פורסם על ידי: vandersister | אפריל 17, 2011

עוד לא אבדה תקוותנו? חבל

דווקא רציתי לכתוב פוסט היתולי, משעשע, משהו על המוני ב. ישראל הגודשים את הקניונים ולא משאירים ולו בדל אוזן של דובון צעצוע על המדפים בקדחת הקניות לחג. אלא שעניין אחר נפל עלי כפסנתר מושחז היטב, והכריח אותו להפוך בו תחילה.

קדחת החג לא דבקה בי, למרבה השמחה, בצורה חמורה מדי. בסך הכל קניתי לסבתא אחת קרם גוף יוקרתי בניחוח פסיפלורה, לסבתא השניה בונבוניירה יוקרתית במילוי פסיפלורה, לאחיין אווירון שהופך לרובוטריק שהופך לקובייה מהבהבת, לאחיינית קובייה מהבהבת שהופכת למכונית שהופכת להליקופטר, ולמארחים קניתי פסיפלורה מהבהבת בצורת הליקופטר שהופכת לקוביית שוקולד בטעם רובוטריק. או משהו כזה. השתדלתי, מבינים אתם, למצוא מתנות מקוריות. הנקודה היא שאין דבר כזה, ובסופו של דבר כולם קונים פחות או יותר את אותו הדבר, עם תלושי ה"רב-צב" או "ברווז הזהב" שקיבלו ממקום העבודה.

והנה היום הזדמנתי לעיר הגדולה תל אביב, ושם סרתי לסופרמרקט כדי לאסוף כמה פריטים ששכחתי עבור תבשילי החג. חמושה בחבילותיי ופני מועדות לפתח שמיקווה, עליתי על שטינקמוביל שנראה, במבט ראשוני, ריק למדי, ותרתי בעיני אחר מקום לשבת.

השטינקמוביל, למרבה הצער, היה נתון תחת מתקפת טרור. פעולת טרור, מספרת לנו ויקיפדיה, היא "כפי שמשתמע מהמובן המקורי של המילה – פחד, חרדה, אימה, נועדה לזרוע אימה ופחד בקרב הציבור המותקף ולגרום לו לדמורליזציה ובלבול, ולשיבוש שגרת החיים". אספר לכם את שראו עיניי השתיים, ואמרו לי בבקשה אתם אם מדובר בטרור או אם לאו:

חבורה של בני נוער, בגילאי חטיבת ביניים מאוחרים, תפסה את ארבע השורות האחרונות של האוטובוס. בסה"כ היו שם כ-5-6 פריטי אנוש, אחת מהם נערה. אחד הנערים נשכב על רביעיית מושבים ותפס את כולם. השני ישב באלכסון עם רגליים על הכיסא שמולו, כך שגם רביעייה זו היתה תפוסה. עוד נער על שני מושבים, עוד נערה על שני מושבים, ועוד שני נערים בשורה האחרונה. כך תפסה החבורה הקטנה כמחצית המושבים הפנויים באוטובוס. היו בכלי הרכב לא מעט אנשים, פה איש זקן עמוס בחבילות ושם אישה עמוסה בקופסאות, פה אם טרודה בתינוקות וילדים ושם ואנדר אחת עם כמה חבילות, שואלת את עצמה מדוע בעצם היא לא מתקדמת לירכתי האוטובוס ומתיישבת במקומות הפנויים שם. עם כל הכבוד, עכוז אחד צנוע של ילד בן 15 אינו מספיק כדי למלא ארבעה מושבים.

התשובה היא פשוטה: פחדנו. כולנו, כאחד, פחדנו. הנערים צווחו וצעקו, מחאו כפיים ודפקו על החלונות, החטיפו כאפות אחד לשני, השליכו חפצים, ובאופן כללי השליטו טרור על האוטובוס. איש לא העז לשבת לידם, קל וחומר לבקש מהם לפנות מקום כדי שיוכל לשבת. אפילו כשהנערה – בפרצוף מתריס וגאה, כמו אומרת "תראו איזו גיבורה אני, איזו אשת-חיל!" – השליכה בקשת פחית משקה ריקה לאמצע האוטובוס, שם התגלגלה ברעש גדול כמעט עד למושב הנהג, איש לא פצה פה וצפצף. לא הנוסעים. לא הנהג. לא כותבת שורות אלה. בסך הכל רצינו להגיע הביתה בשלום. לא רצינו להפוך לכותרת העיתון של מחר, הזועקת באדום ושחור: "נדקר למוות בקטטה שפרצה באוטובוס – אדם נדקר על-ידי צעיר לאחר שביקש ממנו לפנות את מקומו – אבי הנער טוען שזהו מעשה קונדס שהשתבש – המשטרה: 'מדובר בנערים נורמטיביים ובני טובים' – משפחת הנרצח שרויה באבל כבד".

אז היות שאף אחד מאיתנו לא רצה להכות את משפחתו באבל כבד, שתקנו. נתנו להם לזרוע אימה ופחד, נתנו להם לגרום לנו לדמורליזציה ובלבול, נתנו להם לשבש את שגרת החיים שלנו. למרבה הצער, זה בדיוק מה שנעשה גם בפעם הבאה שניתקל בחבורת חוליגנים כזו באוטובוס. נסבול בשקט. אחר כך נחזור לביתנו, כל אישה ואיש, ונשמע בחדשות על טרוריסטים כאלה או אחרים שעשו דבר כזה או אחר. ונשיר את התקווה, כי הרי אנו עם מוקף אויבים ומוכה טרוריסטים רעולי פנים. מסכנים שכמותנו. הלא כן?

הייתי רוצה שנפסיק לשיר התקווה ונתחיל להבין שאנחנו לא עם חופשי בארצנו. הייתי רוצה שנבין שהטרוריסטים מבית גרועים לא פחות מהטרוריסטים שבחוץ. הייתי רוצה שבבתי הספר, הרבה לפני שמלמדים ערכי ציונות (של מי?) ויהדות (איזה סוג?), ילמדו דרך ארץ ויסודות כבוד האדם וחירותו. הייתי רוצה להסתכל לילדים האלה בעיניים, ולהגיד להם בפה מלא, ובלי פחד: "אתם טרוריסטים. אתם האויב שמכרסם בנו מבפנים, אתם הרוע, האדישות והבורות שאוכלים את התרבות שלנו ושוחקים את מעט צלם האנוש שעוד נותר לנו. אתם, שתשבו מחר ליד שולחן הסדר ותשירו 'שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו', אתם מביאים עלינו את הכליה במו ידיכם. כי מדינה שאי אפשר לחיות בה בלי פחד – לא מהטרור האיסלאמי, מהטרור היהודי! – אינה ולא תהיה לעולם מדינה לעם חופשי עם נפש יהודי הומיה וכל שאר המילים הריקות מתוכן."

אלא שאני לא אגיד להם דברים כאלה, כי אני לא רוצה למות ולגרום לאמי-הורתי עוגמת נפש כזו. נשאר רק לחכות למי ממנהיגנו שיהיו לו/לה את הביצים לקרוא לילד בשמו ולשים קץ לטרור בתחבורה הציבורית. עד אז, שלא ידברו איתי על "עידוד התחבורה הציבורית"; עוד מנה אחת של עידוד כזה, ואבדנו. חג גפילטע פיש שמח לכולם.

========================================================

הערה חשובה לפני התפזרות. לפני כמה ימים הגיעה לבלוג תגובה שבצער רב ועם שברון לב של ממש, לא יכולתי לאשר. כותבת התגובה כתבה מדם ליבה, אין לי ספק בכך: אך הבלוג אינו מקום להתנצחויות אישיות ולא הייתי רוצה להפוך את התגובות לזירת התגוששות, עד כמה שהנושא כאוב ומצדיק חשיפה. במקביל, אינני רוצה לשמש כעלה תאנה עבור אנשים שעשו מעשים הראויים לכל גינוי. כותבת יקרה, אם תרצי ליצור איתי קשר דרך האימייל שמופיע בדף "אודות", אשמח להפנות אותך למקום שלעניות דעתי מתאים הרבה יותר לפרסום דברייך. ראוי מאוד שיתפרסמו, אלא שהבלוג הזה אינו הכתובת הנכונה. אני מבטיחה לך שלדברים יש מקום, ואעזור לך בחפץ לב להעלות אותם במקומם הנכון. תודה.


Responses

  1. הוצאת לי את הפוסט מהפה. התכוונתי לכתוב על חוויה דומה שהיתה לי לפני יומיים, שבסופה ייחלתי לכך שהאוטובוס – על כל יושביו החוליגניים – יתפוצץ ויעלה באש.

    • נכון שמתחשק לפעמים ללמוד קונג-פו רק כדי שתוכלי להרביץ איזו סצינה של בעיטה בתחת של הפרחחים הקטנים? זה מה שעבר לי בראש באותם רגעים. (*boom!* *pow!* *smack!*)

  2. סיפור עצוב. כל עוד מערכת ה"חינוך" שלנו היא, במקרים רבים, מערכת ניפוק ציונים נטו שמרכיב החינוך בה זעום, נמשיך לראות מקרים כאלו בכל פינה.

    • אכן. הסמכות של המורים הולכת ונשחקת, ואני מנחשת שהמצב רק יילך ויחמיר בשנים הבאות.

  3. גם אני היום נקלעתי לאוטובוס עמוס בבני תשחורת שחזרו שרופים ומרוצים מהים, והייתי בטוחה שגורלי יהיה כגורלך. אבל הפלא ופלא – הם התעקשו לא לעקוף אותי בתור לאוטובוס, עזרו לי לעלות את העגלה, לא תפסו מקום ישיבה לאף זקנה וחלקם אפילו ניסו לנהל שיחות מעמיקות עם הגר.

    מצד שני, אתמול נתקלתי בחבורת בהמות גסת רוח בת 50 פלוס, שדחפה אותנו באמצע מסעדה, העירה את הגר, קיללה אותנו והפחידה את המלצריות האומללות (האשמה: הם חשבו שהפילו את המפתחות שלהם מתחת לשולחן שלנו, ולא התחשק להם להמתין בסבלנות שנקום ממקומותינו כדי שיוכלו לחפש את האבדה).

    בקיצור, ההקצנה והאלימות לא מפלות בין גיל לגיל. מנגד, אפשר למצוא בין ההמון המשחר לטרף אנשים עדינים ומנומסים.

    • תשמעי, אני לא מאשימה את כל בני הנוער באשר הם. ברור שיש בהם נעימים ואדיבים. אבל יש יותר מדי תופעות של חוליגנים חסרי מעצורים שבאמת ובתמים מפחידים את כולם למוות, ואף אחד לא שם להם גבולות. וכן, בהחלט, גם מבוגרים כאלה לא חסרים… אבל העניין שלי כרגע מתמקד בצעירים, כי לכאורה יש עוד סיכוי, בגילם הרך, להקנות להם מנהגים אחרים. רק לכאורה, כמובן, כי לא נראה שמישהו משקיע בזה מספיק 😦

  4. אני לא זקן עמוס בחבילות וגם לא אם טרודה בילדים.
    על פניו, אני האחרון שצריך לחשוש מאימתם של כמה בני תשחורת חצופים,
    ובכל זאת, הייתי מעדיף לחרוק שיניים ולא להעיר להם.
    ילד כזה, ששומע מוסיקה רועשת בקולי קולות דרך הרמקול של הטלפון הסלולארי ושרוע על ארבעה כסאות, יבין רק אם יידברו איתו בשפה שלו – בכוחניות, בתוקפנות, בגסות ובאלימות.
    אני לא מפחד שאיזשהו טמבל בן 15 ישלוף סכין קפיצית וינסה לדקור אותי.
    אני כן מסרב לשתף פעולה במשחק הבהמי הזה,
    בעיקר כי למרבה הצער, אותם טיפוסים שכל כל טובים בלהשליט טרור על הסובבים אותם, הם בדיוק אלו שיודעים לגלם בכשרון את תפקיד הקורבן כשאשר מפעילים את "הנשק שלהם" נגדם (גם אם בעוצמות נמוכות בהרבה).
    צר לי, אני מתוסכל בדיוק כמוך, אבל ככה זה, וחבל.
    אנחנו לא נצליח איפה שהורים ומורים נכשלו, זה כל כך הרבה יותר קל להעלים עין (בכל זאת, מדובר בנסיעת אוטובוס קצרה), אז מה הטעם לנסות?

    • ליאור, אין לי אלא להסכים בצער… לא שווה את המאמץ, לא שווה את העצבים, לא שווה את הסיכון. זה בדיוק מה שעובר בראש לכולם במצבים כאלה. זה, ולדמיין בראש שאתה משכיב אותם על הברכיים ומצליף בישבנם החצוף עם תרווד.

  5. לצערי אני מזדהה. לצערי, כי עזבתי עולם שלם בשביל לחיות בעולם אחר, בו בערות שכזו חוגגת, והיא השלטת כמעט, ומתרבה במהירות. עזבתי עולם שהאדיר חינוך (אולם בהסתייגות, אך חינוך) ואת היותנו עם הספר מעל לכל, ונחתתי במיד-ווסט שמדדה בשלולית שתן באדיבות האח הגדול.

    אבל מהיותי אופטימית, אני מעדיפה להתייחס למעלות של העולם החדש בו אני כפליטה, ולהמשיך את דרכי בו מתוך התעלמות, הסתייגות וקידום הערכים בהם בחרתי.

    • רות, חילוניות היא לא שוות-ערך לבערות, ויש לא מעט דתיים/מסורתיים שמסוגלים להיות חוליגנים, ו"אין להם אלוהים", כמו שאומרים. העולם שעזבת האדיר חינוך מסוג מסוים בלבד, וזו הבעיה של העולם החילוני – יש המון בחירה מה ללמוד ובמה להתנסות. וצעירים מסוימים, אם הם לא מקבלים הדרכה מספקת, בוחרים בדברים הלא נכונים. החופש לחשוב לבד הוא חרב פיפיות…

  6. אני לא מנסה לחנך אף אחד ואף פעם לא הערתי למישהו שזרק זבל באוטובוס לידי, אבל ברוב הפעמים הבקשה הפשוטה
    "סליחה, חבר, יש מצב שאתה מפנה לי מקום לשבת?"
    עובדת פלאים כדי לשחרר מעט שטח מושב.

    אני חושדת שפניות ברוח דומה בנושא רעש בסביבתי הקרובה היו זוכות להצלחה דומה, לפחות באופן זמני.

    באופן כללי, אני חושבת שבני הנוער לא *רעים* יותר ממה שאנחנו היינו בגילם, הם פשוט לא מודעים לאפקט שיש למעשים שלהם על הסביבה. לצורך הדוגמה, בתור ילדה הייתי צועקת במקומות ציבוריים פשוט כי לא הייתי מודעת לעצמת הקול שלי ולעובדה שזה מפריע. אם ההורים שלי לא היו מקפידים להעיר לי כל פעם שעשיתי זאת, יכול להיות שהייתי נותרת צווחנית עד היום.

    אז בעיני, הגישה במקרים האלה היא לא לנזוף באנשים כי זה יוצר אנטי אוטומטי ומפספס את המטרה (גם אם נוזפים בי, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה ללכת לקראת הנוזף), אלא פשוט לבקש בנחת – כמו שהייתי רוצה שיפנו אלי.
    כן, הרבה פעמים ההקלה היא זמנית מהסיבה הפשוטה שדברים שלא נמצאים במודעות נוטים שלא להשאר במודעות, אבל תמיד אפשר להמשיך עם פניות באותו סגנון.

    בקיצור, לפעמים זה מציק לעשות את העבודה שההורים של הילדים האלה היו צריכים לעשות לפני 10 שנים, אבל זה פרקטי ומאפשר להעביר את הזמן במרחב הציבורי בנחת.

    • אכן, לרוב הבקשה עובדת. לפעמים אפילו לא צריך לבקש, רק להעביר את המבט בין עיני הפולש לרגליו.
      אבל מה עם אלה שלא רק מתרווחים על שני כסאות, אלא מגיעים בחבורות ומשתפים את כל יושבי האוטובוס במוזיקה הקלוקלת שבוקעת מהסלולרי שלהם? טרם הגעתי למצב שבו אבטח בעצמי ואבקש גם לדבר בשקט ולשים אוזניות. אני פשוט חוששת מהתוצאות, מטרור אלים הרבה יותר, מנקמה על שהעזתי.

      אגב, האלימות באוטובוס, חוסר הכבוד וההתחשבות חוצה גילאים, מגדרים ואמונות, לפחות בקו 66. טרם זכיתי לחזות בבנות יעקב אפרסקיות וחסודות מהדרות פני זקן.

    • למרבה הצער, מניסיון קודם, גם לבקש בנחת לא ממש עזר לי. יצא לי לבקש כמה פעמים ונקלעתי למבול שכזה של קללות, חרפות וגידופים, שהעדפתי לא לחזור על החוויה. ייתכן שאנסה שוב כשאתקל בזה בפעם הבאה, אבל לא לפני שאחייג 100 מבעוד מועד ואכין אצבע על מקש ה- send, ליתר ביטחון.

      קרןמק, את צודקת לחלוטין לגבי חוסר ההבדל המגדרי בעניין. נערות מטרידות ומטילות אימה בדיוק כמו נערים. זה עצוב כל כך.

  7. הילדים הם אלה שצורחים באוטובוס, המבוגרים הם אלה שצורחים על קופאיות בסופר, גונבים תורות בבנק, וצופרים בכל כוחם בכביש אם מישהו העז, ריחמנא לצלן, לחכות מילי-שניה נוספת ברמזור המתחלף. חברי הכנסת הם אלה שאונסים וגונבים.

    אז מה הפלא? יופי של דוגמה מקבלים הילדים.

    כשהתלוננתי בפני אב אחד הילדים ששיחק בחצר עם נפצים וכמעט גרם לנו התקף לב, הוא אמר לי שבמקום לפנות לילדים בני תשע (הלו – פניתי אליך, אבא'לה, לא אל הפעוט) אני צריכה 'אם יש לי אומץ' לפנות לבעל הקיוסק שמוכר להם את הנפצים.

    כמובן לאבא – כאבא – לא היתה שום יד או התחייבות חינוכית בעניין…

    כל עוד ההורים יניחו לבעלי הקיוסקים לחנך את הילדים וכל עוד כל בני האדם המבוגרים בסביבה יתנהגו כמפלצות אנוכיות ואכזריות – כך יהיו גם הילדים…

    יש להם ממי ללמוד…

    • אלה, האבא הזה לא סתם חוצפן אלא גם נוקט ברשלנות פושעת. בפעם הבאה תשאלי אותו: "אדוני, כשיבוא אליך שוטר ויספר לך שהבן שלך ירה במישהו, גם לו תגיד ש'אם יש לו אומץ' הוא צריך לפנות למי שמכר לו את האקדח?"

  8. אה, ובבקשה תכתבי גם פוסט היתולי – אני מתגעגעת לאילו אצלך כל כך…

    • תאמיני לי, גם אני מתגעגעת אליהם…

  9. האם תהיה זו תמימות מצדי להציע להתקשר ל- 100, למסור פרטים על הקו ולבקש ששוטר יחכה בתחנה הבאה? הרי לכולם יש סלולרי.

    • כן, ש', זו בהחלט תהיה תמימות. למרבה הצער.

    • בהנחה שהמוקד בכלל יענה לי בזמן, לא נראה לי שייקחו את זה ברצינות מספקת בשביל להקצות ניידת לעניין. עד שלא יישפך דם בפועל, זה לא ממש יעניין את השוטרים. הם בעיקר עומדים מול המצלמות לאחר מעשה בפרצוף רציני ומחמיר, ומספרים איך הם מצאו את הגופות בזירה. משהו כזה.

  10. הזכרת לי ימים נשכחים-לשמחתי. וחבל לי שדבר לא השתנה- לצערי.
    צר לי שלנהג האוטובוס אין כח להעיר להם או לא להעלות אותם,מה גם שזה לא עוזר הלא איך הוא יכול להבדיל מי עומד להתנהג בזלזול עלפיו וכלפי הנוסעים ומי לאו.
    האם יש בכלל הבדל היום? אני זוכרת שבהיותי נערה בכלל לא חשבנו להתנהג ככה,היה קוד מוסר וכן מובן מאליו שזהו חינוך מהבית.
    לצערי מזהמן הלא רחוק גיליתי שהורים לא ממש מתעניינים בילדים,משאירים את התפקיד למורים- שאת רובם לא כ"כ מעניין אם התלמיד מגיע או לא,הם רק רוצים אחוזי בגרויות גבוהים- שיגשו כמה שיותר הציון הסופי לא מעניין.
    "הייתי רוצה שנפסיק לשיר התקווה ונתחיל להבין שאנחנו לא עם חופשי בארצנו. הייתי רוצה שנבין שהטרוריסטים מבית גרועים לא פחות מהטרוריסטים שבחוץ. הייתי רוצה שבבתי הספר, הרבה לפני שמלמדים ערכי ציונות (של מי?) ויהדות (איזה סוג?), ילמדו דרך ארץ ויסודות כבוד האדם וחירותו"
    בצמד מילים צדקת "הייתי רוצה" לדאבוני לא נראה לי שזה הולך לקרות כי אני לא רואה קצה חוט של מישהו שיהיה מוכן להרים את הכפפה ולהפסיק את הטרור הזה.

    • אביטל, תודה על התגובה. כן, גם אני זוכרת שהיו כאלה שהשתוללו גם בתקופתי, אבל הם לפחות פחדו קצת מסמכות והיה מי שהצליח להשתיק אותם. היום הילדים לא מפחדים מאף דמות סמכות.

  11. אני חושב שגם הנכונות של אנשים להעיר ירדה. כילד אני זוכר אנשים שהטיפו לי כשהלכתי על הדשא. בימינו אני בספק מישהו יאמר משהו (נראה כאילו לדשא לא נורא מפריע, דרך אגב, בניגוד למצב בתחב"צ).

  12. ואני רק אוסיף שאני חושבת שהאמירה כאילו ההתנהגות הזו היא משהו חדש (ושפעם היה יותר טוב) היא שקר וכזב. אני מכירה בני חמישים ומשהו שעד היום מתפארים בבלגן שהם היו עושים בתור מתבגרים באוטובוס (פעם הפעמון שמסמן לאוטובוס לעצור היה מצלצל כל פעם שהיו מושכים בידית. תחשבי על פוטנציאל ההטרדה של *זה*).

    • את באמת משווה בין צלצול בפעמון לבין השתלטות על חצי אוטובוס בצרחות והשלכת פסולת לכל הכיוונים?… חוץ מזה, כפי שכתב ניצן בתגובה מעל שלך, פעם העירו לילדים שהתנהגו לא יפה. היום מפחדים מהם. אני לא חושבת שפעם כל הילדים היו מחונכים והתנהגו למופת. אבל פעם ילדים שלא התנהגו כמו שצריך היו מקבלים נזיפה. היום הם מקבלים פרס.

      • לא, אני נותנת דוגמה.

        אני יודעת בוודאות שאותם אנשים עשו דברים דומים מאד (אם לא יותר גרועים) ממה שאת מתארת, ואני יודעת בוודאות שנזיפות לא ממש הזיזו להם את הקצה של הזרת הקטנה, כמו גם הנסיונות הכושלים של נהג האוטובוס לסלק אותם ממנו ("לא יורד, מה תעשה לי?").
        ואני יודעת את זה בוודאות כי הם בני משפחה שלי ואני שומעת את המור"קים המטופשים האלה בכל חג ומועד, כך שהמקור שלי מהימן.

        20 שנה מאוחר יותר, האנשים שלמדו איתי בבית הספר התנהגו בדיוק באותה הצורה, ועכשיו, 15 שנה מאוחר יותר – את רואה התנהגות דומה באוטובוסים שאת נוסעת בהם.

        לא באמת היה יותר טוב פעם, אנחנו לא היינו יותר חכמים ויפים יותר, השמים לא היו ורודים יותר, וקולות הסופרן של הציפורים לא היו צלולים יותר.

        אל תביני אותי לא נכון – אני מסכימה שזו התנהגות בעייתית, רק נראה לי שהמחשבה כאילו יש הבדל מהותי בין הצורה בה דברים מתנהלים היום לצורה שבה הם התנהלו פעם היא אשליה.

    • כשהייתי ילד הפושטקים (כן, אני עד כדי כך זקן) הכי גדולים לא היו מעלים על דעתם לשים רגליים על המושב שממול, זה פשוט לא היה קורה. היתה תקופה שהערתי על זה עד שראיתי שבאמת אין טעם.
      אגב, לאחרונה נסעתי באוטובוס וחבורה של נערים עשו רעש עם הפלאפונים שלהם שהפריע לכולם, זה היה רעש צורמני במכוון שנועד להפריע ואחרי דין ודברים זה נגמר בכך שזרקתי את הטלפון הזה מהחלון של האוטובוס אבל אחר כך נאלצתי לשלם בערך 300 שקל לאבא של הילד שהטריד אותי – דמי ההשתתפות העצמית שלו.

  13. שכחת גם את השירות הקרבי של הנערים מלאי המוטיבציה. אסור לפגוע בו ובעתידם.
    הם ישמרו על המולדת! מה הזקנים והחד הוריות ושאר הלוזרים שנוסעים באוטובוס בגלל שלא השכילו לעשות הון לביתם נותנים למולדת?

  14. במדינה מתוקנת נהג האוטובוס היה עוצר ומוריד אותם. זה תפקידו וזה מה שצריך לקרות. אבל במדינה מתוקנת הנהג גם לא נוסע באדום.
    אני זוכרת את עצמי עד לפני כמה שנים מעירה ברחוב לאנשים שמשליכים לכלוך או שמים רגליים על מושב האוטובוס. היום אני לא עושה את זה. אין לי כוח לספוג מטח קללות. נואשתי.

  15. נראה לי שהם תופסים המון מקום כי בביתם אין להם מקום בלב הוריהם. נראה לי שהם עושים הרבה רעש כי לא שומעים אותם. נראה לי שהם לא מכבדים חוקים וכללים כי דמויות הסמכות – ההוריות לא היו שם בשבילם. נכון, חסר חוק וסמכות, אבל זו בעיקר עזובה ולכן מעבר לפחד, גועל וכעס, זה פשוט עצוב.

  16. הכיבוש אשם בכל.
    כן, אני יודע שזה מאד קלישאי מצידי ולא, אין לי מושג מה היה קורה אם לא היה כיבוש, אני כן יודע שאם המדינה כולה רגילה לרדות ולנצל אנשים מסוג מסויים, להתייחס אליהם כמו בהמות ולהשפיל אותם אין סיכוי שזה לא יחלחל פנימה, אם אנשים לא חיים מיגיע כפיהם אלא מזיעת אפיהם של אחרים שנולדו לעם הלא נכון אין סיכוי שתכונות כמו חריצות, משמעת עצמית וכן הלאה יהיו חשובות לילדים שלהם. להיות גס רוח ומרושע זו תכונה נדרשת כשאתה משרת בשטחים ומי שהוא קצת מנומס ועדין לא עושה את תפקידו היטב (זו לא קלישאה, אתה באמת לא יכול להשתלט על התפרעות בדיבורים ובלי שנאה בעיניים שתבהיר לצד השני שאתה לא ממש שולט בעצמך) ולכן אלו תכונות שזוכות לעדנה גם מהצד השני של הקו הירוק.

  17. נסעתי בשבוע שעבר בעירנו ההררית, לפתע עלו על האוטובוס ארבעה פורעים צעירים בצעקות קרב ובקולות התהוללות, הנהג כיבה את הרכב עד שהם ירדו (ומן הסתם עברו להציק באוטובוס הבא…)

  18. יעל, אני קצת חולקת עלייך. ברור שיש מקרים, ולא מעטים, שבהם התנהגות גועלית או ממש אנטי-סוציאלית היא תוצר של איזו אומללות, ריקנות והזנחה רגשית. אבל אני לא חושבת שכל בריון בוכה מבפנים, ושכל נער או נערה שמפגינים זלזול מוחלט ברווחת הסביבה שלהם עושים את זה מתוך מצוקה. יש הרבה ילדים (ואח"כ נערים, ואח"כ מבוגרים) שמתנהגים כמו בהמות מפני שגידלו אותם בתחושת "מגיע לי" חסרת פרופורציות. כאלה שלא רק שלא הוזנחו רגשית, אלא קיבלו את המסר שהם נזר הבריאה ושלאף אחד אין מילה בנוגע לחייהם והתנהגותם — אין מבוגר שיכול להגיד להם משהו, לא נהג אוטובוס ולא המורה ולא השכן. מי יכול עליך, הילד הנערץ של אמא ואבא.
    מעבר לזה, אמפתיה היא דבר נרכש. נדמה לי, ואולי אני טועה, שנערים/נערות צעירים וילדים בפרט לא נוטים להצטיין בתחום הזה, במיוחד כשזה נוגע לאנשים זרים. רגישות לסביבה מתפתחת לאט עם השנים, וכשהתרבות והחינוך שאתה נחשף אליהם מעודדים בהמיות, אגרסיביות ואטימות, היא תתפתח פחות.
    העניין של להתיישב באוטובוס ובטבעיות גמורה להניח שהכסא מולך נועד לרווחתך האישית, ולכן לגמרי לגיטימי לשים עליו את הנעליים המטונפות שלך, או חוסר היכולת בכלל *לחשוב* שלאנשים סביבך לא נעים כשאתה משמיע מוזיקה קולנית בחלל סגור – בהרבה מקרים אין בזה הפגנתיות, אין בזה זדון, אין בזה שום אנרגיה דווקאית שמניעה את ההתנהגות. רק חוסר יכולת מוחלט לתפוס את הסביבה, להרגיש אליה אמפתיה, לעבד את הרעיון המופרך שלפעמים אתה אמור להתפשר קצת על נוחיותך לטובת נוחיותם של אחרים. אני באמת מאמינה שהדור שגדל פה בשנים האחרונות בכלל לא סופג את החשיבה הכ"כ בסיסית הזאת (רק לא ברור לי למה), וזה האסון של כולנו. כי כמה שרע פה עכשיו, כשהם יהפכו לאנשים מבוגרים שמניעים את החברה שבה אנחנו חיים – יהיה פה גיהנום.

  19. לההיא,
    השאלה היא מה זו הזנחה.
    ברמה הכי חיצונית וקרובה לחוויה הנערים (ונערות) מתנהגים כאילו לא נמצא שם אף אחד אחר. לדעתי חלק מהסיפור הוא הצגה כשאנו הקהל וחלק, כפי שכתבת הוא חוסר יכולת לראות אחרים. אני מאמינה שחוסר היכולת לראות אחרים נובע מזה שלא ראו אותם ו/או שהמבוגרים לא הראו לילדים שהיו את עצמם. הסיבה לזה היא לרוב די פשוטה, לא נעים לשים גבולות. (רוב ההורים מכירים את זה). הרבה יותר קל לקנות את הממתק בסופר מלהיות האמא עם הילד ב temper tentrum. בד"כ הצרוף הנפוץ הוא הורה נעדר פיזית ורגשית שמנסה לפצות את הילד ולפנק אותו. חוץ מזה הרבה יותר קל ונעים לפנק, בעיקר כשלך עצמך אין כוח. הרבה יותר קשה לשים גבולות ועוד יותר קשה אפילו להציג לילדך את עצמך כסוביקט באופן שמותאם עליו. במיוחד עם אתה חש שמה שיש שם בפנים הוא לא משהו (עייף, מדוכא ואין כח לילד הזה).
    ילדים בארצנו גדלים עם הורים שחלק גדול מהם שבוי במרוץ אחר כסף, עובדים 9 שעות לפחות + נסיעות, מושמים מגיל צעיר מאד בתוך קבוצה גדולה (באופן שמחקרי התקשרות טוענים בתוקף שנוגדים את הצרכים הרגשים שלהם), לומדים בכיתה של 30-40 ילדים שהמורה (לרוב) מנסה למנוע קטסטרופות ויכול להתאים עצמו רק במידה מועטה אליהם, ולכן לא יכול להעניק מנהיגות ולהוות דמות הזדהות.
    בקיצר הם די מסכנים יחסית לתנאי חייהם של ילדים אירופאים. אני מסכימה שיש ענין של מזג בסיסי ושל בחירה אישית של איך להתנהג, אבל לעניות דעתי פשוט יש להם מעט מדי.
    אבל, יכול להיות גם שנקודת המבט שלי מפגישה אותי בעיקר עם הבלתי מאושרים (במודע או שלא) שמעשיהם הלא מוצלחים נובעים מאומללות ומדובר בסלקציה שלילית.

  20. יעל, כן. יש בזה משהו, שפינוק ואי-שמירת גבולות יכולים בחלק מהמקרים להוות סוג של כיסוי רעוע להורות בעייתית ומותשת או לחוסר נוכחות. אני לא סגורה על כמה מהתופעה נובעת מזה וכמה מגורמים אחרים, אבל אין לי ספק שזה קיים שם, ויכול להיות שיותר ממה שאני חושבת.

    • לא משנה ממה נובע הפינוק, אני כאבא התחלתי להתעניין בנושא ולמדתי שהרבה עבריינים היו בילדותם ילדים מפונקים (גד פלום אחד המסוכנים שבעברייני ישראל היה בילדותו בן למשפחה צפון תל אביבית מבוססת) . מוזר לא? היינו מצפים שעבריין יהיה בעל רקע של ילדות קשה בשכונת מצוקה אבל לא, מי שתמיד קיבל כל מה שרצה, שלא שמע מספיק את המילה 'לא' ולא יודע לדחות סיפוקים ולהתמודד עם תיסכולים הופך לאדם בוגר בלי כלים להתמודד עם אותם דברים בבגרות ומשם הדרך להיות עבריין מאד מהירה.

  21. ואנדר, אני כ"כ איתך. זו די תעלומה בעיניי איך נוצרה כזו לגיטימציה להחצנה של ההתנהגות הדרעקית הזאת. גם לי יש תחושה שאמנם אף פעם לא שתו פה תה עם הזרת למעלה והאווירה בכללי תמיד היתה אגרסיבית, אבל יש איזו החמרה בעשור האחרון. תמיד היו מניאקים קטנים שסרבו לקום לזקנים באוטובוס או להוריד את הרגליים מהמושב או להפסיק לשאוג, אבל הם תמיד היו מיעוט. עכשיו זלזול מוחלט או תוקפנות הם התגובה הכמעט קבועה. במקרים הבודדים שבהם ראיתי ילד/נער אומר "סליחה" או מפסיק את המטרד שהוא יצר, אנשים ממש חייכו בפליאה. זה עד כדי כך נדיר.
    לא יודעת, יכול להיות שזו אשליה בלבד כמו ש-hilanoga אומרת, כי באמת אין דור שלא טוען את הטענה הזו, וזה נראה כמו דפוס חוזר. אבל אני אישית לא מצליחה להתנער מהתחושה שאם פעם היה איזה ריסון חברתי מינימלי, ומי שפרצו אותו (וכמובן שהיו מי שפרצו, כולנו גדלנו עם כאלה) היו יחסית בקצה הסקאלה – היום נראה כאילו הרבה מההתנהגויות האלה הועברו לטווח הנורמה. גם ילדים ונערים שהם לא פצצת זעם מהלכת או בעלי איזו מופרעות בולטת מתנהגים במרחב הציבורי כמו בהמות-על. לא מבינה את זה.

    • ההיא, מסכימה עם כל מילה. פשוט כך. תודה!

      • 🙂

    • זאת לא אשליה, בתור דוגמא אישית אני יכול להגיד שבתור תיכוניסט למרות שכן ישבנו ושמנו גלים על המושבים וצחקנו בקול וכנראה שקצת הפרענו(ואני לא ממש מתגאה בזה) ברגע שביקשו מאתנו הפסקנו

      ולא אשכח את הפעם שהייתי עם גבס על כל הרגל ולא יכלתי לקפל אותה ועדיין עמדתי באוטובוס כדי שזקנה תכל לשבת למרות שההיתה לי את כל ההצדקה(לתפיסתי אז) לתפוס שני מושבים

  22. לא מזמן נסעתי באוטובוס כזה מתל אביב לחדרה, ולאשה מבוגרת נמאס אז היא ניגשה אחורה ואמרה להם בתקיפות אך בצורה מנומסת שהרעש מפריע לנהג.
    כמובןצ שהם לא ממש התייחסו אליה אז היא פשוט חזרה והתחילה לצרוח עליהם

    את שאר הנסיעה הם עשו בשקט מופתי.

    אולי זאת הדרך? אולי הם מבינים רק כוח?
    מה שאני כן יודע שאם זו הדרך אז זה עצוב מאוד

  23. מילים בסלע. עד שהמנהיגים שלנו יזיזו את ישבניהם, יקח זמן. אבל אולי יצא לך לראות את ה"משתרבוס" – משטרת תרבות האוטובוסים של אגד ודן, שהחלה מיוזמה של סטודנטים בסדנת פרסום חברתי, והמשיכה בשת"פ של שתי החברות להקמת כוח פעולה נרחב בעניין. נשמע מצחיק, אך אמיתי.

    גילוי נאות: אני מקורב למרצה של סדנה זו. אין לי אינטרסים לקדם את היוזמה של הסטודנטים שלו ולא באתי לפרסם אותם (ויסלחו לי השתולבקים, ובעצם, שילכו לעזאזל). בכל זאת, יש מקום לשבח יוזמה שכזו, ולא משנה מה היו מניעיה, כל עוד היא תשרוד ולא רק תמרק את מצפונן של אגד ודן (והמדינה בכלל) על שלא עושות כלום כדי למנוע את התרבות הרעה בתחב"צ.

  24. סיפור מעשה אמיתי עם שינוי הפרטים המזהים: ילד דרעק כזה התערב עם חבריו האם יוכל לקפוץ מרכב נוסע, הוא הצליח, אבל ריסק כל עצם בגופו. אדם נורמלי היה חושב לעצמו "זה היה לקח מר, אבל ייתכן שהגיע לי, בפעמים הבאות אדע להתנהג ולא לסכן את עצמי" אך הפלא ופלא, לא הנער הזה.
    בבית חולים סירב לאינפוזיה , יצא לעשן בזמן בדיקת רופאים, הבריז לטיפולים שלו ובאופן כללי המשיך להתנהג איך שבא לו בגיבוי ההורים. ואני שואלת את עצמי, כמה דפוק אפשר להיות? מה יכול לגרום לו להתאפס?

  25. שני שוטרים סמויים אחת למספר ימים באופן אקראי בקווים ובשעות הבעייתיים יפתרו את הבעיה. מעצר מיידי עם אזיקים למספר שעות, שחרור בערבות ע"י ההורים והעמדה לדין תוך מספר ימים + ענישה רצינית יעשו פלאים בנושא, בלי סטודנטים ובלי בטיח. עוף השמיים, הטלפונים הניידים ופייסבוק יפיצו את השמועה תוך דקות שזה מאד מאד לא משתלם להתפרע. עונשים אפשריים – קנסות של אלפי שקלים, שינוי חוקשיאפשר עיכוב של שנה-שנתיים בקבלת רשיון נהיגה (אפקטיבי במיוחד לעארסים עשירים).

    לגבי המשטרה תירגול תקופתי \ תורנות לא רעה לשוטרים מתחומים שונים, אולי כחלק מקורסים שונים.

    תקציב לעיר כמו ת"א – שני תקני שוטרים, רבע תקן פרקליטות. ההשפעה על איכות החיים של כולנו תהיה מדהימה.

  26. הלו, אין כאן אף אחד שקורא גם בין השורות?
    הרי הפוסט הזה הוא דוגמת מופת לדמוניזציה של האחר, שנאת חינם, התבדלות חברתית, וכמעט עלילת דם, עטופה בסתם שמרנות, התנשאות וצדקנות.

    בלי לדעת כלום, אני מנחש שהכותבת וחבורת הנערים אינם חולקים בדיוק את אותו המוצא ואותו המעמד החברתי. כלומר, היא יהודייה, והם ערבים. או שהיא אשכנזייה, והם ספרדים. או רוסים. או שהיא עשירה, והם עניים. או משהו כזה. כך או כך, הם בעיניה נטולי צלם אנוש, מעין "פריטי אדם", והיא אינה מסוגלת בשום צורה להזדהות איתם. הם פשוט לא אנשים כמוה הראויים לחמלה. היא יכולה רק לפחד, ש- "הם" עומדים לרצוח אותה.

    אני מסכים שזה לא בסדר לזרוק פחיות להרעיש באוטובוס, ולא לקום בפני שיבה. אבל הקלות שבה הכותבת משתמשת באלימות מילולית נגדית (ממשית) כלפי הפשעים (רובם מדומיינים), הדמוניזציה המוחלטת, מדאיגים אותי הרבה יותר.

  27. ארנדט, קשה לי להגיב ברצינות לתגובתך מבלי לצחוק, אבל אעשה זאת בכל זאת.
    באוטובוס היו נוסעים מכל הסוגים והמינים, כל העדות, כל הצבעים וכל הגילאים. לא אני היא שעשתה את החלוקה העדתית הדמגוגית פה, אלא אתה. הכעס/פחד שלי ושל הנוסעים האחרים כנגד חבורת המשתוללים היתה בגלל המעשים שלהם ולא בגלל צבע עורם, מוצאם או כל חנטריש אחר. שליפת השד העדתי כנגד ביקורת לגיטימית אינה אלא להטוט מילולי נפסד וחסר טעם. חסוך ממני את ההתנשאות שלך *עלי* – אם הייתי האליטיסטית העשירה והסנובית שאתה טוען שאני, מדוע אטרח לכתת רגליי באוטובוסים מסריחים וצפופים יחד עם יתר דלת העם? ההבדל היחיד ביני לבין אותה חבורה היא שלי יש נימוס ודרך ארץ, ולהם, ככל הנראה, לא.

    בקיצור, ידידי, טול קורה מבין עיניך. לא כל ביקורת היא "דמוניזציה" ולא כל פעם חייבים להוציא מהבקבוק את השד העדתי. ולא, ידידי, אנשים שמסכנים את שלומי ואת חיי בהתפרעות באוטובוס הם לא אנשים שאני חומלת עליהם. מרוב חמלה, צמח פה דור של חוליגנים. חלקם אפילו אשכנזים (כן, זו בדיחה).

  28. […] אם לא עכשיו אימתי, וניצחתי. יכולתי להפסיד ולגמור, כמו שוואן דר גראף אחותך אומרת, בתור כתבה על דקירה על רקע ויכוח על שמיעת מוזיקה […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: