
* די, אין מצב שאתן לא מכירות את השיר.
