פורסם על ידי: vandersister | פברואר 7, 2011

לא גבר ולא נעליים

צר לי לבשר זאת לכולכם, אבל מסתבר שהחמצתם את אחד האירועים החשובים ביותר של השנה. בזמן שהייתם עסוקים בזוטות כגון ההפיכה בתוניסיה, המהומות במצרים והשריפה באיקאה, שכחתם לציין את יום הולדתה של האישה היפה בתבל. אני מתכוונת, כמובן, לסבתא שלי.

ואן-דר-סבתא נולדה לפני 95 שנים שלמות, ואין זה דבר של מה בכך. 95 שנה, גבירותי ורבותי! זה כמעט משך הזמן שלוקח לכדור הארץ להקיף את האגו של האלוף יואב גלנט! כן כן, האישה הנהדרת הזו נולדה לתוך מלחמת עולם אחת וברחה מאימת השניה; איבדה משפחה אחת ובנתה משפחה חדשה לתפארת; וכיום היא מוקפת בילדים, נכדים ואף נינים. לא תמיד היא מצליחה לזכור את השמות של כולם, אך זוהי הפריוויליגיה של ואן-דר-סבתא-רבתה משובחת שכמותה.

והיות שואן-דר-סבתא היא פולניה לתפארת, גם אחרי שבילתה כאן את מרבית שנותיה, הרי שהיא נוקטת בטקטיקה הידועה של סירוב מוחלט לקבל מתנות. "פוי!" כך ואן-דר-סבתא בתגובה טיפוסית למתנה, "קחי לך! אני צריכה מתנות? מה פתאום? אני חיה רק בשביל הילדים". על כן גמרנו אומר, ואן-דר-אמא ואנוכי, להתחכם ולרכוש עבורה מתנה שתתאים רק לה ושיקשה עליה להרעיף על מישהו אחר: ההחלטה נפלה על חליפת טריינינג, שתהיה מותאמת למידותיה של סבתא. היות שהיא אישה קטנת-ממדים למדי, החליפה תהיה קטנה מדי עבור המבוגרים – ועדיין גדולה מדי עבור הילדים. בהנחה שסבתא לא תחליט לגזור את החליפה ולהכין ממנה שמיכות קטנות לקיפודים יתומים, סביר להניח המתנה תישאר אצלה ואף תזכה לשימוש.

על כן שמנו פעמינו אל עבר החנות המהוללה אשר בקיבוץ ששמו מתחרז עם "רינת", שם ישנה חנות גדולה ומרווחת שכולה אומרת בגדים, נעליים, גרביים ושאר מוצרי הלבשה נאים. תוך דקתיים בחרה ואן-דר-אמא בחליפת פליז נאה בצבע הלילך, מותאמת למידותיה של סבתא ומובטחת לספק חמימות ונוחות לימי החורף הקרים. כמעט והתקדמנו אל הקופה, כשלפתע נעצרה ואן-דר-אמא והצביעה על נעליי:

"אם אנחנו כבר פה, אולי תקני לך נעליים חדשות?"

התבוננתי בצמד נעליי. מרופטות היו השתיים, ולמודות סבל. החזיקו מעמד הרבה מעבר למצופה, היות שנתפרו ביד מיומנת עבור המותג "איזון חדש" המפואר, שמספק פתרונות הנעלה למאותגרות-מדרסים שכמוני. "הבעיה", כך אני לואן-דר-אמא, "היא שהנעליים האלה יקרות נורא. הן מעולות, אבל זה הון תועפות". – "אולי יש מבצע?" הציעה ואן-דר-אמא, "שווה לשאול".

ובכן פניתי למוכרת חביבה במחלקת ההנעלה, ורודת-שפתון וזהובת-שיער: "אמרי נא", כך אני למוכרת, "הנעליים האלה" – הצבעתי על צמד המרופטות הישישות שלי – "יש לכם משהו מהדגם הזה"? – "כן, בטח", כך זהובת-השיער, "יש אפילו מבצע על הנעליים האלה בדיוק עכשיו".  – "את רואה?" התמוגגה ואן-דר-אמא, "אמרתי לך. תמיד צריך לשאול". אף אני נשמתי לרווחה, כי אין דין נעליים ב- 800 ש"ח כדין נעליים ב- 500 ש"ח. האוברדרפט ריפה מעט את אחיזתו המבוהלת סביב צווארי.

"איזו מידה, בבקשה?" שאלה זהובת-השיער. "42", השבתי בעליצות. "אה, זה אי אפשר", כך הזהובה. "מה זאת אומרת אי אפשר?" מצמצתי לעומתה. "המבצע הוא לנשים", כך הזהובה, "וזו מידה של גברים".

בשתיקה הרגעית שהשתררה, ראיתי בעיני רוחי את שחלותיי פונות זו אל זו בתמיהה כדי לוודא שהן עדיין שם. "אני", כחכחתי בגרוני מעדנות בעודי מישירה מבט אל הזהובה, "אני נראית לך כמו גבר?" הזהובה מדדה אותי מלמעלה-למטה, תוך השתהות קלה על איזור החזה. "לא… אבל 42 זה פשוט מידה של גברים, והמבצע הוא למידות של נשים". – "אבל אני אישה", נאבקתי כנגד האפליה הנעלולית הבוטה, "בחיי שאני אישה, אז אם הנעליים הן שלי, הן נעליים לנשים, לא?…" זהובת-השיער עמדה על שלה. "המידות עד 41 זה מידות של נשים, מ- 42 ומעלה זה גברים. אני מצטערת".

ואן-דר-אמא ואנוכי יצאנו את החנות מאוכזבות למדי, אך עם תובנות מעניינות ביותר לגבי החלוקה המגדרית של נעליים. לו היתה החלוקה בין, נניח, נעלי עקב לנעלי ספורט, או בין סנדלים לכפכפים, הייתי מבינה את העניין: אך מדובר בסניקרס השוות לכל רגל, בעיצובים דומים מאוד עד זהים לגמרי, שכל ההבדל ביניהן הוא אך במידה. והנה בא מישהו – אלוהי הנעליים, ככל הנראה – והחליט למתוח קו אדום בוהק באמצע: עד 41, לנשים יינתנו. ומ- 42 ומעלה, מנת חלקם של גברים.

מיותר לציין שאני מכירה לא מעט גברים במידות הקטנות מ- 42, ואף לא מעט נשים במידות הגדולות מ- 42. זה לא עד כדי כך נדיר, כמו, למשל, חבר כנסת שאינו חשוד בפלילים. היות שכך, הריני לצאת חוצץ נגד התופעה הפסולה של מיגדור נעליים, ואני אף שוקלת להגיש קובלנה רשמית לחברת "איזון חדש" על האפליה הבוטה הזו. לא ייתכן שחברת נעליים תחליט עבורי אם אני גבר או אישה: הזכות הזו שמורה רק לי ולג'ודית באטלר. עכשיו אם תסלחו לי, אני הולכת לצבוע את ציפורניי הרגליים שלי. בוורוד. עם נצנצים.


Responses

  1. ועל זה נאמר "אני לא מבינה למה אתה מתעצבן, אלה רק הנהלים שלנו"

    http://info.org.il/zeh/2011/01/31/232/

    • אתה מתכוון "אלה רק הנעלים שלנו".

    • אני רק בורג קטן במערכת, יא? כן כן, ככה זה מתחיל…

  2. איזה מגניבה את, ביג פוט.

    (אני 47)

    • ביג פוט אחותך 😛 אני לא ביג פוט, אני… טוב, אולי קצת.

      • בתור אחותו, מידה 42, אני חייבת להודות. אכן ביג פוט, לפחות קצת.

  3. זה נשמע לי לחלוטין כמו מדיניות של החנות- אני ממלית לך לפנות לחנות אחרת או אפילו ישירות ליבואן.
    בתור מי שמתהדר בצמד כפות רגלים במידה 49, אני מכיר את מצוקת הנעליים [לפחות אלה שלא נועדו להילבש בקרקס צוך הצטופפות עם תריסר מעמיתי בתוך פולקסוואגן] וגיליתי שלדבר עם היבואן- או עם נציגו עלי מרכז הקניות- חוסך הרבה כאב ראש.

    ובכלל, אני חושב שהיא פקפקה בנשיותך רק בגלל שרצית מבצע על נעליים ולא קנית אותן בכל מחיר. אם יש משהו שלימדה אותנו הפטריארכליה של החזירים השוביניסטיים, הוא שנשים רק רוצות נעליים ולא מעניין אותן האוברדראפט. אני מניח שחוסר הנכונות שלך לשחק את התפקיד הזה הוא שבילבל את הזהובה במוכרות. תתביישי לך.

    • אבל המבצע כוון דווקא לנשים, לכאורה! למה לא להחיל אותו על כל הפריטים מאותו דגם? לאלוהי הנעליים הפתרונים.

  4. מכירה את המושג idiot-proof? אז זהו.

    • אני לא חושבת שהמוכרת עצמה היתה אידיוטית. מדיניות המבצע, לעומת זאת…

      • אני גם לא חושב כך. אבל ברור שהיא קיבלה הוראות חד משמעיות לא להפעיל שום שיקול דעת, וכנראה שגם לאחראי המשמרת שם אין שום שיקול דעת

  5. […] This post was mentioned on Twitter by DenaShunra, H. B. Hoffman. H. B. Hoffman said: לא גבר ולא נעליים: פוסט חדש בואן דר גראף אחותך http://bit.ly/eaTsyq […]

  6. חבל שלא הסברת לה ש-42 זו התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר, ושרק בגלל זה מגיעה לך הנחה נוספת על ההנחה הרגילה.
    זו דוגמה נהדרת לטמטום של החנות. במקום להגיד "יש לנו מבצע על מידות 35-41" (נניח), ואז היו הקונים מניחים שהחנות נתקעה עם סטוקים של המידות האלה ומנסה להיפטר מהם, הם אומרים "יש לנו הנחות לנעלי נשים", ונכנסים לויכוחים מיותרים וחסרי תוחלת שכולם (הלקוחה, האמא של הלקוחה והמוכרנית) יוצאים מהם עצבניים וכשהם קצת יותר קרובים לתור לקרדיולוג.
    לא שיש משהו רע בקרדיולוגים.

    • אני מבטיחה לך שגם מגבת לא הייתה למוכרת!

    • האמת היא שבמקרה שלי, מדובר בתור לגסטרואנטרולוג, דווקא. עצבים מהסוג הזה גורמים לי בדרך כלל להטביע את יגוני במיני מתיקה, דבר שבתורו גורם לקיבתי למחות קלות עד קשות, בהתאם לעומס המתיקה. בשביל זה המציא חתולו של תקרה את הלנסופראזול.

      אלה – מגבת?…

      • בשביל לכסות את העיניים כשתסתכלי עליה, כי אם היא לא רואה אותך אז בטח גם את לא רואה אותה.

      • ואנדר, מדריך הטרמפיסט. אותה רפרנציה של 42.

      • אבוי לפדיחה. צודק. *סומק*

  7. מבט חדש על המושג "טיפש כמו נעל"

  8. פתאום שמתי לב שכל המגיבים לפני גברים… עם מידת רגל גדולה…
    גילוי נאות: מידה 47.

    • זו לא תחרות, גיל… כל אחד הוא יחיד ומיוחד… איש איש ומידתו 🙂

      • אני גבר, לפיכך כל דבר הקשור בגודל הוא תחרות….

  9. אבוי.
    42-44 זו גם המידה בה לפי מירב החנויות בחורה הופכת ל"שמנה".
    קונספירציה?!
    בכל זאת, התשובה לחיים וכו', והידד לבחור שאזכר לפניי.

    • עד היום היה אסור להיות שמנה. מהיום – עדיין אסור להיות שמנה, אבל גם אסור להיות גבוהה… אם את מטר שמונים – הלך עלייך – לכי ותתכווצי לך בתוך איזו נעל…

      • אלה, אני לא מטר שמונים, ועדיין מידה 42 בנעליים. וגם אשה, רחמנא לצלן. וגם שמנה.

        אוי

    • הדר – לא שמתי לב לזה!!! מסתבר שדאגלס אדאמס קשישא עלה על עיקרון חשוב ביותר עם ה- 42 שלו… הממממ.

  10. ומה אמרה ואן-דר-סבתא על המתנה?? לא תגלי לנו?

    • ודאי, ודאי 🙂 סבתא הספיקה למלמל רק "לא הייתם צריכים" אחד סמלי, לפני שעדר הנינים שטף אותה מכל עבר והיא שכחה להשמיע עוד קיטורים פולניים. הרווחנו!

  11. מכירה את זה מהצד השני….. בתור מי שנועלת מידה 35, אין לי אפשרות לרכוש נעלי ספורט ב"נקודות הספורט" של משרתי הקבע, מאחר ומידה 35 נחשבת ל"נעלי ילדים"….

    • מידות הקצה למיניהן אכן מעמידות אנשים במצבים לא נעימים בכלל. אני מבינה שצריך לעשות חלוקה שרירותית כלשהי, אבל חבל שהחברות שמייצרות את הנעליים לא לוקחות בחשבון שיש לא מעט יוצאי דופן. עד כדי כך, שזה לא כל כך יוצא דופן…

      • ואנדר, אני לא חושבת ש-42 היא מידת קצה. 35 אולי כן, כי גם גברים במידה הזו יישלחו למחלקת הילדים. אבל יש נעלי נשים במידות גדולות יותר מאשר 42. זו לא מידת קצה, זו מידה תרבותית (כלומר, תלוית תרבות, ולא תלוית ביולוגיה)

  12. גם לי היה בזמנו ניסיון מאכזב עם מוכרת נעליים ורודת שפתון וזהובת שיער (דרישות התפקיד?) בחנות המפעל בקיבוץ בצפון ששמו מתחרז עם "נרות גבע". יצאתי את החנות עם אימי ואחותי אפופת תבוסה. אני קטנטונת ומאסתי ביחס מזלזל. החלטתי שאני ראויה ליותר. עיני צדה שלט "כניסה לעובדים בלבד" אז נכנסתי… מצאתי את מנהל קו היצור. ניהלתי עם המנהל ההמום (לא הבין למה נערונת צעירה מתיישבת במשרדו) שיחה מנומסת בארבע עיניים וקיבלתי את מבוקשי. ואן דר היקרה, המוכרת בה ניתקלת היא רק אישה לא חכמה במיוחד שבמקרה מוכרת נעליים. את ואן דר המופלאה ואת ראויה ליותר. צאי והשיגי את המגיע לך, ובהנחה כמובן. כי אם את לא אישה במלוא מובן המילה על כל 20 אצבעותייך, אז אף אחת לא.

    • קבלי ח"ח על הפעולה הנמרצת! אני חייבת להודות, העניין אפילו לא עלה בראשי. פשוט יצאתי החוצה מאוכזבת וקיבלתי את רוע הגזרה. אולי בפעם הבאה אבחר למחות. תודה!

  13. אה, ומזל טוב לסבתאל'ה 🙂 האם חליפת הפליז מצאה בית פולני חם ואוהב?

  14. זה מזכיר לי סיפור אמיתי: יום בהיר אחד הלכתי עם חברה לחנות נעלי נשים, במטרה לקנות זוג נעליים לכל אחת מאיתנו. רצה הגורל ושתינו ניחנו במידות לא שגרתיות. וכך, אחרי שבילינו חצי שעה בחנות, אני במדידת כל הזוגות שהיו במידה 36, המידה הקטנה ביותר בחנות, והיו גדולות עליי, והיא במדידת כל הזוגות שהיו במידה 42, המידה הגדולה ביותר בחנות, והיו קטנות עליה, התייאשנו והלכנו הביתה. כמובן שהיא הגיעה הביתה בתחושה שהיא פיל רדיואקטיבי, ושהעולם הוא מקום מעצבן, בעוד שאני הגעתי הביתה בתחושה שאני סינית בעלת כפות רגליים מעוותות, ושהעולם הוא מקום מעצבן.
    מוסר השכל – העולם הוא מקום מעצבן.

    • אני מקווה שלפחות התנחמתן בפריט כלשהו ממשפחת השוקולדים. מצווה גדולה להשתקלד בסיטואציות כאלה!

  15. לי יש בעיה הפוכה: חשקה נפשי בנעליים נטולות עקבים, נצנצים, נוצות ותיפורים, נוחות ובגווני חום ומראה מסוקס.
    לעולם, אבל לעולם! לא יגיעו כאלו במידה הפחותה מ-41 לארצנו השוביניסטית, למרות שבמכורתן הן נתפרות גם במידות קטנות יותר.
    ואני נועלת מידה 39 וביום טוב (וחם) אולי 40.

    • וגם זה לגיטימי לחלוטין. משום מה, אם את אישה (או מה שיצרני נעליים מסויימים מבינים כ"אישה"), חזקה עליך שתאהבי ורוד, מנצנץ ומקושט.

  16. מגיבים מעלי חשבו על לדבר עם המנהל.
    הם יותר חכמים ממני.
    אני ישר חשבתי על לבוא עם גבר שיתחזה לקונה.
    אבל אז צריך למצוא גבר במידה 42.
    לא שזה כל כך מסובך.

    • לא רואה איך זה יעזור. גבר יכול למחות באותה מידה כמוני, אבל אם הם החליטו לפצל את מידות הנעליים, זה מה יש, לא משנה מי המתלונן/ת.

  17. אני מוחה בתוקף על הנצחת הסטריאוטיפ שבלונדיניות הן טיפשות !

    • תלוי איזה בלונדיניות (-;

      • טיפשות, כמובן

    • מה שגיל אמר 🙂

  18. אם נפל הפור לכתוב גם על היומולדת של סבתא, כנראה שגם הוא חשוב להיכנס לפוסט המשובח על הנעליים. אולי בכך יש רמיזה על דרך הלוגיקה על חשיבות הסיפור עם הנעליים המושווה לחשיבות הסיפור עם הסבתא, שבתורו, מושווה למהפכות בתוניסיה ובמצריים. וכבר אמרו חכמינו: כל מהפכה גדולה מתחילה בצעד אחד קטן, שכמובן לפעמים הוא צעד על מחאה מגדרית מכל סוג. אז אני מצטרף למחאה.

    ולעניין היומולדת – הזכות הנדירה היא שהסבתא זוכרת מתי נולדה. לרוב, פולניות שעברו מלחמת עולם אחת, שלא לומר שתיים, אינן זוכרות את יום הולדתן, בקושי את השנה. מנסיונה של סבתא פולניה שלי.

    • אכן, באמת התמזל מזלנו שהיא עדיין צלולה במידה מספקת. טפוטפוטפו.

  19. את מלכה!!!!

    התגעגעתי כל כך לפוסטים מהסוג הזה שלך! אי אפשר לומר עלייך שהנעליים גדולות עלייך…

    המון המון מזל טוב לסבתא המקסימה!

    • תודה רבה רבה! 😀 אנחנו באמת חייבות להיפגש כבר מתישהו…

  20. שנות ילדותי עברו בבהייה בנעליים הורודות-כחולות-ירקרקות-כתומות-יפהפיות של חברותי, תוך תסכול עצום עד אינסופי, כי אני הייתי עצומת-42, ומאחר ואני לא אישה מספיק, אין נעליים ורודות בשבילי.
    דונט גט מי סטרטד על הנסיונות לקנות נעלי עקב.
    כיום, כשעברתי ללבוש רק דגמי-נשים של קרוקס, דווקא סבבה לי. כי מסתבר שאצל קרוקס הנשיות תמה בסביבות ה-44, אז אני עוד נחשבת בסדר. תודה לכם, קרוקס, שאתם מואילים בטובכם להרשות לי לקנות נעליים ורודות. ותיחנקו, שאר החברות, שבשנים שבהן אשכרה רציתי נעליים ורודות (מה "רציתי", הייתי הורגת בשביל זה) החלטתם שלא כואב לי מספיק פעם בחודש, ולכן איני מספיק אישה.

    • אאוץ', עכשיו העלת לי בבת אחת ילדות שלמה של חיפוש אחרי סנדלים לילדה במידה 41 (אני לא זוכרת ממתי אני 41, אבל מכיתה ה' לא גדלתי יותר, וגם במידה 40 אין סנדלים ורודים חמודים).
      שנה אחרי שנה קניתי את אותו דגם (לבן) שהיה יחסית "ילדותי" (בניגוד ל"דודתי"). עד שהפסיקו לייצר אותו.

    • איך זה שאף אחד עדיין לא הרים את הכפפה (או הסוליה) והציע אפשרות ליצירת נעליים מותאמות אישית, בכל מידה שהיא, עם או בלי נצנצים? אם אני כבר משלמת כמה מאות שקלים, למה שלא יהיה בדיוק לטעמי?

      • יש חנויות כאלה! לא של רשתות (שמטבען פונות למכנה המשותף הרחב ביותר) אבל בחנויות קטנות שמייצרות נעלים בעצמן (ולא בסין למשל). ממש שתיים במחיר אחד – גם נעלים במידתך, וגם תמיכה בכלכלה המקומית (ולא בסווטשופס למינהן)! מצאתי לא מעט כאלה ביפו.

      • יש גם באירופה, והאינטרנט מלא בכל האפשרויות הניתנות להעלאה על הדעת. לרוב, הבעיה היחידה היא המחיר.

        מצאתי לא מזמן אתר בריטי שמתמחה בהתאמה של מגפיים לנשים למידות גדולות. יש להם מגפיים יפהפיים לנשים, והם מתחשבים לא רק במידת כף הרגל – כלומר, אורכה – אלא גם ברוחבה ואפילו – לא ייאמן – בקוטר השוק של הגברת! הבעיה היחידה עם המגפיים האלה, הוא שהמחיר מתחיל במאות פאונדים (כאמור, חברה בריטית), וזה קצת גדול עליי. נעלם לי הלינק, אחרת הייתי מצרפת.

    • אני דווקא מצאתי בזמנו מאגר בלתי נדלה של נעלי עקב בחנויות שמשווקות לדראג קווינס.
      נסי ותהני.

  21. לגמרי. כן.

    והתיאורים שלך מופלאים 🙂
    אני רוצה למסגר את "בשתיקה הרגעית שהשתררה, ראיתי בעיני רוחי את שחלותיי פונות זו אל זו בתמיהה כדי לוודא שהן עדיין שם".

    • את מוזמנת למסגר ולתלות. אני לא אחראית לתגובות שאת עשויה לקבל 😀

  22. הלכנו עם הילדה לקנות מגפיים. מסתבר שאין מידה 36 לילדות בנות 8…
    אני מתחיל להריח קנוניה

    • איך הם ידעו שהיא בת 8? היית צריך לספר להם שהיא אחותך הגדולה .

  23. זה נראה לי מין החלטה מגדרית שכזו.
    נשים=קטן
    גברים=גדול.

    וזהו זה. ותכנסי בבקשה לתא השירותים עם התור ולא ההוא הפנוי. כי הוא לנשים.
    ואגב,

    תהיי יפה ועם רגל במידה 36

    • שכחתי להוסיף בפוסט: בשלב מסוים, המוכרת הציעה לי לנסות נעל במידה 41. "אולי זה יתאים לך", היא אמרה. "אני מעדיפה לא לכרות לעצמי את הבהונות", השבתי.

  24. אני מבין שהשמצה על איש צבא היא הכרח בכתבה על מגדר וחוויות בחנות נעליים.

    • יקי, איש הצבא הנ"ל עשה עבודה כל כך טובה בהשמצת עצמו בתקופה האחרונה, שאני הקטנה באמת לא יכולה להוסיף כל כך הרבה.

      • אם הגנה על שם טוב (בהקשר של איש צבא, ייתכן שבעיניך לכל אנשי הצבא יש שם רע) שנבנה במשך עשרות שנים היא בעיניך עדות לאגו מופרז אז כנראה שאת צודקת.
        הקשר לסבתך שתחיה ולחנות הנעליים עדיין לוט בערפל.

    • יש הגנה על שם טוב ויש התנהגות כאילו המדינה עובדת בשבילך, ולא להיפך. בפעם האחרונה שבדקתי, אף אחד לא חייב לשום איש צבא את משרת הרמטכ"ל, ודאי וודאי לא איש צבא שנמצא רמאי ואף שקרן.

  25. כאדם בעל מידות ממוצעות פחות או יותר, מעולם לא נתקלתי בבעיות מסוג זה. פגשתי את המציאות הכואבת ביפן, מקום בו לעיתים קרובות יש לחלוץ נעליים ולנעול כפכפים מקומיים במקומם בעת כניסה למבנה. שם מצאתי את עצמי מדדה לאורך מזדרונות טטמי אין-סופיים עם כפכפים שנראה כמותאמים בעיקר לילדות יפניות.
    מוסר השכל? הנורמה של מקום אחד היא הביזאר של מקום אחר, ותמיד את יכולה לסוע לשוודיה שם ישלחו אותך למחלקת הילדים.

    • א. זו בעיה כי סביר להניח שבשבדיה המוכרת שוב תהיה בלונדינית .
      ב. כותבים עדו בלי 'י' אם כי מותר לכתוב 'עדוא' אלו שתי הצורות היחידות שבהם השם שלנו כתוב בתנ"ך

  26. למזלי, פיתחתי טעם שהולם את המידה שלי (40-41). ולאחרונה הואשמתי בכך שהנעליים שלי "גבריות" מדי. פפפפפ.

  27. אני נועלת סניקרס. של נייק. מידה 43. של גברים. ולא, אין מידות כאלה (גם לא 42) לנשים. חרשתי את החנויות ולא מצאתי. דווקא בארה"ב שבה יש הרבה אנשים גבוהים הנחתי שיש גם הרבה עם רגליים גדולות, אבל התבדיתי. אז אני, רשמית, קונה סניקרס במחלקת הגברים.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: