פורסם על ידי: vandersister | אפריל 1, 2011

לכל הרוחות והשדיים

הציצים שלי יקרים לי. אין הכוונה רק לכך שאני מטפחת ומוקירה אותם, אלא להוצאות השוטפות הכרוכות באחזקת צמד דדיים: חזייה מוצלחת, תומכת היטב, שאינה מתפרקת לאחר השימוש העשירי ואינה גורמת ללחץ מיותר עשויה לעלות 500 ש"ח ויותר, או לפחות 300-400 במחירי מבצע. מדי חודש אני רוכשת כמות נאה של ויטמין E, להקלה על גודש לפני המחזור (להבהרה: "גודש" אין פירושו "נפיחות קלה ומציקה" כי אם "חתולו של תקרה הטוב והמיטיב, מי גנב לי את הציצים בלילה והשתיל במקומם צמד בלונים נפוחים וכואבים בתופתיות*"). עוד הוצאה ניכרת אך הכרחית התגלמה בסכום של כמה מאות שקלים ששילמתי במיוחד כדי לעבור בדיקת ממוגרפיה פרטית, ועוד כאלף שקלים על בדיקות גנטיות הקשורות לסרטן השד, ועל כך אין צורך להכביר מילים. לציצים שלום, לחשבון הבנק קצת פחות.

מעבר לעניין הכספי, מה שמציק לי בסיפורם של הציצים, הוא היותם מוקד משיכה כה חובק-עולם. אני יכולה להבין אנשים שיקיצו בכוונה תחילה באישון לילה, ייכנסו למכונית וייסעו לחור שכוח אל במדבר כדי לראות גשם של מטאוריטים שחל פעם באלף שנה; אני יכולה להבין אנשים שמתבוננים בהשתאות בהתפרצות של הר געש, תופעת טבע מרתקת שקורית לעיתים רחוקות בלבד; ואני יכולה להבין אנשים שישלמו ממיטב כספם כדי לראות הופעת איחוד של "הכל עובר חביבי" בבנייני האומה בירושלים**. זה דבר שלא קורה כל יום. אנחנו בנויים להתפעל ולהתרגש מדברים נדירים ויקרי המציאות. לא מזמן מצאתי את עצמי מסתכלת באושר רב בקשת בענן שהתגלתה במלוא תפארתה ביום גשום. כמה פעמים כבר יוצא לי לראות קשת בענן?

אז זהו, שלא הרבה. דברים נדירים מושכים את העין. דברים נפוצים ויומיומיים בדרך כלל חולפים לידינו מבלי שנשגיח בהם. אני לא נועצת מבטים משתאים, למשל, באגודלים של אנשים ברחוב, כי אגודלים יש (כמעט) לכל אחד ואין בזה שום אטרקציה. על כן קשה לי להבין מדוע, בכל פעם שאני הולכת ברחוב, נוסעת במעלית או סתם נושמת בקרבת אנשים אחרים, ובמקרה אני לא לובשת באותו יום את שריון הקשקשים שלי, ננעצים מבטים משתאים – ברמה כזו או אחרת – בחזה שלי.

לנשים יש שדיים. המדע, כמדומני, גילה את התופעה הזו כבר מזמן. מסיבה שאינה נהירה די הצורך, קיימת מוסכמה חברתית כלשהי שחזה גברי הוא חלק גוף המותר בחשיפה מלאה, ואילו חזה נשי הוא דבר האסור בחשיפה מלאה בפרהסיה, דבר שהופך אותו, ככל הנראה, לתופעה מרתקת וראויה לבחינה חוזרת מדי יום ביומו. כאמור, אם אתרע מזלך והחלטת ללבוש היום גופיה או חולצה נוחה בעלת פתח רחב, החזה שלך יהפוך לנחלת הכלל.

לא מזמן רכשתי חולצה נאה עם פתח עגול ויפה, די נמוך, וגיליתי עובדה מדהימה שכמעט והעתיקה את נשימתי: זה נוח. החולצה, כלומר. הפתח. המחשוף. פשוט נוח לי כשהחולצה לא סגורה עד צוואר, אני מרגישה פחות חנוקה, ובמדינה חמה כמו שלנו, לבוש קל, קצר ופתוח הוא אך טבעי ואך הגיוני. זו הסיבה שמוסכמת הציצים מרגיזה אותי שבעתיים: בכל פעם שאצא מהבית עם חולצה כזו, עם מפתח רחב או מחשוף נמוך***, אאלץ להיאבק עם מצפוני שינזוף בי בנוסח "נו מה את רוצה, אנשים מסתכלים על מחשופים, כולם עושים את זה, מה יש?" ולעזאזל הנוחות.

גילוי נאות: גם אני מסתכלת על אנשים בבגדים יפים, חשופים פחות או יותר, צמודים פחות או יותר. גם אני גודלתי וחונכתי על ברכיי המוסכמה האנטי-ציצאית (ויותר מזה, האנטי-פיטמתית: הדבר היחיד שגרוע יותר מנסיעה במעלית עם מחשוף הוא נסיעה במעלית עם מחשוף ופטמות בולטות. דבר כזה הופך אותך לכוכבת פורנו של ממש), וגם לי קשה לצאת לרחוב עם הצמד הפרטי שלי ולהתייחס אליהם כאל אגודלים, ברכיים, בדלי אזניים או כל איבר אחר. אלא שנקעה נפשי. נמאס לי שאנשים אחרים וגופים אחרים, עם אינטרסים אחרים, משתמשים בשדיים כמטבע עובר לסוחר, ואז דורשים ממני להיזהר בלבושי, ולחלופין, אם לא נזהרתי, לקבל בהבנה (!) את העובדה שאנשים נועצים עיניים, מצחקקים, מעירים הערות או סתם חושבים בליבם פנימה שאם החזה לא מכוסה ב- 100%, זה אומר שגופי הוא הפקר. ואל תתחילו איתי בכלל בנושא של הנקה בציבור. לאנשים אין בעיה לראות את הציצים של בר רפאלי מרוחים על שלטי חוצות בגודל על-טבעי, אבל תינוק רעב שמקבל מזון מאמו-יולדתו? שוד ושבר, אוי לעיניים שכך יראו. אנחנו נגיד לכן מה לחשוף ומתי לחשוף, ולאיזה צורך, כן?

"צבועה שכמותך", אני שומעת אתכם אומרים, "גם את אינך עשויה מאבן ומוצאת אנשים מושכים לעיתים. רק אתמול בהית בתמונתו של דניאל קרייג, הלא הוא ג'יימס בונד המהולל, וציינת לעצמך שהוא נראה ממש טוב". נכון. זאת עשיתי. ישנן סיטואציות שבהן התבוננות היא רצויה והבעת עניין, גם בהקשר מיני, היא דבר מקובל. בר רפאלי המרוחה על שלטי חוצות היא דוגמנית, שגופה הוא כלי להצגת פריטי לבוש וכדומה, ותפקידה לעמוד בסטנדרט מקובל כלשהו של יופי****. דניאל קרייג הוא שחקן קולנוע, שחלק מתפקידו הוא לגלם דמות סקסית של רודף נשים שרמנטי. ההתפעלות מגופם של אנשים אלה – בסיטואציות האלה – היא ברורה לחלוטין. אלא מאי? אם הייתי מזדמנת במקרה למעלית שבה נמצאת בר רפאלי, לא הייתי מרשה לעצמי לנעוץ מבט בפטמותיה, היות שהיא נוסעת במעלית כאדם פרטי ולא משמשת בתפקיד של דוגמנית באותו רגע. יש זמן ויש מקום לכל דבר. "יש לך ציצים יפים" זה משהו שלא אכפת לנו לשמוע בסיטואציה אינטימית ורומנטית, לא בשתיים בלילה מזר גמור ברחוב חשוך, או במעלית בצהריי היום, לצורך העניין. ולא משנה איזו חולצה אנחנו לובשות.

אגב, לא היה צריך לצאת מתישהו איזה סרט ג'יימס בונד חדש?… אהמ.

*תופתיות זה ועוד איך מילה. כמו למשל במשפט "בישלתי מרק עם תופתיות".
** במאמצים מסוימים, אבל אני יכולה להבין. סוג של.
*** מחשוף, מלשון חשיפה. לא פריט לבוש, לא סגנון ביגוד, כי אם הזמנה פתוחה, איתות לסביבה: "הסתכלו-נא, הרי בשביל זה התלבשתי ככה". הלא כן?
**** האקסקלוסיביות של אידיאל היופי הרזה של דוגמניות והנזק שהוא גורם הוא נושא לדיון אחר, אך כמקצוע לגיטימי, אין לי שום בעיה עם דוגמנות כשלעצמה.


Responses

  1. לכל בלוג של נשים יש את פוסט הציצים שלו, ותמיד גם יש התבכיינות על כמה הם גדולים וזה לא נוח וכמה לא נעים שבוהים בהם. האמת, קשה לי מאוד מאוד לראות מה פמיניסטי בפוסטים האלה. הם נראים לי מתחסדים: "תראו אותי," רוצים לומר, "בא לי לספר שהציצים שלי מרשימים אבל זה לא לענין, אז קבלו את זה בהפוך. "

    מעבר לזה, ציצים זה נחמד, וגם אני אוהבת את שלי. מותר להגיד את זה גם ככה.

    • כמובן, כי לא יכול להיות שהציצים שלנו גם יפים וגם נהנה מהם, אבל היחס של הסביבה אליהם יפריע לנו.

      הציצים שלנו שם כדי למשוך תשומת לב, וכל דבר שנאמר עליהם לא יכול להיות אלא דרישה לקבל תשומת לב נוספת.

    • נועה החביבה, לא נותר לי אלא לשמוח בשמחתך ולהסיק את המסקנה הבלתי נמנעת שהחזה שלך לא עובר את קאפ C. בימים טובים.
      שאילו כן, היית יודעת למה "מתבכיינות" אחיותיך בעלות החזה הגדול.

    • נועה, מה שאמרו hilanoga ו- Rזא שאה. אני מבינה שזה נשמע קצת כמו צרות של עשירות, או לפחות של שופעות, אבל האמיני לי שיש סיבה לקיטורים. את מכירה את זה שיש נשים שיש להן קאפ B, וקאפ C, וקאפ D, וקאפ דאבל D? אז F. זה הכל.

    • לרקורד: מידת חזייתי היא דאבל E. מצאתי שציון עובדה זו יהיה סוג של הדבר שאני מלינה נגדו.

      עוד ענין – אני העברתי ביקורת קטנה, ובמקום להתייחס אליה, העדפתם לראות אותי כקנאית. מזכיר השתקה של אלה המבקרים את מיתוס הרזון.

      • נועה, זכותך להחזיק בדעתך. את יצאת מנקודת הנחה שהפוסט הזה מיועד להתרברב בגודל של הציצים שלי (כאילו שזו סיבה לגאווה כלשהי. כולה גנטיקה ועודף משקל), בזמן שאני ניסיתי להעלות בעיה קיימת ולגיטימית ולדון בה. שפטת אותי לחומרה, באומרך שזה פוסט פסבדו-פמיניסטי שמכסה על גאוותנות. ובכן, כן, יצרת רושם של קנאית. נסכים שלא להסכים?

  2. התרבות האנושית היא סך המאמצים של האנושות להתגבר על הדחפים הטבעיים שלנו. אבל לדרוש מגברים סטרייטים לא להסתכל על חזה של בחורה זה כמו לדרוש מחתול שלא ינקה את עצמו ביסודיות.

    גברים שמשתדלים לנהוג בנימוס ישתדלו להצניע את מבטם ולא לבהות כמו מפגרים, אבל אנחנו לא עשויים מעץ ולא מפלסטיק.

    הקומיקסאית האמריקאית אריאל בורדו פרסמה לפני כמה שנים קומיקס קצר שעוסק בחזה המפואר כנראה שלה (לא ראיתי תמונות, רק את הציורים).

    היא עוסקת באותם נושאים שאת מתייחסת אליהם. בין השאר יש סצינה שבה היא משלמת על חזיה במטיל זהב גדול, ובחלק שבו היא מדברת על התגובות של אנשים ברחוב היא מסיימת ב: הכי אני אוהבת גברים שחורים מבוגרים. הם מקסימום אומרים משהו כמו: Hello, miss – seeing you brings a smile! Yes indeed!

    טוב, מצאתי אותו בספריה. כבר סורק ושולח.

    • כן?
      אז גם לדרוש ממני לא לרחרח גברים זרים ברחוב ולפרוט באוזניהם את דעתי על הישבן שלהם ומה הייתי רוצה לעשות לו זה כמו לדרוש מכלבה לא לצוד חתולים?

      אני אוהבת נורא את טיעוני "זה הטבע שלי" האלה.
      מעניין איך אתה היית מרגיש אם היית בצד השני שלהם.

      • לא ביקשתי שתקבלי בהבנה רחרוח הישבן שלך או הצעות מגונות.

        אני חושב שיש הבדל בין זה לבין מבטים.

        כאמור, יש גברים שמשתדלים להיות מנומסים. אני מקווה שאני אחד כזה. אבל גם אני מוצא את עצמי לא פעם מסתכל על חזה או ישבן כזה או אחר.

        אם את חושבת שתצליחי לגרום לגברים להמנע כליל ממבטים, בהצלחה. אבל הייתי ממליץ לך על קריירה בשינוי גנים.

      • יש הרבה דברים שהם "בטבע שלנו" ובכל זאת אנחנו לא עושים אותם כי הם לא מקובלים בחברה.
        להגיד "זה בטבע שלנו ולכן אפילו לא נתאמץ לשנות את המצב" זו זריקת זין מטורפת, וכמו שכתב מר נדב פרץ כאן למטה, הסיבה היחידה שגברים מרשים לעצמם לעשות את זה היא שהם לא צריכים להתמודד עם ההשלכות.

        שים גבר סטרייט ממוצע ליד הומו שיבחן את הישבן שלו במבט רעב וישר תשמע אותו מזמר ש"הטבע שלנו" הוא דבר שצריך לכבוש בכל מאודנו כדי לא לגרום לאנשים סביבנו חוסר נוחות.

        והכעס שלי הוא לא על המעשים שלך (אין לי שום עניין לבקר את הנימוסים שיש או אין לך), אלא על סוג האפולוגטיקה שהצגת, שמסירה אחריות מגברים שמתנהגים בצורה כזו.

      • ברור שיש עוד מרחק רב לעבור, שכולל חינוך מחדש של כל האוכלוסיה והנחלת ערכים אחרים לגמרי מאלה העכשוויים, עד שהמרחב הציבורי יהיה בטוח ונעים גם לנשים.

        אבל המנעות כללית ממבטים? אני חושש שתצטרכו לחכות שנעבור סופית למרחב הוירטואלי.

    • משתתפת.
      בימים חמים החזה שלי לא נראה לי יפה ולא נעליים. כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה כמה הייתי רוצה להוריד את החזיה ולעשות עמידת ראש.

      לפעמים נראה לי שהגנטיקה דאגה עבורי לסט נוסף של בתי שחי, כדי שחלילה לא יחסר.

      • זו היתה אמורה להיות תגובה נפרדת 🙂

    • הי עמית,
      אין לי בעיה להאמין שאתה מהבחורים המנומסים יותר, שגם אם לא מצליחים להמנע ממבטים מנסים לא ללטוש או להביך.
      אני האחרונה שתחסד – גם לי קשה / בלתי אפשרי לא להסתכל. (אולי בגלל שאני נמשכת גם לבנות? נשמע הגיוני). אבל יש רמות שונות, ואנחנו מדברים פה על *נימוס בסיסי*.
      דוגמא יפה אפשר לראות בפרק הראשון של טריני וסוזנה, שם הן הולכות בשוק ומישהו מעיר להן "ציצים יפים". סתם כך. ואפילו לא היה מחשוף מטורף (למיטב זכרוני).
      ההנחה של "היא לובשת מחשוף = הציצים שלה הם קניין ציבורי וההתיחסות מותרת ואף רצויה" היא מגוחכת.
      להציץ ולהסיט מבט הגיוני וסביר. אתה יכול להרגע, לנשום עמוק. אתה בסדר. לא צריך להגן על השמוקים האמיתיים פה.

    • אמיתי, כפי שכבר הגיבו לפני, יש הבדל בין מבט חולף ובלתי נמנע לבין החלטה מודעת לשים קצוץ על נוחותו ופרטיותו של הצד השני, ופשוט לנעוץ מבט בכוונה תחילה, פעמים רבות מלווה בהערה פוגענית כלשהי. לא מזמן נסעתי באוטובוס ומולי התיישבה מישהי יפהפיה – באמת, בעלת תווי פנים שכמו פוסלו ביד אמן. לקח לי בדיוק שניה וחצי להזכיר לעצמי שהיא לא רק יפה, אלא גם בנאדם, שמגיע לו לנסוע באוטובוס בשקט בלי שינעצו בו מבטים, והסטתי את מבטי. אני לא חושבת שמוגזם לצפות להתחשבות כזו בזולת.

  3. אני חושב שצריך להפריד כאן.
    השאלה 'מדוע גברים חושבים ששדיים זה מושך' היא שאלה אחת, שאפשר לערוך מחקר אנתרופולוגי\ביולוגי כדי לגלות את התשובה אליה.
    השאלה 'מדוע גברים נועצים מבט בחזה של נשים, גם בסיטואציות בלתי מתאימות בעליל' היא שאלה אחרת, ואת התשובה עליה צריך לחפש בתחום הסוציולוגיה של יחסי הכוח בין המינים, או פשוט בתחום הנימוס הבסיסי.

    • חוסר נימוס בסיסי הוא תחום התמחות של ישראלים, אבל גם במקומות מנומסים יותר בעולם יש תופעות כאלה. לכן אני נוטה לייחס את זה יותר ליחסי הכוח בין המינים, למרבה הצער.

  4. Oish nu bemet, Amitai O. Vender said like 3 different times int eh post that looks – and even comments – have a time and a place, and can be appropriate, even pleasurable. Where you get the energy to keep protesting that it's impossible to force all men to do something nobody has proposed trying to do is a mystery.

    • אז אני לא היחידה שחושבת שגברים רבים מדי מוותרים לעצמם מהר מדי, מה?… 😦

      • Ma ze mevatrim, they don't even try! Not only do they not try, but they will actually put MORE ENERGY into arguing on blogs about how it impossible for them to succeed than they will into trying.

        It fucking kills me, it does. Every. Single. God-damn attempt to highlight the fact that men can and should change some of their behaviours – be it not beat women, or not rape women, or not harass women on the street – is always followed by an argument – put forth by men – that despite the fact that they themselves are perfect and pure and exhibit none of these behaviours whatsoever, you, the feminist, are nevertheless both evil and naive in thinking that it is either right or possible to make all those other, depraved men ever change.

        Like, we get it. You guys are threatened by the fact that women no longer accept your shitty, privilege-driven assholery without comment. You're worried that once we're done with the rapists & harassers, we'll get a round to you common and garden variety schmucks. Fine. Just get a new way of making that argument already, though, because the "you'll never change all men, this is just normal and how we're made" is SO BORING.

  5. הנקתי את שני ילדים, בתל-אביב של שנות התשעים, במשך כמעט שלוש שנים במצטבר.

    שדי זכו לתשומת לב רבה תמיד, אבל כשהנקתי, זו היתה תשומת לב עויינת. מסקנתי: תל-אביבים מפחדים משדיים-של-אמא. אולי כי לא נעים להם לחשוב עליהן ככלי לסיפוקם המיני.

    • דווקא עירית לינור הפמיניסטית אמרה שלדעתה זה מגוחך 'אם שדיים הם משהו מיני למה הם מפסיקים להיות כאלו כשתינוק מחובר אליהם' אני מקווה שאני מצטט נכון.

      • גם בכך ע. לינור טועה, כמו בכל כך הרבה דברים אחרים.

    • עדו, גם אצבעות יכולות להיות משהו מיני. שאתחיל לשים כיסויי אצבעות בפומבי, כדי שלאף גבר לא תהיה חלילה אסוציאציה של אוננות?

      • לפי הרמב"ם זה בדיוק כך, אם הסתכלת באצבעות כדי להתגרות כאילו הסתכלת לה 'במקום התורף' כלומר …שם.

  6. סתם הערה, פעם קראתי כתבה של עיתונאית שסיקרה את בה"ד 12, היא תיארה את הבנות רצות לכאן ולשם במדי חאקי וציינה 'ישבנים בכל הגדלים' או משהו בסגנון. כלומר גם אישה מתייחסת להופעה החיצונית של נשים אחרת מאשר של גברים ומתבטאת כפי שלא הייתה מתבטאת כלפי גברים באותו מצב. לעצם העניין, יש מבטים ויש מבטים, לדרוש ממני לא לשים לב למחשוף שלך או לחשוב שאני אמור להתייחס לחזה שלך כמו לאגודל שלך זה פשוט לא להבין איך עובד המוח של גבר, לעומת זאת הגיוני לדרוש שלא אלטוש מבטים, שלא אעיר הערות ושלא אעשה העוויות.
    פעם לפני הרבה שנים הייתי חובש במרפאה מרחבית, היה לנו אימון שבו הייתי פצוע מדומה וחובשת אחת הייתה צריכה להתכופף כדי לחבוש אותי , אני זוכר שהסתכלתי כלפי מעלה ואמרתי לה 'את יודעת? זה לא תקני ללכת בלי חזיה' והיא התפוצצה מצחוק. המקרה זכור לי כל כך טוב בגלל מה שקרה שעה אחר כך, היינו בסוף התרגיל בחצר של המרפאה ואיתנו רופא שיניים מבוגר. לפתע ניגשה אותה חובשת והפליקה לו סטירה מצלצלת להפתעת כולנו. הוא נעץ בה מבט 'מלוכלך' ואני לא יודע אם בכלל הסתכל לכיוון החזה או הישבן אבל היא לא אהבה את החיוך שלו וזה הספיק לה, במקרה שלי היא הבינה שניסיתי בסך הכל להזהיר אותה שרואים לה יותר מדי ולכן הגיבה אחרת לגמרי. מה לעשות שיש דברים שפשוט לא נכנסים לתוך הגדרות יבשות אלא נמצאים בתחום שקשה לתאר אבל קל מאד להרגיש.

    • א – גם נשים יודעות להפנים תפיסות שובניסטיות יופי, כפי שהדגימה לנו יפה ח"כית מסוימת לא מזמן.

      ב – כל הדיבור על "ראש של גבר" הוא די מטופש בעיני.
      גם אני אדם מיני וכל החברות שלי הן נשים מיניות מאד, גם אנחנו נהנות להסתכל על גברים, והפלא ופלא – אנחנו לא גורמות לאנשים לחוש חוסר נוחות.
      מה אתה יודע, כנראה שזה אפשרי לחשוב שבן אדם הוא מושך גם בלי לגרום לו להרגיש כמו איבר מין על מקל!

      • אני שמח עבורך, הילה, שמצאת את פתרון הקסם – איך להסתכל על גברים, להנות, ולהיות בטוחה לחלוטין (כנראה עקב יכולת קריאת מחשבות / רגשות / משהו) שהם לרגע לא חשדו שהם מושכים בעינייך, ולא הרגישו חס וחלילה כמו איברי מין על מקל.

        אני, לעומת זאת, כמו רוב בני התמותה, לא ממש בטוח אם נשים מושכות מבחינות או לא מבחינות בכך שאני מוצא אותן מושכות, ואני על אחת כמה וכמה לא יודע, ולא מתיימר לדעת, איך הן מרגישות בקשר לזה במקרה בו הן הבחינו. אין לי שליטה מאגית על רגשות של אנשים – גם על הרגשות והתגובות שלי אין לי שליטה מוחלטת.

        אם הידיעה שגבר מסויים נמשך אלייך (בגלל נתונים פיזיים כאלה או אחרים, או לבוש שמבליט את הנתונים האלה) רק בגלל שהוא ראה אותך לשנייה ברחוב גורמת לך לתגובה הקיצונית של להרגיש "איבר מין על מקל" – הבעיה היא אצלך, ולא אצלו. מותר לו להימשך אלייך. מותר לו לא להצליח להסוות את זה לגמרי. כל עוד הוא לא עשה שום דבר מכוון, אני לא חושב שזה בכלל לעניין להאשים אותו בחוסר הנוחות שאת חשה, שאותו הוא לא הצליח אולי למנוע.

        כמובן שאני לא מדבר על המקרים שבהם ההתנהגות היא נבזית ופוגעת במכוון, כשאין ספק שמתכוונים שתרגישי רע. אבל נראה לי שלא רק על זה את מדברת.

    • איבר מין על מקל יקר, אני חושבת שאם תקרא את הדיון בתגובות, אולי תשתכנע שבכל זאת אנחנו מדברות על מקרים שבהם ההתנהגות היא מכוונת, ולא על מבטים חולפים/קצרים מתוך השתדלות לנהוג בנימוס. אף אחד מאיתנו אינו רובוט, אבל יש לא מעט מקרים שבהם גברים אפילו לא מנסים להסוות את ההתנהגות שלהם או לכבד את המרחב הפרטי של אישה בנוכחותם.

    • עדו, נשים הן גם אלו שמבצעות לרוב FGM בנערות, באיזורים בהם עדיין נוקטים במנהג המזעזע הזה. ז

      ה שאנחנו חולקות את אותו מספר כרומוזומי X לא אומר שאנחנו בעלות דעות דומות או מנהגים דומים. או כלום, בעצם. מלבד שסטטיסטית, הסיכוי שלנו לחשוב שנשים הן נחותות (טיפשות יותר/נוהגות פחות טוב/לא יכולות ללכת מכות/לא מבינות במחשבים/לא מסוגלות להחליף צמיג באוטו/השלם את החסר) נמוך יותר. זה הכל.

  7. אין להלין על גבר רעב
    שבתוך תוכו מסתתר לו זאב
    והדד הענק, בקולו הדואב
    הוא קורא לו לבוא – בתקווה וכאב

    כי הציץ המציץ – מן הבגד משפריץ
    את הלב הוא מאיץ, את העין מקיץ
    הוא מקפיץ, הוא מפציץ, הוא מרים את השפיץ…

    מסקנה:

    = = אין להשמיץ את הציץ! = =

    • זו יצירה מקורית? 😀 אם כן, אני שמחה שסיפקתי לך השראה…

      • לגמרי! (-:

  8. hear! hear!

  9. *הזדהות מלאה*

    לי תמיד יש תחושה שלמעט אזורים אסטרטגיים (כדי להתיישר אם מוסכמות ההפקרות), נשים מתלבשות בעיקר כדי להרשים נשים אחרות, גברים הרי לא שמים לב לשום דבר חוץ מהמחשוף ואורך החצאית, אם זו בנמצא, לטובה ולרעה (וזה כולל את הקרובים ביותר, מניסיוני האישי).

    וחוצמזה, יכול אולי לעניין אותך שבגלגול הנוכחי של וומן אונלי מוכרים עכשיו חזיות ב-60% הנחה, רוב הדגמים בין 200-300 שקל (גילוי נאות: אין לי שום קשר אליהם, רק קונה אצלהם כי הם היחידים שמחזיקים את המידה שלי).

    • "ליה לונדון", למרבה הצער, מחזיקים את הסוג היחיד של חזיות שהצלחתי למצוא עד עתה שגם מספק תמיכה וגם נראה טוב. למרבה הצער, כי העדפתי בהרבה את הגלגול הקודם 😦

  10. כנראה שאף פעם לא מאוחר מדי להציג את האתר הזה:
    http://attcoil.wordpress.com/

    • אמרתי בעבר ואגיד שוב, אחד האתרים החשובים ביותר בבלוגוספירה הישראלית.

  11. המחאה לגיטימית, אך נדמה לי שהיא תיפול על אוזניים ערלות ועיניים שיודעות להסתכל רק למקום אחד. כלומר חוץ מלשחרר קיטור, מה עוד אפשר לעשות? לשנות את הצד הגברי של המין האנושי?

    • לא את הצד הגברי, את החברה.
      It has been done before.

    • גלית, כבר השגנו לא מעט במאבקים האלה, שנראו בהתחלה חסרי כל סיכוי. אל תאבדי תקווה! ואגב, גם לשחרור קיטור יש ערך כשלעצמו 🙂

  12. והיה אם יזדמן איזה גבר עם תודעה (פמיניסטית) למעלית עם בר רפאלי – שומה עליו לתקוע בה מבטים, רצוי מהסוג הכי מעליב שאפשר לכיוון כל חור ואיבר חשוף או שלא. לעניות דעתי לא עומדת לרפאלי ולדומותיה הגנת ה'אדם הפרטי בזמנו הפרטי' – מי שהקריירה שלה זה למרוח את השחלות והדדיים על המוצרים שהיא מפרסמת תמורת כסף טוב מאוד איננה קורבן עשוק של השיטה – בבחינת ההוויה קובעת את התודעה וכזה -אלא משתפ"ית נשכרת ובגדול של קיבוע התודעה המחפצנת נשים, אצטרה אצטרה..
    ,

    • נתי, אני מבינה את העמדה הזו ויש לי ביקורת רבה, כאמור, נגד עולם הדוגמנות והסטנדרטים שהוא מעודד. ועדיין, לא הייתי תומכת בשום אופן בהטרדה פרטית של דוגמנית כזו או אחרת כ"פעולת תגמול". כן הייתי מנסה להציג בפניה את הנזקים ואולי לנסות לשכנע אותה שהיא נמצאת בתוך מערכת בעייתית ומזיקה. לא הייתי "מענישה" אותה, אני לא חושבת שיש לזה הצדקה.

  13. לא. חס וחלילה. זה נאמר כמטאפורה אירונית בלבד! ברור שאין המלצה לשלוח לבר שום 'מטריד' בפועל מטעם האג'נדה הנכונה. אבל לדעתי גם לא ממש יעזור להסביר את מידת הנזק. כי הנשים הללו בדר"כ מבינות מצויין. רק שנוח יותר לעשות את החישוב האנוכי הציני והיותר משתלם בעליל כל עוד יש קונים לסחורה.
    קצת מזכיר את הטוויסט ה'פמיניסטי' של כוכבות הוליוודיות ותיקות כדוגמת ג'ין פונדה שנזכרו למחות על חיפצונן בתעשיה והצגתן במשך שנים כסימלי סקס – רגע אחד לא לפני שהוליווד הפסיקה ללהק אותן בדיוק לתפקידים הנ"ל לרגל התרגיל של הגיל.

  14. יש בעיה אחת בפוסט הזה
    הוא לא מלווה בתיאור גרפי
    והרי ידוע שלנו הגברים אין דמיון מספיק להשלמת התמונה
    ונחתום בדברי אהלן וסהלן* "זה חשוד… זה נראה לי מודבק.."

    * של דודו גבע כמובן

    • קראתי שבערך 90% מאתרי האינטרנט מוקדשים לתיאורים גרפיים מהסוג שאתה מחפש, אז אם זה חסר לך איך הגעת דווקא למקום הזה?

  15. קראתי את הפוסט של דורית והזדעזעתי.
    מה בדבר שימוש במצלמה שבסלולרי במצבים כאלה?

  16. אז…

    אפשר להציל את הפוסט הזה ולהגיד שהתכוונת להגיד "זה שאני לבושה בצורה מסוימת, לא אומר שאני בהכרח רוצה להזמין תשומת לב או הטרדות; אני לא מתלבשת בשבילכם, גברים, אני מתלבשת בשביל הנוחות" – ואז את יוצאת נגד שריקות, נעיצות מבט ארוכות, הערות סגנון "שדיים יפים" וכד' (השתמשו כאן בביטוי "תשומת לב שאינה במקומה", שכמובן מניחה את המבוקש, שיש זמן ומקום לתשומת לב).

    או שאפשר לקרוא אותו כפשוטו, ואז את אומרת "אם אני יוצאת לרחוב, ומבטכם פוגע בי ומוצא חן בעיניכם מה שאתם רואים, עליכם להסיט מבטכם מיד. המבט, או המבט! הוא כואב, שורף, מדיר אותי מהרחוב, מכריח אותי, אותו מבט, מכריח אותי ללבוש סוודר צנוע ושחור, כי אני, הלובשת חולצה עם מחשוף בשביל הנוחות, יכולה להרגיש בנוחות רק בהיעדר מבטכם, גברים, רק בהיעדרכם."

    שתי נשים יוצאות לרחוב, והאחת מתלבשת בחולצה צמודה וחיוך כדי למשוך תשומת לב, והאחת מתלבשת בחולצה מכופתרת עד הצוואר והבעה לא נוחה (כי לא נוח לה), ושתיהן מתעסקות במה המבט הגברי עושה כשהוא נח עליהן; כאילו המבט הזה הוא מניע אותן לאורכו ורוחבו של הרחוב, אותו מרחב ציבורי, רחב ופתוח, השייך לכולנו. אלו מאיתנו הנהנים להסתכל, ואלו מאיתנו שנהנים שמסתכלים עלינו. אם יצאת לרחוב, לבושה בנוחות, ושרקו או התקרבו ונצמדו ולא מפסיקים להעיר ולשאול ולהטריד, ובכן את צודקת ואין מה להגן על אלו החושבים שיצאת לרחוב במיוחד עבורם – אבל אם יצאת לרחוב והגברים מביטים – ובכן, מבטם הוא רק מבט. הוא לא נושא איתו אלה או איום או ציפייה למשהו. זה רק מבט. בואו נזהר מעולם שבו את המבט אנחנו מנסים להכחיד…

  17. גרייף היקר,

    לא ידעתי שהפוסט הזה זקוק להצלה. אני מודה לך על שהארת את עיני כולנו לעובדה החשובה הזו.

    שנית: למרבה הצער, המרחב הציבורי הרחב והפתוח, שאתה סבור ששייך לכולנו, אינו שייך לכולנו כלל וכלל. כל עוד נשים מפחדות ללכת לבד ברחוב מבלי שיטרידו אותן, הרי שהמרחב הזה שייך בעיקר למין הגברי. יתר על כן, הסיבה שאנחנו מקדישות כל כך הרבה מחשבה למבט הגברי היא שאותם האנשים שאינם מנסים להימנע ממבטים מטרידים הם גם לרוב האנשים שאין להם בעיה גם לפתוח פה ולשלוח ידיים. ומבט, מסוגים מסוימים, בהחלט יכול להיות דבר מטריד ביותר, וסימן אזהרה אפשרי לבאות.

    אתה יכול להמשיך לחשוב שאני אמאזונה היסטרית שמנסה להשתיק גברים אומללים במרחב הציבורי. לחלופין, אתה יכול לסור אל האתר המצוין "הכצעקתה", וללמוד שם איך נראית החוויה של אישה במרחב ציבורי.

  18. קראתי את הכל, וזה נראה בעיקר כמו "בו-הו, יש לי ציצי גדול ומסתכלים עליו". סוג התלונות שבאות בסוג הזה של הנשים הפוסט-מודרניות, בסוג הזה של הבלוגים המנסים לשקף את המציאות דרך פילטר תסמונת יד-קלה-על-המקלדת-של-מישהי-שראתה-יותר-מדי-בנות-גילמור. מה השלב הבא, לקרוא ספר של מישל וולבק?

    • ק. וולך יקר,

      ברכותיי. זכית בפרס "חרגול הזהב" על התגובה שלא אומרת שום דבר ענייני מעבר ל"הי, אני חושב שהבלוגרית ממש מעצבנת". מזל טוב!

      • ובעצם כמעט הבנת שסיכמתי את הכל מבלי לסכם את הכל במפורש. זו איננה הבלוגרית הספציפית, אלה הסביבה התפיסתית/רעיונית ממנה היא ודומותיה באות ושופכות השכם וערב את מיטב משנתן כשתן אל הים, ועוד דופקות חיוך תמים/דבילי.

    • ק. וולך יקר,

      אתה ממש חמוד. רוצה ארנבון?

      • ארנבון חי או מוכן למאכל?

  19. אני לא חושב שזו עובדה חשובה, כמו שאני לא חושב שזה פוסט חשוב; מקסימום, כמו שאולי שמת לב ממגוון התגובות, פוסט מעורר מחלוקת; או מעצבן.

    אני לא חושב שאת אמזונה היסטרית; אני חושב שהתפיסה שלך של המרחב הציבורי כשל מסלול מכשולים מלא אנסים בפוטנציה מוצגת בצורה כזו, שעלולה לגרום לכל אחד, ובוודאי לרוב הגברים שיקראו אותה, לשאוף שתלבשי סוודר.

    הבעיה עם המרחב הציבורי אינה השדיים הגדולים שלך, או העובדה שאנשים מסתכלים עליהם. הבעיה עם המרחב הציבורי היא הבעיה של אנשים מסוימים, ונכון שרובם גברים, עם מושג ההסכמה. אם אני רואה אישה כמשהו ניתן לעיצוב, כמו גוש חימר שרק מחכה למבטי, מילותיי ומגעי כדי שיהפוך אותה לפרטנר מיני מרוצה, אז מן הסתם אם אולי בהתחלה נראה שהגוש חימר הזה מתנגד, זה רק אומר שצריך להרטיב אותו יותר.
    במקום להתמודד עם התפיסה הזו פנים מול פנים, במקום להצביע על המחשבה המגוחכת שכל אישה היא פרטנר בפוטנציה כתפיסה הניאנדרטלית שהיא, את מחזקת אותה! מציגה אותנו כסופר-מנים, שמבטם הרעיל כמעט ושקול לאונס, ואת, עדיין, חומר חלש שלחלוטין נתון לשליטתנו. כל כך חלש, שבאותו משפט את שמה כשקולים לחלוטין מבט, לחישה, אמירה "ציצים יפים" בקול רם, ופאקינג "המחשבה שגופי הוא הפקר". במין טלפתיה מגדרית מיוחדת, את לובשת מחשוף עמוק, הגבר חושב מחשבות זימה, ובלון המחשבה המסוגנן שלו שולח אותך חזרה לארון הבגדים.

    את יודעת למה הפוסט הזה מעצבן? בגלל שאם רואים מישהו זורק קליפות תפוזים על הרצפה או סיגריה אומרים לו להרים את זה ולזרוק לפח, וכשמישהו עוקף בתור בשביל רק שאלה אומרים לו לחזור לסוף, אבל אם מישהו זורק לעברך הערה על הציצים היפים שלך, את בורחת חזרה הביתה לציניות המייגעת הזו. ואם התשובה היחידה שלך היא "כל פעם שמישהו מעיר לי על החזה אני מפחדת שיאנסו אותי", אז באמת שאין לאן לקחת את השיחה הזו. הסיבה שבגללה את מעירה למין שזורק קליפות תפוזים או עוקף בתור היא שאת חושבת שאפשר גם אחרת, ונראה מהפוסט שלך, אם כי אני מקווה שאני טועה, שהסיבה שאת לא מעירה למי שמחמיא לשדייך היא שאת לא חושבת שאפשר אחרת. שאת חושבת שהדרך היחידה להרגיש בטוחות שיוצאות מהבית עם הציץ בחוץ, זה אם כל הגברים לא יהיו שם.

  20. גרייף, אנחנו נאלץ להסכים שלא להסכים. ראשית, כשאתה אומר שהפוסט הזה "לא חשוב", כנראה שהוא היה חשוב לך מספיק כדי לקרוא אותו להגיב עליו בכל זאת. לי הוא היה חשוב, והיות שזה הבלוג שלי, זה מספיק "חשוב" בשבילי.

    שנית, הביקורת שלך על הגישה שלי היא לגיטימית, אבל אני בוחרת לא לקבל אותה. מדבריך עולה שלא רק שאתה לא מקבל את התיאור שלי, אתה לא מקבל את התיאור – והחוויה – של כל אישה שמרגישה מאוימת במרחב הציבורי. וזה דבר שאני לא יכולה ולא מעוניינת להסכים איתו. הדרך להבנה היא קבלה של החוויה של האחר, לא החלטה שאתה יודע יותר טוב ממנו (או ממנה) איך הוא אמור להרגיש ולהגיב.

    שלישית ואחרונה… כנראה שלא קראתי את הפוסט האחרון שלי (https://vandersister.wordpress.com/2011/04/17/no_hope/), שאחרי הפוסט הזה. אחרת לא היית משתמש במילים "אם רואים מישהו זורק קליפות תפוזים וכו', אומרים לו להרים את זה". גם את זה אנחנו לא מעזים היום לומר במקרים רבים. יש פחד במרחב הציבורי, אם לא שמת לב. ולנשים, הפחד הזה גדול שבעתיים. כאמור, אם אינך מסכים לנקודה זו ואתה מתעקש להתחפר בעמדה הסרקסטית-לעגנית של "תפסיקי כבר לעשות עניין, נקבה היסטרית שכמוך", אין לנו עוד על מה לקיים דו-שיח.

  21. אני לא מסכים עם אף אחת לא להסכים. הביקורת שלי לא הייתה על רגשות או תגובות לתחושת הפחד, אלא לדיווח עליהן, ובנקודה הזו, אני חושב שאת יכולה להרחיב.

    אם אני מבין את האמירה שלך נכון, היא הולכת כך: "כאשר אני מתלבשת בצורה מושכת, אפילו אם אני עושה את זה מסיבה של נוחות ולא עבור גבר או גברים באופן כללי, זה מגביר את תחושת הפחד שלי מכל האנסים הפוטנציאלים ההולכים ברחוב סביבי ומביטים עליי. זה לא ראוי, זה לא נכון, זה לא צודק שהפחד הזה יגביל את חופש הבחירה שלי, חופש התנועה שלי, רבאק, החופש שלי מפחד, ויכריח אותי להתלבש בבורקה כדי להיפטר ממנו."

    עכשיו, במקום להגיד "הפחד הזה לא קיים", או במקום להגיד "אני יודע יותר טוב ממך איך את צריכה להרגיש (קרי, לא לפחד), או איך את צריכה להגיד לרגש הזה", שכך הבנת את האמירות הקודמות שלי (כנראה), אני אשאל:
    מה את חושבת שצריך לעשות לגבי הפחד הזה? הפחד קיים, הפחד אמיתי, ואני מסכים לחלוטין שקיומו אינו ראוי, אינו נכון, אינו צודק. מה עכשיו?

    אני מכיר שלוש נשים שונות, שלכל אחת תשובה שונה לשאלה הזו:
    אחת תגיד שגברים לעולם לא יסכימו לוותר על הכוח והפריבילגיה שתרבות האונס נותנת להם, ושכנוע כל הנשים בקיומה של הפטריארכיה והמאבק בה היא הדרך היחידה לשחרר אותן – שחרור שכמובן יפריד אותן מהגברים הנוראיים האלה.
    השנייה תגיד שגם אם מעט גברים נאורים יסכימו לשתף פעולה עם נשים להיאבק בפטריארכיה, הרי שנשים יכולות להרגיש חופשיות רק בחברת נשים אחרות, מרחב מוגן הוא בהגדרה נשי בלבד, וכנות פילוסופית תכריח אותנו לקבל מציאות סטייל "שפת אם" של סוזט אלגין, שבה הגברים חיים בערים שלהם והנשים חיות בערים שלהן, כל מין מדבר שפה משלו, והם נפגשים מדי פעם למטרות רבייה.
    השלישית תאמר שניתן לייצר עולם חופשי מפחד שקיימים בו גברים ונשים אלו עם אלו, ושאם יש גברים נאורים ומועטים שיסייעו לנשים לפרק את הפטריארכיה הווה אומר שבעולם האידיאלי שנבנה יהיה לכולנו מקום.

    אני מאמין שהפוסט שלך, והתגובות שלך אח"כ, נועדו כולם לחזור ולשכנע בקיומו של הפחד, בקיומה של תרבות האונס, בקיומן של מסגרות הכוח של הפטריארכיה; מכיוון שלא צריך לשכנע אותי בקיומן, ומכיוון שכל דבר מלבד השכנוע אותי בקיומן לא מעניין אותך (ע"ע המשפט האחרון שלך, החוסם דו-שיח), אני מקבל את הרושם שהפוסט הזה לא באמת נועד לי או לשכמותי; הוא נועד לשכנע את כל הנשים שעדיין שבויות בפטריארכיה, שעדיין מתלבשות בשביל גברים, שחושבות שנשיות אמיתית היא חלשה ופאסיבית, שלרצות סקס זה זנותי, והדרך היחידה להתמודד עם הפחד מאונס היא להסתובב עם גבר שישמור עליהן. בגלל שלפי תפיסת העולם של אותה אישה ראשונה, ברגע שמספיק נשים ישתכנעו בקיומה של הפטריארכיה, הן יוכלו לקום על שוביהן הזכרים, ולהיות חופשיות.

    אולי את דווקא כן מאמינה בכך שאפשר, וצריך, להיאבק למען עולם שבו כולם חיים עם כולם, חופשיים מפחד. אולי את מאמינה שהוא אפשרי. אני לא יודע.

    • אני רק הערה – הכנסת לוואנדר המון מילים לפה שלא היו בפוסט המקורי.
      אני חושדת שאתה מתווכח עם פמיניסטית דמיונית.

      • גרייף, מה שהילהנוגה אמרה. אני לא יכולה ואין לי עניין להגן על עמדות שמעולם לא הצגתי.

  22. וגם אין לך עניין להציג את העמדות שאת כן רוצה להציג?

    "עכשיו, במקום להגיד "הפחד הזה לא קיים", או במקום להגיד "אני יודע יותר טוב ממך איך את צריכה להרגיש (קרי, לא לפחד), או איך את צריכה להגיד לרגש הזה", שכך הבנת את האמירות הקודמות שלי (כנראה), אני אשאל:
    מה את חושבת שצריך לעשות לגבי הפחד הזה? הפחד קיים, הפחד אמיתי, ואני מסכים לחלוטין שקיומו אינו ראוי, אינו נכון, אינו צודק. מה עכשיו?"
    זו הייתה שאלה. כל מה שבא אח"כ הייתה הצגת עמדות היפותטיות. חשבתי שזה היה די ברור, מכך שהצגתי שלוש נשים דמיוניות שעונות כביכול לשאלה הזו, שאף אחת מהן היא לא את…

  23. היי vandersister ,
    אני חדשה בבלוגים שלך (זה הבלוג השני שקראתי. הראשון היה של יום העצמאות). הכתיבה שלך משעשעת מאוד. מוכרת לי הכותרת "לכל הרוחות והשדיים" מבלוג שקראתי אצל מישהו "אלוף בלוגים" אחר בישראבלוג.
    לא נכנסת לעומק יותר מדי כי לא קראתי את כל התגובות קודם, אבל לי נראה שמדובר בבעייה שחוזרת על עצמה הרבה: דברים טבעיים (כי בני אדם הם סוג של חיה) הם לא מקובלים. לנעוץ מבטים בשדיים שלך ולהעיר לך זה טבעי ונורמאלי אבל לא מנומס.
    אני לא חושבת שיש בזה מן האיום. אני מוצאת את עצמי לוטשת מבטים לעיתים באנשים (בעיקר נשים כי הן יפות יותר 🙂 אבל בד"כ לא בשדיים) וכשאני שמה לב לזה אני מפסיקה כי זה לא מנומס. אם הייתי נמשכת לנשים אני מניחה שהיה קורה לי אותו דבר עם שדיים.
    אם את יודעת את כל העובדות לגבי זה, אז למה את נפגעת מזה?

    • הי ליאת,

      יש לי רק בלוג אחד. לרשומות בבלוגים קוראים "פוסטים" או "רשומות", כלומר שקראת שני פוסטים, לא שני בלוגים 🙂

      לגופו של דיון: מבטים על דברים שמושכים את העין זה אכן טבעי. נעיצת מבט – בכוונה תחילה ובאופן מתריס ומנכס, ובפרט זריקת הערות – זה דבר לא טבעי לגמרי. שום דבר לא מכריח אנשים לזרוק לעברך הערות משפילות. זה לא צורך קיומי. לא כל מנהג פסול שהשתרש הוא דבר "טבעי", גם אם יש אנשים שמנסים לטעון כך. פעם אונס היה דבר נורמלי וטבעי. למדנו שזה ממש לא חייב להיות כך. אין שום סיבה שנשים יהפכו לחפצים במרחב הציבורי. אנשים חייבים לנשום, לשתות ולאכול – עד כדי כך עוד חיוני לחייהם. אבל ללטוש מבטים חצופים? להעיר הערות מבזות? הם יכולים לחיות בצורה טבעית לחלוטין גם בלי זה.

      אגב, תארי לך שנשים היו מעירות לגברים בצורה דומה על ימין ועל שמאל? זה היה נראה לך טבעי? אם לצטט את חברתי מלודי, "אח, לו רק היינו מעירות על גודל החבילה של גברים על בסיס יומיומי מהרגע שהאשכים שלהם נופלים ומכריזות על שייכות ישבניהם בריש גלי". את יכולה לדמיין את עצמך באופן טבעי לגמרי אומרת למישהו זר ברחוב "הביצים שלך, משהו-משהו! תן להסתכל קצת, מה אכפת לך???"

  24. סליחה על הטעויות בטרמינולגיה ותודה על התיקונים.
    דרך אגב, יכולה לשלוח לי לינק לבלוג של חברתך מלודי? אם זו מי שאני חושבת שהיא (שיר), יהיה משעשע להשאיר לה כמה תגובות בבלוג 🙂
    נכון. אונס זה דבר טבעי וחייתי שלא רצוי לנו. אך האם באמת הצלחנו להימנע ממנו? ככל שחברה יותר אוסרת את חבריה מלעסוק במה שטבעי, כך היא הופכת את מי שכן עוסק בזה לנבזי יותר ומלוכלך יותר כי "כבר אין לו מה להפסיד". לכן, לדעתי יש להפריד היטב בין מה שבאמת אנחנו מעוניינים להתערב ולמנוע, ושיש ביכולתינו לאכוף לבין סתם התנהגות מגעילה וחוסר נימוס משווע.
    כמו לילדים, ככה גם לעם הזה, את לא רוצה להעמיס חוקים שאין ביכולתך לאכוף, כי ככה את מעבירה את המסר ההפוך. לדוגמה שוויון הזדמנויות (בקבלה למקום עבודה). דברים כאלו פשוט הופכים לבדיחה והרדיפה של נשים אחרי שוויון זכויות מציגה אותן רק כנחותות יותר, שכן אם היו שוות לא היו צריכות אישור שכזה.
    לגבי הערות של נשים בכיוון ההפוך, לדעתי זה פחות טבעי וזה לא קורה הרבה פחות בגלל שנשים הן זן מוצלח יותר בהרבה או שהן מנומסות כ"כ. בכל מקרה זה לא רלוונטי כי התנגות כזו תהייה בזויה בעיניי אם תבוצע ע"י נשים או ע"י גברים.
    בקיצור, יש לי הרגשה שלא נסכים בנושא לגמרי. אם בפוסט הזה את אומרת שזו התנהגות מגעילה אז אני מסכימה איתך, אם את אומרת שצריך ושיש מה לעשות בנושא, כאן דעותינו חלוקות, וכאן לדעתי את יכולה לעשות יותר רע מאשר טוב.
    דרך אגב, הערות מגעילות מאנשים דוחים את יכולה לקבל גם אם את רזונת עם חזה קטן. פעם צעק לי מישהו מהרכב "את חמודה אבל אין במה לתפוס". את לפחות מקבלת הערות חיוביות (;

  25. ואנדר,
    בלתי סביר לצפות מגברים שלא יסתכלו. זו לא סתם דרישה לא מציאותית, זו דרישה חצופה שדורשת למעשה מגברים להיות מודעים כל הזמן למיניותם ולדכא אותה גם בהיבטים הזעירים ביותר שבהם היא עשויה להפריע למישהו.
    סביר לצפות מגברים שלא יבהו (כן, יש הבדל בין "להסתכל" לבין "לבהות") , יטרידו, וירשו לעצמם גם לדבר על זה. בקיצור – סביר לצפות מהם שיתנו כבוד.
    מישהו/מישהי נתן את דוגמת ההומו שבוהה בתחת של סטרייט – יופי של דוגמא. אם אלך בטיילת בתל אביב במכנסיים קצרים ואשים לב שהומוא/ים מסתכל/ים, אחשוב שזה טבעי (ואולי שיש לי תחת יפה? אני רוצה לקוות), אבל אם אותו בחור ינעץ מבטים בוטים, מתמשכים, מטרידים, וגם יעיר הערות – אז הפלירטוט, או המימוש של אינסטינקט מיני טבעי – הופך לתוקפנות.
    זה קו דק, אבל הקו הדק הזה הוא הכל.

    • השימוש שלך במילה "חוצפה" אומר את הכל, לדעתי. במיוחד בהתחשב בעובדה שככל הנראה לא קראת את הפוסט בעיון, קל וחומר את התגובות שבהן עשיתי במפורש את ההבחנה שבין מבט חולף לבין נעיצת עיניים בכוונה תחילה (מה שאתה מכנה בשם "בהיה"). לא, זו לא חוצפה לצפות שגברים, וגם נשים, יפסיקו לקחת את ביטויי המיניות שלהם כדבר מובן מאליו ויתחילו לשאול את עצמם/ן שאלות קשות. מספיק אנשים נפגעים יום יום כדי שנקדיש לזה מחשבה. אבל כמובן, נוכל להסכים שלא להסכים.

      • לשאלה איזה ביטוי מיניות הינו הולם תשובות שונות כמספר האנשים בעולם. את רוצה לכפות על המרחב הציבורי סטריליות מינית מהצד הגברי (אפילו במבטים שלנו את מצפה לשלוט) בעוד שלעצמך את שומרת את החופש לעשות כרצונך. אני בטוח שאם נחפש נמצא הרבה אנשים (אני לא אחד מהם) שיחשבו שמחשוף נדיב הינו ביטוי מיניות בוטה, מפורש ואף פוגעני. כשם שלא אתמוך בזכותם לכפות עלייך לבישת בורקה, כך גם לא אתנצל אפילו אם במקרה עיניי נתקעו על פטמותיך לזמן ארוך יותר ממה שאת מכנה "מבט חולף".
        בכלל, משום מה הפמיניסטיות הקיצוניות חולקות עם קיצוני הדת את השאיפה להכחיד דווקא את ביטויי מיניות מהמרחב הציבורי, כאילו שמין אינו פעילות אנושית רגילה, טובה וטבעית בדיוק כמו אכילה או נשימה.

  26. לסוגיית בר רפאלי במעלית: הייתי מבקש ממנה רשות לשלוף את הפוטושופ שלי, כדי להקטין את הדיסוננס הקוגניטיבי.

    • על בר רפאלי אומרים שהיא יותר יפה בחיים, אז אולי תוכל לשלוף עט אדום ולסדר לה איזה חצ'קון או משהו במקום.

  27. רן תלם כתב פעם על זה שציצים מזכירים לגבר את כל התכונות שהוא אוהב באשה, שהיא רכה, חלקה, נעימה ועם שתי בנגולות מגניבות מקדימה.

  28. […] שאנחנו לובשות, משהו שאנחנו עושות – מכנסיים קצרים, חזה גדול, קול מפתה, קרסוליים שמציצות מתחת לשמלה, מתיחת הגב […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: