פורסם על ידי: vandersister | ספטמבר 10, 2009

מרד השטינקמובילים הגדול

לפני שני אמשים נסעתי לתומי בשטינקמוביל לכיוון עיר מולדתי, בתום יום עבודה מפרך. שירכתי את דרכי לירכתי הרכב המטרטר, ולדאבוני הסתבר שיש לי שתי ברירות בלבד: לעמוד עד שמישהו יואיל לקום ממקומו (מה שיקרה, סביר להניח, שתי תחנות לפני שאני יורדת), או להכריח יצור צעיר ומנוקב-גבה להוריד את רגליו מהכיסא כדי שאוכל לשבת. שני בני תשחורת ישבו בהתרסה רבתי בתצורת ארבעת המושבים הפונים זה אל זה, כשהם מנצלים את כל ארבעת המושבים: דהיינו, שניים לישבנים, ושניים לרגליים. ובכן אילצתי אחד מהם לפנות לי מקום, והשני המשיך להשעין את רגליו על הכיסא. לרגע שקלתי לבקש ממנו בנימוס אך במפגיע להוריד את הרגליים, כי זה לא יפה וגם לא הגייני במיוחד, אבל צעירים מנוקבי-גבות לא נוטים להאזין לדברי טעם.

בשלב מסוים עלה כרטיסן עייף למראה והחל עובר בין הנוסעים. כשהגיע למנוקב-הגבה, הורה לו להוריד את רגליו מהכיסא, והוסיף את הגערה המפורסמת: "תגיד לי, בחור, גם בבית אתה שם ככה נעליים על הספה?" – "ת'אמת? כן", השיב לו הנער מבלי להתבלבל. מיותר להוסיף שכשלוש שניות לאחר שהכרטיסן הלך לדרכו, רגליו של הנער שוב היו על הכיסא.

ומנוקב-הגבה הלז הוא רק קצה הקרחון. לא שאני אומרת שבנעוריי, לפני כחמש מאות שנה, לא היו נערים חצופים ונערות גסות רוח. היו. אבל – ואולי אני משלה את עצמי כאן – היתה גם קצת בושה. היתה הבנה שהתנהגות כזו, אינה התנהגות ראויה. היום זה הנורמה. היום, מי שיותר חצוף, רועש, מקלל, מפריע – נישא על כפיים. כאילו יש איזו חוכמה או גבורה גדולה במנטליות של "אני שם זין על העולם" ו"יאללה יאללה לכו תחפשו". החוצפה הישראלית, שהיתה פעם סמל להעזה וגבורה כנגד כל הסיכויים, הפכה לסתם חוצפה שמעצבנת את כולם ואינה תורמת דבר פרט ליצירת דור של בני נוער רפי-שכל ודלי-הישגים, שחושבים שיוכלו להשיג הכל בכוח הזרוע. ואיש אינו פוצה פה ומצפצף, כי במקום שבו האלימות היא ערך עליון, אנשים בני תרבות – אומללים שכמותם – חוששים לקפח את חייהם.

והערב בשטינקמוביל, היו אלה שתי נערות – פריחות, בלשון העם – שהחליטו לשדר לנוסעים שרשרת של להיטים רועשים מהמכשיר הסלולרי. ברגע הזה, בחיי שלא יכולתי יותר לשאת זאת. שלפתי את פלאפוני הנאמן, וניסיתי לשדר להן בקונטרה כמה מנעימות הצלצולים שלי. אלא מאי? הפלאפון שלי הוא דור מינוס חמש, צלצוליו העלובים חלשים הם, ובהחלט אינם יכולים להתמודד עם ה"אומצה-אומצה-אומצה" מהמכשיר האימתני של הפריחות. נאלצתי לבלוע את העלבון הצורב, ולהמשיך לשמוע את רג'ינה ספקטור באוזניותי מעורבת עם זבל טראנסי, עד סוף הנסיעה.

עם זאת, המשכתי לטוות בראשי דרכים להילחם במפגע הסביבתי הזה. מדוע, שאלתי את עצמי, אי אפשר להמציא מכשיר, שכל מטרתו היא לתת קונטרה למרעישי-השטיקנמובילים? זה יהיה מכשיר קטן, נגן MP3 בלתי מתוחכם, שיהיה מסוגל לשדר מוסיקה בעוצמה גבוהה. במכשירון הזה אאחסן לי מספר יצירות נבחרות, ובפעם הבאה שאיזה יצור פרחי יתחיל לפזר את הזבל הרועש מהסלולרי – אשמיע בעוצמה אדירה את "ארית מלכת הלילה" מתוך "חליל הקסם" של מוצרט, או את "רכיבת הוולקירות" של ואגנר. אם למישהו יהיו טענות, אגיד שיש לי זכות ליהנות גם כן מהמוסיקה החביבה עלי, מה יש? הבעיה היא, שכמו שאני מכירה פריחות ממוצעות, הן לא תוותרנה והנסיעה תהפוך לקקופוניה אחת גדולה. לחלופין, יש סיכוי שישלפו עלי סכין קפיצית.

המממ. שמא יש לגייס לטובת העניין את שאר יושבי האוטובוס? אפשר, למשל, לארגן שירה בציבור. רצוי לבחור בשיר שכולם מכירים ולא קשה במיוחד לשיר אותו – "הנה מה טוב ומה נעים", למשל, או "הבה נגילה", או "שיר המנגל", משהו כזה. כשכולם עסוקים בלזייף את "עורו אחים בלב שמח", איש איש בסולמו שלו, קצת קשה יהיה לפרחות ליהנות מהרעש הפרטי שלהן. הבעיה כאן היא שקשה לגייס אנשים בימינו למטרות טובות, כגון עמידה על הזכות לנסיעה שקטה בתחבורה הציבורית.

ובכן, אני מפנה את השאלה לקוראי הבלוג הנאמנים: אם מישהי, שנראית עצבנית קלות, היתה מחלקת לכם שירונים תוך כדי נסיעה לפתח-שמיקווה, ומעודדת אתכם להצטרף אליה בשירה אדירה של "הבה נרננה, הבה נרננה" – הייתם מצטרפים, או שמא קוראים למשטרה או מחייגים למד"א? אם מספיק אנשים חושבים שזו מטרה ראויה, דהיינו, לא רק נסיעה שקטה באוטובוס אלא הפגנת מחאה כנגד תרבות הרעש והחוצפה שפשתה בקרבנו כתולעי-מעיים עקשניות במיוחד, אנא הצטרפו אלי! העבירו את המסר: בפעם הבאה שאתם נתקלים בפרחות חמושות בסלולרי רועש באוטובוס, פצחו בשירה אדירה! אל תחששו ואל ירך לבבכם! כוחנו באחדותינו! אם נפעל ביחד, נוכל להביא את השינוי ולהכניס קצת תרבות ודרך ארץ לחברה הישראלית!

או שנמות מדקירה של סכין קפיצית. מה שיבוא קודם.


Responses

  1. אולי הגיע הזמן לעזוב את פתח שמיקווה?

    ואנדר: נראה לי שהבעיה לא מוגבלת לקווים המובילים לפתח-שמיקווה בלבד. אם זה היה המצב, הרי שהבעיה לא היתה קיימת כי פתח שמיקווה לא קיימת, כידוע.

  2. בכפר ורדים ניסו את הרעיון של מוצרט בדציבלים גבוהים. לא ידוע לי אם זה עזר.
    http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3750976,00.html

    ואנדר: קראתי על זה בזמנו, ואני מעריצה אותם על הניסיון 🙂  אני בטוחה שגם אם זה לא פתר את הבעיה, לפחות זה אפשר להם להוציא קצת עצבים…

  3. החלק הכי עצוב זה שהנער צודק לגמרי. אני משוכנע שהוא דובר אמת וגם בבית הוא שם רגליים על הספה.

    ואנדר: נתאי – גם אני בטוחה בזה לגמרי! ברור לי שההורים שלו לא שמים לו גבולות, וזה מקור כל הרע…

  4. ואנדר, לא עדיף להשקיע בטכנולגיה מנטרלת (שעל הדרך גם תפגע בקליטה של הסלולרי)? ככה יחסכו מאיתנו גם המוזיקה המחרידה, גם סיפורי ליל אמש של הפרחולים השונים וגם שלל מריבות ברוסית-צעקות של זקנים ושאר שיחות טלפון שך אנשים שלא מסוגלים להבין את ההבדל בין הכסא בשטינקמוביל לספה בסלון

    ואנדר: לפי מה שהבנתי, אפשר לנטרל קליטה של סלולרים, אבל לא את ההפעלה שלהם 😦  אנחנו חיים במאה ה- 21, לא היו אמורים לפתור בעיות כאלה כבר?…

  5. הבעיה העיקרית היא שכל נשק שיומצא כנגד המפגע יוכל לשמש גם את האויב. הרי גם אוטובוס שלם מלא זקנות עמוסות סלים ועובדים קשיי יום לא יוכל לשניים-שלושה פוחזים שיתחילו בזמר משל עצמם (תוך כדי שליפת סלולריהם עטורי המגפיקסלס בכדי להעלות את החוויה ליוטיוב או פליקס).
    מצד שני, אם כל נשק עלול לשמש את שני הצדדים, אולי פשוט צריך לשלוף את הסכין הקפיצית הפרטית ולעשות בה שימוש. נכון, זה לא יעבור בשקט גם מהצד השני ויגרום למהומה רבתי בשטינקמוביל ולהרוגים ונפגעים רבים מכל הצדדים – אבל כשכל השטינקמוביל חבול, מת או סתם גוסס, כנראה שיהיה הרבה יותר שקט במשך שארית הנסיעה. או שלא.

    ואנדר: אולי אפשר להשתמש בכלבים אימתניים במיוחד? הפרחים והפרחות לא יצליחו להמציא כלבים יש מאין בתור קונטרה. אם פשוט אחליט שלכל הנסיעות יתלווה אלי איזה דוברמן, שיאולף היטב לנהום בזעם על אנשים שמשמיעים רעש בסלולרי? ("קדימה רקסי! תפוס'תו!!!" )

  6. לבלונדינית הסודית: טכנולוגיה מנטרלת לקליטה של סלולרים כבר קיימת, (ביפן בסביבות ה70 דולר פעם אחרונה שבדקתי-לא חוקי בארץ מן הסתם) ,אבל היא לא תעזור למטרתנו. ישנו פיתוח אחר של השתקת צלילים (הסבר ארוך ופיזקאי על התאבכויות הורסות ובונות) אבל עד כמה שאני יודעת לא הצליחו לייצר משהוא ישים.

    ישנו פיתוח שנוסה כבר בבריטניה להרחקת בני נוער ממקומות ציבוריים: מכיוון שהם שומעים טווח צלילים גדול יותר, פותח מין מכשיר המשמיע צליל מעצבן בקצה הסקאלה (הגבוה שלה אם אני זוכרת נכון).

    ולואן דה גרף: אני אשמח להצטרף לשירה בציבור ! למעשה הדבר נשמע משעשע עד כדי כך שנראה לי נחמד לארגן דבר כזה מראש, אבל אולי זה רק הראש החולוני שלי שמאס בשירים ערביים (כן זה מה ששומעים בחולון).

    ואנדר: אז קדימה! שוווווווו – שונה שושנה שושנה…

  7. בדיוק אתמול חשבתי עלייך ועל סאגת השטינקמוביל בעת נסיעה ריחנית ונעימה בכבישי הארץ. לאחרונה אני צוברת כמות כזו של תסכולי אוטובוס, שכבר כמה פעמים ירדתי באמצע הנסיעה והלכתי ברגל כדי לחסוך מעצמי את העצבים. תגידי לי, מי מגדל את הבהמות האלה, מי? המוזיקה. הרגליים על הכסא (אגב, עושה רושם שעכשיו זה כבר לא מספיק להניח עקב מג'וייף על קצה הכסא — הו, לא. יש למרוח בגאון את כל הסוליה על מרכז המושב). ההתקוטטויות במעבר. הצווחות השנונות ומלאות ההומור המשובח כמו "נהג! דוקרים פה מישהו!" בליווי בגעיות צחוק רמות. שאגות האימים מהחלון והדפיקות מבחוץ על השלדה שמטרתן היחידה להעביר לחבר הדביל שלך בפנים את המסר, "הלו, זוכר אותי? זה אני שישבתי לידך עכשיו חמש שעות בכיתה. אין לי משהו מיוחד להגיד לך. קבל תנועה מגונה." קלאסה, קלאסה אמיתית.
    לא שהשנתונים האחרים חפים מגועל נפש. שמישהו יסביר אחת ולתמיד לאותה קבוצה הולכת וגדלה מתוך ציבור בעלי "חופשי חודשי" (באזור שלי אלה בד"כ גברות חמוצות פנים ושונאות מזגנים שמפעילות את אחיזת המוות הוולקנית על תיק יד קומפקטי) שקניית כרטיס הפלא הזה לא מזכה את הרוכש גם בפטור אוטומטי מתור. כן, אני מבינה שזה לוקח שניה וחצי פחות להבריש את הכרטיס בפרצופו המשועמם של הנהג בהשוואה לניקוב כרטיסיה או קניית כרטיס, אבל באמא שלכם, אם חמישה אנשים שעלו לפניכם עומדים וממתינים בסבלנות לתורם עם השקיות שלהם בחום יוליאוגוסט, זה *לא* בסדר למרפק אותם ולהדחף קדימה תוך נשיפה נרגזת על איוולתו של העולם. זה *לא* בסדר לנבוח עליהם "אפשר ל-ע-ב-ו-ר!!!" כאילו מדובר בחבורת רפי שכל שתשוקתם היחידה בחיים היא להשתהות לעוד כמה שניות של חסד בפתח האוטובוס כשאפם תקוע בבית שחיים של זרים. 😡

    אוקיי, זה היה ארוך ומריר. את רואה כמה את נחוצה בבלוגוספרה? לולא החלל הידידותי שאת מספקת לסובלי התחבורה הציבורית, היית שומעת תוך שבועות ספורים על נוסעת שעלתה על גג אוטובוס ונשאה משם נאום חוצב להבות לפני שנלקחה לאשפוז בכפייה.

    Bless you. והישמרי מסכינים קפיציות.

    ואנדר: ההיא!!! התגעגעתי!! לאן נעלמת? :mrgreen: ברוכה השווה!

  8. יש לי שיטה נגד אלו שמדברים לסלולרי בקול גדול, כאילו רק הם נמצאים שם.
    אני מתחיל להתערב להם:

    "לא, לא, תגידי שאת לא מוכנה"
    או
    "תשאל אותו איפה הוא עכשיו"

    ואנדר: שובב, אני בטוחה שאתה גם יודע קונג-פו או לפחות רחב-כתפיים ובעל מראה מרתיע. אני לא מעשה להתערב בשיחות האלה, פן יבולע לי (סכין קפיצית וכו', כאמור).

  9. אני מכיר מישהו, אמנם תמהוני למדי, שאירגן מרד-אסירים על האוטובוס, ועודד את כל יושביו להביע את מורת-רוחם מהרעש הסלולרי. כלומר, בד"כ הרוב הוא הסובל והמיעוט הוא המתעלל, אבל זה לא מרגיש ככה.

    ואנדר: אז זהו, נשאלת השאלה, אם היית מוכן להקריב את עצמך ולהיות התמהוני המתנדב לצורך העניין. אני חושבת שהגיעו מים עד נפש, וזה הזמן לסכן את המוניטין שלי ולהפוך לתמהונית לעת מצוא…

  10. ברור שאני מצטרפת לשירה בציבור באוטובוסים.
    השאלה אם אני יכולה לבחור את הרפרטואר ? אני יותר חווה ופרברים בהוויתי, פחות "הבה נרננה". וגם פחות מתחברת לסכינים, מבטיחה לעמוד מאחוריך..

    ואנדר: כל שיר שאפשר להצטרף אליו בשירה אדירה יתקבל בברכה 🙂  איינשטיין, קליינשטיין, אלברשטיין, מה שתרצי.

  11. שירה בציבור נראית לי כמו תשובה נכונה למצב שאת מתארת, וחסידי הגישות הבלתי-אלימות בוודאי ישבחו אותה. כדי ליישם בצורה מושלמת הייתי מדפיס שירונים, ומסביר על צידם האחורי את הפילוסופיה שעומדת מאחורי העניין (המיאוס שרובנו חשים לנוכח המצב שאת מתארת, מדוע הגישה הזאת היא הנכונה, כיצד גם הם יכולים לעזור, וכו').

    השלב הבא הוא כמובן אתר אינטרנט אם שירונים מוכנים בפורמט PDF, קבוצה בפייסבוק וכד'. לצערי ולמזלי, אינני נוהג להעזר בשירותיהם הטובים של השטינקמובילים למיניהם – אך אם הייתי עושה זאת הייתי מצטרף למאבקך הצודק ללא היסוס.

    עלי (לאוטובוס) והצליחי!

    ואנדר: תודה לך על התמיכה המוסרית! כל אחד הוא אור קטן, וכולנו מיקי איתן, או משהו כזה.

  12. חבר טוב שלי היה מחזיק באוטו קסטה (זה היה מזמן) עם השיר גבעת התחמושת. כל פעם שהיה עוצר לידו ברמזור ערסמוביל עם אומצה אומצה הוא היה מפעיל בפול ווליום.

    ואנדר: אויש, זה מצוין 😀  גם שיר-נגד מעולה וגם מחווה ציונית ראויה. כה לחי!

  13. אפשר להשתמש בטכנולוגיית צליל (המפורטת בלינק שלמטה) שרק צעירים שומעים ולשדר להם באותם התדרים בדיוק. כך זה גם לא יפריע לשאר יושביי השטינקמוביל:
    http://www.hayadan.org.il/wp/%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%90%D7%94-%D7%9C%D7%A6%D7%A2%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A8%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%98%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%90-%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%A2/

    ואנדר: זהר, תודה, אבל אני לא בטוחה שאני זקנה מספיק בשביל זה בעצמי. חוץ מזה, מה לגבי יושבי האוטובוס האחרים שהם צעירים, אך שומרי-חוק והגונים? אין הרבה כאלה, אני בטוחה, אבל אפילו צדיק אחד בסדום ראוי לרחמים…

  14. מרגוליס, יש לי הרגשה שאם החבר שלך היה עושה את זה לערסים מהזן הנפוץ כיום, הוא היה נאלץ להתאשפז לצורך ניתוח הסרת קסטה (טוב, דיסק. התקדמות טכנולוגית אינה נטולת כאבים) מהמעי הגס.
    אבל שאפו על הבחירה המוזיקלית. :mrgreen:

  15. הדגמה בקומיקס של שיטת ההתערבות:
    צרחני האוטובוס

    ובעניין הולך ופוחת הדור: בנעוריי בכפ"ס לפני 15 וגם 20 שנה הם לא היו יותר מנומסים. אבל לא היו להם מכשירים.

    ואנדר: הקומיקס מצוין 😀  תודה!

  16. תודה ואנדר! 😀 איזה כיף לי. ולגבי התאיידותי מהשטח, Trust me, you don't wanna know.
    שמחה שאני יכולה לשוב ולקרוא את הגיגייך, זה חסר לי…

    ואנדר: מקווה שהעניינים יסתדרו לטובתך, ובמהרה 🙂

  17. "החוצפה הישראלית, שהיתה פעם סמל להעזה וגבורה כנגד כל הסיכויים, הפכה לסתם חוצפה שמעצבנת את כולם ואינה תורמת דבר פרט ליצירת דור של בני נוער רפי-שכל ודלי-הישגים, שחושבים שיוכלו להשיג הכל בכוח הזרוע. ואיש אינו פוצה פה ומצפצף, כי במקום שבו האלימות היא ערך עליון, אנשים בני תרבות – אומללים שכמותם – חוששים לקפח את חייהם." – ואנדר, אני מחפש לכתוב את הפסקה הזו בדיוק כבר חצי שנה.
    דור אדיש לכול מלבד לעצמו. יום יבוא ונשאל את עצמנו איך נתנו לזה לקרות. ואת יודעת מה הכי מפחיד? מהדור הזה יצמחו הפוליטיקאים שאמורים לשלם לנו את הפנסיה.

    ואנדר: גם הפוליטיקאים של היום לא ממש ששים לתת לנו את זכויותינו. אני תוהה כמה מהם צפצפו על כרטיסנים באוטובוס (או בדיליז'נס, בהתאם למה שהיה קיים בתקופתם)

  18. בצעירותי נהגנו לשים רגליים על הכיסאות וגם לשמוע מוצרט. ולקרוא המינגווי וג'ויס.
    וזה היה לפני המון זמן, עוד לא היו סלולריים ונאלצנו לסחוב טייפים עם בטריות כדי לעשות רעש באוטובוס.

    מי שמפחיד באמת זה בני הנוער שבגיל 16 מקבלים את כל מה שמאכילים אותם בבית ספר. מהם כבר לא יצא שום דבר טוב בוודאות.

    ואנדר: הממ, נתת לי רעיון עם המינגווי וג'ויס… מה אם אשא איתי לכל מקום בתיק ספר קטן של יצירת מופת כלשהי, ואנצל את ההזדמנות כדי להחכים מעט את מזהמי-הרעש? יהיה לפרחות קצת קשה להמשיך ליהנות מהמוסיקה בזמן שאני מקדלמת בקול רם סונטות של שייקספיר או משהו כזה. Shall I compare thee to a summer's day?… 

  19. אני לא מרבה במיוחד לנסוע באוטובוס, אבל נוסעת מדי יום ברכבת וחווה בדיוק, אבל בדיוק, אותן חוויות, כולל הכרטיסן העייף ומנוקב הגבה שמחזיר את הרגליים לכסא שממול רגע אחרי שהכרטיסן העייף עובר לקרון הבא.

    אישית, אם רק ייחלקו שירונים – אני מייד מצטרפת. גם לי לא ממש משנה מה.
    אני נוטה לקוות שרוב בני התשחורת לא ישלפו סכין אם רק נשיר כנגדם. אולי, אפילו, הם יצליחו להבין את ההומור שבמחווה.
    חבל שאנחנו לא נוסעות באותה תחבורה ציבורית.

    ואנדר: אכן חבל. הייתי מציעה שנארגן נסיעת מחאה כפי שעשו ארגוני הנשים באוטובוסים של קווי ההפרדה בירושלים, אבל קשה לצפות מראש באיזו נסיעה יצוצו הפריחות התורניות עם הסלולרי. צריך להקדיש לזה לפחות חצי יום…

  20. יש אזניות מיוחדות שלא רק משמיעות לך באיכות מעולה את המוזיקה הרצויה לך, אלא גם משתיקות את הרעש החיצוני – כן, זה אפשרי, זה פועל על טכניקה של היפוך פאזה (כשיש רעש נוצרים גלי קול המסוכמים לגל אחד ואם הופכים את הפאזה שלו הגל בעצם מתבטל כי הוא מקבל בדיוק את הקונטרא של עצמו). הבעיה היא שאלו אזניות מאוד מאוד יקרות.

    את יודעת מה, אני מצטרפת אלייך לשירה בציבור. כמובן שאני אשמח אם תוסיפי לרפרטואר "הבא נרננה" גם את "לי כל גל נושא מזכרת", "ידיד נפש", ו אה – כמובן – את "על הדבש ועל העוקץ"…

    ואנדר: לא מגיע לפריחות שאני אבזבז בגללן כל כך הרבה כסף על אוזניות 😦  אבל לגבי עדכון השירון, אין בעיה. כל שיר שאפשר לשיר בצוותא…

  21. אוי.. זה באמת נורא ואיום.
    טוב.. כבר כתבתי לא פעם על מה שבני הנוער האלה מעוללים לעצמם ולנו.
    וזה ממש לא מוגבל לעדה מסויימת, רק לגילאים. הפחד הוא, שמה שהם מקבלים היום, באמת ימשיך איתם הלאה.
    ואנדר, אני מוכן להביא איתי את הנשק האולטימטיבי לשירה בציבור באוטובוס – את ארוסתי. היא מגיעה לכאלה גבהים כשהיא שרה, שתאמיני לי – אף טמבל לא יעיז להתחרות איתה. פשוט אין לו סיכוי – ומי כמוך יודע את זה..

    בינתיים – תנחומיי. הדבר היחיד שאני יכול להציע לך, זה לקנות רכב. יצא לי לנסוע פעם אחת באוטובוס במהלך השנה האחרונה, וזה היה יותר ממספיק. כל מה שתיארת פה עבר גם עליי. וזו היתה פעם אחת יותר מדי. חיש מהר חזרתי לנוחיות של מכוניתי. נכון – יש פקקים. נכון – לא תמיד קל למצוא חניה וזה עולה כסף. אבל אין מחיר לשקט שלי. פשוט אין.

    ואנדר: לקנות רכב? אין בעיה. אני רק צריכה לקבל רישיון, לרענן קצת את יכולות הנהיגה שלי, לעשות סקר שוק ולמכור את כל איברי הפנימיים כדי לשלם בשביל האוטו 😛

  22. אחרי שחוויתי כל כך הרבה עצבים על הנוער של היום ואיך שהוא גדל להיות, הבנתי שזה פשוט מיותר, ככה הם גדלים ואין לנו איך לשנות את זה. אני מצאתי פתרון מאוד פשוט לערסים ולפרחות שחושקים להיות די ג'יי – אני מחייכת אליהם ומבקשת בנימוס שיכבו את המוזיקה. כל כך פשטני, אבל עובד ב 95% מהמקרים (ב 5% הנותרים, אני ממשיכה להתמרמר ולייחל למותם המהיר של הילדודס).

    חוץ מזה, פוסט מצויין.

    ואנדר: תודה, יקירתי. כנראה שאת נראית יותר נחמדה, ולחלופין, יותר מאיימת ממני: בפעמים היחידות שניסיתי לבקש לכבות (או אפילו רק  להחליש!) את המוסיקה, נעניתי ב"למה מה קרה". הוי.

  23. ואנדר, סליחה שאני סוטה מהנושא (אני סוטה באופן כללי), אבל הידעת שב-12 לפברואר מתחילה אולימפיאדת החורף?
    הכיני את הנצנצים!

    ואנדר: אני מקבלת בברכה סטיות כאלה 😉  כן, ודאי שידעתי! אני מצפה בכיליון עיניים, רגליים וזנב.

  24. משעשע כתמיד, ואנדר.

    הפוסט מזכיר לי מקרה שקרה בהופעה האחרונה של כריס קורנל בארץ. שתי דקות אחרי שהוא עלה…ערס אחד, די גבוה האמת, וחברתו הערסית, די מכוערת האמת – החליטו שיהיה נחמד אם היא תעלה על כתפיו ובכך תסתיר את זווית ראייתי, זאת של חבריי, ושל עוד כמה צופים זועמים.

    משלא עזרו הפניות והנימוסין, ביקשתי מחברי שיעלה אותי על כתפיו, ואחרי שעשה זאת, ציוויתי אני עליו שיעמוד בדיוק מול צמד הערסים, כך שפניי יפנו בדיוק כלפי גברת ערסית – ואז התחלתי בשירת שיר מזרחי ידוע.

    זה כמובן, היה יכול להיגמר ברצח אם נזכרים על מה נרצחים אנשים בארץ ישראל שנת 2009, אבל זה נגמר בהסכם לא-ורבאלי בינינו לבין שני הערסים, ולפיו לא יעלו הם אחת על כתפי-השינה, ולא נדאג אני וחבריי שההופעה שהם יזכרו תהיה של אייל גולן, ולא של כריס קורנל (המלך! אם יורשה לי להוסיף.)

    זיגמונד

    ואנדר: זיגמונד, אני שמחה שאתה עוד עמנו. אתה מתגרה בגורלך 😉

  25. עדכון מהשטח:

    מלחמת רמקולים בחברון; המואזין מול הישיבה

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3777109,00.html

  26. מה זה בני תשחורת?

    אם היית מחלקת לי, סביר להניח שהייתי מתיישב על ידך, מתייעץ איתך איזה שיר לשיר אחרי השיר הנוכחי, ומפציר בשאר הנוסעים להצטרף ואפילו מצרף קאזו לעסק. כל העסק הזה ישמע לך משעשע אף יותר, אתמול נסעתי באוטבוס כשמולי ישב איזה תמהוני שנראה קצת נרקומן ובהה בי חלק מהנסיעה, וקראתי לתומי את המשחק של אנדר, כשברקע כל הזמן היתה מישהי עם אוזניות דפוקות ושמיעה דפוקה, שמילא זה שכל האוטבוס יכול לשמוע מה היא שומעת באייפוד, היא גם שמעה משהו מזעזע בסגנון של FLO-RIDA. והתמהוני בהה, וזה היה בסדר כי הייתי שקוע בספר, עד שהגעתי לחלק בספר שהיה כתוב בו "ואנדר" ונעלם הריכוז כי חשבתי על זה שלא בדקתי כאן כבר זמן מה, וכבר לא יכולתי להתרכז מחדש בספר, ככה שהכנסתיהו לתיקי והעברתי את רוב המשך הנסיעה בלשמוע היפהופ-דנס מהאוזניות המחורבנות של ההיא עם השמיעה המחורבנת.

    צריך להוציא אותם מחוץ לחוק, או להגביל את הילודה. אפשר גם להטיל מס רמקול על מכשירים סלולריים, ומס מיוחד וגבוה במיוחד, על אוזניות שמשתפות.

    תהייה קטנה, אם עולה לאוטבוס בן תשחורת (מה זה אומר?), שנראה לך הכי לא מתוחכם, הכי לא מעניין, האלה עם החולצת שפתיים ולשון של הרולינג-סטונס בלי שבכלל יש להם מושג מי הם היו, ולאיזה חבורת זוחלים הם נהפכו, בני תשחורת קלאסיים (אני לא יודע מה זה בני תשחורת קלאסיים גם.), עולה אחד כזה לאוטבוס, מתיישב באיזור המרובע, מניח רגל על כל כסא שלפני (ובכך תופס 3 מקומות) ועל המושב הרביעי, שעל ידו, מניח את הסלולרי שלו, הכי מצ'וכלל, עם סאונד הקפי ומגבר חיצוני, מושיט את אצבעו, לוחץ על פליי ו…
    "כן, יצאנו אל המרחבים
    והעמסנו ת'רכבים …. "

    מה את עושה?

  27. כתבתי כאן תגובה ארוכה ומצחיקה בשם אחר ולא אישרת אותה! ררררר!

  28. מזלך שלא התיישבת מול מנוקב הגבה* הזה:

    מנוקב גבה ברגע קשה במיוחד.

    *לא רואים את כל הגבה השמאלית.

    נ.ב.: לא הייתי ממליץ לך לשיר באוטובוס "מהדרין" (אלא אם מוות ע"י גביע לבן עושה לך את זה).

  29. כתבתי עלייך אבל משום מה לא עובד פה הטרקבק, אז אני אקשר ידנית:
    קישור
    אה, ומזל טוב ליומולדת 🙂 תמשיכי לכתוב ככה.

    ואנדר: בעז, תודה רבה! אבל אני לא "ואן-גוך", אלא "ואן-דר גראף". ואן-גוך זה ההוא עם האוזן, אני זאת ההיא עם הבלוג 😉


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: