כשאת מוחה את לא יפה

לפני ימים מספר, אירחתי בביתי מסיבה קטנה. כפי שקורה רבות במסיבות עם אנשים רהוטי דיבור וחדי מחשבה, התפתח דיון סוער בעניין כלשהו. אנוכי ועוד כמה אנשים ממש נכנסנו לנושא והעלינו טיעונים נוקבים, מי בעד ומי נגד. היו מקרים שממש לא הסכמנו אחד עם השניה, ברם, המשכנו לקיים דיון נלהב ומרתק, בעודנו אוכלים עוגה ושותים קפה.

לפתע, אחד המשתתפים במסיבה הכריז שהוויכוח אינו לרוחו. עודו אומר את הדברים, והנה הוריד את מכנסיו והשתין בקשת באמצע הסלון. "מה פשר הדבר?", שאלתי אותו. "כך אני אוהב לבטא את דעותיי", השיב האיש, "תנו לי להתבטא בחופשיות". הרמתי גבה ועוד אחת, ואמרתי לעצמי, נבליג. בשביל זה יש סמרטוט ואקונומיקה. אבל אז אדם אחר החזיק-החרה אחריו, פשט את מכנסיו והשתין בקשת לא רק על הרצפה אלא גם עלי, ועל כל יתר הנוכחים. ביקשתי ממנו לחדול, כי כך לא מתנהגים בני תרבות, בטח שלא אצלי בבית. בתגובה, האיש לא רק שלא הפסיק, אלא גם העניק לי ברוחב לב סטירה מצלצלת, ולאחר מכן הכריז שאם אגרש אותו מביתי, הרי שאני שוללת ממנו את חופש הביטוי והנני צבועה. "מה יש?" אמר לי המפליק הנדיב, "לכולם את נותנת להתבטא, רק לי לא?"

אז זהו, שכן. החלטתי בכל זאת לגרש אותו מהבית שלי. כי אין שום סיבה שאדם שמכה אותי ומשתין עלי ועל האורחים שלי ישהה בצל קורתי. ויכוח סוער, טיעונים נלהבים, אפילו כמה מהלומות מילוליות כדרך בני אדם – זה נראה לי תקין, אפילו מצוין. חלק ממה שהופך את החיים שלנו לפוריים ומעניינים יותר. מי יודע, בתוך הדיון הסוער, אולי חלק מאיתנו השתכנעו במקצת לראות את טיעוני הצד השני באור אחר.

עם זאת, יש דברים שאני לא מרשה לעשות בבית שלי, גם אם הוא רק וירטואלי. מי שבאמת חושב שבמסגרת "חופש הביטוי", הוא יכול לקרוא לי תינוקת פמיניסטית מטומטמת, לומר שאני כותבת רק כדי ליהנות מהפלוצים של עצמי ולהבהיר לי שאני וכל יתר קוראיי על הזין שלו ומצידו שנלך להזדיין, טועה ובגדול. ואם הוא ושכמותו עוד ימשיכו ויטענו ל"סתימת פיות" – הריני לאשר, אכן, כשאתם מתנהגים בצורה כזו, לא יהיה לכם מקום להתבטא בבלוג הזה. זה לא לכבוד הבלוג, לא לכבודי ולא לכבוד האנשים האחרים שמנסים לנהל דיון תרבותי.

אגב, היו גם מי שטענו שאני "אגרסיבית מדי", ושאולי כדאי לי להיות קצת פחות "פמיניסטית לוחמת" כי זה "לא נעים". למי שלא שם לב, הבלוג הזה נוקט מרגע היוולדו בגישה פמיניסטית והומניסטית, לוחמת יותר או פחות, בהתאם לנסיבות ולנושא. אני נוטה למחות על מה שמפריע לי, להתרעם, להעביר ביקורת ולצאת חוצץ, אם נראה לי שיש משהו שצריך למחות עליו. אפילו בתוקף. מי שרוצה לקרוא רק דברי נועם ושמחה, בצבעים ורודים ועם פרפרים שמחים, לא חייב לקרוא את הבלוג. באמת. אני לא מכריחה אף אחד. יש המון בלוגים שמלאים רק בוורוד ונעים ושמח, למשל הבלוג של "הלו קיטי". פה, לעומת זאת, יהיו מדי פעם דברים נוקבים וקשים. כי ככה זה בחיים, אתם יודעים, קורים גם דברים לא נעימים שלפעמים צריך לדבר עליהם. אפילו אם את רק אישה שאמורה לדבר בצורה נעימה ומנומסת כדי שאנשים לא ירגישו "לא נעים". 

לחלופין, כפי שהזכיר לי ידיד טוב ובלוגר מנוסה, האינטרנט הוא מקום מופלא שפתוח לכל אחד שרוצה להתבטא. אין לי שום בעיה שכל מי שמבקש להפליק לי יפתח במקום זה בלוג בשם "ואן דר גראף אחותך היא מנייאקית שאוכלת גויאבות רקובות ומשגלת עיזים יתומות בלילות ירח מלא", וישטח שם את טענותיו.* אם יצליח לאסוף סביבו עדת מעריצים נלהבים, לבריאות שיהיה לו. אבל אצלי בבית, אף אחד לא ישתין באמצע הסלון, אלא אם הוא כלבלב חמוד במיוחד שעוד לא למד לשלוט בעשיית הצרכים שלו.

בהזדמנות זו, אני מבקשת להודות נרגשות לאנשים מקרוב ומרחוק שלקחו את הזמן בשביל להביע תמיכה ולעודד, מי בתגובות, מי במייל, מי בטוויטר ומי בבלוג האישי. בימים שבהם כבר התחלתי לחשוש, וחשבתי שאולי מוטב יהיה להוציא את הבלוג לפנסיה מוקדמת, גרמתם לי להבין שאין שום סיבה שאנשים טיפשים ואלימים יגרשו אותי מהבית שלי, ועל כך תודה מקרב לב. באמת. חתולו של תקרה יגמול לכם על טוב לבכם בכדורי צמר של הארה ושמחת חיים. 

ומאחר שאין לי עוד מה להוסיף בנושא, הרי לכם ארנב עם עלה על הראש:

* מעולם לא עוללתי שום דבר לעיזים, יתומות או אחרות, כך שיש מצב שזו תהיה הוצאת דיבה ואנא קחו זאת בחשבון. אבל זו כבר שאלה לידידיי בעלי הידע בחוק ומשפט (ועיזים יתומות).