פורסם על ידי: vandersister | ינואר 3, 2019

ידיים על ההגה

אזהרת טריגר: לפוסט הזה יש שני חלקים. חלקו הראשון קודר ועוסק באובדנות. חלקו השני אופטימי ועוסק בראייה לעתיד. אם אינך רוצה להתעמק בחלק העצוב, אפשר לדלג ישירות לנקודה שבה מופיעה תמונה של אוגר סיבירי. תודה.


בפרפראזה על דיקנס, זו היתה שנה נפלאה, זו היתה שנה נוראה. נאבקתי בדיכאון, ורציתי למות. נאבקתי באבל, ורציתי למות. כתבתי ופרסמתי סיפורים שאני מאוד גאה בהם, ורציתי למות. נכנסתי לקשר זוגי עם איש נהדר שאני אוהבת כל כך, ורציתי למות. למדתי להכין סקונס טעימים להפליא, והייתי ממש מרוצה מעצמי. ואז רציתי למות. מה שאני מנסה לומר הוא שכמו תמיד, עדיין מכרסם הייאוש, ואני עדיין מעזה פנים נגדו.

קצת לפני סוף השנה קיבלתי בעיטה חזקה בבטן, במובן המטאפורי של המילה. תמיד כשאיש מפורסם מאבד את עצמו לדעת, אחרי התגובה הראשונית של הלם ועצב, אני מתמודדת עם רגשות מעורבים: מצד אחד, ייאוש עמוק משום שעוד אח לנשק נפל במאבק נגד המחלה הארורה. מצד שני, קנאה, כי הוא הצליח לעשות את מה שאני מעולם לא הצלחתי, ושם קץ לסבל ולייסורים שלו.

Created by Dashu83 - Freepik.com

מכרסם הייאוש

יש כללים די ברורים לכתיבה בנושא התאבדות ואובדנות. המטרה היא לכתוב בצורה שתנסוך, לפחות חלקית, תקווה לשיפור במצב, ותפנה למקורות שיכולים לעזור. למשל, עמותת ער"ן שמעניקה סיוע במצבי מצוקה, והמידע הרב באתר של ארגון הבריאות העולמי (WHO) סביב החשיבות של תמיכת הקהילה למניעת התאבדויות וסיוע לאנשים במצוקה נפשית. אני רוצה להבהיר שבשום אופן, מטרת הפוסט הזה אינה לעשות גלוריפיקציה של אובדנות או לעודד לפתרונות קיצוניים. ההפך הוא הנכון.

אבל אני חייבת להבהיר עד כמה חשוב לדבר על זה. בימים שבהם נודע על התאבדות של איש מפורסם, לא פעם אני שומעת נזיפות ותוכחה מצד אנשים ברשתות חברתיות, לאמור "אל תדברו על זה כי זה עלול לגרום לתופעה של מעתיקנים שינסו לשים יד בנפשם". את החלק השני אני מבינה. החלק הראשון קשה לי. לא לדבר על זה? "לא לדבר על זה" היא צורת החשיבה שגרמה להרבה מהצרות הללו מלכתחילה.

וזה מביא אותי למקום של כפיות הטובה, או לפחות לכשל המחשבתי שגורם לאנשים להתנצל על היותם דיכאוניים. גם כשאני יוצאת עם חברות ומבלה איתן בערב נפלא של צחוקים ואוכל טוב, הדיכאון לא עוזב אותי. הוא לא עוזב גם כשאהוב לבי מנשק אותי ואומר "אני אוהב אותך". הוא לא עוזב כשאמי ואבי מחבקים אותי. כל הדברים האלה מקלים, נותנים סיבה לחיות, מזכירים לי שלא הכל שחור, אבל חתולי שבתקרה, כמה שחור עוד יש. ואני מרגישה רע לומר לאנשים שאני אוהבת שכל האהבה הגדולה שלהם לא מצליחה להניס את השחור הזה. וחשוב לי שהם ידעו זאת. מדוע? כי ביום שבו לא אוכל להעמיד פני "בריאה", ולא אצליח לצאת מהמיטה, או אפרוץ בבכי, או אחתוך בבשרי מרוב מצוקה, חשוב לי שהם ידעו שלפחות באותו רגע, המחלה ניצחה בקרב. זה לא אומר שהיא ניצחה במלחמה.

אני מרגישה צורך להתנצל על כך שהחיבוקים שלהם לא הבריאו אותי. וזה מוזר לי, כי הרי לא הייתי מתנצלת בפניהם אם היתה לי, למשל, סוכרת. או פקקת ורידים. או קוליטיס. אבל דיכאון, משום מה, הוא משהו שאנשים רוצים לחשוב שאפשר להעלים, כולל האנשים שסובלים ממנו.

מה עובר לכן בראש כשאתן לא חושבות על שום דבר ספציפי? על אתם חושבים כשאתם מנסים להתרכז במשהו אחר? האם אתן עסוקות כל היום בהדיפה מכוונת ומאומצת של מחשבות אובדניות מהראש?

אסביר למה אני מתכוונת. לפני כמה ימים, בסוף היום, התארגנתי לשינה. ממש לפני שנשכבתי במיטה, עלתה בראשי תמונה מאוד ברורה של עצמי, עם אקדח, יורה לעצמי בראש. לא היה משהו מיוחד שחשבתי עליו באותו הרגע, עצוב או שמח. לא הייתי מדוכדכת במיוחד באותו רגע. פשוט סיימתי יום עמוס והלכתי לי לישון. המוח, מסיבותיו שלו, החליט להראות לי את עצמי מתאבדת. אז מה עושות כשזה קורה? דוחפות את המחשבה החוצה בכוח. מסיחות את הדעת במשהו אחר. משתדלות, לכל הפחות. אז למוח אין ברירה, והוא מגניב דימויים מערערים בזמן השינה, ואת חולמת דברים שאת ממש מעדיפה לא לחלום, אבל אין לך שליטה על זה, ואת קמה מותשת ועצובה.

וזה לא רק לפני או בזמן השינה, זה יכול לקרות בכל מצב. אני יכולה לשבת במסעדה עם חברות, להסתכל על הסכין שמיועדת לחיתוך הפיצה שזה עתה קיבלנו, ולראות בעיני רוחי את הסכין חותכת את עורק הקרוטיד בצווארי. לא בגלל שאני מדמיינת את זה בכוונה תחילה, זה פשוט מה שהמוח מציע לי כל הזמן. אם אעבור ליד נחל, הוא "יציע" לי לטבוע בתוכו. אם אעבור ליד שקע חשמלי, הוא "יציע" לי לנעוץ מזלג בתוכו. אם אקח את תרופותיי, הוא "יזכיר" לי שכמות מסוימת של תרופות תצליח להרדים אותי לנצח.

חשוב לי שהאנשים הסובבים אותי יבינו את זה. אין בחיים שלי מצב של "לא לדבר על זה". אם לא אדבר, הראש ימצא דרך לדחוף את זה בכל אמצעי אפשרי. אין לי מנוס מההתעסקות הזו בחוסר התוחלת של החיים. נכון, יש תקופות טובות יותר וטובות פחות, אבל ככל מחלה כרונית, אין לזה סוף. הכאב יהיה שם גם אם לא אדבר עליו. אני מקווה שלא יכעסו עלי כשאומר זאת, אבל אני לא כועסת על אנשים ש"וויתרו" והתאבדו. מישהי פעם אמרה לי שהתאבדות היא מעשה אגואיסטי, כי הוא פוגע באנשים שסביבך. והרי מוות של אדם אהוב מכל סיבה שהיא פוגע באנשים שסביבו, ואינו נחשב ל"אגואיסטי". מדוע כניעה למחלה שמייסרת אותנו נחשבת למעשה אנוכי כל כך? מה גם שאנשים דיכאוניים יודעים, או לפחות מאמינים, שמחלתם הופכת אותם לנטל בלתי נסבל על הסביבה, כך שלפי ההיגיון המעוות של המחלה, מדובר במעשה של חסד כלפי הסביבה שסובלת מאיתנו וממצבי הרוח הקודרים שלנו.

הדיון האינסופי הזה מתנהל בתוך ראשי כל יום, כל היום. יש לכן מושג כמה זה מתיש?

אתם מבינים למה אי אפשר שלא לדבר על זה?

 

מכרסם התקווה

ומההווה הקודר לעתיד הוורוד. כשהייתי בת 18, בדומה לבני גילי, למדתי נהיגה והוצאתי רישיון. מסיבות שלא ברורות לי עד היום, הצלחתי לעבור טסט שני. הייתי בוכה באומללות לפני כל שיעור נהיגה. הרגשתי כמו לא-יוצלחית מוחלטת על הכביש, חסרת ביטחון ויכולת התמצאות במרחב. ידיד שנסע איתי באותה תקופה, באחת הפעמים הנדירות שנהגתי אחרי קבלת הרישיון, טוען שנהגתי בסדר גמור. והרי זה בדיוק העניין: מה שעשיתי כלפי חוץ, ומה שהרגשתי כלפי פנים, הם שני דברים שונים. אז עזבתי את ענייני הנהיגה, החלטתי שהכביש לא נועד לאנשים כמוני, ולא חידשתי את הרישיון.

כבר זמן מה שאני חושבת שאולי הגיע הזמן לקחת שוב את ההגה לידיים. הרי אני כבר לא מי שהייתי בגיל 18, וגם הטכנולוגיה השתנתה ויש היום אמצעים שיכולים לעזור לי להרגיש יותר ביטחון על הכביש. היות שלא חידשתי רישיון, זה אומר שצריך לקחת שוב שיעורי נהיגה, לעבור שוב תיאוריה, וכן – לעבור שוב טסט, איכשהו.

למרות כל החושך, אני מאמינה שתוכנית פעולה ויעד שאפשר לייחל ולצפות לו הם דברים שמאוד עוזרים להתמודד. אי לכך, החלטתי לעשות מעשה "ג'ולי וג'וליה", ולתעד את מסע השגת הרישיון שלי בבלוג. בינתיים צברתי המלצות על מורים, הפנייה לבית ספר שמשתמש בסימולטור נהיגה לחיזוק ביטחון עצמי של הסובלים מחרדת כביש, והיום אני יוצאת להתחיל את התהליך של "הטופס הירוק", שבלעדיו אי אפשר להתחיל שיעורי נהיגה (הספקתי לשכוח ממנו לגמרי, והרי את ההתרוצצויות האלה עשיתי גם בגיל 17).

אני עוד לא בטוחה מה תהיה התדירות של הפוסטים, אבל מבטיחה להיות נאמנה למציאות, במיוחד לרגעים המביכים ביותר. כך שאם תתקלו בשבועות הקרובים בכלי רכב שמזדחל בהססנות ברחובות פתח שמיקווה, ומורה שמנסה לשכנע (בנועם ובסבלנות) את התלמידה לעבור מ-20 ל-30 קמ"ש, או לפחות ל-25*, ייתכן שזו אני. אלווה את הפוסטים בתיוג "ואנדר בדרכים", ואני מקווה שגם אם לא אצליח להשיג את הרישיון הנכסף, לפחות אוכל לשעשע אתכם בסיפורים על חוסר היוצלחיות שלי על גלגלים.

ידיים על ההגה: אני יוצאת לדרך.


* "24? לפחות 22? גיברת, יש מאחורינו שיירה. גז, מיידלע, גז!"


Responses

  1. תודה על הפוסטים האלה על דיכאון. הם מאשררים את הדבר הבודד הזה. הפסקה שכתבת על מחלות כל כך מנחמת. בהצלחה בנהיגה, מקווה שיהיה בעיקר משעשע!

  2. בהצלחההההההההההה
    (וזה לא ששכחת את הטופס הירוק – הוא פשוט לא הומצא אז)

  3. מותק אהובה, לבי לבי לך, ורוצה ברוב חוצפתי (כמי שרחוקה מאוד מדיכאון) להציע משהו שאולי יעזור. מכירה "חלימה מודעת", או חלימה צלולה, או LUCID REAMING? זה כלי טיפולי פשוט שנמצא בהישג ידו של כל מי שזוכר את חלומותיו (לצערי אני לא) והוא מאפשר לך לשלוט בחלומותייך ולהיעזר בהם לריפוי. מי שמצליח לחלום צלול יכול להזמין פגישה עם אנשים מהעבר, או אם מישהו בחלום רודף אחריו הוא יכול לדבר איתו ולשאול מיהו ומה הוא רוצה ממנו, וכבר ראיתי ושמעתי במו עיניי מקרים שאנשים דיברו בחלום עם המוח שלהם וקיבלו ממנו תשובות מפתיעות. האם בדקת פעם של מי הקול הזה בראש שמציע לך את ההצעות האלה? איזה חלק בתוכך מדבר כך? או אולי "מישהו חיצוני" (קרוב משפחה מפעם, דמות משפיעה מהילדות) שהתביית לך בתוך הראש? מאוד ממליצה להיכנס לאחד האתרים של חלימה צלולה, בארץ או בחו"ל, להבין איך עושים את זה (ממש פשוט, יש הדרכה ברורה) ולנסות. אמן אמן אמן שיביא מזור

    • נראה לי רעיון יפה, אולי אפילו יכול לסייע, אבל עיקר הבעייה כנראה, הוא מחסור בחומר במוח, שלעיתים תרופות יכולות לפתור את בעיית מחסורו.

  4. החלק הבאמת מעצבן הוא שבעוד שיש הרבה אנשים כמוך שעושים הכול נכון ומרגישים זבל יש יותר מדי אנשים שעושים הכול לא נכון ומרגישים מצוין.

    • זה בדיוק העניין וגם לא לעניין. משום שאלה לא עומדים מול אלה. ואין פה עניין של סיבה ותוצאה. כלומר, הדיכאון אינו פועל יוצא מהרגשה של היותה לא בסדר. הוא שם. נקודה

  5. הי הילה,
    כותבת מחוננת בעלת קול רדיופוני, כאן אחת המעריצות השקטות והדכאוניות.

    "גז, מיידלע, גז" זה אחלה כותרת לפוסט, על שני חלקיו…

    אני חושבת שצריך פסיק במשפט:
    "ואני מרגישה רע לומר לאנשים שאני אוהבת שכל האהבה הגדולה שלהם לא מצליחה להניס את השחור הזה"
    ככה:
    "ואני מרגישה רע לומר לאנשים שאני אוהבת, שכל האהבה הגדולה שלהם לא מצליחה להניס את השחור הזה"
    אחרת זה עשוי להיקרא ככה:
    "ואני מרגישה רע לומר לאנשים, שאני אוהבת שכל האהבה הגדולה שלהם לא מצליחה להניס את השחור הזה"

    ותגידי, את בטיפול? חוץ מתרופתי.
    *אצלי* אני מוצאת שזה עוזר ללכת למטפלת טובה, שתעזור לי לפנות את הזבל שהנפש שלי מתעקשת לייצר. משאית זבל, אם תרצי. יש לך משאית זבל?

    בהערכה עמוקה
    עינב

  6. ליבי איתך. אני חיה עם בן זוג 45 שנה עם עליות ונפילות שגררו אותי למצבים עצובים ושהוריש ברוב טובו את אותן תכונות לבת האמצעית.
    ראשית זה מעיד שאפשר לחיות עם זה למרות העליות והירידות. כמובן שהחיים לא פשוטים במחיצתו ודורשים המון אהבה, רצון טוב וגיוס כוחות נפש, אבל זה בסדר, קטן עלי, זו תרומתי לאנושות. האהבה מנצחת.
    כתבת באופן שמבהיר לחסרי מושג (וטוב שישנם כאלה, ברוה"ש) מה זה דיכאון.
    הרצף האכזר הזה, המשכיות מצב בו התשובה תמיד אותה תשובה, למרות העשייה והשמחה שמסביב. כאדם שרואה, שומע ומרגיש את הכאב של האחר, אני מנסה תמיד להסביר לאלה שלא מבינים מה מרגישים, לפי מיטב הבנתי ונסיוני, בשפה של אלה שלא מבינים מה הבעייה. כתבת טוב משום שגם החיים לצידו של אדם סובל, הם חיים לא קלים.
    חששתי לאחר התכנית של אילנה דיין, בשל הדאגה לבן זוגי שצופה איתי, שמא יביא לו רעיונות. אלא, שהתכנית עשתה משהו הפוך, היא הציפה את הנושא והראתה לו שהוא הוא לא "שם".
    ללא ספק, האוגר הסיבירי היה אתנחתא אופטימית. לכי על זה.

  7. ועוד משהו שנראה חשוב: משיכת הזמן, או שריפת זמן, זו תרופה נאה. הלא זו תכלית החיים.
    לעשות רשיון זו דוגמא מצויינת, יופי של אתגר, הדאגה לנושאים חומריים, הלחץ שמא את זוחלת מפריעה בכביש ולצחוק על זה, זו עשייה מצויינת. אני גם יודעת שמוסיקה טובה, ריקודים, ריקודים, הליכה מהירה וכמובן ריצה, יוצרים מצב של הפסקה ומנוחה למוח. שם לא חושבים. המוח מוצף ברעש אחר. זו פעולה כפולה, גם בלבול וגם הפרשת הורמונים במוח. בהצלחה

  8. תודה. המון תודה שכתבת על זה. אני עוקבת אחרי הבלוג כבר שנים (אם כי לא הגבתי פה שנים בגלל החמרה במצבי) ובמקביל חווה כבר שנים, מגיל מאוד צעיר, בדיוק את מה שאת מתארת. חיים עם מוח שפועל כרדאר תמידי, שלא מפסיק לזהות ולאתר דרכים, לא פעם באמת בלי קשר להתרחשות או מצב הרוח באותו רגע ספציפי. שפשוט כבד לו, כל הזמן, ונואש למצוא יציאה.

    זוכרת את עצמי עומדת על גשר בבית הספר ומדברת עם מישהו בהפסקה, ואת המוח שלי מחשב את המרחק למטה במקביל. לא ידעתי אז להבין מה לעזאזל קורה לי, וכשהגעתי ליועצת ביה"ס (הוריי לא האמינו בפסיכולוגים), ניסיתי להסביר את הכאב שלא היו לי המילים אז לתאר. גם התקשיתי לשתף בהכל מייד בפגישה הראשונה, וכשחגתי סביב הקושי בלי יכולת לתאר אותו שמעתי ממנה ש"את יודעת עם איזה בעיות נוראיות בבית תלמידים מגיעים אליי? תאמיני לי, הכל בסדר איתך."
    זו גם היתה הפגישה האחרונה, כי אם הכל בסדר איתי למה לקבוע עוד אחת. הפעם הבאה שהגעתי לעזרה מקצועית היתה כמה שנים אחרי זה, פצועה מאוד, במחלקה פסיכיאטרית.
    תודה שאת מדברת על הדברים האלה.

  9. גמאני עברתי טסט שני על הילוכים, עברו 10 שנים ולא נגעתי ברכב, לפני שנה וחצי חזרתי לנהוג.
    למדתי אצל אותו מורה שלימד אותי לפני 10 שנים.

    הייתה לי חרדה ממש קשה לפני כל שיעור, אבל לא ראו את זה, בפנים היה רעש ובחוץ שקט..

    וכמובן שנוהגת על אוטומט!

    הבנתי שאת בפתח תקווה, אז ממליצה על חנוך ברק.

  10. בהצלחה

  11. כמה טוב שאפשר להגיב באנונימיות.
    תודה לך.

  12. שולחת כאן כדי לא ״ללכלך״ את הפוסט שלך בפרסום עצמי –
    זאת תחושה מהצד השני: http://www.meydale.co.il/mourning/

    תודה

  13. סופסוף מגיעה לקרוא ולהגיב.
    מכירה את החלק של האין שליטה על המחשבות דווקא מהחרדה שמקפיצה לי כל מיני מחשבות על מחלות ברגעים הכי בלתי צפויים. בתקופות הקשות אני מדחיקה או מעסיקה את עצמי עד שאני לא יכולה יותר להחזיק עיניים פקוחות ומברכת על הטלוויזיה והטלפון שמגיעים איתי אל המיטה ועוזרים לי לעשות מה שצריך (מעבר לטיפול התרופתי כמובן).
    אז (((חיבוק))) גדול ואת תמיד מוזמנת להסחות דעת עם שלל יצורי ויצורות הבית (וגם האיש שלך כמובן). מקווה שהרישיון החדש יביא אתכם אלינו בקרוב.

  14. ואנדר יקרה,
    פשוט תודה. תודה שאת נותנת קול כל כך צלול וברור למה שכולם מנסים להשתיק ולהדחיק. אפילו הדיסקליימרים וההתנצלויות הראו עד כמה צריך להיות במגננה מראש כשמדברים על דיכאון בכלל, ואובדנות בפרט. מתן הביטוי למחשבות שלך כל כך חשוב, ומסביר באופן בלתי אמצעי איך זה להיות בדיכאון.
    בעיניי, העמדה המושתקת מתחילה מנקודת המוצא: לחיות זה (גם) לסבול. לחיות זה (גם) לכאוב. כחברה וכתרבות, אנחנו לא אוהבים ולא נעים לנו לעסוק בזה. אנחנו שונים זה מזה באופני ההתמודדות עם העובדות הפשוטות האלה. יש מי שזה בא להם יותר באופן טבעי ומי שנאבקים בכל כוחם בכל רגע, כל דקה, כל שניה. וזה מתיש. המאבק הפנימי לא נצפה מבחוץ וקשה להסביר אותו. אלא אם כן, כמובן, יש כשרון כתיבה כמו שלך 🙂
    המשיכי בדרכך הברוכה, מי ייתן והבטחון בנהיגה יעניק לך קצת שלווה!


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: