פורסם על ידי: vandersister | יוני 24, 2018

במקום שבו אין נשים, השתדלי להיות, אישה

למי מכן שלא אוהבת לקרוא את כותרות העיתונים (ואני ממש לא מאשימה אתכן): היום התפרסם כי בית המשפט המחוזי בתל אביב התיר את קיום האירוע של חב"ד בכיכר רבין, המכונה "משיח בכיכר", ודחה את טענת ארגוני הנשים כי האירוע כופה הפרדה מגדרית פסולה. השופט ורדי קרא לפשרה ול"התחשבות בנקודת המבט של הצד השני", ולא זו בלבד אלא שנזף בארגוני הנשים במילים "תשמרו את הטענות שלכן למקרים יותר חשובים. זה הציבור שזו ההלכה שלו וצריך לכבד את זה". שתי הערות לגבי הפסיקה הנ"ל:

1. ההערה הראשונה נוגעת לכבוד הדדי. נעזוב לרגע את ההסגברה הבוטה של כבוד השופט, שבדומה לגברים רבים אחרים שמשוכנעים שהם מאוד ליברליים, מנסים ללמד את הפמיניסטיות "איך עושות פמיניזם, אבל כמו שצריך". נתייחס לרגע לצד השני של הטיעון שלו: שזו ההלכה של הציבור החרדי וצריך לכבד את זה.

למה?

מדוע, כבוד השופט?

אם ההלכה היתה אומרת שצריך לזרוק את כל השופטים מהגג, גם אז היית אומר ש"צריך לכבד את זה"? מסופקתני. צריך לכבד בני אדם באשר הם, זה נכון. אבל אם תורתו (אומנותו) של מישהו גורסת שרצוי ואף מותר לו לשעוט לעברך עם גרזן ולקצוץ את גופך לפיסות מדממות, לא ייתכן שדתיותו של אותו איש תעמוד לו כהצדקה לפגיעה באחר. אז למה "צריך", כבוד השופט? אולי אפשר לומר "ראוי", או "כדאי", או "מומלץ", או "מן הנימוס הוא", "בתנאים מסוימים אפשר" – אבל "צריך"? צריך צד אחד לכבד צד שני שפוגע בכבודו של הראשון, אם הדבר נעשה בחסות הדת?

אבל נשים, כידוע, מוחלות על כבודן יום יום ושעה שעה, ואם אין הן מוחלות, אחרים עושים זאת בשבילן ואף מזלזלים וגורסים כי הן יכולות לשמור את הטענות שלהן "למקרים יותר חשובים" (כמו כן: למה טענות? למה תמיד משתמע שנשים מקטרות, מייללות, מתלוננות, ולא מעלות נימוקים צודקים ולגיטימיים?).

2. ההערה השנייה נוגעת למחאה. זמן קצר אחרי פרסום הידיעה על החלטת בית המשפט, התחלתי לשמוע חברות מדברות על התאספות בכיכר כדי למחות על ההפרדה. יש אפילו דף אירוע בפייסבוק שקורא להתכנסות שקטה (לא הפגנה) כדי להראות נוכחות. יש הטוענים שאין טעם במחאת נגד, ושהנוכחות של הפמיניסטיות במקום רק תתרום לעניין באירוע של החב"דניקים עצמם. במילים אחרות, יש החושבים שזה לא מהלך אפקטיבי כי הוא לא יביא לשינוי המיוחל.

לגיטימי לחשוב כך. ובכל זאת, אני אנסה לשכנע אתכן מדוע נקודת מבט כזו היא מסוכנת.

המאבק על הסטטוס קוו אינו קרב בודד. זוהי מלחמת התשה ממושכת, שכרגע, לפי כל הסימנים, אנחנו מפסידות בה. פעם, לפני עשרות שנים, גברים ונשים היו יכולים ללכת לכותל המערבי זה לצד זו, בלי שום בעיה. הידעתן? בקרב הזה כבר הפסדנו.

פעם, לפני זמן לא רב כל כך, איש לא היה מעלה בדעתו לשלוח נשים לחלק האחורי של האוטובוס הציבורי, גם לא "בהסכמה", ואיש לא היה מעלה בדעתו להקים נשים ממקומן ולקרקע מטוס שלם בגלל שכמה גברים משתוללים ומסרבים לשבת ליד נשים, או אפילו לדבר איתן. גם בקרב הזה, אליבא ד'אל-על, הפסדנו.

פעם, כשהסבתות שלנו היו חלוצות ולחמו בפלמ"ח, איש לא היה חושב להעיר להן על אורך מכנסיהן. היום, נערות גיבורות נאלצות להילחם בבתי הספר (שאין בהם הדתה. מה פתאום הדתה) שנוזפים בהן ושולחים אותן הביתה על לבישת מכנסיים קצרים – בזמן שהבנים חופשיים ללבוש מכנסיים קצרים ואין פוצה פה. במקרים חמורים גם נאמר לבנות שזה "מסיח את דעתם של המורים", אמירה שמגבירה את אווירת החיפצון המיני ומטרתה לגרום לנערות להתבייש בגופן. הקרב הזה עדיין ניטש בבתי הספר, ולמען האחייניות וגם האחיינים שלי, אני מקווה שלא נפסיד בו.

אבל, כשיותר ויותר נשים עומדות על שלהן ומסרבות לוותר על מקומן, מסרבות להתפשר על גופן, מסרבות להסתיר את עצמן, מסרבות להשתיק את קולן, הקרב עדיין נמשך. כל אחת מאיתנו שעושה זאת תורמת להמשך המאבק, גם אם היא לא מצליחה לנצח בו בבת אחת (קרי: גם אם המחאה שלה לא בעלת תוצאה אפקטיבית מיידית).

אז אם אתן באות מחר לכיכר – ואני מקווה לראות לפחות כמה מחברותיי שם – אל תבואו כמנצחות. אל תבואו אם אתן רוצות לשנות את הסטטוס קוו במחי יד. אל תבואו כי אתן רוצות "לפוצץ את האירוע". בואו כי אתן רוצות להיאבק, ומוכנות להמשיך להיאבק, ומסרבות להפסיק להיאבק, וכי זכותכן להיאבק על מה שחשוב לכן, גם אם שופט כלשהו טוען ש"יש דברים חשובים יותר". לפעמים, הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולות לעשות הוא להראות שאנחנו כאן, ואנחנו לא הולכות לשום מקום. להתראות במרחב הציבורי.

 


Responses

  1. יפה כתבת והגדרת. המלחמות הן לא רק ברחוב אלא גם בתוך המשפחות.

  2. איך בכלל נהיה פתאום בשנים האחרונות בכלל הגענו למצב שבו בקשה להרחקת חצי מהאוכלוסיה במקומות ציבוריים ולא חרדים פרופר נחשבת לגיטימית או משהו לכבד אותו? כשאנחנו היינו בבתי ספר ממלכתיים לא היו מקרים כאלו של הפרדה או חוקי מכנסיים קצרות לנשים, לא היו מקרים בצבא של הסתרת נשים ואיסור עליהם ללכת לשירותים כי "דתי יכול לראות אותן בדרך" וגם אירועים במרחב החילוני המופרדים היו משהו שלא נשמע עליו. פתאום זה לגיטימי, כשקומץ שיצא מדעתו והחליט על דעת עצמו שהוא לא יכול להתקיים לצד מחצית מהאוכלוסיה, במקום להגיד לו "אז תישאר בבית או תלך לפסיכיאטר" פשוט מעיפים את כל הנשים מהאזור?
    אין שום מילה בתנ"ך על זה. בניו יורק חרדים עובדים לצד נשים, יושבים לצדן בתחבורה הציבורית, לא מלינים על כך שעברת על המדרכה "שלהם" – פתאום בארץ כל זה בלתי אפשרי?

  3. לא הבנתי מה הבעיה. לא כופים את ההפרדה המגדרית על אף אחד, אלא רק על מי שבא להשתתף באירוע מרצונו. מי שלא מוכן להפרדה (למשל אני, למשל מנכ"ל נייס שהכריז שלא יטוס עם אל על המפרידה לכאורה) – שלא יבוא.
    זאת להבנתי המשמעות של דברי השופט, גם אם גסים ומסגבירים וכו'.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: