במקום שבו אין נשים, השתדלי להיות, אישה

למי מכן שלא אוהבת לקרוא את כותרות העיתונים (ואני ממש לא מאשימה אתכן): היום התפרסם כי בית המשפט המחוזי בתל אביב התיר את קיום האירוע של חב"ד בכיכר רבין, המכונה "משיח בכיכר", ודחה את טענת ארגוני הנשים כי האירוע כופה הפרדה מגדרית פסולה. השופט ורדי קרא לפשרה ול"התחשבות בנקודת המבט של הצד השני", ולא זו בלבד אלא שנזף בארגוני הנשים במילים "תשמרו את הטענות שלכן למקרים יותר חשובים. זה הציבור שזו ההלכה שלו וצריך לכבד את זה". שתי הערות לגבי הפסיקה הנ"ל:

1. ההערה הראשונה נוגעת לכבוד הדדי. נעזוב לרגע את ההסגברה הבוטה של כבוד השופט, שבדומה לגברים רבים אחרים שמשוכנעים שהם מאוד ליברליים, מנסים ללמד את הפמיניסטיות "איך עושות פמיניזם, אבל כמו שצריך". נתייחס לרגע לצד השני של הטיעון שלו: שזו ההלכה של הציבור החרדי וצריך לכבד את זה.

למה?

מדוע, כבוד השופט?

אם ההלכה היתה אומרת שצריך לזרוק את כל השופטים מהגג, גם אז היית אומר ש"צריך לכבד את זה"? מסופקתני. צריך לכבד בני אדם באשר הם, זה נכון. אבל אם תורתו (אומנותו) של מישהו גורסת שרצוי ואף מותר לו לשעוט לעברך עם גרזן ולקצוץ את גופך לפיסות מדממות, לא ייתכן שדתיותו של אותו איש תעמוד לו כהצדקה לפגיעה באחר. אז למה "צריך", כבוד השופט? אולי אפשר לומר "ראוי", או "כדאי", או "מומלץ", או "מן הנימוס הוא", "בתנאים מסוימים אפשר" – אבל "צריך"? צריך צד אחד לכבד צד שני שפוגע בכבודו של הראשון, אם הדבר נעשה בחסות הדת?

אבל נשים, כידוע, מוחלות על כבודן יום יום ושעה שעה, ואם אין הן מוחלות, אחרים עושים זאת בשבילן ואף מזלזלים וגורסים כי הן יכולות לשמור את הטענות שלהן "למקרים יותר חשובים" (כמו כן: למה טענות? למה תמיד משתמע שנשים מקטרות, מייללות, מתלוננות, ולא מעלות נימוקים צודקים ולגיטימיים?).

2. ההערה השנייה נוגעת למחאה. זמן קצר אחרי פרסום הידיעה על החלטת בית המשפט, התחלתי לשמוע חברות מדברות על התאספות בכיכר כדי למחות על ההפרדה. יש אפילו דף אירוע בפייסבוק שקורא להתכנסות שקטה (לא הפגנה) כדי להראות נוכחות. יש הטוענים שאין טעם במחאת נגד, ושהנוכחות של הפמיניסטיות במקום רק תתרום לעניין באירוע של החב"דניקים עצמם. במילים אחרות, יש החושבים שזה לא מהלך אפקטיבי כי הוא לא יביא לשינוי המיוחל.

לגיטימי לחשוב כך. ובכל זאת, אני אנסה לשכנע אתכן מדוע נקודת מבט כזו היא מסוכנת.

המאבק על הסטטוס קוו אינו קרב בודד. זוהי מלחמת התשה ממושכת, שכרגע, לפי כל הסימנים, אנחנו מפסידות בה. פעם, לפני עשרות שנים, גברים ונשים היו יכולים ללכת לכותל המערבי זה לצד זו, בלי שום בעיה. הידעתן? בקרב הזה כבר הפסדנו.

פעם, לפני זמן לא רב כל כך, איש לא היה מעלה בדעתו לשלוח נשים לחלק האחורי של האוטובוס הציבורי, גם לא "בהסכמה", ואיש לא היה מעלה בדעתו להקים נשים ממקומן ולקרקע מטוס שלם בגלל שכמה גברים משתוללים ומסרבים לשבת ליד נשים, או אפילו לדבר איתן. גם בקרב הזה, אליבא ד'אל-על, הפסדנו.

פעם, כשהסבתות שלנו היו חלוצות ולחמו בפלמ"ח, איש לא היה חושב להעיר להן על אורך מכנסיהן. היום, נערות גיבורות נאלצות להילחם בבתי הספר (שאין בהם הדתה. מה פתאום הדתה) שנוזפים בהן ושולחים אותן הביתה על לבישת מכנסיים קצרים – בזמן שהבנים חופשיים ללבוש מכנסיים קצרים ואין פוצה פה. במקרים חמורים גם נאמר לבנות שזה "מסיח את דעתם של המורים", אמירה שמגבירה את אווירת החיפצון המיני ומטרתה לגרום לנערות להתבייש בגופן. הקרב הזה עדיין ניטש בבתי הספר, ולמען האחייניות וגם האחיינים שלי, אני מקווה שלא נפסיד בו.

אבל, כשיותר ויותר נשים עומדות על שלהן ומסרבות לוותר על מקומן, מסרבות להתפשר על גופן, מסרבות להסתיר את עצמן, מסרבות להשתיק את קולן, הקרב עדיין נמשך. כל אחת מאיתנו שעושה זאת תורמת להמשך המאבק, גם אם היא לא מצליחה לנצח בו בבת אחת (קרי: גם אם המחאה שלה לא בעלת תוצאה אפקטיבית מיידית).

אז אם אתן באות מחר לכיכר – ואני מקווה לראות לפחות כמה מחברותיי שם – אל תבואו כמנצחות. אל תבואו אם אתן רוצות לשנות את הסטטוס קוו במחי יד. אל תבואו כי אתן רוצות "לפוצץ את האירוע". בואו כי אתן רוצות להיאבק, ומוכנות להמשיך להיאבק, ומסרבות להפסיק להיאבק, וכי זכותכן להיאבק על מה שחשוב לכן, גם אם שופט כלשהו טוען ש"יש דברים חשובים יותר". לפעמים, הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולות לעשות הוא להראות שאנחנו כאן, ואנחנו לא הולכות לשום מקום. להתראות במרחב הציבורי.