פורסם על ידי: vandersister | יולי 26, 2014

שינתה את פניה

מחל לי, חתולי שבתקרה, כי חטאתי. חלפו יותר מחודשיים מאז הפוסט האחרון שכתבתי, והמילים הולכות ומתרחקות ממני ומתמוססות ונדבקות זו לזו והופכות לפסל ענק מעיסת נייר של ברווז. כלומר פסל של ברווז שעשוי מעיסת נייר, ולא עיסת נייר ששייכת לברווז. עד כמה שידוע לי ברווזים לא צוברים מלאי של עיסת נייר במהלך חייהם, אם כי מעולם לא הייתי ברווז, כך שאין לדעת.

אבל באמת שאני סוטה מהנושא כהרגלי. אל נא בחוטמך, שונר של מעלה.

מה שבאמת רציתי לומר הוא שבניכוי המצב הכללי, מצבי האישי לא רע בכלל. אני ארבעה חודשים אחרי ניתוח הגב, ומאמצי השיקום שלי עולים יפה. אני מקפידה על שגרה של תרגילי פיזיותרפיה והתעמלות במים, ואפילו למדתי שני סגנונות שחייה חדשים. על כן פעמיים-שלוש בשבוע לפחות אני שמה פעמיי לכיוון הבריכה, ממלמלת "ברררר" טקסי תוך כדי התרגלות לטמפרטורת המים, ומשפרת את כישורי הציפה וההתקדמות במים שלי. יש שיקראו לזה "שחייה", יש שיקראו לזה "קרטוע אמנותי", העיקר שהשרירים מתחזקים.

כפי שאתה ודאי יודע, הקדוש חתול הוא, חלק ניכר מתרגול הפיזיותרפיה שלי כרוך בצלילה וציפה לסירוגין. כך זוכה אני להיעלם מדי פעם לכמה שניות מבורכות של שקט מתחת למים, בוקעת לכמה שניות של החלפת אוויר וקליטת רעש סביבתי, וחוזר חלילה. אני מנצלת את רגעי השקט הללו כדי להרהר מעט ולנסות להירגע.

ביום חמישי שעבר הגעתי לבריכה כהרגלי, ביצעתי את ריקוד ה"ברררר" המסורתי, ופצחתי בתרגול. שכניי לצד הימני של הבריכה (להלן "הצד של תלמידי השחייה ושאר פדלאות") היו שלושה נערים בגיל 11-12, ששמותיהם היו ככל הנראה "יא מנאייק", "יא הומו" ו"יא שמן", כי כך הם ברכו זה את זה לשלום; אב וילד בן 5 או 6 מקושט במצופים שנראה מפוחד למדי, בשיעור שחייה מאולתר; וחבורת נערות שברחו מפינה אחת של הבריכה לאחרת בניסיון להסתיר מעיני המציל את העובדה שהן לא חובשות כובע ים.

נשמתי עמוקות וצללתי.

הבעיה עם מנגנון האסקפיזם שלי בתקופה האחרונה היא שאני יודעת בבירור שמדובר בניסיונות בריחה, על כן הם נכשלים עוד לפני שהחלו. זה לא מונע ממני לנסות, אבל כמו בחלום צלול, המציאות מתגנבת וטופחת על כתפי ומזכירה לי שאין לה שום כוונה להתפוגג, לא משנה כמה תמונות של ארנבונים חמודים אמצא באינטרנטים. גם בימים כתיקונם קשה לי להירדם, ובימים אלה של אזעקות והפגזות וטירוף כללי, לפעמים ניסיונות ההירדמות שלי נמשכים יותר משעתיים תוך התהפכות אינסופית במיטה, עקצוצים וגלי חום לאורך כל הגוף, ושאר תופעות חרדתיות שאני מכירה היטב. אפילו כדור הקלונקס הנאמן כבר בקושי עומד בפרץ.

" – יא מנייאק, תמסור כבר ת'כדור!!"

"שתוק, שתוק, יא הומו!!"

"נו כבר, יא שמן, אל תעצבן אותי – "

*נשימה*

ולכי תסבירי לאנשים שמה שמפחיד אותך באמת, מה שמדיר שינה מעיניך, הוא לא מה שמתרחש עכשיו בעזה. טוב, גם זה, כי זו זוועה עלי אדמות. אבל המלחמה הזו – לא מבצע, מלחמה – חושפת את הכיעור הישראלי במלוא זוועות ביעותיו. קצת כמו הרגע שבו את מגלה את התפוד הרקוב שבתחתית המגירה, אחרי שכבר כמה ימים עולה באפך ניחוח לא נעים ואת מתעלמת ממנו, עד שאין עוד ברירה וכל המטבח מצחין כמו נקב ישבנו של אשמדאי. אחרי הפעם השלישית, הרביעית, העשירית שאת שומעת על ידיד שמפחד להתבטא ברשת חברתית כדי שלא יבצעו בו לינץ' מילולי, חברה שמפחדת לעבור ברחוב ליד חבורה של בריונים ונבלים בחסות הפטריוטיזם שמחפשים "סמולנים" להרביץ להם, או שומעת בעצמך מנהג מונית/שכן/מכר שאת "בוגדת" רק כי את מעזה לרחם על תינוקות שאינם יהודים – התפוד הרקוב נתקע בגרון, וברור לך לגמרי שהוא יישאר תקוע שם עוד זמן רב אחרי שהמלחמה תיגמר.

"אבא, אני מפחד!"

"אין מה לפחד, מה יש לפחד? אני מחזיק אותך, תזיז את הרגליים, קדימה!"

"אני מפחד…"

"קדימה, תשחה! תהיה גבר! נו, תראה לי שאתה גבר!"

"לא רוצה…"

*נשימה*

העניין הוא שאין לנו גבולות, ואחרי תקופה כל כך ארוכה של חיים ללא גבולות, אנחנו גם לא רואים בהם צורך. לא רוצים ולא יודעים איך לכבד את גבולות השיח, חופש הביטוי והביקורת. לא מרגישים מחויבים לומר אמת, אלא רק את מה שישרת את האינטרסים שלנו בצורה הטובה ביותר. לא שמים זין על גבולות החוק, שלא לדבר על העניין הפעוט של התחשבות בזולת. כך לשכנתי מהדירה ממול אין בעיה להוציא את הזבל מהדירה שלה ולהשאיר אותו, בשיא החום, מחוץ לדלתה כך שהוא מסריח את כל המסדרון. העיקר שזה לא אצלה בבית, ולעזאזל המרחב המשותף. כך אנשים מחנים את רכבם על שתי חניות, עוברים בין נתיבים מבלי לאותת, חותכים מעברי חצייה וקווי הפרדה רצופים בלי לחשוב פעמיים. אם זה נראה לכם שולי, תחשבו על מספר האנשים שנהרגים בתאונות דרכים. נכון, זה לא דרמטי כמו מלחמה, אבל מוות זה מוות. או לפחות כך הייתי רוצה לחשוב, שלחיי אדם יש ערך, גם אם הם מתים "סתם" בתאונת דרכים או בחדר מיון כתוצאה מהזנחה של התשתיות הלאומיות. אבל למי יש זמן לדברים פעוטים כמו מערכת הבריאות או הרווחה או מצב התחבורה, כשהתותחים רועמים והשכל הישר נחשב ל"סמולני בוגד"?

"…צאי עכשיו, תשימי כובע ואז תחזרי!"

"נו מה הבעיה שלך? אספתי שיער, מה אתה רוצה? אוףףףףףף"

"לא מספיק לאסוף, צריך כובע, צאי מהבריכה."

"אבל אף פעם לא אמרו לי לשים כובע!"

"באמת?"

"באמת! המון פעמים הייתי פה ואף פעם לא אמרו לי! נשבעת'ך באלוהים, נו – -"

*נשימה*

ואן-דר-אמא נוהגת לומר, שמי שבאמת טיפש, אי אפשר לכעוס עליו. אין לו ברירה אלא להיות טיפש. הבעיה מתחילה כשיש אנשים שאמור להיות להם איבר כלשהו דמוי-מוח, והם בוחרים לא להשתמש בו כלל ולהתעלם בהפגנתיות מדברים כגון עובדות כדי שלא יפריעו להם להתיז שנאה משתפכת כאוות נפשם. הבוקר נתקלתי בנאום מרהיב של דברי בלע בפייסבוק מפי ברנש אחד, "אבי בן לולו" שמו, ששנאתו ל"סמולנים" העבירה אותו על דעתו. אין לי הסבר אחר לאדם שבאמת ובתמים מעדיף את אדולף היטלר על אזרחי ישראל שכל חטאם הוא שהם מעזים להביע דעה שונה משלו. כה אמר בן לולו:

"היטלר הייה התשובה של כל השמאל האשכנזי חבל לא לקח את כולם מה הם לא רואים את הדמיון בין היטלר לחמאס הם רוצים בהקחדת העם הנבחר אוהב אותך היטלר אחי היקר שלקחת שש מיליון זבלות אשכנזים או לסביות אן הומואים אוכלים בתחת. כל הכבוד לחיילי צהל העומדים על המישמר ואני לא בעד להרוג ערבים חפים מפשע היית מוכן שיהרגו את כל השמאל בישראל"*

ואנשים כמותו הולכים ומתרבים, והם כבר לא עשבים שוטים בודדים אלא דונמים רבים של שדות מוריקים, וחלקם לא מתביישים ולא נרתעים מלהוציא את הרהורי הטמטום והבריונות שלהם מהכוח אל הפועל. "היטלר, אחי היקר". כן, לחיי העם הזה, אין ספק.

"יא שמן, יא הומו, נו, יא חרא!"

"יא מנייאק נו בוא רגע! אני יזרוק'ך ת'כדור, אבל תעבור מסלול…"

"חכה חכה יא בנזונה מה אני יעשה לך – -"

*נשימה*

ואם היו אלה רק בריוני המקלדת של פייסבוק, דיינו. התרבות המסואבת והמסאבת הזו, של שימוש בשפה שכולה כוח ואלימות וגידופים, כבר חדרה לכל רמות החיים שלנו ומוכתבת מגבוה. שפה לא רק משקפת מציאות אלא גם מעצבת אותה, וכאשר כולם מסביבך דוברים רק בשפת האלימות, את נשאבת פנימה. אז קורה אחד משני דברים: את לומדת לנהוג ולהתבטא באלימות, כמותם, או שאת לומדת לפחד, ושותקת. איך אפשר אחרת, כשעיריית אור יהודה מאחלת לחיילי צה"ל "כנסו באמא שלהם" בשלט רשמי וחגיגי ונוטף גאווה לאומית, ולא עוצרת לחשוב שאולי מדובר בסלנג מביך שהוא לא רק ילדותי ומטופש, אלא גם אלים ומיזוגיני? איך אפשר לא לפחד ולא להחריש, כשחברת הכנסת מירי רגב, יושבת ראש ועדת הפנים של הכנסת, מסלקת מישיבת הוועדה את ח"כ ג'מאל זחאלקה במילים "תרימו אותו עם הכיסא, תעשו לו 'יום הולדת – 1-2-3' ותעיפו אותו לעזה"? זו צורת התבטאות בריונית, חסרת היגיון, חסרת הגינות ואינפנטילית, ובוודאי שאינה מכבדת את בית המחוקקים של המדינה. אלה הם האנשים שקובעים איך ייראו החיים שלנו כאן, ואי אפשר לנהל איתם דו-שיח. מותר רק להסכים אתם ולהזדהות לחלוטין עם כל המסרים, או לנסות להביע דעה שונה, ואז כמובן תוכרזי כבוגדת שיש "לרצוח/לשרוף/חבל שהיטלר לא גמר אתך את העבודה/הלוואי שערבים יזיינו אותך בתחת עד שתמותי". לא, לא המצאתי שום דבר ממה שכתוב כאן.

"יוגב! יוגב צא מהמים עכשיו!"

"אבל אמא!!"

"לא רוצה לשמוע, צא עכשיו!"

"אנחנו עוד משחקים נו, מה הבעיה שלך?"

"החלטת לשגע אותי?? צא מהמים עכשיו!"

"טוב נו פ'סדר, יא אללה ש'ך…"

"כבר שעה אני אומרת לך לצאת, חכה חכה מה אני יעשה לך בבית!!"

*נשימה*

מה שווה כל הקשקשת על הגנה וביטחון אם אין הגנה על החלשים בחברה, ואין ביטחון בזכויות הבסיסיות שלנו? רק השבוע, שר הכלכלה נפלתי בנט הפנה עורף (מילולית) להצעת חוק שהיתה אמורה להבטיח את הכנסתם ורווחתם הכלכלית של אנשי הדרום המופגז במלחמה הזו, שהוא כה בעדה. רק השבוע, חוק הדיור הציבורי עבר לאחר שרוקן מכל תוכן והממשלה שוב התחמקה מהבטחותיה לספק דירות לזכאים ולדאוג לעתיד הדיור בישראל, ולא רק לעשירים. מישהי עוד זוכרת את פרשיות השחיתות האינסופיות בצמרת המשטרה? את החקירות נגד ראש הממשלה לשעבר אולמרט, או נגד חבר הכנסת לשעכשיו בן אליעזר? מישהו עוד חושב שהמלחמה הזו תציל אותנו מהרקב שפושה במסדרונות הכנסת ובחדרי הממשלה? האם יש עוד ספק שהאגרוף הקמוץ המופנה נגד "הסמולנים הבוגדים" בעידוד השלטונות לא באמת מיועד להצלת המולדת, אלא להמצאת שעיר לעזאזל נוח שיספק כיסוי תחת נאה לשודדי וחומסי הקופה הציבורית? האם הפטריוטיות המזויפת והצבועה הזו תעניק למישהו מאיתנו הנחה במחירי המזון, הארנונה, החשמל והמים, או טיפול רפואי טוב יותר, או פנסיה שאתה נוכל להזדקן בכבוד? וכמובן – הס מלהזכיר – האם הזקפה הלאומית החסונה הזו תתן לנו אופק מדיני כלשהו, פתרון לטווח ארוך, שיחסוך מאיתנו את אימת העופרת היצוקה, עמוד הענן, או הצוק האיתן הבא? או שבעוד שנה-שנתיים נגיע בדיוק לאותה נקודה, רק עם פחות כסף, פחות חינוך, פחות בריאות, ופחות תקווה לעתיד?

*נשיפה*

עם סיום התרגול, צעדתי אל המלתחה, החלפתי בגדים ויצאתי הביתה. בעודי מהרהרת בעגמומיות במצב נשמע קול אזעקה, ונהג המונית ואנוכי תפסנו מחסה בחדר מדרגות של בניין סמוך. אחרי ששמענו את קולות הנפץ וראינו עננת פיצוץ מבוישת אחת בשמיים, חזרנו למונית והמשכנו בנסיעה. "תאמיני לי", סינן הנהג, "אלה מבינים רק כוח. צריך לכתוש אותם, לרסק אותם, למעוך אותם שלא יקומו יותר". רציתי לומר לו ש"לכתוש, לרסק ולמעוך" הן מילים שצריכות להופיע במתכון לרוטב פסטו, ולא להיות מושמעות בהקשר כלשהו שבני אדם מעורבים בו.

אבל פחדתי.

אז אתה מבין, חתול תקרה טוב ומיטיב? במקום שבו אנשים מתונים ומלאי חמלה מפחדים לדבר, והמתלהמים רק מחפשים הזדמנות להרביץ לאנשים עם הדעות ה"לא נכונות" ומברכים בחיבה את היטלר, לא צריך חמאס. הטרור כבר ניצח.

וביום שאחרי המלחמה, זה כל מה שיישאר לנו.

———————————————————————————————————————————————————-

*כל שגיאות הכתיב, התחביר והעלבון לאינטליגנציה במקור.


Responses

  1. מזדהה לחלוטין עם כל מילה, החל מהחתול השומר עלינו, דרך אבי בן לולו והחבר-הכי-טוב שלו, החוליגנים הקטנים בבריכה, האב הכוחני, השרלילות הרטובות, נהגי המוניות שיודעים הכל, נפתלי בנט וחבורתו….
    לפעמים בא לא להוציא את הראש מהמים בכלל. ואחרינו המבול.
    אבל יש לי הרגשת מחוייבות מסוימת, איזה מקום אני משאירה אחרי לדור ההמשך, ולכן אני חורקת שיניים, מנסה לעבור בין טיפות הרוק והקצף שיוצאות לכל המחרחרים, לא להסתבך יותר ממה שחייבת- ולהמשיך.
    כל הכבוד- ותמשיכי לשחות ולכתוב.

  2. מילים מדוייקות

    http://www.boston.com/bigpicture/2014/07/conflict_continues_in_gaza.html

  3. לא מבין ממה כולם מתרגשים. מאז אמיל גרינצוויג שמתי לב לתופעות שאת מתארת כל כך בכישרון. מה שנכון הוא שזה גדל ומתפשט כמו סרטן ואפילו רצח רבין לא עצר את התופעה. מצד שני, למה שיעצור?

    • כמו שכתבת, רצח רבין לא עצר את התופעה. להיפך, נדמה כאילו ה-back lash של הזעזוע מהרצח היה התגברות הגזענות והשנאה המשתלחת.

  4. העניין הוא שעכשיו אני מרגיש אי נוחות להגיב מפאת הכעס,השנאה והאי הבנה לדעה שונה מזה של 'הסמולנים' .. כי הרי הם הם שומרי הדעת והתרבות של ישראל האמיתית…

    לראייה, הגירוש הסימפטי של נפתלי בנט מהארוע של עיתון הארץ(?, לא סגור בדיוק איפה זה היה) – זה בדיוק אותו דבר אבל רק מהצד הנאור.
    (כ,ן חלק מחברי המפלגה שלו הם nutt jobs)

    כשזה קורה בצד הימיני זה פשיזם. כשזה קורה מצד שמאל זה שמירה על הדמוקרטיה. ואנא אנו נפנה ?

    העניין הוא שאני מזדהה כמעט עם כל מה שאת אומרת..תהליך ההתבהמות שעובר על החברה פשוט נורא בעיני, ומכאן הדרך למטה תהיה כואבת במיוחד, אבל עדיין אני חושב שמה שזועבי וחבריה עושים -זה מזהמים את המתנה הדמוקרטית שנתנו להם ואם הם רוצים להיות חברים מועילים בחברה הישראלית זה לקדם את השילוב של האזרחים הערבים ולא לצאת להתפרע ברחבי הארץ -לגנות ירי הטילים ולא לצאת להפגנות שזורעות הרס ברחבי המדינה.
    בדיוק באותה מידה שהמבצע הזה הכרחי לשמירה על תושבי המדינה באותה עת שכואב לי על הפצועים משני הצדדים

    • אני ראיתי את הנאום של בנט. ממליץ גם לך. אף אחד לא גירש אותו, היו כמה קריאות ביניים והוא המשיך לדבר תוך ניפוח ההפרעה ("חשבתי שבדמוקרטיה אמיתית נלחמים על זכויות הדיבור!") וסיים את דבריו בלי בעיות. מעניין, אגב, לא שמעתי את בנט הדמוקרט הגדול מגיב על בריונות הימין כנגד זכות הדיבור של מפגיני השמאל בכיכר הבימה.

    • איזה גירוש של נפתלי בנט? הוא נשא נאום וקראו לו בוז.

      אפשר להתווכח אם זה היה מנומס או שהיה אפשר לחכות לסיום דבריו, אבל "גירוש" זה לא.

      • לינקים.
        איפה שהוא פה מסתתרת בדיחה על זה שהשמאלנים לא רואים את המציאות כפי שהיא….אבל היא לא מצחיקה גם אותי

        http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/594/129.html?mob_no_redirect=true

        http://mobile.mako.co.il/news-military/politics/Article-460c17eb6661741004.htm

      • "ירד בסוף דבריו", זה לא גירוש.
        איפשהו מסתתרת פה בדיחה על ימנים שלא יודעים לקרוא 😉

      • אמרת משהו על ימנים שלא יודעים לקרוא ? (ואני לא ימני)הוכחת את דברי פעמיים. תודה!
        בלינק הראשון
        ועידת "הארץ" לשלום: בנט הותקף על ידי הקהל
        כשהשר עלה לבמה לדבר בפני הנוכחים, הוא הושתק כמה פעמים, וכשניסה לרדת ממנה הקיף אותו המון זועם וניסה לתקוף אותו

        בלינק השני
        בנט הוכה באגרוף בוועידת "הארץ

      • הי , אתה התחלת. ושוב – בנט לא "גורש", הוא נשא נאום עם הפרעות.

    • אז קראו לו בוז… מפה ועד לקרוא לזה גירוש יש מרחק.
      אני מניחה שהוא לא ציפה לקבל קריאות עידוד בכנס של הארץ.

  5. רגע, אז מה שאת אומרת בעצם, זה שאת תומכת בחמאס ומתנגדת לצה״ל?! בוגדת!
    אני צוחק כמובן. נהניתי לקרוא ואני חותם על כל מילה. 🙂

  6. כל כך נכון ומדויק. ואי אפשר באמת לברוח מזה, זה הרעל האמיתי שמכרסם בנו ואוכל אותנו מבפנים. ההתבהמות ושנאת החינם.

  7. הכל סבבה וככה, אבל בן-לולאים? באמת? דמייני שקראת את זה אצל מישהו אחר ומהרי לזעוק נגד הגזענות. נילי. ממן.

  8. חבל מאוד שכתבת "בן-לולואים". זה הפך את הטקסט לממש גזעני. חבל. אני מאוד אוהבת את הבלוג שלך, ומאוד מזדהה עם המון דברים שאת כותבת. כל כך עצוב לי מאוד לקרוא התבטאות גזענית בבלוג.

    שמחה לשמוע שניתוח הגב עבר בהצלחה, ושאת מחלימה. מאחלת הרבה בריאות ושקט נפשי.

    • היות שזה עלה פעמיים, אתייחס לנקודה הזו: אם לאיש שהשמיע את דברי הזוועה הללו היו קוראים "פרידמן", "ברקוביץ'", "מיכאלשווילי" או "פטרובסקי", הייתי משתמשת בביטוי "פרידמנים", "ברקוביצ'ים", "מיכאלשווילים" או "פטרובסקים". לא היתה כאן שום כוונה גזענית, ועצם ההאשמה שמדובר בהתבטאות גזענית היא סוג של Derailing בעיני – ניסיון להסיט את הנושא ממסלולו. קראתן את מה שאמר האיש? העובדה שהוא לא התבייש להזדהות בשמו המלא, ולהצהיר בגאווה את שהצהיר, באמת לא מטרידה אתכן? ונקודה אישית – אם אתן באמת מכירות את הבלוג, איך אתן יוצאות מנקודת הנחה שאני גזענית?

      • ואן דר,

        אני לא חושבת שאת גזענית. ההתבטאות הספציפית הזו הזו היא גזענית בעיני, גם אם זו לא הייתה כוונתך, ואני מאמינה לך שזו לא הייתה כוונתך. האיש לא התבייש להזדהות בשמו המלא, ואני לגמרי מאחוריך בחשיפה שלו בשמו המלא. מאוד מטרידות אותו ההצהרות שלו. הקושי שלי הוא לא בכך שכתבת אודותיו, אלא שכינית את כל אלו שכמותו בשם בן-לולו-אים, למרות שלא כולם בן-לולואים. הקושי שלי נובע בעיקר לאור ההקשר הכללי – הרבה אנשים מזהים את הימין האלים עם עדות המזרח, ולכן העובדה שהוא מופיע בטקסט כבן-לולואים מעצים את התפיסה הזו. לכן, אם היית כותבת פרידמנים, זה לא היה בעייתי בעיני באותה מידה, כי זה לא היה מתקשר לסטריאוטיפים הקיימים בציבור שלנו.

        אני אחזור ואכתוב, כי חשוב לי שתדעי זאת – אני לא חושבת שאת גזענית. הביקורת שלי היא כלפי ההתבטאות הספציפית הזו.

      • ראי תגובתי למטה. מקבלת את ההערה, שיניתי את הניסוח כדי שנוכל להתמקד בתוכן הדברים.

  9. שלש פעמים.
    שיאללה הפרידמנים האלה… אבל ברצינות זה היה מיותר. ועדיין הפוסט נהדר.

    • וגם 4 פעמים, הפוסט היה מוצלח עד ה"בן לולואים" שהשאיר טעם רע בפה

      • אוקיי. מבינה את הרגישות ולכן שיניתי את הניסוח. הסתכלו שוב במקומות הרלוונטיים בפוסט.

        עכשיו אפשר בבקשה להתמקד בתוכן דבריו של האיש ובמשמעות שלהם עבור התרבות האומללה שלנו?

  10. ראשית, כתבת ממש יפה. שנית, יש משהו מאוד חושף (telling) בעובדה שגיבורי המשנה של הסיפור – אלו שמתפרצים לתוך הטקסט בין נשימות – הם רובם למעשה ילדים. אני מזהה אצל השמאל פחד עצום לנוכח ביריונות אינפנטילית – ביריונות של ילדים. יש לי את הרושם שהרבה שמאלנים פשוט לא נתקלו בילדים בני 12 בחייהם, וכל כינוי גנאי שהם מחליפים ביניהם או יורים אל העולם זה לא פחות מהתפוררות המרקם המוסרי של הקוסמוס. _כולם_ קיללו אחד את השני _בכל_ משפט שיצא להם מהפה כשאני הייתי ילד בפ"ת. ככה ילדים מדברים בגיל שחשוב להם לבסס את מעמדם בקרב חבריהם במובן הפליאוליתי הבסיסי ביותר. ולהרבה מהילדים האלה יש הורים שהם באמת לא יותר מדי מפותחים מילדיהם, והדעות שלהם, עד לפני כמה שנים, היו נשמעות אך ורק מתוך פיות של נהגי מוניות או בסלון אל מול פופוליטיקה. החברה שלנו לא מתפוררת כמו שהיא פשוט לומדת להכיר את עצמה. אנחנו אותם הבבונים, אבל עכשיו יש לנו Push notification כשכל בבון בסביבה צועק מספיק חזק.
    עכשיו יכול להיות שהאמפליפיקציה הזו והחיבוריות אונליין מחריפה את הנטיות הללו. אני לא באמת בא לטעון שאנחנו חברה אלימה בדיוק באותה מידה – רק שהשינוי בעיניי הוא בעיקר תפישתי. כמו גברת פורד וגל סרטן השד שהיא "גרמה" לו, אנחנו פשוט יותר מודעים לאלימות וכתוצאה מזה גם שינוי קטן נראה מחריד.
    או בקיצור, מוקדם להתייאש. אותם הגורמים שמגבירים את המודעות לאלימות הם שימושיים גם למלחמה בה.

  11. תסליחי לי שאני אגיד את מה שאני חושב בלי ליפות את זה.
    אני חושב שאת לא מתונה ולא מלאת חמלה.
    את לא מתחשבת בזולת. רק בכאלה שנדמה לך שחושבים כמוך. ולגבי אלה שלא – רק נדמה לך שאת מתחשבת (לא נראה לי שאת מעלה על דעתך שאיזה תפוד רקוב בכלל מסוגל לקרוא את הכתבה שלך).
    את פשוט מפחדת שירביצו לך. וזהו. אין משהו מעבר לזה.
    וכדי להתמודד עם החולשה הזאת שלך את מתנשאת על אנשים שהתמודדו עם החולשה שלהם בדרכים אחרות.
    זה שאת מדברת בלי קללות כשאת לא מצטטת, זה לא אומר שאת מעליבה פחות.
    את יודעת כמה ימניים "מתונים ומלאי חמלה" מפחדים להגיד את מה שיש להם כי הם פוחדים מלינץ' של אנשים "אינטליגנטים" עם עברית רהוטה?
    גם אני מפחד מהביריונות, ומאוד קשה לי עם האלימות. אבל אני לא חושב שזה מה שהופך אותי למלא חמלה.
    "תשבעי באמממא שלך", שאם לא היית מפחדת (אבל בכלל), אז לא היית אומרת לנהג המונית ההוא כך:
    "סתום ת'ג'ורה יא-בן זונה יהודו-נאצי! קושלאמאש'ך! ואז כשהיה מנסה להגיב אחרי השוק הראשוני, היית דופקת לו סתירה ואומרת: שתוֹוֹוֹווווק, לפני שאני דוקרת אותך! יא-חתיכת קוף, פרימיטיבי – מי הביא אותך מאפריקה!" – וכך היית מחזירה לכל אותם אלימים שבגללם את חיה בפחד.


    טוב שהיו מצלמות שם.
    ואל תגידו לי שהבחור עשה פרובוקציה. בעייני הימין כל האירוע הזה היה פרובוקציה.

    • ארקדי,
      עם כל הכבוד, אין לך מושג מי אני. אין לך מושג למה אני מסוגלת ולמה לא. השפה שאני משתמשת בה כאן בבלוג היא השפה שבה אני מדברת, כפי שיודעים החברים שמכירים אותי באמת. אני לא מקללת, ובטח ובטח שלא מרימה יד על אף אחד. לא הפחד הוא שגורם לי לעצור ולחשוב ולגלות התחשבות באחר, אלא אמונה אמיתית שזו הדרך הנכונה לנהוג כבני אדם. כך שהטיעון הזה שלך לא מחזיק מים.

      כמו כן, אין לי שום כוונה להתנצל על העברית הרהוטה. זה סגנון הדיבור שלי, ומי שמפחד ממנו, מפחד מעברית תקינה. אין שום דבר שאני יכולה לעשות בעניין. אפשר לבנות טיעון מצוין גם בעברית רצוצה, ולבנות טיעון גרוע ומלא חורים בעברית רהוטה. לא לזה התכוונתי כשדיברתי על "שימוש בשכל ישר".

      אני לא מתחשבת בזולת. נו טוב.

      • ואן דר,

        תודה רבה על ששינית את הניסוח, שהיה בעייתי בעיני. נדרשה לשם כך התחשבות, ואני מודה לך מאוד על ההתחשבות הזו.

        בעניין הנושא המקורי, אני מאוד מזדהה. אתמול בלילה, אחרי שקראתי את הפוסט שלך, יצאנו לטיול עם הכלבים, ואני ובת הזוג שלי. ליד הבית שלנו חנה בחניה כפולה, ובתוכה הנהג. הוא צעק לתוך הטלפון מגוון קללות, בקול רם מאוד, כזה שלא יכולנו להתעלם ממנו. המשכנו ללכת, ומאחת המרפסות שמענו עוד צעקות. זה היה סיום של יום עמוס באלימות – בפייסבוק, ברחוב, בין בכל מקום. גם אני מרגישה את זה ביתר שאת עכשיו. זה שבשגרה אנחנו כחברה לא מדגישים התחשבות ואורך רוח, אלא סומכים על טוב ליבנו, ועל האחווה בנינו, אבל אז כשיש איזו תקופת לחץ אז נגמר טוב הלב, ונעלמת האחווה, וכולם בסיר לחץ הזה רק רוצים להתפוצץ.

      • ואן דר,
        אם פגעתי בך, בתגובה הקיצונית שלי, אני מצטער.
        יכול להיות שהטיעונים שלי לא מחזיקים מים, אבל גם אין לי מטרה להוכיח משהו מבחינה רציונאלית. אני מדבר מתוך מה שהכתבה שלך עוררה אצלי ברגש.ויכול להיות שאין לזה קשר אליך אישית.

        אני לא מפקפק באמונות הטובות שלך (בלי ציניות). אבל לצערי, אי אפשר לבדוק מה באמת מניע או עוצר אותנו כל עוד יש בנו פחד.

        הגבתי לרושם שקיבלתי מהכתבה. אני באמת לא יודע מי את (אבל זה שאת כותבת בשם בדוי הוסיף להתרשמות הכללית).
        הרושם הכללי שלי הוא "אני וחברי טובים, וכל השאר רעים, אבל הם לא יקראו את הכתבה". חוץ מזה יש עוד כל מיני "יציאות" לא מתחשבות, אבל על זה אני לא רוצה לדבר ספציפית (מתוך פחד שלי).

        הרושם שקיבלתי הוא לא בגלל השפה, הוא למרות השפה.
        לא חשדתי שאת כותבת לא כמו שאת מדברת.
        והייתי רוצה שגם לי תהיה שפה רהוטה. ואני לא בעד קללות.

        אני חושב שאת רחוקה מהאנשים שאת מבקרת וזה טוב להיות רחוק מהם בכמה וכמה מובנים, אבל הריחוק הזה הופך את הביקורת לפחות לגיטימית. אני גם מתרשם שאת לא מכירה אותם ולא יודעת מי נמצא בינייהם.

    • אני רואה שהתגובה שלי לא נוספה אז אחזור על עצמי. אני מבין שהעובדה שאישה חוששת שירביצו לה היא 'חולשה' שלה ולא של אלו שמאיימים עליה. אני מבין שמבחינתך מי שלא יודע לנסח טיעון או לדבר בעברית מובנת 'חושש' ממי שכן יודע ולכן מה שנשאר לו כדי לא לחטוף איזו עקיצה מילולית או טיעון שאין לו תשובה אליו הוא להכות.
      אתה יודע מה? זה מסביר את התגובה ההיסטרית של ישראל כשאבו מאזן עשה מאמץ אדיר לנטוש את דרך הטרור. כשהפלשתינאים פנו להסברה זה היה 'טרור הסברתי', פנו לדיפלומטיה 'טרור דיפלומטי'. מוזר, חשבתי שאנחנו חוששים מפצצות ופיגועים. טוב, אפשר לנשום עמוק ולהירגע – הנה האלימות והמוות המוכרים חוזרים ואם מישהו ינסה להתנסח נגדם אפשר תמיד להרביץ לו שישתוק. אחרי הכול זה מפחיד מאד לשמוע מישהו שאשכרה יודע להתבטא.

      • כן, לפחד שירביצו לי זו חולשה, גם אם אני אשה וגם אם אני ילד קטן. וזה בסדר. וכן, גם אלה שמרביצים – עושים את זה מתוך חולשה. וזה לא בסדר.
        אני לא מגנה חולשה. אני מגנה דרכי התמודדות עם חולשה שפוגעים באחרים. וזה כולל להרביץ. אבל לא רק.
        אחד הדברים שמעצבנים אותי אצל שמאלנים ואינטלקטואלים זה הנטייה לקבוע ממה לגיטימי להיפגע וממה לא.
        ותגיד, אתה לא חושב שאלה שמרביצים נפגעו הרבה בחיים לפני שנהיו כמו שהם ?
        וכן, יש מצבים שצריך "להרביץ" למישהו כדי שישתוק. ואני בטוח שאתה יכול לחשוב על סיטואציות כאלה.

  12. ועוד משהו: מה את יודעת על הבחירה להישתמש במח ? כמה באמת הייתה לך בחירה האם לענות לנהג ההוא או לא ? כמה בחירה הייתה להורים שבכתבה לענות להורים ולמורים שלהם כשהם היו קטנים? כמה בחירה יש להם היום להתנהג אחרת ?
    רוצה לבדוק – תנסי לענות לנהג המונית הבא.

  13. מסכימה עם הקושי סביב אמירות אלימות אחד כלפי השני בעמנו וגם כלפי האחר, באשר הוא.. עם זאת, הפוסט הזה הוא מתנשא- על אמהות ואבות שצריכים להתמודד עם הרבה דברים עכשיו, על בני עדות כאלו ואחרים, על נהגי מוניות או בכלל על כל הימנים. הסתכלות חיצונית- כאילו האחר אינו מבין דבר, ובטח גם לא משכיל. כמו שלך מותר שתהיה עמדה שונה משל "הימנים" כך זה גם בכיוון ההפוך. בתור מישהי שמגדירה את עצמה שמאל מתון- התחושה שלי- מאנשים בפייסבוק שלי- הינה שההסתה מגיעה יוצר מכיוון השמאל; הסתכלות מתנשאת, לצד קורבניות- שלא רואה כלל את האחר, על גבול של אלימות ודה-לגיטימציה הן לשרים מהממשלה והן לאנשים שאוחזים בדעות שונות משלהם.

    • סליחה, רוני, איפה בפוסט הזה ראית התנשאות על כל הימנים? אני ראיתי ביקורת על כל מי שרואה רק את עצמו ושכמותו ומגיב באלימות לכל היתר. כאלו יש גם ימנים וגם שמאלנים (לצערי הרבה יותר ימנים משמאלנים, אבל זה סיפור אחר) ובוודאי שאי אפשר להכליל ולומר שכל מי שמחזיק בדעות ימניות חושב ומתנהג ככה.

      ולגבי אמהות ואבות שצריכים להתמודד עם הרבה דברים – אני לא יודעת אם שמת לב, אבל אין שום חלוקה הוגנת במדינה שלנו. משפחות מכל הסוגים וכל הדעות הפוליטיות נמצאות תחת איום טרור והבנים/בעלים שלהם מסכנים את עצמם בלחימה. הם צריכים לקבל הרבה אמפטיה, אבל זה לא אומר שהם לא יכולים להביע התחשבות וסובלנות גם כלפי אחרים.

  14. ואן דר. תודה. היטבת לראות ולכתוב. כתמיד.

  15. עצוב לי שאני מסכימה עם כמעט כל מה שכתבת. עצוב לי שבמקום ללמוד לבחינת גמר ברפואה אני חרדה מהמצב. כפי שציינת אני פחות חוששת מהאזעקות או מהיירוטים אלא מהבהמתיות, מחוסר תרבות הדיבור ומאובדן החמלה כלפי אחרים. איך אני אמורה לטפל באנשים כאלו כרופאה?
    בעיקר עצוב לי כי איבדנו את דרכנו …

  16. לפני הכל – אני שמח שהמצב הבריאותי שלך משתפר. עם כל הכבוד לשיחות השנאה בפייסבוק, הבריאות שלך יותר חשובה מהכל.

    ולגבי הפוסט – טוב, כרגיל – פוסט מצויין.
    וכמו שקורה לי לא אחת עם פוסטים שלך, תגובה קצרה שהתחלתי לכתוב כאן הפכה לארוכה יותר ויותר, והפכה לפוסט שלם כאן:
    http://smonkey.site.co.il/blog/archives/2800

    ככה זה – אני אוהב לחפור.. 🙂

    בגדול, את בהחלט צודקת. כפי שכתבת, האלימות המילולית והפיסית אכן הורגת פה כל חלקה טובה, אם בכלל נשארה אחת כזו…
    עם זאת, אני מרגיש שאני חייב להוסיף כמה הערות, שהן חשובות לעניות דעתי לדיון, ומכאן הפוסט הארוך ההוא.

    ====================

    וכמה מילים לארקדי. ובעיקר שתי מילים: לא, ארקדי.

    ובהרחבה:
    1. אין שום סיבה להרים יד על מי שרק מדבר, ולא משנה מה הוא אומר. אם זה רק דיבורים, הרמת יד היא חציית קו אדום. זו המשמעות של דמוקרטיה בחברה מודרנית ליברלית (רמז: לא משטר פוטיניסטי או חמאסי): היכולת שלי לומר את דעתי מבלי לחשוש שיכו אותי. החשש מהכאה ע"י אדם זר, רק בגלל שאתה אומר את דעתך – היא לא חולשה. ואסור שהיא תהיה. בכלל, כל מה שקשור למשמעויות של המושגים "הכאה" ו"חופש הביטוי" – אסור שיצטלבו כאן. ברגע שזה מה שקורה (וזה אכן מה שקורה כרגע), החשש הזה הוא לא חולשה בדויה – אלא מציאות מחרידה.

    2. מהיכרותי עם ואנדר – מעולם לא שמעתי אותה משתמשת בביטויים הבזויים שבהם השתמשת בתגובה שלך. לא בכתיבה ולא בדיבור. תתפלא, אבל אפשר להתעצבן גם בלי לרדת לרמה הכי נמוכה של שיחת ביבים. לשמחתי, האנשים שאיתם אני מסתובב אינם דוגמא חיה לשיחה ממוצעת בפייסבוק.

    3. גם בתור שמאלני (ואני לא יודע למה העלית את זה בכלל בהקשר של שמאל-ימין), אני מבין שלא כל מי שמרביץ עבר התעללות בחייו. ממש לא. אני מכיר לפחות אדם אחד כזה מקרבה ראשונה, שזה לא היה המצב אצלו. הוא פשוט למד, שההורים שלו נותנים לו את כל מה שהוא רוצה כשהוא מרביץ (כמו חלק ניכר מהערסים שאני נתקל בהם). זה לא אומר שצריך היה "להרוג אותו כשהוא היה קטן", אבל צריך היה לחנך אותו בצורה שונה ולהציב לו גבולות. וכן – גם את זה אפשר היה לעשות בלי להכות אותו נמרצות, או לקלל אותו בלי סוף.

  17. לנשום. זה חשוב. לצלול. לפעמים אי אפשר בלי זה

  18. […] את אותו מצב עגום, או לא מיואש ממנו, אלא כי אורי משגב וואן דר גראף אחותך עשו זאת טוב בהרבה ממה שאי פעם אוכל. ממליץ בחום לקרוא […]

  19. תארת מקסים את ההרגשה שלי בתקופה האחרונה. תודה.

  20. (0;


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: