פורסם על ידי: vandersister | אוקטובר 6, 2009

לילה בלי דרקון

כמעט חצות במחלקה הכירורגית של בי"ח במרכז הארץ. על המיטה שוכבת לה ואן-דר-אחות, אחרי ניתוח שהאחיות במחלקה קוראות לו "מסטקטומי" (Mastectomy), ככל הנראה כדי שלא יצטרכו להגות את המילים המצערות "כריתת שד". הוואן-דר-אחות ביקשה שאשאר איתה בלילה שלאחר הניתוח, כדי שלא תהיה לבד. היא קיבלה משככי כאבים ונמצאת במצב נים-לא-נים, אני מקווה שבקרוב תירדם ותישן קצת. אך לפני כמה דקות ניהלנו שיחה עליזה על האחיין והאחיינית, שציירו בשביל אמא ציורים יפים שיהיו איתה בבית החולים. הציורים תלויים על הקיר, יחד עם תמונות של הילדים.

חצות. אחת האחיות (הרחמניות באמת) עוברת ושואלת אם הפציינטית עשתה כבר פיפי. אנו משיבות בשלילה. "לא טוב", כך הרחמניה, "היא צריכה לעשות פיפי". במרוצת השעה שלאחר מכן, עוד שלוש פעמים מבקרות בפינתנו הקטנה אחיות ששואלות בדבר הפיפי. "לכל הרוחות, אחותי", כך אני באנחה כבדה, "תעשי כבר, שיעזבו אותנו בשקט". "אבל אין לי", מצטדקת האחות, "מה לעשות?…" בסופו של דבר בוצעה משימת הפיפי המיוחלת, גם אם בפורמט מצומצם. האחיות מתרצות, ואילו אני הולכת לרוקן את הסיר. בדרך אני מציינת לעצמי שדי דבילי לקרוא למיכל הפלסטיק הזה "סיר", הוא דומה יותר לכף אשפה. העיקר שנוח לשבת עליו במיטה.

חצות וחצי. SMS מהוואן-דר-גיס, ששואל מה קורה. אני מדווחת שהפציינטית עשתה פיפי, נותקה מהאינפוזיה וכעת ישנה. "חדשות מצוינות", מגיב הוואן-דר-גיס, ומאחל לילה טוב. הוא עצמו נשאר בבית החולים עד שעה מאוחרת, וחזר הביתה לטפל בקטנים. אני חושבת על זה שהוא ודאי רוקן הלילה סיר מסוג שונה, של האחיינית הפעוטה, רק שהסיר שלה הרבה יותר סימפטי, ורוד עם ציורים חביבים של בעלי חיים.

01:30. אני חולצת נעליים ומנסה למצוא תנוחה נוחה על הספק כורסא-ספק מכשיר עינויים שהצלחנו למצוא באחד החדרים. אני שואלת מאחותי את הספר שהביאה כדי לקרוא, "אראגון" שמו. העלילה מספרת על דרקונים ויצורי פלא שונים וכל מיני עלילות גבורה, מעין הארי פוטר פוגש את שר הטבעות עם קצת נרניה בצד. הצוואר הולך ונתפס לאיטו, אבל אני שמחה להיות שם. זה עדיף מלטפס על הקירות בבית מרוב דאגה. מדי פעם אני מרימה ראש ומתבוננת בפציינטית נמה בשלווה יחסית. מתחת לזרועה בצד הדואב שעבר את הניתוח שוכב דובון פרוותי שהבאתי בדיוק למטרה זו, כלומר כדי שישמש ככרית. לפעמים יש לי רעיונות מוצלחים.

03:00. אני מתעוררת בבהלה, הספר מונח על אפי והרגליים מעוקמות בזווית משונה. מסתבר שנרדמתי. מבט מהיר לפציינטית: הבטן עולה ויורדת במתינות, היא עדיין נושמת. אנחת רווחה. אני קמה מהכורסא הזדונית ומשתדלת לא להקים יותר מדי רעש, תוך כדי שאני מציצה בצינורות הניקוז המשתלשלים בצד המיטה. שום דבר לא התנתק או יצא ממקומו. אני חוזרת באיטיות לכורסת העינויים ולספר שזנחתי.

04:30. שוב יקיצה מבוהלת: רגע, מה עם הרגליים של אחותי?? חייבים לחבוש אותן מיד, הרי הן נפצעו מהקשקשים של הדרקון או מה. רגע, בעצם הגיבור בספר הוא זה שנפצע בגלל הדרקון, לא אחותי. אני זקוקה למעט מים כדי להתרענן. קמה ומוזגת לתוך כוסית פלסטיק זעירה של בית החולים ושותה. הפציינטית מתעוררת, מהמהמת משהו לא ברור. אני מתכופפת כדי לשמוע יותר טוב: "תמזגי לי גם", מבקשת החולה המנומנמת, "יבש לי נורא בפה". אני מוזגת חיש, מגביהה את הכרית, האחות לוגמת. כמה נשימות עמוקות, והיא שוב נרדמת. אני חוזרת לכורסא ומנסה לנמנם קצת.

05:00. איזה לנמנם ואיזה נעליים. בקרוב תזרח השמש, נראה שמיציתי את אפשרויות השינה ללילה הזה. נראה שגם אחותי. אני מזיזה כריות ושמיכות סביב כדי שיהיה לה קצת יותר נוח, מיטות של בית חולים מפורסמות ביכולתן להסב אי-נוחות גם בתנאים הטובים ביותר. אחות רחמניה מגיעה למדוד חום ולחץ דם, הכל תקין.

06:30. הפציינטית רעבה, היא בצום כבר יום וחצי. אני שועטת לעמדת האחיות לשאול אם מותר להביא לה ארוחה קלה. "המטבח עוד סגור", כך האחות הראשית, "אבל את יכולה להיכנס ולקחת לה משהו". אני מרימה מהמטבח כמה פרוסות לחם ומביאה את השלל לפציינטית. "גם משהו", כך אחותי בנעימה פילוסופית, ומכרסמת את הלחם לאיטה. כמובן שהחדר מלא וגדוש בדברי מזון שהביאו קרובות משפחה מודאגות, אז הארוחה נמשכת עם קרקרים מלוחים. לא יותר מדי, כי עדיין יש קצת בחילה. כלומר לאחותי. לי יש קצת סחרחורת בגלל הצוואר התפוס.

07:15. אחותי מציצה בגבורה בצלקת מהניתוח. דמעות זולגות: "זה כאילו שיש שם חור", היא אומרת לי, "מן שקע כזה". אני לא מצליחה להגות שום דבר בתגובה, רק מבט מנחם. גם לבכות זה חשוב לפעמים.

08:00. ואן-דר-אמא מגיעה כדי להחליף אותי במשמרת. אני נמצאת בבית החולים כבר 22 שעות, מההמתנה לניתוח ביום שלפני. נשיקה לשלום לפציינטית, ואני יוצאת מבית החולים ועולה על מונית הביתה.

08:30. בבית, במיטה. מתה מעייפות, ובכל זאת לא מצליחה לישון. בוהה בקיר. הגוף שלי מרגיש לי כאוב וחלול.

כאילו שיש שם חור.


Responses

  1. החלמה מהירה לאחותך

  2. באמת יש שם חור.
    צריך להיות בו, לבכות זה חשוב, כמו שאמרת. גם להקשיב, לחבק, ולא לשכוח לצחוק.
    ולהיות יחד

  3. החלמה מהירה לאחותך, ורפואה שלמה. וחיבוק חם לך.
    עם אחות כמוך, ובעל דואג, וילדים חמודים, קשה לראות איך ייתכן תרחיש אחר לבד מרפואה שלמה, פיזית ומנטלית. חורים נוטים להסגר, דמעות נוטות להתייבש, חיים נוטים להמשך ולחזור למסלולם. וכנות אמיצה כשלך נוטה להותיר חותם לזמן רב.
    לפני שבועיים ישבתי על כורסת עינויים בבית חולים אוניברסיטאי ירושלמי, בזמן שאחותי שכבה על מיטת בית חולים, מטושטשת מחומרי הרדמה אחרי ניתוח קיצור קיבה. לא דומה, אבל כן. התחושות מוכרות. הדאגה. השיחות עם האחיות. אסור לשתות, רק להרטיב את הפה. שמונים ותשע פעמים בלילה. ספרתי. לא היה שום דבר אחר לעשות.
    יקירה, מרגע שיש על חור מכסה, כבר אי אפשר ליפול לתוכו. חזקי ואמצי מאוד מאוד.

  4. מה שנמרוד אמר.

  5. רפואה שלמה.

  6. אני יכולה רק להצטרף למה שכתבו לפני ולהגיד שבטח בקרוב מאוד תחזרי לספר על המחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף ולא על המחלקה הכירוגית. מאחלת לה שההחלמה תהיה מהירה ושלמה.

  7. החלמה מהירה וקלה. מקווה שבעוד כמה שנים תוכלו לשבת ולצחוק על החוויות שסביב הטיפולים.

  8. מגיבה חדשה.. אבל קוראת ותיקה.
    לא אחזור על מילות הניחומים הקודמות, כי כתבו טוב ממני, אבל רק ברצוני לספר על ניתוח שחזור שד מופלא שעברה אמה של חברתי. בימים שבהם עוד לא היה סיליקון, רופא מוכשר בארצנו שחזר לאותה אישה שד כרות מרקמת פנים הירך, ואף קעקע פטמה, והתוצאה המדהימה עומדת עד היום (גיל 60+, כלומר וותק של 20 שנים לשד) ואף יפה מחברה הותיק והמקורי שמימין.

    אני חושבת שלכשאחותך תתאושש מהניתוח, כדאי לה לבחון את האפשרות. השד המשוחזר שאותה אמא הראתה לי נראה טבעי ביותר, רגיש ומרגיש, ועזר לה מאוד עם תחושת החלל הגופני שאיבר שנלקח מאיתנו גורם.

  9. תודה גדולה לכולם על כל המילים המנחמות. תבורכו, אנשים טובים.

    אני שמחה לבשר שבינתיים הפציינטית שבה הביתה (הפוסט נכתב מספר ימים לאחר הלילה עצמו) והיא מתאוששת לאיטה, בחברת הבנזוג והילדים. רק בריאות לכולם.

  10. אוף. אוף. אוף.
    כואב ומדמיע.
    החלמה מהירה, וטוב שיש לה אחות כמוך.

  11. בפדקס לא מוכנים לשלוח כתף. גם DHL לא וגם לא UPS. אז אני לא יכולה לשלוח לך את הכתף שלי, רק לשמור אותך בתוך הלב 😦
    אבל חיבוק גדול גדול כן, וגם לספר לך שיש לי שמחה גדולה בלב שהיא חזרה כבר הביתה ומרגישה יותר טוב. אני מקוה שגם את.
    חיבוק גדול גדול

  12. 😦 החלמה שלמה ומהירה

  13. רפואה שלמה.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: