מיין גרויסע תוכעס איז דיין קלענסטער פּראָבלעם

מה עושה הוואנדר הממוצעת כשהיא מגלה שיש לה פצע על השפה שלא עובר כבר חודשים ארוכים? ובכן, ראשית היא מטרידה את ידידתה הרופאה בשאלה כגון "כמה זמן נשאר לי, דוקטור", וזוכה לתשובה בנוסח "תלוי כמה זמן ייקח לי להשיג חרב סמוראי ולהתיז את גולגולתך ההיפוכונדרית מעליך, טיפשונת היסטרית שכמותך. סביר להניח שזה כלום, אבל נו, לכי לבדוק בכל זאת, ליתר ביטחון". שנית, היא שוכחת שיש שני דברים בחיים שאסור לעשות: לפתוח במלחמה יבשתית באסיה, ולקבוע תור לקופ"ח בבוקר יום ראשון.

מקץ שעתיים וחצי של המתנה בתור ("אני רק שאלה" – "אני רק תשובה" – "אני רק מרשם" – "אני רק אשב ואסתכל על כולכם במבט מאשים למרות שהתור שלי אחרון ובאתי מוקדם מדי"), נכנסת ואנדר החוששת לרופא העור. הלה מסתכל, בוחן, בודק ופוסק: סביר שאין סיבה לדאגה, אבל אני לא יכול להגיד לך מה זה באופן חד משמעי, אז נשלח אותך לביופסיה. ואנדר מתנצלת בחצי-פה על ההיסטריה, וממלמלת משהו על זה שגילוי מוקדם זה חשוב. הרופא מסכים, ואף משבח אותה על הערנות. הוואנדר, כלומר אני, נושמת עמוקות, אוספת את טופס ההפניה לביופסיה ופונה לכיוון הדלת, בעודי מדמיינת מחטים זדוניות רודפות אחרי בצעקות "מכשפה! תפסו את המכשפה!" וננעצות בי בצחקוקים מרושעים.

ואז, לפתע, הרופא מעיר:

"חוץ מזה, את חייבת לרדת במשקל."

אני עוצרת בחריקת בלמים, ומסתובבת בהפתעה.

"מה הקשר של זה לעניין?" אני שואלת.

"אין קשר", כך הרופא, "אבל עודף משקל יכול לגרום להרבה בעיות".

אני נאנחת. חתולו של תקרה הטוב והמיטיב, לא שוב. בסרט הזה כבר הייתי, ואין לו סוף מוצלח במיוחד.

"דוקטור, כל המחלות שהיו או שיש לי כרגע לא קשורות למשקל, חד משמעית. ובכל זאת כל רופא שאני הולכת אליו מדבר על זה, ותאמין לי – לא רק שזה לא מועיל, זה אפילו מזיק."

"מחובתי להזהיר אותך", מתעקש הרופא, "עודף המשקל יכול לגרום לך לסתימת עורקים, שבץ מוחי, סוכרת…"

"באתי בגלל בעיית עור…"

"התקף לב, דום לב, שבץ לב, פרח לב הזהב…"

"ואפילו האורתופד שלי, שדווקא יש לו לגיטימציה לדבר על עודף משקל, לא מציק לי בעניין…"

"עגבת, חצבת, צהבת, צרבת…"

"ולמען האמת, נמאס לי שרופאים מבזבזים את זמן הפגישה היקר שלנו על משהו שגורם לי לא לרצות לחזור ולהמשיך טיפול חשוב…"

"… וכמובן, סרטן."

אני נועצת בדוקטור הנכבד מבט רושף. "אתה יודע, דוקטור", כולי מבעבעת בזעם עצור, "יש לי אחות שתמיד הקפידה הרבה יותר ממני על משקל, בריאות, התעמלות, תזונה… והיא נאבקת בימים אלה בסרטן שד גרורתי. אני לעומת זאת, לדבריך, הייתי אמורה להיות כבר בקבר, אבל אני עוד חיה, עם בעיות שאין להן שום קשר להשמנת יתר. אז למה ההתעקשות הזו?"

הרופא נועץ בי מבט מרוגז. "יכול להיות שזה לא הפריע לך עד עכשיו, אבל זה עוד יפריע ויעשה המון בעיות, והייתי מתרשל בתפקידי אם לא הייתי אומר לך זאת."

נאנחתי שוב. אספתי בעליבות את חפציי, יצאתי ממשרדו של הדוקטור הנכבד, הלכתי כמה צעדים לכיוון הספסל במחלקת האורתופדיה, קרסתי וגעיתי בבכי במשך 10 דקות רצופות.

מדוע בכיתי, שואלים אתם?

ובכן, לא בכיתי מעלבון. הרופא הזה לא חידש לי שום דבר באומרו שאני שמנה. אני יודעת שאני שמנה. אני עוסקת בזה בהצלחה מרובה כבר שנים רבות, ולמעשה רוב חיי אני שמנה. יש לי יותר ניסיון בזה מרוב הרופאים שמנסים להטיף לי על כך. פעם, אגב, הייתי פחות שמנה. זה היה לפני שהתחילו לבלבל לי את המוח עם ענייני דיאטות, גרמו לי להתבייש בעצמי ובגופי, עזרו לי לפתח הפרעות אכילה, ודחפו אותי בכוח לתוך אפקט ה"יו-יו", שכופה על הגוף להיכנס למצב בונקר ולהעלות עוד יותר משקל משהיה לפני שהתחילו האקספרימנטים של הדיאטות.

בכיתי מרוב תסכול. בכיתי כי נתתי אמון ברופא הזה, והאמון נשבר. הגעתי אליו עם בעיה שהיא אולי זניחה, אבל אולי גם לא, בכל זאת נשלחתי לבדוק את העניין, והוא אפילו החמיא לי על הערנות. וברגע האחרון, בעודי מתמודדת עם ההשלכות של ביופסיה ועם המחשבות על "מה יקרה אם ימצאו משהו", הוא משליך עלי את הדבר המטופש ביותר, הלא-קשור ביותר, וחסר התועלת ביותר שיכול להיות, רק כי זה משהו שקל לו לראות. התוצאה המיידית והחד משמעית של ההטפה שלו היא שלעולם לא אשוב למשרדו של אותו רופא. עד כדי כך חשוב לו לא להתרשל בתפקידו, שהוא גורם לפציינטית שלו לרצות להזניח בעיה שעלולה להיות חמורה, ובלבד שלא תצטרך שוב לעבור את ההשפלה המתסכלת של התעסקות בקקה לא רלוונטי ושטחי על חשבון הבעיה שלשמה הגיעה למקום.

ואני בהחלט לא לבד במצב הזה. בזמן האחרון, אני שומעת עוד ועוד סיפורים מצמררים מחברות* על מפגשים עם רופאים, שהסתיימו בטון צורם, לפעמים מעליב, וגרם להן לא רק לעוגמת נפש אלא לוויתורים על בדיקות וטיפולים חשובים. התבנית היא זהה: פציינטית ניגשת לרופא מומחה כלשהו. זה עשוי להיות בשל בעיות עור, כאבי ראש, בלוטות נפוחות, בעיות הורמונליות, בעיות גנטיות, חשד לגידולים סרטניים או סתם נזלת מצויה. הרופא המומחה מתייחס בזלזול לבעיה הרלוונטית ומתעקש להקדיש חלק נכבד מהפגישה להטפה בעניין ירידה במשקל ו/או לחתום את הפגישה בנזיפה בעניין המשקל, משל זו השורה התחתונה החשובה ביותר. הגדילה לעשות רופאה ששלחה פציינטית לניתוח קיצור קיבה בלי לטרוח לבדוק את שורש הבעיה לפני כן, כשהניתוח עלול היה לגרום לה לנכות קשה לכל החיים. העיקר שתרדי במשקל, ולעזאזל ההשלכות.

הבה נדבר גלויות. השמנה עלולה לגרום לבעיות בריאותיות, זה נכון. עם זאת, הסיבה האמיתית שהרופאים ממהרים לעוט עליה היא שפשוט קל ונוח מאוד להיטפל אליה. לו הייתי בולימית, הרופא לא היה רואה זאת. לו הייתי צורכת סמים מסוכנים או מכורה לטיפה המרה, הוא לא היה רואה. את התחת שלי, לעומת זאת, שכל חטאו הוא שהוא בולט לעין, הוא רואה היטב, ועל כן נטפל אליו. מחקר קטן שנערך באוניברסיטת ג'ון הופקינס** גילה שלרופאים יש נטייה לגלות פחות אמפתיה כלפי פציינטים שמנים כבני אדם,  וגם פחות מוכנות לחקור את הרקע הכללי של הפציינט. במילים פשוטות: כשהפציינט שמן, הם לא רוצים לדעת מי הוא ולא מעוניינים לשמוע מה הוא מרגיש. ההשמנה יוצרת ריחוק, מונעת שיח, ופוגעת באיכות הטיפול. עד כאן, מה שהמחקר מספר.

מה שאני מספרת, על בסיס ניסיוני וניסיון של עוד נשים רבות כמותי, הוא שהריחוק שנוצר משדר משהו גרוע הרבה יותר לפציינטית השמנה. הוא משדר "טוב, את שמנה, אין טעם להשקיע בטיפול בך. את מקרה אבוד". חוסר העניין וחוסר האמפתיה, חוסר הרצון להישיר מבט לעיניים של הפציינטית, גורם לה להרגיש שהיא לא ראויה ליחס. והאמירה "וחוץ מזה, תרדי במשקל" – או בגרסה הארסית יותר, "קודם כל, תרדי במשקל" – מרפה את ידי הפציינטית וגוררת אותה לחשוב שאין שום טעם לטפל בבעיות שיש לה, מלבד המשקל. היות ש- 95-98% מהדיאטות נכשלות, היא משתכנעת שהיא תקועה לנצח בפורגטוריום ההשמנה, ושאין טעם לרצות איכות חיים טובה יותר. כי  הרופאים לא מדברים איתה על איכות חיים. רק על גודל העכוזים.

חשוב לי להדגיש שהרופא שטיפל בי אכן התייחס בצורה מקצועית לבעיה שהבאתי. אלא מאי? אם הוא מרגיש מחויב, מבחינה מקצועית כמובן, להעלות נושא חשוב כל כך לשמירה על בריאותי, הנה עוד כמה נושאים שהוא היה יכול לדון בהם איתי, ושאני משוכנעת שמשפיעים על בריאותי לא פחות ואפילו יותר מאשר המשקל:

1. הצורך להמתין שבועות ארוכים ובדרך כלל חודשים ארוכים מאוד לתור לרופא מומחה, לבדיקת סיטי או MRI או בדיקות אחרות, דבר שמביא לדחייה באבחון בעיה ולדחייה עוד יותר גדולה בטיפול בה.
2. הצורך לבזבז חצאי ימי עבודה (אם לא ימים שלמים) בהמתנה שעות על גבי שעות במרפאות ובבתי חולים עד שהרופא/ה יתפנה לקבל אותי. זה כשלעצמו גורם לאנשים רבים לוותר או לפחות לדחות משמעותית בדיקות חשובות.
3. הצורך להתרוצץ בין מרפאת האם למרפאות המטפלות כדי להשיג את הטפסים המיוחלים, אחרת לא יקבלו אותי. בי נשבעתי שטופס 17 המשוקץ קיצר לי שנים מהחיים.
4. הצורך לעבוד 9-10 שעות ביום, כל יום, ולעתים קרובות גם בסופי שבוע, כדי להגיע למשכורת שפויה כלשהי שתאפשר לי לסגור את החודש.
5. חוסר היכולת להגיע, בגלל אותן שעות עבודה ממושכות, למקומות מועילים כמו מכוני כושר, חוגי התעמלות, או סתם להקדיש חצי שעה-שעה להליכה או לבישול מזון טרי ובריא.
6. החיים במדינה שבה פאניקה, היסטריה ועקה (סטרס) הן דרך חיים. שמישהו יגיד לי שזה לא גורם למחלות.
7. חוסר שינה מספקת. הייתי שמחה ללילה של 8 שעות שינה רצופות. אפילו 7. בחיי. אני נתונה במצב תמידי של עייפות עד אפיסת כוחות.

אלה הגורמים שלעניות דעתי גורמים לפגיעה בבריאותי שקשה עשרות מונים מעודף המשקל כשלעצמו. אלא שהרופאים לא רואים את זה, וסביר שגם לא אכפת להם. כי השמנה, מה לעשות, זו בעיה מורכבת מאוד, ולהם אין זמן למורכבות.

רופאים יקרים, אין דרך פשוטה יותר לומר זאת: ההטפות לירידה במשקל לא עוזרות. הן אפילו מזיקות. הן לא תורמות דבר מלבד עוגמת נפש למטופלות ומניעת המשך טיפול. אם בריאותן של המטופלות באמת חשובה לכם, הפסיקו. התייחסו לאישה שיושבת מולכם כאדם שלם. נסו להבין מה הרקע, איפה נמצאים הקשיים, איך אפשר לשפר את איכות החיים שלה. אין לכם כוח לזה? עזבו אותה בשקט. כבדו את המקום שבו היא נמצאת.

אל דאגה, אני ממשיכה את הטיפול בבעיה, רק לא אצל הרופא הזה. למה שאחזור אליו? כדי לבכות בתסכול ובייאוש אני לא זקוקה לרופא, בשביל זה יש ריבים משפחתיים. אבי געזונט, חברות וחברים.

* היו גם כמה דיווחים של גברים, אך ברוב המוחץ של המקרים, שמעתי מנשים. מה שמעניק לבעיה נופך מיזוגיני, או לפחות שוביניסטי, מובהק למדי.

** ותודה ללטאת האמבט על הקישור.