פורסם על ידי: vandersister | מאי 7, 2010

לללללללה, לללללללה, לללללללה, ציף ציף ציף ציף

השבוע היה קשה ומייגע ביותר. למעשה, הוא היה כל כך קשה ומייגע, שלילה אחד מצאתי את עצמי שרה במטבח בקולי-קולות את "חורשת האקליפטוס", ואתמול כשהגעתי סוף סוף הביתה והורדתי נעליים, ביצעתי כמה תנועות נבחרות מתוך "ריקוד הציפורים" מרוב שמחה על זה שהשבוע הגיע לסיומו. או לפחות זה מה שהסברתי לאנשים הנחמדים עם החלוקים הלבנים שבאו לאסוף אותי.

יום חמישי, באופן ספציפי, הרגיש לי כמו שלושה ימי עבודה שהותכו להם יחדיו. בסיומו של היום המפרך, שירכתי רגליים בעיניים עצומות למחצה אל תחנת האוטובוס, כדי לעלות על השטינקמוביל הנאמן שייקחני הביתה, כבכל יום. כשהאוטובוס הגיע, הבלעתי פיהוק והתקדמתי עם תור האנשים בואכה המדרגות, בנוהל הרגיל. אבל אז, קרה משהו שלא קרה בעבר מעולם: השטינקמוביל דיבר אלי. ממש כך – כלי הרכב הגדול פצה פיו והחל לדבר, כאתונו של בלעם בשעתה. לרגע חשבתי ששרידי שפיותי האחרונים התפוגגו כפתיתי שלג, אבל אז התברר לי שכולם שומעים את מה שאני שומעת. כשהאוטובוס עמד בתחנה, נשמע קול נשי רועם שהכריז: "קו 82 לפתח תקווה!!!" אנשים סביב נראו מופתעים, שלא לומר מוטרדים, מהיכולת הוורבלית הבלתי צפויה של הרכב, מה גם שהקול הרועם היה מחריש אוזניים למדי.

כשהדלת נסגרה מאחורי – טוב, האמת היא שהדלת נסגרה קודם כל עלי, ורק אז מאחורי, כי נהגים אוהבים מדי פעם למעוך ברגישות ובנחישות את העולים לאוטובוס שלא נדחקים די הצורך, לטעמם, אל תוך עכוזו של העומד לפניהם – התברר שלא רק לנו, הנוסעים, תוספת ההכרזות הרועמות היתה קצת מטרידה, כי אם גם לנהג. האיש נראה מעוצבן קשות, נזף בי על שהשארתי את כרטיס ה"רב קו" יותר מדי זמן על המה-שמו המצפצף (כלומר, למשך שניה וחצי במקום שניה ורבע), ונהג בתזזיתיות מוגזמת אפילו עבור נהג-של-יום-חמישי-בערב, כלומר נהג שאחוזי הסבלנות שלו שואפים לאפס מהצד של המינוס.

לאחר כמה תחנות, נהיה לי נהיר ביותר למה הנהג כועס כל כך: קולה הרועם של הקריינית החיננית לא רק הכריז בתוקף "קו 82 לפתח תקווה!!!" בכל פעם שהרכב עצר בתחנה, אלא גם הודיע בקול – בזמן שיצאנו מהתחנה והמשכנו לנסוע – מהי התחנה הבאה. מסתבר, שבמסגרת שיפור השירות לנוסע, חברת "דן" החליטה שהנוסעים לא יוכלו, נניח, לנמנם קלות, להאזין למוסיקה באוזניות או אפילו ליהנות סתם כך מנסיעה שקטה. במקום זאת, מנוחתם תופרע כל דקה או שתיים, בהכרזה רמה ומקוטעת כגון "התחנה – הבאה – ז'בוטינסקי – פינת – רחוב – ביאליק!!". אגב, ההכרזה הזו מושמעת פעמיים, למקרה שמישהו פספס את הפעם הראשונה, או הצליח להירדם בינתיים.

מצד אחד, אמרתי לעצמי, ההמצאה הזו שימושית מאוד עבור, נניח, עיוורים ולקויי ראייה. גם עבור כבדי שמיעה, בהתחשב בגובה הדציבלים של ההכרזות. מצד שני, זה היה מעצבן למדי. היה די ברור שהקריאות הרמות האלה כבר הקפיצו לנהג את כל הפיוזים האפשריים: הוא לחץ על דוושות הגז והבלמים בצורה קפריזית כל כך, שבשלב מסוים איבדתי את אחיזתי בעמוד המג'ויף, הוטחתי קדימה בכוח ונלפתתי בחיבוק סוער עם בחור חף מפשע שעמד לפני. נפרדנו מיד כתום הרומן הקצרצר אך הלוהט, כשאני מתנצלת נמרצות בפני הבחור: "סליחה, הנהג פשוט עצר פתאום…" – "כן", הסכים איתי הבחור והוסיף, "כוס אמק". אינני יודעת למי היה מכוון ה"כוס אמק", ייתכן שאלי, ייתכן שלנהג וייתכן שלכוח עליון עלום כלשהו. על כל פנים, אני תקווה שלא הותרתי בנפשו של העלם צלקת נפשית קשה מדי.

למה בעצם אינני מברכת על השיפור בתחבורה הציבורית, שהלוא אני מתלוננת על איכותה הקלוקלת השכם והערב? הסיבה היא פשוטה: זה לא שיפור, זה חנטריש. חוץ מההכרזות על הרחובות, לא השתנה שום דבר בנסיעה: עדיין היה צפוף מדי, מסריח מדי, איטי מדי, ובלתי נסבל מדי. זה לא ממש מעניין אותי שמדובר בקו שלוש מאות ושתיים עשרה לחירבת-אל-קישקיש, אם האוטובוס מגיע באיחור של חצי שעה ויותר. זה לא ממש מעניין אותי שהתחנה הבאה היא "שדרות הדרדסבא פינת רחוב הפסיפלורה", אם אני לא מצליחה לחלץ את עצמי מבית-שחיו המהביל והריחני של הפועל הניגרי שנצמד אלי בלית ברירה מפאת הדוחק והצפיפות. זה לא ממש מעניין אותי שמבשרים לי בקול מהדהד איך קוראים לכל מטר של רחוב שהאוטובוס עובר, כל עוד אני לא מצליחה לנשום כי מישהו הפליץ וכמובן שאי אפשר לפתוח חלונות, כי באוטובוסים החדשים אין חלונות, אלא אשנבים צרים בלבד, שגם הם נפתחים כדי חריץ רק כלפי התקרה ולא לתוך האוטובוס. במילים אחרות, היה מתאים יותר שהקול הנשי החינני היה מרעים מדי שתי דקות: "התחנה – הבאה – שדרות – טשרניחובסקי – פינת – רחוב – המלפפון – בהנחה – שעוד – לא – נחנקתם – למוות".

ואם זה לא מספיק, קראתי לא מזמן שמתכננים לנסות להפעיל אינטרנט אלחוטי באוטובוסי ארצנו, למען יוכלו הנוסעים המתקדמים וההי-טקיים להביא את מחשביהם הניידים ולגלוש להנאתם בזמן הנסיעה. אני מוצאת את החידוש הזה משעשע למדי. באוטובוס צפוף, אפילו החזקה של אייפוד שאפל זערורי היא בגדר משאלת-לב בלבד, אז לפטופ? בעיני רוחי, אני רואה את הנוסעים משעינים את לפטופיהם על פדחתם של האנשים שעומדים לידם, ומקישים על המקלדת בעזרת קצה האף, בניקור תרנגולי. דרך אחרת לגלוש באוטובוס אינני רואה, לפחות עד שימצאו דרך להשתיל לנו חיבור USB ישירות במצח ומקלט-משדר אלחוטי באוזן.

לסיכום, עם כל הכבוד לניסיונות של שיפור השירות לנוסעים בתחב"צ, הייתי מעדיפה שפרנסי "דן" יחשבו קצת יותר על השירות הבסיסי, החיוני, וקצת פחות על חזון חובק-עולם ואינטרנט שנראה טוב בהודעות לעיתונות. אין לי ספק שמישהו גזר קופון על הבשורה של הכרזת שמות התחנות והקווים, וקיבל גמול וטפיחה על השכם על "שיפור השירות"; אלא ששוקולדים רקובים, ולו גם באריזת בונבוניירה מהודרת עם עלי זהב, הם עדיין לא ראויים למאכל. לי באופן אישי עדיף אוטובוס שמגיע בזמן ושאפשר לשבת בו במשך הנסיעה, ורצוי גם לנשום, על אוטובוס מאחר, צפוף ומסריח שצועק לי באוזן מדי שתי דקות. ראו הוזהרתם, בסוף אני עוד אתחיל לצעוק בחזרה. אולי אפילו תוך כדי ביצוע "ריקוד הציפורים".


Responses

  1. מדהים איך האוטובוסים (גם אם השם כן) לא השתנו בכלל מהרגע שהתחלתי להשתמש בהם בחטיבת הביניים 🙂 כל פעם שאני יורדת מקווים או דן הצורך הראשוני שלי הוא לשטוף ידיים.
    אני חושבת שהם כנראה בחיים לא ישפרו את תדירות/דיוק'נוחות האוטובוסים פשוט כי אנשים ימשיכו להשתמש באוטובוס בלאו הכי, אבל נקווה שבכל זאת מישהו עם מספיק תעוזה וראש גדול יחליט לשנות משהו. 💡

    ואנדר: אני מזדהה לגמרי עם הצורך לשטוף ידיים אחרי הירידה מהאוטובוס. לעיתים מתחשק לי גם לטבול בחומצת לימון כדי להסיר את תחושת הג'יפה.

  2. בעיני זה נפלא. ולא רק ללקויי ראייה ושמיעה.
    אני לא עולה שנים על אוטובוסים מהחרדה לא לדעת איפה לרדת. לא, אני לא כמו כל ישראל, שפשוט מזהים כל פינת רחוב, וממש מבדילים בין ז'בוטינסקי פתח תקוה, לז'בוטינסקי בני ברק. וכשאומרים להם מורשה הם מבינים. וגם אם אני בלחץ, אני אף פעם לא יודעת אם בדיוק הפעם הנהג לא יעצור בתחנה וימשיך הלאה כי אין שם עולים ואני אפספס כי לא ידעתי ללחוץ בדיוק בזמן הנכון על מנת לא לרדת בלוק קודם… ובהיות הנהגים כל כך מקסימים, ודואגים תמיד, זה בדרכ בלתי אפשרי עבורי להגיע למקום חפצי. אלא אם כמובן אני מטרידה כל שלוש שניות את הנהג – אתה זוכר אותי? אתה זוכר אותי? גם זה מרגיז אותם….

    אוטובוסים בישראל באיכות גרועה, מאחרים, וצפופים, כי ישראלים לא עושים מספיק בלאגן לשנות את המצב, ושינוי המצב יעלה כל כך הרבה כסף שאף אחד לא באמת מתכוון סתם ככה בשביל הכיף שלו לעשות את זה אלא אם מכריחים אותו.
    אבל אם כבר הוחלט לשפר את המצב, יהיי, הוריי, כל הכבוד.
    אחד, לא בא על חשבון השני.

    ואולי הווליום חזק מידי, ואולי זה מטריד בכל תחנה פעמיים, לי זה דווקא נשמע בדיוק איך שזה עובד בכל מדינה מתוקנת אחרת בעולם, בכל רכבת תחתית ועליונה….
    והנהגים שלנו חראות, נדחפים, מסכנים, ועצבניים, לא נראה לי שזה באמת פתאום באשמת הגברת החיננית (אבל אם אני מנחשת נכון, זאת הבלונדינית מהרכבת. לא חיננית בכלל. מציקה ברמות על)

    ואנדר: מקבלת בהכנעה את הביקורת 🙂  אכן, עדיף לשפר משהו מאשר לא לשפר כלום. הבעיה היא שקצת קשה ליהנות מהשיפור כשאת במצוקת מקום/ריח/נשימה, ואז זה בבחינת לעג לרש.

  3. סיפור תבוסה
    אני לא יודעת אם עדיין יש לי זכות תגובה כי דרכנו (של האוטובוס ושלי) נפרדו לפני חצי שנה, קניתי אוטו. להגנתי ייאמר שאני גרה בחור שיש אוטובוס לצאת ממנו אבל לא לחזור אליו 🙂 וגם אני תמיד לוקחת טרמפיסטים. לפני כחודש כדרכם של אוטואים הוא התחיל לעשות בעיות, לדרוש זכויות ביקור אצל המוסכניק, להתפנק בספא "מושיקו ומשה מוסכים" ולדרוש בנוסף לתזונה הרגילה עוד שומן לא רווי, מי ירוקת ושאר דברים בריאותיים שרק החברות שמייצרות אותן יודעות איך זה מועיל לבריאות. אני בתגובה החרמתי אותו והחלטתי שאני זמנית (וגם מחוסר ברירה- מושיקו מתקן רק בשבתות ובשבת אי אפשר להזמין חלקים ) חוזרת לאהובי הראשון, כמו שאת קוראת לו שטינקמוביל. קמתי בבוקר הראשון הרבה לפני הזמן יצאתי אל התחנה ו…עצר לי טרמפ. הוא הוריד אותי בכניסה לעיר הגדולה ומשם מצאתי קו די קרוב למקום עבודתי, בהתחלה נהנתי כל כך מזה שאני לא נוהגת שעצמתי עיניים ודמיינתי שאני חוזרת בסערה אל אהוב ליבי הנושן ובכל בוקר נוסעת באוטובוס, מאושרת, מחוייכת ומלאה בסיפוק עצמי של עוד יום שהצלתי את כדו"א מהאוטו המרושע שלי. החלום נגמר באכזריות כשעלתה קבוצת תיכוניסטים- לו לפחות הם היו מתאמים ביניהם את המוזיקה הגרועה שהם שומעים, דיינו. אמרתי לעצמי שלא בכל בוקר זה יהיה ככה, טעיתי. ומלבד אותו בוקר ראשון מעולם לא הגיע בזמן, וגם תמיד נסע בעודי רצה אליו ובכלל היה מלא באנשים שהשקט צורם להם באוזניים. חזרתי עם זנב מקופל בין הרגליים למושיקו ולאוטו הסורר הסתכלתי במבט עגום והבנתי שאחריי המבול , אני חוזרת לזהם,לשלם,להתעצבן,לדרוס ולהדרס כאחת האדם. גדול עלי. תחזיקי מעמד.

    ואנדר: זה מה שנקרא "עידוד התחבורה הציבורית" בארץ. מבינה אותך לגמרי.

  4. ענק!!!

    דרך אגב, אני בעד מערכת הכריזה הקולנית – זה יכול לטשטש את קולם הצווחני של חבורת המתבגרים המקללים שיושבים בטור לשמאלי, אולי גם לא אהיה חייבת לגלות מה היה הסוף הטראגי של סיפור העצירות הבלתי נגמרת שמספרת בספסל מאחוריי אישה חביבה לחברתה המתעניינת עד מאוד, והכי חשוב – אני לא ארצה לשים פלסטר חזק על פיה של לועסת המסטיק עדינת הנפש שיושבת לידי…. את אומרת שהכריזה מחרישת אזניים – אולי זה טוב מאוד דווקא… 🙄

    ואנדר: אולי אפשר לבקש מהנהג להשמיע בין הכרזה להכרזה קצת מוסיקה סימפונית מחרישת אוזניים, כדי לתת קונטרה למרעישים למיניהם (בפרט אלה שמשמיעים שלומי סרנגה בקולי קולות מהסלולרי).

  5. הייתי שמח לגור בשדרות הדרדסבא פינת רחוב הפסיפלורה

    ואנדר: האמת, גם אני. חבל שדמי השכירות בשדרות הדרדסבא גבוהים כל כך.

  6. דן הם נוראיים בלי קשר לכלום. עד לאחרונה הם החזיקו את הקווים הכי מג'וייפים בשרון.
    תודה למפלצת הספגטי המעופפת שהחברות הקטנות מתחילות לזכות במכרזים על קווים. בקרוב אצלך.

    ואנדר: אתה מקבל 12 נקודות על אזכור הוד-אטריותו 😀  ואכן, מהפה שלך לאוזנה של המפלצת, עם רוטב בולונז.

  7. נתקלתי בזה בקו 4 כשהייתי לאחרונה בארץ. אולי מפני שלא היו גורמים מעצבנים אחרים (צפיפות ונהג מניאק) זה דווקא מצא חן בעיני.

    ואנדר: כאמור, מקבלת את הביקורת. אין ספק שהייתי נהנית יותר מהפיצ'ר החדש אלמלא הייתי חווה אותו ממעמקי התריסריון של נוסע מהביל.

  8. קו 82 נוסע לפתח תקווה?
    מוזר. נאי זכרתי שהוא נוסע לפתח שמיקווה.
    כנראה שבדן עדיין יש בעיות עם המערכת כריזה.
    מקווה שבכל זאת הצלחת להגיע למחוז חפצך…

    ואנדר: ב"דן" עוד לא שמעו על זה. זה יהיה בסיבוב הבא של שיפורים לציבור הנוסעים.

  9. כל עוד חברות האוטובוסים בארץ מפעילות קוים עם סגרגציה לפי ג'נדר, אין שום דבר שהם יכולים לעשות שיגרום לי לשפר את דעתי עליהן.

    ואנדר: צודקת במאה וחמישים אחוז. כל מילה.

  10. אל תדאגי, המערכת תתקלקל באיזשהו שלב (ובהכירנו את נפלאות המכרזים בארצנו כנראה הוא קרוב) ואף אחד לא יטרח לתקן אותה.

    ואנדר: מה שנקרא, "הקלקול הגואל" 🙂

  11. בלונדון זה בדיוק ככה. כל תחנה אומרים מה היא ומה הבאה, ואז לקראת הבאה גם אומרים. באוטובוסים ובתחתית. רק ששם הקול מאוד עדין ומשתלב ברקע.
    וגם שם צפוף לפעמים באוטובוסים ובתחתית..

    וויפי זה לא טוב למחשבים ניידים, שחלקם עובדים עם הרד דיסקים שינזקו מקפיצות קלות, אבל זה טוב לבעלי טלפונים חכמים כמו אייפון שיוכלו לקבל חיבור לאינטרנט, למשל כדי להודיע שיאחרו לעבודה כי הם תקועים מתחת לבית שחי של מישהו באוטובוס.

    ומה שgutglik אמרה.

    למי שהרעשים מפריעים, אמנם הם באמת לא מוצדקים אבל קשה לתקן אותם. אז תביאו נגן…

    ואנדר: כן, אבל בלונדון יש יותר סרטים, בלונדון יש מוסיקה טובה, בלונדון טלוויזיה מצוינת, בלונדון אנשים יותר אדיבים, כך שהייאוש נעשה יותר נוח. אתה מבין? אם לנסוע כמו בהמה בקרון בקר צפוף, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה (מבקשת סליחה ומחילה מחנוך לוין ומחווה אלברשטיין).

  12. ואנדר, בפעם היחידה שנתקלתי זה לא הטריד אותי. חוץ מזה, כופרת- הלא ידוע שהרוטב הקדוש הוא רוטב עגבניות עם כדורי בשר!

    ואנדר: נו, תמיד טענתי שאני כופרת :mrgreen: אם אני יכולה לכפור ביהוה, למה לא במפלצת הספגטי המעופפת? ממילא אשרף באש הגיהינום או משהו כזה.

  13. מסכימה לחלוטין… כל פעם אנו זוכים לשירות חדש ומפנק – למשל שירותי ניבוי העתידות המגושמים של חברת "קווים", שמנסים לנחש מתי יבוא האוטובוס הבא ובד"כ מפספסים. במקום זה אולי פשוט תוציאו את האוטובוסים בזמן? חבל שאת השירות הישן והבסיסי שלשמו הם מלכתחילה שיחדו מישהו כדי לקבל את המכרז, אנחנו לא מקבלים…

    ולגבי הרעש \ הריח \ בני התשחורת עם הטעם המזעזע במוזיקה – מה עוד אפשר להגיד מלבד "הגהינום הוא הזולת"? 😦

  14. טל, הניסיון שלי עם השירות הזה של חברת קווים הוא שמרגע שהאוטובוס אשכרה יצא(ובדר"כ הם עומדים בלו"ז), הוא מאוד מדוייק- הכי הרבה שתפסתי אותם טועים במקרים כאלה זה 2-3 דקות.

  15. לצערי תפסתי אותם טועים בהרבה יותר מזה, או אפילו, סתם, פשוט לא מגיעים.
    בסוף הפסקתי להתקשר, מתוך תחושה עמומה שדופקים אותי – לא רק שאני מחכה ומחכה ומחכה, אני גם משלמת כסף סתם בשביל שישקרו לי לגבי כמה זמן עוד נותר לי לחכות.

    ויש את העניין הפעוט הזה, שאוטובוס שעוד לא יצא מהמסוף, מבחינת השירות יגיע עוד 7 דקות (הזמן שאמור לקחת לו), מה שאומר שגם אם תתקשר 10 דקות אחרי כן עדיין יגיד לך התקליט שהוא יגיע עוד 7 דקות (ובפועל הוא עדיין לא יצא בכלל).

    אבל עזוב, הטענה הבסיסית שלי היא כמו של ואנדר – תפסיקו "לחדש" לנו ופשוט תוציאו את האוטובוסים הארורים בזמן (ובמקרה של "קווים": בכלל).

  16. טל- מתברר שיש לנו נסיונות מאוד שונים. אני נתקלתי בפעם אחת בדיוק במהלך 5 שנים של נסיעות שאוטובוס של "קווים" לא יצא בכלל, ואולי ב3 פעמים שהשירות לא דייק.מעניין מה ההבדל(שעות? איזורים? מזל?)

  17. אינטרנט אלחוטי באוטובוסים? אם כבר, דן צריכה לעשות את ההיפך – להקים מיסוך המנטרל כל מכשיר אלקטרוני בין כתליו של האוטובוס כדי למגר את הנודניקים ששומעים מוזיקה דרך הרמקול של הפלאפון/נגן נייד במקום אוזניות (ותמיד יהיה להם טעם רע במוזיקה, שהלא מעולם לא נמצא האדם שישמע דרך הרמקול בטהובן, ארקייד פייר או יאפים עם ג'יפים), ואת המרגיזים שחייבים לזעוק בפלאפון את כל חייהם המשעממים ופרטי מחלותיהם הווגינליות בקולי קולות.

    ושיעשו משהו עם "הזגוגית המרקדת" – אותם חלונות באוטובוסים הישנים שפורצים בריקוד הורה מלא רעש בתוך מסגרתם הרופפת מיד כשלוחצים על הגז.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: