שלוש תרועות הידד למפסידים

הפסדנו. וזה בסדר גמור. מותר להפסיד. מה שאסור לעשות, ורוב הציבור עושה את זה בהצלחה מטרידה מאז השבעה באוקטובר, הוא לסרב לקבל את ההפסד ולסרב ללמוד את הלקח ממנו.

ראש הממשלה – תזכורת: נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, שלשיטתו שלו היה צריך לפרוש ברגע שהוגשו נגדו כתבי אישום – נשא אתמול נאום שבו חזר שוב ושוב על היעד שלו, שנקרא לדבריו "הניצחון המוחלט". ראש הממשלה חי בסרט על חשבוננו כבר שנים ארוכות, אבל החלק הזה של הסרט כולל את הסצנות קורעות הלב שבהן מתברר לצופים, כלומר אנחנו, שהשחקן הראשי איבד קשר עם המציאות והוא נמצא בנפילה חופשית מקצה הצוק אל זרועות הטירוף.

אין ולא יהיה ניצחון מוחלט. אין ולא יהיה ניצחון, נקודה. הפסדנו. 1200 איש נרצחו ונטבחו ביום אחד. מאות נוספים נהרגו בקרבות שלאחר מכן. עוד ועוד משפחות מתווספות למעגל השכול מדי יום. מאות אלפים נאלצו לברוח מביתם כי המדינה לא הייתה מסוגלת לספק להם הגנה. והגרוע מכל: מאות נחטפו מהבית, מהמסיבה, מהמיטה, ונגררו חסרות וחסרי אונים אל התופת בעזה, רק חלק הוחזרו הביתה, ונכון לכתיבת שורות אלה, 136 מהן ומהם עדיין נלחמות על שאריות חייהם ושפיותן מתחת לפני האדמה, בהמתנה לישועה מידי המדינה שהפרה את החוזה הבסיסי ביותר עם אזרחיה.

הפסדנו. ככל שנכיר בכך מהר יותר, כן ייטב.

המלחמה החלה כרע הכרחי, אבל היא לא יכולה להסתיים בניצחון. לא רק בגלל ממדי האסון, לא רק כי תפסו אותנו עם המכנסיים למטה, ולא רק כי נציגי הציבור שהעבירו כספים לחמאס וחיזקו אותו במשך יותר מעשור עדיין מכהנים, אלא כי קיים סירוב עיקש של אותם נציגים לעסוק ביום שאחרי המלחמה, מה שאומר שאין שום חזון, שום שאיפה לשיפור מצד ההנהגה הנוכחית. רק עוד הרס, עוד דם ועוד מצוקה. ובניגוד למה שטוענים בטחוניסטים בעיני עצמם, הריגה של אנשים כשלעצמה אינה ניצחון. היא תאוות נקם ילדותית ותו לא. הריסת עשרות אלפי בתים והבאת מיליוני אנשים למצב מתמשך של רעב, מגיפות וחיי פליטות אינם ניצחון. עזה זרועה כרגע בעשרות אלפי הרוגים, ביניהם מחבלים, אמת; אבל ביניהם גם מספר לא מבוטל של חפים מפשע, ילדים קטנים ותינוקות. מי שרואה בתינוקות מחבלים הוא בפשטות לוקה בנפשו. רבים כאלה מסתובבים בינינו. הם קוראים לעצמם פטריוטים. אני קוראת להם פשיסטים. ההיסטוריה תשפוט מי מאיתנו צודק.

כך או כך, אנחנו חייבות להודות באמת: גם אם עזה כולה תהפוך לבית קברות אחד גדול, ואוי לנו אם זה מה שיקרה כי אז נהפוך מפרוטו-נאצים לנאצים "על מלא מלא", אנחנו לא ננצח. אין ולא יכול להיות ניצחון אחרי השבעה באוקטובר. מי שמבטיח ניצחון הוא שקרן. מי שמבטיח "ניצחון מוחלט" הוא שקרן גדול. אבל את זה אנחנו כבר יודעות, הלא כן?

הפסדנו. בעיני העולם, ובמידה לא מבוטלת של צדק, איבדנו את האשראי שעמד לרשותנו במשך עשרות שנות קיומה של המדינה. נתנו לטירוף ההתנחלויות המשיחי להשתולל כמעט באין מפריע, בידיעה ברורה שמדובר בהפרת החוק הבינלאומי. הדפנו כל הצעה להידברות והנעת תהליך מדיני. נתנו לאמנות הכסת"ח והטיוח להתפשט במשטרה ובצבא, כך שכל דיבור על "חקירה פנימית", "הפקת לקחים" ו"חידוד נהלים" הוא מגוחך במקרה הטוב. נתנו למכונת הרעל לתפוס את כותרות החדשות ולליצנים תאבי דם דוגמת בן גביר, סמוטריץ', סוכות וסון הר מלך להפוך למובילי דעה ולטפטף את הארס שלהם באוזני הציבור ערב אחר ערב בטלוויזיה. פלא שילדים בבתי ספר מדקלמים "מוות לערבים" ו"יהודי הוא נשמה, ערבי הוא בן זונה" כמו רובוטים רצחניים? פלא שבריונים שטופי מוח תוקפים את בני משפחות החטופים, מילולית ופיזית?

הפסדנו. זו האמת. אין ולא יהיה ניצחון. זו לא תבוסתנות להודות בכך, זו ראיית המציאות נכוחה, משהו שהקואליציה הקיימת לא רוצה ולא מסוגלת לעשות. מכונת הרעל האמונה על ה"שיחדש" כבר עיקרה את האמת מתוכן, והפכה את השקר לעברית החדשה. הפסד הוא ניצחון, הרג חסר הבחנה הוא "ניצחון מוחלט". מצב שבו למעלה ממאה ישראלים נמקים בשבי החמאס במשך חודשים ארוכים, הוא איכשהו משהו שאפשר לחיות איתו. סליחה, אמרתי "לחיות איתו"? התכוונתי "לחגוג איתו". אם חברי כנסת ושרים מרשים לעצמם לשיר ולרקוד במסיבת ניצחון ולפנטז על חזרה לגוש קטיף בתקופה כזאת, הם באמת ובתמים ובמלוא מובן המילה שמים זין על כולנו, ובפרט על החטופים ומשפחותיהם. והם לא משלמים על החרפה הזאת בכסאותיהם באופן מיידי. איך ייתכן ניצחון במצב כזה?

הפסדנו. אז מאיפה אני לוקחת בכל זאת קמצוץ של אופטימיות?

הפסדנו את ההווה, אבל זה לא אומר שנפסיד גם במאבק על העתיד. בגלל הניהול הכושל של הממשלה הזאת בכל תחומי החיים – כלכלה, רווחה, בריאות, חינוך ועוד – כולנו נמצאות במאבק הישרדות בלתי פוסק. קשה מאוד לעזוב הכל ולעלות לכנסת כדי לדרוש את המינימום שמגיע לנו.

ובכל זאת, ראינו איך א.נשים עזבו הכל, באומץ לב ובמסירות, והתגייסו מיד כשהממשלה כשלה והפקירה אותנו. בין אם כדי להילחם פיזית, בין אם כדי לתמוך בלחימה, בין אם כדי לעזור למשפחות החטופים והמפונים, ובין אם כדי לעזור לכולנו לשמור על הבריאות הפיזית והנפשית. הארגונים האזרחיים החליפו ביעילות את זרועות הממשלה שכשלה ופיזרה שפע הבטחות ללא כיסוי. זה מה שנותן לי תקווה. אנחנו לא צריכים אותם, וקיבלנו הוכחה ברורה לכך. אבל גם לכוחם של מיליוני אנשים טובים יש גבול, ומצב שבו אזרחים ממלאים בהתנדבות את תפקיד המדינה לא יכול להימשך לאורך זמן.

הולך ומתקרב היום שבו לא יהיה לנו יותר מה להפסיד. כל שלטון פשיסטי כומס בתוכו את זרע הנפילה שלו-עצמו. הממשלה המושחתת והרקובה הזו, שמקדישה יותר זמן ומאמץ לקרבות אגו ומשחקים בקקי מאשר לכל דבר אחר, עומדת על כרעי תרנגולת וסופה להתמוטט במפץ מהדהד. כולנו נשלם מחירים כבדים על ההזנחה הפושעת של התשתיות, אבל לכל הפחות כשהשלטון הרקוב הזה יסתלק מעלינו, נוכל להתחיל לשקם, להתאושש, לבנות מחדש.

אין ולא יהיה ניצחון. הפסדנו את ההווה. יכול, אולי, להיות עתיד טוב יותר. לא עם הממשלה הזאת, לא בלי תהליך מדיני, לא באסטרטגיה שמבוססת על אלימות ועוד אלימות. והחשוב מכל, לא בלי לחתום מחדש על החוזה הבסיסי בין המדינה לאזרחיה, וזה אומר החזרת כל החטופות והחטופים, לפני הכל ומעל לכל.

עצם כתיבת הפוסט הזה היא סוג של כישלון בעיני. אני כותבת כאן דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם, ומשום מה הם מוטלים בספק יותר ויותר מיום ליום. לא זו בלבד, אלא שאני גם חוששת להעלות חלק מהדברים האלה על הכתב, כי יותר ויותר שמאלנים כמוני מוצאים את עצמם נרדפים על ידי השלטונות על אמירת אמת והבעת ביקורת כנגד ממשלת הדמים. זו עדות לכוחה העצום וההרסני של מכונת הרעל. זה הפסד במלחמה על התודעה. אני עדיין המומה ועייפה, אבל כבר מרגישה את הזעם מבעבע. אני כועסת על מי שהביאו אותנו למצב הזה. אולי המדינה הזו היא ניסוי שנכשל, אולי לא. ימים יגידו. כל מה שאני יכולה לעשות בשלב זה הוא להיאחז בשארית כוחותיי באמת, ולא להרפות.

הפסדנו. להפסד שלנו קוראים "בנימין נתניהו". מי שטוען אחרת משקר. אל תשכחו שאפשר, ורצוי, בלעדיו. זו התקווה היחידה שלנו.