פורסם על ידי: vandersister | יוני 9, 2012

מכתב פתוח להסתדרות הרפואית בישראל

רופאות ורופאים יקרים,

ברצוני להביא לתשומת לבכם ליקוי במערכת הבריאות, שלעניות דעתי גורם לפגיעה קשה בבריאותם הפיזית והנפשית של מטופלים רבים. הרשו לי לספר לכם כמה סיפורים מניסיוני האישי ומנסיונם המר של אחרים, שאני מאמינה שיעזרו להבהיר את העניין.

לפני כעשר שנים, התגלתה אצלי בעיה הורמונלית מסוימת שהיתה קשורה לתפקוד בלוטת התריס. נשלחתי על ידי רופאת המשפחה אל אנדוקרינולוג להמשך בירור וטיפול. הרופא המומחה שלח אותי לבדיקות נוספות, הקדיש כמחצית מפגישתנו כדי לנזוף בי לגבי עודף המשקל שלי, וסיים את פגישתנו במילים "בפעם הבאה, אל תחזרי לכאן אם לא תשקלי 10 קילו פחות."

התוצאה: לא חזרתי אליו. אני ועכוזי השמן הרגשנו בלתי ראויים לבוא שוב ולפקוד את מרפאתו של הרופא שהציב לי "דרישות מוקדמות" לקבלת טיפול במרפאתו. אגב, מרוב תחושות של אשמה ובושה – להווי ידוע לכם, אחד הגורמים המשפיעים ביותר על השמנת יתר – לא רק שלא הורדתי 10 קילוגרמים, אלא שהעליתי כ-10 נוספים. כלומר, נזיפתו של הרופא, בין אם נעשתה ברוח טובה ובין אם לאו, לא רק שלא הועילה לבריאותי, אלא אף הזיקה לה. היא גרמה לי להתבייש בעצמי, למצוא מפלט באכילת יתר בולמוסית, ולמנוע מעצמי המשך טיפול חשוב. אגב, הבעיה ממנה סבלתי לא נבעה מהשמנת יתר, מקורה היה גנטי לחלוטין. זה לא מנע מהרופא הנ"ל להתיק את כובד האחריות לכיווני ולתלות את כל הצלחת הטיפול בעודף המשקל שלי. בלשון העם, מכובדי, קוראים לזה "כסת"ח".

עשויים אתם לומר, ובמידה לא מבוטלת של צדק, שהשמנת-יתר היא גורם סיכון לתחלואים רבים. בהחלט יש בדבריכם היגיון. אלא מאי? אף קבוצת סיכון אחרת באוכלוסיה, בין אם מדובר במעשנים, בשותי אלכוהול, בנוטלי סמים מסוגים שונים, לא זוכה ליחס מבזה, משפיל ומזלזל כמו קבוצת השמנים. קלוננו כל כך בולט לעין, שהוא משמש לכל רופא נקודת משען מצוינת להאשים את הפציינט במחלתו-שלו. לידיעתכם: במשך השנים, כמעט כל הרופאים המומחים שביקרתי, בין אם מדובר בתחומי אף-אוזן-גרון, עור, נוירולוגיה, עיניים, גינקולוגיה, המטולוגיה – כמעט כולם הקדישו את מיטב ומירב הזמן לטיפול בי (שהוא מועט גם כך, למרבה הצער), לנזיפות בנוסח "אם לא תרדי במשקל, לא נוכל, או אפילו נרצה, לעזור לך". ואחת היא אם יש קשר בין השמנת-יתר לבין תחום המומחיות שלהם. המסר שקיבלתי תמיד הוא כי להיות שמנה, פירושו להיות בלתי ניתנת לטיפול – ואפילו בלתי ראויה לטיפול. מסתבר שלאנשים שמנים לא מגיעה בריאות, היות שאנשים שמנים אינם יכולים להיות בריאים כלל ועיקר. האמנם?

בשנת 2004, בהמלצת הרופאים, פצחתי בדיאטה דלת-פחמימות ועתירת חלבונים. הפחתתי כ-25 קילוגרמים ממשקלי, הרביתי בפעילות גופנית, וניתן לומר שפעלתי בדיוק "לפי הספר" בכל מה שקשור לאורח חיים בריא. באותו קיץ, אושפזתי עם DVT (קריש דם בוורידים העמוקים) חמור ברגל שמאל. חסימה מלאה, כך נאמר לי, של הוורידים הפופליטלי והפמורלי. קיבלתי את הטיפול המתאים, והמשכתי במעקב במרפאה ההמטולוגית. היום אני שוקלת כ-40 קילוגרמים יותר ממה ששקלתי אז, כלומר העליתי הכל בחזרה עם ריבית. לא היו אירועי פקקת נוספים. בירור מקיף גילה אצלי פקטור קרישה גנטי כלשהו. ובכל זאת, הדבר הראשון, האמצעי והאחרון שאני שומעת מהרופאה כשאני באה לביקורת הוא "ההשמנה שלך היא גורם סיכון, את חייבת לרדת במשקל". ולא עוזר כלל שאני מזכירה לה שבעת שקרה אירוע ה- DVT, הייתי רזה בהרבה. ההשמנה לא היתה גורם סיכון אז. היא רואה מול עיניה אדם שמן, וזה כל מה שהיא צריכה לדעת, ולעזאזל ההיסטוריה הרפואית.

אם אינכם מסתפקים בסיפורי האישי, הנה עוד כמה דוגמאות. אמי סיפרה על מקרה שבו נכנסה למרפאתו של רופא מומחה כלשהו, ועוד לפני שהספיקה להתיישב, הלה העיף בה מבט אחד ואמר "קודם כל, לפני שאני בכלל מתייחס לבעיה שלך, תורידי 20 קילו". רמז: היא לא חזרה אליו להמשך טיפול. עוד? חברה שנמצאה בתהליך של ירידה במשקל וכבר הצליחה להוריד כ-10 קילוגרמים, והיתה גאה מאוד בהישג שעלה לה במאמצים כבירים, הלכה לגסטרואנטרולוג עם בעיה קשה של כאבי בטן וחשד לסרטן, רק כדי לשמוע ממנו נזיפה בנוסח "עד 120 זה בשנים, לא בקילוגרמים". תוכלו לנחש עד כמה הדבר הועיל למוטיבציה שלה להמשיך בירידה במשקל – ולהילחם במחלה ממאירה. אולי עוד אחת, לסיום? חברה שהלכה לרופאת משפחה כדי לדבר על בעיה באוזן (!), קיבלה מהרופאה הסבר ארוך על ניתוח קיצור קיבה שהומלץ לה בחום. אותה חברה, אגב, היא בריאה למדי באופן כללי. אין לי כל הכשרה רפואית רשמית, אני מודה, אך היתה לה דלקת באוזן. הקשר בין הדלקת באוזן לבין המשקל שלה לחלוטין אינו ברור.

רפואה נשענת על מחקרים ותצפיות לאורך זמן. אם אתם עוקבים אחר ההיסטוריה של מגיפת ההשמנה, ודאי גיליתם כבר מזמן שהרוב המוחץ של דיאטות נכשלות כישלון חרוץ, ושכמעט כל היורדים במשקל מעלים אותו בחזרה ואף מוסיפים לו. "אפקט היו-יו" הידוע לשמצה, של ירידה במשקל והשמנה חוזרת וירידה, וחוזר חלילה, גורם יותר נזקים לבריאותם של אנשים מאשר מצב שבו אדם בעל עודף משקל פשוט נשאר באותו משקל, ומשתדל לדבוק באורח חיים בריא (דהיינו, פעילות גופנית מתונה כלשהי, אכילה מאוזנת וכן הלאה). מכובדי, שבועת הרופאים כוללת את האמירה "אל תמהרו להוציא משפט ושקלתם את עצתכם במאזני החכמה הצרופה בכור הניסיון". אני מודיעה לכם בצורה המפורשת ביותר: השיפוט האוטומטי, הנזיפות, התוכחות, הלעג והזלזול באוכלוסיית המטופלים השמנים לא רק שלא מועיל, הוא גורם לנו נזק רב, פיזי ונפשי. הוא גורם לנו לפגוע בעצמנו, ראשית על ידי אכילת יתר כענישה עצמית, ושנית על ידי מניעת טיפול מעצמנו, כי אנו מקבלים את המסר ש"כל עוד אתם שמנים, לא מגיע לכם טיפול".

למרבה האירוניה, הרופא היחיד שהיתה לו כל הצדקה לדבר על עודף המשקל שלי בהקשר לבעיה שהצגתי בפניו, שהיתה כאבים עקב דלקת בעקבות שחיקת סחוסים במפרקי הברכיים (אוסטיאוארטריטיס) – האורתופד – היה גם היחיד שכמעט ולא העלה את הנקודה. הוא טיפל בבעיה לגופה, הסביר לי כי מדובר במחלה ניוונית שתתקדם עם הזמן ללא קשר למשקל שלי, והמליץ לי לנסות סוגי התעמלות שלא מכבידים על המפרקים ומחזקים את השרירים התומכים כדי להפחית את הכאבים. בזכות גישתו הרצינית והמכבדת, התחלתי לקחת שיעורי פילאטיס קבועים והיום אני סובלת הרבה פחות מכאבים. אני עדיין שמנה. פשוט הרבה פחות סובלת. בעיני זה שווה משהו, גם אם לא בעיניכם.

אני תקווה שתקחו את העניין לתשומת לבכם ותנסו לנקוט בדרך אחרת כדי לעזור למטופלים. ראשית, טפלו בבעיה המובאת לפניכם, לא בגודל ישבנו של המטופל. שנית, אל תציבו "תנאים" להמשך טיפול. כל אדם זכאי לתשומת לב רפואית. אל תתנו לנו תחושה שמדובר בתחרות "פציינט נולד", שבה עלינו לעמוד ב"אודישן" כלשהו כדי שהרופא ימצא אותנו ראויים לתשומת ליבו. שלישית, עודדו את המטופל לנסות להפחית לחץ בחייו, להקדיש מעט יותר זמן לעצמו, לעשות למען בריאותו הפיזית והנפשית. שינוי שמתחיל בצעד קטן אך יציב הוא שינוי שהסיכוי שלו לשרוד לאורך זמן גבוה בהרבה מדרישה לקונית ואבסולוטית בנוסח "קודם כל, תורידי 20 קילו". אל תזרקו לעבר המטופל מספרים ומדדים. ה- BMI המהולל, שמופיע בכל דף הפניה וסיכום טיפול, לא עוזר לאנשים להיות בריאים יותר, הוא רק מוצמד לגופם של פציינטים כאות קלון ומעמיק את סבלם. אנא, עזרו לעצמכם ולמטופלים שלכם לבחון את התמונה הגדולה, למצוא דרכים לשפר את בריאותם באמת, ולהיטיב איתם. אחרת אתם מועלים בתפקידכם כמרפאים.

בתודה,

פציינטית שמנה, שהיתה פעם רזה ובריאה הרבה יותר, לפני שהתחילו לרדת לחייה בענייני דיאטות


Responses

  1. רק נדמה לי, או שכל הדוגמאות שהבאת הן של מטופלות?
    אני גם שמן, ומרבית ההערות שקיבלתי היו הרבה יותר אגביות ואדיבות.

    • לא נדמה לך, וזו הסיבה שתייגתי את הפוסט גם תחת "פמיניזם". לא רציתי להיכנס לזה יותר מדי בפוסט עצמו כדי לא להאריך בדברים, אבל זה נכון. כמו בכל תחום אחר, גם כאן נשים זוכות בדרך כלל ליחס פוגעני יותר, כי אישה שמנה היא הרבה פחות מקובלת חברתית מגבר שמן. ברם, אני לא רוצה ליפול לבור של ההפרדה הזו בעצמי, כי היא פסולה בעיני, וגם פציינטים גברים סובלים מהאפלייה הזו. יופי של אבחנה, תודה לך.

      • גם אני שמן. באופן כללי בריא, אבל מדי פעם בכל זאת יוצא לי להגיע לרופא כזה או אחר. תמיד מציינים את העובדה שכדאי וחשוב שארד במשקל, ועודף משקל הוא סיכון בריאותי. לא מציבים את זה כתנאי לשום דבר, רק כהמלצה. זה נראה לי תקין לגמרי, ואפילו רצוי שיציינו את זה (למרות שברור שאני יודע את זה כבר). הדוגמאות שהבאת אמנם קיצוניות יותר, אבל נראה שאת מתרעמת (גם) על עצם ההתייחסות למשקל גם כשהוא לא קשור לבעיה הספציפית שבגללה באת לרופא – וזה נראה לי דווקא בסדר. מותר לדעתי לרופא להתייחס לבריאותך באופן כללי, ולא רק לבעיה הספציפית שאת סובלת ממנה באותו רגע. כמובן שעדיף לא להתייחס באופן פוגע ומשפיל, אבל מה לעשות שלא כל אדם בורך בנימוס, אפילו לא כל רופא.

        ובקשר לנושא הפמיניסטי, רופאים מרשים לעצמם כנראה להיות יותר בוטים כלפי נשים לפי תיאורייך, אבל יכול להיות שבנוסף גם נשים נפגעות יותר מנושא המשקל ורגישות יותר לגביו מאשר גברים עם אותו עודף משקל, כי גם בלי זה יש איזה סטנדרט בלתי כתוב לגבי "איך נשים אמורות להיראות", שלגבי גברים הוא הרבה יותר גמיש.

  2. קראתי כעת את שבועת הרופאים ומצאתי עוד סעיף חשוב שמעלו בו כל הרופאים שטיפלו בך (למעט האורתופד, הראוי להיזכר לטובה כאן): "והשכלתם להבין לנפש החולה ולשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש."
    זו לא סתם אמירה, "לשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש" – זהו הכלי העיקרי שעומד לרשות רופאים, משום שביצוע הטיפול שהם רושמים לאחר בדיקה ושקילה (לא כזו! שיקול דעת!) נתון כולו למטופל.

    בכל פעם שרופא מגיב לכאב אוזניים ב"אולי תורידי משקל?" הוא מועל בתפקידו ומרחיק את המטופל מבריאות, וממשרדו. אני תוהה כמה בעיות לא מתגלות בגלל ההרחקה הזו, וכמה עולה אותה גסות רוח לאנשים יחידים (בדם, עצבים, חיים, וכסף) ולמממני הטיפול (קופות חולים, תקציבי מדינה, כיסים פרטיים).

    • כן, שבועת הרופאים היא מסמך מרתק, שככל הנראה משמש כשריד נוסטלגי מהעולם העתיק עבור חלק מהרופאים, ותו לא. לאורתופד הזה, אגב, מגיעה כל מילה של שבח. האיש לא רק הציל אותי מכאבי תופת בטיפול תרופתי מהיר ויעיל, אלא גם שלח אותי לכל המקומות הנכונים (למשל, הפניה למדרסים מיוחדים, התעמלות מיוחדת וכו') כדי להקל כמה שאפשר. שאלתי אותו פעם, אחרי שלא העלה את הנושא בעצמו, אם ירידה במשקל תעזור. הוא אמר בצורה עניינית להפליא: "יכול להיות שזה קצת יקל, אבל זה לא יפתור את הבעיה לגמרי. חוץ מזה, רוב הסיכויים שזה לא יקרה, אז בואי נטפל במה שיש". יצאתי משם עם חיוך ותחושה של גיבוי מלא. חוויה נדירה.

  3. מעניין שכל המקרים שציינת הם של נשים. אני לא אתפלא בכלל אם גברים שבאים לרופא/ה נתקלים הרבה פחות בתגובות כאלו. הביאס החברתי נגד שמנים חל על נשים בצורה ניכרת הרבה יותר מאשר על גברים. עוד סוג של אפליה.

    • אכן, בפירוש כן, למרבה הצער.

  4. מה שהרופאים האלה שוכחים לספר לך, זה שגם אם תצייתי להנחיות שלהם ותתחילי בדיאטה (בפיקוח של דיאטנית, רופאים, הכל לגיטימי ומסודר, כן?) הסיכויים שלך לאבד 5 ק"ג ולשמור על ההישג הזעום הזה למשך שלוש שנים הוא בדיוק 5%. זה הוכח במחקר מקיף מאוד של UCLA, מצ"ב הקישור.
    http://www.medicalnewstoday.com/articles/67422.php

    זה נשמע לכם מקצועי והגיוני, שרופא ימליץ לכם על טיפול רפואי עם 95% סיכויי כשלון? לי זה נשמע כמו הצבת תנאי בלתי אפשרי, שהמטרה האמיתית שלו היא התנערות של הרופא מהטיפול בחולה. פרט ליחידי סגולה אובססיביים ביותר, דיאטות הן גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה.

    הכי מרגיז אותי שמתארים שמנים כחסרי כוח-רצון, חלשי אופי וכדומה. אם כמעט כולם, 95 אחוז, חסרים את התכונות האלה, מה זה אומר על האפשריות של המיתוס של דיאטה באמצעות איפוק מאכילת מזונות מסויימים בכמויות מסויימות, פע"ג תמידית לכל החיים שליטה עצמית?

    אגב, לניתוחים יש סיכויי הצלחה שנעים בין 50% (טבעת, זבל של דבר) ל-70%-80% (שרוול ומעקף קיבה בהתאמה). לפחות הרופא שהמליץ לחברתך על האפשרות הזו עשה בחירה נכונה מבחינה מקצועית, והציע טיפול שאכן הוכח מדעית כאפקטיבי. לשאלת הטעם הטוב והנימוס שלו אני לא איכנס כאן, כי לא הייתי בסיטואציה הזאת וקשה לי לשפוט.

    • תודה רבה על הקישור! זכרתי את הנתון של 95%, אבל לא הצלחתי לאתר את המחקר הרלוונטי.

      לגבי הניתוחים: לא אכנס לעניין של סיכויי הצלחה, אבל אומר שאני מכירה אנשים שעברו את הניתוח ומרוצים, וגם אנשים שעברו אותו וסבלו/סובלים מתופעות לוואי איומות, שלא ממש הובהרו להם די הצורך לפני הניתוח. וכמובן, ממש לא מזמן פורסמו שני מקרים של אנשים שמתו בעקבות סיבוכים לאחר ניתוח כזה, כולל חוות דעת פנימית של רופאים שהודו שהסיכונים בניתוח הם גדולים יחסית. מה שמקומים אותי הוא שרופאים אמורים לפנות לאופציה הניתוחית כאמצעי אחרון בלבד, ובכל מקרה אחר לא היו ששים כל כך להניף את הסכין ולסכן את חיי הפציינטים. הקפיצה המהירה לאופציה הניתוחית, על כל הסיכונים הכרוכים בה, היא העמקת המסר של "ממילא אין סיכוי שאיכות החיים שלך שווה משהו, אין לך מה להפסיד, קדימה, סכני את חייך בניתוח".

      • מציינים במפורש בכניסה לחדר הניתוח את הסיכון, ואומרים לך ש-4 עד 6 מתוך 1,000 מנותחים מתים מזה ושב-1 מתוך 25 ניתוחים יש דליפה (שזה אומר שתקועים בבי"ח לאיזה חודש-חודשיים). את אומרת שהסיכון גדול, אבל זה נשמע דיי נמוך. גם מחתימים על טופס שמאשר שהניתוח אלקטיבי, שאת מבינה את הסיכונים ושאני בוחרת לקחת אותם.

        כל זה לא מתייחס כאמור לטבעת, שזה קטסטרופה מסיבה אחרת: בשליש מהמקרים צריך ניתוחים חוזרים, כי היא זזה מהמקום. לא ברור לי למה לא מוציאים את זה מכלל שימוש. תיאוריה אפשרית: ניתוח חוזר + הקטנות והגדלות של הטבעת = הרבה ביקורים אצל הרופא, יותר כסף.

        רופאים אמורים להפנות פציינט לניתוח אם ה-BMI שלו/שלה גדול מ-40 או 35 עם מחלות נלוות להשמנה. יש הגדרה מספרית מדוייקת למי נחשב לצריך "אמצעי אחרון בלבד", ואם רופא הפנה בחורה עם סכרת 2 למשל ו-BMI 35 לניתוח, זה כי היא מתאימה לקריטריונים. סיכון חיים? סטטיסטית, סכרת נחשבת מסוכנת יותר לחיי הפציינט מניתוחים. למעשה, מבחינת אינטנסיביות הטיפול, סכרת 2 נחשבת כיום למטרד יותר גדול בחיי היום-יום מאשר איידס.

        אני לא מכירה את המקרים שציינת ולא יודעת אם המטופלים האלה ענו על הקריטריונים שדורשים מהרופא לשים את האופציה הזו על השולחן. יש לי עוד הרבה לכתוב, אבל לא בטוח שזה המקום הנכון. אולי אטרידך קצת באימייל.

  5. וואו. פשוט וואו. ואני עוד קצת נעלבתי כשגיליתי שהאורטופד כתב בסיכום הביקור (דרבן, קרי דלקת באיזה שריר שם בכף הרגל או משהו כזה) שזה כנראה ממשקל יתר. מה זה בכלל לעומת כל אחד ואחד מהסיפורים שהבאת?

    שתהיי בריאה!

    • תודה רבה, ולגבי האורתופד – מבינה בהחלט את העלבון. כי לאנשים רזים אין בכלל בעיות של דלקות בשריר או דורבן, נכון?… חתולו של תקרה יצילנו מאבחונים כאלה.

  6. לפני כשלוש וחצי שנים ביקרתי אצל רופא לצורך קבלת אישור רפואי לחדר כושר. לא בעיה רפואית ולא נעליים. בריא.
    אותו רופא, בניגוד לרופאים אחרים בעבר, לקח ממני היסטוריה רפואית מלאה. תחלואי עבר, מחלות במשפחה, מצב ההורים והסבים וכו', וכשהכל הסתיים הוא סיכם במילים שהבנתי: "הסטטיסטיקה לרעתך" הוא אמר, "תפסיק לעשן".
    אז הפסקתי. באותו היום. לא עישנתי כשנתיים אחרי הפגישה ההיא, ולמעט תקופה קצרה של חזרה לעישון לפני כשנה, אני לא מעשן גם היום.

    אותו רופא יכול היה להתמקד בשלו, להדפיס את האישור, לשחרר אותי כמה שיותר מהר ולקדם את התור, אבל לא. הוא שלח אותי גם לבדיקות דם תקופתיות, דחף לי חיסון לשפעת בו במקום ובאופן כללי בחר לדאוג לבריאותי.
    וזו עבודתו.
    לוודא שאהיה בריא.
    לא לרפא מחלות אלא לוודא שאהיה בריא. לא היום ועכשיו, אלא בכלל.

    השמנה היא מגפה עולמית אשר אין ספק בקשר לבעיות הבריאותיות שנקשרות אליה. סוכרת, שבץ, אירועי לב, סרטן ועוד. נכון, לא כל שמן יסבול מכל או חלק מהתחלואים, אבל אם לצטט את הרופא שלי – הסטטיסטיקה לרעתכם.
    ההשמנה, כמו העישון, מציבה לא רק סכנה בריאותית לסובל ממנה, אלא גם מעמיסה, במצטבר, עומס כלכלי ופיזי כבד על מערכות הבריאות. ולכן, לו רק מעצם השיקול הכלכלי הקר, על מערכת הבריאות לעודד ירידה במשקל, כשם שהיא מעודדת הפסקת עישון.

    אז כן, תיארת כאן בעיה קשה של חוסר טאקט, וכן, בוודאי שיש דרכים מנומסות יותר לומר למטופל שיש צורך להוריד במשקל, אבל בראייתי – כל רופא, בכל תחום, עם מעט אחריות צריך לומר את זה למטופליו – ללא קשר לסיבה שבגללה הגיעו אליו.

    • טל, כמה דברים:

      1. לעשן אפשר להפסיק לגמרי. לאכול אי אפשר להפסיק לגמרי. המורכבות של הפרעות אכילה ובעיות משקל היא סבוכה בהרבה מזו של עישון. אין בזה כדי לגרוע מהישגם של המפסיקים לעשן, אבל חשוב לי להדגיש זאת.

      2. הסטטיסטיקה אולי לרעתנו, אבל לא בצורה מובהקת כפי שרופאים נוטים לטעון באופן אוטומטי. יותר ויותר מחקרים מגלים "אנומליות" ו"פרדוקסים" בכל מה שקשור להישרדות של מטופלים שמנים. גגל להנאתך, תמצא חומר בנושא סיכויי הישרדות גבוהים יותר של שמנים אחרי אירוע לבבי, למשל. הנקודה היא זו: המצב מספיק גרוע גם מבלי שינפחו אותו עם סטטיסטיקות מפוברקות.

      3. נזיפות ולעג אינן בגדר "עידוד ירידה במשקל". מקסימום, כלי להוצאת קיטור של רופאים על מטופליהם ה"סוררים". ויש לי אישור להתנהגויות כאלה מאנשים שהם רופאים בעצמם, ונבוכים לראות את ההתנהגות המזלזלת של עמיתיהם.

      4. הנקודה החשובה ביותר שהעליתי כאן בפוסט היא שהפרדיגמה המקובלת של הממסד הרפואי לטיפול בהשמנה כשלה כישלון חרוץ. הדבר הזה ידוע במשך שנים רבות, ועדיין ממשיכים לפמפם לנו את אותם מסרים של ספירת קלוריות ו-BMI ושאר חנטרישים חסרי תועלת. אם רוצים לטפל בבעיה, יש למצוא דרך שממש תעזור. אחרת, כל מה שיש לנו הוא האשמת הפציינט במחלה שלו-עצמו. אתה באמת מאמין של-95% מהאנשים שניסו לרדת במשקל (וכשלו, כי דיאטות מועדות תמיד לכישלון) אין כוח רצון? אתה מכיר אותי מעט, מדברים שאני כותבת ועושה. אני מצטיירת לך כאדם נטול מוטיבציה וכוח רצון?

      הפרדיגמה כשלה. יש להחליפה. זו השורה התחתונה, לגבי דידי.

    • האם לדעתך אותו רופא היה אמור לסרב לטפל בכך אם לא הפסקת לעשן?
      בנוסף, מה סדר גודל של אחוזי ההצלחה בהפסקת עישון?

    • בוא נראה -גבר מעשן, הרופא משקיע, מתייחס ובצורה מכובדת ועניינית מסביר לך שעליך להפסיק. אישה שמנה, יחס מזלזל, עלבונות ,לא היסטוריה רפואית ולא סטטיסטיקה ,"עופי מכאן יא דבה".
      אגב, אם הסבר הרציונלי של הרופא שכנע אותך למה בכל זאת נשברת וחזרת לעשן? הרי כל המידע היה בידך?

    • כל הכבוד על תגובתך! וגם זו של ישורון. כאחת שהפסיקה לעשן ושומרת על משקלה כבר שנים רבות יש לי מילה אחת לואנדר – תפסיקי לרחם על עצמך ותתחילי לבדוק מה את באמת אוכלת וכמה ספורט את עושה. זה מאזן רווח-הפסד פשוט ביותר. בדרך כלל אני ממש מסכימה עם דבריך אבל הפעם – הגזמת. הרופאים עושים את עבודתם כשהם מעירים לך וחבל שבמקום לרחם על עצמך את לא אוספת עצמך ועושה משהו.

      • קראת בכלל את הפוסט? הרי כתוב שבתקופה שבה היא התעמלה ושמרה על משקלה זה נגמר באישפוז.
        מעבר לזה, הרופאים לא "עושים את תפקידם" כשהם מעליבים חולים. משום מה גבר מעשן לא זוכה לעלבונות ואישה שמנה כן.

      • עידו, לא הצלחתי להבין מהפוסט האם האישפוז נגרם בגלל שינוי אורח החיים או לא. מהפוסט עצמו נראה שזו הייתה דוגמה ל"איך גם כששמרתי על אורח חיים בריא עדיין היו לי בעיות בריאות". אני לא חושב שמנסים לטעון כאן שאורח חיים בריא הוא לא בריא (וסליחה על ההומור הדלוח).

      • הגר,

        1. החיים אינם דו"ח של רואי חשבון – אין 'איזון' בין רווח והפסד, ואי אפשר להגדיר במדויק מהו רווח ומהו הפסד. אני אדם רזה ואני מפסיד המון מזה שאני לא שמן יותר. ועם זאת, אני לא מרחם עם עצמי, למרות שרופאים התייחסו אלי באופן דומה (אבל לא אותו הדבר) למה שואנדר מתארת למעלה.

        2. רחמים עצמיים אינם רלוונטיים לתצורת גוף. אם את טוענת שכן, קשה לך להבין שיש אנשים שדווקא מאוד מרוצים מדימוי הגוף שלהם ומתצורת הגוף שלהם, ועל כן אולי ראוי שנרחם דווקא עליך.

        3. אם את קוראת את הפוסטים של ואנדר ואולי גם מכירה אותה קצת, את יודעת שהיא לא מרחמת על עצמה ולא מבקשת שנרחם עליה. אם את מאמינה באמת במה שכתבת בתגובה, כנראה שלא קראת את הפוסט או פוסטים אחרים וחבל.

        4. אין רלוונטיות בין הכתוב לבין "לאסוף את עצמך ולעשות משהו" – יש מספיק מי שאוסף את עצמו ועושה משהו, ועדיין מתייחסים אליו קקה. זו גישה מתנשאת שבאה תמיד מחוכמה שבדיעבד (וכידוע, אנו מאוד חכמים בדיעבד).

    • טל,
      1. כל מי שמעודד את השיח הקלוקל על "מגפת ההשמנה", תורם תרומה נכבדת לאידיאל הרזון הקיצוני (והלא-קיצוני) ולאידיאל היופי השקרי. לא כל אישה ואיש צריכים או יכולים להיות דקיקים. וכן, זה גם מקדם את האנורקסיה על הדרך.

      2. מדד הBMI שמשעבד רבים תואם תזונה מערבית גרועה, הווה אומר, שהוא לא מתייחס ליותר מ5/6 מהעולם (להזכיר: כמה מיליארדים, מספר פעוט). כל מה שהוא עושה זה לומר לנו שאנו לא בסדר. ומי אמר ש"משקל שתואם לגובה" הוא כן בסדר?

      3. השמנה אינה מגפה עולמית – 'השמנה' היא בעיקר 'מגפה' אמריקאית ובריטית, מכיוון ששתי המדינות הזעירות הללו רואות בעצמן מרכז העולם. עודף משקל קיים בכל מקום, וזו לא בעיה – כי אורח חיים בריא ולא בריא אינו סותר אותו.

      4. אתה לא מבדיל בין "שמנים" לבין "בעלי עודף משקל". השיח הקלוקל על "מגפת ההשמנה" גם הוא לא מבדיל – ויש הבדל עצום: אנשים במשקל גבוה יכולים לחיות חיים תקינים לגמרי ואין שום סיבה שלא יחיו חיים כאלו. יש כל כך הרבה כאלו בעולם ולא מעט מהם בריאים יותר מהרופאים שלהם. הסטטיסטיקה לא לרעתם בכלל – יש גם אנשים רזים שסובלים מאותם התחלואים בדיוק ואף יותר מזה – לא כל מי שניזון גרוע הוא שמן, ולא כל שמן הוא מי שניזון גרוע.

      5. רופאים ורופאות לא יכולים לסרב לטפל או ליצור מראית עין שהם מסרבים ("אל תחזור אלי לפני שאתה מוריד X ק"גים") לקבל מטופלים שמנים או רזים. שבועת הרופאים מתייחסת בדיוק באותו האופן לטיפול בפצועי אויב במלחמה, כמו גם לטיפול באנשים ש"לא מסתדרים בעין" של הרופא – הרופאים חייבים לטפל בכולם, אחרת הם לא רופאים – לא מגיע להם הרשיון שלהם, וכל שנות הלימודים שלהם לא שוות כלום.

      6. אין שום רלוונטיות בין הפסקת עישון וכח רצון, לבין הרזייה וכח רצון. אתה מקשקש – יש מספיק מי שרוצה להפסיק לעשן ולא עושה את זה. אין רלוונטיות בכלל בין שתי הדוגמאות – הגורמים לשוני בתצורת גוף בין אחד לאחר אינם אותם גורמים ש'מכריחים' אדם לעשן.

  7. כל פסקה גרמה לי לכאב לב גדול יותר. אני לא יכולה להביע הזעזוע שלי מרופאים כלפי המצב הזה כל פעם מחדש.

    אמת, אני אישית לא חוויתי משהו כזה, אבל עקב בעיות בטן אני מודעת לכמה רופאים מבטלים ומזלזלים. "פסיכוסומטי", "זה בראש שלך", "זה כלום" ושאר מטעמים.

    הלוואי שזה ישתנה.

    • כן, וגם בזה נתקלתי (דיבורים על "פסיכוסומטי" וכדומה). הזלזול פוגע יותר מכל דבר אחר.

  8. מישהו כבר אמר את זה:
    אם לעג, דחייה ובוז היו מניעים אנשים להוריד במשקל הרי שלא היה אדם שמן אחד בעולם.

  9. פוסט נכון וכואב… ואני לא מעיזה לשתף אותו בפייסבוק כי בפעם האחרונה שהעליתי את הנושא (בקרב חברים, כן? אנשים שאוהבים אותי) כולם הסתכלו בי בסוג של רחמים: "לא רק שאת שמנה, את צריכה גם לשקר לעצמך שאת חולה וזו *לא* אשמתך?"

    • דנה, אני כל כך מבינה את הכאב. זכרי שאף אחד לא מבין את החוויה שלך יותר טוב ממך, לא משנה מה הם אומרים.

  10. כעס הוא לא פעם תגובה של חוסר אונים. לדעתי רופא שכועס על מטופל בהקשר הזה, כמו גם בהקשרים אחרים, מבטא את חוויית חוסר האונים שלו בהעדר היכולת לטפל באמת במחלות, למרות הידע הרב שצבר. אישית אני כועס עד היום על אבי שמת בטרם עת ממחלות שככל הנראה כן היו קשורות לעודף המשקל שלו, אבל ברור לי מה מקור הכעס הזה, כי בניגוד לרופא, אין לי יומרות לטפל באיש. וד"א לא זכור לי שרופא כלשהו העז להתייחס אליו ככה.

    • יש כעס ויש לעג. יש כעס ויש סירוב לתת טיפול. אני מבינה את התסכול, אבל כאמור, אנשים מסכנים את בריאותם בדרכים רבות ושונות, ורק השמנים זוכים לקיתונות של בוז (ובעיקר השמנות). הגישה הזו בוודאי שלא מועילה לבריאות של אף אחד.

      צר לי על אביך.

      • אני אישית בז גם בז למעשנים (או למי שלוקח סמים קשים). הייתי שמן כי אני אוהב לאכול, והדברים הטעימים לי ביותר, שהורגלתי אליהם מילדות, היו בדיוק אלה שלא בדיוק טובים לבריאות או לשומן. המעשנים, לעומת זאת, עשו החלטה מודעת מטעמי לחץ חברתי בגיל בו כבר אמורים לדעת מה טוב בשבילך ומה לא.

  11. חשד למה שנקרה במשפטית 'גורם זר מתערב', ובסטטיסטית 'קשר סטטיסטי הוא לא קשר סיבתי': לכאורה, יש מתאם בין השמנה לשלל תחלואים ותופעות רפואיות לא סימפטיות. עולה מהכתבה, שרופאים נמנעים מלתת טיפול מיטבי לכבדי משקל. לפיכך, כבדי משקל מועדים יותר ללקות בשלל-תחלואים-ותופעות-רפואיות-לא-סימפטיות בעיקר בגלל שהם סובלים מתת-טיפול.

    • בהחלט ייתכן. תוסיף לזה את העובדה ששמנים מתביישים לקבל טיפול, והרי לך נושא מופלא למחקר.

  12. מהסתדרות הרופאים נמסר בתגובה: "תורידי 10 קילוגרם ואז נגיב".

    וברצינות – הפוסט הזה ממש ריגש אותי, למרות שלא חוויתי משהו דומה. אני מקווה שאוכלוסיית השמנים תצליח להתאגד ולדרוש גם היא הכרה וקבלה, כמו קבוצות אחרות בחברה.
    תודה על הפוסט, ואן דר.

  13. 1. רופאים יכולים לטעות. לפני 50 שנה כל הרופאים עישנו, לפני 40 שנה הזריקו לאנשים תמצית מוח חזיר בתור פטנט "אנטי אייג'ינג", וכן הלאה; בסופו של יום הם בני אדם והרבה פעמים אין להם מושג איך להתייחס לחולה שיושב מולם (תרתי משמע).

    2. אני לא יודע אם הסטטיסטיקה לרעת השמנים, אבל אני די בטוח שהגוף שלנו לא ממש בנוי לחיות כל כך הרבה זמן ובתנאים כל כך מוצלחים. אדם שהצליח לחצות את גיל 30 הוא נס אבולוציוני, כל מה שמעבר לכך הוא בונוס.

    3. הרפואה מתבססת על מחקרים ומובהקות סטטיסטית. יש בהחלט אפשרות שאנדוקרינולוג יראה מולו בעיה הורמונלית מסויימת ולא ידע איך לטפל בה, פשוט כי כל המחקרים שבוצעו התייחסו לאנשים עם BMI יותר נמוך. לתת תרופה שהוכחה כיעילה-לרזים לחולה שמן זה לא פחות מניסוי בבני אדם, הייתי מצפה מהרופא ליידע אותך לגבי המצב כפי שמיידעים מתנדבים לניסויים רפואיים. מכאן ועד לנזוף בחולה "תרדי 10 קילו או אל תחזרי" המרחק רב.

    4. חשוב לא לתת לרופאים להתייחס ל-BMI לכשעצמו כאל בעיה. אם ספירת הדם בעייתית, תפקודי הכבד לא תקינים, רמות הורמונים מוגברות, קרישיות דם מוגברת – הרי אלו בעיות עם סיכונים ברורים וכדאי לטפל בהן, ייתכן שנובעות מהשמנה וייתכן שלא. אני מוכן לקבל הצבת ירידה במשקל כתנאי לקבל טיפול, אבל רק אם מדובר על השתלת כליה וכדומה.

    5. ניתוחי קיצור קיבה למיניהם: אני מאוד לא אוהב את הרעיון, אבל זה משיג תוצאות. מכל בחינה טכנית, אין שום קסם ואפשר להשיג את התוצאות הללו בלי התערבות ניתוחית (הניתוח פשוט מגביל את כמות האוכל שנכנס ועם קצת תשומת לב אפשר לעשות את זה לבד) ובכל זאת ציינו כאן שרק 5% מהדיאטות מצליחות לעומת 70% מהניתוחים. אני חושב שרופא שממליץ לחולה על ניתוח כזה מבלי שיש איזושהי בעיה רפואית חריפה שמחייבת ירידה דראסטית במשקל – בהחלט מועל בתפקידו, כפי שאמרת.

    • תודה על התגובה. אני רוצה להתייחס במיוחד למה שאמרת לגבי השינויים בסוגי הטיפול: בזמנו כשערכתי בירור לגבי גורמי קרישה, נאמר לי שאני "הומוזיגוטית ל-MTHFR", ועשו מזה עניין גדול, כביכול מצאו את הגורם להיווצרות הקריש. כמה שנים מאוחר יותר, הרופאה ציינה כלאחר פה ש"לא, פעם חשבנו שזה חשוב, היום כבר הבנו שזה לא רלוונטי". במשך שנים כל רופא שביקרתי הקפיד לכתוב את עניין ה- MTHFR בתיק הרפואי שלי, והנה התברר שזה חסר כל משמעות.

      אז היום אני עורכת בירורים לפקטור קרישה אחר, LAC, שנאמר לי שהוא-הוא הסיבה לכל צרותיי. להאמין? לא להאמין?…

      • גם אני נושא את המוטציה המפורסמת ב-MTHFR. פעם אכן חשבו שזה משמעותי, וחבר רופא בכיר הסביר לי שקרישונים קטנטנים מטיילים לי כרגע במחזור הדם ויום אחד הם עלולים להיתקע איפשהו ולעשות שם נזק.
        מתוך ויקיפדיה: "…linked to an increased risk of blood clots, heart attacks and strokes. It can cause miscarriage, pre-eclampsia and other birth defects in pregnant women".
        הטיפול הוא לקחת חומצה פולית ואספירין במינון נמוך, התועלת של הטיפול בספק.
        אז לא בהכרח להאמין – אלא לקחת את מה שאומרים בערבון מוגבל, להסכים רק לטיפול שמקובל עלייך, ולקוות שנצא מזה בחיים לפחות לעוד כמה שנים.

      • לשמחתינו השיטה המדעית היא ביסודה תהליך שבודק ומתקן את עצמו. בעולם אידאלי, במחקרים לא יהיו שגיאות מדידה, תמיד יהיו מדגמים מספיק גדולים, המסקנות יהיו נכונות בניחוש ראשון, ביקורת עמיתים תעלה על כל הפאשלות, וכל שחזור של הניסוי יניב אותן תוצאות. בעולם האמיתי יש הרבה מקום לתיקון ושיפור הידע. לפעמים זה אומר שהשערות מתפוררות ומפנות מקומן לתיקונים כשעוד מידע משפר את מודל ההבנה שלנו את הנושא.

        לצערינו, בנושאים שבקצה המחקר כמו גנטיקה, משתנה המידע לפעמים בקצב יותר מהיר ממה שרוב הרופאים מצליחים להתעדכן או שמשרד הבריאות לא מצליח להעביר את הדברים הרלוונטיים לך לכל הנוגעים בדבר. זה אומר שמצד אחד הטיפול עלול להשתנות, עלול לא להיות עדכני, עלול אפילו להיות שגוי במקרים נדירים (הדוגמאות הן תמיד של מלח ובייצים, בריא או מסוכן? הציבור חושב שהרופאים משנים את דעתם ומפסיקים לסמוך על המערכת, אבל האמת היא שהיפוכים רבים לא מגיעים לאוזניהציבור, וגם אלו הבולטים הם בודדים בכל עשור).

        מה להציע? אין לי עצה טובה מלבד להסתמך על רופא שאומר שהוא מתעדכן וקורא. אפשר לעלות בעצמך ברשת חיפוש על האבחנה שניתנה לך וללמוד את ההקשרים אבל לא לכולם זה מתאים, וזו אכן בעיה. היום היתה כתבה ב-CNN על מחקר הטוען שטעויות רפואיות (גורם אנושי) מתמקמות במקום שלישי בארה"ב ברשימת גורמי המוות. הם סופרים שם אבל גם החלפת מרשמים בין חולים, טיפול אצל מתחזים ומרפאים אלטרנטיביים והרבה סוגים של בעיות. היום אנחנו במצב שאדם שחי במדינה עם מערכת בריאות עמוסה לעייפה כמו בישראל, חייב להיות ספקן, חקרן ולנהל לעצמו את הטיפול 😦

  14. מסכים לצערי עם כל מילה, אשלים רק שלוש אגורות מהכיוון הספקני-מדעי:

    1. דיאטת אטקינס שתיארת לעיל מסוכנת לבריאות. אם ממשיכים איתה יותר מ5-6 חודשים יכולים לגרום נזקים בריאותיים בלתי הפיכים גם לאדם בריא. אם רשמה לך אותה דיאטנית של קופת החולים, יש לדווח עליה.

    2. BMI זה ניחוש פרוע של פסבדו-מדען שוודי מלפני כ160 שנה (מהזכרון) שהשתרש בתרבות הפופולארית ואין לו שום אחיזה במחקרים.

    3. היחס המגעיל של רופאים (ולא רק לשמנים ושמנות), דוחף אנשים לטיפולי פלאצבו ריקים מתוכן, מה שידוע לפעמים כ"רפואה משלימה ואלטרנטיבית"ץ זה מעלה את הסיכויים שלא יפנו יותר לטיפול אפקטיבי כשתהיה להם צרה רפואית אמיתית. כמו שאמרו לפני, אמון ברופא ובשיטה הם מרכיב חשוב לשלוות הנפש והיכולת של טיפולים מסוימים לעבוד. מתח נפשי ודיכאון עלולים לפגוע בהחלט באיכות הפעולה של תרופות מסוימות, שלא לדבר על תופעות לוואי הנוספות שהדיכאון והמתח יכולים לעורר. יש לי הרבה ביקורת על הרפואה המערבית המוסדית, אבל יחס רופאים כנראה במקום הראשון.

    • זה לא היה בדיוק אטקינס, אבל משהו קרוב. זה היה במסגרת רפואה משלימה, למרבה חוסר ההפתעה. עד היום אני משוכנעת שהיה משהו בתזונה הזו שגרם למטאבוליזם של הגוף שלי להשתגע, אבל אני לא יודעת מה בדיוק. כל מה שיש לי הוא את ניסיוני האישי, וזה לא מעניין רופאים כהוא זה.

      • ג'יז, ואנדר, את הלכת לרפואה משלימה?

    • עירא – תוכל אולי לספק עוד פרטים על נושא ה-BMI? הרי כל הרופאים משתמשים בזה כמדד. איך קרה שזה נהפך לכזה קונצנזוס אם אין לזה שום ביסוס מדעי?

      • http://www.maa.org/devlin/devlin_05_09.html

        יש עוד הרבה מידע ברשת אבל נראה שזה מסכם את זה יפה, ונותן מראי מקום לציטוטים מאנשים בכירים בממסד הרפואי הבריטי ואחרים. התקן הומצא ע"י מתמטיקאי בלגי מוכשר (סליחה על ההטעיה) שהיה מרהראשונים שהכניסו סטטיסטיקה ושיטות מחקר מסודרות לסוציולוגיה, אבל הניחוש של ה-BMI שלו לחלוטין מצוץ מהאצבע.

  15. […] הופיע בבלוג "ואן דר גראף אחותך". […]

  16. ועוד סיפור: כשהייתי בצבא, גסטרואנטרולוג המליץ לי לרדת במשקל וללבוש מכנסיים פחות צמודים. כי לחיילות יש המון שליטה על מה הן לובשות ביום יום, ועל מה הן אוכלות.

  17. מאמר חשוב וכתוב היטב. כבחור שמן אני נתקל בהרבה פחות בוז מזה, אם כי אני בד"כ פשוט נמנע מללכת לרופאים. היה לי רופא משפחה שדווקא היה מאוד אדיב ואמפתי וניסה לסייע לי כשאני יזמתי את הפניה בעניין, ולא ניג'ס כשבאתי אליו עם בעיות אחרות.

    מצד שני, כשהוא כן דיבר איתי על זה הוא אשכרה אמר לי "שמע, כל הכבוד לך שאתה מנהל חיים נורמליים, עובד, נשוי והכל". ג'יבס, בנאדם, אני באמת לא במצב כזה נורא, אני בריא ועושה ספורט וכאלה. אגב, הורדתי בחיי את משקלו של הרופא הזה כפול שלוש בערך. לא עזר.

    הפתרון אולי הוא ביותר רופאים שמנים 🙂 יצא לי פעם להגיע לאורתופד עם עודף משקל גדול משלי לדעתי. הייתי בחרדות ענקיות אבל בכאבי תופת, והוא פשוט פתר לי את הבעיה בלי לחפור (היא לא היתה קשורה למשקל, ועדיין הייתי בטוח שאספוג חפירות).

  18. יש לציין שמביחנה רפואית השמנה בנשים ( מה שנקרה השמנת אגס ) למעשה פחות מסוכנת מהשמנה ביטנית . אלב הנשים זוכות ללעג הזה והגברים לא

  19. וואו, מדהים שכתבת על זה, ומדהים איך שכתבת את זה. כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה רופאים שונים, וכמה מעטים מהם התייחסו אליי בצורה עניינית. ייזכר לדיראון עולם האורתופד שהתלוננתי אצלו על כאב שמקורו ככל הנראה בגיד ובישר לי שזה "עמוק מכדי לבדוק מה הבעיה". באותה הזדמנות הוא גם התלוצץ (הו, התפוצצתי מצחוק!) ואמר לי שהוא אבחן אצלי בעיית עור: העור שלי רחוק מדי מהעצמות.
    (רגע, למה להיות נחמדה, בעצם? ד"ר אלישע פרוינד, אורתופד, תל אביב. הישמרנה.)

    בפעם הבאה שרופא מעיר לך משהו כזה, תשאלי אותו בסבר פנים חמור אם הוא מוכן להעלות את זה על הכתב, שהבעיה שלך קשורה להשמנה בלבד והוא חותם על זה שאין בירורים אחרים שאפשר אולי לערוך כדי לפתור אותה. נכון, זה לא יעזור ליחס שלו אלייך, אבל ההבעה שתעלה על פניו בהחלט תעורר בך סיפוק מסוים.

  20. ואנדר, זה פוסט מצויין וחשוב ואני מאוד מקווה שיגיע ליעדו והרופאים יפנימו וישנו את התנהגותם, וכל הכבוד לך שכתבת אותו.

    אבל.

    אני חושב שאת מנסה לאחוז פה במקל משני קצותיו וכתוצאה מכך סותרת את עצמך. אני חושב שההמחשה הטובה ביותר לכך באה באחת התגובות שלך פה:

    "אתה באמת מאמין של-95% מהאנשים שניסו לרדת במשקל (וכשלו, כי דיאטות מועדות תמיד לכישלון) אין כוח רצון? אתה מכיר אותי מעט, מדברים שאני כותבת ועושה. אני מצטיירת לך כאדם נטול מוטיבציה וכוח רצון?"

    אז לא, את מצטיירת כאן כאדם מלא מוטיבציה וכוח רצון. זה גורם למה שאת כותבת בפוסט להיראות הרבה יותר מוזר. קשה ליישב בראש את האדם מלא המוטיבציה וכוח הרצון עם אדם שרופא לועג לו על כך שהוא שמן, וכתוצאה מכך הוא מעלה 10 קילו. אדם מלא מוטיבציה וכוח רצון, שהולך ופוגע בעצמו על ידי אכילת יתר כ"ענישה עצמית".

    הדיבורים על ההענשה העצמית ואכילת היתר כתוצאה מלעג גורמים לי לחשוב ששומן הוא *כן* בעיה פסיכולוגית. שזה דבר ש*כן* אפשר לטפל בו עם כוח רצון ושליטה עצמית, אבל שמסיבה כלשהי יש קורלציה גדולה מאוד בין אנשים שסובלים מעודף משקל ואנשים ש*אין* להם כוח רצון ושליטה עצמית, לפחות בהיבט הכל כך חשוב הזה. ואם זה המצב, אז זו הבעיה המרכזית כאן, ולא הרופאים, תהיה התנהגותם נלוזה וגסת רוח ככל שתהיה.

    ייתכן מאוד שאני מדבר מבורות, ולכן אשמח לקבל עוד פרטים (לאו דווקא עלייך; באופן כללי): מה הסיבה לכשלון דיאטות? האם זה בגלל שמשקל פשוט לא יורד מעצמו, או בגלל שאנשים נכנעים ושוברים את הדיאטה? האם גם אם אדם יגביר את פעילותו הגופנית וישנה את התפריט שלו למשמין פחות (פחות! על ידי הקטנת מינונים ואולי הוצאת מאכלים מסויימים מהתפריט, לא על ידי מעבר להתקיימות מאוויר ואפונה ליום) המשקל שלו לא ירד? או שכן ירד אבל אחר כך יעלה? או שכן ירד אבל האדם לא יצליח להתמיד בדיאטה שלו?

    ואולי שאלה מנחה – אם כל הרופאים שהיית מגיעה אליהם היו מאוד נחמדים ומנומסים ואדיבים, ורק בסיום הטיפול היו גם מתייחסים לעניין המשקל על ידי מתן הצעה קונסטרוקטיבית קונקרטית (הסרה של מאכל מסויים מהתפריט, או הוספה של אימון מסויים) – האם גם אז לדעתך לא היית יורדת במשקל?

  21. היחס אכן מקומם אבל החיים כשמן מרגילים אותי בזה. אותך לא?
    אני חש שעל הפוסט שורה רוח של "הבעייה אכן קשה, כך אומרים, אבל אפשר להסתדר (תיראו! שמנים מחלימים מהתקף לב יותר מהר!). וחוץ מזה, אין סיכוי לפתור את הבעייה (זה לא אני! 95% נכשלים!)"
    זו נראית לי הונאה עצמית – אופיינית מאד למכורים. אל תשכחי ש 5% כן מצליחים לשנות את דפוסי האכילה שלהם ודר"א, אחרי גיל 40 אחוזי ההצלחה עולים דרמטית, לא יודע למה.
    חזקי ואימצי. כשרון הביטוי הנפלא שלך יוביל אותך רחוק מאד.

    • אני לא חושבת שהבנת מה הבעיה. הבעיה היא לא השמנה. הבעיה היא (לפעמים) בעיות בריאות, שהקשר שלהן להשמנה כנראה לא נבדק די הצורך (כי, נו, כולם יודעים ששמנים חולים יותר), ובעיקר רופאים שכשבא אליהם פציינט שמן לא בודקים שום גורם אחר שיכול להיות לבעיות שלו. גם כאשר מדובר בבעיה שסיכוייה של השמנה להשפיע עליה קטנטנים (כמו, נגיד, דלקת אוזניים). כי הרי אנשים רזים לא חולים בכלום אף פעם!

    • מהבנתי כשלון הדיאטות לא קשור בכוח רצון כי אם בדרישה של הגוף להגן על משאביו שנעלמו.
      לאדם שמן שהצליח לרזות עד שהגיע למשקל מסוים, יהיה קשה מאוד לשמור עליו לעומת אדם שכל חייו היה במשקל הזה. הוא יהיה רעב יותר, חסר מנוחה יותר. הגוף שלו ידרוש את מה שאבד לו וזה הופך למאבק יום יומי שאינו קשור לפיתויים וכוח רצון.

  22. ואנדר,
    האם אפשר להוסיף על השבחים לך? אם כך ואם כך, תודה על שכתבת את שכתבת. מילים בסלע. הרשיתי לעצמי לשים קישור לפוסט על עמוד הפייסבוק של הר"י (ההסתדרות הרפואית) – אולי יהיה קצת יחס.

  23. צערי זה נראה כאילו רב הרופאים לא לוקחים את העבודה שלהם ברצינות, זה מתבטא במה שעבר עליך ובאין ספור דוגמאות אחרות של מתן תרופות באופן אוטומטי בלי בדיקות יסודיות יותר של הסימפטומים ואפשרויות טיפול נוספות.
    אצלי לדוגמא רופא נמצא כי רמת הכולסטרול גבוהה מהרגיל, ישר הרופא רצה לרשום לי ססטינים לטיפול בבעיה – לא המליץ על ספורט + שינוי תזונה בשביל לטפל, דבר זה יכול להגרם או בגלל רופא בינוני שלא מגדיל ראש כפי שהיינו מצפים או בגלל שחיטות של רופאים שהנאמנות שלהם היא לחברות התרופות שמממנות להם כנסים בשוויץ ולא לחולים.
    עוד דוגמה לכזו בעיה היא בכימוטרפיה – תרופה שלא השתנתה כבר למעלה מ30 שנה וברוב המקרים גם לא עוזרת אלא להיפך (חומרים מסוכנים מסרטנים בפני עצמם), יש מלא חומר על זה באינטרנט (שווה לראות את הסרט Burzynski The Movie – Cancer Is Serious Business, סרט מדכא ומאיר עיניים על השחיתות במערכת הרפואית וההתנהלות של חברות התרופות).

    • שחיתות

  24. אכן, מערכת רקובה ומסואבת שדורשת עוד שינויים רבים כדי להיות אנושית. וכל הכבוד על הכוח לכתוב דברים אישיים שכאלו

  25. כשהלכתי לקבל הפניה לאבחון לקויות למידה מנוירולוג לפני כמה שנים רוב הדיון התמקד במשקל העודף שלי ואיך להפטר ממנו, הוא גם כלל הערות כמו "שמת לב שאתה שמן?" ו"יש לך בעיה במשקל", מעניין שאת לקויות הלמידה היה לי גם כשהייתי בתת משקל קיצוני וגם כשהייתי "נורמלי" וגם עכשיו כשיש לי עודף משקל.
    והטיפול? אותו טיפול המה, אז למה לציין את המשקל שלי בכלל אם הוא לא קשור לאבחון לבעיה או לטיפול?

    תודה ואנדר שאת מעלה את הנושא הזה לתודעה, מעכשיו אני אשים לב מתי זה קורה ואולי אמצא את הכוח לענות להם.

  26. לפני כמה חודשים סבלתי מכאב בטן חמור. תוך פחות מ-24 שעות מצאתי את עצמי בחדר הניתוח בהדסה, מובהלת לניתוח חירום להוצאת התוספתן. בהגיעי לחדר הניתוח (מוסעת על מיטה, מתפתלת מכאבי תופת, מבולבלת ולחוצה מאוד מעצם הסיטואציה הלא-צפויה), שאלה אותי הרופאה המרדימה כמה אני שוקלת (שאלה לגיטימית ואף מתבקשת לאדם שעומד לקבל חומרי הרדמה). כמובן שלא באמת ידעתי, וגם לא הייתי במצב שמאפשר לי לחשוב לעומק על הסוגייה, אז אמרתי לה את מה שזכרתי מהשקילה האחרונה שלי אי אז – שישים ומשהו קילו. הרופאה אמדה אותי במבט מזלזל, והפטירה "אין שום סיכוי שאת שוקלת שישים" בטון של "על מי את מנסה לעבוד פה, יא דבה", ובאלו המילים הכניסה אותי לניתוח.
    (אגב, קצת אחר כך ייצא לי להישקל בקופת חולים, והמשקל הראה 70 – כך ש"שישים ומשהו" לא היה אומדן עד כדי כך מופרך מצדי, כנראה).

  27. ואנדר היקרה,

    להיות שמן זה הפשע הכי נורא בעולם, את במו ידך גורמת לכל העוולות שמרחשות יום יום, וקיים קשר ישיר בין היקף מותנייך למצב הפליטים
    אין ספק, שלהיות בעודף משקל גדול (אוביס) אכן מקשה על החיים, לפרקים ולשלד יש בעיה לתפקד תחת משקל גבוה שכזה ובדרך כלל אותו עודף משקל מדובר נגרם מתזונה לקוייה (למען האמת, קיים מחקר שמראה שאנשים בדרגת אוביס סובלים מתת תזונה כיון שהם לא מקבלים את הרכיבים התזונתיים הנחוצים לגוף שלהם) אבל כמו שרבים ציינו לפניי , מי שסובל מעודף משקל, אוכל בריא יחסית ומתעמל לא נמצא אוטומטית בדרך למות מדום לב
    ואין שום סיבה, שזכויות רפואיות בסיסיות ישללו ממנו
    בתור שמנה לשעבר שניסתה הכל (שומרי משקל, אטקינס, דיאטת סוג הדם) ותוך כדי התעמלה עם מאמנת אשיית ארבע פעמים בשבוע ולא זזה יותר מחמישה קילוגרם דרומה, הגעתי למסקנה שלעשות בפעם השלישית את אותו הדבר ולקוות לתוצאות שונות זה טירוף, טירוף גדול יותר מלהאשים את השומן בכל המחלות
    דרך אגב במסגרת בדיקות מקיפות שעשיתי בגלל שהרופאה שלי הייתה משוכנעת שיש לי בעיה הורמונלית בבלוטת התריס שגרמה לי להשמין, ולא קיבלה את הטיעון שלי שאני פשוט אוהבת לאכול, הסתבר שכל הערכים שלי היו בנורמה, או במילים פשוטות הייתי שמנה אך בריאה לחלוטין
    הבנתי שדיאטות מנציחות את העיסוק האובססיבי באוכל, רק מכיוון שונה – במקום לחשוב על מה אני הולכת לאכול היום חשבתי על מה אני לא יכולה לאכול היום, החלטתי לשבור את המעגל הנוראי הזה, ולהתחיל לאכול, לא מה טוב לאכול (חסה, 20 גרם טונה מסוננת במים) אלא מה אני רוצה לאכול, ולהתחיל להבין שיש שני סוגי רעב (או יותר, תלוי באדם) יש רעב פיזי שבו הגוף זקוק לחומרי הזנה, ויש רעב נפשי שזו מהותה של אכילת ההפרעה
    אחרי תהליך ארוך, שלא כלל שום שיקויים ושום כדורים וגם לא שוקים חשמליים, רק כנות מוחלטת ועזרה חיצונית בחלק מהדרך, (לא מתיינת שם כי אני לא מפרסמת שום דבר) הצלחתי להתחיל לאכול כמו בן אדם שזה אומר להבין מתי הרעב הוא פיזי ומתי זו אני שמחליפה רגשות מסויימים באוכל (מבינה לגמרי את העובדה שכל האשמות האלו גורמות לך לעצב, השפלה ובולמוסים של זלילה כתוצאה)

    לא ממש אכפת לי אם תפרסמי את התגובה או לא, אבל רק תדעי שאת נפלאה , מוכשרת ומבריקה במידה 48 או במידה 38
    ואם את רוצה קצת יותר אינפורמציה (מתוך עניין, לא מנסה להתנשא חלילה) את מוזמנת לפנות אליי במייל

    שיהיה לך שבוע מצויין, ואם תרצי עזרה אני אעזור לך לפטם את הרופאים בפבלובות עם פואה גרה עד שהם יתנצלו בפנייך על היחס הבלתי הולם בעליל!

  28. כשהייתי בתיכון הייתה לי חברה טובה ושמנה יחסית. היה לה מחסור בברזל. כל רופא או בדיקת דם שהיא נשלחה אליה לוו בהרצאות על כמה שהיא שמנה, כמה שהיא צריכה לרדת במשקל, כמה שהיא צריכה לעשות ספורט וכל זה. הם התעלמו לגמרי מזה שהיא לא בעודף משקל קיצוני, שהיא הייתה שוחה 5 פעמים בשבוע ופרט לחוסר בברזל אין ולא היו לה בעיות רפואיות. רק אחרי חצי שנה (!) רופאה אחת נזכרה לשאול אם היא צמחונית במקרה. היא אמרה לה להתחיל לאכול בשר ובזה נפתר החוסר בברזל.
    רק חבל שהחוסר בברזל התחלף בהפרעת אכילה ובדיכאון.

    • אה, כן, ממליצה לך לקרוא את מחקר סין, ואולי עוד קצת ספרות מקצועית, לפני הקביעה הטיפשית שצמחוניים סובלים מחוסר ברזל. הסטיגמה על צמחוניים מרגיזה לא פחות מהסטיגמה על שמנים (ואותי אפילו מרגיזה יותר)

  29. אז ככה,
    קודם כל תודה לך.על הפוסט.
    שנית- אני רוצה לומר משהו לכל האנשים שהגיבו כאן ונתנו "הצדקה" מסויימת לאותם רופאים.
    הבעיה שלנו, האנשים ה"שמנים" היא לא שאומרים לנו שאנחנו צריכים להרזות.
    הבעיה היא האיך, זה תמיד האיך.
    כשאתה בנאדם שמן ואתה כבר הורדת במאמצים רבים 5 ק"ג או 10 ק"ג או אפילו 20 ק"ג ואתה מגיע לרופא שלא טורח לבדוק את ההיסטוריה הרפואית שלך, לא טורח לבדוק את הפגישות האחרונות שלך מול רופאים ולא טורח לשאול אותך על ההיסטוריה המשפטית אלא רק אומר: "את/ה צריך דיאטה ובגלל זה כל המחלות שלך" זה לא מקצועי, זה מוריד מוטיציה להמשך ניסיונות לחיים בריאים וזה בעיקר לא עוזר לך לבעיה שעליה אתה מתלונן.
    כי לבוא ולומר: "זה בגלל המשקל שלך" זה הכי קל, לבוא ולהתחיל לבדוק את הבעיה זה יותר קשה.

    אז תעצרו לשני ותחשבו איך אתם הייתם מרגישים לו אתם הייתם בנעליים של איש שמן.
    אני לא מבקשת רחמים, אני גם לא צריכה אותם, מעולם לא הייתי צריכה אותם
    חברים שלי יעידו עלי שאני פייטרית, בכל תחומי החיים שלי.
    אני כן מבקשת ואפילו דורשת יחס הוגן.

    • *משפטית=משפחתית

  30. מרגיז ביותר וקרה לי גם. אני בחורה גם..שמה קישור לפוסט הזה באתר כמוני בקהילת השמנה ברשותך.

  31. מעניין, שהרפואה המערבית מכירה בניהול הסיכונים שאנשים לוקחים על עצמם, עד שזה מגיע לשמנים. לדוגמא, ידוע שריבוי פרטנרים מיניים עלול לגרום למחלות מין שונות, ואפילו לסרטן צוואר הרחם (אפשר להידבק בוירוס הפפילומה דרך פרטנר). יחד עם זאת, עוד לא שמעתי על הגניקולוג שימליץ לאישה להתנזר או למצוא חתן בהקדם האפשרי. במקום זה, מנהלים את הסיכון בדרכי התמודדות שונות: בדיקות תקופתיות, טיפול אם מופיעה בעיה, חיסון לסרטן צוואר הרחם, שימוש בקונדום וכו'. מהפוסט שלך עולה שאצל שמנים, אין הכרה של הממסד הרפואי בכך שזכותם – כמה חתרני – להיות שמנים. אתה חייב להיות באמצע דיאטה. לא ייתכן שנטלת על עצמך סיכון מסוים, ואתה מקבל את היותך שמן ואת ההשלכות הרפואיות, אם ישנן כאלה – כמו למשל, עליה בסיכון למחלות מסוימות.

  32. […] הבא תבינו בקריאה בהמשך, אך חשוב גם לציין שהוא נכתב לאחר הפוסט הזה של ואן-דר-גרף-אחותך, אחותנו – בלוגרית מוערכת ששווה […]

  33. ואנדר היקרה,
    על גסות רוח מצד איש מקצוע לא צריך לעבור בשתיקה. אדרבא כאשר מדובר ברופא אשר נשבע להעניק שירות. רופא פגע ברגשותיך? אימרי לו את זה והעבירי אל הממונים עליו במידת הצורך. להתלהם זה נהדר לכתיבה שוצפת, אבל לא מביא לשום תוצאה מלבד עוד קליקים על הלינק. עיניים קוראות במרבית המקרים אינן בהכרח פה, ידיים ורגליים שעושות.

    טוב שכתבת, טוב שפרסמת…פחות טוב שבלבלת בין סיבה למסובב בכל הנוגע לתקופה בה הורדת במשקל והתפתחה אצלך אותה בעיה בקרישה.
    בדומה לך, אינני רופא או בעל הכשרה רפואית אך הכשל הלוגי בדבריך או בדרך בה הבנת את הדברים בולט כמו שמנצ"ים בחולצה צמודה.
    שני הדברים קרו באותה תקופה, לא היה ביניהם קשר רפואי עד כמה שהבנתי. החלטת שכאשר משקלך נמוך יותר צצות יותר בעיות רפואיות. חבל להסיק בצורה כזאת ולהטעות את הקוראים בצורה כזאת. אנא קחי לתשומת ליבך.
    המע' הרפואית הממוסדת, בישראל בפרט, לא לגמרי יודעת איך להתמודד עם כל הנושא של משקל עודף. חינוך, הסברה ועדכון בגילויים/חידושים בתזונה עלולים להועיל. זה חלק מטיבה של המערכת בתור מערכת רעועה. נסי פעם לגשת לדיאטנית בקופ"ח ותיתקלי בתפריטים המכילים המון מוצרי חלב פרה (שכבר הוכח שלא כ"כ מועילים לבני אדם), הרבה מדי בשר (שמועיל, אך בכמויות קטנות מאלה שנצרך בממוצע ע"י אדם בישראל) ופחות מדי מגוון (לא מעשירים את המזון במספיק סוגי קטניות/דגנים פחות מוכרים, לא משנים את סוגי השמנים לבישול כמעט, לא מספקים מקורות מידע לנקודות התחלה לאנשים שפחות יודעים לעשות יותר מאשר לפתוח שקית פלסטיק מהפריזר ולהכניס את התוכן שלה למיקרוגל).
    האשמה על המשקל שלך לא תלויה קודם כל בך, היא גם לא תלויה קודם כל בגנטיקה שלך או קודם כל בחברה בה את נמצאת או ברופא המטפל בך. היא שילוב של כל השלוש. ההחלטה האם להכניס עוד אוכל לפה היא שלך.
    (התגובה כתובה בלשון זכר מטעמי נוחות)

    • קארל יקירי, תודה על תגובתך המפורטת. רק הערה אחת: הכשל הלוגי אינו אצלי, אלא בהבנת הנקרא שלך. כתבתי שאני מתרעמת כאשר הרופאה מדברת על ההשמנה שלי כגורם סיכון לקרישיות יתר, כאשר ה-DVT שלי הגיע בדיוק כאשר הוא לא היווה סיכון יתר. במילים אחרות, לא טענתי שהירידה במשקל היא שגרמה ל-DVT. טענתי שלמשקל לא היה שום קשר ל-DVT, ולכן גם מרגיז שהרופאה נדבקת לקשר הזה. יש מבין?

  34. הי הילה
    מה הקשר בין הלהקה האגדית בשם הבלוג לתכנים שלו?

  35. אני מצטער אם זה לא מופנה לגמרי לעיקר הפוסט, אבל תוכלי לשתף אותי באימונים שעוזרים לשחיקת הסחוסים בברכיים? או בשמו של האורתופד אליו הלכת? אני ממש ממש אודה לכל מידע בנושא… בבקשה!

    אני חושב שהבעיה שהעלית נכונה לא רק לגבי רופאים, אלא שהם פשוט מרגישים שהם בעמדה של ייעוץ בנושא. גם קרובי משפחה הרי, נוטים להכניס את עצמם לאותה המשבצת. הבעיה היא, לטעמי, לא רק בהבנה הלקויה של הרופאים את סוגיית המשקל, אלא בחוסר הבנה כללית של החברה.

  36. […] וכן הלאה. אבל עד כמה תורמים לכך ההסברה המעליבה, הטיפול הרפואי הלקוי ששמנים זוכים לו והשנאה האכזרית כלפיהם בחברה? מישהו בדק […]

  37. […] נאנחת. חתולו של תקרה הטוב והמיטיב, לא שוב. בסרט הזה כבר הייתי, ואין לו סוף מוצלח […]

  38. […] נאנחת. חתולו של תקרה הטוב והמיטיב, לא שוב. בסרט הזה כבר הייתי, ואין לו סוף מוצלח […]


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: