פורסם על ידי: vandersister | יוני 16, 2013

אחיותיי הדאבות

מה נגיד לכן, נשים יקרות, לא להאמין מה שראינו היום בחדשות. הדוגמנית בריה מרפי, בתו של אדי מרפי, סיפרה בראיון שראתה דוגמניות אחרות אוכלות כדורי צמר גפן טבולים במיץ כדי להרגיש שבעות מבלי לעלות במשקל. הדוגמניות האלה, פסיכיות לגמרי! מה הן לא תעשינה כדי לשמור על גזרתן האנורקטית! תסנפנה שורות קוקאין, תקאנה בכוונה תחילה, תצומנה ימים שלמים, תתקיימנה על אור שמש ופירורי קלקר, בקיצור – דפוקות לגמרי. באמת, טירוף. צק צק. צק צק צק, אפילו. פויה. פשיייי, סתומות.

הרי זה נורא לא בריא, נכון? לצום? ולאכול צמר גפן? ולהתקיים על סמים ואוויר? אנחנו רוצים שנשים תהיינה בריאות, מספיק עם הרדיפה המטורפת הזו אחרי גוף שדוף. מותר שלאישה יהיו קצת קימורים, זה אפילו יפה. הנה, למשל כמו בכתבה הזו, שבה נשים אמיתיות וטבעיות, בלי טיפה של פוטושופ, מציגות בגדי ים, וזה לגמרי בסדר… רגע, לא. לא לא לא לא, סליחה, לא לזה התכוונו. לא, הן לא… כלומר, אי אפשר. כן, ברור שאמרנו שלא טוב רזה מדי, אבל גם לא טוב שמנות מדי. זה לא בריא, הרי. נכון? נכון. וחוץ מזה, הן ממש מצחיקות. כאילו, יש להן רגלי פיל, הן נראות כמו היפופוטם, או קרנף, או פרה, או לווייתן, איכס, בא לי להקיא מהן. מה זה הבטטות האלה, בשביל מה שמתם אותן בעיתון? פילות אחת אחת. מגעילות. תפסיקו כבר לבלוס מהבוקר עד הערב, תזיזו את התחת קצת. להיות שמנות ולגרום לכך שיחשבו שזה תקין זאת תופעה מגעילה. בכלל, אתן היחידות שחושבות שאתן יפות, אישית אני הייתי עושה חוק שלא נותן לשמנות לצאת מהבית כי זה מכער את הסביבה*.

אבל עזבו, זה הרי לא בריא, וזה העיקר. במקום זה, נסו לאכול פחות. ואם זה לא מצליח, קחו כדורים שיגרמו לכן לשלשל כל היום כדי שתרזו. ויש גם אפשרויות לניתוחי קיצור קיבה, שיגרמו לכן לתופעות לוואי איומות וייתכן שגם לנזק לכל החיים, ויש בהן גם סיכוי למוות, אבל בקטנה, העיקר שלא תהיו שמנות. אה, ויש גם המצאה נפלאה חדשה, מאוד פופולרית בוונצואלה, ניתוח שבו תופרים את הלשון לחיך ככה שאי אפשר לאכול ויורדים במשקל ממש מהר. לא שאכפת לנו איך אתן נראות, ממש לא, זה רק מתוך דאגה לבריאות שלכן. בריאות, זה העיקר. זה שאתן דאבות מגעילות שמכערות את הסביבה, ועדיף לנו שתאכלו כדורי צמר גפן טבולים בחומצת לימון או שתתפרו את השפתיים לקיר כדי לרזות, זה משהו אחר. כי כאלה אנחנו, נורא אכפת לנו מהבריאות של נשים. כלומר, של נשים יפות. נורא עצוב לנו שנשים יפות פוגעות בעצמן. אלא אם זה כדי להיות יותר יפות. בשבילנו.

אגב, מותק, כבר הכנת את גופך לקיץ? לא, כי יש לך קצת עור מידלדל בירכיים, וקצת צלוליט במותניים, וקצת סימני מתיחה בשדיים. ואם כבר פתחנו את הנושא, אז גם הנרתיק שלך לא מספיק צר, ויש עכשיו יופי של מבצעים על ניתוחי אסתטיקה ואגינליים. נסי לקצר קצת את השפתיים החיצוניות או הפנימיות, או להצר את הנרתיק, או להלבין את חור התחת, זה בטרנד עכשיו, כל הנשים היפות עושות את זה. את הרי רוצה להיות הכי יפה בעולם, נכון? בשבילנו.

אבל הדוגמניות הפסיכיות האלה שאוכלות כדורי צמר גפן, איכסה עליהן. משוגעות.

——————————————————————————————————————–

תוספת מאוחרת: חורימבה העלו שיר חדש של לוקאץ', שקורץ בדיוק לנושא הזה: הצביעות שביחס להשמנה אצל נשים לעומת גברים. למי שלא מכיר את הסגנון של לוקאץ', אל דאגה – זו בהחלט סאטירה.

——————————————————————————————————————–

* כל מילה שכתובה בחלק הזה הועתקה מטוקבקים לאותה כתבה, לא המצאתי דבר. וזה רק קמצוץ זעיר מהתגובות.


Responses

  1. משוגעות

  2. מפחיד.

  3. השאלה הבסיסית בכל העניין היא למה אנחנו (כן גם אני) מקשיבים לאנשים אחרים?
    למה בעצם אם "כולם" אומרים משהו אז מניחים ישר שזה נכון גם אם אין שום סיבה הגיונית לזה?
    אנחנו חיים בעולם שבו זה בסדר לחתוך לילד את איבר המין כשהוא נולד. אסור לצרוך סמים אבל מותר אלכוהול. אסור ללכת עירום ברחוב אבל מותר להציב מודעה עם דוגמנית בפוזה מגרה כדי למכור לנו מוצר כלשהו . אם יהיה מחר פיגוע עם הרוגים אנחנו נשתולל מזעם אבל עשרות הרוגים בתאונות דרכים בשנה? זה מחיר הקידמה.
    למה בעצם אנחנו מקבלים את זה בטבעיות כזאת? כנראה שזה אפקט העדר. הכי בטוח לעשות מה שכולם עושים, לחשוב כמו שכולם חושבים ולחיות באותן נורמות. יותר מדי מפחיד לחשוב ולעשות אחרת. כן, גם אותי

    • כי אנחנו לא חיים בוואקום. הנורמות של תרבויות וחברות משתנות כל הזמן, והמפתח לשינוי הוא מודעות. מה שאנחנו עושים כאן הוא חלק מהניסיון לשנות, אני מקווה.

    • זה לא רק עניין אישי. לנורמות החברתיות יש השפעה משמעותית על קבלה לעבודה והצלחה בקריירה, אפשרויות לקידום אישי, יחס מאנשים אחרים (כגון רופאים והשמנה) ועוד המון המון דברים שקובעים איך יראו החיים שלנו, בלי קשר לתחושת שביעות הרצון הפנימית.

  4. כי נשים לא מתעניינות בדברים רדודים כמו נעורים, גובה, שרירים ויופי. לא, לא – אנחנו עמוקות. נקבל אותך גם אם אתה נראה כמו דובי גל. כלומר, רגע, זאת אומרת אם יש לך הרבה כסף, כן?

    כי נשים לא מפיצות רעל ורוע כלפי נשים אחרות, ולא מכריחות אותן לעמוד בסטנדרטים של "מהו יופי" או "מה היא אימהות". אנחנו מקבלות את אחיותינו הנשים כמו שהן. כלומר, כל עוד הן לא זקנות מדי, לא רווקות מדי, לא מניקות מספיק, לא מופקרות מדי.

    כי נשים הן כל כך עמוקות ולא שטחיות, בעוד הגברים ממש מכריחים אותנו (מתוך רוע, כמובן, ושנאת נשים מולדת) להיראות רזות וצעירות ככל האפשר. לנו אין שום מחשבה משל עצמנו. אנחנו קורבנות כל הזמן.

    תתבגרו כבר, בחייכן. אף אחד לא מכריח אף אחת לאכול צמר גפן. זה נופל תחת ההגדרה של "טמטום". טמטום נשי, אגב.

    • רגע, מה? מה הקשר ל*משהו* ממה שנכתב כאן?

    • אנה, קיבלתי את התגובה שלך במלואה עד שכתבת "תתבגרו כבר, בחייכן". הזלזול הזה ממש לא במקום. לחץ חברתי הוא אחד הכוחות החזקים ביותר שאנחנו נאלצות ונאלצים להתמודד איתו יום יום, ולא כל כך פשוט להתעלם ופשוט לעשות מה שאנחנו רוצות כפי שאת מנסה לטעון. כולנו גדלות וגדלים לתוך מערכת שמנסה כל הזמן ללמד אותנו מה הולם ולא הולם, מה נכון ולא נכון, מה יפה ומה מכוער, והמערכת הזו יודעת להעניש בחומרה רבה כשמישהי מנסה לחרוג מהכללים שלה. הדברים הללו מצמיחים את המיזוגיניה, גם בקרב נשים (בפירוש, גם נשים מפתחות שנאה עצמית ומקרינות זאת כלפי חוץ). בוודאי שיש לנו מחשבה משל עצמנו. אם הייתי חושבת אחרת, לא הייתי טורחת לכתוב את הפוסט הזה.

      אם כבר תגובה בוגרת ושקולה, את ודאי יודעת שאין ממש מקום להשוואה בין המשטור של גופן של נשים למשטור של גופם של גברים. יש ביקורת, כן. אבל לא ברמה שאפילו מתקרבת לדקדקנות שבה נסרק כל מילימטר בגופה של כל אישה. לא משנה על ידי מי, משנה שקיים הסטנדרט הזה. הוא פסול בעיני, ולא משנה על מי הוא מופעל, אבל ההצבעה על תופעה קיימת, והוקעת התופעה הזו, לא נתפסת בעיני כילדותיות. חבל שבעיניך כן, כי זה רק מעצים את תחושת חוסר האונים אצל אלה שאין להן יותר מדי ברירות, אם בכלל.

      • כאן דווקא יש לאנה נקודה נכונה. אצל נשים זה פחות המראה החיצוני והרבה יותר הרכוש והסטטוס. כמה גברים צעירים וחתיכים יצאו עם זקנה בלה שיש לה כסף? ההיפך מקובל הרבה יותר. גברים נמשכים למראה , נשים למעמד ולשני הדברים יש סיבות ביולוגיות.

      • עדו, אל. פשוט אל. יש לי אפס סובלנות לסוציוביולוגיה, שהוא תחום מעורער ביותר, אם לא מופרך לחלוטין. החוקרים בתחום הזה עסוקים בעיקר בלצייר מטרות סביב חיצים שירו מבעוד מועד, כדי להצדיק נורמות מוסריות בנות חלוף ברוורס, שיש להן אחיזה רופפת בלבד עד בלתי קיימת במציאות. לא כל הנשים רוצות רק כסף ולא כל הגברים מעדיפים בלונדיניות, ונשים לא באמת רוצות שיאנסו אותן, ובוא נפסיק עם החנטריש הזה לפני שאתרגז באמת.

      • אני לא סוציוביו..משהו ולא מדבר מעמדת המשקיף אלא כמי שאוכל את הקש הזה יום יום. נכון, פחות חשוב אם יש לי כרס או קרחת אבל כמות הכסף בחשבון שלי חשובה ועוד איך בעוד שאם הייתי אישה זה היה הפוך, את יכולה להיות קלולס בענייני כסף ולא לדעת מימינך ומשמאלך כל עוד את נראית טוב.

      • זו ילדותיות, בפירוש. וגם צביעות. מה ההבדל בין אישה שמתעסקת כל היום במשקל שלה לבין אישה שמתעסקת כל היום בעיסוק של נשים אחרות במשקל שלהן?

        זה הפמיניזם? זה העיקר? ובכן, כנראה שאת ואוכלות צמר הגפן מסכימות על משהו. צר עולמכן…וגו'.

        אני אוהבת את השימוש במילה "מישטור", כאילו שיש איזו משטרת-על. פרוטוקול זקני ציון ממש. גם אם יש, אני לא בטוחה שהיא על טהרת הגברים בלבד. אני די בטוחה שהמשטור מגיע מצדן של נשים. למעשה, זו השיטה שבה נשים מתחרות זו בזו. וחבל.

        אני עומדת מאחורי ה"תתבגרו" שלי, כי הפמיניזם צריך להתבגר קצת. להפסיק לבכות ולהתחיל לעשות. לא בשינוי הסטנדרטים המגדירים מהו יופי, אלא בשינוי סדר העדיפויות הנשי, והורדת נושא המראה מסדר היום.

        כי זה לא חשוב. ואת הופכת את זה לחזות הכל (תרתי).

      • בנקודה הזו, אנה, אנחנו נפסיק את הדיון בינינו. את עוברת להשתמש בטיעוני אד הומינם, כלומר לגופו של אדם, במקום לגופו של עניין. זה בעיקר מעיד על דלות הטיעונים, אז אין טעם להמשיך.

        ספציפית לגבי "הפמיניזם צריך להתבגר" – פמיניזם הוא הרעיון הבסיסי שלנשים ולגברים מגיע שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות. הוויכוח בין זרמי הפמיניזם השונים (כי הוא לא עשוי מקשה אחת, רחוק מכך) הוא על צורת היישום. אני אישית מקדמת בברכה את השיח, כי זה מעיד על יכולתנו להתפתח לאורך זמן. עם זאת, לא אקבל פניות מזלזלות בנוסח "תפסיקו לבכות ותתחילו לעשות". אין לך מושג מי עושה ומה, ומה אני אישית עושה לטובת קידום שוויון הזדמנויות וזכויות לנשים. לא טרחת למשל לקרוא פוסטים אחרים בבלוג הזה ולברר באילו עוד נושאים אני עוסקת לפני שהאשמת אותי בשטחיות. במילים אחרות, תודה שביקרת 🙂 ביי.

      • עדו, נכון, החברה שלנו מעריכה יותר כוח (שכולל גם כסף) בגברים. זה חבל מאוד, ובהחלט יש בזה אלמנטים סקסיסטיים.
        אבל מתי לאחרונה ראית, למשל, כתבה על 'גברים שלא מרוויחים כ"כ הרבה ובכל זאת מעזים ללבוש חליפה' (או לנהל חשבון מניות, או לקנות יאכטה)? ושבה חלקם מספרים על איך שבמשפחה שלהם קוראים להם 'קבצן' ו'תפרן' ומנסים לשלוח אותם לניתוחי הגדלת ארנק… טוב, האנלוגיה קצת נופלת בשלב הזה.
        עניין המראה החיצוני מקבל תשומת לב עם אופי שונה, הרבה יותר 'מהבטן' (גיחי גיחי). ועניין המראה מופנה באופן לא-פרופורציונלי יותר כלפי נשים מאשר כלפי גברים.

  5. אני רק רוצה לציין שמסתבר שמיילו ('מלכוד 22') פשוט הקדים את זמנו. אמנם כדורי הכותנה שלו היו מצופים בשוקולד, אבל המרחק מזה למיץ הוא לא כ"כ גדול.

  6. את יודעת, כמה ימים אחרי שראיתי את הכתבה ההיא על נשים מידה 44 ומעלה בבגדי ים-עם כל אוירת ה"תראו איזה אומץ יש לנו העורכים ולהן, כי הרי זה ברור שזה נורא, בלה בלה, תמונות קשות"- הלכתי לעודד את אחותי בטריאתלון הנשים האחרון. היו שם מאות בחורות: שמנות. רזות. שריריות. רגילות. מבוגרות. זקנות. צעירות. נערות. הכל. וחשבתי לי כמה כיף לראות את זה, כמה מעצים פשוט להיות שם, ואיך שהייתי רוצה לראות סרטים וכתבות שפשוט יציגו את זה כמובן מאליו במקום להציג את זה בטררם שרק מדגיש כמה הנחת היסוד של רוב העורכים, המצולמות והצופים היא שגוף אשה נועד לראווה, ואוי אוי אוי אם את מתרשלת ולא מצייגה גוף מושלם. זה כמו ההבדל בין סרט של וולט דיסני שבו אם אני אשה אז או שאהיה מיוצגת בתפקיד ואזה או שחצי סרט יעבור בלהסביר למה זה בסדר שאני "ככה" לבין סרט של מיאזאקי שבו הנשים פשוט שם, פשוט הן בלי שום הסברים מיותרים.

    • קלעת בדיוק לדעתי!

  7. ציטוט מחכמים ממני:
    הקשר הוא במושג המחיקה. כשאנחנו מרשים לעצמנו למחוק גורמים לא רצויים באופן סימבולי, לא ירחק היום שבו יהיה מי שינסה (ויצליח) למחוק אותם באופן ממשי.

    אני דווקא קראתי את הבלוג שלך. כמה נוח שאפשר למחוק במקום לדבר, ולקרוא לכל מי שלא מסכים איתך "טרול".

    • יש הבדל בין לא להסכים איתי לבין ללעוג לי ולזלזל בי. את באמת מצפה שאשאיר תגובות כאלה בבלוג שלי? למה שאעשה את זה? אני לא מזוכיסטית. מי שמתנהג כטרול, יזכה להתייחסות כטרול. וכן, בכל מה שקשור למדיניות התגובות בבלוג שלי, אני מחליטה מה נשאר ומה לא. עם זאת, האינטרנט הוא מקום גדול. כל מי שרוצה יכולה לפתוח בלוג משלה ולשטוח בו את טענותיה. את כרגע אורחת בבלוג שלי. שמרי על כללי המקום, ולא תימחקי.

  8. כללי המקום?

    קיללתי? פגעתי בבני מיעוטים? לא יכול להיות שהאדם שכותב את הבלוג הזה (זו את, מסתבר) לא מזהה את ההתנהגות שלו עם התנהגות של אוכלוסיות אחרות בחברה. פשוט לא יכול להיות.

    בשום מקום לא לעגתי לך או זלזלתי בך. התייחסתי לדעות. אם כללי המקום הם הסכמה גורפת, אז את צודקת.

    יכולתי בשלב הזה לומר "ביי" אלים, ולהוסיף חיוך או "יום טוב" פסיבי-אגרסיבי. זה לא הסגנון שלי. אני *באמת* מתעניינת בדיון. אני פשוט לא חשה מחוייבת להסכים.

    אלך לשחק עם סרפדים בחצר.

    • זה נחמד שאת מוותרת על הפאסיב-אגרסיב עכשיו, אבל כשהתגובה הראשונה שלך היא ברובה מונולוג סרקסטי שמתייחס לאנשי-קש שלא עלו בכלל בפוסט (מי אמר שנשים הן מושלמות ועמוקות ולא שטחיות? מי אמר שהן קורבנות כל הזמן? אם את מעוניינת באמת לנהל דיון, נהלי אותו עם הטיעונים הקיימים, לא עם גרסת האד-אבסורדום שלהם שהמצאת לך) זה לא מראה על יותר מדי כבוד.
      Sarcasm is the lowest form of wit.

      • אתן הופכות אותן לקורבנות כל הזמן. אתן מדברות כל הזמן על משקל, משקל, ציצי, ציצי, כמו הפרעת טורט אחת גדולה. זה כל מה שמעניין אתכן.

        הפאסיב-אגרסיב היה של הילה. לי אין עצם פאסיבית-אגרסיבית אחת בגוף, ואני לא עוסקת במשקל שלי או במשקל של נשים אחרות על בסיס יומיומי, כמו משטרת המחשבות ההפוכה שלכן.

        אם את לא יודעת מה ההגדרה של סרקסזם, את מוזמנת לבדוק אותה. זה קצת אחרי "משקל" וקצת לפני "ציצי" במילון לפמיניסטית המתחילה – "איך לא לדבר על נושאים חשובים ועדיין לצאת פמיניסטית בעיני עצמך ובעיני נשים אחרות שלומדות לימודי מגדר".

        רגע, את גם שמנה? כי זה נורא חשוב לדיון הפמיניסטי. בואי נבדוק כמה כאן שמנות כדי שנוכל לנשום עמוק ולהמשיך הלאה.

      • אני לא בטוחה מי ה'אתן' הזה שאת מתייחסת אליו, אבל *אני* לא מדברת כל הזמן על 'משקל משקל ציצי ציצי'. למעשה, *החברה* מדברת על הנושאים האלה די הרבה, וברוב המקרים שיצא לי לראות הפמיניסטיות מגיבות לכך, ולא יוזמות את זה. אולי אנחנו נחשפות לטקסטים שונים.

        ואני יודעת בדיוק מה ההגדרה של סרקזם, ולפיכך גם יודעת שמשפטים כמו למשל "כי נשים הן כל כך עמוקות ולא שטחיות, בעוד הגברים ממש מכריחים אותנו (מתוך רוע, כמובן, ושנאת נשים מולדת) להיראות רזות וצעירות ככל האפשר" עונים בדיוק להגדרה הזו. למעשה, עכשיו מעניין אותי לשמוע מה ההגדרה *שלך* לסרקזם.

        מעניין אותי גם לדעת למה זה בעינייך נושא לא חשוב, ומה כן נושאים חשובים בעינייך, ואיך ראוי לעסוק בהם. עושה רושם מתוך מה שאת אומרת שיש לך מדרג מאוד ברור, שמי שסוטה ממנו מבזה את כבוד הפמיניזם או משהו כזה, ואני תוהה מהו.

        [לגבי המשקל, בהנחה שזה אכן משהו רלוונטי בעינייך ולא סתם עקיצה בלתי-ברורה: אני שוקלת כשבעה ק"ג מעל מה שנקבע לי בזמנו כמשקל יעד בשומרי משקל. זאת אומרת שאני לא רזה, בטח שלא בסטנדרטים הנוכחיים של החברה, אבל גם לא ממש שמנה, אלא איפשהו באמצע. אז למה בדיוק זה רלוונטי לדיון?]

      • פשוט יעל יקרה, אני במקומך הייתי מוותרת. אנה יכולה לטעון עד מחרתיים שהיא לא פסיבית אגרסיבית ולא סרקסטית, במעשיה היא מוכיחה ההיפך. אנה, הסגנון שלך מזלזל, פוגעני ולא תורם שום דבר לדיון מעבר להתנשאות שחצנית שלך. היות שהחלטת להפוך את הבלוג שלי לשק החבטות שלך על כל מה שרע בעיניך בפמיניזם, אני מנצלת את זכותי להיות דיקטטורית נאורה. אזהרה אחרונה. או שתמתני את הסגנון, או שההודעות הבאות שלך יימחקו.

        כן, לרוע מזלך, אני זו שקובעת על מה חשוב לדבר כאן ועל מה לא. בבלוג שלך תעשי מה שאת רוצה. לא אצלי.

  9. ואנדר, אני מבין את הרגישות, אבל לא היה כאן שום אד-הומינם. אנה אמרה *שההתבטאות* היתה ילדותית וצבועה, ולא *שאת* ילדותית או צבועה. זו ביקורת לגיטימית, גם אם הושמעה במילים חריפות. הרי את עצמך מאכילה אחרים במילים חריפות משלך, כפעם בפעם, וזה לגיטימי לחלוטין. את יכולה גם לאכול מתבשיל דומה, מבלי לצעוק על הטבחית.

    • לא, היא דיברה על "אתן ילדותיות/צבועות", "את ואוכלות צמר הגפן, צר עולמכן וכו'", והחביב עלי, "אישה שמתעסקת כל היום בעיסוק של נשים אחרות במשקל שלהן", כשהכוונה בבירור אלי. הליקופטר יקר, אני מקבלת ביקורת. אני לא מקבלת התקפה רדודה וקנטרנית במסווה של טיעונים.

      לגבי "מאכילה במילים חריפות" – נכון, וזו הסיבה שזה הבלוג שלי. כאמור, אני לא מונעת מאף אחת/ד לפתוח בלוג ולהאכיל את מי שהיא/הוא רוצה במה שהיא/הוא רוצה. אפילו הצעתי פעם שם של בלוג כזה למי שחושבים שאני חרא של בלוגרית: "ואן דר גראף אחותך בועלת עיזים יתומות בלילות ירח מלא". אבל אצלי בבלוג? זה לא.

  10. את מעוניינת לדבר רק עם מי שחושב בדיוק, אבל בדיוק, כמוך. את מדברת על סובלנות ומתנהגת בחוסר סובלנות – לא רק כלפיי אלא גם כלפי עידו (ע"ע "פשוט אל" המתנשא).

    אין לך מונופול על האמת. גם לי לא. אבל את לא מוכנה אפילו לשמוע דעות אחרות. הבלוג אכן שלך, אבל הוא חסר כל משמעות אם את רק מדברת עם עצמך ועם מי שמסכים איתך.

    אולי נשים באמת לא עומדות בביקורת. צריך נורא בעדינות, ובשקט, חלילה שלא ייעלבו. כי כל ביקורת היא אישית. עד כדי כך אישית שהיא מחייבת שימוש חרדתי במעט הכוח שיש להן (זה אד הומינם).

    אוף, נהייתי רעבה.

    • זה עוד כלום. אני גם דכאונית, שמנה, בעלת שיער דק מדי עם קצוות מפוצלים ושונאת במיה. גם גויאבה. עוד משהו?

  11. כן: לא היית צריכה לכתוב שאת שמנה. זה ברור.

    • העיקר שאת לא תוקפת אד הומינם ואני גם לא מאפשרת לך לדבר, נכון אנה? וזה גם מאוד רלוונטי לנושא של הפוסט. למדי אותי עוד קצת על איך עושים פמיניזם ואיך מנהלים בלוג.

      נראה לי שזה מספיק. הודעות נוספות ברוח דומה יימחקו. לילה טוב.

  12. זה מאד רלוונטי – כתבת שאת שמנה כבר בכותרת, אז לא היה צורך לספר לי על כך שוב. על השיער הדק והגוייאבה פשוט לא ידעתי, ושמחתי ללמוד משהו חדש.

    לילה טוב.

  13. באתר של מסחטת הכספים הצינית שנתת כאן, אחת הסיבות המצדיקות את הניתוח המיותר (כלומר עוד ניתוח מיותר כמו רוב הניתוחים שלהם, שמייתר כמעט את סיבת קיומם מלכתחילה) היא נזק אסתטי שנגרם מאוננות. לא פחות. אז מי אמרה שלא מדברים על מיניות בחברה שלנו? צחוק עצוב.

  14. זה כבר לא עניין של פמיניזם. זה אנטי-שמניזם – מושג שטבעה דנה ספקטור כבר לפני כעשור – שלתחושתי (שאינה מגובה בסטטיסטיקות אך מרגישה די מבוססת) שהוא אולי המקום היחיד שבו גברים ונשים בעולם המערבי מתקרבים לשיוויון כמעט מוחלט. אמנם העיסוק המוגזם בגוף התחיל מנשים אבל היום נראה שהוא תוקף נשים וגברים ללא אבחנה.
    אין לי נתונים על כמות הגברים הלוקים באנורקסיה, ואין הרבה כתבות המתייחסות להפרעות האכילה של דוגמנים-גברים, אבל מהמעט שיש, ומהכרות קרובה עם יותר ויותר גברים שעברו מקולה ושווארמה בלאפה מטפטפת לדיאט קולה וסלט ירקות (כולל אבא שלי(!) הפולני בן ה-65 שנבהל מעלייה של שני קילו במשקלו ומיד פצח בדיאטת פריכיות אורז חמורה), אני מאמינה שהאנטי-שמניזם פרץ מגבולות הגטו הנשי לכלל האוכלוסיה.
    האישו הפמיניסטי היחיד שנותר בעניין הוא התקשורת שעדיין ממשיכה לייחס את השמנופוביה העצמית הזאת יותר לנשים מאשר לגברים, והטסטוסטרון שעדיין מונע מגברים-גברים להודות שהם היו מעדיפים סלט על פני שניצל בפיתה, אם זה לא היה מוציא אותם עומואים.

  15. הי ואן דר,

    אני סובלת בדיוק מהבעיה ההפוכה (תת משקל) וגם אני סופגת באופן יומיומי הערות גועליות. עד כדי כך שאני נמנעת מללכת עם חולצה קצרה בקיץ כי ההטרדות – בעיקר מצד נשים – הן פשוט בלתי נסבלות. אני מכירה מישהו שגם הוא רזה באופן חריג, וחוטף הערות ושאלות פולשניות גם כן. אז המסקנה היא שזה לא משנה אם את רזה או מלאה, אם את אישה או גבר. אנשים תמיד ייטפלו אלייך אם את קצת שונה מ"הנורמלי" (השד יודע מה זה בכלל). בישראל במיוחד אנשים הם חטטנים ואין להם טיפת כבוד כלפי המרחב האישי של בני אדם אחרים. אין לזה פתרון, אבל תדעי שסובלות מזה גם נשים שכביכול מצליחות לעמוד בקריטריונים של המשקל האנורקטי המקובל.

  16. נראה לי שבין הצמר גפן למידה 46 יש מידות 42 ו-40 ואליהן משום מה אף אחד לא מתייחס. במיוחד לא בטלוויזיה, אגב: שם יש רק שתי אופציות של נשים. מידה 36 ומידה 46 ומעלה.

  17. איכשהו אני תמיד תופס את הדיונים האלו מאוחר מדיי, וחבל.
    התגובות לכתבה גרמו לי כעס כל כך רב, ונדיר שמשהו בעיתונות מוציא אותי משלוותי בצורה כזו – עד כדי כך שהחלטתי לא לקרוא שום טוקבק
    לו הייתי משתתף בדיון הקודם עם המגיבים לפוסט הייתי טוען שמספיק רק להביט בתגובות לכתבה כדי לראות בדיוק מדוע נושא המשקל מעסיק כל כך הרבה אנשים או במשקל עצמו, או באופן שבו החברה תופסת אותו. (אמנם לא עשיתי השוואה סטטיסטית, אך לדעתי גברים סובלים מהשמנופוביה בערך באותה מידה כמו נשים – לעומת זאת היחס לגברים פולשני הרבה פחות משום מה).
    בעולם שבו איכותו של אדם נתפסת על פי משקלו, משקל עודף בהחלט יכול להיות מטרד. במיוחד שאין שום דבר, ואני חוזר, שום דבר, שיכול לעזור להיפטר ממנו באופן קבוע וכל ה- "אורח חיים בריא" זה טוב ויפה, אך לא עוזר למשקל העודף.

    אני רואה מסביבי אנשים שנלחמים בגופם שלהם, גורמים לו נזקים בלתי הפיכים, מתענים בכל מיני משטרי תזונה, חומרים כימיים, ניתוחים – מנסים להיות מה שהם לא – ואולי חמור מכך, שואפים להראות לאחרים חזות שונה רק כדי שלא יפגעו בהם יותר. וזה עצוב.

    וכמובן, רק מי שנמצא בעודף משקל (לא "סובל" מעודף משקל כמו שאומרים תמיד) יכול להבין על מה אני מדבר.

  18. עוד דבר אחד בנוגע לדוגמנויות שאוכלות צמר גפן:
    לא מדובר רק במשטור הגוף הנשי,
    אלא גם בחוסר הצדק של תרבות הצריכה, הסלבס והכסף.
    דוגמנות היא הפרנסה שלהן, מקור המעמד שלהן בחברה, משמעות החיים שלהן. דוגמנית לא מצליחה תחוש באותה צריבה של כישלון כמו סופרת שכמעט היתה שם – ולא.
    זאת הפאניקה בחברה שקושרת כתרים היום וזורקת לכרישים מחר.
    זה מובן כשמדובר בדוגמניות שמנסות להשתחל לצמרת בכל אמצעי, וזה מובן כשמדובר באלו שמנסות לשמר את מעמדן, שנכנסות לעולם עם חוקים משלו, שהן מייצגות בגופן.
    ואחרי כל העול הרגשי הזה עוד קוראים להן קולבים.

    והכתבה עם בגדי הים…
    לא אהבתי אותה אפילו בתור אמירה פוליטית. מה היא אומרת בעצם, חוץ מזה שלכל הנשים יש זכות להיראות בבגד ים?


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: