שינתה את פניה

מחל לי, חתולי שבתקרה, כי חטאתי. חלפו יותר מחודשיים מאז הפוסט האחרון שכתבתי, והמילים הולכות ומתרחקות ממני ומתמוססות ונדבקות זו לזו והופכות לפסל ענק מעיסת נייר של ברווז. כלומר פסל של ברווז שעשוי מעיסת נייר, ולא עיסת נייר ששייכת לברווז. עד כמה שידוע לי ברווזים לא צוברים מלאי של עיסת נייר במהלך חייהם, אם כי מעולם לא הייתי ברווז, כך שאין לדעת.

אבל באמת שאני סוטה מהנושא כהרגלי. אל נא בחוטמך, שונר של מעלה.

מה שבאמת רציתי לומר הוא שבניכוי המצב הכללי, מצבי האישי לא רע בכלל. אני ארבעה חודשים אחרי ניתוח הגב, ומאמצי השיקום שלי עולים יפה. אני מקפידה על שגרה של תרגילי פיזיותרפיה והתעמלות במים, ואפילו למדתי שני סגנונות שחייה חדשים. על כן פעמיים-שלוש בשבוע לפחות אני שמה פעמיי לכיוון הבריכה, ממלמלת "ברררר" טקסי תוך כדי התרגלות לטמפרטורת המים, ומשפרת את כישורי הציפה וההתקדמות במים שלי. יש שיקראו לזה "שחייה", יש שיקראו לזה "קרטוע אמנותי", העיקר שהשרירים מתחזקים.

כפי שאתה ודאי יודע, הקדוש חתול הוא, חלק ניכר מתרגול הפיזיותרפיה שלי כרוך בצלילה וציפה לסירוגין. כך זוכה אני להיעלם מדי פעם לכמה שניות מבורכות של שקט מתחת למים, בוקעת לכמה שניות של החלפת אוויר וקליטת רעש סביבתי, וחוזר חלילה. אני מנצלת את רגעי השקט הללו כדי להרהר מעט ולנסות להירגע.

ביום חמישי שעבר הגעתי לבריכה כהרגלי, ביצעתי את ריקוד ה"ברררר" המסורתי, ופצחתי בתרגול. שכניי לצד הימני של הבריכה (להלן "הצד של תלמידי השחייה ושאר פדלאות") היו שלושה נערים בגיל 11-12, ששמותיהם היו ככל הנראה "יא מנאייק", "יא הומו" ו"יא שמן", כי כך הם ברכו זה את זה לשלום; אב וילד בן 5 או 6 מקושט במצופים שנראה מפוחד למדי, בשיעור שחייה מאולתר; וחבורת נערות שברחו מפינה אחת של הבריכה לאחרת בניסיון להסתיר מעיני המציל את העובדה שהן לא חובשות כובע ים.

נשמתי עמוקות וצללתי.

הבעיה עם מנגנון האסקפיזם שלי בתקופה האחרונה היא שאני יודעת בבירור שמדובר בניסיונות בריחה, על כן הם נכשלים עוד לפני שהחלו. זה לא מונע ממני לנסות, אבל כמו בחלום צלול, המציאות מתגנבת וטופחת על כתפי ומזכירה לי שאין לה שום כוונה להתפוגג, לא משנה כמה תמונות של ארנבונים חמודים אמצא באינטרנטים. גם בימים כתיקונם קשה לי להירדם, ובימים אלה של אזעקות והפגזות וטירוף כללי, לפעמים ניסיונות ההירדמות שלי נמשכים יותר משעתיים תוך התהפכות אינסופית במיטה, עקצוצים וגלי חום לאורך כל הגוף, ושאר תופעות חרדתיות שאני מכירה היטב. אפילו כדור הקלונקס הנאמן כבר בקושי עומד בפרץ.

" – יא מנייאק, תמסור כבר ת'כדור!!"

"שתוק, שתוק, יא הומו!!"

"נו כבר, יא שמן, אל תעצבן אותי – "

*נשימה*

ולכי תסבירי לאנשים שמה שמפחיד אותך באמת, מה שמדיר שינה מעיניך, הוא לא מה שמתרחש עכשיו בעזה. טוב, גם זה, כי זו זוועה עלי אדמות. אבל המלחמה הזו – לא מבצע, מלחמה – חושפת את הכיעור הישראלי במלוא זוועות ביעותיו. קצת כמו הרגע שבו את מגלה את התפוד הרקוב שבתחתית המגירה, אחרי שכבר כמה ימים עולה באפך ניחוח לא נעים ואת מתעלמת ממנו, עד שאין עוד ברירה וכל המטבח מצחין כמו נקב ישבנו של אשמדאי. אחרי הפעם השלישית, הרביעית, העשירית שאת שומעת על ידיד שמפחד להתבטא ברשת חברתית כדי שלא יבצעו בו לינץ' מילולי, חברה שמפחדת לעבור ברחוב ליד חבורה של בריונים ונבלים בחסות הפטריוטיזם שמחפשים "סמולנים" להרביץ להם, או שומעת בעצמך מנהג מונית/שכן/מכר שאת "בוגדת" רק כי את מעזה לרחם על תינוקות שאינם יהודים – התפוד הרקוב נתקע בגרון, וברור לך לגמרי שהוא יישאר תקוע שם עוד זמן רב אחרי שהמלחמה תיגמר.

"אבא, אני מפחד!"

"אין מה לפחד, מה יש לפחד? אני מחזיק אותך, תזיז את הרגליים, קדימה!"

"אני מפחד…"

"קדימה, תשחה! תהיה גבר! נו, תראה לי שאתה גבר!"

"לא רוצה…"

*נשימה*

העניין הוא שאין לנו גבולות, ואחרי תקופה כל כך ארוכה של חיים ללא גבולות, אנחנו גם לא רואים בהם צורך. לא רוצים ולא יודעים איך לכבד את גבולות השיח, חופש הביטוי והביקורת. לא מרגישים מחויבים לומר אמת, אלא רק את מה שישרת את האינטרסים שלנו בצורה הטובה ביותר. לא שמים זין על גבולות החוק, שלא לדבר על העניין הפעוט של התחשבות בזולת. כך לשכנתי מהדירה ממול אין בעיה להוציא את הזבל מהדירה שלה ולהשאיר אותו, בשיא החום, מחוץ לדלתה כך שהוא מסריח את כל המסדרון. העיקר שזה לא אצלה בבית, ולעזאזל המרחב המשותף. כך אנשים מחנים את רכבם על שתי חניות, עוברים בין נתיבים מבלי לאותת, חותכים מעברי חצייה וקווי הפרדה רצופים בלי לחשוב פעמיים. אם זה נראה לכם שולי, תחשבו על מספר האנשים שנהרגים בתאונות דרכים. נכון, זה לא דרמטי כמו מלחמה, אבל מוות זה מוות. או לפחות כך הייתי רוצה לחשוב, שלחיי אדם יש ערך, גם אם הם מתים "סתם" בתאונת דרכים או בחדר מיון כתוצאה מהזנחה של התשתיות הלאומיות. אבל למי יש זמן לדברים פעוטים כמו מערכת הבריאות או הרווחה או מצב התחבורה, כשהתותחים רועמים והשכל הישר נחשב ל"סמולני בוגד"?

"…צאי עכשיו, תשימי כובע ואז תחזרי!"

"נו מה הבעיה שלך? אספתי שיער, מה אתה רוצה? אוףףףףףף"

"לא מספיק לאסוף, צריך כובע, צאי מהבריכה."

"אבל אף פעם לא אמרו לי לשים כובע!"

"באמת?"

"באמת! המון פעמים הייתי פה ואף פעם לא אמרו לי! נשבעת'ך באלוהים, נו – -"

*נשימה*

ואן-דר-אמא נוהגת לומר, שמי שבאמת טיפש, אי אפשר לכעוס עליו. אין לו ברירה אלא להיות טיפש. הבעיה מתחילה כשיש אנשים שאמור להיות להם איבר כלשהו דמוי-מוח, והם בוחרים לא להשתמש בו כלל ולהתעלם בהפגנתיות מדברים כגון עובדות כדי שלא יפריעו להם להתיז שנאה משתפכת כאוות נפשם. הבוקר נתקלתי בנאום מרהיב של דברי בלע בפייסבוק מפי ברנש אחד, "אבי בן לולו" שמו, ששנאתו ל"סמולנים" העבירה אותו על דעתו. אין לי הסבר אחר לאדם שבאמת ובתמים מעדיף את אדולף היטלר על אזרחי ישראל שכל חטאם הוא שהם מעזים להביע דעה שונה משלו. כה אמר בן לולו:

"היטלר הייה התשובה של כל השמאל האשכנזי חבל לא לקח את כולם מה הם לא רואים את הדמיון בין היטלר לחמאס הם רוצים בהקחדת העם הנבחר אוהב אותך היטלר אחי היקר שלקחת שש מיליון זבלות אשכנזים או לסביות אן הומואים אוכלים בתחת. כל הכבוד לחיילי צהל העומדים על המישמר ואני לא בעד להרוג ערבים חפים מפשע היית מוכן שיהרגו את כל השמאל בישראל"*

ואנשים כמותו הולכים ומתרבים, והם כבר לא עשבים שוטים בודדים אלא דונמים רבים של שדות מוריקים, וחלקם לא מתביישים ולא נרתעים מלהוציא את הרהורי הטמטום והבריונות שלהם מהכוח אל הפועל. "היטלר, אחי היקר". כן, לחיי העם הזה, אין ספק.

"יא שמן, יא הומו, נו, יא חרא!"

"יא מנייאק נו בוא רגע! אני יזרוק'ך ת'כדור, אבל תעבור מסלול…"

"חכה חכה יא בנזונה מה אני יעשה לך – -"

*נשימה*

ואם היו אלה רק בריוני המקלדת של פייסבוק, דיינו. התרבות המסואבת והמסאבת הזו, של שימוש בשפה שכולה כוח ואלימות וגידופים, כבר חדרה לכל רמות החיים שלנו ומוכתבת מגבוה. שפה לא רק משקפת מציאות אלא גם מעצבת אותה, וכאשר כולם מסביבך דוברים רק בשפת האלימות, את נשאבת פנימה. אז קורה אחד משני דברים: את לומדת לנהוג ולהתבטא באלימות, כמותם, או שאת לומדת לפחד, ושותקת. איך אפשר אחרת, כשעיריית אור יהודה מאחלת לחיילי צה"ל "כנסו באמא שלהם" בשלט רשמי וחגיגי ונוטף גאווה לאומית, ולא עוצרת לחשוב שאולי מדובר בסלנג מביך שהוא לא רק ילדותי ומטופש, אלא גם אלים ומיזוגיני? איך אפשר לא לפחד ולא להחריש, כשחברת הכנסת מירי רגב, יושבת ראש ועדת הפנים של הכנסת, מסלקת מישיבת הוועדה את ח"כ ג'מאל זחאלקה במילים "תרימו אותו עם הכיסא, תעשו לו 'יום הולדת – 1-2-3' ותעיפו אותו לעזה"? זו צורת התבטאות בריונית, חסרת היגיון, חסרת הגינות ואינפנטילית, ובוודאי שאינה מכבדת את בית המחוקקים של המדינה. אלה הם האנשים שקובעים איך ייראו החיים שלנו כאן, ואי אפשר לנהל איתם דו-שיח. מותר רק להסכים אתם ולהזדהות לחלוטין עם כל המסרים, או לנסות להביע דעה שונה, ואז כמובן תוכרזי כבוגדת שיש "לרצוח/לשרוף/חבל שהיטלר לא גמר אתך את העבודה/הלוואי שערבים יזיינו אותך בתחת עד שתמותי". לא, לא המצאתי שום דבר ממה שכתוב כאן.

"יוגב! יוגב צא מהמים עכשיו!"

"אבל אמא!!"

"לא רוצה לשמוע, צא עכשיו!"

"אנחנו עוד משחקים נו, מה הבעיה שלך?"

"החלטת לשגע אותי?? צא מהמים עכשיו!"

"טוב נו פ'סדר, יא אללה ש'ך…"

"כבר שעה אני אומרת לך לצאת, חכה חכה מה אני יעשה לך בבית!!"

*נשימה*

מה שווה כל הקשקשת על הגנה וביטחון אם אין הגנה על החלשים בחברה, ואין ביטחון בזכויות הבסיסיות שלנו? רק השבוע, שר הכלכלה נפלתי בנט הפנה עורף (מילולית) להצעת חוק שהיתה אמורה להבטיח את הכנסתם ורווחתם הכלכלית של אנשי הדרום המופגז במלחמה הזו, שהוא כה בעדה. רק השבוע, חוק הדיור הציבורי עבר לאחר שרוקן מכל תוכן והממשלה שוב התחמקה מהבטחותיה לספק דירות לזכאים ולדאוג לעתיד הדיור בישראל, ולא רק לעשירים. מישהי עוד זוכרת את פרשיות השחיתות האינסופיות בצמרת המשטרה? את החקירות נגד ראש הממשלה לשעבר אולמרט, או נגד חבר הכנסת לשעכשיו בן אליעזר? מישהו עוד חושב שהמלחמה הזו תציל אותנו מהרקב שפושה במסדרונות הכנסת ובחדרי הממשלה? האם יש עוד ספק שהאגרוף הקמוץ המופנה נגד "הסמולנים הבוגדים" בעידוד השלטונות לא באמת מיועד להצלת המולדת, אלא להמצאת שעיר לעזאזל נוח שיספק כיסוי תחת נאה לשודדי וחומסי הקופה הציבורית? האם הפטריוטיות המזויפת והצבועה הזו תעניק למישהו מאיתנו הנחה במחירי המזון, הארנונה, החשמל והמים, או טיפול רפואי טוב יותר, או פנסיה שאתה נוכל להזדקן בכבוד? וכמובן – הס מלהזכיר – האם הזקפה הלאומית החסונה הזו תתן לנו אופק מדיני כלשהו, פתרון לטווח ארוך, שיחסוך מאיתנו את אימת העופרת היצוקה, עמוד הענן, או הצוק האיתן הבא? או שבעוד שנה-שנתיים נגיע בדיוק לאותה נקודה, רק עם פחות כסף, פחות חינוך, פחות בריאות, ופחות תקווה לעתיד?

*נשיפה*

עם סיום התרגול, צעדתי אל המלתחה, החלפתי בגדים ויצאתי הביתה. בעודי מהרהרת בעגמומיות במצב נשמע קול אזעקה, ונהג המונית ואנוכי תפסנו מחסה בחדר מדרגות של בניין סמוך. אחרי ששמענו את קולות הנפץ וראינו עננת פיצוץ מבוישת אחת בשמיים, חזרנו למונית והמשכנו בנסיעה. "תאמיני לי", סינן הנהג, "אלה מבינים רק כוח. צריך לכתוש אותם, לרסק אותם, למעוך אותם שלא יקומו יותר". רציתי לומר לו ש"לכתוש, לרסק ולמעוך" הן מילים שצריכות להופיע במתכון לרוטב פסטו, ולא להיות מושמעות בהקשר כלשהו שבני אדם מעורבים בו.

אבל פחדתי.

אז אתה מבין, חתול תקרה טוב ומיטיב? במקום שבו אנשים מתונים ומלאי חמלה מפחדים לדבר, והמתלהמים רק מחפשים הזדמנות להרביץ לאנשים עם הדעות ה"לא נכונות" ומברכים בחיבה את היטלר, לא צריך חמאס. הטרור כבר ניצח.

וביום שאחרי המלחמה, זה כל מה שיישאר לנו.

———————————————————————————————————————————————————-

*כל שגיאות הכתיב, התחביר והעלבון לאינטליגנציה במקור.