לכל הרוחות והשדיים

הציצים שלי יקרים לי. אין הכוונה רק לכך שאני מטפחת ומוקירה אותם, אלא להוצאות השוטפות הכרוכות באחזקת צמד דדיים: חזייה מוצלחת, תומכת היטב, שאינה מתפרקת לאחר השימוש העשירי ואינה גורמת ללחץ מיותר עשויה לעלות 500 ש"ח ויותר, או לפחות 300-400 במחירי מבצע. מדי חודש אני רוכשת כמות נאה של ויטמין E, להקלה על גודש לפני המחזור (להבהרה: "גודש" אין פירושו "נפיחות קלה ומציקה" כי אם "חתולו של תקרה הטוב והמיטיב, מי גנב לי את הציצים בלילה והשתיל במקומם צמד בלונים נפוחים וכואבים בתופתיות*"). עוד הוצאה ניכרת אך הכרחית התגלמה בסכום של כמה מאות שקלים ששילמתי במיוחד כדי לעבור בדיקת ממוגרפיה פרטית, ועוד כאלף שקלים על בדיקות גנטיות הקשורות לסרטן השד, ועל כך אין צורך להכביר מילים. לציצים שלום, לחשבון הבנק קצת פחות.

מעבר לעניין הכספי, מה שמציק לי בסיפורם של הציצים, הוא היותם מוקד משיכה כה חובק-עולם. אני יכולה להבין אנשים שיקיצו בכוונה תחילה באישון לילה, ייכנסו למכונית וייסעו לחור שכוח אל במדבר כדי לראות גשם של מטאוריטים שחל פעם באלף שנה; אני יכולה להבין אנשים שמתבוננים בהשתאות בהתפרצות של הר געש, תופעת טבע מרתקת שקורית לעיתים רחוקות בלבד; ואני יכולה להבין אנשים שישלמו ממיטב כספם כדי לראות הופעת איחוד של "הכל עובר חביבי" בבנייני האומה בירושלים**. זה דבר שלא קורה כל יום. אנחנו בנויים להתפעל ולהתרגש מדברים נדירים ויקרי המציאות. לא מזמן מצאתי את עצמי מסתכלת באושר רב בקשת בענן שהתגלתה במלוא תפארתה ביום גשום. כמה פעמים כבר יוצא לי לראות קשת בענן?

אז זהו, שלא הרבה. דברים נדירים מושכים את העין. דברים נפוצים ויומיומיים בדרך כלל חולפים לידינו מבלי שנשגיח בהם. אני לא נועצת מבטים משתאים, למשל, באגודלים של אנשים ברחוב, כי אגודלים יש (כמעט) לכל אחד ואין בזה שום אטרקציה. על כן קשה לי להבין מדוע, בכל פעם שאני הולכת ברחוב, נוסעת במעלית או סתם נושמת בקרבת אנשים אחרים, ובמקרה אני לא לובשת באותו יום את שריון הקשקשים שלי, ננעצים מבטים משתאים – ברמה כזו או אחרת – בחזה שלי.

לנשים יש שדיים. המדע, כמדומני, גילה את התופעה הזו כבר מזמן. מסיבה שאינה נהירה די הצורך, קיימת מוסכמה חברתית כלשהי שחזה גברי הוא חלק גוף המותר בחשיפה מלאה, ואילו חזה נשי הוא דבר האסור בחשיפה מלאה בפרהסיה, דבר שהופך אותו, ככל הנראה, לתופעה מרתקת וראויה לבחינה חוזרת מדי יום ביומו. כאמור, אם אתרע מזלך והחלטת ללבוש היום גופיה או חולצה נוחה בעלת פתח רחב, החזה שלך יהפוך לנחלת הכלל.

לא מזמן רכשתי חולצה נאה עם פתח עגול ויפה, די נמוך, וגיליתי עובדה מדהימה שכמעט והעתיקה את נשימתי: זה נוח. החולצה, כלומר. הפתח. המחשוף. פשוט נוח לי כשהחולצה לא סגורה עד צוואר, אני מרגישה פחות חנוקה, ובמדינה חמה כמו שלנו, לבוש קל, קצר ופתוח הוא אך טבעי ואך הגיוני. זו הסיבה שמוסכמת הציצים מרגיזה אותי שבעתיים: בכל פעם שאצא מהבית עם חולצה כזו, עם מפתח רחב או מחשוף נמוך***, אאלץ להיאבק עם מצפוני שינזוף בי בנוסח "נו מה את רוצה, אנשים מסתכלים על מחשופים, כולם עושים את זה, מה יש?" ולעזאזל הנוחות.

גילוי נאות: גם אני מסתכלת על אנשים בבגדים יפים, חשופים פחות או יותר, צמודים פחות או יותר. גם אני גודלתי וחונכתי על ברכיי המוסכמה האנטי-ציצאית (ויותר מזה, האנטי-פיטמתית: הדבר היחיד שגרוע יותר מנסיעה במעלית עם מחשוף הוא נסיעה במעלית עם מחשוף ופטמות בולטות. דבר כזה הופך אותך לכוכבת פורנו של ממש), וגם לי קשה לצאת לרחוב עם הצמד הפרטי שלי ולהתייחס אליהם כאל אגודלים, ברכיים, בדלי אזניים או כל איבר אחר. אלא שנקעה נפשי. נמאס לי שאנשים אחרים וגופים אחרים, עם אינטרסים אחרים, משתמשים בשדיים כמטבע עובר לסוחר, ואז דורשים ממני להיזהר בלבושי, ולחלופין, אם לא נזהרתי, לקבל בהבנה (!) את העובדה שאנשים נועצים עיניים, מצחקקים, מעירים הערות או סתם חושבים בליבם פנימה שאם החזה לא מכוסה ב- 100%, זה אומר שגופי הוא הפקר. ואל תתחילו איתי בכלל בנושא של הנקה בציבור. לאנשים אין בעיה לראות את הציצים של בר רפאלי מרוחים על שלטי חוצות בגודל על-טבעי, אבל תינוק רעב שמקבל מזון מאמו-יולדתו? שוד ושבר, אוי לעיניים שכך יראו. אנחנו נגיד לכן מה לחשוף ומתי לחשוף, ולאיזה צורך, כן?

"צבועה שכמותך", אני שומעת אתכם אומרים, "גם את אינך עשויה מאבן ומוצאת אנשים מושכים לעיתים. רק אתמול בהית בתמונתו של דניאל קרייג, הלא הוא ג'יימס בונד המהולל, וציינת לעצמך שהוא נראה ממש טוב". נכון. זאת עשיתי. ישנן סיטואציות שבהן התבוננות היא רצויה והבעת עניין, גם בהקשר מיני, היא דבר מקובל. בר רפאלי המרוחה על שלטי חוצות היא דוגמנית, שגופה הוא כלי להצגת פריטי לבוש וכדומה, ותפקידה לעמוד בסטנדרט מקובל כלשהו של יופי****. דניאל קרייג הוא שחקן קולנוע, שחלק מתפקידו הוא לגלם דמות סקסית של רודף נשים שרמנטי. ההתפעלות מגופם של אנשים אלה – בסיטואציות האלה – היא ברורה לחלוטין. אלא מאי? אם הייתי מזדמנת במקרה למעלית שבה נמצאת בר רפאלי, לא הייתי מרשה לעצמי לנעוץ מבט בפטמותיה, היות שהיא נוסעת במעלית כאדם פרטי ולא משמשת בתפקיד של דוגמנית באותו רגע. יש זמן ויש מקום לכל דבר. "יש לך ציצים יפים" זה משהו שלא אכפת לנו לשמוע בסיטואציה אינטימית ורומנטית, לא בשתיים בלילה מזר גמור ברחוב חשוך, או במעלית בצהריי היום, לצורך העניין. ולא משנה איזו חולצה אנחנו לובשות.

אגב, לא היה צריך לצאת מתישהו איזה סרט ג'יימס בונד חדש?… אהמ.

*תופתיות זה ועוד איך מילה. כמו למשל במשפט "בישלתי מרק עם תופתיות".
** במאמצים מסוימים, אבל אני יכולה להבין. סוג של.
*** מחשוף, מלשון חשיפה. לא פריט לבוש, לא סגנון ביגוד, כי אם הזמנה פתוחה, איתות לסביבה: "הסתכלו-נא, הרי בשביל זה התלבשתי ככה". הלא כן?
**** האקסקלוסיביות של אידיאל היופי הרזה של דוגמניות והנזק שהוא גורם הוא נושא לדיון אחר, אך כמקצוע לגיטימי, אין לי שום בעיה עם דוגמנות כשלעצמה.