למה לא סיפרו לך קודם כמה את אישה

מן המפורסמות הוא, שיכולת הניווט שלי שווה לזו של סביבון מפלסטיק שבור. לא פעם ניסו אנשים לתת לי הוראות הגעה הגיוניות למקום כלשהו ("לכי 500 מטר לכיוון דרום, ואז פני מזרחה לרחוב הקישואים")  ונאלצו להחליפן בהוראות הגעה מטופשות למדי, אך כאלה שמובנות לי ("טוב, לכי לכיוון השלט הגדול שכתוב עליו 'גילגמש חמוצים בע"מ" ותעמדי מתחת לפסל של הברווז הפוזל, אני כבר אגיע אליך"). יכולת ההתמצאות שלי במרחב היתה מביישת כל גרביל ממוצע, ולפלא בעיני שלא הושלכתי בבעיטה משיעורי גיאוגרפיה בבית הספר.

הערב לא היה יוצא דופן מהבחינה הזו, כאשר – בתום ארוחת ערב מוצלחת ונחמדה עם חברים – גיליתי שתיכננתי לי תחבורה ציבורית הביתה מהוד השרון, ואילו אנחנו היינו ברמת השרון. התוצאה היתה שלא היתה לי תחבורה ציבורית הביתה בשעה הזו, כי כידוע, אף אחד לא רוצה לנסוע באוטובוס לתוך פתח תקווה אחרי השעה שמונה בערב*. הוחלט שאקח מונית הביתה. הצלחתי לתפוס מונית תוך זמן קצר, ואחרי כמה דקות של נסיעה, תהיתי ביני לבין עצמי אם אי פעם אוכל לעלות על מונית ולא לפחד שהנהג זומם לעשות לי משהו. במיוחד בשעות לילה, בכבישים ריקים ואפלים.

כי להיות אישה, פירושו לפחד.

אני מגזימה? הסכיתו ושמעו.

כשהתחלתי את המסלול לתואר שני בלימודי מגדר, ממש לפני תחילת הלימודים, התקיימה פגישת היכרות של כל הסטודנטיות. המרצה שהנחתה את הערב קיבלה את פנינו בדברי ברכה, והפנתה שאלה לכולנו: חישבי אחורה, לתקופה מוקדמת יותר בחיים שלך. מתי היתה הפעם הראשונה שהבנת שאת אישה?

כולנו שתקנו לכמה רגעים. לאט לאט, בזה אחר זה, הסיפורים החלו לזרום. החוויות שסופרו שם – כולן, פרט לאחת – היו שליליות. חלק סיפרו על הטרדות או תקיפות מיניות בילדותן. חלק סיפרו על חוויות גופניות משפילות ומכאיבות שבעקבותיהן למדו מה זה "נקבה". חלק סיפרו על עלבונות ולעג מצד חברים לכיתה בגלל לבישת חזייה ראשונה, או מריטה/אי מריטה של שיער הגוף. חלק סיפרו על גערות ונזיפות שקיבלו, בסגנון "לבנות אסור להתנהג כך". אחת סיפרה בעלבון צורב על אותו יום בילדותה, שבו כל הבנים בשכונה שיחקו בכדור בלי חולצות, ורק לה נאמר – משום מה – שהיא לא יכולה להוריד חולצה, כי "היא בת ולבנות אסור". ואחת אחרת סיפרה שסבתה הסבירה לה שלאחיה הגדול מגיע יותר ממנה, כי הוא בן זכר. והיא לא.

נזכרתי בתרגיל הזה מהאוניברסיטה השבוע, כשנתקלתי בידיעה הזו בחדשות. משחק כדורסל בין קבוצת אלפי מנשה לקבוצת אליצור רעננה פוצץ, לאחר שמאמן קבוצת רעננה השגיח בכך שבין שחקני אלפי מנשה יש גם בת אחת. שירה גרינבוים, בת ה-10. הילדים בקבוצת רעננה, כך מסתבר, הם דתיים, והמאמן סירב לשחק עם הקבוצה השנייה בטענה שהם שומרים נגיעה ואסור להם לבוא במגע עם הבת. הקבוצה זכתה בניצחון טכני. לא, לא הקבוצה של הילדה, הקבוצה השניה. אליצור רעננה. זו שסירבה לשחק עם הילדה.

תחקיר קצר שערך הבלוגר חנן כהן גילה שהבעיה סבוכה הרבה יותר מקוריוז נקודתי של "שמירת נגיעה" של ילדים בני 10. איגוד הכדורסל מודע לכך שיש מחסור בקבוצות כדורסל של בנות, ועל כן התקנון מתיר הצטרפות של שתי בנות עד גיל 15 לקבוצת בנים.** אלא מאי? קבוצות שכוללות בנות חייבות להתריע מראש על כך לקבוצה שמולה הן משחקות, ולקבוצה היריבה מותר לסרב לשחק עם הקבוצה המעורבת. אם תתעקש הקבוצה המעורבת לא לוותר על הבנות, היא תיפסל והקבוצה היריבה תזכה בניצחון טכני.

נחזור לסיפור של שירה גרינבוים. זו היתה הפעם השניה שהקבוצות שיחקו זו נגד זו, מסתבר. בפעם הראשונה, אליצור רעננה סירבו למגע עם "הבת", המאמן של אלפי מנשה נכנע לדרישה, ו"הבת" בילתה את המשחק בוכה על הספסל. בפעם השניה, מאמן קבוצת אלפי מנשה סירב לוותר על שירה. התוצאה היתה שקבוצתו ספגה הפסד טכני, בהתאם לתקנון, וכנראה גם תספוג סנקציות נוספות.

הסיפור הזה מקומם מכל כך הרבה בחינות, שאני כמעט ולא יודעת מאיפה להתחיל. ראשית, ממתי ילדים בני 10 "שומרים נגיעה"? ממתי מעודדים אותם, בגיל כזה, להתחיל לחשוב על צניעות וטומאה וזימה? שנית, מי לכל הרוחות מנהל את איגוד הכדורסל? הקופים המעופפים של המכשפה מארץ עוץ? קבוצה שמסרבת לשחק מול קבוצה אחרת מקבלת *ניצחון* טכני? ניצחון?? זו הדוגמה שלהם להתנהגות ספורטיבית? שלישית, אם כבר החלטתם שבנות יכולות להשתתף בקבוצה כשחקניות שוות-ערך, מה פשר ריקודי ה"ללכת עם ולהרגיש בלי" האלה? או שהן שחקניות לכל דבר, או שלא תאפשרו להן להשתתף, אבל איזה מסר בדיוק אתם מעבירים לילדים – שבנות יכולות לשחק כדורסל, כל עוד אף אחד לא שם לב לזה שהן בנות? ומה אם הן שחקניות ממש טובות, והקבוצה השניה תחליט לנקוט בסירוב טקטי כדי שלא להפסיד במשחק? ממתי קבוצה בוחרת בפינצטה את השחקנים של הקבוצה השניה? רביעית, ודמגוגית אבל לגמרי נכון, האם היה מתקבל בשקט יחסי גם מקרה שבו קבוצה של נוצרים מסרבת לקבל שחקן יהודי? או קבוצה של אשכנזים שמסרבת לקבל שחקן ממוצא מזרחי? למה אפליית נשים היא דבר שאיכשהו נראה לאנשים "בסדר", אפילו מוצדק, להבדיל מסוגים אחרים של גזענות?

אבל מה שמקומם יותר מכל, הוא החוויה של ילדה אחת בת 10, שלמדה על בשרה בצורה המשפילה הזו שהיא אישה. בת. נקבה. קראו לזה איך שתרצו: היא למדה שהיא ה"אחר", הדבר שאסור לבוא עימו במגע, שאסור לשחק איתו, שאסור לראות בו שווה-ערך. המוקצה. הילדה האמיצה הזו הוכרחה על ידי הקופים המעופפים של איגוד הכדורסל, והתקנון המטופש שלהם, לשאת על כתפיה הצעירות את האחריות להפסד של הקבוצה שלה. לא כי היא שיחקה גרוע. זה לחלוטין לא קשור ליכולות שלה, לרוח הספורטיבית שלה, למקצועיות שלה. היא – הילדה בת ה-10 – היתה מקצועית לחלוטין בסיפור הזה. מי שלא היו מקצועיים, הגבילו אותה, בודדו אותה, השפילו אותה וכפו על קבוצתה הפסד, היו איגוד הכדורסל, ואנשים שאולי יש להם אמונה דתית, אבל אין להם שכל ישר. מה שקרה באותם רגעים על המגרש לא היה קשור לספורט. זה היה אוסף של ילדים קטנים וטפשים, שמצביעים באצבע על ילדה בת 10, ואומרים "אבל אין לך פין, יש לך פות!"

אין ספק, זה היה שבוע קשה למין הנשי. בהודו עברה סטודנטית צעירה אונס קבוצתי כל כך ברוטאלי, שהוביל למותה. אצלנו בארץ הקודש, הרב אבינר הכריז על הלכות צניעות לילדות שיש לאכוף החל מהגיל המופלג 3. לא, אני לא משווה בין העוצמה של המקרים. אני מצביעה על המקור שלהם: את אישה, ולכן את שווה פחות, ואנחנו נחליט מה בדיוק תחשפי ומתי, איך תפעילי את גופך ובאילו תנאים.

למרות דברי ההבל של אנשים מסוימים על "הסדר הטבעי", שקיים רק במוחם הקודח – היחס המפלה כלפי נשים אינו דבר טבעי ואינו גזירת גורל. זה לא תנאי פיסיקלי ולא אקסיומה מתמטית ולא שום חוק שהיקום אינו יכול להתקיים בלעדיו. זה רק המצב כרגע, שנכפה על כולנו, נשים וגברים. לי אישית כבר נמאס ממנו. ולכם?

* אם בכלל, אי פעם. 

** למה רק שתיים? אם תהיינה שלוש, נגיד, או ארבע, היקום יקרוס? לאיגוד הכדורסל הפתרונים.