פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 23, 2012

רק בשביל לקבל חיבוק

האחיינים הגדולים שלי כבר בגיל שבו הם מתחילים לשאול שאלות מאוד מעניינות. כמו למשל, "בקרב בין סופרמן לספיידרמן, מי היה מנצח?" או "דודה ואנדר, איך זה שלא התחתנת כבר?" (הגן הפולני חזק מאוד במשפחה). לפני שבועיים, במפגש משפחתי, התקיל אותי אחד מהם בשאלה מעניינת.

"דודה ואנדר", כך הצעירצ'יק, "היית פעם מאוהבת?"

"ודאי", כך אני, "כולם היו מאוהבים פעם".

"במי?" הקשה הילד.

"אממ, בכל מיני אנשים…"

"כמו למשל מי?"

הרגשתי את ואן-דר-אמא זוקפת אוזניים אי שם ברקע, אולי תשמע את שמו של חתן פוטנציאלי. חששתי שהיא כבר עם אצבע על החיוג המהיר לרשת הדודות-סבתות: "היא אמרה שהיא היתה פעם מאוהבת בהוא, הבנדוד של האחות של מוכר הספרים שפעם היה ברחוב גומבוץ ועבר לרחוב קרעכצן בקריית אתא, את עוד בקשר עם המטפלת של הכלב של הגיס של דודתו? בואי נסדר משהו" וכו'. החלטתי ללכת על אופציה בטוחה יותר.

"האמת", סיפרתי לצעיר הסקרן, "פעם כשהייתי בת 14, הייתי מאוהבת בידיד של אחותי, מישהו שלמד איתה בכיתה בבית הספר. הוא היה מאוד נחמד אלי".

"והוא גם התאהב בך?" פער הזאטוט עיניים כצלחות פסח.

"לא, הוא לא."

"חבל".

"אי אפשר להכריח אנשים לאהוב אותך… אבל לא נורא, לפחות אני יכולתי להיות מאוהבת בו. זה נחמד, להיות מאוהב, גם אם לא אוהבים אותך בחזרה."

"אבל זה עצוב".

"כן… זה קצת עצוב."

התכוונתי למה שאמרתי לאחייני עגול-העיניים. זה עצוב, אהבה נכזבת, אבל יש בזה גם משהו נפלא. כשאת מאוהבת, כל העולם סובב סביב מושא האהבה שלך. החיים לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו. כל דבר קטן מזכיר לך אותו, בין אם זה צבע של בגד או שיר ברדיו או ביטוי שמישהי משתמשת בו בארוחת צהריים או אף של מישהו שעבר מולך ברחוב – שנראה בדיוק כמו האף שלו, משום מה. את מוצאת דרכים להזכיר אותו כבדרך אגב בשיחות עם כולם, לא משנה על איזה נושא. "כן, סבון בריח פסיפלורה זה מעצבן, מה? אפרופו סבון בריח פסיפלורה, יש איזה בחור ש…"

והאהבה שלך אליו (או אליה, כמובן) לפעמים ממלאת אותך כל כך, שאין לך צורך אפילו שישיבו לך באותה מטבע. כי המצב הזה מראה לך בעצם עד כמה את מסוגלת לאהוב. והתחושה הזו היא כמו מים זכים ומאירים ששוטפים את כל-כולך, והיא מתנה בפני עצמה.

ובאהבה כמו באהבה, את בכל זאת מטפחת איזה שמץ של תקווה שאולי בכל זאת, ההוא (או ההיא, כמובן), ירים עיניים ופתאום – איכשהו – יראה כמה את נפלאה, ושניכם תפליגו יחד אל עבר השקיעה הרומנטית, או לפחות תלכו ביחד לקניון, שזה כמו שקיעה רומנטית אבל במעפן. לפעמים יוצא לך לראות אותו (או אותה, כמובן) במפגשים עם מכרים משותפים, ואת מוצאת סיבות מטופשות להחליף איתו כמה מילים ("אה, אלה נעליים חדשות? איזה קטע, גם לי יש נעליים"). לפעמים את מספרת לחברות או חברים על ההוא, כי קצת עצוב לך בלב עם כל האהבה הזו שלא מקבלת מענה, והם מחבקים אותך, והאהבה שלהם אליך קצת ממלאת את החסר. והם, כלומר החברות והחברים, סולחים לך על הלהג הבלתי פוסק על ההוא שיש לו עיניים כאלה ואף כזה וקול ככה ונעליים, בחיי, אפילו נעליים יש לו, והוא כל כך חמוד, וכל כך, כל כך לא שלך.

אז אולי תתפלאו לשמוע, אבל להיות אחות של מישהי שחולה בסרטן, זה בדיוק ככה. כמו התאהבות שממלאת את כל-כולך ולא מרפה. רק עם משמעות שונה לגמרי.

כל דבר שאני קוראת או שומעת או רואה, איכשהו מצליח להתקשר לי לסרטן. למשל, אני יושבת באוטובוס. כמה אנשים נוסעים פה, שהם חולי סרטן? הם יודעים מזה? או שעוד לא גילו? הבחורה שיושבת מולי, עם חזיית הפוש-אפ – היא מקפידה לעשות בדיקות שד? אפילו בגילה, זה מסוכן וצריך לבדוק. הבחור שיושב מולה ויעני-ממש-לא-מסתכל-לה-על-הציצים-מה-פתאום, הוא מודע לזה שציצים זה לא רק שעשוע קופצני אלא גם מלכודת מוות לפעמים?

למשל, אני הולכת לסופר. "תרצי לתרום למלחמה בסרטן?", שואלת הקופאית. אני נאבקת בכל כוחי שלא להשיב "כבר תרמתי אחות, זה לא מספיק?" במקום זה אני מוציאה מהארנק עוד מטבע. זו לא אשמתה.

למשל, בית קפה בכנס מד"ב כלשהו. איכשהו, משיחה עליזה על ערפדים מנצנצים, הגעתי לשאול את בת-שיחי (הרופאה) מה הסיכוי שיצליחו לרפא את הסרטן של אחותי עם וירוס ה- HIV, כי בדיוק קראתי משהו לגבי זה בבוקר. בת-שיחי, שהיא אישה מופלאה עם סבלנות של פיל אסיאתי, מסבירה לי באריכות מה זה אומר וכמה זמן עוד נחוץ למחקר כדי שזה יהיה ישים. אני מקווה בינתיים שלא החמצתי לכולם את החלב בקפה עם הסרטן-סרטן-סרטן שלי.

למשל, אנחנו מתכננים בילוי משותף כלשהו בין חברים. יום שלישי מתאים לכולם? מתאים, אני עונה, ומוסיפה אוטומטית "בכפוף למקרי חירום או בעיות רפואיות. אחותי, אתם יודעים". למה בעצם אמרתי את זה? לא ממש הייתי חייבת. כולם נדים לי בראשם בהבנה. יש מי שמחבק/ת לרגע. אולי אמרתי את זה רק בשביל לקבל חיבוק? כמה ילדותי מצידי.

אבל אני כל כך חסרת אונים לפעמים, וכל כך חסרת ישע, וכל כך אין כלום שאני יכולה לעשות חוץ מלאהוב, ולקוות שהאהבה שלי תרפא איכשהו את מה שצריך לרפא. היא לא. הסרטן לא מאוהב בי ולא יתאהב לעולם, לא משנה כמה צומי ארעיף עליו. האהבה הזו ממלאת את כולי ועולה על גדותיה, והיא כל כך חסרת תועלת. לפעמים אני רוצה להאריך את אותם חיבוקי חמלה עוד כמה שניות, לבקש עוד כמה רגעים של חסד. כמו ילדה קטנה, טובעת בכמיהה וערגה, שעוד רגע קט של חיבוק נותן לה תקווה.

אז אני חוזרת לאהוב האכזר שלי, שאוזניו ערלות וליבו קר כקרח. ושותה עוד קצת קפה, כי כבר לא ממש אכפת לי כמה זה לא בריא, ומבלבלת לחברות ולחברים שלי עוד קצת את המוח. והם מבינים. אהבה נכזבת.


Responses

  1. וואו, גם אני תמיד חושבת "תרמתי את שני ההורים שלי" כשמבקשים ממני תרומה לסרטן. חשבתי שאני הפסיכית היחידה 🙂

  2. אני גם חברה בצבא הנסתר של האחיות. (והבנות והאחייניות. אולי צריך לבדוק את המים אצלנו במשפחה). כרגיל את כותבת בדיוק וקסם את כל מה שאני מתקשה לנסח לעצמי.
    אני כל כך מקווה שבסוף אחותך תהיה בסדר, צר לי שאין לי מה להציע חוץ מתקוות.

  3. אז את לא באמת אומרת לקופאית את זה? כשהתקשרו אלי פעם להתרים אמרתי להם בפירוש שכבר תרמתי אח… היא לא ממש הבינה ועדיין ניסתה לדחוף אז טרקתי לה את הטלפון. אני ממש כליל הנימוס.

    זה באמת משתלט על החיים. וכל דבר מזכיר ומתקשר. דווקא בגלל זה נראה לי כן חשוב לשמור שיהיה חיים במקביל, לא לטבוע לגמרי. זה מרגיש מלאכותי אבל זה לא ישאיר אותך ריקה בסוף התקופה (שתגמר ככה או אחרת. זאת תקופת זמן, בלי קשר לתוצאות)

    אני שולחת לך חיבוק וירטואלי, מבין ומלא כמה חסד שאת צריכה, ואז לעוד כמה רגעים – שיהיה אקסטרה.

  4. תודה. אני מתרגש לקרוא אותך. את נוגעת בטבעיות אנושית שאני מוצא לנכון לכנות אותה מחמלית.

  5. אני בן של, ואני ממש מזדהה עם התחושות שלך. מה עוד אנחנו יכולים לעשות חוץ מלאהוב עד כלות הנשימה.

  6. הא, כבר השתמשתי פעם-פעמיים ב"כבר תרמתי אמא".
    אבל זה רק בגלל שהאגודה למלחמה בסרטן הם אחד הארגונים הכי מעיקים ביקום מבחינת גיוס כספים בטלמרקטינג.

  7. חיבוק!

  8. מדהים, זה בדיוק מה שהרגשתי אחרי שתרמתי אבא ודוד למחלה הנוראית הזאת.
    בזמן המחלה של אבא שלי הגעתי בשלב כלשהו למסקנה שחייבים להיות לי גם חיים מקבילים אחרת אאבד את השפיות ולכן דאגתי שכל מי שלא נמצא במעגל חברים הקרוב אלי לא יידע כלום.
    אני לא אשכח את השוק שהיה לאנשים בעבודה כשהתקשרתי שאני לא מגיע לעבודה כי אבא שלי נפטר, היתי אז די חדש בעבודה – אולי חודשיים – ואף אחד שם לא ידע מה עובר עליי, ואיכשהו זה ממש עשה לי טוב לעמוד ולדבר עם אנשים שלא יודעים שכל ערב אחרי העבודה במקום לחזור הביתה אני חוזר קודם כל לבית של ההורים שלי כדי לעזור כמה שיותר.

  9. קודם כל חיבוק. כל כך מדויק. מהצד של מי שהיה שם (אימא שהחלימה מסרטן שד) וגם של מעגל תמיכה שני (אחות של אשתו של אבא שלא)- באמת רבים מהחברים מעדיפים שתדברי. במקום מי שמגדלת פיל לבן שאי אפשר לגעת בו, את הופכת למי שמסוגלת לקבל את העזרה הזעירה שמציע חיבוק. אז כמו שכתבת, "הם מבינים". גם זה משהו.

  10. אני לא תרמתי את הבן שלי. לקחו לי אותו. נגד רצוני. וזה לא תרומה.
    קראתי את דבריך בעיניים דומעות (כן, גם את החלק שעוסק באהבה חד-סיטרית).


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: