מה נגיד לכן, נשים יקרות, לא להאמין מה שראינו היום בחדשות. הדוגמנית בריה מרפי, בתו של אדי מרפי, סיפרה בראיון שראתה דוגמניות אחרות אוכלות כדורי צמר גפן טבולים במיץ כדי להרגיש שבעות מבלי לעלות במשקל. הדוגמניות האלה, פסיכיות לגמרי! מה הן לא תעשינה כדי לשמור על גזרתן האנורקטית! תסנפנה שורות קוקאין, תקאנה בכוונה תחילה, תצומנה ימים שלמים, תתקיימנה על אור שמש ופירורי קלקר, בקיצור – דפוקות לגמרי. באמת, טירוף. צק צק. צק צק צק, אפילו. פויה. פשיייי, סתומות.

הרי זה נורא לא בריא, נכון? לצום? ולאכול צמר גפן? ולהתקיים על סמים ואוויר? אנחנו רוצים שנשים תהיינה בריאות, מספיק עם הרדיפה המטורפת הזו אחרי גוף שדוף. מותר שלאישה יהיו קצת קימורים, זה אפילו יפה. הנה, למשל כמו בכתבה הזו, שבה נשים אמיתיות וטבעיות, בלי טיפה של פוטושופ, מציגות בגדי ים, וזה לגמרי בסדר… רגע, לא. לא לא לא לא, סליחה, לא לזה התכוונו. לא, הן לא… כלומר, אי אפשר. כן, ברור שאמרנו שלא טוב רזה מדי, אבל גם לא טוב שמנות מדי. זה לא בריא, הרי. נכון? נכון. וחוץ מזה, הן ממש מצחיקות. כאילו, יש להן רגלי פיל, הן נראות כמו היפופוטם, או קרנף, או פרה, או לווייתן, איכס, בא לי להקיא מהן. מה זה הבטטות האלה, בשביל מה שמתם אותן בעיתון? פילות אחת אחת. מגעילות. תפסיקו כבר לבלוס מהבוקר עד הערב, תזיזו את התחת קצת. להיות שמנות ולגרום לכך שיחשבו שזה תקין זאת תופעה מגעילה. בכלל, אתן היחידות שחושבות שאתן יפות, אישית אני הייתי עושה חוק שלא נותן לשמנות לצאת מהבית כי זה מכער את הסביבה*.

אבל עזבו, זה הרי לא בריא, וזה העיקר. במקום זה, נסו לאכול פחות. ואם זה לא מצליח, קחו כדורים שיגרמו לכן לשלשל כל היום כדי שתרזו. ויש גם אפשרויות לניתוחי קיצור קיבה, שיגרמו לכן לתופעות לוואי איומות וייתכן שגם לנזק לכל החיים, ויש בהן גם סיכוי למוות, אבל בקטנה, העיקר שלא תהיו שמנות. אה, ויש גם המצאה נפלאה חדשה, מאוד פופולרית בוונצואלה, ניתוח שבו תופרים את הלשון לחיך ככה שאי אפשר לאכול ויורדים במשקל ממש מהר. לא שאכפת לנו איך אתן נראות, ממש לא, זה רק מתוך דאגה לבריאות שלכן. בריאות, זה העיקר. זה שאתן דאבות מגעילות שמכערות את הסביבה, ועדיף לנו שתאכלו כדורי צמר גפן טבולים בחומצת לימון או שתתפרו את השפתיים לקיר כדי לרזות, זה משהו אחר. כי כאלה אנחנו, נורא אכפת לנו מהבריאות של נשים. כלומר, של נשים יפות. נורא עצוב לנו שנשים יפות פוגעות בעצמן. אלא אם זה כדי להיות יותר יפות. בשבילנו.

אגב, מותק, כבר הכנת את גופך לקיץ? לא, כי יש לך קצת עור מידלדל בירכיים, וקצת צלוליט במותניים, וקצת סימני מתיחה בשדיים. ואם כבר פתחנו את הנושא, אז גם הנרתיק שלך לא מספיק צר, ויש עכשיו יופי של מבצעים על ניתוחי אסתטיקה ואגינליים. נסי לקצר קצת את השפתיים החיצוניות או הפנימיות, או להצר את הנרתיק, או להלבין את חור התחת, זה בטרנד עכשיו, כל הנשים היפות עושות את זה. את הרי רוצה להיות הכי יפה בעולם, נכון? בשבילנו.

אבל הדוגמניות הפסיכיות האלה שאוכלות כדורי צמר גפן, איכסה עליהן. משוגעות.

——————————————————————————————————————–

תוספת מאוחרת: חורימבה העלו שיר חדש של לוקאץ', שקורץ בדיוק לנושא הזה: הצביעות שביחס להשמנה אצל נשים לעומת גברים. למי שלא מכיר את הסגנון של לוקאץ', אל דאגה – זו בהחלט סאטירה.

——————————————————————————————————————–

* כל מילה שכתובה בחלק הזה הועתקה מטוקבקים לאותה כתבה, לא המצאתי דבר. וזה רק קמצוץ זעיר מהתגובות.

אחותי מאושפזת מאז אתמול. היום אני נמצאת איתה בבית החולים. פציינטים נורמליים נחים במיטה כשאומרים להם לנוח. אחותי, לעומת זאת, הציעה שנכתוב פוסט משותף, שבו כל אחת מאיתנו תספר את הצד שלה בחוויה. הנה הוא לפניכם.

*****************************************************************************

כבר יומיים שאני מרגישה מן כאב מוזר בצד ימין.

כאב כזה כאילו משהו נתפס שם. אמרתי לעצמי שזה בטח בגלל כל המזגנים האלה, שאולי זה גזים, שנתפס לי איזה שריר.

עד אתמול בלילה – אתמול כשהלכתי לישון, נשכבתי על הצד (כהרגלי), ופתאום הכאבים נהיו חזקים כל כך עד .שלא הצלחתי לנשום

אחת התחושות הכי מפחידות בעולם, זו התחושה שאין לנו אוויר. הרגשתי שאני נאבקת על כל נשימה. חשבתי לעצמי: “מעניין אם ככה מרגיש הסוף”… וזה הבהיל אותי נורא.

חיכיתי 2 דקות כדי לוודא שלא מדובר באיזו היסטריה רגעית, ואז אמרתי לבעלי שמשהו לא בסדר איתי.

כשאת חולה בסרטן (ואני ממש מקווה שאת לא, ואף פעם לא תהיי), כל מיחוש קטן בגוף הוא סיבה לסטרס. את מוצאת את עצמך שואלת את עצמך: “זה מטוס? זו ציפור? זו גרורה? זה התקף לב?” וכו’…

ורוב הזמן זה לא… זה סתם מיחושים כמו שיש לכל אחד מאיתנו.

אבל הפעם זה היה שונה . הפעם הרגשתי שמשהו ממש ממש לא בסדר. משהו השתבש. וצריך להגיע לבית חולים, ומהר.

ועכשיו לדילמה – את מי להעיר כדי שיבוא לשמור על הילדים? למי אני הולכת לדפוק את הלילה? את מי אני הולכת להלחיץ?  לקחתי החלטה שהכי טוב להעיר את אמא שלי. זה לא יפה מצדי, אבל אני סומכת עליה, ובטוחה שהיא מעדיפה להיות מעודכנת במתרחש…

אז הזמנו אמבולנס (זה תמיד דרמטי, נכון?), קיבלתי קצת חמצן בדרך, ושעטנו לכיוון בית החולים.

בחדר המיון, אחרי שהתעלמו ממני כשעתיים, ניגשה רופאה חביבה להפליא ולקחה בדיקות דם. אחר כך נשלחתי לצילום חזה (אין דלקת ריאות), ואז לסיטי.

האבחנה הגיעה די מהר – תסחיף ריאתי. נשמע ממש גרוע, הא? מדובר בעצם בקריש דם שישב לו לפוש על הריאה הימנית שלי.

בקיצור – אני מאושפזת במחלקה פנימית, ומקבלת מדללי דם. להבנתי אצטרך להמשיך לקבל מדללים (בזריקות לבטן – אאוצ’) במשך כמה חודשים. לא כיף!

החיים מזמנים לי אתגרים כל הזמן. אבל הם גם מספקים לי הוכחות לכמה שאני מוקפת באהבה ואיכפתיות.

הנה – עכשיו הגיעה אחותי לבלות איתי את היום. אולי היא תרצה לספר קצת איך זה נראה מהצד שלה:

****************************************************************************

דבר האחות:

יום רביעי, אחת בלילה. אני פוצחת ברוטינה הרגילה של הליכה לישון, דהיינו, צחצוח שיניים-פיפי-ציוץ תמונה משעשעת של ארנב לטוויטר עם ברכת ליל מנוחה, והופ למיטה. בעודי מהרהרת במשמעויות הפילוסופיות העמוקות של הפרק האחרון ב”משחקי הכס”*, נשמע פתאום צפצוף מהסלולרי. מי מסמס לי בשעה כזו, אני תוהה. בעיניים עצומות למחצה ופיהוק עצל, אני מרימה את המכשיר ובודקת.

שבריר שנייה אחר כך, אני ערנית לחלוטין, ומוכנה לשעוט מביתי כפנתר שטוסטר משולשים נסגר לו על הזנב בבת אחת. אחותי כתבה שהיא בחדר מיון. כאלף תסריטים שונים חולפים בראשי בעוד אני מנסה לקושש פרטים נוספים: היא התעלפה? התמוטטה? נחנקה? יש לה חום? יש לה קור? יש לה אבעבועות משונות בצבע סגול? בינתיים מתברר שיש קשיי נשימה, אחותי וגיסי במיון, וואן-דר-אמא הוזעקה לשמור על הילדים.

ואז מגיע החלק הקשה ביותר. מצד אחד, כל תא בגופי מוכן לשים על גבו תרמיל זערורי ולשעוט אל בית החולים. מצד שני, סביר להניח שאת כרגע האדם המיותר ביותר שיכול להימצא שם. אלה השעות שבהן הרופאים צריכים לברר מה בדיוק קורה ומה צריך לעשות, וגיסך כבר שם, כך שהיא לא לבד, ואם תסתובבי לרופאים ולאחיות בין הרגליים, זה לא יגרום להם לאהוב יותר אותך או את הפציינטית. וגם לא יקצר את התור למעבדה או למכשיר ה- CT.

אחרי שאחותי מבטיחה לי בטלפון שאכן אין צורך שאגיע, והיא נשמעת יחסית בסדר – מפוחדת וקצרת נשימה, אבל בסדר – אני מורה לתאים לפרוק מעליהם את התרמילים הזעירים, כי אנחנו ננסה לנוח כדי שנוכל להיות לעזר מחר. אני מתעלמת מקולות המחאה והקיטורים שלהם, ושוקעת במן שינה-לא-שינה, שמופרעת מדי פעם על ידי צפצופי המכשיר שמעדכן בהתפתחויות. הגיעה הרופאה מהמחלקה – צילום ריאות תקין – בדיקת דם אחת לא תקינה – חשד לתסחיף בריאות. פה ושם אני נרדמת למחצה ושוקעת בחלום הזוי עד מאוד. למשל, חלמתי שאני ועוד חברה הולכות לחנות צעצועים בשביל להביא למירב את הצעצוע שהיא רוצה לבית החולים, אבל הצעצוע חסר בחנות, ואני נכנסת להיסטריה כי מה מירב תעשה בלי הצעצוע, ופתאום עולה בדעתי שהיא בכלל לא צריכה צעצוע, כי היא בבית חולים ומה הקשר עכשיו, צעצוע? ואז אני מתעוררת ונוזפת בעצמי על חלומותיי האוויליים.

בינתיים, הדיאגנוזה מאושרת: יש תסחיף בריאה. כל התאים בגופי נושאים לעברי מבט של ציפייה: “כן, חברים”, אני עונה להם, “הפעם אנחנו יוצאים לדרך”. למודת ניסיון, אני מצטיידת בכל מה שדרוש למבקרת בבית החולים: סלולרי, מטען לסלולרי, עוד מטען לסלולרי (שיהיה), מחשב מחברת, מטען למחשב מחברת, בקבוק מים, וכמובן, עוגת שמרים עם שוקולד. עם כל הכבוד לאוכל של בית החולים, הבעיה היא שהפציינטים גם צריכים לאכול, אז אני לא לוקחת סיכונים.

אז עכשיו אנחנו כאן במחלקה הפנימית. שתינו נושמות קצת יותר טוב, משתמשות במגוון מכשירים אלקטרוניים כדי להעביר את הזמן, ומקוות שהזריקות מהבוקר יעשו את מלאכתן נאמנה. בינתיים הגיעו לכאן שתי אחיות ורופא אחד שניסה לברר פרטים על מה שקרה אמש. “אז מה הרקע לזה, בעצם? קרה לך משהו יוצא דופן בזמן האחרון?” – “אתה מתכוון, חוץ מזה שאני מטופלת בכימותרפיה בגלל סרטן שד גרורתי?” אחותי משיבה בחיוך.

אז לכל מי שמתעניין ודואג, יש לי הוכחות לזה שאחותי אכן מתלוצצת עם רופאיה. תהיו לי בריאים.

*כלומר, מפנטזת על השחקן החתיך החדש.**

** מי שעדיין לא צפה/תה בפרק – איזה שחקן חדש, מה פתאום שחקן חדש? תתעלמו.***

*** מי שכן צפה/תה בפרק החדש – נכון הוא חתיך?

השחקנית ופעילת זכויות האדם אנג'לינה ג'ולי פרסמה היום בניו-יורק טיימס טור אישי, כואב וכן על החלטתה לעבור כריתת שדיים מלאה, לאחר שהתגלה אצלה הגן BRCA1. למי שלא יודע: הגן הזה, כמו גן נוסף שנקרא BRCA2, מעלה את הסיכוי לחלות בסרטן השד לוודאות כמעט מלאה, בפרט כשמצרפים לכך את העובדה שאמה של ג'ולי מתה גם היא מסרטן השד. ג'ולי ניצלה את ההזדמנות כדי לקרוא לנשים להיבדק ולא להזניח את בריאותן.

מאז פרסום הידיעה על הטור הזה הבוקר, אני רואה תגובות, לצערי לא רק של הטוקבקיסטים הנבובים הרגילים, אלא גם של אנשים שחשבתי שיש מעט שכל בקודקודם, בנוסח: "לאאאאאא!!" – "גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה!!" – "דווקא בחג החלב היא מורידה את הציצים?" – "טוב נו, לא הפסד גדול, גם ככה הכל היה סיליקון" – "אפשר אולי לקנות אותם באיביי?" – "היא תעשה הכל בשביל עוד קצת תשומת לב מהתקשורת, זאתי" – "מה, כל הקטע עם ייצוא הגז היה רק כדי שלא נשים לב שכרתו לאנג'לינה את השדיים?" – וכמובן, "שיואו, מסכן בראד".

מסכן בראד?

למה, בדיוק? בגלל שאשתו קיבלה החלטה אמיצה, אחראית וקשה מאוד להעניק לעצמה את הסיכוי הטוב ביותר להישרדות? בגלל שהיא לא רוצה שבן זוגה יהיה אלמן וילדיה יתומים מאם? בגלל שהיא מנצלת את הבמה שהיא יודעת שיש לה כדי להתריע על סכנה קשה וחמורה לבריאותן של נשים, שלא לדבר על הסבל שיכול להיחסך כתוצאה מגילוי וטיפול מוקדם?

יש לי חדשות בשבילכם, נבובי שכל חובבי ציצים יקרים. הציצים של ג'ולי, ולמעשה של כל אישה שהיא, *לא שייכים לכם*. הם גם לא שייכים לבראד פיט. ההחלטה של אישה מה לעשות בגופה היא שלה, ושלה בלבד. על אחד כמה וכמה, בן בנו של קל וחומר, כשהמדובר בהחלטה שקשורה להצלת חיים. ההערכה של אישה כסכום איברי מינה היא הסוג המבחיל ביותר של מיזוגיניה ושיא חוסר היכולת לראות אישה כאדם שווה ערך.

אגב, עוד חתיכת חרא – סליחה, אמרתי חתיכת חרא? התכוונתי לומר חתיכת חרא עם מקלדת – כתב "למה היא טוענת שזה לא פוגע בנשיות שלה? בטח פוגע. זה לא אותו דבר, היא לעולם לא תהיה יותר אישה סקסית כמו פעם. פלסטיק זה לא אותו דבר". על זה יש לי רק דבר אחד לומר: מוטב ציצים מפלסטיק מאשר לב מאבן.

אני אישית נבדקתי ל- BRCA1/2 בגלל הסיפור המשפחתי. אין לי את הגנים האלה, מה שמשאיר את הסיכון שלי לחלות באותו אחוז כמו שאר נשות העולם. אחת מכל שבע נשים תחלה בסרטן השד, והשיעור הזה רק הולך וגדל. מי שעדיין מסתכל על שדיים של אישה וחושב שהם נמצאים שם רק לצורך ההנאה האישית שלו, לא מסוגל להבין כמה פחד, דאגה וכאב כרוכים בבדיקות ובטיפולים האלה, ולא מסוגל להגיב לטור כמו זה של ג'ולי במילים "כל הכבוד" – כלומר, דואג רק לזה שיוכל להמשיך להתחרמן כמו שצריך, לטעמו - אני לא יודעת מה יש לו בין הרגליים, אבל אני בהחלט יודעת מה יש לו בין האוזניים: כלום.

לטעמי, אנג'לינה ג'ולי מעולם לא היתה יפה יותר. או אמיצה יותר. כל הכבוד.

=====================================================================

תוספת מאוחרת: עלו בתגובות כמה תהיות לגבי הנחיצות של כריתה מונעת, להבדיל ממעקב צמוד וסריקות קבועות. ד"ר קרן לנדסמן מוסיפה בבלוגה את ההיבט המדעי ומסבירה כיצד פועלת הגנטיקה במקרים כאלה. קריאה מומלצת בהחלט.

אני מפסיקה לרגע את רצף הפוסטים האישי-חברתי-פוליטי-פמיניסטי הרגיל בבלוג, כדי לספק לכם אתנחתא קומית קלה. המטרה היא להביא לתשומת לבכם הפקה יצירתית ומשעשעת ביותר שייתכן שכלל אינכם מודעים לה, כי כזו אני: נדיבה, אלטרואיסטית, ותומכת ביצירה ישראלית מקורית. חוץ מזה, הבטיחו לי מאפינס.
—————————————————————————————————————–
לא בכל יום בחור תכול-עיניים בכובע קש צועק עלי בשוודית שהכנסתי את החתולה שלו להיריון, אבל זה בדיוק מה שקרה לי ביום שישי שעבר. מתי שהוא, ברגע של אי שפיות רגעית, התנדבתי לשמש כגיבורה בלא פחות מארבע עלילות שונות של הצגה תחת אותו נושא. מהרגע שדרכה כף רגלי על הבמה המאולתרת, מצאתי את עצמי מתמודדת עם חייזרים קטלניים, קנטאורים היפסטרים, פיות פסיכוטיות, רובוטים מבולבלים וגם תמנון ענק אחד. וכאמור, בגלל בחירה לא נכונה שביצעתי בשלב כלשהו, זכיתי גם לקיתון של גידופים בשוודית. לא רע בשביל יום שישי אחד.

החל הדבר כאשר חבורת אנשים כשרוניים ומעט מטורפים (אוהבת את כולכם! באמת! אבל אתם פסיכים) החליטו להעלות הפקת מקור בכנס "עולמות" האחרון למדע בדיוני ולפנטסיה. התוצאה היתה ההצגה "המסע אל הר החורבן האפל (של האבדון)", שמתרחשת בארבעה קווי עלילה אפשריים: פנטסיה נוסחתית, סטימפאנק, מדע בדיוני וסיפור פיות, ומבוססת על סגנון "אתה הגיבור". כלומר, בכל הצגה נבחרים מתנדבות/ים מהקהל שמשמשים כגיבור/ה של הסיפור, ובכל פעם עליהם לבחור מתוך 4 אפשרויות כיצד להתקדם בעלילה. ראיתי את ההפקה בארבע גירסאותיה ב"עולמות", ונהניתי מאוד. כך שכשהיו צריכים מתנדבת לחזרות, שמחתי לעזור.

אגב, האם יצא לכן/ם לבקר לאחרונה בכנס מד"ב-פנטסיה? מדובר במקומות מופלאים עד מאוד, שבהם מתקיימות הרצאות מרתקות להפליא בנושאים בלתי סבירים בעליל, אנשים יושבים ומתווכחים על כל נושא החל ממכאניקת קוואנטים ומסעות לחלל וכלה בסגולותיה של הבמבה האדומה והדרך הטובה ביותר להתגונן מפני מתקפת זומבים, ומדי פעם תתקלו בקוספליירים בתחפושת של ספיידרמן, מלאכית בוכה או החייזר מ"הנוסע השמיני". לפעמים כמות הילדים בכנסים ובהפקות גורמת לי להרגיש זקנה, אבל זה מצוין שהם נמצאים שם, כי הם דור העתיד של הגיקים. וגיקים, כידוע, זה דבר טוב. מדוע?

כי גיקים הם צרכני תרבות, מבקרי תרבות ויוצרי תרבות. הם אוהבים לשאול שאלות, לבחון אפשרויות, להטיל ספק. הם קוראים תגר לא רק על הסדר החברתי, אלא גם על חוקי הפיזיקה הבסיסיים, אם יש צורך בכך. מהאנשים האלה יצמחו ההתפתחויות המדעיות החדשות, התרופות פורצות הדרך, והמעבורת שתיסע במיוחד לחלל בטיסה מסחרית בשביל להביא לכם סבון ריחני שמבוסס על חול ממאדים*. אלה הם אנשים שאוהבים לחשוב, להתווכח, וליצור. נכון, לפעמים זה מגיע לרמות קיצוניות – למשל, יש להימנע בכל מחיר מוויכוח בין חובבי דוקטור הו העשירי לדוקטור הו האחד עשר**, או מוויכוח בנושא מי יותר מוצלחת, קומנדר שפרד מ"מאס אפקט" או לוטננט איבנובה מ"בבילון 5" – אבל גם לומדים מזה. לא מעט המצאות שהחלו בסיפור פנטסיה ומדע בדיוני הפכו למציאות. אז כן, אני בהחלט בעד.

בקיצור, היות שלא מעט אנשים בכנס הקודם לא הצליחו להשיג כרטיסים להפקת המקור, החבורה החביבה שהעלתה אותו מעלה אותו שוב, ב- 8-9 במאי, וכולם מוזמנים להצטרף. בכל ערב יוצגו שני קווי עלילה שונים. אני כבר הזמנתי כרטיסים כי למען האמת, זה פשוט כיף, ואני זקוקה למעט כיף בזמן האחרון. מקווה לראותכם שם!

ואם בחור בכובע קש ינסה לצעוק עליכם בשוודית, שלחו אותו אלי. יש לי פה אקדח לייזר עם השם שלו עליו. *צחקוק זדוני*

*שיחה טיפוסית בין גיקים: "זה לא הגיוני, איך אפשר לייצר סבון מחול?" – "היא אמרה 'מבוסס על', כלומר לא רק חול, גם חומרים אחרים" – "אבל למה שיהיה חול בסבון?" – "מה אם זה סבון פילינג?" – "וואלה. יש מצב. יש חול גם בשבתאי? כי אפשר להתחיל מזה קו מוצרים קוסמטי-קוסמי שלם"
** ברור שהעשירי, דא. דיוויד טננט שולתתת! ***
*** מעריצי הדוקטור התשיעי, סתם צחקתי! כריסטופר אקלסטון הוא הגדול מכולם! הניחו בבקשה את הקלשונים והלפידים!****
**** מעריצי מאט סמית', תתעלמו בבקשה מהכתוב למעלה! הדוקטור האחד עשר הוא המשיח!

מה עושה הוואנדר הממוצעת כשהיא מגלה שיש לה פצע על השפה שלא עובר כבר חודשים ארוכים? ובכן, ראשית היא מטרידה את ידידתה הרופאה בשאלה כגון "כמה זמן נשאר לי, דוקטור", וזוכה לתשובה בנוסח "תלוי כמה זמן ייקח לי להשיג חרב סמוראי ולהתיז את גולגולתך ההיפוכונדרית מעליך, טיפשונת היסטרית שכמותך. סביר להניח שזה כלום, אבל נו, לכי לבדוק בכל זאת, ליתר ביטחון". שנית, היא שוכחת שיש שני דברים בחיים שאסור לעשות: לפתוח במלחמה יבשתית באסיה, ולקבוע תור לקופ"ח בבוקר יום ראשון.

מקץ שעתיים וחצי של המתנה בתור ("אני רק שאלה" – "אני רק תשובה" – "אני רק מרשם" – "אני רק אשב ואסתכל על כולכם במבט מאשים למרות שהתור שלי אחרון ובאתי מוקדם מדי"), נכנסת ואנדר החוששת לרופא העור. הלה מסתכל, בוחן, בודק ופוסק: סביר שאין סיבה לדאגה, אבל אני לא יכול להגיד לך מה זה באופן חד משמעי, אז נשלח אותך לביופסיה. ואנדר מתנצלת בחצי-פה על ההיסטריה, וממלמלת משהו על זה שגילוי מוקדם זה חשוב. הרופא מסכים, ואף משבח אותה על הערנות. הוואנדר, כלומר אני, נושמת עמוקות, אוספת את טופס ההפניה לביופסיה ופונה לכיוון הדלת, בעודי מדמיינת מחטים זדוניות רודפות אחרי בצעקות "מכשפה! תפסו את המכשפה!" וננעצות בי בצחקוקים מרושעים.

ואז, לפתע, הרופא מעיר:

"חוץ מזה, את חייבת לרדת במשקל."

אני עוצרת בחריקת בלמים, ומסתובבת בהפתעה.

"מה הקשר של זה לעניין?" אני שואלת.

"אין קשר", כך הרופא, "אבל עודף משקל יכול לגרום להרבה בעיות".

אני נאנחת. חתולו של תקרה הטוב והמיטיב, לא שוב. בסרט הזה כבר הייתי, ואין לו סוף מוצלח במיוחד.

"דוקטור, כל המחלות שהיו או שיש לי כרגע לא קשורות למשקל, חד משמעית. ובכל זאת כל רופא שאני הולכת אליו מדבר על זה, ותאמין לי – לא רק שזה לא מועיל, זה אפילו מזיק."

"מחובתי להזהיר אותך", מתעקש הרופא, "עודף המשקל יכול לגרום לך לסתימת עורקים, שבץ מוחי, סוכרת…"

"באתי בגלל בעיית עור…"

"התקף לב, דום לב, שבץ לב, פרח לב הזהב…"

"ואפילו האורתופד שלי, שדווקא יש לו לגיטימציה לדבר על עודף משקל, לא מציק לי בעניין…"

"עגבת, חצבת, צהבת, צרבת…"

"ולמען האמת, נמאס לי שרופאים מבזבזים את זמן הפגישה היקר שלנו על משהו שגורם לי לא לרצות לחזור ולהמשיך טיפול חשוב…"

"… וכמובן, סרטן."

אני נועצת בדוקטור הנכבד מבט רושף. "אתה יודע, דוקטור", כולי מבעבעת בזעם עצור, "יש לי אחות שתמיד הקפידה הרבה יותר ממני על משקל, בריאות, התעמלות, תזונה… והיא נאבקת בימים אלה בסרטן שד גרורתי. אני לעומת זאת, לדבריך, הייתי אמורה להיות כבר בקבר, אבל אני עוד חיה, עם בעיות שאין להן שום קשר להשמנת יתר. אז למה ההתעקשות הזו?"

הרופא נועץ בי מבט מרוגז. "יכול להיות שזה לא הפריע לך עד עכשיו, אבל זה עוד יפריע ויעשה המון בעיות, והייתי מתרשל בתפקידי אם לא הייתי אומר לך זאת."

נאנחתי שוב. אספתי בעליבות את חפציי, יצאתי ממשרדו של הדוקטור הנכבד, הלכתי כמה צעדים לכיוון הספסל במחלקת האורתופדיה, קרסתי וגעיתי בבכי במשך 10 דקות רצופות.

מדוע בכיתי, שואלים אתם?

ובכן, לא בכיתי מעלבון. הרופא הזה לא חידש לי שום דבר באומרו שאני שמנה. אני יודעת שאני שמנה. אני עוסקת בזה בהצלחה מרובה כבר שנים רבות, ולמעשה רוב חיי אני שמנה. יש לי יותר ניסיון בזה מרוב הרופאים שמנסים להטיף לי על כך. פעם, אגב, הייתי פחות שמנה. זה היה לפני שהתחילו לבלבל לי את המוח עם ענייני דיאטות, גרמו לי להתבייש בעצמי ובגופי, עזרו לי לפתח הפרעות אכילה, ודחפו אותי בכוח לתוך אפקט ה"יו-יו", שכופה על הגוף להיכנס למצב בונקר ולהעלות עוד יותר משקל משהיה לפני שהתחילו האקספרימנטים של הדיאטות.

בכיתי מרוב תסכול. בכיתי כי נתתי אמון ברופא הזה, והאמון נשבר. הגעתי אליו עם בעיה שהיא אולי זניחה, אבל אולי גם לא, בכל זאת נשלחתי לבדוק את העניין, והוא אפילו החמיא לי על הערנות. וברגע האחרון, בעודי מתמודדת עם ההשלכות של ביופסיה ועם המחשבות על "מה יקרה אם ימצאו משהו", הוא משליך עלי את הדבר המטופש ביותר, הלא-קשור ביותר, וחסר התועלת ביותר שיכול להיות, רק כי זה משהו שקל לו לראות. התוצאה המיידית והחד משמעית של ההטפה שלו היא שלעולם לא אשוב למשרדו של אותו רופא. עד כדי כך חשוב לו לא להתרשל בתפקידו, שהוא גורם לפציינטית שלו לרצות להזניח בעיה שעלולה להיות חמורה, ובלבד שלא תצטרך שוב לעבור את ההשפלה המתסכלת של התעסקות בקקה לא רלוונטי ושטחי על חשבון הבעיה שלשמה הגיעה למקום.

ואני בהחלט לא לבד במצב הזה. בזמן האחרון, אני שומעת עוד ועוד סיפורים מצמררים מחברות* על מפגשים עם רופאים, שהסתיימו בטון צורם, לפעמים מעליב, וגרם להן לא רק לעוגמת נפש אלא לוויתורים על בדיקות וטיפולים חשובים. התבנית היא זהה: פציינטית ניגשת לרופא מומחה כלשהו. זה עשוי להיות בשל בעיות עור, כאבי ראש, בלוטות נפוחות, בעיות הורמונליות, בעיות גנטיות, חשד לגידולים סרטניים או סתם נזלת מצויה. הרופא המומחה מתייחס בזלזול לבעיה הרלוונטית ומתעקש להקדיש חלק נכבד מהפגישה להטפה בעניין ירידה במשקל ו/או לחתום את הפגישה בנזיפה בעניין המשקל, משל זו השורה התחתונה החשובה ביותר. הגדילה לעשות רופאה ששלחה פציינטית לניתוח קיצור קיבה בלי לטרוח לבדוק את שורש הבעיה לפני כן, כשהניתוח עלול היה לגרום לה לנכות קשה לכל החיים. העיקר שתרדי במשקל, ולעזאזל ההשלכות.

הבה נדבר גלויות. השמנה עלולה לגרום לבעיות בריאותיות, זה נכון. עם זאת, הסיבה האמיתית שהרופאים ממהרים לעוט עליה היא שפשוט קל ונוח מאוד להיטפל אליה. לו הייתי בולימית, הרופא לא היה רואה זאת. לו הייתי צורכת סמים מסוכנים או מכורה לטיפה המרה, הוא לא היה רואה. את התחת שלי, לעומת זאת, שכל חטאו הוא שהוא בולט לעין, הוא רואה היטב, ועל כן נטפל אליו. מחקר קטן שנערך באוניברסיטת ג'ון הופקינס** גילה שלרופאים יש נטייה לגלות פחות אמפתיה כלפי פציינטים שמנים כבני אדם,  וגם פחות מוכנות לחקור את הרקע הכללי של הפציינט. במילים פשוטות: כשהפציינט שמן, הם לא רוצים לדעת מי הוא ולא מעוניינים לשמוע מה הוא מרגיש. ההשמנה יוצרת ריחוק, מונעת שיח, ופוגעת באיכות הטיפול. עד כאן, מה שהמחקר מספר.

מה שאני מספרת, על בסיס ניסיוני וניסיון של עוד נשים רבות כמותי, הוא שהריחוק שנוצר משדר משהו גרוע הרבה יותר לפציינטית השמנה. הוא משדר "טוב, את שמנה, אין טעם להשקיע בטיפול בך. את מקרה אבוד". חוסר העניין וחוסר האמפתיה, חוסר הרצון להישיר מבט לעיניים של הפציינטית, גורם לה להרגיש שהיא לא ראויה ליחס. והאמירה "וחוץ מזה, תרדי במשקל" – או בגרסה הארסית יותר, "קודם כל, תרדי במשקל" – מרפה את ידי הפציינטית וגוררת אותה לחשוב שאין שום טעם לטפל בבעיות שיש לה, מלבד המשקל. היות ש- 95-98% מהדיאטות נכשלות, היא משתכנעת שהיא תקועה לנצח בפורגטוריום ההשמנה, ושאין טעם לרצות איכות חיים טובה יותר. כי  הרופאים לא מדברים איתה על איכות חיים. רק על גודל העכוזים.

חשוב לי להדגיש שהרופא שטיפל בי אכן התייחס בצורה מקצועית לבעיה שהבאתי. אלא מאי? אם הוא מרגיש מחויב, מבחינה מקצועית כמובן, להעלות נושא חשוב כל כך לשמירה על בריאותי, הנה עוד כמה נושאים שהוא היה יכול לדון בהם איתי, ושאני משוכנעת שמשפיעים על בריאותי לא פחות ואפילו יותר מאשר המשקל:

1. הצורך להמתין שבועות ארוכים ובדרך כלל חודשים ארוכים מאוד לתור לרופא מומחה, לבדיקת סיטי או MRI או בדיקות אחרות, דבר שמביא לדחייה באבחון בעיה ולדחייה עוד יותר גדולה בטיפול בה.
2. הצורך לבזבז חצאי ימי עבודה (אם לא ימים שלמים) בהמתנה שעות על גבי שעות במרפאות ובבתי חולים עד שהרופא/ה יתפנה לקבל אותי. זה כשלעצמו גורם לאנשים רבים לוותר או לפחות לדחות משמעותית בדיקות חשובות.
3. הצורך להתרוצץ בין מרפאת האם למרפאות המטפלות כדי להשיג את הטפסים המיוחלים, אחרת לא יקבלו אותי. בי נשבעתי שטופס 17 המשוקץ קיצר לי שנים מהחיים.
4. הצורך לעבוד 9-10 שעות ביום, כל יום, ולעתים קרובות גם בסופי שבוע, כדי להגיע למשכורת שפויה כלשהי שתאפשר לי לסגור את החודש.
5. חוסר היכולת להגיע, בגלל אותן שעות עבודה ממושכות, למקומות מועילים כמו מכוני כושר, חוגי התעמלות, או סתם להקדיש חצי שעה-שעה להליכה או לבישול מזון טרי ובריא.
6. החיים במדינה שבה פאניקה, היסטריה ועקה (סטרס) הן דרך חיים. שמישהו יגיד לי שזה לא גורם למחלות.
7. חוסר שינה מספקת. הייתי שמחה ללילה של 8 שעות שינה רצופות. אפילו 7. בחיי. אני נתונה במצב תמידי של עייפות עד אפיסת כוחות.

אלה הגורמים שלעניות דעתי גורמים לפגיעה בבריאותי שקשה עשרות מונים מעודף המשקל כשלעצמו. אלא שהרופאים לא רואים את זה, וסביר שגם לא אכפת להם. כי השמנה, מה לעשות, זו בעיה מורכבת מאוד, ולהם אין זמן למורכבות.

רופאים יקרים, אין דרך פשוטה יותר לומר זאת: ההטפות לירידה במשקל לא עוזרות. הן אפילו מזיקות. הן לא תורמות דבר מלבד עוגמת נפש למטופלות ומניעת המשך טיפול. אם בריאותן של המטופלות באמת חשובה לכם, הפסיקו. התייחסו לאישה שיושבת מולכם כאדם שלם. נסו להבין מה הרקע, איפה נמצאים הקשיים, איך אפשר לשפר את איכות החיים שלה. אין לכם כוח לזה? עזבו אותה בשקט. כבדו את המקום שבו היא נמצאת.

אל דאגה, אני ממשיכה את הטיפול בבעיה, רק לא אצל הרופא הזה. למה שאחזור אליו? כדי לבכות בתסכול ובייאוש אני לא זקוקה לרופא, בשביל זה יש ריבים משפחתיים. אבי געזונט, חברות וחברים.

* היו גם כמה דיווחים של גברים, אך ברוב המוחץ של המקרים, שמעתי מנשים. מה שמעניק לבעיה נופך מיזוגיני, או לפחות שוביניסטי, מובהק למדי.

** ותודה ללטאת האמבט על הקישור.

השבוע הלכה לעולמה מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה בשנות ה-80, ומי שכונתה "אשת הברזל". מנהיגה אמיצה העשויה ללא חת, או כלבתא חסרת לב וחסרת רחמים, תלוי את מי שואלים. בהתאמה, התגובות על מותה התחלקו לשניים: היו מי שהיללו את פועלה ואת אישיותה החזקה, והיו מי שרקדו בשמחה, ירקו על זכרה הארור והצטערו שלא התפגרה מוקדם יותר. זוכרים את "דינג דונג, המכשפה מתה" מ"הקוסם מארץ עוץ"? אז כזה.

איפה אני בכל זה? דמות ציבורית שאמרה שהיא שונאת פמיניזם ופמיניסטיות, שגרמה סבל, ייסורים, חרפת רעב ומוות לכל כך הרבה אנשים בשם האידיאולוגיה הקדושה של הכסף והכוחניות, ושתרמה רבות ליצירת הקטסטרופה הקפיטליסטית החזירית שאנחנו נחנקים ממנה כיום, אינה ראויה ליותר מדי כבוד ויקר מצידי. אבל, וזה אבל גדול – אני לא שמחה שהיא מתה.

למעשה, אני לא שמחה שאף אחד מת. "אפילו לא היטלר?" ישאל מישהו, ומייק גודווין יוסיף עוד סימון על קנה המקלדת. לא, אפילו לא היטלר. אני יכולה לשמוח בשמחת מי שהשתחררו מעולו. אני יכולה לחוש הקלה. אבל בעיקר, אם מת אדם מרושע ממש, אני לא רואה בזה סיבה להניף דגלים ולתקוע בחצוצרות. אני אהיה עסוקה מדי בלהצטער ולהתאבל על כל היגון והאומללות שנגרמו בגללו, ובהושטת עזרה – אם אפשר – למי שנפגע מידיו.

עוד סיבה שבגללה אני לא רוצה לשמוח כשמישהו מת, אפילו אם "מגיע לו/לה", היא שלשנאה יש אינרציה משל עצמה וקל מאוד להגיע מ"מישהו שמגיע לו" ל"מישהו שלא מגיע לו אבל נדמה לי שאולי כן ואני כבר בשוונג". השנאה היא סוג של פרפטום מובילה, מכונה שלא מפסיקה לנוע: נותנים לה דחיפה קטנה, והנה היא כבר נעה בכוחות עצמה, צוברת מומנטום ומי יודע אם תעצור אי פעם.

השבוע הזה, שבין שני ימי הזיכרון שלנו – שואה מצד אחד וחללי מערכות ישראל מצד שני – חושף עד כמה המכונה הזו מסוכנת. אנשים שסבורים שמותר להם לשנוא ולכעוס ולהכות חזרה במי שפגע בהם, מגיעים מהר מאוד לשנאה וכעס והלקאה של מי שהם מפחדים שאולי יפגע בהם, ואחר כך של מי שמנסה להגן על מי שהם מפחדים שאולי יפגע בהם, ואחר כך של מי שמנסה להגן על מי שמנסה להגן על מי שהם מפחדים… אתם מבינים לאן זה הולך. פעם, שמאלנות היתה דעה פוליטית. היום היא מוגדרת בפי רבים כ"בגידה" שדינה מוות. רצוי בייסורים. פעם, תמיכה בזכויות אדם היתה דבר מובן מאליו, היום היא נחשבת למוקצית מחמת מיאוס.

למה? כי אנחנו לא שמחים שמישהו מת. גם אם המישהו הזה היה טרוריסט. או התינוק של טרוריסט, שאיתרע מזלו להימצא ליד הטרוריסט בזמן שהפציצו את המכונית שלו. או סתם ילד שיצא לרעות כבשים, אבל חיילי צה"ל חשבו שהמקל שבידו הוא רובה, ולכן הרגוהו. אנחנו לא חושבים שגזע או דת הופכים אדם אוטומטית לאויב. אנחנו לא צועקים "כל הכבוד לצה"ל" ו"הלוואי שימותו כולם", אלא עוצרים ומנסים לראות את בני האדם שבתמונה, כדי להגן על החפים מפשע. אנחנו פשוט חושבים שהרג זה לא דבר טוב. לפעמים, בנסיבות של הגנה עצמית, הוא הכרחי. זה נכון. אבל זה לא הופך אותו ל*טוב* – ובטח שלא הופך אותו לסיבה למסיבה.

יש אנשים שבעיניהם הניצחון על הצורר הנאצי, ולהבדיל (או שלא להבדיל, בעיני אנשים מסוימים) ה"ניצחון" על ה"צורר" הפלסטיני (אבוי לזילות השואה), הוא להניף כמה שיותר רובים ותותחים, כמה שיותר גבוה, ולשמוח על יכולתנו להרוג ולהשמיד ולהגן על עצמנו מפני כל בדל אוזן וקצה ציפורן שרק חושבים לאיים עלינו. להפוך למכונת לחימה משומנת היטב, מטילת אימה ומורא, ולהקריב לצורך כך את כל המשאבים האנושיים. להפוך… למה שאנחנו שונאים כל כך, בעצם.

השקפת העולם הזו עושה לי ולכולנו עוול כבני אדם. הניצחון שלי על אנשים כמו היטלר, כמו סטאלין, כמו אסד, האב והבן, כמו פול פוט ואידי אמין ופינושה וכל דיקטטור ורוצח שקם אי פעם, הוא לא להפוך בעצמי לחיית פרא רצחנית ומטילת אימה. להיפך. בדיוק להיפך.

הניצחון שלי הוא להתרחק מהם ככל האפשר, מבחינה מוסרית, רוחנית ומנטלית. במקום שבו הם היו אכזריים, להיות רחומה. במקום שבו הם רצחו וטבחו, לתת חיים ולעזור לחיים. במקום שבו הם הפכו בני אדם לעפר ואפר, ואיבדו צלם אנוש, להחזיק את החמלה האנושית והדאגה לזולת לנגד עיני תמיד. במקום שהם הפרידו, הפלו ופגעו על בסיס דת, גזע, ונטייה מינית – לדאוג שלא תהיה אפליה גזעית ומגדרית, ושיהיה חופש דת וגם חופש מדת. במקום שהם הכריזו מלחמה על עמים אחרים – לפעול ככל יכולתי כדי שייכון שלום בין העמים.

כן, אני  אופטימית מדי. כן, יש לנו סיבות לחשוש ויש לנו צורך להיות חזקים ולדעת להחזיר מכה במידת הצורך. זה לא אומר שצריך להפסיק לשאוף לקיום אחר, ולפעול להשגתו. זה לא אומר שצריך להפסיק להיות בני אדם.

ב-14 באפריל, ב-21:00, ייערך טקס יום הזיכרון הישראלי פלסטיני השמיני של תנועת לוחמים לשלום. הטקס הזה לא מיועד להעלות על נס את הגבורה, לקדש את הלחימה או לחזק את ההצדקה לשימוש בכוח הזרוע. הוא נועד לאנשים שרוצים להתאבל על מתיהם, לחלוק את צערם ואת אובדנם, ולהושיט יד כדי לתרום ולו במעט לאפשרות של חיים ללא מוות ושכול במדינה הזו. אתם יכולים להסתכל על האנשים שבאים לטקס ולזעוק "בוגדים! עוכרי ישראל! בני מוות! משת"פים עם האויב!"

 או שאתם יכולים לראות בהם את מה שהם: אנשים. אנשים שלא רוצים לשמוח כשמישהו מת.

———————————————————————————————————

עדכון מיום חמישי, 11.04, שעה 15:45: תנועת "לוחמים לשלום" נאלצה לפנות הבוקר לבג"צ עקב סירובה של המדינה לאפשר כניסה של 109 פלסטינים לארץ כדי להשתתף בטקס. נימוק פורמאלי לסירוב לא סופק, הנימוק הלא פורמאלי הוא "הצבא מתנגד לטקס באופן עקרוני". בפעם הבאה שיגידו לכם ש"אין פרטנר לשלום בצד השני", זיכרו מי מסרב להושטת היד.

———————————————————————————————————

*אני זוכרת אותה בעיקר כבובה שעשויה מגומי צבוע ב"ספיטינג אימג'", ה"חרצופים" של בריטניה, אבל כל הפוליטיקאים הם סוג של חרצופים בעיני.

** מקור הכותרת: http://www.mechon-mamre.org/i/t/x/x1001.htm

ארוחות חג משפחתיות. אתם כמהים לזה בערך באותה מידה שאתם כמהים לקבל נשיקה צרפתית לוהטת מהחייזר של "הנוסע השמיני". ועדיין, זו אחת החובות שעליכם למלא כבני אדם, כישראלים וכנצר למשפחה פולנית אסלית. גם אם המשפחה שלכם בולגרית או מרוקאית או רומנית או רוסית או אתיופית או מאדימית* – בחגים, כולנו פולנים. זה ידוע.

כל ארוחת חג משפחתית מכילה מספר אלמנטים שעליכם להתמודד איתם כדי להגיע אל קו הסיום עם נזקים מינימליים, קצת כמו במשחק מחשב. אכילת רגל קרושה, למשל, תזכה אתכם במספר כפול של נקודות לעומת אכילת גפילטע פיש, ואכילת כף שלמה של חזרת מתוצרת הדוד ארווין תזכה אתכם בניצחון אוטומטי, כמו גם בנסיעת אמבולנס חווייתית ומרגשת לחדר המיון הקרוב ביותר. משוכות נוספות הן: הערות עוקצניות ומטרידות מדודות/סבתות, בדיחות תפלות על תוכן ההגדה או תכני חג אחרים, וכמובן, בריחה בשעה המוקדמת ביותר האפשרית למחוזות נעימים יותר, כמו למשל בית של חברים או מעמקי שמיכת הפוך שלכם, שם תוכלו להתייפח בשקט. הבה ונסקור מספר תרחישים של ארוחות חג, בלוויית מספר הצעות שימושיות להתמודדות:

א. הוצע לכם דבר מאכל מסורתי שהמארח/ת ככל הנראה השקיע/ה בו מאמצים רבים. לצורך העניין, נבחר בקציצת הדג המסורתית, הגפילטע פיש הידוע לשמצה. אם אתם כמוני, ואמא שלכם הכינה את הגפילטע, תאכלו אותו בשמחה ואף תבקשו תוספת.** אם אתם מעדיפים לאכול נסורת משומשת של ארנבים ולא את הגוש האפרפר עם כובע הגזר, תוכלו לנקוט בכמה מהצעדים הבאים:

1. אמרו בקול רם "תודה רבה, דודה פסיה, פשוט הרופא אסר עלי לאכול דגים כי יש בהם אנטינוקליאוטידיגלומפים שגורמים לתגובה חריפה עם כדוריות הדם הסגולות שלי, ואני עלול לחטוף שפעת יחמורים אם אוכל את הקציצה. אבל זה נראה נהדר!"

2. דודה פסיה היא רופאה בעצמה, ולא תקנה את החנטריש על האנטינוקליאוטידיגלומפים. במקום זאת, אמרו בקול רם "שומו שמיים!! האם זה אליהו הנביא בפתח??" ובזמן שכולם מסתובבים להסתכל, השליכו במהירות את הקציצה מבעד לחלון. כשכולם יסתובבו בחזרה, העמידו פני לועסים בהנאה ואמרו "אה, כנראה שלא. איזה טעים הגפילטע!"

3. החלון סגור. אופציה 2 אינה אפשרית. ובכן, הכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם השונא גפילטע. אם למארח/ת שלכם יש כלב, הגניבו לידידכם השעיר פיסות של גפילטע מתחת לשולחן. הוא יודה לכם על כך. אם הבית מצויד בחתול, סביר להניח שגם מיצי ישמח לקבל תשורה נאה של דג, אך קחו בחשבון שהקיבולת שלו בדרך כלל פחותה מזו של כלב, כך שאל תבנו עליו גם למילוט מאכלים נוספים שאינכם אוהבים. אם גם ההולכים על ארבע של הבית לא תמימים עד כדי כך ומסרבים לקבל את הקציצה המשוקצת, פנו לאפשרות 4.

4. קחו ביס קטן מהגפילטע. העמידו פנים שהקדמתם קנה לוושט, השתעלו החוצה את פיסת הגפילטע והיחנקו לתפארת תוך השמעת קולות חרחור והחלפת צבעים. בקשו כוס מים ושתו אותה באיטיות, תוך השמעת קולות נוספים של השתנקות ונפנוף ידיים מיוסר לאמור "אני בסדר, בבקשה תמשיכו עם האוכל, אני אכחיל לי פה בשקט". המשיכו לחרחר עד שיסתיים שלב אכילת הגפילטע. אמרו למארח/ת "אבוי, אינני רוצה לעכב את כולם עם האוכל! אנא, שים/י לי קציצה או שתיים בקופסה ואתענג על טעמן המופלא מחר בביתי". כשתגיעו הביתה יותר מאוחר, השאירו את הקציצות ליד חתולי החצר. הם כבר יידעו מה לעשות בהן.

ב. שלב הבדיחות התפלות הגיע. הדוד גרישא מספר בקול רם: "אתם יודעים למה אנחנו אוכלים ביצים במי מלח? כי כשבני ישראל עברו את הים, המים הגיעו להם עד לביצים… אהאהאהאהאהא!" מחצית השולחן מגחכת א-לה ביוויס ובאטהד, מחציתה השניה מגלגלת עיניים השמיימה. כשהדוד גרישא מגיע לשלב של "עירום ועריה, שדיים צימחו", אתם מייחלים למותכם בהקדם.

1. אל ייאוש! בשביל זה המציא חתולו של תקרה את הסמרטפון! שלפו את המכשיר והתחילו לקטר במרץ ברשתות החברתיות. סביר שתמצאו שם חברות וחברים רבים לצרה.

2. כשאתם מושיטים יד אל הסמרטפון, המארח/ת נועצת בכם מבט כל כך מגונה, שאתם כמעט והופכים לנציב מלח. ביי ביי רשתות חברתיות. אוקיי, תוכנית ב': העמידו פני צוחקים לבבית מהבדיחה התפלה, והכו בשולחן בעליצות תוך כדי צחוק. אחת מכוסות היין המלאות תיפול, בטעות כמובן, ותישפך על מכנסיו של הדוד גרישא. בעודו הולך לאמבטיה כדי לנקות את הכתם, המשיכו בזריזות בקריאת ההגדה/שנו בזריזות את הנושא למשהו שלא ניתן לספר עליו בדיחות גסות. למשל, המשבר בענף ייצור המלט של מיקרונזיה.

3. אותו הדבר כמו סעיף 2, אך הקפידו להפיל את כוס היין לכיוונכם כך שמכנסיכם הם שיתלכלכו. הרווחתם כמה דקות שקטות לבד בחדר האמבטיה. בונוס של 200 נקודות.

4. אם אתם מרגישים נועזים במיוחד, אמרו לדוד גרישא בקול רציני ובמבט מודאג: "אפרופו ביצים, דוד גרישא, מה עם הבעיה האורולוגית שהיתה לך? כבר הלכת להיבדק? יש לי שם של רופא טוב, אם אתה רוצה. חבל להזניח, הבריאות מעל לכל!"

ג. הגעתם לשלב הקינוחים. אתם מרימים להנאתכם כפית מלאה במוס שוקולד, ובעוד הכפית עושה את דרכה אל פיכם, סבתא בלומה סוקרת אתכם מלמעלה-למטה ומעירה בציניות: "השוקולד הזה, זה בדיוק מה שחסר לכם לדיאטה". אתם נתקעים עם הכפית באוויר, ובעודכם שוקלים כיצד להגיב, מוסיפה הסבתא "תגידי, ואנדר'לה, את קוראת עיתונים? כי כל יום כותבים על דיאטות חדשות. זה מעניין אותך?"

1. התגברו על הדחף העז להטיח את תכולת הכפית בפרצופה של סבתא בלומה. היא בת 102, עברה שתי מלחמות עולם, מגיע לה כבוד, ואתם אנשים בוגרים. סוג של. במקום זאת, אמרו בחביבות לסבתא בלומה: "אבל המוס כל כך טעים, ודודה פסיה כל כך השקיעה בארוחה! אני לא יכולה להעליב אותה! מחר אתחיל לקרוא עיתונים, סבתא, ואצום במשך חודשיים עד שאתפגר, ואני מבטיחה לך שאהיה רזה להפליא בקבר!"

2. לא הולך. אתם כעוסים ונעלבים מכדי לזייף נחמדות. העמידו פנים שלא שמעתם את דברי הסבתא, ואמרו "מה? לא שמעתי, סבתא, יש לי דלקת באוזניים, אמרת משהו על… מיאטה? ביאטה? מצ'טה?" – "דיאטה!!" – "לא, אני לא רואה את התוכנית של אודטה, סבתא. רוצה קצת מוס שוקולד? הוא מצוין!"

3. בהנחה שסבתא בלומה אינה רופאה בדימוס, תוכלו לנסות את תירוץ האנטינוקליאוטידיגלומפים ולטעון שהמוס מכיל חומרים הדרושים לכם לבניית מח עצם, שחזור רקמות, חידוש חמצן וסגירת האוברדראפט בבנק.

4. אתם בבית פולני! זה הזמן לבצע את תרגיל 214/ג, של יידוי רגשי האשם בחזרה אל הדוברת: "את יודעת, סבתא", אמרו בשקט כשזוויות פיכם רוטטות ודמעה נוצצת כיהלום בזווית עיניכם, "התחלתי דיאטה לפני שבועיים, וכבר הורדתי 350 גרם, והדיאטנית אמרה שאני מצליחה ממש יפה ושמותר לי להתפנק קצת בקינוח, ו- ו- ו- *יפחות* עכשיו את קוראת לי שמנה והורסת לי הכל ובווווהוווווווווווו…" כל בני המשפחה ירעיפו עליכם דברי נחמה ועידוד, וסבתא בלומה תתכווץ בכיסאה בכלימה. בונוס של 500 נקודות!

ד. הארוחה הסתיימה. ולא, אין לכם כוח לשבת שם ולשמוע שוב שאיך זה שעוד לא התחתנתם, ואיך זה שעדיין אין לכם חבר/ה, ובבית של חברים מחכה לכם בירה צוננת, קערת תפוצ'יפס והקרנה חוזרת של גלאקסי קווסט (כן, זה מצחיק גם בפעם המאה). בן הדוד, שהתחתן כבר לפני שמונה שנים ויש לו שלושה ילדים, עוד אחד בדרך וקריירה מפוארת בייבוא קורקינטים חשמליים מתוצרת מוזמביק, נוהם לעבריכם בקול מדושן וזחוח: "אז מה, ואנדר? זה שיש תואר שני מהאוניברסיטה, זה לא ממש עוזר לך להשיג חתן, מה? בח בח בח!"

1. התגובה הצינית: קומו ממקומכם בהבעה נחושה, ואמרו: "יודע מה? אתה צודק לגמרי. השחתתי את שנותיי הטובות ביותר ברכישת השכלה גבוהה ועבודה למחייתי, בזמן שהייתי צריכה להשקיע את כל מרצי בהשגת בעל שיממן את כל מעשיי. די להזנחה! אני יוצאת למצוא לי חתן, עכשיו!!" – ולפני שתהיה לבן הדוד הזדמנות להשיב, הכתיפו את תיקכם, וצאו מהחדר עם אש בעיניים ובטריקת דלת מהדהדת.

2. בית פולני, זוכרים? הטיחו בחזרה את רגשות האשם, תרגיל 352/ב': אמרו בקול רועד, "מה לא ניסיתי. לאיזה אתר היכרויות לא נרשמתי. לאב מי ולאב מוּ, וג'יידייט ופליידייט וסטארגייט, ואף אחד… אף אחד לא רצה אותי… בווווווהווווווווווו!!!" דברי ניחומים מכולם, נזיפה לבן דוד, בונוס של 250 נקודות.

3. טקטיקת ההפתעה: אמרו לבן הדוד "האמת, לא רציתי להנחית את זה עליכם ככה, אבל אם כבר העלית את זה… מגיע לי מזל טוב!! אני מתחתנת בשבוע הבא עם עוד חמישה אנשים, ונחיה ביחד בקומונה משותפת בנגב, ונתפרנס מייצור גבינות מחלב גמלים! מוסטפה וג'ורג' ודניאלה ורייצ'ל וקים יאנג-צ'ו ממש מצפים לפגוש את כולכם!"

4. תגובת "הכל או כלום": ממילא אתם לא סובלים את בן הדוד הזה. אין מה להפסיד. אמרו לו בקול רם וצלול "מה, להתחתן? כדי שיהיו לי ילדים מעצבנים ורועשים כמו שלך, קריירה כושלת בייבוא קורקינטים מוזמביקיים, ואני ארצה להציק בכל הזדמנות לקרובות משפחה שלי שעוד לא התחתנו כדי שאני אוכל להרגיש קצת פחות אומלל בחיים המעצבנים והדפוקים שאני כלוא בהם חסר ישע ומת לברוח מהם?"

ספגו את המבטים הפולניים המזועזעים שניחתים עליכם מכל עבר.

אספו את חפציכם בשקט, ואמרו "טוב, אני מבינה שהגזמתי. אני אלך עכשיו".

דלגו בצעדים קלים לבית החברים, שתו בירה, אכלו תפוצ'יפס וצפו בגלקסי קווסט. ניצחון!

אני יודעת שפסח כבר מאחורינו, אז אתם מוזמנים לגזור ולשמור את המדריך להזדמנות הבאה שתהיה, ללא ספק, בקרוב. חג פולני שמח, וזכרו: טוב גפילטע פיש אחד ביד, מאשר שניים בצלחת. אלא אם זו הצלחת של הכלב.

* "חמודי, למה אתה לא אוכל את הגפילטע-מחושים?" – "איכס, אני לא אוהב גפילטע-מחושים!" – "אז תאכל קצת לביבות ווגוניות" – "בלעעעע"
** כן, אני אוהבת גפילטע פיש. ברור לי לחלוטין שאני במיעוט כאן. רגל קרושה, לעומת זאת, לא אסכים לאכול ולו גם באיומי רובה גומיות טעון.

דברים שאני לא רוצה לקבל ביום האישה הבינלאומי:

* סבון נוזלי עם נצנצים ורודים.

* סבון לא נוזלי עם נצנצים ורודים.

* מגבת ורודה בניחוח פסיפלורה בהנחה מיוחדת.

* מסאז' רומנטי לזוג בהנחה מיוחדת, וייתכן שגם בניחוח פסיפלורה. ועם סבון ומגבת ורודים במתנה.

* כלי מטבח במהדורה מיוחדת ליום האישה הבינלאומי. בדרך כלל "מהדורה מיוחדת ליום האישה הבינלאומי" פירושו "בדיוק אותו סיר/קומקום/מצקת/פומפייה, רק בוורוד. ועם ציור של לב. כי אנחנו אוהבים אותך! כשאת מבזבזת אצלנו כסף".

* פרחים. ורודים, כמובן. עם שוקולד במילוי קרם פסיפלורה.

* כתבות על נשים ש"עשו את זה בגדול", "הצליחו בענק" ו"שולטות בעולם העסקים כי יש להן ביצים כמו לגבר". אגב, גם לי יש ביצים כמו לגבר, בהנחה שהגבר קנה לאחרונה תריסר ביצי חופש והכניס אותן למקרר.

* כתבות עם ניתוחים פסבדו-היסטוריים ועוד יותר פסבדו-סוציולוגיים על זה ש"פעם, נשים היו ככה וככה. אבל היום – הוהו! היום נשים הן ככה וככה! ויש לנו גם הוכחה ניצחת לזה – שאלנו את גריזלדה, שעלתה לארץ לפני 100 שנה, והיא אומרת שבתקופתה נשים לא היו הולכות לרקוד בדיסקוטקים בלילה! אמנם לא היו אז דיסקוטקים, אבל מה זה חשוב!"

* אמירות של גברים, תוך קריצה וגיחוך זה לזה, "אוהו, תיזהר אחי, היום יום האישה הבינלאומי. אוי ואבוי לא אם לא תביא לה פרחים/שוקולד/מסאז'/משהו ורוד. שכחת להביא? עדיף שתתחיל להתחבא מתחת לספה כבר עכשיו!" (כי כידוע, מיליוני נשים ברחבי העולם מספקות מדי יום לגברים סיבה לפחד ולהתחבא מתחת לספה. ידוע על כמה גברים שמתו בייסורים כשאישה אמרה להם "נעלבתי ממך").

* אמירות של גברים ונשים בנוסח "די כבר עם הפמיניזים הזה (שגיאה מכוונת), חפרתם לנו בשכל, לא צריך להגזים. הנה, למשל אצלי בחברת ההשמה יש אישה אחת שמקבלת משכורת יותר גבוהה מגבר. אמנם היא במקרה המנכ"לית והוא עובד ניקיון, אבל הדוגמה האנקדוטלית הזו ממוטטת לגמרי את כל הטענות שלכן! די כבר לחפור, פמינאציות".

דברים שאני רוצה לקבל ביום האישה הבינלאומי:

* שוויון זכויות והזדמנויות מלא בין נשים לגברים.

* שוויון בשכר ובתנאי התעסוקה לנשים וגברים. כולל מתן זכויות של חופשת לידה וטיפול במשפחה לגברים כמו לנשים.

* שוויון ייצוגי בין נשים וגברים בכנסת, בממשלה, בגופי שלטון ומועצות מקומיות, בדירקטוריונים, בהנהלות, בוועדי עובדים ובוועדות ביקורת וחקירה, ובכל מקום שבו נדונות ומתקבלות החלטות הקשורות לבני אדם.

* הזכות להתחתן ולהתגרש שלא דרך הרבנות, ביטול נוהל ה"עגונות", מתן אפשרות לנישואים אזרחיים גם בין זוגות של לסביות והומוסקסואלים.

* הקצאת משאבים וכספים לטיפול בסרטן השד, סרטן השחלות וסרטן צוואר הרחם, ומימון תרופות מצילות חיים ומאריכות חיים לנשים המתמודדות עם המחלה.

* חקיקה ואכיפה קפדנית של חוקים ותקנות להגנה על גופן, בריאותן, שלמותן הפיזית והנפשית וביטחונן של נשים בבית, ברחוב, באוטובוס, בעבודה, בכל מקום שבו הן נמצאות.

* החמרת הענישה לאנסים, מתעללים, מכים ורוצחי נשותיהם. חיזוק משרד הרווחה והעובדות/ים הסוציאליות/ים שמטפלי במקרים של אלימות במשפחה. העברת קורסים בנושא רגישות לקורבנות תקיפה מינית לשוטרים/ות שמטפלים במקרים אלה.

*הקצאת מימון, או לפחות הפסקה של גזל המימון, למעונות של נשים מוכות ולשיקום נשים שהידרדרו לזנות ולצריכת סמים.

* מלחמה חסרת פשרות, עם אפס סובלנות, בתופעה של סחר בנשים, מכירתן והחזקתן כשפחות למטרות מתן שירותי מין בכפייה. ענישה חמורה, בלי עסקאות טיעון נדיבות שמאפשרות חזרה על אותן עבירות, לאחראים לסחר בנשים.

* העברת שיעורים וסדנאות במוסדות חינוך ובמקומות עבודה בנושאי מגדר, ההיסטוריה של הפמיניזם, זכויות אדם והטרדה מינית.

ואפשר גם בימים אחרים של השנה, למשל בכולם. חג שמח.

האמת לאמיתה היא שנמאס לי. בכנות. גם לי נמאס מכל הבלה בלה הזה של הדרת נשים, והיאדה יאדה של הטרדה מינית, והאקי-אקי-אקי-פטוווונג של אונס ורצח נשים בידי בני זוגן. בכל בוקר אני נכנסת לאתר כלשהו שמתיימר להיות חדשותי, וקוראת כותרות כגון "נתקלה בקללות ויריקות כי סירבה לשבת באחורי האוטובוס", "נרצחה על ידי בן זוגה במהלומות פטיש כי סירבה לבשל שקשוקה", והפיקנטריה היומיומית הקלילה בנוסח "נמחקו תמונות של חצאיות מקטלוג האביב של אופנת 'קפצו-לי' מטעמי צניעות. מנהלי 'קפצו-לי' בתגובה: אנו משרתים את כל המגזרים ועושים מאמץ לא לפגוע ברגשותיו של אף אחד". חוץ מנשים, כמובן, ונשים, כידוע, זה לא נחשב, כי אין להן רגשות. אבל הנה שוב חזרתי לבלה בלה הרגיל שלי.

אבל מה אמורה בחורה פתח שמיקוואית ממוצעת שכמותי לעשות במציאות הבלתי נסבלת הזו? יודעים מה, עזבו דוגמאות מומצאות. הנה שלוש ידיעות אמיתיות לגמרי שנתקלתי בהן לאחרונה:

הידיעה הראשונה, מאתר "כיכר השבת", לא בדיוק אתר היפר-חילוני, שמספרת על ידיעה שהתפרסמה בעיתון "המודיע": תינוק נתקע בטעות בחדר לאחר שחסם את דלת הכניסה, וכוחות כיבוי האש נאלצו לפרוץ פנימה. התינוק, מסתבר, פתח את מגירת הנעליים וכך חסם את הדלת ומנע מהוריו להיכנס. למרבה השמחה, התינוק חולץ ללא פגע. אלא מאי? לאחר שפרצו לחדר, אחד הכבאים צילם את התינוק על הרצפה לצד מגירת הנעליים הפתוחה. "המודיע" השתמש בתמונה הזו בידיעה שפרסם, בניכוי פרט אחד: זוג נעליים שהיו במגירה. נעלי אישה. עורכי "המודיע" חשו צורך לצנזר את נעלי האישה מטעמי צניעות. אין כאן כל טעות: נעלי אמו של התינוק, נעלמו כלא היו. ואולי בכלל אין לו כזו, כלומר אמא, אם הנעליים שלה לא קיימות.

הידיעה השניה: השירות הבולאי רצה להוציא בול לכבוד "מאה שנים לתעשיות בישראל", ופנה לאחת ממייסדות קיבוץ מעגן מיכאל בבקשה לקבל תמונות ארכיון של תעשיות מתקופת קום המדינה. המייסדת, יהודית איילון, בעצמה עובדת לשעבר בתעשיית הנשק של ארגון "ההגנה", שמחה להיעתר ושלחה תמונות בחפץ לב. התגובה שקיבלה מהשירות הבולאי היתה "אולי יש באפשרותכם למצוא תמונות עם פחות רגליים חשופות של בחורות". התמונה המדוברת היתה של מפעל התחמושת במכון איילון, שם עבדו צעירות בייצור כדורים לתת-מקלע, ולבשו את בגדי העבודה המקובלים לתנאי הייצור הללו (מן הסתם שרר חום אימים במפעל). איילון הגיבה בתרעומת רבה, והשירות הבולאי נסוג בו מהבקשה והחליט שלא להשתמש בתמונה. התגובה הרשמית היתה כי הם מקפידים ש"הנושאים, האיורים והתמונות שמופיעים על הבולים לא יפגעו ברגשות אוכלוסייה זו או אחרת". מה אם מדובר בפיסת היסטוריה מכובדת וראויה לציון? מה אם מחיקת התרומה של החלוצות הצעירות היא כסטירת לחי בפרצופן ועלבון לפועלן בהגנה על המדינה? וכמובן, מה אם כל תרומתן האמיצה של הנשים הללו מצטמצמת לכדי האמירה האומללה "פחות רגליים של בחורות"? העיקר שלא פגענו ברגשות של מישהו חשוב. כלומר, לא נשים.

הידיעה השלישית: הבוקר פורסם כי נערה בת 16 נפצעה קשה לאחר שגבר כבן 50 שפך חומצה על פניה. בידיעה נאמר כי הצעירה סירבה להינשא למישהו ממשפחתו של התוקף, ועל כן השחית את פניה בחומצה כנקמה. הנערה מונשמת ומורדמת, חלק מהחומצה חדר לדרכי הנשימה שלה.

מה הקשר, תשאלו, בין צנזורה של תמונות נעליים, או התעלמות מתמונות של פועלות במכנסיים קצרים, לבין האקט האלים והנוראי הזה? ובכן, זה פשוט.

הקשר הוא במושג המחיקה. כשאנחנו מרשים לעצמנו למחוק גורמים לא רצויים באופן סימבולי, לא ירחק היום שבו יהיה מי שינסה (ויצליח) למחוק אותם באופן ממשי. מי שרואה נשים כחפץ, כרכוש, ולא כבני אדם, לא מתקשה מבחינה מוסרית להעלים אותן, וגם לא מבין מה הפגיעה "המהותית" במחיקה הזו. הצעירה שהותקפה עשתה דבר נורא ואיום, מבחינת אותו רוצח-נפשות: היא בחרה שלא להיעתר. היא הביעה את רצונה החופשי והתנגדה למה שנכפה עליה. מבחינתו, היא שכחה את מקומה הטבעי, כחפץ, כרכוש, שרק לגברים הנכונים יש את הזכות והרשות לשבץ אותו במקומות הנכונים ולחשוף או לא לחשוף אותו כרצונם. היות שאותה נערה פגעה בסדר הרצוי, היא נענשה במחיקת פרצופה. כי גופה הוא לא-לה, ופניה הן לא-לה, אלא אחרים יחליטו עבורה למי יהיו אלה שייכים.

עוד אני מנסה להתנער מהמחשבה על הנערה, שאם תתאושש, תיאלץ לעבור עוד אינספור ניתוחי שחזור ותיוותר מצולקת ומוגבלת למשך כל חייה – ואני נתקלת בידיעה הבאה, על פרסומות לתחפושות שהופיעו בעיתונות הדתית. בשנים קודמות  בחרו המפרסמים לטשטש את פניהן של הבנות בתחפושות לילדות. השנה, גם זה לא הספיק, והם החליטו להעלים אותן לגמרי. בפרסומות מופיעות רק תחפושות לבנים, ולא לבנות, לכאורה מטעמי צניעות.

ואין, אין תגובה מקוממת יותר מאשר ההיתממות בנוסח "אבל מה אכפת לך, זה במגזר שלהם, זה לא משפיע עליך". דבר ראשון: אינני יודעת מה זה "המגזר שלהם" ו"המגזר שלנו". אני יודעת שפגיעה של אדם אחד באדם אחר היא פסולה. אם מנהגים של "מגזר" כלשהו כוללים הדרה, תקיפה, פגיעה ומחיקה של אנשים, אני מתנגדת לכך. אם ה"תרבות" של מגזר כלשהו כוללת דה-הומניזציה של אנשים, ולו גם ממן נקבה, אני מתנגדת לכך. אם כדי "להתחשב" במגזר אחר, שומה עלי לוותר על זכויותיי, ולמחוק את עצמי, את גופי, את פועלי ואת עצם קיומי, זו לא התחשבות. זו כפייה אלימה. ואני מתנגדת לכך.

דבר שני: אם תרשו היום שימחקו את פניהן של בנותיכן מעלון פרסומת כזה או אחר, או יצנזרו את רגליהן של אימותיכן מבול או חוברת על קום המדינה – אל נא תבכו מחר כשירקקו בפרצופכן ויתבעו מכן לשבת באחורי האוטובוס. אל נא תתלוננו כשלא ירשו לכן לשיר בפומבי. אל נא תקוננו כשעוד ועוד אנשים ירשו לעצמם לקבוע עבורכן מה לעשות בגופכן ובחייכן. כי מי שמוכנה למחוק את עצמה כדי "להתחשב" באחר, הופכת לאפס, ומאבדת את זכות הדיבור.

אז חשבתי לערוך איזה מצעד מחאה של נשים במכנסיים קצרים. או לעצב בולים אלטרנטיביים ולשלוח לשירות הבולאי. או לאסוף זוגות של נעלי נשים ישנות ולשלוח למערכת "המודיע". או לקנות אבקת כביסה ולשלוח לעורכים של ערוצי החדשות השונים, שמעדיפים את הניסוח המכובס "הותקפה בחומצה על רקע כבוד המשפחה כי סירבה להתחתן עם פלוני" על הניסוח המדויק יותר "מנוול סדיסט וחסר מצפון תקף נערה תמימה בחומצה והרס את חייה". בכלל, נמאס כבר ממכבסת המילים של עורכים שתמיד בוחרים בניסוח מאשים-הקורבן, בתבנית הקבועה והמבחילה "הותקפה/נאנסה כי *תירוץ עלוב כלשהו שקשור לזה שאישה הביעה רצון משל עצמה*", ולא "תקף/אנס אישה כי הוא אנס/רוצח/בריון חסר מצפון".

עוד רעיון אחד, נפלא במיוחד, שהיה לי, הוא מצעד הפרצופים המחוקים: לאסוף חבורה של נשים, לצבוע את פרצופינו בלבן ולצעוד ברחובות העיר תחת שלטים שבהם ייכתב "לא נסכים שימחקו אותנו" ו"הגוף שלי, הבחירה שלי".

אבל מה זה יעזור? הרי מיד יקומו עלינו כל מיני מלהגים ומקטרגים וחוכמולוגים, ויגידו מחד "תפסיקו להיות היסטריות, זו לא פגיעה מהותית", ומאידך "זה לא עוזר, כל ההצגות האלה, אתן צריכות לעשות משהו שמשנה באמת את פני הדברים". ולא יטרחו לעשות דבר כזה בעצמם, כמובן.

מה אומר לכם. התייאשתי. נגמר לי הכוח. אולי אוציא את בלוגי המסכן והחבוט לחופשה לזמן מה. לפחות עד שלא ארגיש בחילה פיזית בכותבי את המושג החבוט "הדרת נשים", שמשמש כעלה תאנה לכיסוי ערוותם של פוליטיקקים שלא מפסיקים לשלוף את "ההדרה" כדי לנפנף בנאורותם, אך לא נוקפים אצבע כדי למנוע אותה. אולי אצבע את פרצופי בלבן מעתה והלאה, ולכל מי שישאל אסביר שאני פשוט חוסכת לעורכי העיתונים למיניהם את הצורך בפוטושופ. אולי אשב פה ואקטר באוזני כל מי שמוכן לשמוע, עד שמשהו ישתנה.

ואולי, אם למישהי או מישהו שם בחוץ יש קצת כוח להשאיל לי, תנו לי לילה אחד של שינה טובה, ומחר בבוקר כבר נצא שוב למלחמה.

מכירים את הסיפור על הרבי והעז? זה הולך בערך ככה: איש אחד בא לרב ואומר לו "רבי, אני לא יכול יותר עם החיים האלה, אני מתמוטט! אני דל ואביון, אשתי חולה כל שבועיים, ילדיי טיפשים ומעצבנים, ביתי כה קטן וצפוף שאי אפשר לזוז בו, ובערוצי הסרטים של הוט משדרים כל הזמן את 'רובוטריקים 2' ואין לי כוח יותר! מה אעשה, רבי?" משיב לו הרב: "הכנס הביתה עז, בני." – "עז, כבוד הרב?" תמה האיש. "כן, זה יפתור הכל. אתה תראה", משיב הרב בשלוות נפש. כעבור שבוע חוזר אליו האיש ואומר לו "רבי, קצתי בחיי! אני יוצא מדעתי! עכשיו לא רק שילדיי הטיפשים ואשתי החולה מקפצים על ראשי, ובהוט עברו לשדר כל הזמן את 'רובוטריקים 3', אלא שגם גללים ממלאים את כל הבית והעז מפליצה ללא הרף! איני יכול עוד!" – "מצוין", משיב לו הרבי בחיוך מרוצה, "עכשיו תוציא את העז".

ומדוע אני מספרת לכם על עזים ורובוטריקים? משום שהסיפור הזה מדבר בעצם על בריונות. מוסר ההשכל הוא כזה: אם המצב החרא שאתה נמצא בו כרגע לא מוצא חן בעיניך, חכה ותראה איזה עז אני אכניס לך, ואז תבין מה זה חרא. כשאני אוציא אותה, אתה תגיד לי תודה על החרא ותבקש עוד. יש אנשים שיאמרו שמוסר ההשכל הוא בעצם שעלינו לשמוח במה שיש לנו, כי תמיד יכול להיות יותר גרוע. אלה הם אנשים שמצבי מצוקה בקרב צאן מרעיתם משרתים אותם ומעצימים את כוחם, לכן הם מעודדים אותם לחיות במצוקה ולא להתלונן. לחלופין, הם פשוט חובבי עזים. ולא, "חובבי עזים" זה לא יופמיזם לשום דבר.* אבל אני סוטה מהנושא.

ערב אחד לפני כשבוע, בעודי משוטטת בפייסבוק, נתקלתי בתמונה שצילמה חברה ליד חנות לחומרי בניין. זו היתה פרסומת לחומר איטום כלשהו, סרט הדבקה מסיליקון. בפרסומת הוצג פרצוף של אישה פעורת עיניים – מופתעת? מבוהלת? נחנקת? – שאת פיה אוטם סרט שחור מוצלב. על הסרט השחור הודפס הסלוגן: "כשצריך לסתום משהו ומיד!"

 

בגיליון יום שישי של "ישראל איום", הופיעה שוב אותה מודעה, עם אותה אישה מבוהלת. עד אז, הפרסומת הופצה לכל עבר בפייסבוק ועוררה זעם רב. רבות ורבים טענו שהפרסומת היא איומה ונוראה, מציגה סיטואציה שמרמזת על אונס ומעודדת אלימות נגד נשים. שפחתכם הנאמנה השתמשה בדף היבואן של המוצר כדי לשלוח הודעה ולשאול אם הם סבורים שראוי להשתמש בדימויים מהסוג הזה כדי לקדם מוצר, בחברה שגם כך רוויה בהטרדות ותקיפות מיניות נגד נשים, בנשים מוכות ובנשים שנרצחות על ידי בני זוגן. עד לזמן כתיבת שורות אלה לא זכיתי לתגובה.

מי שכן זכו לתגובה היו הכותבים במאקו, שהרימו את הכפפה וביקשו את תגובת המפרסם. הנציג של חברת הפרסום KTim הגיב באמירה המאלפת "אני אחד האנשים הכי פמינסטים שתפגשי בעולם ואין פה עניין של אלימות. מניסיוני הרב תמיד תקום פמיניסטית משעוממת שיהיה לה מה להגיד ואין לי כל כך מה להגיד על זה. קצת הומור ופתיחות והכל סבבה". לעומתו, שמחה רשף, מנכ"ל 'פורמט סחר בשירותים' בע"מ, העלה את הטענות הבאות: "עושים מהומה על מאומה כי אין פה שום עניין מיני, מגזרי או מגדרי. אנחנו פרסמנו לפני שבועיים או שלושה את אותה מודעה עם פה של גבר סתום ולא הייתה שום תגובה, אף גבר לא התרעם ולחילופין יצא השבוע עם פה של אישה. אין פה אפלייה של מין או קריאה לסתום פה של מישהו. זה נעשה באופן הומוריסטי ואם מישהו בעל חוש הומור לא מפותח כל כך כדאי שלא יגיב או יתלהם. מן הראוי שאנשים יקבלו את זה בהבנה ובצורה הומוריסטית".

ממש כך. אז מה למדנו מתגובת המפרסמים? באופן כללי, ניתן לחלק את טענות הנגד לשלושה חלקים:

1.      עשינו את זה גם לגברים, אז תשתקו.

2.      זו סתם החבורה הקבועה של פמיניסטיות משועממות, אז תשתקו.

3.      בעינינו זה דווקא כן מצחיק, ואם זה לא מוצא חן בעיניכם, אז תשתקו.

תשובתי?

1.      הניסיון "לאזן" אלימות נגד נשים עם אלימות נגד גברים הוא מטופש וחסר תועלת. זה לא פתרון, אלא כסת"ח עלוב. אי אפשר להשוות את רמת האיום הפיזי הממשי על גברים ועל נשים, בפרט בהקשר המיני, אבל לא רק. וגם אם היה מדובר ביצור א-מיני או בהרמפרודיט עם פה סתום, עדיין מדובר בדימוי כוחני שמעודד אלימות.

2.      האמירה בדבר "תמיד תקום פמיניסטית משועממת" גורמת לצמרמורת בבשרי. זה אומר שיש סיכוי לא רע בכלל שהפרסומת הזו תוכננה כפרובוקציה, שהמפרסם ידע מראש שתקפיץ את "מקהלת הפמיניסטיות המשועממות", תגרום למהומה ותעלה את המוצר שלו לכותרות. לכל הפחות, זה מעיד על כך שהמפרסם, עם "ניסיונו הרב", היה בהחלט מודע לאפשרות. הטקטיקה הזו נאלחת, וגם היא מעידה על בריונות. יושב המפרסם וחושב, "שיט, איך לעזאזל אצליח לפרסם סרט הדבקה דפוק מסיליקון? את מי זה מעניין?… אאוריקה! יש לי! אצמיד את זה לפה של איזו נקבה מבוהלת, ומיד כל הפמיניסטיות המשועממות יקפצו כנשוכות נחש, והופה – שפע של חשיפה בחינם!"

3.      הרבה מאוד דברים מצחיקים אותי. פרסומת לסרט איטום עם דימוי של אישה מבוהלת וחסומת פה היא לא אחד מהם. עוד דוגמאות לפרסומות שלא יצחיקו אותי: פרסומת לחומר מלבין שמציגה תמונה של איש שחור-עור צווח בעודו טובע באמבטיית חומצה ("מלבין גם את הצבעים הכהים ביותר!"); פרסומת לאבקת כביסה שמציגה ילד שחטף מכות, חוזר הביתה עם פנס בעין וכתם דם על חולצתו ("השובב שוב מגואל בדם? קפסולת הפלא שלנו תטפל בכתמים העקשניים ביותר!"); פרסומת למשחה נגד פריחה לתינוקות שמציגה איש מבוגר וחשוד למראה מצלם בחשאי תמונות של החלפת חיתול בגן השעשועים ("הטוסיק של תינוקך יהיה חלק ורך כל כך, שאף פדופיל לא יוכל לעמוד בפניו!"). נראה לי שהנקודה ברורה.**

האם למפרסם יש זכות להשתמש בדימויים מבחילים? כן, ודאי. האם יש לו זכות לטעון שמדובר ב"הומור" שאנו, "הפמיניסטיות המשועממות", פשוט לא מבינות? אכן כן. האם מותר לו לטעון שהיות שאנחנו פמיניסטיות חסרות חוש הומור, עלינו לשתוק?

לא. ממש ממש לא.

הפרסומת הזו בריונית ואלימה. התירוצים לשימוש בה בריוניים ופחדניים. הטענה ש"מי שלא אוהב את זה, שישתוק", משלימה את מעגל הבריונות, ומבהירה בדיוק מדוע המפרסם הספציפי הזה בחר בדימוי הספציפי הזה. מי שמדבר בשפה של אלימות, לא מפתיע שאלה הם הדימויים שגודשים את מוחו היצירתי. ככל שנתעקש להקיא מתוכנו את האנשים שנוקטים בבריונות הזו, כן ייטב. ואם המפרסם דל-הדמיון ועלוב התוצרת לא מצליח לחשוב על רעיונות מספיק טובים בשביל הקמפיינים שלו, יתכבד ויעבור לעבוד במשהו אחר שכישורי בריונות נחוצים בו. למשל, שמעתי שהתפנתה משרת סגן שר החוץ, ואם זכרוני אינו מטעני, הם מאוד מעריכים מעשי בריונות, בפרט כאלה שמעורבים בהם כיסאות נמוכים.

 הערה אחרונה לסיום: מאסתי באנשים שמכריזים "אבל אני פמיניסט! אני הכי פמיניסט שיש!" מבלי שיש להם שמץ של מושג על מה הם מדברים. אני יכולה להכריז עד מחרתיים שאני מלכת אנגליה, זה לא יגרום לאליזבת' השניה ירום הודה להניד עפעף. רק בגלל שמישהו אומר "זה בכלל לא עניין מגדרי, אין פה עניין של אלימות" לא הופך את זה לנכון. אנא חסכו מאיתנו את האמירות הללו, ואם אתם גאים במיזוגיניה שלכם, אל תטרחו לנסות לתרץ אותה. לחלופין, אם אתם מתעקשים להפוך טיעון שקרי למציאות, הפכו אותי באותה הזדמנות למלכת אנגליה. מתאים לי תה וסקונס בדיוק עכשיו. שניה, אני רק אוריד את הסרט הדביק מהפה.

* אף עז לא נפגעה במהלך כתיבת הפוסט. אם כי ייתכן שכמה מהן התעצבנו קלות.

** ואפילו עצרתי לפני שעברתי על חוק גודווין.