פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 22, 2018

זריחתה של השקיעה

האל הרומי יאנוּס, בעל שני הראשים, זכה לאורך השנים ליחסי ציבור גרועים מאוד. הנבל הבוגדני והתככן יאגו קורא לעזרתו של האל יאנוס כדי לבצע את מזימתו במחזה "אותלו" של שייקספיר; הנבל בסרט "גולדן איי", הסרט ה-17 בסדרת ג'יימס בונד, קורא לעצמו ולארגון הרשע שלו בכינוי "יאנוס" כדי לסמל את נאמנותו הכפולה. באופן כללי, "יאנוס" הפך למילה נרדפת לתיאור סוכן כפול, אדם דו-פרצופי שאין לסמוך עליו ועל מילתו.

יאנוּס המסכן! הוא החל את דרכו כאל שומר ומביא ברכה. האל המתבונן קדימה ואחורה בו זמנית היה אל ההתחלות החדשות, אל הדלתות והשערים, האל שלומד מהעבר ומהרהר בו – ובה בעת צופה לעתיד בתקווה. הרומאים נהגו להתפלל ליאנוס בתחילת כל יום, חודש ועונה בבקשת שפע וברכה, כמו גם באירועים וציוני דרך חשובים. דמותו היתה מגולפת על שערי הערים והקשתות ומתבוננת ביוצאים ובנכנסים. החודש ינואר נקרא על שמו: פרצוף אחד פונה לשנה שחלפה, ואחד מקדם את פני השנה הנכנסת. יאנוס המקורי אולי היה דו-פרצופי, אבל לא היה נוכל או רמאי. הוא פשוט ידע איך לראות את העבר והעתיד בעת ובעונה אחת.

השבוע חגגתי חצי שנה של זוגיות עם איש יקר ונפלא. נקרא לו, לצורך העניין, "מענטש". כדי לחגוג, מענטש ואני השתתפנו בסדנת מאפים (ויצאנו ממנה עם בליטה חדשה בכרס וחופן פחזניות ועוגיות מבצק פריך), ואחר כך הרמנו כוסית – יין בשבילו, מים בשבילי – ואכלנו ארוחה נהדרת. נהניתי מכל רגע, אפילו מהרגעים שבהם פוץ כלשהו בסדנה טען שאני לא מזלפת נכון את הפחזניות (אני?? שאני אטרפד הכנת פחזניות? בחיים שלי לא העליבו אותי ככה).

אך לכל אורך החגיגות, מצאתי את עצמי מהרהרת שוב ושוב ביאנוס, האל בעל שני הפנים. למעשה, יותר מזדהה מאשר מהרהרת. אני מניחה שלא מעט אנשים שמתמודדים עם מחלות כרוניות בכלל, ועם בעיות נפשיות כרוניות בפרט, יוכלו להזדהות עם ההרגשה: מצד אחד, הפנים המחייכות שלך שמורות לכיף, להנאה מהרגע, לחגיגת הכאן ועכשיו, שבו את יודעת היטב להכיר תודה ולהעריך את הברכות שזכית להן. כמו למשל, בן זוג אוהב ופחזנית טרייה. מהצד השני, הפנים העגומות שלך מופנות לאחור, ולשם את שולחת את כל מה שקשור לדיכאון הקליני שלא מפסיק ללוות אותך, אפילו לא לרגע: הפחד שמשהו ישתבש ויתפרק, הפחד שיפסיק לאהוב אותך, הדאגה שאת לא מביעה מספיק אהבה כלפיו, האשמה שאולי פגעת בו בלי להתכוון, הבושה והתסכול על כך שאפילו ברגע של אושר מושלם, לכאורה, משהו בך שחור משחור, ממאן להתעודד ואפילו שואף למות.

מענטש היקר – האעז לקרוא לו כאן, "למוד-הסבל"? הרי זו שוב התכנסות לתוך המקום של האשמה והבושה – לרוב מבין שגם כשטוב לנו יחד, יהיו לי לפעמים רגעים שבהם אתלה מבט ריק ובוהה בקיר, בזמן שהדיכאון עושה את שלו ונוגס בנפש. רגעים שבהם לא ארצה לעשות שום דבר, ואהיה עצובה ואתכנס לתוך עצמי, וזה לחלוטין לא באשמתו ולא קשור אליו. שום חיבוק לא יעזור, אף נשיקה לא תצליח למגר את המחלה. יש גלים עכורים שפשוט צריך לקבל כפי שהם ולחכות שיחלפו ויעברו דרכי ומעלי, אחרת אני שוב מאשימה את עצמי במה שאין בכוחי לשנות, ועלולה לשקוע עוד יותר בתוך הגל העכור.

כשהגל פחות מורגש, והפנים השמחות של כאן-ועכשיו מקבלות משקל רב יותר, אני נשטפת בגלים של אהבה ומשתדלת לבנות מחדש את מה שהפנים העצובות הרסו. כמו בכל מאבק, השחיקה היא עזה, וקשה במיוחד לזכור ששני הצדדים הללו הם חלק מהווייתי, וזה בסדר. מותר לשמוח גם אם יש מחשבות אפלות אי שם, ומותר לחשוב מחשבות אפלות, גם כשאת שמחה.

איך אפשר ליישב סתירה כזו? אי אפשר. אפשר רק להמשיך לחיות עם שני צידי המשוואה, בו-זמנית. להיות דו-פרצופית. לקוות שמענטש ימשיך להבין שכשאני מבקשת קצת זמן לעצמי – גם אם הזמן הזה מוקדש לישיבה ובהייה בקיר, או לצורה אחרת של רביצה דיכאונית חסרת מוטיבציה -זה רק מפני שהוא באמת ובתמים לא יכול לעזור. ואני יודעת שהוא ינסה בכל זאת לעזור, וזה גורם לי להרגיש עוד יותר רע עם חוסר היכולת שלי לצאת מהבור הנפשי הזה. ואם אני שונאת את עצמי על כך (מה שיקרה באופן בלתי נמנע), קשה לי עוד יותר להרגיש את האהבה שלי כלפיו.

המילים האלה נכתבות קצת אחרי שיאו של גל עכור, אחרת לא הייתי מסוגלת לכתוב כלל. אני לבד בבית, אחרי שביקשתי מהמענטש קצת זמן לעצמי. רציתי להרחיק אותו כדי שלא יראה אותי כשאני לא רוצה להחליף בגדים או להתקלח, כשאני אוכלת זבל מזדמן מהארון, כשאני לוקחת עוד כדור להרגעה או כשאני שוכבת ונאנחת ומחכה, פשוט מחכה. אני לא רוצה שידאג. אני רוצה להרגיש שאני יכולה להפנות אליו את הפנים השמחות והאוהבות שלי, כפי שמגיע לו באמת.

יש דרכים רבות לתאר את הדיכאון. הוא הענן השחור, הכלב השחור, הבור ללא תחתית, האצבעות הקרות שלופתות את הלב, ה"לא-כלום" שבולע את כולם ואת הכל. אני רוצה להאמין שהבחירה שלי ביאנוּס כסמל לחיים עם דיכאון היא בחירה מתוך תקווה ולא מתוך ייאוש. זו התפילה שלי. אני מייחלת שעל כל דלת שתיסגר עלי, תהיה אחת שתיפתח, ועל כל תחושה של סוף, מוות ואבל, תהיה תחושה של התחלה חדשה, לידה ורצון לחיות. כל זה מתוך ידיעה ברורה שרוב הזמן, בדיכאון כמו בדיכאון – הדלתות הנפתחות כואבות לא פחות מאלה שנסגרות.

רק קושיה אחת עוד נותרה ללא מענה: אם אני יאנוּס, זה אומר שבמקום פחזנית אחת מגיעות לי שתיים, אחת לכל פה?


לקריאה נוספת: פוסט וגם פוסט
האתר של Black Dog Institute


Responses

  1. שמח לשמוע על "מענטש" . בתור בן זוג של חולה במחלה כרונית, אני יכול להעיד שלקח זמן עד שלמדתי שהשאלה "אני יכול לעזור במשהו?" היא אולי השאלה הכי חשובה שאני יכול לשאול כדי למנוע ניסיונות שווא כאלה שמתסכלים את שנינו.

    לקושיה האחרונה אענה באחרת: מדוע רק פחזנית אחת לכל פה?

  2. 3>

  3. המון הזדהות.

  4. 3>

  5. חיבוק גדול בהסכמה.
    טוב לשמוע ממך, לא משנה מאיזה פרצוף.

    וטוב לשמוע על מענטש.

    למרות שקל לנו מאד לשכוח את זה, אהובינו הסבלניים מקבלים המון מהקשר איתנו על כל פרצופינו.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: