לפני מספר שבועות ניהלתי שיחה נעימה עם בחור חביב, עולה חדש מאוסטרליה. בן שיחי נעים-ההליכות סיפר על קשיי הקליטה וההסתגלות, על התמודדות מתסכלת עם מחסומי שפה ועל תדהמה יומיומית מהחוצפה וחוסר הנימוס שהחברה הישראלית נתברכה בהם בשפע. "באוסטרליה", כך בן שיחי בעדינות אופיינית, "אנשים בדרך כלל נחמדים יותר". לא רציתי לומר לו שאני מאמינה שגם עמודי החשמל באוסטרליה יותר נחמדים מהאנשים שכאן. בתוך עמי אני יושבת, ועמי עז מצח וגס רוח.
הבחור הצעיר הזה הוא מסוג האנשים שמדינת ישראל זקוקה להם כמו חמצן; אנשים שמגיעים לכאן כי הם מאמינים באמת ובתמים שציונות אינה מילה גסה, מוכנים לתרום ככל יכולתם, ובעלי דעות ליברליות וחינוך דמוקרטי לתפארת. הם שואפים לפתרון של שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני, צועדים לצדנו בהפגנות על צדק חברתי וזכויות אדם; ובד בבד מייצגים את המדינה מול מבקריה מחוץ ומגנים עליה, גם כשהם-עצמם לא שלמים לחלוטין עם התנהלותה. במילים אחרות, אין דוגמה טובה יותר לנאמנות למדינה מאשר אנשים שוויתרו, מרצון, על חיים טובים במדינה אחרת, עזבו את משפחתם ובאו לבוסס במדמנה המקומית מתוך שאיפה אמיתית לקחת חלק בבניין המדינה. גאוותו הכנה של הבחור באזרחותו הישראלית גרמה לי לצביטה בלב. פעם גם אני הייתי גאה כך. הייתי תולה את דגל ישראל מהמרפסת בבית הורי ביום העצמאות. הייתי שרה את "התקווה" בכוונה גדולה. מה קרה?…
"תגיד", שאלתי את העולה הצעיר, "אתה מודע לזה שהרבה אנשים כאן היו שמחים לברוח לאוסטרליה, אם היתה להם אפשרות? אוסטרליה, אירופה, אמריקה, כל מקום חוץ מפה?…" בן שיחי הודה שאכן, הוא שמע על לא מעט אנשים שנמאס להם להיאבק בלחץ החברתי והכלכלי, ומחפשים את הדרך החוצה. "תראי", אמר, "המעבר מאוסטרליה לכאן היה בשבילי ירידה ברמת החיים בכל המובנים. חוץ מאחד, בעצם: מערכת הבריאות פה יותר טובה".
כמעט והשפרצתי את הקפה דרך האף כששמעתי את המילים הללו.
מערכת הבריאות שלנו יותר טובה? הזקנות והזקנים האומללים ששוכבים במסדרונות, התקנים שלא עודכנו כבר עשרות שנים, חדרי המיון שנסגרים כל יומיים עקב עומס חולים, המתמחים והסטאז'רים שעובדים משמרות כפולות ומשולשות תמורת פרוטות? הממשלה הגדולה והמנופחת ביותר בתולדות המדינה שהצליחה להפליץ מתוכה שר לפיתוח הנגב והגליל, שר לאיומים אסטרטגיים ושר לפתיחת קופסאות שימורים בצבע בז', אבל לא הצליחה למנות שר בריאות רשמי ומתפקד? מערכת הבריאות שלנו, שלא היתה חשובה מספיק לממשלה עד שאחד מראשי רופאיה ומנהליה שבת רעב כמעט עד מוות, רופאיה התפטרו בהמוניהם, פעמיים (!), שניהלה מאבק עיקש במשך חודשים ארוכים, ולבסוף קיבלה חופן מעות והבטחות נבובות, כאשר תש כוחם של הרופאים האומללים והם חזרו לעבודה? מערכת הבריאות הזו יותר טובה מזו של מדינה גדולה וחזקה הרבה יותר משלנו?
אז זהו, שכן. מערכת הבריאות שלנו היא עדיין, ולמרות הכל, מהטובות בעולם. הרופאות והרופאים שלנו הם מהטובים בעולם, ומהמסורים שבהם. המיכשור וההליכים הרפואיים החדשניים שנעשה בהם שימוש כאן הם מקור לגאווה לאומית – או לפחות היו יכולים להיות, במדינה פחות כפוית טובה. כל זה אפשרי הודות לאנשים יקרים שעושים מאמצים כבירים כדי לשמר את ההישגים בתחום. הרפואה פה מדהימה לא הודות לממשלה, אלא למרות הממשלה. רק שלא לעולם חוסן: אם ההזנחה הפושעת מצד הממשלה תימשך, בקרוב גם המאמצים של האנשים המסורים ביותר לא יעזרו כדי לבלום את הקריסה המהדהדת של המערכת כולה.
במדינה שיודעת לנצל את המשאבים שלה, היתה פה השקעה מטורפת במערכת הבריאות. "ישראל?", היו אנשים במדינות אחרות אומרים זה לזה, "זה המקום שבו מצילים חיים של חולים שאיבדו כל תקווה." במקום זאת, אומרים אנשים זה לזה, "ישראל? זה המקום שבו דתיים מטורפים יורקים על ילדות קטנות ברחוב, שבו נשים צריכות להפגין על הזכות לשיר ולנסוע באוטובוס, ושבו זוגות צעירים שקורעים את התחת בעבודה קשה לעולם לא יוכלו לרכוש דירה ולהקים משפחה כי זה יקר מדי. אה, וזה גם המקום שבו סבתך הגוססת תשכב במסדרון כי אין מספיק מיטות אשפוז, ושלא יהיו עבורה תרופות מצילות ומאריכות חיים, כי המדינה מעדיפה לזרוק עוד כמה מיליארדים על צרכי ביטחון שאף אחד לא יודע מה הם וגם לא צריך לתת עליהם דין וחשבון ובמקביל מוותרת על הכנסות בסכומי עתק ממיליארדרים ומוכרת להם את משאבי המדינה פיסה אחר פיסה".
טוב, זה קצת ארוך מדי. סביר להניח שאנשים במקומות אחרים רק אומרים "ישראל, המקום שבו קשה ומסוכן לחיות והאוטובוסים מסריחים נורא" או פשוט "ישראל, המקום הדרעק הזה". אני לא מאשימה אותם. אני נפעמת כשאנשים בוחרים מרצונם לבוא ולגור כאן. במיוחד כשהם עוזבים מאחור משפחה, עבודה יציבה, חברה ליברלית ושוויונית, ומספר בלתי נתפס של כבשים צמריריות ודובוני קואלה.*
אומר זאת במילים פשוטות: ממשלה שמעדיפה לממן פגזים, טנקים וחתולו של מרתף יודע אילו עוד "אמצעי ביטחון" עלומים, ולהפריש רק פרומיל מהתקציב למימון תרופות ולשיפור רווחת האזרחים, היא ממשלה שמעדיפה את האזרחים שלה רועדים מפחד. כי אנשים רועדים מפחד הם אנשים שקל להפעיל עליהם מניפולציות. אנחנו רועדים מפחד מהאיום הבטחוני, ושוכחים לכעוס בגלל העובדה שבקרוב לא יהיה איפה לאשפז אותנו כשנחלה, או העובדה שבקרוב לא יהיה לנו איפה לגור כי שכר הדירה יהיה גבוה מדי. ויש בנו לא מעטים שרועדים לא מפחד, אלא מחולשה, כי אין להם מה לאכול.
אני מאושרת שהמאבק נגד השפלת נשים במרחב הציבורי נושא פרי. אני מאושרת שמדינה שלמה קמה להגנתה של ילדה קטנה שבסך הכל רצתה ללכת לבית הספר מבלי שתותקף על ידי חבורת סוטים חמומי מוח. אני מאושרת שיש סוף סוף דיון פתוח, אמיץ וחשוב מאין כמותו בנושא מניעת כפייה דתית, הפרדת דת ממדינה ושמירה על זכויות אדם. מאושרת. בלי טיפת ציניות.
אבל אל תשכחו שאנחנו עדיין חיים עמוק בתוך הדרעק. אל תתנו לממשלה להשתמש במאבק נגד הדרת נשים כדי לכשכש לנו בכלב, לשכנע אותנו שאכפת לה ולגרום לנו לשכוח שיש עוד חזיתות רבות שממתינות להסתערות. הם לא יעשו את זה בשבילנו. טוב להם שאנחנו חולים, מסכנים ומפוחדים. לא אכפת להם, או שהם לא מבינים, כמה אנשים כבר התייאשו ונמצאים בדרך החוצה – וכמה אנשים הגיעו לכאן עם הר של כוונות טובות ולא יכולים לשאת את ההזנחה המתמשכת של האזרחים והשחיקה הבלתי נסבלת של הדמוקרטיה הישראלית. השבוע האחרון לימד אותנו שכאשר אנחנו באמת כועסים, ולא מפסיקים לכעוס, הממשלה מקשיבה. יש לנו המון סיבות לכעוס, והמון יכולת להתעקש, כי כאלה אנחנו, עם קשה עורף – ויש לנו על מה להילחם.
ובכל זאת לא הייתי מתנגדת שיהיו פה כמה קואלות. מצידי אפשר אפילו למנות אותן לשרים בלי תיק.
* כן, אני יודעות שקואלות הן לא דובים אלא חיות כיס. זה נראה כמו דובון, אני קוראת לזה דובון. כזו אני, עקשנית.
)
