האמת היא שזה היה אמור להיות פוסט על מחאה חברתית. אפילו על הצלחה של מחאה חברתית. רק אתמול עמדנו, כמה מאות בני אדם, רובם ממין נקבה, ושרנו ביחד בעוז "לא נפסיק לשי-הי-היר, לא נפסיק לשי-הי-היר", כשרשתות התקשורת רק מתחילות לרחרח סביבנו ולהרגיש שמשהו מתרחש; והנה כולם, מקטן חברי הכנסת ועד ראש אכ"א, מהרמטכ"ל ועד ראש הממשלה, מהילרי קלינטון ועד בובספוג, מדברים על הנושא של הדרת נשים בישראל. הייתי אמורה לחוש גאווה אינסופית. הייתי אמורה להזמין את כל החברים שהתאמצו, וכיתתו רגליים, והסיעו והחזירו, והשיגו אישורים והתעמתו עם עוזרים פרלמנטריים ולמדו אקורדים מסובכים בגיטרה, לכוס בירה גדולה ושובבה, להקיש כוסות יחדיו, ולשיר בקולות שיכורים עוד קצת "ציף ציף, שריק שרק" כדי לחגוג את ההישג. זה היה אמור להיות פוסט כזה, עם חזה נפוח מגאווה, והרבה הכרת תודה ואהבה לכולם.
ואז, איפשהו בתוך ענני האופוריה הוורודה עם הנצנצים, אחותי התקשרה כדי לספר שהסרטן חזר לסיבוב שני. והכל, כולל הכל, הפך ללא רלוונטי. לא רציתי לראות יותר אימיילים או לקבל שיחות טלפון, לא רציתי לשמוע על הדרה, נשים, אוטובוסים, שלטי חוצות, כלום. רציתי לרוץ ברחובות ולשאוג "אנשים!!! מה אתם מתעסקים עכשיו עם שטויות כמו כפייה דתית ואפלייה מגדרית!! מה אכפת לי המחאה החברתית שלכם!!! תמצאו כבר תרופה לסרטן, אוסף זונות אגואיסטיות!! עכשיו!!!"
אחרי הכעס הראשוני, רציתי רק דבר אחד: למות. כלומר למות במקומה. אם מישהו היה מבטיח לי שאם אקפוץ מחלון הקומה החמישית, אחותי תחלים ותחיה עד 120 באושר ורווחה, הייתי צוללת עם הראש קדימה בלי לחשוב פעמיים. אם הייתי יכולה לתרום לה כבד, כליה, ריאה, לב, מוח, כל איבר פנימי מיותר אחר שיש לי ולהבטיח את בריאותה, הייתי מושיטה אזמל למנתח ומעודדת אותו עם פונפונים בזמן החיתוך. הייתי חותמת על עסקה עם השטן, עם חתול המרתף, עם רוח הרפאים של אלביס פרסלי; הייתי מזמנת את סופרמן, ספיידרמן, דוקטור הו ואופטימוס פריים למועצת מלחמה כדי למצוא דרך להעביר את המחלה הארורה ממנה אלי.
לרוע המזל, זה לא עובד ככה. מבין שתינו, אני זו שלא שומרת על הבריאות כמו שצריך, אוכלת יותר מדי דרעק ומתעמלת פחות מדי. לי אין ילדים קטנים לדאוג להם. אני זו שהיתה צריכה לחלות. הלכתי לרופאה, ראומטולוגית, לפני כמה שבועות. הדוקטור הנכבדה הרצתה על הסכנות שבעודף המשקל שלי. על המחלות שיכולות להיגרם לי. את המבט החלול והמיואש שנעצתי בה היא פירשה כהתנגדות ילדותית מצדי: "למה את אנטי?", שאלה אותי הדוקטור. למה אני אנטי?
כי זה בולשיט. כל ה"אורח חיים בריא" הזה, זה בולשיט אחד גדול. אנשים טובים שעושים דברים כמו שצריך נפגעים ונחלים. אנשים ששותים, מעשנים ושמים זין על הבריאות שלהם חיים בנוחות עד זקנה ושיבה. זה בולשיט. זה מתסכל. זה מוציא מהדעת. אין בזה שום היגיון. השרירותיות שבמצב הזה כל כך אכזרית.
אז כבר כמה שבועות שיושב לי על בית החזה מגף גדול ומחודד, במשקל של פיל אפריקאי. מדי פעם המגף מפעיל יותר לחץ, ואז קשה לנשום. רוב הזמן הוא פשוט שם, עקב לוחץ על מקלעת השמש, חוד תקוע בצוואר. זה לא כמו בדרך כלל. אני רגילה לשבת בבתי חולים ליד בני משפחה, בניתוחים, בלידות, באיבודי הכרה ובדום לב, בטיפול נמרץ ובהסרת גידולים. הפעם נדמה לי שאמנם ישבתי ליד הפציינטית, אבל בזמן שהיא עברה ניתוח להסרת שחלות שיאפשר השתתפות בניסוי הקליני, אני עברתי ניתוח להסרת יכולת התמודדות.
אני עושה מאמצים אדירים להשקיע את עצמי בעבודה, וזה מצליח לא רע בכלל. אני מוקפת אנשים נפלאים, חברות וחברים, שמחבקים אותי פיזית ווירטואלית, שולחים מילות ניחומים, מלטפים, מוציאים מהבית כשאני משתגעת בין ארבע קירות, שולחים תמונות של חתלתולים חמודים, כלבלבים, ארנבונים, קרוקודילים. לא כולם יודעים איך לעזור. יש שקשה להם מאוד אפילו להגות את המילה "סרטן". שמתחלחלים למשמע המילה "גרורות". אני מבינה אותם. זה מפחיד נורא. אני לא כועסת על מי שמתרחק, מפחד שהמחלה איכשהו תדבק בו אם יתקרב אלי מדי. אני אסירת תודה על מי שחזקים מספיק כדי להכיל אותי בימים אלה, על מסעות ההרס העצמי בזעיר-אנפין שלי. שמושכים אותי החוצה מהישיבה בבית והבהייה בקיר בחוסר אונים, או מאכילה בולמוסית כדי להרגיש חצי-מעולפת עם בטן נפוחה. שמבינים למה אני מסוגלת להתפוצץ מרוב כעס על מי שמציעים "טיפולים אלטרנטיביים" ששווים לתחת. שמבינים שלפעמים, פשוט לשבת לידי בזמן שאני לא מסוגלת להוציא מילה אחת מהפה, זו העזרה הגדולה ביותר שאפשר לתת.
אני רוצה להיות אחת מהאנשים האלה שיודעים תמיד לשמור על יציבות, להיות שקולים בדעתם, להקפיד על סדר יום מאוזן ולהתמודד בצורה נבונה, רגועה ורציונלית עם המשברים הקשים ביותר. להיות מסוגלת למצוא תמיד את נקודת הזן, את השלווה הפנימית.
בעצם, עזבו. לא אכפת לי להיות פסיכית נוירוטית שזוללת צ'יטוס גבינה ואוכלת אבקת שוקולית עם כפית כדי להתמודד. מה שאני רוצה זה שהיא תחלים. אבל מה שאני רוצה מעולם לא היה פחות רלוונטי.
וחוץ מזה, תמצאו כבר תרופה לסרטן, זונות.
ואן דר גראף אחותך 
רק בריאות. אחי עבר שני סיבובים של סרטן. יכול להזדהות עם מה שאת מרגישה. חיבוק גדול גדול.
By: amitx on דצמבר 19, 2011
at 10:10 pm
אחסוך ממך את כל התגובות הניו-אייג'יות "המחוברות ל" ו"מגיעות ממקום של", לא אשלח לך חיבוק (לא נוגעת באנשים שלא מכירה…) ולא אקרא לך "יקירה", כאמור- אנחנו לא מכירות מספיק.
אבל הזעם שלך, חוסר האונים שאת צריכה להתמודד איתו, המחשבה שאדם שאת כל כך אוהבת כואב וחולה- כל כך נגע ללבי.
רק יכולה להציע לך השתתפות עמוקה והרבה תקווה שיעבור איכשהו בטוב.
שיגמר טוב.
הרבה בריאות, לשאר כבר נוכל לדאוג בעצמנו.
By: y.r on דצמבר 19, 2011
at 10:12 pm
מצטרפת לדברים ומוסיפה הערכה רבה לכתיבה המדוייקת. בתקווה לימים טובים יותר.
By: שירלי on דצמבר 20, 2011
at 8:20 am
שולחת חיבוק וירטואלי. אם רוצה – תקחי.
זה לגיטימי להתמודד בדרך שאת מרגישה שנכונה לך. כי אין דרך אחת.
By: ponetium on דצמבר 19, 2011
at 10:18 pm
לו רק אפשר היה לעשות יותר מאשר להכיל לרגע וקצת את הכאב שלך, שהוא החלק ההגיוני כאן.
לו רק אפשר היה.
::חיבוק ואהבה, ככל שצריך::
::וגם תנינים.::
::לא שהם עוזרים, אבל הם לפחות מנסים, ולא על יבש אלא על רטוב::
By: Dena Bugel-Shunra on דצמבר 19, 2011
at 10:37 pm
*חיבוק גדול*
ואת מתמודדת עם זה. לדבר על זה, כולל הזעם והתסכול, זו התמודדות.
By: עדיגי on דצמבר 19, 2011
at 10:37 pm
למעט החלמה מלאה לשנים ארוכות ארוכות לאחותך, אין לי יותר מה לומר. הכל נשמע קטן מדי.
By: זיו on דצמבר 19, 2011
at 10:41 pm
בהצלחה
By: Pazit Polak on דצמבר 19, 2011
at 10:45 pm
מה שעדיגי אמרה.
By: רועי רוטמן on דצמבר 19, 2011
at 11:08 pm
שותף להרגשה שלך על "אי-הצדק" בעולמנו.
בהצלחה, ומקווה שההמשך יהיה טוב יותר.
By: ליאור on דצמבר 19, 2011
at 11:25 pm
מחזיקה אצבעות…
By: hilanoga on דצמבר 19, 2011
at 11:31 pm
גם לכתוב זו התמודדות…
אני אדם דתי, ואני לא יודעת מה עמדתך את, אבל אם את רוצה, את יכולה לשלוח את שם אחותך ושם אמכם ונשמח להוסיפה לתפילות.
שולחת חיבוק
By: noa raz on דצמבר 20, 2011
at 10:00 am
באסה. תיארת יפה את התחושה, של צניחה מתוך תחושת היכולת, השליטה- שבה באמת הצלחת להשפיע המון בתוך המרחב שניתן לשינוי, שתלוי בך-בנו, לתוך המרחב הגדול בהרבה, עצום ורחב שהוא כל מה שאין לנו יכולת להשפיע עליו, לא באופן ישיר ומיידי בכל אופן. חוסר שליטה מוחלט, כולו צירופי מקרים- סתמיים, נפלאים, אכזריים, כולם מקריים. מענקית לאמבה. ממש ממש באסה. בתוך כל זה, זה צירוף נפלא שתיכן. לפחות.
By: paxifista on דצמבר 20, 2011
at 10:26 am
מצמרר וקורע לב. ההתמודדות עם הרגשת חוסר האונים לנוכח סבלו של אדם אהוב היא אחד הדברים הקשים ביותר.
By: רן on דצמבר 20, 2011
at 1:20 pm
הייתי שם.
אני לא יודעת אם את רוצה לקרוא את התגובה שלי, כי אצלי אין סוף טוב. אחי נפטר לפני כמעט משנה מסרטן.
אני רק יכולה להגיד שהתחושה של "אבל למה הוא ולא אני" מוכרת עד כאב. ויש לי כל כך הרבה סיבות…
גם אצלנו הוא היה הפריק של הבריאות, למרות שבדיעבד אולי הוא הקפיד כי משהו בו ידע שזה יגיע…
זה חרא וזה לא משתפר והלוואי הלוואי הלוואי שאצלך זה יגמר יותר טוב.
אם את רוצה, כתבתי על זה, בזמן אמת:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=680410&catcode=166003&year=&month=&day=&pagenum=6&catdesc=%u05D0%u05D7%u05D9%2C%20%u05D0%u05D9%u05E4
By: imprudence on דצמבר 20, 2011
at 5:06 pm
הרופאה צודקת. לא ממש תעזרי לאחותך אם מרוב כעס תעשי לעצמך עוד נזקים בריאותיים.
כשהילד שלי היה בבית חולים (רק עשרה ימים ובסוף הוא יצא מזה, אבל היה קשה) אני מודה ששמתי הכל בצד, אם בדרך לבית החולים כדי להחליף את אימא שלו בתורנות עצרתי בתחנת הדלק אז לא עניין אותי אם לקנות קפה בעשרה שקל זו צרכנות נבונה או לא. אבל אלו היו רק עשרה ימים קשים וזה היה הילד שלי – לא היה לו אף אחד אחר מההורים שלו.
מה שהרופאה אמרה זה לא בולשיט – זו סטטיסטיקה. לפעמים מעשנים עד מאה ועשרים ולפעמים קוראים בעיתון על מדריך יוגה שמת מהתקף לב בשנות הארבעים שלו. גם בתאונות דרכים זה כך, אחד ינהג בזהירות כל החיים ופתאום ייכנס בו מישהו שעבר באדום והשני ינהג כמו מטורף ולא יקרה לו כלום. זה עדיין לא אומר שצריך לנהוג כמו מטורף.
אם אני נשמע כמו מטיף מוסר זה רק בגלל שלדעתי לא יעזור לאחותך אם תהיה לה אחות עם יותר בעיות בריאותיות מאשר עכשיו. תשמרי על עצמך, גם אם זה לא בראש מעייניך כרגע.
By: עדו on דצמבר 20, 2011
at 8:36 pm
את יודעת משהו? עד כמה שהפוסט הקודם היה קשה לקריאה, זה אפילו עוד יותר. כי לחולה עצמו יש מה לעשות: להתעקש על החיים ולהלחם. אלה שסביבו חסרי אונים לגמרי. ועם זה קשה הרבה יותר…
By: זאתי, משם on דצמבר 21, 2011
at 5:33 pm
אני עם עדיגי, רועי ודינה. אם אין אחרת איך להתמודד, אז לכל הפחות נתמודד ביחד ולכל היותר נעשה מה שאפשר.
אין אלא להוסיף: מדורה צריכה עצים, לא עצות.
…
אגב, אפרופו התרופה: מי זוכר את UnitedDevices – הפרוייקט השיתופי ששם לו למטרה לרתום מחשבים בכל העולם למען תרופות לסרטן?
(אסף)
By: האבסורד on דצמבר 25, 2011
at 11:24 am
חוסר האונים הוא נורא. מעין רכבת הרים רגשית שקשה להתמודד איתה. לא יודעת מי כן מסוגל לאיזון, דווקא זה נשמע לא אנושי.
ושימצאו כבר תרופה. אמן.
By: galithatan on דצמבר 28, 2011
at 11:03 pm
תודה גדולה ואוהבת לכל המגיבות והמגיבים.
By: vandersister on דצמבר 29, 2011
at 11:26 am
רפואה שלמה ואריכות ימים. הלוואי אמן.
גם אני עברתי את זה וייחלתי לחילופין. זה לא קרה.
מקווה מאוד מאוד שהיא תצא מזה איכשהו
By: יותם on דצמבר 29, 2011
at 12:31 pm
אני מבין שאת נסערת ולכן אולי לא מתעכבת לחשוב על כל מילה אבל אני חייב לתקן משהו. "אורח חיים בריא" זה לא בולשיט. העובדה שאנשים ששמים עליו שזין חיים עד 120 לא יכולה להוביל למסקנה הזו בדיוק כמו שהעובדה שיש אנשים שממלאים לוטו וזוכים לא יכולה להוביל למסקנה שכל כרטיס זוכה. כהמלצה כללית גם לעצמי וגם לכל מי שמוכן להקשיב אני אומר שמסוכן להסיק מסקנות על סמך דוגמא ולו רק בגלל העובדה שיש דוגמא לכל דבר, אז מה זה אומר? שהכל נכון? ברור שלא! ובאמת הגיע כבר הזמן למצוא תרופה לסרטן.
By: עלי צור on ינואר 3, 2012
at 10:04 am
[…] וואנדר פרסמה רשומה שנכתבה על ידי אחותה וקצת אחר כך רשומה על התחושות שלה, ואני כבר לא יכולה […]
By: אחת משמונה – טיפול, גילוי מוקדם ומניעה | סוף העולם – מבט מהיציע on ינואר 15, 2012
at 1:36 am
אני יודע שאנחנו לא נמצאים מספיק בקשר לאחרונה.
גם את הפוסט הזה אני קורא באיחור של חודש.
אבל לפני הכל – אני רוצה לשלוח לך חיבוק ענקי. אני יודע ומבין לחלוטין מה את עוברת. לצערי איבדתי כמה אנשים מאוד יקרים לי בשנותיי בעולם הזה. רובם לא מיצו את חייהם ולא מתו בשיבה טובה.
לצערי אני גם מכיר את "החברים הנעלמים" כשמחלה פורצת.
כשאצלי התחילה מחלת השרירים הארורה הזו, הרבה אנשים התרחקו. חלקם היו אנשים שבאמת אהבתי וחשבתי שהם חברי אמת. אבל התבדיתי.
נשבעתי לעצמי שאני לא אהיה כמותם. שלא אתרחק מאנשים שאני אוהב כשאלה יהיו בצרה. ועכשיו אני יושב כאן, קורא את הפוסט הזה – והלב שלי ממש נצבט.
אני מרגיש שהתרחקנו. לא בגלל המחלה של אחותך. אולי זה בגלל המאבקים הצודקים שלך שאת מלאה בהם בחצי השנה האחרונה, אולי זה אנחנו שנכנענו לאטרף של החיים ולמאבקים היומיומיים שלנו. אולי זה קרה באופן טבעי – כי קורה לפעמים שאנשים מתרחקים זה מזה. אבל כל זה לא משנה. אני עדיין מרגיש עם זה רע.
אז שוב, כאמור – הרשי לי לשלוח חיבוק אחד ענק מהצד הזה של הצג. תדעי שאני חושב עלייך הרבה, ומקווה מאוד שאחותך תצא מזה. אני לא מאמין בניו אייג' קראפ, אבל אני כן מאמין בתפילות שקטות (לא דתיות, אלא שקטות. אישיות). אני מבטיח להמשיך להתפלל כך בשבילה ובשבילך – ואם ייצא לנו – אני אשמח אם נוכל להיפגש בקרוב. אפילו לזכר "הימים הטובים" שהיו לא כל כך מזמן.
מאחל לכן המון בריאות ואהבה.
By: גיא on ינואר 18, 2012
at 2:41 am