לא גבר ולא נעליים

צר לי לבשר זאת לכולכם, אבל מסתבר שהחמצתם את אחד האירועים החשובים ביותר של השנה. בזמן שהייתם עסוקים בזוטות כגון ההפיכה בתוניסיה, המהומות במצרים והשריפה באיקאה, שכחתם לציין את יום הולדתה של האישה היפה בתבל. אני מתכוונת, כמובן, לסבתא שלי.

ואן-דר-סבתא נולדה לפני 95 שנים שלמות, ואין זה דבר של מה בכך. 95 שנה, גבירותי ורבותי! זה כמעט משך הזמן שלוקח לכדור הארץ להקיף את האגו של האלוף יואב גלנט! כן כן, האישה הנהדרת הזו נולדה לתוך מלחמת עולם אחת וברחה מאימת השניה; איבדה משפחה אחת ובנתה משפחה חדשה לתפארת; וכיום היא מוקפת בילדים, נכדים ואף נינים. לא תמיד היא מצליחה לזכור את השמות של כולם, אך זוהי הפריוויליגיה של ואן-דר-סבתא-רבתה משובחת שכמותה.

והיות שואן-דר-סבתא היא פולניה לתפארת, גם אחרי שבילתה כאן את מרבית שנותיה, הרי שהיא נוקטת בטקטיקה הידועה של סירוב מוחלט לקבל מתנות. "פוי!" כך ואן-דר-סבתא בתגובה טיפוסית למתנה, "קחי לך! אני צריכה מתנות? מה פתאום? אני חיה רק בשביל הילדים". על כן גמרנו אומר, ואן-דר-אמא ואנוכי, להתחכם ולרכוש עבורה מתנה שתתאים רק לה ושיקשה עליה להרעיף על מישהו אחר: ההחלטה נפלה על חליפת טריינינג, שתהיה מותאמת למידותיה של סבתא. היות שהיא אישה קטנת-ממדים למדי, החליפה תהיה קטנה מדי עבור המבוגרים – ועדיין גדולה מדי עבור הילדים. בהנחה שסבתא לא תחליט לגזור את החליפה ולהכין ממנה שמיכות קטנות לקיפודים יתומים, סביר להניח המתנה תישאר אצלה ואף תזכה לשימוש.

על כן שמנו פעמינו אל עבר החנות המהוללה אשר בקיבוץ ששמו מתחרז עם "רינת", שם ישנה חנות גדולה ומרווחת שכולה אומרת בגדים, נעליים, גרביים ושאר מוצרי הלבשה נאים. תוך דקתיים בחרה ואן-דר-אמא בחליפת פליז נאה בצבע הלילך, מותאמת למידותיה של סבתא ומובטחת לספק חמימות ונוחות לימי החורף הקרים. כמעט והתקדמנו אל הקופה, כשלפתע נעצרה ואן-דר-אמא והצביעה על נעליי:

"אם אנחנו כבר פה, אולי תקני לך נעליים חדשות?"

התבוננתי בצמד נעליי. מרופטות היו השתיים, ולמודות סבל. החזיקו מעמד הרבה מעבר למצופה, היות שנתפרו ביד מיומנת עבור המותג "איזון חדש" המפואר, שמספק פתרונות הנעלה למאותגרות-מדרסים שכמוני. "הבעיה", כך אני לואן-דר-אמא, "היא שהנעליים האלה יקרות נורא. הן מעולות, אבל זה הון תועפות". – "אולי יש מבצע?" הציעה ואן-דר-אמא, "שווה לשאול".

ובכן פניתי למוכרת חביבה במחלקת ההנעלה, ורודת-שפתון וזהובת-שיער: "אמרי נא", כך אני למוכרת, "הנעליים האלה" – הצבעתי על צמד המרופטות הישישות שלי – "יש לכם משהו מהדגם הזה"? – "כן, בטח", כך זהובת-השיער, "יש אפילו מבצע על הנעליים האלה בדיוק עכשיו".  – "את רואה?" התמוגגה ואן-דר-אמא, "אמרתי לך. תמיד צריך לשאול". אף אני נשמתי לרווחה, כי אין דין נעליים ב- 800 ש"ח כדין נעליים ב- 500 ש"ח. האוברדרפט ריפה מעט את אחיזתו המבוהלת סביב צווארי.

"איזו מידה, בבקשה?" שאלה זהובת-השיער. "42", השבתי בעליצות. "אה, זה אי אפשר", כך הזהובה. "מה זאת אומרת אי אפשר?" מצמצתי לעומתה. "המבצע הוא לנשים", כך הזהובה, "וזו מידה של גברים".

בשתיקה הרגעית שהשתררה, ראיתי בעיני רוחי את שחלותיי פונות זו אל זו בתמיהה כדי לוודא שהן עדיין שם. "אני", כחכחתי בגרוני מעדנות בעודי מישירה מבט אל הזהובה, "אני נראית לך כמו גבר?" הזהובה מדדה אותי מלמעלה-למטה, תוך השתהות קלה על איזור החזה. "לא… אבל 42 זה פשוט מידה של גברים, והמבצע הוא למידות של נשים". – "אבל אני אישה", נאבקתי כנגד האפליה הנעלולית הבוטה, "בחיי שאני אישה, אז אם הנעליים הן שלי, הן נעליים לנשים, לא?…" זהובת-השיער עמדה על שלה. "המידות עד 41 זה מידות של נשים, מ- 42 ומעלה זה גברים. אני מצטערת".

ואן-דר-אמא ואנוכי יצאנו את החנות מאוכזבות למדי, אך עם תובנות מעניינות ביותר לגבי החלוקה המגדרית של נעליים. לו היתה החלוקה בין, נניח, נעלי עקב לנעלי ספורט, או בין סנדלים לכפכפים, הייתי מבינה את העניין: אך מדובר בסניקרס השוות לכל רגל, בעיצובים דומים מאוד עד זהים לגמרי, שכל ההבדל ביניהן הוא אך במידה. והנה בא מישהו – אלוהי הנעליים, ככל הנראה – והחליט למתוח קו אדום בוהק באמצע: עד 41, לנשים יינתנו. ומ- 42 ומעלה, מנת חלקם של גברים.

מיותר לציין שאני מכירה לא מעט גברים במידות הקטנות מ- 42, ואף לא מעט נשים במידות הגדולות מ- 42. זה לא עד כדי כך נדיר, כמו, למשל, חבר כנסת שאינו חשוד בפלילים. היות שכך, הריני לצאת חוצץ נגד התופעה הפסולה של מיגדור נעליים, ואני אף שוקלת להגיש קובלנה רשמית לחברת "איזון חדש" על האפליה הבוטה הזו. לא ייתכן שחברת נעליים תחליט עבורי אם אני גבר או אישה: הזכות הזו שמורה רק לי ולג'ודית באטלר. עכשיו אם תסלחו לי, אני הולכת לצבוע את ציפורניי הרגליים שלי. בוורוד. עם נצנצים.