עוד לא אבדה תקוותנו? חבל

דווקא רציתי לכתוב פוסט היתולי, משעשע, משהו על המוני ב. ישראל הגודשים את הקניונים ולא משאירים ולו בדל אוזן של דובון צעצוע על המדפים בקדחת הקניות לחג. אלא שעניין אחר נפל עלי כפסנתר מושחז היטב, והכריח אותו להפוך בו תחילה.

קדחת החג לא דבקה בי, למרבה השמחה, בצורה חמורה מדי. בסך הכל קניתי לסבתא אחת קרם גוף יוקרתי בניחוח פסיפלורה, לסבתא השניה בונבוניירה יוקרתית במילוי פסיפלורה, לאחיין אווירון שהופך לרובוטריק שהופך לקובייה מהבהבת, לאחיינית קובייה מהבהבת שהופכת למכונית שהופכת להליקופטר, ולמארחים קניתי פסיפלורה מהבהבת בצורת הליקופטר שהופכת לקוביית שוקולד בטעם רובוטריק. או משהו כזה. השתדלתי, מבינים אתם, למצוא מתנות מקוריות. הנקודה היא שאין דבר כזה, ובסופו של דבר כולם קונים פחות או יותר את אותו הדבר, עם תלושי ה"רב-צב" או "ברווז הזהב" שקיבלו ממקום העבודה.

והנה היום הזדמנתי לעיר הגדולה תל אביב, ושם סרתי לסופרמרקט כדי לאסוף כמה פריטים ששכחתי עבור תבשילי החג. חמושה בחבילותיי ופני מועדות לפתח שמיקווה, עליתי על שטינקמוביל שנראה, במבט ראשוני, ריק למדי, ותרתי בעיני אחר מקום לשבת.

השטינקמוביל, למרבה הצער, היה נתון תחת מתקפת טרור. פעולת טרור, מספרת לנו ויקיפדיה, היא "כפי שמשתמע מהמובן המקורי של המילה – פחד, חרדה, אימה, נועדה לזרוע אימה ופחד בקרב הציבור המותקף ולגרום לו לדמורליזציה ובלבול, ולשיבוש שגרת החיים". אספר לכם את שראו עיניי השתיים, ואמרו לי בבקשה אתם אם מדובר בטרור או אם לאו:

חבורה של בני נוער, בגילאי חטיבת ביניים מאוחרים, תפסה את ארבע השורות האחרונות של האוטובוס. בסה"כ היו שם כ-5-6 פריטי אנוש, אחת מהם נערה. אחד הנערים נשכב על רביעיית מושבים ותפס את כולם. השני ישב באלכסון עם רגליים על הכיסא שמולו, כך שגם רביעייה זו היתה תפוסה. עוד נער על שני מושבים, עוד נערה על שני מושבים, ועוד שני נערים בשורה האחרונה. כך תפסה החבורה הקטנה כמחצית המושבים הפנויים באוטובוס. היו בכלי הרכב לא מעט אנשים, פה איש זקן עמוס בחבילות ושם אישה עמוסה בקופסאות, פה אם טרודה בתינוקות וילדים ושם ואנדר אחת עם כמה חבילות, שואלת את עצמה מדוע בעצם היא לא מתקדמת לירכתי האוטובוס ומתיישבת במקומות הפנויים שם. עם כל הכבוד, עכוז אחד צנוע של ילד בן 15 אינו מספיק כדי למלא ארבעה מושבים.

התשובה היא פשוטה: פחדנו. כולנו, כאחד, פחדנו. הנערים צווחו וצעקו, מחאו כפיים ודפקו על החלונות, החטיפו כאפות אחד לשני, השליכו חפצים, ובאופן כללי השליטו טרור על האוטובוס. איש לא העז לשבת לידם, קל וחומר לבקש מהם לפנות מקום כדי שיוכל לשבת. אפילו כשהנערה – בפרצוף מתריס וגאה, כמו אומרת "תראו איזו גיבורה אני, איזו אשת-חיל!" – השליכה בקשת פחית משקה ריקה לאמצע האוטובוס, שם התגלגלה ברעש גדול כמעט עד למושב הנהג, איש לא פצה פה וצפצף. לא הנוסעים. לא הנהג. לא כותבת שורות אלה. בסך הכל רצינו להגיע הביתה בשלום. לא רצינו להפוך לכותרת העיתון של מחר, הזועקת באדום ושחור: "נדקר למוות בקטטה שפרצה באוטובוס – אדם נדקר על-ידי צעיר לאחר שביקש ממנו לפנות את מקומו – אבי הנער טוען שזהו מעשה קונדס שהשתבש – המשטרה: 'מדובר בנערים נורמטיביים ובני טובים' – משפחת הנרצח שרויה באבל כבד".

אז היות שאף אחד מאיתנו לא רצה להכות את משפחתו באבל כבד, שתקנו. נתנו להם לזרוע אימה ופחד, נתנו להם לגרום לנו לדמורליזציה ובלבול, נתנו להם לשבש את שגרת החיים שלנו. למרבה הצער, זה בדיוק מה שנעשה גם בפעם הבאה שניתקל בחבורת חוליגנים כזו באוטובוס. נסבול בשקט. אחר כך נחזור לביתנו, כל אישה ואיש, ונשמע בחדשות על טרוריסטים כאלה או אחרים שעשו דבר כזה או אחר. ונשיר את התקווה, כי הרי אנו עם מוקף אויבים ומוכה טרוריסטים רעולי פנים. מסכנים שכמותנו. הלא כן?

הייתי רוצה שנפסיק לשיר התקווה ונתחיל להבין שאנחנו לא עם חופשי בארצנו. הייתי רוצה שנבין שהטרוריסטים מבית גרועים לא פחות מהטרוריסטים שבחוץ. הייתי רוצה שבבתי הספר, הרבה לפני שמלמדים ערכי ציונות (של מי?) ויהדות (איזה סוג?), ילמדו דרך ארץ ויסודות כבוד האדם וחירותו. הייתי רוצה להסתכל לילדים האלה בעיניים, ולהגיד להם בפה מלא, ובלי פחד: "אתם טרוריסטים. אתם האויב שמכרסם בנו מבפנים, אתם הרוע, האדישות והבורות שאוכלים את התרבות שלנו ושוחקים את מעט צלם האנוש שעוד נותר לנו. אתם, שתשבו מחר ליד שולחן הסדר ותשירו 'שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו', אתם מביאים עלינו את הכליה במו ידיכם. כי מדינה שאי אפשר לחיות בה בלי פחד – לא מהטרור האיסלאמי, מהטרור היהודי! – אינה ולא תהיה לעולם מדינה לעם חופשי עם נפש יהודי הומיה וכל שאר המילים הריקות מתוכן."

אלא שאני לא אגיד להם דברים כאלה, כי אני לא רוצה למות ולגרום לאמי-הורתי עוגמת נפש כזו. נשאר רק לחכות למי ממנהיגנו שיהיו לו/לה את הביצים לקרוא לילד בשמו ולשים קץ לטרור בתחבורה הציבורית. עד אז, שלא ידברו איתי על "עידוד התחבורה הציבורית"; עוד מנה אחת של עידוד כזה, ואבדנו. חג גפילטע פיש שמח לכולם.

========================================================

הערה חשובה לפני התפזרות. לפני כמה ימים הגיעה לבלוג תגובה שבצער רב ועם שברון לב של ממש, לא יכולתי לאשר. כותבת התגובה כתבה מדם ליבה, אין לי ספק בכך: אך הבלוג אינו מקום להתנצחויות אישיות ולא הייתי רוצה להפוך את התגובות לזירת התגוששות, עד כמה שהנושא כאוב ומצדיק חשיפה. במקביל, אינני רוצה לשמש כעלה תאנה עבור אנשים שעשו מעשים הראויים לכל גינוי. כותבת יקרה, אם תרצי ליצור איתי קשר דרך האימייל שמופיע בדף "אודות", אשמח להפנות אותך למקום שלעניות דעתי מתאים הרבה יותר לפרסום דברייך. ראוי מאוד שיתפרסמו, אלא שהבלוג הזה אינו הכתובת הנכונה. אני מבטיחה לך שלדברים יש מקום, ואעזור לך בחפץ לב להעלות אותם במקומם הנכון. תודה.