פורסם על ידי: vandersister | אפריל 29, 2013

מיין גרויסע תוכעס איז דיין קלענסטער פּראָבלעם

מה עושה הוואנדר הממוצעת כשהיא מגלה שיש לה פצע על השפה שלא עובר כבר חודשים ארוכים? ובכן, ראשית היא מטרידה את ידידתה הרופאה בשאלה כגון "כמה זמן נשאר לי, דוקטור", וזוכה לתשובה בנוסח "תלוי כמה זמן ייקח לי להשיג חרב סמוראי ולהתיז את גולגולתך ההיפוכונדרית מעליך, טיפשונת היסטרית שכמותך. סביר להניח שזה כלום, אבל נו, לכי לבדוק בכל זאת, ליתר ביטחון". שנית, היא שוכחת שיש שני דברים בחיים שאסור לעשות: לפתוח במלחמה יבשתית באסיה, ולקבוע תור לקופ"ח בבוקר יום ראשון.

מקץ שעתיים וחצי של המתנה בתור ("אני רק שאלה" – "אני רק תשובה" – "אני רק מרשם" – "אני רק אשב ואסתכל על כולכם במבט מאשים למרות שהתור שלי אחרון ובאתי מוקדם מדי"), נכנסת ואנדר החוששת לרופא העור. הלה מסתכל, בוחן, בודק ופוסק: סביר שאין סיבה לדאגה, אבל אני לא יכול להגיד לך מה זה באופן חד משמעי, אז נשלח אותך לביופסיה. ואנדר מתנצלת בחצי-פה על ההיסטריה, וממלמלת משהו על זה שגילוי מוקדם זה חשוב. הרופא מסכים, ואף משבח אותה על הערנות. הוואנדר, כלומר אני, נושמת עמוקות, אוספת את טופס ההפניה לביופסיה ופונה לכיוון הדלת, בעודי מדמיינת מחטים זדוניות רודפות אחרי בצעקות "מכשפה! תפסו את המכשפה!" וננעצות בי בצחקוקים מרושעים.

ואז, לפתע, הרופא מעיר:

"חוץ מזה, את חייבת לרדת במשקל."

אני עוצרת בחריקת בלמים, ומסתובבת בהפתעה.

"מה הקשר של זה לעניין?" אני שואלת.

"אין קשר", כך הרופא, "אבל עודף משקל יכול לגרום להרבה בעיות".

אני נאנחת. חתולו של תקרה הטוב והמיטיב, לא שוב. בסרט הזה כבר הייתי, ואין לו סוף מוצלח במיוחד.

"דוקטור, כל המחלות שהיו או שיש לי כרגע לא קשורות למשקל, חד משמעית. ובכל זאת כל רופא שאני הולכת אליו מדבר על זה, ותאמין לי – לא רק שזה לא מועיל, זה אפילו מזיק."

"מחובתי להזהיר אותך", מתעקש הרופא, "עודף המשקל יכול לגרום לך לסתימת עורקים, שבץ מוחי, סוכרת…"

"באתי בגלל בעיית עור…"

"התקף לב, דום לב, שבץ לב, פרח לב הזהב…"

"ואפילו האורתופד שלי, שדווקא יש לו לגיטימציה לדבר על עודף משקל, לא מציק לי בעניין…"

"עגבת, חצבת, צהבת, צרבת…"

"ולמען האמת, נמאס לי שרופאים מבזבזים את זמן הפגישה היקר שלנו על משהו שגורם לי לא לרצות לחזור ולהמשיך טיפול חשוב…"

"… וכמובן, סרטן."

אני נועצת בדוקטור הנכבד מבט רושף. "אתה יודע, דוקטור", כולי מבעבעת בזעם עצור, "יש לי אחות שתמיד הקפידה הרבה יותר ממני על משקל, בריאות, התעמלות, תזונה… והיא נאבקת בימים אלה בסרטן שד גרורתי. אני לעומת זאת, לדבריך, הייתי אמורה להיות כבר בקבר, אבל אני עוד חיה, עם בעיות שאין להן שום קשר להשמנת יתר. אז למה ההתעקשות הזו?"

הרופא נועץ בי מבט מרוגז. "יכול להיות שזה לא הפריע לך עד עכשיו, אבל זה עוד יפריע ויעשה המון בעיות, והייתי מתרשל בתפקידי אם לא הייתי אומר לך זאת."

נאנחתי שוב. אספתי בעליבות את חפציי, יצאתי ממשרדו של הדוקטור הנכבד, הלכתי כמה צעדים לכיוון הספסל במחלקת האורתופדיה, קרסתי וגעיתי בבכי במשך 10 דקות רצופות.

מדוע בכיתי, שואלים אתם?

ובכן, לא בכיתי מעלבון. הרופא הזה לא חידש לי שום דבר באומרו שאני שמנה. אני יודעת שאני שמנה. אני עוסקת בזה בהצלחה מרובה כבר שנים רבות, ולמעשה רוב חיי אני שמנה. יש לי יותר ניסיון בזה מרוב הרופאים שמנסים להטיף לי על כך. פעם, אגב, הייתי פחות שמנה. זה היה לפני שהתחילו לבלבל לי את המוח עם ענייני דיאטות, גרמו לי להתבייש בעצמי ובגופי, עזרו לי לפתח הפרעות אכילה, ודחפו אותי בכוח לתוך אפקט ה"יו-יו", שכופה על הגוף להיכנס למצב בונקר ולהעלות עוד יותר משקל משהיה לפני שהתחילו האקספרימנטים של הדיאטות.

בכיתי מרוב תסכול. בכיתי כי נתתי אמון ברופא הזה, והאמון נשבר. הגעתי אליו עם בעיה שהיא אולי זניחה, אבל אולי גם לא, בכל זאת נשלחתי לבדוק את העניין, והוא אפילו החמיא לי על הערנות. וברגע האחרון, בעודי מתמודדת עם ההשלכות של ביופסיה ועם המחשבות על "מה יקרה אם ימצאו משהו", הוא משליך עלי את הדבר המטופש ביותר, הלא-קשור ביותר, וחסר התועלת ביותר שיכול להיות, רק כי זה משהו שקל לו לראות. התוצאה המיידית והחד משמעית של ההטפה שלו היא שלעולם לא אשוב למשרדו של אותו רופא. עד כדי כך חשוב לו לא להתרשל בתפקידו, שהוא גורם לפציינטית שלו לרצות להזניח בעיה שעלולה להיות חמורה, ובלבד שלא תצטרך שוב לעבור את ההשפלה המתסכלת של התעסקות בקקה לא רלוונטי ושטחי על חשבון הבעיה שלשמה הגיעה למקום.

ואני בהחלט לא לבד במצב הזה. בזמן האחרון, אני שומעת עוד ועוד סיפורים מצמררים מחברות* על מפגשים עם רופאים, שהסתיימו בטון צורם, לפעמים מעליב, וגרם להן לא רק לעוגמת נפש אלא לוויתורים על בדיקות וטיפולים חשובים. התבנית היא זהה: פציינטית ניגשת לרופא מומחה כלשהו. זה עשוי להיות בשל בעיות עור, כאבי ראש, בלוטות נפוחות, בעיות הורמונליות, בעיות גנטיות, חשד לגידולים סרטניים או סתם נזלת מצויה. הרופא המומחה מתייחס בזלזול לבעיה הרלוונטית ומתעקש להקדיש חלק נכבד מהפגישה להטפה בעניין ירידה במשקל ו/או לחתום את הפגישה בנזיפה בעניין המשקל, משל זו השורה התחתונה החשובה ביותר. הגדילה לעשות רופאה ששלחה פציינטית לניתוח קיצור קיבה בלי לטרוח לבדוק את שורש הבעיה לפני כן, כשהניתוח עלול היה לגרום לה לנכות קשה לכל החיים. העיקר שתרדי במשקל, ולעזאזל ההשלכות.

הבה נדבר גלויות. השמנה עלולה לגרום לבעיות בריאותיות, זה נכון. עם זאת, הסיבה האמיתית שהרופאים ממהרים לעוט עליה היא שפשוט קל ונוח מאוד להיטפל אליה. לו הייתי בולימית, הרופא לא היה רואה זאת. לו הייתי צורכת סמים מסוכנים או מכורה לטיפה המרה, הוא לא היה רואה. את התחת שלי, לעומת זאת, שכל חטאו הוא שהוא בולט לעין, הוא רואה היטב, ועל כן נטפל אליו. מחקר קטן שנערך באוניברסיטת ג'ון הופקינס** גילה שלרופאים יש נטייה לגלות פחות אמפתיה כלפי פציינטים שמנים כבני אדם,  וגם פחות מוכנות לחקור את הרקע הכללי של הפציינט. במילים פשוטות: כשהפציינט שמן, הם לא רוצים לדעת מי הוא ולא מעוניינים לשמוע מה הוא מרגיש. ההשמנה יוצרת ריחוק, מונעת שיח, ופוגעת באיכות הטיפול. עד כאן, מה שהמחקר מספר.

מה שאני מספרת, על בסיס ניסיוני וניסיון של עוד נשים רבות כמותי, הוא שהריחוק שנוצר משדר משהו גרוע הרבה יותר לפציינטית השמנה. הוא משדר "טוב, את שמנה, אין טעם להשקיע בטיפול בך. את מקרה אבוד". חוסר העניין וחוסר האמפתיה, חוסר הרצון להישיר מבט לעיניים של הפציינטית, גורם לה להרגיש שהיא לא ראויה ליחס. והאמירה "וחוץ מזה, תרדי במשקל" – או בגרסה הארסית יותר, "קודם כל, תרדי במשקל" – מרפה את ידי הפציינטית וגוררת אותה לחשוב שאין שום טעם לטפל בבעיות שיש לה, מלבד המשקל. היות ש- 95-98% מהדיאטות נכשלות, היא משתכנעת שהיא תקועה לנצח בפורגטוריום ההשמנה, ושאין טעם לרצות איכות חיים טובה יותר. כי  הרופאים לא מדברים איתה על איכות חיים. רק על גודל העכוזים.

חשוב לי להדגיש שהרופא שטיפל בי אכן התייחס בצורה מקצועית לבעיה שהבאתי. אלא מאי? אם הוא מרגיש מחויב, מבחינה מקצועית כמובן, להעלות נושא חשוב כל כך לשמירה על בריאותי, הנה עוד כמה נושאים שהוא היה יכול לדון בהם איתי, ושאני משוכנעת שמשפיעים על בריאותי לא פחות ואפילו יותר מאשר המשקל:

1. הצורך להמתין שבועות ארוכים ובדרך כלל חודשים ארוכים מאוד לתור לרופא מומחה, לבדיקת סיטי או MRI או בדיקות אחרות, דבר שמביא לדחייה באבחון בעיה ולדחייה עוד יותר גדולה בטיפול בה.
2. הצורך לבזבז חצאי ימי עבודה (אם לא ימים שלמים) בהמתנה שעות על גבי שעות במרפאות ובבתי חולים עד שהרופא/ה יתפנה לקבל אותי. זה כשלעצמו גורם לאנשים רבים לוותר או לפחות לדחות משמעותית בדיקות חשובות.
3. הצורך להתרוצץ בין מרפאת האם למרפאות המטפלות כדי להשיג את הטפסים המיוחלים, אחרת לא יקבלו אותי. בי נשבעתי שטופס 17 המשוקץ קיצר לי שנים מהחיים.
4. הצורך לעבוד 9-10 שעות ביום, כל יום, ולעתים קרובות גם בסופי שבוע, כדי להגיע למשכורת שפויה כלשהי שתאפשר לי לסגור את החודש.
5. חוסר היכולת להגיע, בגלל אותן שעות עבודה ממושכות, למקומות מועילים כמו מכוני כושר, חוגי התעמלות, או סתם להקדיש חצי שעה-שעה להליכה או לבישול מזון טרי ובריא.
6. החיים במדינה שבה פאניקה, היסטריה ועקה (סטרס) הן דרך חיים. שמישהו יגיד לי שזה לא גורם למחלות.
7. חוסר שינה מספקת. הייתי שמחה ללילה של 8 שעות שינה רצופות. אפילו 7. בחיי. אני נתונה במצב תמידי של עייפות עד אפיסת כוחות.

אלה הגורמים שלעניות דעתי גורמים לפגיעה בבריאותי שקשה עשרות מונים מעודף המשקל כשלעצמו. אלא שהרופאים לא רואים את זה, וסביר שגם לא אכפת להם. כי השמנה, מה לעשות, זו בעיה מורכבת מאוד, ולהם אין זמן למורכבות.

רופאים יקרים, אין דרך פשוטה יותר לומר זאת: ההטפות לירידה במשקל לא עוזרות. הן אפילו מזיקות. הן לא תורמות דבר מלבד עוגמת נפש למטופלות ומניעת המשך טיפול. אם בריאותן של המטופלות באמת חשובה לכם, הפסיקו. התייחסו לאישה שיושבת מולכם כאדם שלם. נסו להבין מה הרקע, איפה נמצאים הקשיים, איך אפשר לשפר את איכות החיים שלה. אין לכם כוח לזה? עזבו אותה בשקט. כבדו את המקום שבו היא נמצאת.

אל דאגה, אני ממשיכה את הטיפול בבעיה, רק לא אצל הרופא הזה. למה שאחזור אליו? כדי לבכות בתסכול ובייאוש אני לא זקוקה לרופא, בשביל זה יש ריבים משפחתיים. אבי געזונט, חברות וחברים.

* היו גם כמה דיווחים של גברים, אך ברוב המוחץ של המקרים, שמעתי מנשים. מה שמעניק לבעיה נופך מיזוגיני, או לפחות שוביניסטי, מובהק למדי.

** ותודה ללטאת האמבט על הקישור.


Responses

  1. אני לא בטוח שזו מיזוגניה דווקא, או אפילו "סתם" יחס לא הולם, כמו כסת"ח, רופאים הם אלופי הכסת"ח. כך למשל, זכורה לי אורתופדית אחת שהגעתי אליה עם ענין פעוט ברגל שהודיעה לי שכדאי לי לעבור לספורט שהולם יותר את גילי, הליכה למשל (הייתי אז בן 40). תשובה מתבקשת לרופאים כאלו תהיה
    "עיסוקך הוא מתן שרות, ואמון ביכולתך המקצועית חיוני לצורך כך, כיסוי תחת הוא מאפיין של בורות שאינה הולמת את עיסוקך. יום טוב"

    (הייתי מת, אני לא יודע להיות בוטה כל כך לצערי. אני רק מסנן את הרופאים שנוהגים כך)

  2. את לא ישנה בלילה ועדיין מנצחת בתחרות 'עולמות' ?

  3. קופת חולים היא סוג של חברת ביטוח והרופאים העובדים בה, נאמנים קודם כל לחברה שהם עובדים בה ולא לפציינט. כל עוד הלקוח בריא, הוא משלם ולא צורך שרותים והקופה מרוויחה. כאשר הפאציינט לא מרגיש טוב, הוא צורך שרותים רבים ולא משלם יותר והקופה מפסידה. מתישהו, הם גילו שססטיסטית, אנשים בעלי עודף משקל, עולים להם יותר. מכאן, כמו כל ארגון סוציומטי, הם פועלים לגרום לכל הפאציינטים לרדת במשקל. הוראה ראשונה, היא לגרום לרופאים לאתר את בעלי המשקל העודף ולגרום להם להוריד אותו, בעיקר תוך שימו בהפחדות.
    בקיצור, אל תקחי את זה ללב. זה כאילו הפקיד בדאר היה מעיר לך על השיער שלך. זו חוצפה מצידו וחוסר שרותיות ולא אומר כלום עליך.
    וגם, מומלץ מאד להוריד את הילת הגדולה שנקשרה לרופאים. ברובה, היא בלתי מוצדקת.

    • לא, הם לא פועלים לגרום לאנשים בעלי עודף משקל לרדת במשקל. למרבה הצער, זה לא משהו שהרפואה המודרנית יודעת לעשות לאורך טווח (ראי סטטיסטיקה בפוסט.)
      מה שהם עושים זה לנסות לגרום לאלה מאיתנו שמשקלנו עודף (ובעיקר, הנשים) להימנע ככל האפשר מביקורים אצל רופא – משום שהרופאים אומרים למטופלים (ובעיקר, למטופלות) לעשות משהו שהן פשוט טכנית לא מסוגלות לעשות לאורך זמן.
      אבל אילו רופא היה אומר למטופלת: "צמחי עוד חמישה ס"מ לגובה ואז נטפל בפצע שעל עורך" אפשר היה להטיח בפניו שאי אפשר לצמוח לגובר רק מתוך הוראות רופא. ירידה במשקל (לאורך זמן) היא דבר כמעט בלתי-אפשרי, והרופאים אמורים לדעת זאת.
      (למען שלמות ההערה: ניתן ואפילו קל לרדת במשקל למשך זמן קצר. אחרי חצי שנה עד שנתיים, הק"ג שנעלמו בד"כ חוזרים – ומביאים איתם חדשים. ראי יו-יו, לעיל. זה אינו תהליך בריא.)

      (ומעניין לציין שהפקידה בדואר, סניף זמנהוף בת"א, החליטה שהשפם של בנזוגי לא מתאים לו והעירה לו על כך מדי פעם. אבל כל מה שרצינו ממנה היה לשלם חשבונות ולשלוח מכתבים, כך שזה לא הציק לאף אחד מאיתנו. אילו באנו אליה כדי לסייע בבריאותנו, והיא היתה מתעלקת על שיער-פניו, זה היה מטריף אותנו באותה מידה כמו הרופאים הדורשים שנרד במשקל.)

    • כרופאה שעובדת בקופ"ח, אני חייבת לציין שאין שום הוראה לרופאים "לאתר את בעלי המשקל העודף ולגרום להם להוריד אותו, בעיקר תוך שימוש בהפחדות."
      אכן יש הוראה לציין בתיק של המטופל, כבעיה רפואית, את העובדה שהמטופל סובל מעודף משקל זה או אחר. כל השאר זה כבר עניין אישי של אותו/ה רופא/ה.
      אגב, בתיק הרפואי כותבים גם אם הבנאדם מעשן, שותה, או שיש לו סרטן במשפחה, וכו'. לא רק במשקל עסקינן.
      אני מעודי לא הערתי לאדם על משקלו העודף. מאידך, אני כן מעודדת אנשים שראיתי שירדו במשקל.
      מה שכן, להורים המעשנים אני מציקה (אני רופאת ילדים). ובעיקר אני נוטה לומר להם, שהנזק שהם עושים לעצמם הוא עניין שלהם, אבל כשמעורב בזה עוד בן אנוש תמים, שאין לו דרך להתחמק מהעישון הפאסיבי שהוא נחשף אליו, זה כבר סיפור אחר.

      • יש הבדל מהותי בין לדרוש שאדם לא יעשן בנוכחות ילדיו ויגן עליהם מעשן (שזו דרישה קשה אבל בת-ביצוע) ולדרוש שאדם יוריד ממשקלו (שזו דרישה שאף אחד לא יודע איך לממשה לאורך זמן.)

    • בהזדמנות זו אזכיר שוב שיש לי רופא משפחה – 3 שותפים בעצם – שאני מחזיק כבר 20 שנה (והם רחוקים מאוד) בדיוק מפני שהם אדיבים וצנועים (הם יודעים לומר למשל "אני לא יודע"), וזה מפני שגדלו ולמדו בארצות אחרות שבהן מקובל שהרופא אינו נציג אלוהים עלי אדמות כי אם נותן שרות ככל אחד אחר. אני לא בטוח שמכובד וראוי יהיה לציין שמות.

  4. נדחפת כאן כדי לספר על רופאת המשפחה אליה הגעתי ע"מ להוציא הפניה לבדיקות דם, ומצאה לנכון להעיר לי על ההורות שלי (!)- בלי קשר ללמעלה מ-10 דקות שיחה פרטית בטלפון שפסקה רק כשביקשתי בנימוס שתתייחס לפיל (להלן הפציינטית) שבחדר. יש רופאים רבים שרואים עצמם כאורים ותומים לכל דבר ועניין, ומרום כסאם המסתובב הם יכולים לצוות עליך כל דבר שהוא.

  5. גם אני נדחפת…לספר על אמא שלי.
    אמא שלי סובלת שנים ממחלת חניכיים. היא הלכה לרופאת חניכיים חדשה והרופאה החליטה שהיא סוכרתית. לאימי כל העניין הזה היה חדש, היא אומנם סובלת מעודף משקל, אבל אף פעם לא היתה לה סכרת וזה גם לא מחלה שעוברת במשפחה. אבל הרופאה התעקשה ונו, אימי התמימה הלכה לעשות בדיקת סכרת. ומה הראתה הבדיקה? לא סכרת, לא נעליים ולא מגפיים. אימי שתחייה שנים ארוכות, בריאה לגמרי.
    חזרה אימי לאותה רופאת חניכיים, ומה זאת אומרת לה? לא יכול להיות, את סוכרתית, אני לא יכולה לטפל בך. אמי ניסתה לומר לה, שהבדיקה לא מצאה שום סכרת, אך דבר לא עזר.
    אימי הבינה בסוף שהרופאה פשוט לא רצתה לטפל בה, מסיבותיה שלה, שכלל לא קשורות לסכרת או ממתקת או מה שזה לא יהיה.
    רופאים ורופאות, מתהדרים להם בהילה של מדע, אבל כמו כל בני האדם מתעלמים מעובדות כשהן לא מסתדרות להן לפי תפיסת עולמם.

  6. מיד בתחילת הביקור אצל הרופא או הרופאה אני מודיעה להם שאיני מוכנה לשוחח איתם בעינייני משקל, כיון שמשקלי אינו קשור למטרת הביקור, שהיא כאב גרון / נזלת / וכו. ואין שום מחלה שאך ורק אנשים שמנים חולים בה. ואם נשגב הדבר מבינתם, שיואילו לדמיין שהגיעה אליהם פצינטית רזה עם כאב גרון / נזלת / וכו.
    אגב, יש בלוג שלם של סיפורים מזעזעים מסוג זה: http://fathealth.wordpress.com

  7. תודה על הפוסט החשוב והכן כל כך, כהרגלך, ואן דר. הקשר בין משקל לבין בריאות הוא מאוד מאוד רופף (וזה אם להתנסח בעדינות). היום מדברים המדענים המופתעים על the obesity paradox – נתונים שמראים שמשקל "יתר" דווקא תורם לאיכות החיים ולתוחלת החיים. כתבתי על זה במספר מקומות. ראו "להתיר את הקשירה הפנימית" כאן: http://yofizohar.files.wordpress.com/2009/02/tirosh-weight-review.pdf
    ו-the right to be fat, כאן:
    http://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2145577

  8. Hear Hear!!
    אני כה מזדהה.
    פעם הלכתי לרופא (קרדיולוג, שלא הכיר אותי לפני כן ואיננו הרופא הקבוע שלי) על מנת להשיג אישור רפואי לחדר כושר. באותה תקופה הייתה שמנה, אבל לא במימדים עצומים (לנה דנהאם אבל לא רוזאן בר). הרופא ה*שמן יותר ממני בהרבה* טרח להבהיר לי שעליי לרדת במשקל דחוף כי אני בחורה צעירה.
    אתם מבינים? אני כבר באה להשיג אישור רפואי לחדר כושר, זה דבר שעושים אנשים שמתכוונים להרזות. ובכל זאת נדרש להשפיל אותי ולהפעיל מיזוגניה מרשעת. גרררר.

  9. מזדהה מאוד..
    אני הגעתי לרופאת נשים עם איחור מדאיג במחזור, ועדכנתי אותה מיוזמתי שעליתי 5 קילו בחודשים האחרונים (5 קילו שהעלו אותי, באופן זמני אני מקווה, אל מעבר ל BMI המיוחל של 25 ומטה). מאותו רגע כל הדיון היה על איך פגעתי בפוריות שלי בגלל העלייה במשקל, ואולי עכשיו כשאני שמנה לא אוכל ללדת ילדים.
    היא הגדילה לעשות ונתנה טיפ לירידה במשקל – מתברר שצריך להוציא יותר אנרגיה ממה שמכניסים.

    מסכימה שהשמנה פוגעת בבריאות, אבל האם בעולמנו יש מישהו שלא יודע את זה לבד? האם יש סיכוי שהערה כזו מרופא תעזור למישהי? או שיותר סביר שהיא תוביל להתקף אכילה ודמעות לרוב?

  10. תודה, ואנדר, על עוד טור אחד מני רבים שעזר לי להרגיש שאני לא לבד בעניינים האלה.

  11. לא לשכוח את הגניקולוגים שמאוד מעניין אותם למה את לא מגלחת….

    • באוך שלא עשני…

    • מה??? גניקולוג שאל אותך את זה? תחליפי דחוף! איזו שטות!

    • עבדתי במרפאת פוריות בסידני. כדי להבין וללמוד כמה שיותר נכנסתי גם לראות ניתוחים, באישור המטופלות כמובן.
      במהלך גרידה לאחת המטופלות שלנו שלאחר שנים הרתה ואז הפילה, לחשה לי מנהלת המרפאה, אישה בעלת הנהלות מאוד "נאותה" בדרך כלל " there is something to be said for some a little trimming"
      עבר יותר מעשור וטרם התאוששתי מהעניין.

  12. "שנית, היא שוכחת שיש שני דברים בחיים שאסור לעשות: לפתוח במלחמה יבשתית באסיה"

    Unless you are… wait for it… the Mongols.

    לא, הרפרנס לא עד כדי כך אזוטרי. תתמודדו.

    • או מוקדונים

      • המונגולים אכן כבשו את אסיה ושלטו בה מאתיים שנה. היום מונגוליה הענקית היא מדינה לסרת חשיבות שבעברה הייתה שייכת לסין ואחר כך לרוסיה. גם המוקדונים עשו את אותה טעות, הם כבשו יותר מדי , מעבר לכושר הקיבול שלהם, והאימפריה שלהם קרסה.
        מה שמוכיח שמי שמתרחב יותר מדי אז… אופס…

  13. נא להתעלם מה some במשפט. זה מה שקורא ששולחים בלי לקרוא קודם 😦

  14. זה כל כך נכון שהרופאים נטפלים להשמנה בגלל שרואים את זה. אני חוויתי את אותה הבעיה רק מהצד השני – הערות אינספור על כך שאני רזה מדי ואם אני בטוחה שאני לא אנמית/ אנורקסית/ חולת איידס. עד היום אני זוכרת רופא משפחה צדיק בסדום שאמר לי שאם אני מרגישה טוב ואוכלת נורמלי אז אני כנראה בריאה לחלוטין.

    תופעה מעצבנת לא פחות שאולי נתקלת בה פחות כי את לא נשואה, היא ההתעניינות החולנית של רופאים במצב הרחם שלך. הבריאות שלך נמדדת דרך האפשרות לפגיעה בפוריות, גם אם יש סיכון לחייך. כולל רופא שאמר לי שאם כבר היו לי ילדים היה ממליץ על טיפול מסוים, אבל מכיוון שעוד לא מילאתי את חובתי הקדושה כאישה, הוא לא מוכן (טוב נו, במילים יותר ארוכות, אבל התוכן היה זהה).

  15. אדם בא לרופא לטיפול בשבר ביד, נגיד. הרופא מבחין בנקודת חן חשודה תוך כדי טיפול. אני חושב שבמקרה הזה כולם מסכימים שעל הרופא לשאול האם הפציינט בדק את הנקודה, גם במחיר שהפציינט יעלב מהערה על העור הלא מושלם שלו, ואם לא ישאל מפני שהוא רק אורטופד ולא רופא עור וכו' הרי שהוא מתרשל בתפקידו.
    אני חושב שזהו הדין במקרה הזה, כפי שגולל בפוסט. הרופא ציין פעמיים שזו חובתו כרופא להעיר על כך. לפי דעתו המקצועית זהו מצב מסוכן. אולי הוא טועה, רופאים טועים לפעמים, אבל אני לא חושב שההערה הזאת נבעה מכל מניע אחר למעט מילוי חובתו.
    לפיכך גם הטיעון של "אני יודע/ת שאני שמן/נה, הרופא לא צריך לספר לי את זה ושזה מסוכן" אינו תקף, לדעתי. גם את נקודות החן כולנו רואים ויודעים שיתכן שזה מסוכן. אין שום סיבה שהרופא יקח את הסיכון שלא דיברו איתך ברצינות על הנושא.
    בכל מקרה, אם הרגשת שהרופא לא מקצועי/מיזוגני/שובניסט אז כמובן זה מהלך הגיוני לראות רופא אחר.

    • אם בשביל לרדת במשקל היית רק צריך לעשות איזו ביופסיה ואחריה הליך של חמש דקות עם הרדמה מקומית ההשוואה הייתה נכונה.

  16. רופאים, כמו אנשים, הם יצורים ביקורתיים וחסרי טאקט. אני נפלתי רק על רופאים ענייניים בהקשר הזה*, אבל כבר יצא לי לקחת חלק בשיחות עם רופאים שאני לא בטוחה שראוי שיתקיימו (שכללו התייחסות לחיי הפרטיים ולא היו ענייניות לגמרי). כמו כן, מאז ומעולם הם דואגים שאני גוססת כי אני חיוורת מאוד. אבל זה הצבע שלי.
    כלומר, אני לא חושבת שזה משהו ייחודי למשקל עודף, אלא נטיה טבעית "לעזור" ו"לטפל בחולה כמכלול" וכל מיני דברים שמיתרגמים ל"להעביר ביקורת ולהדחף", אלא שהכי קל להתייחס קל למשקל עודף, ובדרך כלל עושים את זה תוך עלבון על הדרך.

    * כלומר, שהתעלמו מזה שיש לי עודף משקל, או כחלק מהמלצות כלליות הוסיפו "להתעמל ולאכול בריא", אבל באגביות ובמשהו שהרגיש כחלק מנאום רגיל ולא משהו שמכוון כלפי.

  17. א. תמיד הרבה יותר קל להאשים את המערכת מאשר לבחון את העצמי. אם כ"כ הרבה רופאים אומרים לכ"כ הרבה (א)נשים שיש להן בעיית משקל אולי, רחמנא ליצלן, זה נכון?!
    ואפשר לדבר על חופש הבחירה ושיוויון וכל השטויות האלה כמה שרק רוצים: להיות שמן זה -באמת- לא בריא. נקודה.

    ב. כמובן שבסוף הפוסט היה צורך עז לחבר את כל העניין למיזוגניות ושובניזם.. ואולי זה מפני שגברים לא נוטים להיות כ"כ רגשניים בכל הנוגע לדעות רופאים ולכן לא מוצאים סיבה לפתוח פוסטים על העניין. שמנים (ובטח לא שמנות) אינם מיעוט נרדף. אם בנאדם אינו בטוח בעצמו מסיבות פיזיות, הבעיה היא נפשית את זה יגיד לך כל פסיכולוג. יש מספיק אנשים בעולם (כולם) שיסתכלו על מה שיש בקנקן אם האדם יאפשר זאת, אך אם כל מה שהוא יהיה עסוק בו הוא בחיצוניות שלו עצמו שאף הוא רואה בה כפגם, אין סיכוי שזה יקרה. ומעבר לכך, כל שמן יכול להודות על כך שה"פגם" שלו, שנובע בד"כ מהרגלי אכילה, הוא בר תיקון.

    ולפני שקופצים עלי בכל הנוגע לפגמים: אני גם נמוך, גם מקריח וגם גבר – שלכל הדעות אנו באמת מיעוט נרדף כיום.
    את "הפגמים" -שלי- ד"א, אי אפשר לתקן.

    במקום ללחום את מלחמת השמנים\שמנות אפשר פשוט לשאול מס' שאלות פשוטות: האם נוח להיות שמן? האם כיף להיות שמן? האם זה משפר את איכות החיים שלי? אם כל התשובות הן "כן", אזי אין שום בעיה בלהיות שמן.

    אני באופן אישי עברתי תהליך דומה עם סיגריות, שתהליך הגמילה מהן קשה באופן חסר פשרות. אני אוהב לעשן אבל זה הרע את איכות החיים שלי למכביר ויצר אצלי פוטנציאל גדול יותר למחלות גרועות מאוד בהמשך חיי ואף לכאן ועכשיו. במקום להילחם ולעמוד על כך שמעשנים הם מיעוט נרדף ולמה לא נותנים לי לעשן בבארים, פשוט הפסקתי. יש הרגלים שאתה משנה לא כי כולם אומרים לך לשנות, אלא כי אתה יודע ומבין שזה כדאי לך.
    בהרבה מקרים השניים גם חופפים.

    ג. מנסיוני לגבי רופאים, הם חסרי טאקט, חסרי רגישות ובמקרים רבים אף בורים. חשוב לקחת אותם בפרופורציה ולזכור שבסופו של יום גם הם רק בני-אדם כמו כולם. יעני, עם פגמים.

    • אני בד"כ נוטה לתת לדיונים בתגובות להתנהל ללא הפרעה, אבל פשוט לא יכולתי שלא להתייחס לאמירה המקסימה הזו:

      "כמובן שבסוף הפוסט היה צורך עז לחבר את כל העניין למיזוגניות ושובניזם.. ואולי זה מפני שגברים לא נוטים להיות כ"כ רגשניים בכל הנוגע לדעות רופאים ולכן לא מוצאים סיבה לפתוח פוסטים על העניין."

      תודה לך. כבר הרבה זמן לא צחקתי כל כך. אם אתה עדיין מתקשה להבין מה הבעיה באמירה כמו "מה פתאום שוביניזם, אין פה שום דעות קדומות נגדכן, נשים רגשניות והיסטריות שכמותכן", באמת שאין לי מה להוסיף.

    • אמא שלי מתה בין היתר בגלל העישון. כלומר היא הפסיקה אבל רק אחרי התקף הלב הראשון וזה כבר היה מאוחר מדי.
      זה שציירתי לה סרטנים על קופסאות.הסיגריות. נפנפתי בידיים בגועל והרציתי לה ארוכות – לא עזר
      . אז תגיד , הפסקת לעשן בעקבות נזיפה של רופא שבאת אליו עם נקע בקרסול או שזו הייתה החלטה אישית שלך?

  18. לפני כמה חודשים הלכתי עם הילד לרופא הילדים, היתה לו איזה דלקת קלה.
    לאחר שהרופא גמר לאבחן ולתת טיפול לקטנצ'יק, מבלי להתבייש הוא אמר לי "ומה איתך?". לא הבנתי מה העניין והוא אמר "לגבי המשקל, מה אתה מתכוון לעשות איתו?".

    הערות משקל בעת בדיקת שפעת שלי כבר שמעתי, אבל הערות כאשר אני בכלל לא הגעתי לטיפול – זה כבר חדש.

  19. היי, אני סטודנטית לרפואה ולצערי ככל שאני מתקדמת בלימודי אני מתקשה לקרוא טקסטים כאלו ודומים להם שלא דרך הפריזמה של המערכת הרפואית ומחשבות "מה אני הייתי עושה ומה אעשה בקרוב".

    אחרי הגילוי הנאות וחצי-ההתנצלות הזאת, עלתה אצלי התהיה – במהלך הלימודים מטיפים לנו כל הזמן לדבר עם מטופלים, בכל setting שהוא, על הפסקת עישון. מסתבר שמחקרים מראים שהתערבות מינימלית מצד הרופא (הצעה להפסיק לעשן) גורמת לעלייה בשיעור האנשים שנגמלים מעישון, והתערבות נרחבת יותר מעלה את השיעור הזה עוד יותר. כלומר, בהרבה מקרים מספיק שהרופא ייעץ בקצרה לגמילה מעישון כדי למנוע מאדם לסכן את עצמו במגוון תחלואות מזוויעות שניתן למנוע.
    מישהי פה כתבה בתגובות – "מסכימה שהשמנה פוגעת בבריאות, אבל האם בעולמנו יש מישהו שלא יודע את זה לבד?" – ומה לגבי עישון? על קופסת הסיגריות כתובות כל האזהרות האפשריות, ואי אפשר לומר שאנשים לא מיודעים מכל פינה על נזקי העישון, ועם זאת מסתבר שעצה מרופא יכולה לגרום להם לחשוב שנית על הנושא, מספיק כדי להגמל.

    (הלינק למחקר – http://www.thecochranelibrary.com/userfiles/ccoch/file/World%20No%20Tobacco%20Day/CD000165.pdf)

    האם לא ניתן למצוא בכל הקבלה לירידה במשקל? נכון, מדובר בנושא רגיש יותר ומורכב יותר מגמילה מעישון (אם כי אני לא מזלזלת גם בקושי של גמילה מעישון), אבל באופן כללי לדעתי יש דמיון.
    אני חושבת שאולי מפאת הרגישות של הנושא והצורך במעקב יותר אינטנסיבי, זה צריך להיות תפקידו של רופא המשפחה ולא של רופא עור מזדמן, אבל גם על כך ראיתי שמתלוננים בתגובות.
    האם רופא אמור להתעלם מכל התרופות שנמצאות אצלו בארסנל כדי להיטיב עם החולה, רק כי חלק מהתרופות האלו לא מגיעות בגלולת קסם אלא בתהליך עמוק ומפרך ושינוי מהותי מצד החולה?

    (מה שמזכיר לי – ממש היום פגשתי חולה שבגלל תופעת לוואי לא יכולה לקחת תרופות נגד כולסטרול. היא שאלה אותי האם יש תרופה אחרת שתוכל לקחת, אז אמרתי לה שלאור העובדה שהיא לא יכולה לקחת תרופות אני ממליצה לה לבצע שינויים באורח חיים כדי לנסות להוריד את הכולסטרול – לצמצם בצריכת כולסטרול, להגביר את הפעילות הגופנית ולנסות לרדת במשקל (היא הייתה בעלת עודף משקל בולט, סכרת, יתר לחץ דם ועוד). היא הסתכלה עלי בסקפטיות וזלזול ומלמלה משהו נוסח, "טוב, זה גנטי, אין מה לעשות")

    • הנה ההבדל, Franny: קיימות מספר שיטות שפועלות כדי לעזור לאדם להפסיק לעשן; לעומת זאת, אין שום דרך שעוזרת לאדם להוריד במשקל ***לאורך זמן***.

      ירידה זמנית שאחריה עלייה והידרדרות של הסימפטומים הרפואיים (פלוס הסתכנות ביצירת הפרעות נפשיות ותפקודיות ובעיות חמורות בהתמודדות עם אכילה) היא לא תוצאה שתקדם את בריאות המטופלים. לעומת זאת, התמודדות עם הגורמים שעומדים בין המטופל לבריאותו (ראי רשימתה של ואנדר, לעיל) תקדם גם את בריאות המטופלים וגם את יכולתם לתפקד בחברה (למשל, להתייעץ עם רופאים בעת הצורך, ולמנוע צרות גדולות יותר מהשמנה.)

      • העובדה שהרופא ממליץ על ירידה במשקל בצורה מהירה יחסית (כמו כל דבר שמתרחש במרפאת רופא המשפחה, מוקצבות לו לא יותר מכמה דקות לעניין) לא אומרת שהדיאטה חייבת להיות דיאטת יו-יו.
        אפשר ורצוי להפנות חולה שמעוניין בכך לדיאטנית, למשל, או במקרי קיצון למרפאה לניתוחים בריאטריים.
        נכון שקשה לרדת במשקל, אבל אני לא מקבלת את הקביעה ש*כל* דיאטה היא "ירידה זמנית ואחריה הידרדרות" והדבר היחיד שרופא יכול לעשות כדי לעזור לחולה הוא לקצר את התורים בינו לבין ה-MRI או משהו דומה שעלה בפוסט.
        לפעמים ירידה במשקל (ומחקרים אחרים הראו שירידה של 5-10% מספיקה כדי להשיג הרבה מאוד רווחים בהקשרי סכרת ותחלואה נלווית) היא-היא הפתרון שעומד בין המטופל לבריאותו, ואני חושבת שזה הפסד גדול לוותר על זה בגלל שזה נושא מורכב וטעון וכזה שמעורר תגובה אמוציונלית. נראה לי שלפעמים אפשר להסתכל מעבר לעלבון ולהבין שבהרבה מקרים עומד מולך רופא שמעוניין לעזור וזה אחד הכלים היעילים שלו לעשות זאת.

      • אני ממליצה שתעייני בסטטיסטיקה לגבי ירידה במשקל לאורך זמן. עיון זריז ב-PubMed מראה מחקר מאונ' בראון שמציין כי לאחר שנה, נרשמת הצלחה בשמירה על ירידה של 10% במשקל.
        במחקר לא מובא מידע לגבי מה שקורה לאחר שנתיים – אבל מה שהכי חשוב הוא שהמחקר לא מראה את תגובות הממסד הרפואי למטופל שגם לאחר שהוריד את אותם 10% והצליח לשמר את הירידה הזו במשך שנה שלמה (20% מהפציינטים במחקר המתואר).
        אבל מכיוון שאני הייתי שם כבר, אספר לך: גם אחרי 10% מציקים לך כל הזמן על הורדה במשקל. מציקים, במובן המלא ביותר של המלא. וכשאת מסבירה לאיש הצוות שבאמת הורדת כך וכך – מעודדים אותך במלים: יופי, את בחצי הדרך!
        אלא שלא, אינך בחצי הדרך. את מחזיקה בציפורניים ותוך השקעת מאמץ בלתי-נפסק (המסיח את דעתך מדברים אחרים שאת רוצה להשיג בחיים) – והאנשים שאת הולכת אליהם לקבלת ייעוץ מציעים לך לעשות משהו שגם מחקרים בתחומם אומרים שאינו סביר.

        זה מייאש. ומטופל מיואש בריא פחות ממטופל שעוד מוכן להקשיב לך.

    • מחזקת כל מילה ש- shunra כתבה, ומוסיפה:
      היחס של הרופאים גורם לך, כפציינטית שמנה, להרגיש שאת כל הזמן "על תנאי". בנוסח "טוב, אני מסכים לטפל בך, אבל את חייבת לרדת במשקל". וזה אף פעם לא מספיק. זה תמיד לימבו, תמיד "חצי הדרך", כפי שנאמר פה מעלי, כך שאת תמיד לא בסדר. הרופא אף פעם לא יהיה מרוצה ממך. זו תחושה איומה.

      מה שהייתי ממליצה לרופאה מתחילה – וכל רופאה, בעצם – הוא להתייחס לאדם שנמצא לפניך לא כאל "נמצא בתהליך" ומתישהו בעתיד ייכנס לתלם, אלא כאדם שחי כאן ועכשיו ויש לו לגיטימציה להיות בדיוק כפי שהוא. אני יכולה לספר מניסיוני ומניסיונם של אחרים שהרופאים שבאמת הצליחו לעזור היו אלה שהתייחסו, כפי שכבר אמרתי, לאיכות החיים העכשווית שלי. רופאים שדיברו איתי על כמה חשוב לא לעבוד קשה מדי ולשכוח לאכול במשך היום. שלא התייחסו ל*כמות* המזון או למשקל שלי, אלא לעובדה שאני אוכלת בצורה לא מסודרת וזה מזיק. האורתופד המופלא שלי דיבר איתי על החשיבות של פעילות גופנית שתחזק את המקומות המתאימים כדי למנוע כאבי גב ופרקים. רופאה נהדרת אחרת שאלה אותי על הרגלי השינה שלי – האם אני ישנה מספיק? נחה מספיק? האם אני מרגישה עייפה במשך היום? איך אני יכולה להוריד לחץ בחיי היומיום שלי, להשקיע יותר בעצמי?

      המכנה המשותף הוא העובדה שהרופאים הללו ראו אותי כאדם, ולא התייחסו ישירות למשקל שלי, שזו טעות איומה. התייחסות אך ורק לנתון הקר של המשקל היא מתכון לכישלון. תאמיני לי שאין אדם שמן שלא חושב על זה המון. מצד שני, כשמישהו פותח דלת בצורה של "הי, אולי תנסי לשחות או לעשות פילאטיס כמה פעמים בשבוע, זה מאוד ייטיב איתך", או בצורה של "נראה לי שאם תקפידי לשתות הרבה מים ולאכול בצורה מסודרת, זה מאוד יעזור לחילוף החומרים שלך, ותרגישי פחות עייפה" – הרבה פעמים אנשים שמנים מתחילים רוטינה כזו וזה כבר מעודד אותם להמשיך בכיוון של שיפור כללי. לפעמים נלווית לשיפור הזה גם ירידה במשקל, ואם לא – לכל הפחות זה משפר את המדדים הרפואיים שלהם ומעניק להם תחושה שהם עושים משהו טוב למען עצמם. ואם המטופל שלך הוא אדם שמן עם סוכר תקין, כולסטרול תקין, ומצב כללי טוב – זה לא עדיף על אדם קצת פחות שמן, מתוסכל להפליא, בבולמוסי אכילה ומדדים משתוללים, שבקרוב יעלה שוב את כל מה שהוריד בתוספת ריבית?

      תשובה ארוכה, אבל אני מקווה שהצלחתי להעביר את הנקודה.

    • המחקרים לא לחלוטין מסכימים איתך.
      המחקר הזה http://aje.oxfordjournals.org/content/124/6/903.short אומר שמשקל ופעילות גופנית לא קשורים לאחוזי תמותה, אבל תזונה כן (שומן רווי מגביר תמותה).
      המחקר הזה http://qhr.sagepub.com/content/early/2011/07/31/1049732311417728.abstract אומר שכשמעודדים שמנים ושמנות לקבל ולאהוב את עצמם הם מקבלים החלטות טובות יותר לבריאותם, שלעתים מלוות גם בירידה במשקל (ויש גם תועלת בבריאות הנפשית).

      שניהם אומרים שרופא שנוזף בפציינט על המשקל טועה ולא תורם לבריאותו. רופא שמעודד אדם לפעילות גופנית מתונה ובריאה או לתזונה בריאה יותר ("את אוכלת מספיק פירות וירקות?") יכול אולי לסייע.
      ואם 98% מהאנשים חוזרים למשקל המקורי או גבוה ממנו תוך 5 שנים, כנראה שדיאטת הרזיה היא לא פתרון בר קיימא. אי אפשר להניח אוכל בצד ולא לגעת בו יותר כמו שעושים עם סיגריות (אולי סוג אוכל ספציפי, כן. אוכל בכללותו, לא.)

    • יש הבדל חשוב והוא שעישון הוא הרגל חיצוני לאדם והוא מסוכן לפי קנה מידה ובכל הקשר שהוא. שומן, והמשקל שנלווה אליו, הוא חלק אינטגרלי מהגוף שלנו, לכל אחד יש, חלק פחות וחלק יותר. הקישור של שומן למחלות הוא סטטיסטי ולאוו דווקא סיבתי באופן ישיר, לעתים המחלות נובעות מגורם משותף ולא מהשומן כשלעצמו, והעיקר – הרזיה כפויה לא בהכרח תועיל לאותם מטופלים, גם אם לכאורה השומן מזיק להם, וזה בניגוד לעישון שאין צל של ספק שהפסקתו תועיל למטופל.

  20. אז HAES הגיע לישראל. זה חדש.
    עכשיו כל מה שחסר לנו זה otherkin

  21. גם לגברים מציקים בנושא.
    לי הציקו לא מעט ואני סה"כ שוקל 100 קילו (על 170 ס"מ ומבנה גוף מאוד רחב) וגם שמעתי מחברים.
    אני מניח ששמעת פחות סיפורים גם כי גברים פחות משתפים דברים כאלו וגם כי גברים פחות נפגעים מדברים כאלו. כנראה בגלל שהמציאות המגדרית יותר סלחנית כלפי גברים שמנים (אם כי גם אני הזלתי דמעות רבות רבות לאורך ילדותי בגלל המשקל העודף שלי, שהיה רחוק מאוד מכל סוג של סיכון בריאותי. למעשה עד למצב כזה שאני לא מסוגל לצאת עם בחורה גדולה בגלל שכבר הותניתי מעבר לכל יכולת לתפוס עודף משקל כתכונה הבזויה והדוחה ביותר שקיימת. לא בדיוק גורם לי להרגיש נהדר לגבי עצמי).

    • תודה על התגובה הזו, ועל הכנות.

  22. ויש לזה גם גיבוי מדעי 😦
    http://well.blogs.nytimes.com/2013/04/29/overweight-patients-face-bias/

  23. תמיד קיבלתי פידבקים מהסביבה בנוגע למשקל שלי ולפחות מחצית מהם הביעו דאגה לגבי בריאותי מרופאים, אחיות, קרובי משפחה ועוד.
    רק כשהבנתי בסופו של דבר שזה אני, זה המשקל שלי, כך אהיה לתמיד ושימותו הקנאים, הפסקתי להיפגע מהאמירות ומייד שמתי לב כמה סובלים אותם אנשים שהעירו לי על המשקל.
    איך קרה שכל מה שהם רואים בי זה עודף המשקל שלי? מפני שזה עולמם. זו האובססיה שלהם. הם חיים בעולם של ספירת קלוריות, מדידת בגדים קטנים מדיי, שאיפה להגיע לאידיאל אסתטי שלעולם לא יגיעו אליו (כי הוא לא קיים), ואי קבלה עצמית.
    את כל הטינופת הזו הם משליכים על אנשים גדולים אחרים.
    ובנוגע לרופאים – הפסקתי מזמן להתייחס. אורטופד מומחה אמר לי פעם שקודם כל עליי לרדת במשקל, ובתגובה שאלתי ברצינות וללא שמץ של לעג האם זה אומר שהוא לא יודע מה מקור הבעיה.
    הוא מעולם לא אמר זאת שוב והתייחס ברצינות לטיפול.
    לדעתי יכולות להיות כמה סיבות לאירוע שחווית, ייתכן והוא מחוייב כמדיניות קופת החולים לומר זאת, ייתכן והוא רוצה להציע טיפולים (מעין פרסומת סמויה), וייתכן שהוא באמת חושב שזה מקור כל הצרות בעולם.
    בכל מקרה כמובן שאין זו אשמת הפציינט או משקלו.

  24. אני רוצה להגיב רגע בלי קשר לפוסט הנוכחי. הגעתי אליך דרך שרונה ואני יושבת כבר שעות וקוראת אחורה ואחורה ואחורה. את כותבת נפלאה, חזקה, מדוייקת ומשעשעת. כיף להתקל בבלוגים כאלו ובטח כשהם נכתבים על נושאים הכל כך קרובים לרוחי. זהו, רק רציתי לאמור שאפו ולהביע את הערכתי.

  25. והכי חשוב. הביופסיה.. יצאה שלילי? הרבה בריאות ואריכות ימים

  26. וזה בדיוק צץ אצלי בפיד- מסתבר שיש רופאים שהם חלאות גם לגברים שמנים:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4375858,00.html

    • כן, ראיתי את זה. לא מפתיע בכלל: רופא יהיר מתחבא מאחורי תירוץ של שמירה על בריאות הפציינט כדי להתנהג כבריון שכונתי ולהציק למטופל חסר ישע. לא קונה את קשקושי הדאגה לבריאותו. מי שמשתמש בסמכות שלו כדי ללעוג לאחר אינו רופא, אלא פוץ מצוי. ולא אכפת לי כמה אנשים הוא הציל.

  27. […] פורסם לראשונה בבלוג ואן דר גראף אחותך. […]

  28. […] כאן לרופאים שמתייחסים אחרת לאנשים מלאים או שמנים, כי אמרו את זה כבר לפניי), אבל… אני נואשת. העניין גובה ממני מחיר כבד אחרי כל […]


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: