פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 23, 2014

התשובה היא לא

ביום שני בשבוע שעבר הלכתי עם חברה לסרט "פרנק". הצלחנו להגיע לסרט בדקה התשעים ממש, לפני שהוא ירד מהמסכים, וחבל שכך. לסרטים קטנים ומוזרים ומעוררי מחשבה מגיע זמן מסך, לא פחות מסרטי אפקטים-רובוטים-חייזרים-מוטנטים-תלת-ממד-פיצוצים-שלוש-שעות-תור-לשירותים-מסביב-לקניון. כדי להוסיף לעונג על כך שזכיתי לראות את הסרט בטרם נמוג אל תהום הנשייה, ידידתי לצפייה, עלמת חמד רבת מעללים ועתירת הוד, דחפה לי פחזנית קטנה לפה כדי להמתיק את יומי. לא, "דחפה לי פחזנית קטנה לפה" זה לא יופמיזם לשום דבר.

בקווים כלליים, מדובר בסרט שעוסק בחבורת פגועי נפש ומאותגרים-מנטלית במידה כזו או אחרת, שכולם חברים באותה להקה ומנסים להקליט אלבום. כדרכם של סרטים כאלה, הכל משתבש בדרכים משעשעות ונוגעות ללב, כולל סצינות מרדף עם את חפירה, טביעה בג'קוזי ונגינה על פומפייה. פרנק, שעל שמו נקרא הסרט, הוא דמות מרתקת: סולן הלהקה, האיש שכולם ממתינים למוצא פיו, גאון מוסיקלי אקצנטרי ואדם ידידותי ולבבי. הבעיה היחידה עם פרנק, כך נדמה, היא הבחירה שלו ללבוש ראש ענק מעיסת נייר על ראשו שלו בכל שעות היום והלילה, כולל במקלחת. פרנק למעשה מתחבא מהעולם בתוך הראש המזויף שלו, משדר הבעה קפואה ומצוירת שיכולה להיראות חביבה ומבעיתה בכמויות שוות, ומאחוריה הוא חש בטוח ויציב ויכול ליצור את המוסיקה האהובה עליו.

מבלי לספיילר אגלה רק שהסרט מצוין, מצחיק לעתים ומטריד לעתים, ונע בין רגעים של התעלות נפש לחורבן חסר תקנה. הבמאי השאיר הרבה מאוד קצוות פתוחים, וזה דבר שמאוד נכון לעשות, לטעמי, בסרט שעוסק באנשים שמתמודדים עם מחלות נפש. אין שחור ולבן ואין תשובות חד משמעיות. יש רק התמודדות יומיומית, כמה רגעים של אושר בים של מוזרות ותלישות. אפילו כשאחת הדמויות בסרט מתאבדת, הבמאי מצליח להתמודד עם העניין בתמהיל ראוי להערכה של עצב והומור. הסרט בהחלט נותן הרבה חומר למחשבה, ומייקל פסבנדר כ"פרנק" מוכיח (שוב) יכולת משחק מצוינת על אף שלא רואים את פרצופו במשך 98% מהסרט.

בצירוף מקרים עגום – באותו יום בדיוק, דקות ספורות לפני שהלכתי לישון, ראיתי בזווית העין ידיעה על כך שרובין וויליאמס התאבד. לא ייתכן, אמרתי לעצמי, זו ודאי בדיחה. הדקות נקפו והתברר שזו לא בדיחה. הרגשתי שיש לי קצר במוח: ההתאבדות שבסרט התערבבה עם זו שבחיים האמיתיים, הדמעות זלגו, הידיים רעדו, ולמזלי הרב יש לי חברות שמתגוררות במקומות מרוחקים ויכולות להיות ערות בשעות משונות לפי שעון פתח תקווה, כדי לעודד אותי באישון ליל.

אין לי מה לחדש לאף אחד לגבי רובין וויליאמס. כן, גם אני גדלתי על הסרטים שלו. כן, גם אני עפר לרגליו עוד מ"בוקר טוב וייטנאם", דרך "ללכת שבי אחריו" ו"פישר קינג" וכלה ב"גוד וויל הנטינג". כן, גם אני רוצה לעלות על שולחן ולצעוק "O Captain, My Captain".

אבל הכאב על לכתו של האיש הוא רק חצי מהבעיה. אשה יקרה בטוויטר (‎@yberrybot) צייצה אמירה שאני מסכימה אתה במאה וחמישים אחוז, כי אני גרועה במתמטיקה, אבל גם כי היא נכונה:

השנקל שלי: בכל פעם שמדווח על אדם שהתאבד, מפורסם או לא, אני מרגישה כאילו זה עוד חבר לנשק שנפל בקרב. כואב לי, ואני חוששת לנותרים ולעצמי.

מילים רבות נשפכו על כך שוויליאמס היה "האיש המצחיק ביותר בעולם". איך ייתכן שאדם כזה, שהעלה חיוך על פניהם של מיליוני-מיליונים, היה עצוב כל כך? ולו רק היינו יודעים כמה עצוב הוא היה, האם היה ניתן למנוע את מותו? אולי אם רק לא היה מגלה שהוא חולה בפרקינסון? או שהקריירה שלו היתה במקום טוב יותר? או שהיה אוהב את ילדיו מספיק כדי לא לגרום להם צער?

אין לי תשובות. ועד כמה שקשה לחלקכם להודות בכך, גם לכם לא.

אין פתרונות לדיכאון. אין תשובות חד משמעיות ואין תרופה אחת שיכולה למגר אותו. זו מחלה ארורה ואיומה, שיכולה לפגוע כמו רכבת דוהרת ולהשאיר אחריה הרס וחורבן, שבר-כלי אנושי, שיזדקק לשנים רבות של טיפול כדי להשתקם. סוג אחר של דיכאון, קל יותר ומתמשך יותר, מנקר בנבזיות וחוסר רחמים בנבכי הנשמה, שנה אחר שנה, ללא לאות, ושוחק את הרצון להוציא את המיטב מהחיים. כבר כתבתי בעבר על ההתמודדות האישית שלי עם המחלה הזו, ועלי לציין בצער שמותו של רובין וויליאמס היה טריגר מאוד קשה בשבילי. ניסיתי להתגבר עליו במשך שבוע וכשלתי. חבר לנשק נפל, ואם האיש הנפלא והכישרוני והיחיד במינו הזה לא האמין שמגיע לו להמשיך ולחיות, או לא ידע איך להמשיך לחיות – מה אני אגיד?

השורה התחתונה, כתמיד, היא שיש אנשים שבשבילם זו אקסיומה גמורה, אמת שאין צורך להוכיח אותה, שהקיום שלהם עלי אדמות מוצדק בפני עצמו. הם לא עוצרים לחשוב על זה. בשביל אנשים אחרים זו אקסיומה גמורה, אמת שאין צורך להוכיח אותה, שהקיום שלהם אינו מוצדק בפני עצמו. הם מאמינים – לא, יודעים מעל לכל ספק – שאין להם זכות להתקיים. כך אומרת להם הציפור הקטנה המנקרת בנפשם ומסרבת להרפות. הם דורשים מעצמם להצדיק את קיומם מדי יום ביומו, ונידונים לכישלון, כי מי מאתנו יכול להציל את העולם כל יום מחדש? אפילו בטמן יוצא לחופשה מדי פעם, והוא דוגמה מוצלחת מאין כמותה לאדם עם בעיות נפשיות שמנסה להצדיק את קיומו ללא הרף. אולי כך צריך לחשוב על אנשים החולים בדיכאון – בטמנים מיוסרים, שנלחמים במפלצות הפנימיות שלהם במאבק אפי נחוש וראוי לשירי הלל, רק בלי האפקטים עתירי התקציב והמסיכה עם האוזניים המחודדות. זה נשמע הרבה יותר מוצלח והירואי ממה שיש לי כרגע, שזה שבוע וחצי של שינה טרופה וסיוטים, גוף כבד כמו עופרת, בטן מלאה בתפוצ'יפס וצ'יטוס גבינה כי אין לי כוח להכין או לאכול דברים נורמליים, ורצון עז לשרוט לעצמי את הכתף עם מסרגת קרושה עד זוב דם, כי הכאב הפנימי פשוט ערטילאי מדי, אמורפי מדי, בלתי ניתן לשליטה מדי.

האם אתם מצליחים לקבל זאת? שיש אנשים שמערכת העצבים המרכזית שלהם פשוט מחווטת אחרת? האם במקרה כזה, תוכלו לא לנזוף באדם המדוכא שאתם מכירים, לא לצפות ממנה או ממנו "לצאת מזה", לא לחפש פתרונות, לא לשאול למה? אין למה. אין סיבות. אין, ברוב המקרים, טראומה אחת ספציפית שהיא השורש לכל הבעיה. וגם אם יש, לא תמיד עוזר להבין מה הטראומה הזו. יש מחלה, ועם המחלה צריך להתמודד.

כתבתי בעבר, ואולי כדאי להזכיר שוב: הדבר הראשון שאנשים החולים בדיכאון זקוקים לו מהסביבה שלהם, הוא קבלה. קבלה של המחלה שלהם, כפי שהיא. הדבר השני שהם זקוקים לו, הוא אישור שהם לא לבד. שזה בסדר, מותר להם להיות בדיכאון, מותר להם להרגיש רע, זה לא יגרום לחברים שלהם לברוח למרחקים. הם יחכו בסבלנות, עד שהבטמן שהם מכירים יצא מצדה השני של המנהרה האפלה הפרטית שלהם. הדבר השלישי שאנשים החולים בדיכאון זקוקים לו, הוא הסחות דעת ועזרה בדברים הקטנים (שהופכים למשימה בלתי אפשרית במצב כזה). שלחו להם תמונות של ארנבים עם כובעי צמר או גורי כלבים לועסים כפכפים. קחו אותם לספל קפה, ארוחה נורמלית, ושיחה על פומפיות וחייזרים. הזמינו אותם לרבוץ אצלכם על הספה בהבעה עגמומית, כדי שיוכלו לראות עוד אנשים חיים סביבם, להתעטף לזמן מה בדאגה ובאהבה של אחרים, ולזכור את הדברים הטובים שהיו בעבר ועוד יהיו בעתיד, אחרי שהגל הנוכחי יחלוף.

אבל יש מה לעשות עוד הרבה לפני שמגיעים לאפלה המוחלטת. בדיכאון כרוני יש ימים טובים יותר ופחות, ואם במקרה עודדתם את רוחו של מישהו גם כשהמצב הוא לא חירום גמור, יש לזה ערך רב. כבר קרה לי שחיוך אחד שלא תלוי בדבר, מילה אחת טובה, חיבוק חם בלי אירוע יוצא דופן שיצדיק אותו, לכאורה, הצליחו לשנות את ההרגשה שלי מקצה לקצה. ימים כאלה של אור הם כמו מעצורי בלימה של רכבת דוהרת או של מעלית שצונחת מגובה רב. הם דוחים את הקץ, מעכבים את הנפילה, ומה שיותר חשוב, תוקעים יתדות בצלע ההר שעליה צריך לטפס אחר כך כדי לצאת מהתהום.

אני מרגישה אשמה מאוד בימים האלה. שוב אני עם הדיכאון שלי, שוב צריך ללכת סביבי על קליפות ביצים, שוב אני קוץ בתחת. כבר כמה פעמים ישבתי עם המכשיר הסלולרי שלי, מול רשימת אנשי הקשר, ותהיתי למי לפנות. למי לספר שרע לי. זו מעמסה, ואני אוהבת אנשים ולא רוצה להטיל עליהם את העול הזה. אני מתנצלת בפניהם בסתר לבי לפני שיחת הטלפון או הודעת הסמס או כל דגל אדום שאני מנופפת כדי להודיע שהנה, שוב אני כאן, במערת העטלף – ואם למישהו יש מילה טובה אז זה יהיה זמן טוב לומר אותה. היות שאני לא מסוגלת לאהוב את עצמי ברגעים האלה, כי לעצמי כזכור אין זכות קיום, אני אוהבת אותם. ואני נצמדת לאהבה הזו ודבקה בה ושתינו הופכות לבשר אחד, והיא יושבת שם איתי, בתוך הבור.


Responses

  1. הו, ואנדר אהובה-כל-כך.
    הלוואי שהיו לי כמה גורי כלבים בכובעי צמר או עדר לאמות מהדסות על עקביהן ויורקות בהרמוניה.

    אין לי, כרגע. אבל כרגיל במקומותי – אחפש לך. ואצלם. או לפחות אצייר. שמעתי שרוק של לאמות טוב לרגעים האפלים.

  2. אחות יקרה, אני שותה את דבריך בצמא. נשואה לגבר שחולה במחלה הארורה הזו. גם אני קיבלתי בוקס בבטן עם רובין וויליאמס (לשמחתי – הוא לא. הוא כרגע בתקופה יותר). דרך העיניים שלך קל לי יותר להבין מה עובר עליו, כי ממנו קשה מאוד להבין. את נשמה מופלאה! המשיכי לכתוב. ומאחלת לך המון ימי שלווה ושמחת חיים.

    • תודה רבה, ואני מאחלת לכם את אותם רגעים של שלווה ואושר ביחד!

  3. יש שמועה שהתאבד כי התמודד עם מחלה קשה וחשוכת מרפא, וממש לא "זו שאסור להזכיר את שמה", סרטן – הוא רק פוגע בגוף – כי אם מחלה עצבית, אלצהיימר או משהו דומה.
    אם זו אמת, אני מזדהה איתו לגמרי, לאבד את הנשמה עצמה בעודך בחיים, את הזכרונות, את המהות, את הזהות – זה הנורא ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
    ובכל זאת הצד החיובי שתמיד קיים – הדכאון שעליו דיברת, הוא גם חלק מזהותנו, בתור שכזה אפילו הוא עדיף על האין הנורא שמחלה כזו מביאה.

    • לעולם לא נדע בדיוק מה גרם להתאבדות, ולמען האמת, זה כמעט אף פעם לא רק דבר אחד. אני מכבדת את ההחלטה שלו, ואתגעגע אליו עד מאוד.

  4. חיבוק.
    אני אחשוב אחר כך על משהו חכם להגיד, או כזה שיכול גם להועיל. בינתיים:
    חיבוק.

  5. עד לא מזמן ליוויתי אנשים הסובלים ממאניה דיפרסיה, נהגתי להדפיס את שתי הרשומות שלך (פילים וכו), כמעט כולם קראו את זה ואז העביר לבני המשפחה שלהם כבסיס לשיחה (בלי שהצעתי את זה). ניסחת עבורם את כל מה שהם לא הצליחו להסביר בעצמם במהלך השנים. עזרת להם להבין שהם לא היחידים, עזרת למשפחות שלהם להבין קצת יותר ועל זה אני אסירת תודה.
    בינתיים, טוב יותר מכל חתלתול וארנבון (אם כי לא מעצלנאי):

    • תודה רבה. נפלא לשמוע שמשהו שכתבת ממש עזר לאנשים. תודה 🙂

  6. ניסוח מדוייק. כל הכבוד על האומץ לצאת מארון הדיכאון. רובנו לא עושים זאת. לא מבקשים עזרה מרשימת אנשי הקשר ולא מחכים למילה טובה. לא חווים קבלה. או פוחדים להיענות בשלילה כשנבקש אותה.
    כדורים והרבה מהם. עד שזה עובר. ושוב כשזה חוזר. עכשיו לכי תספרי לאנשים שאת חיה על כדורים? לי אין את האומץ שלך. הלוואי והיה.

    • מותר לקחת כדורים במחלה הזו כמו בכל מחלה אחרת. החזיקי מעמד… והאנשים שאוהבים אותנו ימשיכו לאהוב, גם כשקשה לנו.

  7. לא ממש הבנתי מה הקשר בין השאלה הפילוסופית לגבי הקיום שלנו – מוצדק או לא – לבין ההרגשה המחורבנת שאדם מרגיש מדי פעם כשנמאס לו מהכול ובא לו לזרוק את עצמו על פסי הרכבת. הרי אף אחד לא יושב בפקולטה לפילוסופיה ומגיע למסקנה שכן, אין טעם לחיות ומתאבד או שדווקא יש טעם לחיות ופורץ בשירים וריקודים. מצב נפשי כמו דיכאון לא נעלם אם אביא לך משוואה מתימטית שמוכיחה שיש טעם אלוהים ושהוא מחכה לך עם גן עדן מלא פרפרים (או פנדות, עדיף) אם רק תואילי לחכות עד לסיום הטבעי של חייך.
    אגב, זאת הסיבה שטיפול בבעלי חיים עובד כל כך טוב עם ילדים אוטיסטים, כי ההגיון הרגיל שלנו לא חודר אליהם אבל כלב שמלקק את להם הפנים דווקא כן.
    לעצם העניין, כתבתי את זה בפייסבוק ואני מבקש לחזור על זה גם כאן, מצאתי את הסיפור אצל אילן הייטנר בספר שלו 'קציצות' וזה הולך ככה:
    הודי אחד התייאש מהחיים. אשתו עזבה אותו, העסק שלו נכשל והוא היה חייב המון כסף שלא היה לו איך להחזיר. הלך והתיישב על השביל שבו היו הפילים עוברים בדרכם לנהר. צעקו לו כל אנשי הכפר "ראג'ה יא משוגע, תרד מהשביל, הפילים ידרסו אותך"
    אמר להם ההודי "לא אכפת לי יותר מכלום."
    "זוז כבר, זה לא צחוק, הנה הפילים כבר מגיעים."
    "אמרתי לכם שלא אכפת לי."
    "ראג'ה הם כבר ממש קרובים, תפסיק עם ההצגות שלך וזוז."
    "אתם לא קולטים?" ענה ההודי "אמרתי שלא אכפת לי."
    ואז, דקה לפני שהפילים דרסו אותו בא הזקן החכם של הכפר ולחש לו באוזן :" אם לא אכפת לך מכלום, מה אכפת לך לזוז כמה מטרים הצידה?"

    • עדו: אוטיזם לחוד ודיכאון לחוד. אני תיארתי מצב שאני מכירה. אשמח אם תוכל להימנע משיפוט כלפי אנשים שנמצאים במצבים אומללים ומרגישים שאין להם ברירות. לא לגמרי התחברתי לבדיחה שסיפרת שם בסוף. לפעמים זה אפילו מזיק, כי זה גורם לאנשים דכאוניים להרגיש עוד יותר חסרי אונים ואשמים במצבם שלהם.

      • שיפוט? בסך הכול טענתי שכל השאלה על הצדקת הקיום היא שאלה פילוסופית מעניינת אבל לא קשורה בכלום למה שאדם מרגיש. ולא התכוונתי להתבדח אלא להסביר את הדרך שלי להתמודד עם הרגשה רעה – אם במילא אני עצוב/מיואש/דכאוני אני יכול להיכנס למיטה ולהתכסות או ללכת לעבודה כרגיל, מה כבר אכפת לי?

      • עדו, כשאתה בדכאון אתה לא יכול ללכת לעבודה כרגיל. אתה חולה. אתה יכול להגיע לעבודה, לבהות 8 שעות במסך ולא להבין מה אתה אמור לעשות.

      • בדיוק

      • עדו, העניין הוא שזו לא שאלה פילוסופית (עם כל הכבוד לאלבר קאמי). וזה גם לא עניין של 'מה אכפת לך לעשות כך או כך'. דכאון הוא בבסיסו מצב של חוסר תקווה. לאדם שנמצא בדכאון – לא שעובר עליו יום דכאוני, אלא שחולה במחלת הנפש הזו וסובל מדכאון קליני חמור – יש תפישה של חוסר ערך עצמי, ולצדה הידיעה המוחלטת שלא יהיה יותר טוב ולא יכול להיות יותר טוב. להבנתי, על זה הילה דיברה כשהיא התייחסה לצורך להצדיק את הקיום: למלחמה הקשה והיומיומית בתחושות האלה. וזה לא משהו שאפשר לפתור עם טריקים של מחשבה כמו שהצעת ('מה אכפת לך כך או כך'), כי… כי זה פשוט לא עובד ככה. זו מחלה. למוח חסרים חומרים שמאפשרים לו לעבוד כמו שצריך. במקרה הטוב, זה עניין זמני, אבל במקרה הרע מדובר על מחלה כרונית, כלומר על מלחמת התשה בלתי-נגמרת.

        לשמחתי, אני לא מכירה את המצב הזה מכלי ראשון. לצערי, אני מכירה אותו מתיאורים של אנשים קרובים. אני לא חושבת שאוכל אי פעם להבין באמת ובמלואו את הצל הזה, אבל אני מבינה קצת את ההשפעה שלו.

  8. ריגשת אותי מאוד. את נהדרת.

  9. שלום לואנדר היקרה,
    תודה רבה על כתבותייך מאירות העיניים [וייסלחו לי כל האנשים (והאנשות?) בשם מאיר], הכתבה הזאת נראית כמו משהו שיוכל לעזור לבעיותיהם של חבר מרעיי היקרים, המתומדדים מדי פעם עם חוליערות דומות (שאני מייחל שהן יהיו בעצם חולדות גדולות ומציוייצות עם שיערות קשיחות ועבות ומזג עצבני במיוחד שיהיה אפשר לצבוע בוורוד ולהפוך אותן למגוכחות עד כאב).

    הייתי ממליץ על משהו מצחיק אם לא היו מסתובבים לי בחדר שלושה פילים וורודים ששמו להם למטרה לשבר את כל הצנצנות שלי, ובמיוחד את אלה עם הדם של העזים הערפדיות בתוכן, היום כבר אי אפשר להשיג כאלה בשוק הודות למשטר הצבאי בסביחיסטאן.
    אז רוב ברכות!

  10. שלום מילים מדויקות, חיבוק חם אלייך אישה יפה.
    שמן קנביס עוזר לפתור מחלת פרקינסון. חבל שרובין לא ניסה את זה לפני שהתייאש.
    וגם, קנבלוידים שנמצאים כחומר הפעיל בקנביס עוזרים לפתור טראומות שכנראה הן הסיבה לדיכאון.
    הבריאה יצרה בנו מערכות חכמות שנועדו להכשיר אותנו לשרוד.
    אחת מהמערכות משכיחה חוויות שליליות.
    כשמערכת הזאת לא מתפקדת, נוצרת הטראומה והאדם נשאר כלוא בחויה הזאת תמיד.
    קנבלוידים (החומר הפעיל בקנביס) מזכיר למערכת הזאת לחזור לתפקד. לזכור את החוויה אבל לא לחיות אותה שוב ושוב. ז"א זו לא טראומה או הלם קרב או דיכאון. זה שם במעמקי הזכרון אבל לא כואב.

    יש לנו את פרופסור רפאל משולם שחוקר כל זאת עבור הלומי קרב ומצליח להוכיח כי יש תקווה.

    מקווה שפתחתי לך תיאבון לחקור ואולי לפנות לתרופה העתיקה והבריאה שרק מעוררת הבראה עצמית. כדורים נגד דיכאון לא ממש עוזרים בסופו של דבר.

    בתור אדם ששם מאחוריו את הצלילים שקראו לי להתנגש ולהעלם במשאית הבאה, שמגיעה בנתיב הנגדי,
    אומר לך : יש תקווה. יש קנביס.
    זה מסע פנימי לנבכי הסיבה ופתרונה, בעצמי, במו ידי, באהבה וסבלנות.

    בהצלחה אהובה.

    • הי גלית, אני שמחה שיש משהו שנותן לך עזרה ותמיכה, רק תיקון אחד: אי אפשר "לפתור" פרקינסון, ואי אפשר "לפתור" טראומות. מקסימום אפשר לעזור קצת בהתמודדות עם סימפטומים. כמו כן, אני מבקשת לא לשפוט דרכי התמודדות של אנשים אחרים. כדורים נוגדי דיכאון הצילו חייהם של רבים, אני ביניהם. תודה.

      • אז זהו שכן אפשר לפתור פרקינסון וטראומה.
        נבירה קלה באינטרנט והחומר הוא רב, בנוגע ליכולת הגוף להבריא עצמו עם קצת עזרה ידידותית, ללא תופעות לוואי, של קנבלואידים.
        חס וחלילה שיפוט. דעתי מהסתכלות. רואה סביבי אהובים שהכדורים הקונוונצונאלים לא רק שלא עוזרים, אלה מרעילים ומחמירים.
        אני משערת שאין תשובה חד-משמעית. כל אדם ימצא את מה שמתאים למערכת הפיזית והרגשית שלו.
        רציתי לשתף על המערכת שלי.
        בהצלחה,
        אהבה שלוחה לכולם.

  11. יפתי,ריגשת אותי מאוד.הכתיבה שלך והרגשות והתחושות שאת מעבירה דרכה מדהימה. אני מכירה את התהום העמוקה,מקרוב מאוד ותמיד שם בשבילה כשזה תוקף כי את צודקת,צריך לדעת לקבל,להכיל עד שהעננה חולפת.לפעמים לוקח קצת יותר,לפעמים קצת פחות,לפעמים באה לחיבוק ולפעמים רק שיחת טלפון. ניכר כי זה שיודעת שאני שם זה מה שעוזר וחשוב לי שהיא יודעת אתזה.
    חוץ מזה את יודעת שאנחנו אוהבים אותך פה 🙂 שןלחת חיבוק חזק חזק

  12. לפני שבוע הודעתי בפייסבוק: I'm so stressed I can't get out of bed. I can't live like this.

    הרבה אנשים הגיבו. רובם או "אוי מסכן" או עצות כמו "תעשה ספורט" או "תעשה מדיטציה". רק אחת שאלה "מה אתה צריך?", ועניתי לה ברשימה ארוכה, שכוללת "למלא דוח למס הכנסה" "לאכול" "לנקות את השרותים" "להצליח לשמור על מקום העבודה שלי". כמה שעות אחר כך חיכה לי סיר עם קארי ליד הדלת.

    מה אני רוצה להגיד בזה? שהדכאון הוא מחלה, נניח כמו שפעת. כשחבר שלי חולה בשפעת הוא לא צריך שאגיד לו לקחת אקמול. מה שהוא צריך זה שחייו לא יתפרקו בזמן שהוא שוכב במיטה. שיהיה לו אוכל ושהילדה תלך לבית ספר.
    הקונץ הוא שאם מישהו עוזר לך, אתה מרגיש נטל על החברים שלך, ושהקיום שלך אינו מוצדק. מצד שני הקיום שלך אינו מוצדק בין כה וכה, אז מה זה כבר משנה?

    • החברה שלך נהדרת.
      הלוואי שלכולנו יהיו יותר חברים כאלה.

  13. May this be the only Melloncollie you have: https://www.dropbox.com/s/k87qw113201uf6s/Make%20Maayan%20Unsad%201.jpg?dl=0
    And this is Mozart wishing everyone a better day: https://www.dropbox.com/s/y3kk7ljimj1yptr/2012-09-30%2016.25.27.jpg?dl=0

  14. מה שכתבת כל כך עוזר (גם בפעם הקודמת וגם בפעם הזו). טוב לקבל עוד אישור שיש עוד מישהי שמרגישה ככה ואני חולה ולא "לא נורמלית". הדיכאון הפרטי שלי התחיל כדיכאון אחרי לידה והתחבא המון זמן. כשהעזתי להודות בו בפני עצמי ולספר עליו אנשים קרובים כמה מהם תהו איך הם לא זיהו, איך הם לא ידעו, למה לא אמרתי כלום. התיאור שלך עם רשימת אנשי הקשר כל כך מדויק להרגשה הזאת ומסביר אותה. יש לך מתת מיוחד של מילים- הכתיבה שלך, גם בנושאים פרטיים, גם בנושאים פוליטיים וגם בכתיבת סיפורים נפלאה, והלוואי וכל השדים והמפלצות יעברו לגור בסיפורים וישחררו אותך לחיות, לפעול ולכתוב בכל מדיום שהוא….

  15. תגובתי הקודמת היתה סטרילית לגמרי. האמת היא שאני מאובחן בעצמי. וכבר זמן לא ידוע שוקע בביצה הזו יותר ויותר. פעם ידעתי איך לצאת ממנה, כמו מינכהאוזן והשיערות [אולי לכן אני מגדל אותן?], אבל לא עוד.

  16. אז זהו שכן אפשר לפתור פרקינסון וטראומה.
    נבירה קלה באינטרנט והחומר הוא רב, בנוגע ליכולת הגוף להבריא עצמו עם קצת עזרה ידידותית, ללא תופעות לוואי, של קנבלואידים.
    חס וחלילה שיפוט. דעתי מהסתכלות. רואה סביבי אהובים שהכדורים הקונוונצונאלים לא רק שלא עוזרים, אלה מרעילים ומחמירים.
    אני משערת שאין תשובה חד-משמעית. כל אדם ימצא את מה שמתאים למערכת הפיזית והרגשית שלו.
    רציתי לשתף על המערכת שלי.
    בהצלחה,
    אהבה שלוחה לכולם.

    • גלית, אני במקרה יודעת קצת על המחקר של ד"ר משולם – לא המון, אבל מספיק כדי לומר לך שלא, אי אפשר לרפא פרקינסון. הקנבינואידים/קנביניולים יכולים לעזור במידה מסוימת, ואולי יותר מתרופות אחרות (המחקר כרגע לא חד משמעי), אבל לא 'לפתור', בהחלט לא.
      'נבירה קלה באינטרנט' היא עניין מסוכן. תלוי במה את מחפשת, היא יכולה ללמד אותך גם שאשכולית מרפאת סרטן, או שהומיאופתיה טובה יותר מתרופות, או שיש קונספירציה של היהודים ואנשי הלטאה שהפילו את מגדלי התאומים. וכנ"ל עדויות אנקדוטליות. האנשים שאת רואה וחושבת שהכדורים הקונוונציונליים לא עוזרים אלא מחמירים את מצבם – איך בעצם את יודעת? אולי הכדורים ממתנים את ההחמרה, שהייתה יכולה להיות גרועה יותר בלעדיהם, למשל? קשה לי לדבר באופן מובהק כי אני לא מכירה את המקרים, אבל ראיית השחור-או-לבן שלך בעניין היא קצת בעייתית. והניסוח שלה, כפי שהעלתה הילה, גם הוא בעייתי. לשתף את מה שעבד בשבילך זה דבר אחד; לומר שהפתרונות שעובדים בשביל מישהו 'לא עוזרים' זה דבר אחר.

  17. תודה, ריגשת אותי, התיאורים שלך מדויקים וניכר שנחצבו ממקומות רגישים אצלך.
    שיהיו בשורות טובות והרגשות טובות לכולנו במהרה ובטוב.
    |חיבוק|

  18. כל כמה ימים אני בודק אם פרסמת משהו חדש. את ואבינדב בגין הם הבלוגים היחידים שאני עוקב כך אחריהם. אני לא אחד שמגיב, אבל אולי את צריכה חיזוק אפילו מסתם קורא כמוני. יש לך כשרון רב בכתיבה ואני שולח לך חיבוק חם בתקווה שיסייע ולו במשהו. היי ברוכה.

  19. מכירה?
    View story at Medium.com

  20. ואחרי שרק הגבתי לאחרים, רציתי לכתוב ש… אני לא באמת יודעת מה לומר. אני לא מכירה אותך מספיק כדי להציע עזרה של ממש (או סתם להציע לשלוח עוגיות, שזו לא עזרה אבל זה משהו שאני יכולה לעשות, רק שאני לא מכירה אותך מספיק אז זה קצת קריפי). אבל אני מאוד מעריכה את מה שכתבת, ואת עצם העובדה שכתבת על זה.

  21. רק הערה על פילוסופיה וקאמי [משום מה לא יכולתי להגיב שם] – "הדבר" שינה את חיי ממש, נתן לי שביב תקווה. אני עם קאמי.

    • קאמי סופר נהדר. אני התייחסתי רק לאמירה הידועה מתוך 'המיתוס של סיזיפוס', על כך שהבעיה הפילוסופית היחידה ההיא ההתאבדות. וגם זה רק כדי להסביר שבמקרה דנן *לא* מדובר על שאלה פילוסופית גרידא.

      אגב, בעניין הטכני: קינון תגובות מפסיק אחרי שתיים-שלוש תגובות, ולכן כדי להשאר בפתיל מסוים צריך בעצם להגיב לא לא לאחרון בפתיל אלא לאחרון שאתה רואה מתחתיו את האופציה 'להגיב' (כך אני עשיתי למשל).

  22. תודה על הכתיבה, באמת. כמי שנמצאת באותה מרה שחורה ועוד מעט חוגגת לה יומולדת, ומתקשה להסביר מה זה ולמה לסובבים, ומסתכלת שוב ושוב ברשימת אנשי הקשר ומחליטה שאין לי כוח ורצון לפנות, אז עושה קצת יותר טוב לקרוא את זה ולהנהן בהבנה, להרגיש שעוד מישהו מבין.
    אין לי תמונות של ארנבים עם כובעי צמר, אבל באופן מוזר יש לי של חיות שפגשתי ונראות כמו יצור מאנימציה יפנית. אם תזדקקי לזה משום מה, את מוזמנת לבקש (:


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: