פורסם על ידי: vandersister | אפריל 10, 2013

ובערו שניהם יחדיו

השבוע הלכה לעולמה מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה בשנות ה-80, ומי שכונתה "אשת הברזל". מנהיגה אמיצה העשויה ללא חת, או כלבתא חסרת לב וחסרת רחמים, תלוי את מי שואלים. בהתאמה, התגובות על מותה התחלקו לשניים: היו מי שהיללו את פועלה ואת אישיותה החזקה, והיו מי שרקדו בשמחה, ירקו על זכרה הארור והצטערו שלא התפגרה מוקדם יותר. זוכרים את "דינג דונג, המכשפה מתה" מ"הקוסם מארץ עוץ"? אז כזה.

איפה אני בכל זה? דמות ציבורית שאמרה שהיא שונאת פמיניזם ופמיניסטיות, שגרמה סבל, ייסורים, חרפת רעב ומוות לכל כך הרבה אנשים בשם האידיאולוגיה הקדושה של הכסף והכוחניות, ושתרמה רבות ליצירת הקטסטרופה הקפיטליסטית החזירית שאנחנו נחנקים ממנה כיום, אינה ראויה ליותר מדי כבוד ויקר מצידי. אבל, וזה אבל גדול – אני לא שמחה שהיא מתה.

למעשה, אני לא שמחה שאף אחד מת. "אפילו לא היטלר?" ישאל מישהו, ומייק גודווין יוסיף עוד סימון על קנה המקלדת. לא, אפילו לא היטלר. אני יכולה לשמוח בשמחת מי שהשתחררו מעולו. אני יכולה לחוש הקלה. אבל בעיקר, אם מת אדם מרושע ממש, אני לא רואה בזה סיבה להניף דגלים ולתקוע בחצוצרות. אני אהיה עסוקה מדי בלהצטער ולהתאבל על כל היגון והאומללות שנגרמו בגללו, ובהושטת עזרה – אם אפשר – למי שנפגע מידיו.

עוד סיבה שבגללה אני לא רוצה לשמוח כשמישהו מת, אפילו אם "מגיע לו/לה", היא שלשנאה יש אינרציה משל עצמה וקל מאוד להגיע מ"מישהו שמגיע לו" ל"מישהו שלא מגיע לו אבל נדמה לי שאולי כן ואני כבר בשוונג". השנאה היא סוג של פרפטום מובילה, מכונה שלא מפסיקה לנוע: נותנים לה דחיפה קטנה, והנה היא כבר נעה בכוחות עצמה, צוברת מומנטום ומי יודע אם תעצור אי פעם.

השבוע הזה, שבין שני ימי הזיכרון שלנו – שואה מצד אחד וחללי מערכות ישראל מצד שני – חושף עד כמה המכונה הזו מסוכנת. אנשים שסבורים שמותר להם לשנוא ולכעוס ולהכות חזרה במי שפגע בהם, מגיעים מהר מאוד לשנאה וכעס והלקאה של מי שהם מפחדים שאולי יפגע בהם, ואחר כך של מי שמנסה להגן על מי שהם מפחדים שאולי יפגע בהם, ואחר כך של מי שמנסה להגן על מי שמנסה להגן על מי שהם מפחדים… אתם מבינים לאן זה הולך. פעם, שמאלנות היתה דעה פוליטית. היום היא מוגדרת בפי רבים כ"בגידה" שדינה מוות. רצוי בייסורים. פעם, תמיכה בזכויות אדם היתה דבר מובן מאליו, היום היא נחשבת למוקצית מחמת מיאוס.

למה? כי אנחנו לא שמחים שמישהו מת. גם אם המישהו הזה היה טרוריסט. או התינוק של טרוריסט, שאיתרע מזלו להימצא ליד הטרוריסט בזמן שהפציצו את המכונית שלו. או סתם ילד שיצא לרעות כבשים, אבל חיילי צה"ל חשבו שהמקל שבידו הוא רובה, ולכן הרגוהו. אנחנו לא חושבים שגזע או דת הופכים אדם אוטומטית לאויב. אנחנו לא צועקים "כל הכבוד לצה"ל" ו"הלוואי שימותו כולם", אלא עוצרים ומנסים לראות את בני האדם שבתמונה, כדי להגן על החפים מפשע. אנחנו פשוט חושבים שהרג זה לא דבר טוב. לפעמים, בנסיבות של הגנה עצמית, הוא הכרחי. זה נכון. אבל זה לא הופך אותו ל*טוב* – ובטח שלא הופך אותו לסיבה למסיבה.

יש אנשים שבעיניהם הניצחון על הצורר הנאצי, ולהבדיל (או שלא להבדיל, בעיני אנשים מסוימים) ה"ניצחון" על ה"צורר" הפלסטיני (אבוי לזילות השואה), הוא להניף כמה שיותר רובים ותותחים, כמה שיותר גבוה, ולשמוח על יכולתנו להרוג ולהשמיד ולהגן על עצמנו מפני כל בדל אוזן וקצה ציפורן שרק חושבים לאיים עלינו. להפוך למכונת לחימה משומנת היטב, מטילת אימה ומורא, ולהקריב לצורך כך את כל המשאבים האנושיים. להפוך… למה שאנחנו שונאים כל כך, בעצם.

השקפת העולם הזו עושה לי ולכולנו עוול כבני אדם. הניצחון שלי על אנשים כמו היטלר, כמו סטאלין, כמו אסד, האב והבן, כמו פול פוט ואידי אמין ופינושה וכל דיקטטור ורוצח שקם אי פעם, הוא לא להפוך בעצמי לחיית פרא רצחנית ומטילת אימה. להיפך. בדיוק להיפך.

הניצחון שלי הוא להתרחק מהם ככל האפשר, מבחינה מוסרית, רוחנית ומנטלית. במקום שבו הם היו אכזריים, להיות רחומה. במקום שבו הם רצחו וטבחו, לתת חיים ולעזור לחיים. במקום שבו הם הפכו בני אדם לעפר ואפר, ואיבדו צלם אנוש, להחזיק את החמלה האנושית והדאגה לזולת לנגד עיני תמיד. במקום שהם הפרידו, הפלו ופגעו על בסיס דת, גזע, ונטייה מינית – לדאוג שלא תהיה אפליה גזעית ומגדרית, ושיהיה חופש דת וגם חופש מדת. במקום שהם הכריזו מלחמה על עמים אחרים – לפעול ככל יכולתי כדי שייכון שלום בין העמים.

כן, אני  אופטימית מדי. כן, יש לנו סיבות לחשוש ויש לנו צורך להיות חזקים ולדעת להחזיר מכה במידת הצורך. זה לא אומר שצריך להפסיק לשאוף לקיום אחר, ולפעול להשגתו. זה לא אומר שצריך להפסיק להיות בני אדם.

ב-14 באפריל, ב-21:00, ייערך טקס יום הזיכרון הישראלי פלסטיני השמיני של תנועת לוחמים לשלום. הטקס הזה לא מיועד להעלות על נס את הגבורה, לקדש את הלחימה או לחזק את ההצדקה לשימוש בכוח הזרוע. הוא נועד לאנשים שרוצים להתאבל על מתיהם, לחלוק את צערם ואת אובדנם, ולהושיט יד כדי לתרום ולו במעט לאפשרות של חיים ללא מוות ושכול במדינה הזו. אתם יכולים להסתכל על האנשים שבאים לטקס ולזעוק "בוגדים! עוכרי ישראל! בני מוות! משת"פים עם האויב!"

 או שאתם יכולים לראות בהם את מה שהם: אנשים. אנשים שלא רוצים לשמוח כשמישהו מת.

———————————————————————————————————

עדכון מיום חמישי, 11.04, שעה 15:45: תנועת "לוחמים לשלום" נאלצה לפנות הבוקר לבג"צ עקב סירובה של המדינה לאפשר כניסה של 109 פלסטינים לארץ כדי להשתתף בטקס. נימוק פורמאלי לסירוב לא סופק, הנימוק הלא פורמאלי הוא "הצבא מתנגד לטקס באופן עקרוני". בפעם הבאה שיגידו לכם ש"אין פרטנר לשלום בצד השני", זיכרו מי מסרב להושטת היד.

———————————————————————————————————

*אני זוכרת אותה בעיקר כבובה שעשויה מגומי צבוע ב"ספיטינג אימג'", ה"חרצופים" של בריטניה, אבל כל הפוליטיקאים הם סוג של חרצופים בעיני.

** מקור הכותרת: http://www.mechon-mamre.org/i/t/x/x1001.htm


Responses

  1. יפה כתבת!

    ישעיהו הופך בהדרגה לספר האהוב עליי בתנך. כל כך הרבה ממנו רלבנטי לימינו. זה מעורר בחילה ויראה גם יחד.

    • תודה! כן, זה החלק החביב עלי בתנ"ך, אפילו בזמן הלימודים בבית הספר. חבל שלא מדגישים אותו במיוחד.

  2. פוסט מעניין. אני לא בטוח שאני מסכים איתו, אבל לא כי אין בו דברי טעם אלא מכיוון שאני מתחבט בשאלה הזו בשבוע האחרון לא מעט (זה התחיל כבר עם אמנון דנקנר, אבל תאצ'ר גנה לו את הת'אנדר). אני צריך עוד לחשוב על זה. במיוחד אני צריך לחשוב על ההבדל שבין שמחה למותו של אדם לבין קריאה למותו של אדם, והאם העובדה שעמדה הובעה מראש או בדיעבד משנה מבחינה מצפונית או מוסרית. במיוחד זה נכון כאשר המוות המדובר הוא מוות שכדרך הטבע (נניח, ירידתו של שרון מהבמה הציבורית – ואני יודע שזה לא בדיוק מוות – היא עניין ששימח אותי כשקרה ומשמח אותי כיום. השאלה היא האם לאיש ימין מותר לשמוח על ירידתו של רבין מהבמה הציבורית, תוך שהוא מגנה את הדרך שבה הורד רבין מהבמה? קשה לי לתת תשובה קוהרנטית לשאלה הזו).

    יש דבר אחד שכן קפץ לי לעיניים: כתבת ש"פעם, תמיכה בזכויות אדם היתה דבר מובן מאליו". אני חושב שזו האדרה של העבר. את ה"סכין בגב האומה" אני שומע מופנה כלפי מאז שעמדתי על דעתי הפוליטית, עניין של למעלה משני עשורים. לפני כמה חודשים סיפר לי אבי קצת על האווירה בהפגנות של השמאל בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, וסיכם ב"אנחנו ידענו שבסוף מישהו ירה. השנאה היתה נוראית". ההפגנות האלה באו בערך בשנתו ה-15 של הכיבוש הישראלי בשטחים, כיבוש שהחל כשנתיים אחרי שבוטל הממשל הצבאי שדן אוכלוסיה אזרחית ישראלית להתעמרות. התמיכה בזכויות האדם בישראל מעולם לא היתה דבר מובן מאליו. היא תמיד היתה דבר שמיעוט פוליטי – שמספרית היה מיעוט מבוטל רוב השנים – נאבק עליו בציפורניים. העובדה (המשמחת) שהמאבק הזה בציפורניים השיג הישגים ראויים אינה משנה את העובדה שללא המאבק הזה, תמונת זכויות האדם בישראל היתה עגומה אפילו יותר מכפי שהיא עכשיו.

    • יש הבדל בין שמחה על צאתו של אדם כלשהו מהספרה הציבורית, לבין שמחה על הפיכתו לגופה מרקיבה. השני נראה לי יותר כסוג של נקמה מאשר כשמחה. אבל כן, אני מבינה את הלבטים.

      לגבי החלק השני: כפי שציינתי, אין שום ספק שאני נאיבית ואופטימית מדי לגבי זה. אבל כן זכור לי שהשיח בדבר זכויות אדם בילדותי היה יותר חופשי ופחות מפוחד או אגרסיבי. יכול להיות שזה אחד התחלואים שנובעים מכלים כמו הרשתות החברתיות והטוקבקים, שמאפשרים לי לחוות עכשיו את מה שלא כל כך נחשפתי אליו לפני כן.

    • דיבור על זכויות אדם (גם ללא ביצוע) היה בהחלט יותר קביל בילדותי מאשר בשנים לאחר מכן.
      אני לא יודעת אם הסיבה לכך היתה שכך הנגידו את ברה"מ (שם אסרו אנשים והחזיקו אותם במאסר רק בגלל דתם! כן-כן! תארו לעצמכם, ילדים!!! (יותר מדי שנים בתנועות נוער…)) עם ישראל הנאורה, אבל אני זוכרת היטב את הבדלי השיח בין הסביבה החילונית והדתית.
      בסביבה הדתית שוויון לא הוזכר מעולם כערך. בסביבה הדתית היתה הפרדה מובהקת מאוד על פי מוצא אתני ("עדה"), כמו ההפרדות על פי דת ומין. אני זוכרת את עצמי מזדעזעת מזה כילדה קטנה למדי, בחטיבת ביניים דתית אחרי בי"ס יסודי ממלכתי.
      את השינוי הגדול חשתי בשנות האינתיפדה הראשונה: דברים שאי אפשר היה לומר בחברה החילונית (אבל שהיו מוכרים לי היטב מהחברה הדתית) התחילו להיאמר בריש גלי. התפרקות ברה"מ ייתרה את הצורך בהנגדה (ושינתה את זהות הצורר הראשון שמדברים עליו.) והתרפקות על הדת החליפה את התפיסה המוקדמת יותר של התרחקות-בגלל-שנו-באמת-לא-עברנו-את-השלב שהיתה מובהקת מאוד בילדותי.

  3. פעם הנשיא רייגן ביקר בבית קברות גרמני והניח שם זר. אחר כך הסתבר שהיו קבורים שם גם חיילי אס אס והמבוכה הייתה רבה. רייגן ניסה לצאת.מזה בטענה שגם חללי האס אס הם במובן מסויים קורבנות הנאציזם ועורר עוד יותר כעס.
    בעקרון רייגן צדק. גם אדם רע הוא קודם כל אומלל. מי שטוב לו לא פוגע באחרים, מי שחשוב לו להזיק לאחרים – סימן שרע לו בחיים.
    הנקודה היא שאנחנו בני אדם, לא מלאכים . המשאבים, גם הרגשיים , שלנו מוגבלים ולא סתם נאמר "מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים". אם אני רוצה לאהוב ולחמול על כולם כל הזמן אני לעולם לא אנקוט עמדה (למשל נגד אנסים , אומללים שכמותם , או מכי נשים מסכנים או שאר הטיפוסים שאת מוקיעה כאן בכישרון) ואהיה כמו היוגי שיושב לו על ראש ההר ועסוק בשליחת ויברציות חיוביות ליקום.
    וכן, אני בהחלט חושב שיש מקום ליום הזכרון האלטרנטיבי ושצה"ל במובן מסויים מסייע לתהליך שמזיק למדינה שלי. אני גם יודע שאלמלא צה"ל לא הייתי חי כאן חמש דקות ולהיות נחמד לסביבה לא יעזור לי. ניסינו את זה לא מעט בגולה.

    • עדו, מקובל עלי לחלוטין. לא טענתי לרגע שאסור לנו להגן על עצמנו או שצריך להושיט זר פרחים לטרוריסטים. רק ביקשתי שנעצור ונחשוב רגע לפני שאנחנו מרשים לעצמנו לשמוח, ממש לשמוח, על מותם, כי אז אנחנו מידרדרים לשיח שלהם, וזה מסוכן.

    • מעניין. בעקבות אותו ביקור של רייגן נערכה בארץ הפגנה מול שגרירות ארה"ב. הייתה זאת ההפגנה הראשונה שהלכתי אליה ביזמתי אי פעם, והאחרונה עד להפגנות בקיץ 2011.

    • כפי שתואר בשיר המצוין של הראמונס
      My Brain is hanging Upside-Down (Bonzo Goes to Bitburg)

      וגם
      http://en.wikipedia.org/wiki/Bonzo_Goes_to_Bitburg

  4. מצד אחד, מסכימה איתך. מצד שני, אני לא יכולה שלא להרגיש שאת קצת עושה בפוסט הזה בדיוק את מה שאת יוצאת נגדו – או, לא בדיוק, אבל אני מרגישה סוג של othering מהפוסט הזה שהוא שורש הרוע הזה של שמחה במותו של מי שנתפס כאויב.
    כלומר, יש ימנים שעושים קולולו כשמתים ערבים. יש גם שמאלנים (מעטים, אני יודעת) שעושים את זה כשמתים חיילי צה"ל. זה דבר רע ולא משנה מי שעושה אותו. אני מרגישה שבפוסט הזה צמצמת השקפת עולם מורכבת עם סיבות והגיון פנימי ל"הם שמחים כשהצד השני מת". מקריאה שטחית נראה כאילו שהפוסט פונה לאנשים שכועסים על שמאלנים בניסיון להסביר אותנו להם, אבל אני חוששת שהוא בדיוק ירגיז אותם כי הוא מניח עליהם הנחות לא מבוססות.

    • דנה, תודה רבה על ההערה הזו. זה נכון, ואני מניחה שבפוסטים מהסוג הזה, אין כמעט מנוס מהיתפסות לניסוחים פשטניים יותר. אין ספק שחלק מהניסוחים שלי כאן הם תגובה לגילויי שנאה שנתקלתי בהם בעצמי ונדהמתי מהעוצמה ומההיקף שלהם. עם זאת, אני מקווה שהנקודה המרכזית בכל זאת הובנה, והיא שהשקפת עולם כזו היא רעילה בשביל בני אדם. כל בן אדם בפני עצמו, לא משנה איך או אם בכלל הוא/היא משייכים את עצמם/ן לקבוצה כזו או אחרת.

      ועוד דבר קטן: אצלי גישה שמאלנית מתקשרת אוטומטית להומניזם, וגם זה משהו שאני צריכה לשים לב אליו. כי כפי שציינת בדוגמה על ה"קולולוש" הידוע לשמצה, זה לא תמיד מחויב המציאות.

  5. אהבתי את הרוח ההומאנית שנשבה ממאמרך.
    כמה מחשבות:
    שמחה היא רגש ושליטתינו עליו מוגבלת ביותר. מדויק יותר לצאת נגד גילויי שמחה חיצוניים. כלומר ניתן לחוש מה שרוצים אך פסול לצעוק את זה.

    במקרים מסויימים , כאשר מותו של פרט מונע מוות גדול אחר, אינני רואה פסול גם בגילויי שמחה חיצוניים.בדוגמה שנתת על היטלר למשל, שערי שאחת מההתנקשויות בחייו הייתה מצליחה, פירוש הדבר היה שמליונים זוכים בחייהם. לא היה טבעי יותר משמחה מתפרצת.

    נקודה נוספת, חשובה ההבחנה בין האדם הפרטי לפרסונה שלו. התאצריזם הרי חי ובועט. האשה מרגרט היתה קשישה סובלת שנגאלה מיסוריה. לא היתה לה מזה שנים שום השפעה. השמחה על מותה הקונקרטי היא באת עלובה.
    .

  6. לפני שנים אחדות העליתי את ההצעה לקיים יום זכרון משותף ליהודים ולערבים. שמחתי לגלות שהדבר קורה, ועוד לפני שחשבתי עליו.
    מכל מקום, כאשר העליתי בזמנו את הרעיון הכוונה היתה בעיקר שאת מה שהערבים מציינים כ"יום הנכבה" יש להצמיד לא ליום העצמאות שלנו אלא ליום הזיכרון. על ידי כך יהפוך הכאב שלהם מחומר ניגוח והתעמתות לחומר של שותפות וחיבור.
    הייתי שמח אם יום הזכרון הישראלי-פלסטיני היה מאמץ גישה זאת.

  7. אבל… אבל… טוב למות בעד ארצנו!

  8. מזכיר לי את הציווי הוותיק מספר משלי: "בנפול אויבך אל תשמח". היו כמה אנשים חכמים באותה תקופה, מסתבר.

  9. אני חושב שאת אולי מפספסת כאן משהו.
    בתחילת הפוסט את מציינת: "היו מי שהיללו את פועלה ואת אישיותה החזקה, והיו מי שרקדו בשמחה, ירקו על זכרה הארור"
    וזה לדעתי עצם העניין, לא כל כך שמחה על מותה, אלא מאבק על הזיכרון של ת'אצר ופועלה, על הניסיון הנואל להציג אותה כמי ש"הצילה" את כלכלת בריטניה, כמדינאית דגולה, כשבפועל ידעו כבר אז, ויודעים יותר היום שבבריטניה שלטה במשך 11 שנים נוכלת שסבלה ככל הנראה מהפרעת אישיות ומדיניותה התבססה על תפיסות כלכליות-חברתיות מאוד קיצוניות.

  10. http://naama-carmi.com/2013/04/13/%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97-%D7%A9%D7%A9-%D7%AA%D7%96%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A8%D7%98-%D7%AA%D7%90%D7%A6%D7%A8/


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: