פורסם על ידי: vandersister | נובמבר 15, 2014

התחת של קים קרדשיאן יהרוג את כולנו

לפני שלושה שבועות ציינתי ביחד עם קבוצת חברות וחברים את העובדה שאני מצליחה לא להתפגר כבר 38 שנים רצופות. מודה ומתוודה, היו רגעים שבהם חשבתי שלא אגיע לציון הדרך הזה. בנות הגורל רצו אחרת, וכך מצאתי את עצמי שותה כוס לחיים לקול מצהלות אנשים נחמדים ושפויים במידה כזו או אחרת, שמסיבה לא ברורה די הצורך כנראה שמחבבותים אותי, לפי כל הסימנים.

ולא רק שמחבבותים, אלא אף יוצאות ויוצאים מגדרם לעתים כדי להוכיח לי זאת, למשל בהזדמנות המיוחדת של יום הולדתי. כמה חברות יקרות החליטו לארגן לי חגיגת יום הולדת כהלכתה כולל מגבית קטנה לאיסוף ממון לצורך מתנה, והתרגשתי כדבעי. ב"דבעי" אני מתכוונת ל"כשניתנה לי המתנה הנדיבה, ישבתי ופערתי פה כדג מלוח בהלם מוחלט". כן, בוודאי שדג מלוח יכול לפעור את פיו. במיוחד כשהוא נדהם. כמו בשיר: "העץ הוא גבוה / העץ הוא ירוק / הדג הוא מלוח / הדג הוא בשוק".

מה שאני רוצה לומר, בסך הכל, הוא תודה גדולה מכל הלב. אתם נפלאים ושימחתם את לבי עד מאוד, במיוחד בסוף השנה הזו, שהיתה אחת הקשות בחיי, פיזית ומנטלית. אני מבטיחה לעשות שימוש טוב במתנות, ולהמשיך במלחמתי בטחנות הרוח בתקווה שייצא מזה משהו מועיל, לפחות מדי פעם. הקדוש חתול הוא יגמול לכם בכדורי צמר ורודים לרוב, עם נצנצים.

אם יש מישהי או מישהו שמאוכזבות שפספסו את חגיגת יום ההולדת, ומעוניינות לשמח את לבי הקשיש, תוכלו להשאיר ברכה כאן בתגובות! או אפילו, לתרום כמה מעות לצורך הפרויקט החשוב כל כך לי ולכולנו, "מכתבים לבריאות". גם תרומה של 10 או 20 שקלים תעזור בהחלט. הידעתן, למשל, שחבילה של 100 מעטפות מבוילות עולה כמעט 200 ש"ח? אכן כן. זה חשוב בפרט אם אנחנו רוצות ורוצים להרחיב את פעילות הפרויקט, למשל לפצוח בקמפיין פרסומי כלשהו שיביא את הבשורה ליותר אנשים או יגייס אנשי ציבור להשגת המטרה.

העניין הוא, חברות וחברים, שהפרויקט הזה התברג אחר כבוד ברשימת "3 הדברים המובילים שמכסיפים את שערותיי בטרם עת". אחרי חודשים רבים של הפעלתו ושיתוף סיפורים נוגעים ללב שנשלחו אלינו מאנשות ואנשים נפלאים; ואחרי פרסום טורים בנושא ב"כלכליסט", "המקום הכי חם בגיהינום", "הטלוויזיה החברתית" וכתבה על הפרויקט במוסף הבריאות של "ידיעות אחרונות"; ואחרי שהצלחנו לקבל תגובות, גם אם חלקיות ולקוניות, ממשרד הבריאות ומשרד האוצר – עדיין אין מספיק תהודה לנושא המשבר במערכת הבריאות. מסקנות ועדת גרמן, שהיו ברוכות ונכונות ובעיתוי הנכון, מתמסמסות בימים אלה ממש כתוצאה מהסחר-מכר הרגיל בזמן דיוני התקציב, נדרסות על ידי עסקאות פוליטיות מבחילות, וסופן שלא יתממשו – או שיתממשו בצורה חלקית וזעומה, שלא תיטיב עם אף אחת ואחד מאיתנו. במילים אחרות: מסתמן שכרגע, הסיכוי היחיד להצלחה של קמפיין להצלת הרפואה הציבורית הוא אם נדפיס אותו על התחת של קים קרדשיאן.

כל זה גורם לי לרצון עז לתלוש את שערותי המכסיפות מרוב תסכול: אנשות ואנשים, יום אחד גם אתם תהיו במצב של מחלה, פציעה, סכנת חיים שלכם או של אדם אהוב, ותגיעו למערכת שבה הצוות הרפואי שחוק, עייף ועמוס מדי, המיטות מעטות מדי, התורים ארוכים מדי והחיים שלכם לא מעניינים את האנשים שמקבלים משכורת כדי לשמור על חייכם, ומקדישים את זמנם לחלוקת מיליונים ומיליארדים של שקלים לפה ולשם משיקולים פוליטיים ולא ענייניים. הבה ואספר לכם סיפור:

לאחר פניות חוזרות ונשנות שלי אל לשכת ראש הממשלה במטרה לקבל תגובה לפרויקט "מכתבים לבריאות", סוף סוף חזרה אלי מישהי בשם סיגל מאגף פניות הציבור. סיגל הסבירה לי בנועם שהמכתבים אמנם התקבלו, אבל "היות ששלחתם אותם גם לשרת הבריאות, מבחינת ראש הממשלה משרד הבריאות מטפל בזה". – "אבל שלחנו אותם לשלושה נמענים", השבתי, "ראש הממשלה, שר האוצר ושרת הבריאות, ששלושתם חייבים לפעול יחד כדי לפתור את המשבר". – "ראש הממשלה לא מתערב בתפקוד של משרדים אחרים", השיבה סיגל נחרצות. "באמת?" עניתי, "כי הוא מתערב בתפקוד של משרד הביטחון ללא הרף".

רגע של שתיקה.

"אמממ, כן…" השיבה סיגל, "אבל גם זה לא כל הזמן. יש דברים שבהם הוא כן מתערב, ויש כאלה שלא". – "אז בעניין הזה, ובמשרד הזה, אנחנו חושבים שהוא בהחלט חייב להתערב כי החיים של כולנו תלויים בזה", אמרתי. סיגל הבינה שנדרשת פעולה תקיפה יותר: "אבל בכלל לא חתמתם על המכתבים!" אמרה לי. "מה זאת אומרת? חתמנו בשם צוות הפרויקט", השבתי לה. "אין שם ספציפי על המכתבים. זה לא מכובד", התעקשה נציגת פניות הציבור. "לא מכובד?" הרמתי גבה, "רגע, ואם הייתי חותמת רק בשם שלי, ושולחת את המכתבים לראש הממשלה כנמען ראשי, הם היו זוכים לתגובה?"

שוב שתיקה.

"אני לא יודעת. תנסי."

ובכן, החלטנו לנסות, כי ממש אין לנו מה להפסיד. ביום שלישי הקרוב נדפיס חוברת מהודרת שמכילה את 100 הסיפורים הראשונים שנשלחו אלינו, שמהווה מבחינתנו מעין דוח או תמונת מצב של מערכת הבריאות הציבורית בישראל 2014. החוברת הזו תישלח אחר כבוד אל ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, בדואר רשום, בלוויית מכתב המפציר בו לקחת ברצינות את תושבי ישראל הסובלים, כואבים ומתים כתוצאה מזוטות כגון צפיפות בבתי החולים, אי-קבלת טיפול בזמן ושחיקת משאבים וצוותים – ולא, נניח, כתוצאה מפעילות טרור. ואבהיר: אני לא מזלזלת בנפגעים מפעילות טרור או בצורך לשמור על ביטחון האזרחים מפני פעילות כזו. אני רק לא מבינה את הזלזול התהומי, המתמשך, השערורייתי, הפושע, בחיים של תושבי ישראל בכל מה שקשור לבריאות הציבור. האמינו לי: קראתי די והותר סיפורים בחודשים האחרונים בשביל להבין היטב שמוות של אדם יקר תמיד כואב ומייסר, לא משנה מה הנסיבות של מותו. על אחת כמה וכמה כשמדובר במוות שניתן היה למנוע, לו רק העומס בבתי החולים ובקופות החולים לא היה כל כך גדול.

אלא שאנחנו עסוקות ועסוקים מדי בתחת של קים קרדשיאן או ניקי מינאז' או חנטריש סנסציוני כזה או אחר, וממש לא רוצים לחשוב על היום שבו נשכב גם אנחנו בשלולית של קיא או שתן או דם, ואיש לא יבוא לעזרתנו כי בכל המחלקה יש רק שתי אחיות שעסוקות בהתרוצצות בין מקרי חירום. בדף של "מכתבים לבריאות" בפייסבוק קיבלנו עד עתה 566 לייקים. לשם השוואה, הדף "אני לקבל יכול פלאפל" (שהוא דף הומוריסטי מצוין ואין לי טענות נגדו) קיבל כמעט פי 10 מזה. הרבה יותר נחמד להתפלש בבדיחות מאשר להתפלש בחרא שהוא מערכת הבריאות הציבורית, אבל יקרות ויקרים שלי, אם אתם עדיין חיים באשליה שזה לא יגיע אליכם, צר לי לנפץ את הבועה. אם לא נלמד ללכד שורות, לעמוד כגוף אחד מול הממשלה ולדרוש שינוי בסדר העדיפויות כך שחיינו וחיי קרובינו לא יימצאו בסיכון על בסיס יומיומי, בקרוב יהיו שתי מערכות בריאות: לעשירים שידם משגת לשלם מחיר יקר בעד טיפול, ולעניים שמוזמנים להוציא את נשמתם בשקט בפינה כלשהי במסדרון, כי לממשלה דחוף יותר להעביר כמה מאות מיליונים למטרה כלשהי שלאזרח אפילו לא ידוע מהי ובלבד שהקואליציה לא תתפרק, מאשר כדי להציל את החיים שלנו.

כך שלסיכום: בשבוע הבא תצא הודעה לעיתונות מטעם פרויקט "מכתבים לבריאות" על הדוח המיוחד שהכנו לראש הממשלה. אם תרצו לעזור, אנא הפיצו את הבשורה לכמה שיותר אנשים. המשיכו לשלוח לנו סיפורים, עזרו לנו להשאיר את נושא המשבר במערכת הבריאות בכותרות. זה לא סקסי, זה לא מצחיק, זה לא תחת, זה פשוט חשוב. אנחנו יכולים לגרום לזה שיקשיבו לנו. רק צריך שנרצה את זה מספיק.

ואולי יותר מכל, זה לא קמפיין פוליטי ולא ניסיון להפלת הממשלה הספציפית הזו. זכותנו וחובתנו היא לדרוש מהממשלה – כל ממשלה – לעשות את תפקידה. זה לא עניין של ימין ושמאל. זה עניין של חיים ומוות.

או שאולי אתם מעדיפים להיות דג מלוח?

————————————————————————————————————————————

תוספת מאוחרת וחשובה: תודה מכל הלב לתכנית של גיא זוהר ב"רדיו ללא הפסקה", ולמפיק רועי ווסט, שמלווים את הפרויקט כמעט מתחילתו, ומאפשרים לנו להציג מדי שבוע סיפור ממערכת הבריאות הקורסת שלנו. תודה!

————————————————————————————————————————————

18.11.14 – עדכון

עקב האירועים הקשים של הבוקר, מן הסתם לא נוכל לפרסם את ההודעה לעיתונות היום. זה יחכה כמה ימים.

החוברות כבר הודפסו ויישלחו בכל מקרה. בתקווה לימים שקטים ורגועים יותר – הילה.

פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 23, 2014

התשובה היא לא

ביום שני בשבוע שעבר הלכתי עם חברה לסרט "פרנק". הצלחנו להגיע לסרט בדקה התשעים ממש, לפני שהוא ירד מהמסכים, וחבל שכך. לסרטים קטנים ומוזרים ומעוררי מחשבה מגיע זמן מסך, לא פחות מסרטי אפקטים-רובוטים-חייזרים-מוטנטים-תלת-ממד-פיצוצים-שלוש-שעות-תור-לשירותים-מסביב-לקניון. כדי להוסיף לעונג על כך שזכיתי לראות את הסרט בטרם נמוג אל תהום הנשייה, ידידתי לצפייה, עלמת חמד רבת מעללים ועתירת הוד, דחפה לי פחזנית קטנה לפה כדי להמתיק את יומי. לא, "דחפה לי פחזנית קטנה לפה" זה לא יופמיזם לשום דבר.

בקווים כלליים, מדובר בסרט שעוסק בחבורת פגועי נפש ומאותגרים-מנטלית במידה כזו או אחרת, שכולם חברים באותה להקה ומנסים להקליט אלבום. כדרכם של סרטים כאלה, הכל משתבש בדרכים משעשעות ונוגעות ללב, כולל סצינות מרדף עם את חפירה, טביעה בג'קוזי ונגינה על פומפייה. פרנק, שעל שמו נקרא הסרט, הוא דמות מרתקת: סולן הלהקה, האיש שכולם ממתינים למוצא פיו, גאון מוסיקלי אקצנטרי ואדם ידידותי ולבבי. הבעיה היחידה עם פרנק, כך נדמה, היא הבחירה שלו ללבוש ראש ענק מעיסת נייר על ראשו שלו בכל שעות היום והלילה, כולל במקלחת. פרנק למעשה מתחבא מהעולם בתוך הראש המזויף שלו, משדר הבעה קפואה ומצוירת שיכולה להיראות חביבה ומבעיתה בכמויות שוות, ומאחוריה הוא חש בטוח ויציב ויכול ליצור את המוסיקה האהובה עליו.

מבלי לספיילר אגלה רק שהסרט מצוין, מצחיק לעתים ומטריד לעתים, ונע בין רגעים של התעלות נפש לחורבן חסר תקנה. הבמאי השאיר הרבה מאוד קצוות פתוחים, וזה דבר שמאוד נכון לעשות, לטעמי, בסרט שעוסק באנשים שמתמודדים עם מחלות נפש. אין שחור ולבן ואין תשובות חד משמעיות. יש רק התמודדות יומיומית, כמה רגעים של אושר בים של מוזרות ותלישות. אפילו כשאחת הדמויות בסרט מתאבדת, הבמאי מצליח להתמודד עם העניין בתמהיל ראוי להערכה של עצב והומור. הסרט בהחלט נותן הרבה חומר למחשבה, ומייקל פסבנדר כ"פרנק" מוכיח (שוב) יכולת משחק מצוינת על אף שלא רואים את פרצופו במשך 98% מהסרט.

בצירוף מקרים עגום – באותו יום בדיוק, דקות ספורות לפני שהלכתי לישון, ראיתי בזווית העין ידיעה על כך שרובין וויליאמס התאבד. לא ייתכן, אמרתי לעצמי, זו ודאי בדיחה. הדקות נקפו והתברר שזו לא בדיחה. הרגשתי שיש לי קצר במוח: ההתאבדות שבסרט התערבבה עם זו שבחיים האמיתיים, הדמעות זלגו, הידיים רעדו, ולמזלי הרב יש לי חברות שמתגוררות במקומות מרוחקים ויכולות להיות ערות בשעות משונות לפי שעון פתח תקווה, כדי לעודד אותי באישון ליל.

אין לי מה לחדש לאף אחד לגבי רובין וויליאמס. כן, גם אני גדלתי על הסרטים שלו. כן, גם אני עפר לרגליו עוד מ"בוקר טוב וייטנאם", דרך "ללכת שבי אחריו" ו"פישר קינג" וכלה ב"גוד וויל הנטינג". כן, גם אני רוצה לעלות על שולחן ולצעוק "O Captain, My Captain".

אבל הכאב על לכתו של האיש הוא רק חצי מהבעיה. אשה יקרה בטוויטר (‎@yberrybot) צייצה אמירה שאני מסכימה אתה במאה וחמישים אחוז, כי אני גרועה במתמטיקה, אבל גם כי היא נכונה:

השנקל שלי: בכל פעם שמדווח על אדם שהתאבד, מפורסם או לא, אני מרגישה כאילו זה עוד חבר לנשק שנפל בקרב. כואב לי, ואני חוששת לנותרים ולעצמי.

מילים רבות נשפכו על כך שוויליאמס היה "האיש המצחיק ביותר בעולם". איך ייתכן שאדם כזה, שהעלה חיוך על פניהם של מיליוני-מיליונים, היה עצוב כל כך? ולו רק היינו יודעים כמה עצוב הוא היה, האם היה ניתן למנוע את מותו? אולי אם רק לא היה מגלה שהוא חולה בפרקינסון? או שהקריירה שלו היתה במקום טוב יותר? או שהיה אוהב את ילדיו מספיק כדי לא לגרום להם צער?

אין לי תשובות. ועד כמה שקשה לחלקכם להודות בכך, גם לכם לא.

אין פתרונות לדיכאון. אין תשובות חד משמעיות ואין תרופה אחת שיכולה למגר אותו. זו מחלה ארורה ואיומה, שיכולה לפגוע כמו רכבת דוהרת ולהשאיר אחריה הרס וחורבן, שבר-כלי אנושי, שיזדקק לשנים רבות של טיפול כדי להשתקם. סוג אחר של דיכאון, קל יותר ומתמשך יותר, מנקר בנבזיות וחוסר רחמים בנבכי הנשמה, שנה אחר שנה, ללא לאות, ושוחק את הרצון להוציא את המיטב מהחיים. כבר כתבתי בעבר על ההתמודדות האישית שלי עם המחלה הזו, ועלי לציין בצער שמותו של רובין וויליאמס היה טריגר מאוד קשה בשבילי. ניסיתי להתגבר עליו במשך שבוע וכשלתי. חבר לנשק נפל, ואם האיש הנפלא והכישרוני והיחיד במינו הזה לא האמין שמגיע לו להמשיך ולחיות, או לא ידע איך להמשיך לחיות – מה אני אגיד?

השורה התחתונה, כתמיד, היא שיש אנשים שבשבילם זו אקסיומה גמורה, אמת שאין צורך להוכיח אותה, שהקיום שלהם עלי אדמות מוצדק בפני עצמו. הם לא עוצרים לחשוב על זה. בשביל אנשים אחרים זו אקסיומה גמורה, אמת שאין צורך להוכיח אותה, שהקיום שלהם אינו מוצדק בפני עצמו. הם מאמינים – לא, יודעים מעל לכל ספק – שאין להם זכות להתקיים. כך אומרת להם הציפור הקטנה המנקרת בנפשם ומסרבת להרפות. הם דורשים מעצמם להצדיק את קיומם מדי יום ביומו, ונידונים לכישלון, כי מי מאתנו יכול להציל את העולם כל יום מחדש? אפילו בטמן יוצא לחופשה מדי פעם, והוא דוגמה מוצלחת מאין כמותה לאדם עם בעיות נפשיות שמנסה להצדיק את קיומו ללא הרף. אולי כך צריך לחשוב על אנשים החולים בדיכאון – בטמנים מיוסרים, שנלחמים במפלצות הפנימיות שלהם במאבק אפי נחוש וראוי לשירי הלל, רק בלי האפקטים עתירי התקציב והמסיכה עם האוזניים המחודדות. זה נשמע הרבה יותר מוצלח והירואי ממה שיש לי כרגע, שזה שבוע וחצי של שינה טרופה וסיוטים, גוף כבד כמו עופרת, בטן מלאה בתפוצ'יפס וצ'יטוס גבינה כי אין לי כוח להכין או לאכול דברים נורמליים, ורצון עז לשרוט לעצמי את הכתף עם מסרגת קרושה עד זוב דם, כי הכאב הפנימי פשוט ערטילאי מדי, אמורפי מדי, בלתי ניתן לשליטה מדי.

האם אתם מצליחים לקבל זאת? שיש אנשים שמערכת העצבים המרכזית שלהם פשוט מחווטת אחרת? האם במקרה כזה, תוכלו לא לנזוף באדם המדוכא שאתם מכירים, לא לצפות ממנה או ממנו "לצאת מזה", לא לחפש פתרונות, לא לשאול למה? אין למה. אין סיבות. אין, ברוב המקרים, טראומה אחת ספציפית שהיא השורש לכל הבעיה. וגם אם יש, לא תמיד עוזר להבין מה הטראומה הזו. יש מחלה, ועם המחלה צריך להתמודד.

כתבתי בעבר, ואולי כדאי להזכיר שוב: הדבר הראשון שאנשים החולים בדיכאון זקוקים לו מהסביבה שלהם, הוא קבלה. קבלה של המחלה שלהם, כפי שהיא. הדבר השני שהם זקוקים לו, הוא אישור שהם לא לבד. שזה בסדר, מותר להם להיות בדיכאון, מותר להם להרגיש רע, זה לא יגרום לחברים שלהם לברוח למרחקים. הם יחכו בסבלנות, עד שהבטמן שהם מכירים יצא מצדה השני של המנהרה האפלה הפרטית שלהם. הדבר השלישי שאנשים החולים בדיכאון זקוקים לו, הוא הסחות דעת ועזרה בדברים הקטנים (שהופכים למשימה בלתי אפשרית במצב כזה). שלחו להם תמונות של ארנבים עם כובעי צמר או גורי כלבים לועסים כפכפים. קחו אותם לספל קפה, ארוחה נורמלית, ושיחה על פומפיות וחייזרים. הזמינו אותם לרבוץ אצלכם על הספה בהבעה עגמומית, כדי שיוכלו לראות עוד אנשים חיים סביבם, להתעטף לזמן מה בדאגה ובאהבה של אחרים, ולזכור את הדברים הטובים שהיו בעבר ועוד יהיו בעתיד, אחרי שהגל הנוכחי יחלוף.

אבל יש מה לעשות עוד הרבה לפני שמגיעים לאפלה המוחלטת. בדיכאון כרוני יש ימים טובים יותר ופחות, ואם במקרה עודדתם את רוחו של מישהו גם כשהמצב הוא לא חירום גמור, יש לזה ערך רב. כבר קרה לי שחיוך אחד שלא תלוי בדבר, מילה אחת טובה, חיבוק חם בלי אירוע יוצא דופן שיצדיק אותו, לכאורה, הצליחו לשנות את ההרגשה שלי מקצה לקצה. ימים כאלה של אור הם כמו מעצורי בלימה של רכבת דוהרת או של מעלית שצונחת מגובה רב. הם דוחים את הקץ, מעכבים את הנפילה, ומה שיותר חשוב, תוקעים יתדות בצלע ההר שעליה צריך לטפס אחר כך כדי לצאת מהתהום.

אני מרגישה אשמה מאוד בימים האלה. שוב אני עם הדיכאון שלי, שוב צריך ללכת סביבי על קליפות ביצים, שוב אני קוץ בתחת. כבר כמה פעמים ישבתי עם המכשיר הסלולרי שלי, מול רשימת אנשי הקשר, ותהיתי למי לפנות. למי לספר שרע לי. זו מעמסה, ואני אוהבת אנשים ולא רוצה להטיל עליהם את העול הזה. אני מתנצלת בפניהם בסתר לבי לפני שיחת הטלפון או הודעת הסמס או כל דגל אדום שאני מנופפת כדי להודיע שהנה, שוב אני כאן, במערת העטלף – ואם למישהו יש מילה טובה אז זה יהיה זמן טוב לומר אותה. היות שאני לא מסוגלת לאהוב את עצמי ברגעים האלה, כי לעצמי כזכור אין זכות קיום, אני אוהבת אותם. ואני נצמדת לאהבה הזו ודבקה בה ושתינו הופכות לבשר אחד, והיא יושבת שם איתי, בתוך הבור.

פורסם על ידי: vandersister | יולי 26, 2014

שינתה את פניה

מחל לי, חתולי שבתקרה, כי חטאתי. חלפו יותר מחודשיים מאז הפוסט האחרון שכתבתי, והמילים הולכות ומתרחקות ממני ומתמוססות ונדבקות זו לזו והופכות לפסל ענק מעיסת נייר של ברווז. כלומר פסל של ברווז שעשוי מעיסת נייר, ולא עיסת נייר ששייכת לברווז. עד כמה שידוע לי ברווזים לא צוברים מלאי של עיסת נייר במהלך חייהם, אם כי מעולם לא הייתי ברווז, כך שאין לדעת.

אבל באמת שאני סוטה מהנושא כהרגלי. אל נא בחוטמך, שונר של מעלה.

מה שבאמת רציתי לומר הוא שבניכוי המצב הכללי, מצבי האישי לא רע בכלל. אני ארבעה חודשים אחרי ניתוח הגב, ומאמצי השיקום שלי עולים יפה. אני מקפידה על שגרה של תרגילי פיזיותרפיה והתעמלות במים, ואפילו למדתי שני סגנונות שחייה חדשים. על כן פעמיים-שלוש בשבוע לפחות אני שמה פעמיי לכיוון הבריכה, ממלמלת "ברררר" טקסי תוך כדי התרגלות לטמפרטורת המים, ומשפרת את כישורי הציפה וההתקדמות במים שלי. יש שיקראו לזה "שחייה", יש שיקראו לזה "קרטוע אמנותי", העיקר שהשרירים מתחזקים.

כפי שאתה ודאי יודע, הקדוש חתול הוא, חלק ניכר מתרגול הפיזיותרפיה שלי כרוך בצלילה וציפה לסירוגין. כך זוכה אני להיעלם מדי פעם לכמה שניות מבורכות של שקט מתחת למים, בוקעת לכמה שניות של החלפת אוויר וקליטת רעש סביבתי, וחוזר חלילה. אני מנצלת את רגעי השקט הללו כדי להרהר מעט ולנסות להירגע.

ביום חמישי שעבר הגעתי לבריכה כהרגלי, ביצעתי את ריקוד ה"ברררר" המסורתי, ופצחתי בתרגול. שכניי לצד הימני של הבריכה (להלן "הצד של תלמידי השחייה ושאר פדלאות") היו שלושה נערים בגיל 11-12, ששמותיהם היו ככל הנראה "יא מנאייק", "יא הומו" ו"יא שמן", כי כך הם ברכו זה את זה לשלום; אב וילד בן 5 או 6 מקושט במצופים שנראה מפוחד למדי, בשיעור שחייה מאולתר; וחבורת נערות שברחו מפינה אחת של הבריכה לאחרת בניסיון להסתיר מעיני המציל את העובדה שהן לא חובשות כובע ים.

נשמתי עמוקות וצללתי.

הבעיה עם מנגנון האסקפיזם שלי בתקופה האחרונה היא שאני יודעת בבירור שמדובר בניסיונות בריחה, על כן הם נכשלים עוד לפני שהחלו. זה לא מונע ממני לנסות, אבל כמו בחלום צלול, המציאות מתגנבת וטופחת על כתפי ומזכירה לי שאין לה שום כוונה להתפוגג, לא משנה כמה תמונות של ארנבונים חמודים אמצא באינטרנטים. גם בימים כתיקונם קשה לי להירדם, ובימים אלה של אזעקות והפגזות וטירוף כללי, לפעמים ניסיונות ההירדמות שלי נמשכים יותר משעתיים תוך התהפכות אינסופית במיטה, עקצוצים וגלי חום לאורך כל הגוף, ושאר תופעות חרדתיות שאני מכירה היטב. אפילו כדור הקלונקס הנאמן כבר בקושי עומד בפרץ.

" – יא מנייאק, תמסור כבר ת'כדור!!"

"שתוק, שתוק, יא הומו!!"

"נו כבר, יא שמן, אל תעצבן אותי – "

*נשימה*

ולכי תסבירי לאנשים שמה שמפחיד אותך באמת, מה שמדיר שינה מעיניך, הוא לא מה שמתרחש עכשיו בעזה. טוב, גם זה, כי זו זוועה עלי אדמות. אבל המלחמה הזו – לא מבצע, מלחמה – חושפת את הכיעור הישראלי במלוא זוועות ביעותיו. קצת כמו הרגע שבו את מגלה את התפוד הרקוב שבתחתית המגירה, אחרי שכבר כמה ימים עולה באפך ניחוח לא נעים ואת מתעלמת ממנו, עד שאין עוד ברירה וכל המטבח מצחין כמו נקב ישבנו של אשמדאי. אחרי הפעם השלישית, הרביעית, העשירית שאת שומעת על ידיד שמפחד להתבטא ברשת חברתית כדי שלא יבצעו בו לינץ' מילולי, חברה שמפחדת לעבור ברחוב ליד חבורה של בריונים ונבלים בחסות הפטריוטיזם שמחפשים "סמולנים" להרביץ להם, או שומעת בעצמך מנהג מונית/שכן/מכר שאת "בוגדת" רק כי את מעזה לרחם על תינוקות שאינם יהודים – התפוד הרקוב נתקע בגרון, וברור לך לגמרי שהוא יישאר תקוע שם עוד זמן רב אחרי שהמלחמה תיגמר.

"אבא, אני מפחד!"

"אין מה לפחד, מה יש לפחד? אני מחזיק אותך, תזיז את הרגליים, קדימה!"

"אני מפחד…"

"קדימה, תשחה! תהיה גבר! נו, תראה לי שאתה גבר!"

"לא רוצה…"

*נשימה*

העניין הוא שאין לנו גבולות, ואחרי תקופה כל כך ארוכה של חיים ללא גבולות, אנחנו גם לא רואים בהם צורך. לא רוצים ולא יודעים איך לכבד את גבולות השיח, חופש הביטוי והביקורת. לא מרגישים מחויבים לומר אמת, אלא רק את מה שישרת את האינטרסים שלנו בצורה הטובה ביותר. לא שמים זין על גבולות החוק, שלא לדבר על העניין הפעוט של התחשבות בזולת. כך לשכנתי מהדירה ממול אין בעיה להוציא את הזבל מהדירה שלה ולהשאיר אותו, בשיא החום, מחוץ לדלתה כך שהוא מסריח את כל המסדרון. העיקר שזה לא אצלה בבית, ולעזאזל המרחב המשותף. כך אנשים מחנים את רכבם על שתי חניות, עוברים בין נתיבים מבלי לאותת, חותכים מעברי חצייה וקווי הפרדה רצופים בלי לחשוב פעמיים. אם זה נראה לכם שולי, תחשבו על מספר האנשים שנהרגים בתאונות דרכים. נכון, זה לא דרמטי כמו מלחמה, אבל מוות זה מוות. או לפחות כך הייתי רוצה לחשוב, שלחיי אדם יש ערך, גם אם הם מתים "סתם" בתאונת דרכים או בחדר מיון כתוצאה מהזנחה של התשתיות הלאומיות. אבל למי יש זמן לדברים פעוטים כמו מערכת הבריאות או הרווחה או מצב התחבורה, כשהתותחים רועמים והשכל הישר נחשב ל"סמולני בוגד"?

"…צאי עכשיו, תשימי כובע ואז תחזרי!"

"נו מה הבעיה שלך? אספתי שיער, מה אתה רוצה? אוףףףףףף"

"לא מספיק לאסוף, צריך כובע, צאי מהבריכה."

"אבל אף פעם לא אמרו לי לשים כובע!"

"באמת?"

"באמת! המון פעמים הייתי פה ואף פעם לא אמרו לי! נשבעת'ך באלוהים, נו – -"

*נשימה*

ואן-דר-אמא נוהגת לומר, שמי שבאמת טיפש, אי אפשר לכעוס עליו. אין לו ברירה אלא להיות טיפש. הבעיה מתחילה כשיש אנשים שאמור להיות להם איבר כלשהו דמוי-מוח, והם בוחרים לא להשתמש בו כלל ולהתעלם בהפגנתיות מדברים כגון עובדות כדי שלא יפריעו להם להתיז שנאה משתפכת כאוות נפשם. הבוקר נתקלתי בנאום מרהיב של דברי בלע בפייסבוק מפי ברנש אחד, "אבי בן לולו" שמו, ששנאתו ל"סמולנים" העבירה אותו על דעתו. אין לי הסבר אחר לאדם שבאמת ובתמים מעדיף את אדולף היטלר על אזרחי ישראל שכל חטאם הוא שהם מעזים להביע דעה שונה משלו. כה אמר בן לולו:

"היטלר הייה התשובה של כל השמאל האשכנזי חבל לא לקח את כולם מה הם לא רואים את הדמיון בין היטלר לחמאס הם רוצים בהקחדת העם הנבחר אוהב אותך היטלר אחי היקר שלקחת שש מיליון זבלות אשכנזים או לסביות אן הומואים אוכלים בתחת. כל הכבוד לחיילי צהל העומדים על המישמר ואני לא בעד להרוג ערבים חפים מפשע היית מוכן שיהרגו את כל השמאל בישראל"*

ואנשים כמותו הולכים ומתרבים, והם כבר לא עשבים שוטים בודדים אלא דונמים רבים של שדות מוריקים, וחלקם לא מתביישים ולא נרתעים מלהוציא את הרהורי הטמטום והבריונות שלהם מהכוח אל הפועל. "היטלר, אחי היקר". כן, לחיי העם הזה, אין ספק.

"יא שמן, יא הומו, נו, יא חרא!"

"יא מנייאק נו בוא רגע! אני יזרוק'ך ת'כדור, אבל תעבור מסלול…"

"חכה חכה יא בנזונה מה אני יעשה לך – -"

*נשימה*

ואם היו אלה רק בריוני המקלדת של פייסבוק, דיינו. התרבות המסואבת והמסאבת הזו, של שימוש בשפה שכולה כוח ואלימות וגידופים, כבר חדרה לכל רמות החיים שלנו ומוכתבת מגבוה. שפה לא רק משקפת מציאות אלא גם מעצבת אותה, וכאשר כולם מסביבך דוברים רק בשפת האלימות, את נשאבת פנימה. אז קורה אחד משני דברים: את לומדת לנהוג ולהתבטא באלימות, כמותם, או שאת לומדת לפחד, ושותקת. איך אפשר אחרת, כשעיריית אור יהודה מאחלת לחיילי צה"ל "כנסו באמא שלהם" בשלט רשמי וחגיגי ונוטף גאווה לאומית, ולא עוצרת לחשוב שאולי מדובר בסלנג מביך שהוא לא רק ילדותי ומטופש, אלא גם אלים ומיזוגיני? איך אפשר לא לפחד ולא להחריש, כשחברת הכנסת מירי רגב, יושבת ראש ועדת הפנים של הכנסת, מסלקת מישיבת הוועדה את ח"כ ג'מאל זחאלקה במילים "תרימו אותו עם הכיסא, תעשו לו 'יום הולדת – 1-2-3' ותעיפו אותו לעזה"? זו צורת התבטאות בריונית, חסרת היגיון, חסרת הגינות ואינפנטילית, ובוודאי שאינה מכבדת את בית המחוקקים של המדינה. אלה הם האנשים שקובעים איך ייראו החיים שלנו כאן, ואי אפשר לנהל איתם דו-שיח. מותר רק להסכים אתם ולהזדהות לחלוטין עם כל המסרים, או לנסות להביע דעה שונה, ואז כמובן תוכרזי כבוגדת שיש "לרצוח/לשרוף/חבל שהיטלר לא גמר אתך את העבודה/הלוואי שערבים יזיינו אותך בתחת עד שתמותי". לא, לא המצאתי שום דבר ממה שכתוב כאן.

"יוגב! יוגב צא מהמים עכשיו!"

"אבל אמא!!"

"לא רוצה לשמוע, צא עכשיו!"

"אנחנו עוד משחקים נו, מה הבעיה שלך?"

"החלטת לשגע אותי?? צא מהמים עכשיו!"

"טוב נו פ'סדר, יא אללה ש'ך…"

"כבר שעה אני אומרת לך לצאת, חכה חכה מה אני יעשה לך בבית!!"

*נשימה*

מה שווה כל הקשקשת על הגנה וביטחון אם אין הגנה על החלשים בחברה, ואין ביטחון בזכויות הבסיסיות שלנו? רק השבוע, שר הכלכלה נפלתי בנט הפנה עורף (מילולית) להצעת חוק שהיתה אמורה להבטיח את הכנסתם ורווחתם הכלכלית של אנשי הדרום המופגז במלחמה הזו, שהוא כה בעדה. רק השבוע, חוק הדיור הציבורי עבר לאחר שרוקן מכל תוכן והממשלה שוב התחמקה מהבטחותיה לספק דירות לזכאים ולדאוג לעתיד הדיור בישראל, ולא רק לעשירים. מישהי עוד זוכרת את פרשיות השחיתות האינסופיות בצמרת המשטרה? את החקירות נגד ראש הממשלה לשעבר אולמרט, או נגד חבר הכנסת לשעכשיו בן אליעזר? מישהו עוד חושב שהמלחמה הזו תציל אותנו מהרקב שפושה במסדרונות הכנסת ובחדרי הממשלה? האם יש עוד ספק שהאגרוף הקמוץ המופנה נגד "הסמולנים הבוגדים" בעידוד השלטונות לא באמת מיועד להצלת המולדת, אלא להמצאת שעיר לעזאזל נוח שיספק כיסוי תחת נאה לשודדי וחומסי הקופה הציבורית? האם הפטריוטיות המזויפת והצבועה הזו תעניק למישהו מאיתנו הנחה במחירי המזון, הארנונה, החשמל והמים, או טיפול רפואי טוב יותר, או פנסיה שאתה נוכל להזדקן בכבוד? וכמובן – הס מלהזכיר – האם הזקפה הלאומית החסונה הזו תתן לנו אופק מדיני כלשהו, פתרון לטווח ארוך, שיחסוך מאיתנו את אימת העופרת היצוקה, עמוד הענן, או הצוק האיתן הבא? או שבעוד שנה-שנתיים נגיע בדיוק לאותה נקודה, רק עם פחות כסף, פחות חינוך, פחות בריאות, ופחות תקווה לעתיד?

*נשיפה*

עם סיום התרגול, צעדתי אל המלתחה, החלפתי בגדים ויצאתי הביתה. בעודי מהרהרת בעגמומיות במצב נשמע קול אזעקה, ונהג המונית ואנוכי תפסנו מחסה בחדר מדרגות של בניין סמוך. אחרי ששמענו את קולות הנפץ וראינו עננת פיצוץ מבוישת אחת בשמיים, חזרנו למונית והמשכנו בנסיעה. "תאמיני לי", סינן הנהג, "אלה מבינים רק כוח. צריך לכתוש אותם, לרסק אותם, למעוך אותם שלא יקומו יותר". רציתי לומר לו ש"לכתוש, לרסק ולמעוך" הן מילים שצריכות להופיע במתכון לרוטב פסטו, ולא להיות מושמעות בהקשר כלשהו שבני אדם מעורבים בו.

אבל פחדתי.

אז אתה מבין, חתול תקרה טוב ומיטיב? במקום שבו אנשים מתונים ומלאי חמלה מפחדים לדבר, והמתלהמים רק מחפשים הזדמנות להרביץ לאנשים עם הדעות ה"לא נכונות" ומברכים בחיבה את היטלר, לא צריך חמאס. הטרור כבר ניצח.

וביום שאחרי המלחמה, זה כל מה שיישאר לנו.

———————————————————————————————————————————————————-

*כל שגיאות הכתיב, התחביר והעלבון לאינטליגנציה במקור.

פורסם על ידי: vandersister | מאי 16, 2014

חטא על רשע

הידעתם שהקפה המשובח והיוקרתי בעולם הוא למעשה קפה מחורבן? אני לא מתכוונת לומר "מחורבן" בהשאלה, דהיינו "גרוע". הכוונה למחורבן ממש. פולי הקפה היוקרתי הלזה, "קופּי לואק" שמו, נאכלים במיוחד על ידי חתולי זבד (Civet), מעוכלים ומופרשים על ידם. אנשים אוספים את הגללים, שולים מתוכם את הפולים שעוכלו וטוחנים אותם לכדי קפה שתהילתו נודעה בתבל כולה. אניני הטעם האמיתיים, כך מספרים, קונים את הפולים בצורתם הגולמית – דהיינו, כשהם עוד משובצים בתוך הגללים – ומחלצים את הפולים בעצמם, על מנת לשמר עד כמה שניתן את הארומה הייחודית. פעם אפילו התייחסתי לקפה היוקרתי הזה בפוסט שנכתב במיוחד עבור המכון להיתוך קר של פתח תקווה.

מדוע נזכרתי דווקא השבוע בתעשיית הקפה המחורבן אך יקר מפז? כי מסתבר שהפרסומאים הישראלים, או לכל הפחות נתח נכבד מתוכם, משתמשים בדיוק באותה השיטה של משווקי קופי לואק, רק לוקחים את זה צעד אחד קדימה: בקקי שהם מוכרים לנו לא מסתתר שום דבר יוקרתי. הם גורמים לנו לחשוב שכן, וכך אנשים מתפתים לחפור בערימות של חרא בתקווה למצוא שם את המוצר יקר הערך; אך בסופו של דבר, צרכני הזבל הפרסומאי מעלים חרס בידם, וכשאני אומרת "חרס", אני מתכוונת ל"חרא באיכות כל כך גרועה שאם היו מנסים לדשן בו שדה חיטה, השיבולים היו מגישות קובלנה רשמית לבית הדין הבינלאומי בהאג".

לפני מספר שבועות כתבתי בבלוג הזה על החרפה שכונתה בשם המטעה להכעיס "קמפיין למניעת השמנה בקרב ילדים". משרדי הפרסום שהשתתפו בפרץ הבריונות הפרסומי הזה נקטו בשיטות של ביוש ילדים שמנים, חיזוק סטיגמות שליליות שקיימות לגביהם וגורמות לבידודם החברתי, ובאופן כללי הפיכתם מטרות לחיצי לעג ואשמה, במקום לתמוך בהם ולעודד אותם.

מסתבר שעבור פרסומאים ישראלים (או לפחות נתח נכבד מתוכם), מדובר בשיטת פעולה קבועה. הם בוחרים פלח אוכלוסייה ו/או קבוצה אתנית ו/או אדם פגיע שאפשר לנצל, להשפיל ולהפוך ללעג ולקלס בעד בצע כסף, ומשתמשים בפרובוקציה האווילית והאינפנטילית ביותר שתקומם ותכעיס את מספר האנשים הרב ביותר. קצת כמו ילד שעושה פיפי על השטיח בסלון כי הוא רוצה צומי. אחר כך יצרני הפיפי, כלומר הפרסומאים מהסוג הזה, טוענים שהצליחו להשיג את מטרת הקמפיין כי "זה מעורר מודעות למוצר והרבה אנשים מדברים על זה". לעניין הטיעון הזה רק אומר, שכאשר מישהו מוצא ג'וק בתוך קופסת שימורים מתוצרת חברה ידועה, הוא מעורר הרבה מודעות למוצר בקרב חבריו והרבה אנשים מדברים על זה בפומבי, ומחליטים להימנע מחברה שמשווקת ג'וקים בתוך קופסאות שימורים. כך שלא, לא כל תשומת לב היא חיובית או משתלמת.

התרגלנו לכך ששיטת הפעולה של הפרסומאי הישראלי הממוצע מבוססת על חלאנות (מהמילה "חלאה" – תרגום לדושבגיזם, פרי מוחו של ירון רימר) ותפיסה ילדותית של "שמו לב אלי, מה זה חשוב איך". עם זאת, נראה כי השבוע נשבר שיא החלאנות מחדש, הישג מרשים לכל הדעות לחבורת יצרני זבל אורגני באיכות ירודה.

בשבוע שעבר פורסם כי חברת סטרטאפ ישראלית בשם Livelens החליטה לפרסם את המוצר שלה, ולצורך העניין רצתה לגייס טאלנט. עד כאן, לגיטימי. אלא מאי? על מלאכת הכנת הקמפיין הופקד הפרסומאי הישראלי ספי שקד, שהחליט שהפרזנטור המתאים ביותר למוצר הוא ג'אנטג'י טאמסנקה, האיש שהתחזה למתורגמן לשפת הסימנים בטקס האשכבה לנלסון מנדלה, ועורר סערה עולמית כשהתברר שהוא למעשה עבריין סדרתי וחולה סכיזופרניה. בעקבות הסערה, טאמסנקה אושפז במוסד פסיכיאטרי. 

אך לא דברים פעוטים כגון היסטוריה פלילית עשירה ואשפוז במוסד פסיכיאטרי ירתיעו את הפרסומאי הישראלי הממוצע. חברת הפרסום בניצוחו של שקד ובאישורה של חברת Livelens שיקרה למנהלי המוסד הפסיכיאטרי, הוציאה את טאמסנקה במרמה מהמקום לצורך יום צילומים, ולמעשה חטפה אותו. מדובר לא רק בעבירה מפורשת על החוק, אלא גם בעבירה מהדהדת על חוקי ההיגיון, השכל הישר והמוסר. במעשה הזה הצליחו הפרסומאי וחברת הסטרטאפ לפגוע ברשויות החוק בדרום אפריקה, בזכרו של נלסון מנדלה, בקהילת פגועי הנפש, וגם בקהילת החירשים, במחי קריאייטיב חסר מצפון אחד.

הישג מרשים או מבחיל? אם תשאלו את הפרסומאי הנכבד, מבחינתו מדובר בהצלחה. לא רק שאינו מתבייש במעשיו הלא חוקיים והנבזיים, הוא אף מתגאה בהם. עד כדי כך שאין לו שום בעיה לומר, בראיון לרשת NBC, כי "אף אחד לא חשש שמצבו הבריאותי של טאמסנקה ימנע ממנו לבצע את התפקיד כראוי. 'ראינו אותו, הוא בחור נורמלי", אמר שקד, "אחרי הכול עכשיו הוא יכול להרוויח מזה גם כסף ולחזור למסלול. מבחינתנו מדובר בסיפור עצוב עם סוף טוב'."

הג'וק שבתוך קופסת השימורים אינו מטריד את ספי שקד ואת חברת Livelens. אין להם שום בעיה למכור לנו גללים מהבילים ולטעון שמדובר בזהב טהור. אין להם שום בעיה לעשות ככל העולה על רוחם, כל עוד מבחינתם הם מקבלים את הצומי שלהם. ובכן, לא בהכרח. לא אם נחליט שאנחנו לא קונים את החרא.

האנשים האלה מקבלים הרבה מאוד כסף – המון, המוןןןןןן כסף – כדי לזבל לנו בשכל. הם משתלטים על המרחב הציבורי שלנו, נכנסים למחשבים ולמכשירי הסלולר שלנו, לרשתות החברתיות, לטלוויזיות, לרחובות. הם מקבלים יכולת השפעה אדירה על הדעה שלנו, בעד סכומים לא מבוטלים. אם אנחנו מאמינים שיש דברים שהם פסולים, מבחינה חוקית, מוסרית ואנושית, עלינו להקיא מתוכנו את הביטויים למעשים האלה. פרסומאים אולי חושבים שהם שולטים במצב. הם לא. לא אם נסרב לשתף פעולה. ואגב, הייתי רוצה להאמין שיש אנשות ואנשים בעולם הפרסום שגם הם מסתייגים, אם לא נגעלים ממש, מאסטרטגיות פרסום מהסוג הזה – כלומר, מהשפלה של אנשים לוקים בנפשם בעד בצע כסף. הייתי מצפה שהם יעבירו ביקורת מפורשת על מעשים כאלה ויתנערו מהם בריש גלי.

אם חסרה לכם עוד דוגמה לשיטת הפעולה של הפרסומאי הישראלי, הנה דוגמה טרייה מהימים האחרונים: הפרסומת לבירה גולדסטאר שהיא רפש מיזוגני טהור, שלא לדבר על עלבון לאינטליגנציה. תוכלו לראות בתיאור הסרטון בדיוק מי האנשים שאחראים על הפסולת הזו. אני לא נוהגת לשתות בירה, אבל חברותיי וחברי שכן שותים מבטיחים לי שממילא האיכות של בירה גולדסטאר תואמת לרמת התחכום והעידון של הפרסומאים שלה. עם זאת, יש כרגע תרעומת גלויה וקריאה להחרמת הבירה ברשתות החברתיות, ובצדק גמור. "הידד", יעלזו הפרסומאים, "השגנו צומי! זה נהדר!"

פרסומאים יקרים, זוכרים את רני רהב? ההוא שאנשים התחילו להחרים את החברות שהוא מייצג, בעקבות המתקפה הבוטה שלו על העיתונאית שרון שפורר ובעקבות התנהגותו הבריונית והטלת מימיו המופגנת על כל מבקריו? תגובת הנגד הזו גרמה לו נזק. ולא סתם נזק תדמיתי, שידוע לנו שלא ממש מעניין אתכם: נזק כספי. כן כן, בבטן הרכה שלכם, באמתחת המזומנים. רהב נאלץ להתנצל ולבצע בקרת נזקים, כי לא לעולם חוסן, ויש גבול לכמות הטינופת שאפשר לשפוך על אנשים ולצפות שישלמו תמורתה בתשומת לבם ובמצלצליהם.

אז מה אנחנו יכולות ויכולים לעשות? להיות צרכנים נבונים. להסתכל על הפרסומות ועל השירותים והמוצרים שמציעים לנו בעין ביקורתית. לא להסכים לקבל כל גילוי של רפש ורשעות כלפי אוכלוסיות מוחלשות כ"גאונות פרסומית". להוקיע אם צריך, לצאת חוצץ כשאפשר. במלחמה על התודעה שלנו, יש לנו יותר כוח משהפרסומאים היו רוצים שנאמין.

ובעיקר, חשוב לבחוש היטב את הקפה ולרחרח אותו בזהירות לפני השתייה. אם עולה ממנו ניחוח של קקי, כנראה שהוא הוכן בידי פרסומאי ישראלי.

 

פורסם על ידי: vandersister | אפריל 28, 2014

אף לא מיטה אחת לרפואה

חברות, חברים, אחיותיי ואחיי למשפחת האדם, הטו לי אוזן. אספר לכם סיפור קטן עלי ועל כולנו.

כשאחות ורופאת משפחה בקופת חולים מסתכלות על החתך שנשאר לך בגב מהניתוח לפני חודש, מצקצקות בכובד ראש ואומרות שכדאי שכירורג יראה את זה, את נוטה לא להתווכח. לכן מיהרנו, ואן דר אמא ואני, לבית החולים הקרוב, הלא הוא "השרון", כדי שכירורג יסתכל על הפצע ויגיד לנו אם יש סיבה לדאגה או שאפשר לחזור הביתה בלב שקט. עברה כשעה עד שהתקבלנו לבדיקות ראשוניות אצל אחות עייפה ועצבנית – לחץ דם, חום, שאלות כלליות – ועוד כשעה וחצי עד שהגענו לחדרו של הכירורג. הכירורג העייף והעצבני קיבל אותנו לחדרו, ואז מלמל משהו על התייעצות ונעלם לעשרים דקות. המשכנו להמתין. כשהכירורג שב, הוא טען שאינו מוכן לטפל בחתך מניתוח שלא הוא ביצע (?) וסירב לטפל בי (?!?) תוך שהוא ממליץ לי לגשת למיון של בי"ח שיבא, כי שם בוצע הניתוח.

כך שאחרי כשלוש שעות שרובן המתנה וסופן דחייה על ידי הרופא המטפל, ניסינו לקבל שחרור מבית החולים, והמזכירות לא הסכימו לתת לנו ללכת עם ההפניה המקורית שקיבלנו במרפאה לגשת למיון. לדברי מנהלת המזכירות, "אני צריכה לגבות את התשלום, 856 ש"ח, מקופת החולים". – "על מה בדיוק את גובה תשלום?" שאלתי אותה. "הרופא שלכם סירב לטפל בי". קיבלתי תשובה בנוסח אה-בה-ציגלה-מה-זה-מה-יש-תביאי-את-הטופס. ציידו אותנו בצילום של ההפניה המקורית, ומשם המשכנו לחדר המיון בשיבא.

בשלב זה, אנשות ואנשים, כבר היינו מדוכדכות, עצבניות וכאובות. ואן דר אמא היא לא אדם בריא במיוחד, ואני הייתי כאמור קצת פחות מחודש אחרי ניתוח גב. אפילו את השעתיים וחצי של ישיבה במיון של בית חולים "השרון" היה אסור לי לעשות, טכנית, והנה נשלחתי להמתין שוב. ובכל זאת, החשש מפני זיהום בעמוד השדרה גבר על העייפות. שוב התקבלנו על ידי מזכירה, והתיישבנו לחכות. מיון ראשוני אצל האחות. תור לרופא. לקיחת דם. המתנה. המתנה. המתנה.

בשלב מסוים כל הגוף שלי זעק מרוב כאבים. אחרי ישיבה של שעתיים וחצי בחדר מיון אחד ועוד שלוש שעות בחדר מיון שני, כשאני לא אמורה לשבת יותר מחצי שעה רצוף לכל היותר בהוראת הרופאים, חיפשתי נואשות מקום לשכב בו קצת. האפשרויות שעמדו לרשותי היו כדלקמן: לשכב על הרצפה, כשאין לי שום דרך להתכופף ושום דרך לקום לאחר מכן, וסביר שזו לא אופציה הגיינית במיוחד; לשכב על שורת מושבים בחדר ההמתנה, אפשרות לא מאוד נוחה לגב ולא לגמרי הוגנת כלפי הממתינים האחרים לטיפול, כי חדר ההמתנה הפך לצפוף יותר ויותר מרגע לרגע; לבקש מהאחיות שיתנו לי מיטה לשכב בה. בחרתי באופציה השלישית, והלכתי להתחנן על נפשי.

"אין לי מיטות", אמרה לי האחות העייפה והעצבנית במיון אורתופדיה. "לכי דברי עם האח הראשי במיון הכללי". – "מה פתאום באת לכאן?" התרגז עלי האח הראשי במיון הכללי, "לכי דברי עם האחות במיון אורתופדיה". אני לא טובה בלהיות כדור פינג-פונג, אז בלעתי את רוקי, התהלכתי קצת במסדרון, והשתדלתי לזכור שאנחנו כאן למטרה חשובה. אני חזקה, אני יכולה לעמוד בכאבים.

או שלא. אחרי חמש שעות המתנה במיון שיבא, שהגיעו אחרי שלוש שעות המתנה במיון השרון, שהגיעו אחרי שעה של המתנה והתרוצצות בקופת החולים, פשוט לא יכולתי יותר. הלכתי שוב לאחות הראשית של מיון אורתופדיה, ואמרתי לה "אני יודעת שעמוס פה היום, אבל אני נמצאת בסיכון של גרימת פריצת דיסק נוספת לעצמי. אני לא יכולה לעמוד או לשבת יותר. אני חייבת לשכב". – "אין לי מיטה!" נבחה עלי האחות העצבנית והעייפה ודחפה אותי החוצה מחדר הבדיקות, "לכי למיון הכללי. אם אין להם מיטה, אין מה לעשות!"

הסצינה הסופית נדמתה לטיוטה שנזנחה מתוך מחזה של חנוך לוין: מצד אחד, אישה צעירה ומנותחת-גב, מותשת מיום שלם של התרוצצויות, עמידה וישיבה לסירוגין, דחיות של רופאים ואחיות ומזכירות, ממררת בבכי ומנסה להסביר לאח הראשי של חדר המיון שהיא פשוט לא יכולה לעמוד יותר, כי נשבר לה הגב, שלא לדבר על הזין, מרוב ההמתנה הזו. מצד שני, אח ראשי של חדר מיון בתפוסה של יותר מ-100%, צועק על האישה הצעירה דברים בנוסח "אין לי מיטה! מה את רוצה שאני אעשה, שאקח אותך 'שק קמח' על הגב שלי?? אין מיטות!! אין!!!"

בעקבות המהומה, הכירורג העצבני והעייף שהיה במקום הודיע לי שהגיעו סוף סוף תוצאות הבדיקות, אין סכנה מיידית מהחתך, ואני יכולה להתאשפז ללילה ליתר ביטחון, או לחזור בעוד יומיים ולנסות לתפוס את המנתח שלי ישירות במחלקה. ויתרתי על תענוג האשפוז, והלכנו – יותר נכון, דידינו – הביתה.

מה שעצוב באמת הוא שזו לחלוטין לא אשמת הצוות. אכן, לא היו מיטות. אכן, היו יותר מטופלים ממה שהמקום מסוגל להכיל. יחד איתנו בחדר ההמתנה היו איש עם כוויה חמורה ברגל, ילדה עם אצבעות שבורות, אישה עם חשד לאפנדיציטיס, איש מבוגר עם חשד להתקף לב. כולם ישבו וחיכו, שעות על גבי שעות. לא בגלל רשעות הרופאים ואטימות המערכת, אלא בגלל שבמילים פשוטות, מערכת הבריאות במדינה לא יכולה לספק את צרכי האוכלוסייה. זו אשמתם ואחריותם הישירה של הממונים על תקצוב ותחזוקת המערכת הזו, דהיינו, שרי הממשלה.

חזרתי הביתה במצב כמעט אובדני. למזלי, יש לי חברות טובות שמושיטות מדי פעם יד לתוך החשיכה שאני נמצאת בה, טופחות על זרועי ומזכירות לי שיש אור בחוץ. אחת מאותן חברות הציעה לי להפוך את התסכול והעצבים למשהו מועיל. ובכן, אני רוצה לעשות זאת, אבל אזדקק לעזרתכן ולעזרתכם. הנה מה שאני מציעה.

כמעט לכל אחת ואחד מאתנו יש סיפור על טיפול לקוי, המתנה של שעות ארוכות, הגעה לרופא/ה או לאח/ות עצבני/ת ועייפ/ה, היתקלות בקיר של בירוקרטיה, סבל כזה או אחר בגלל חוסר היכולת של מערכת הבריאות לתת מענה הולם לתחלואינו. שִלחו לי את הסיפורים הללו. אני אעביר אותם הלאה. אני מתחייבת בפניכם שכל סיפור וסיפור שיגיע אלי יקבל מכתב משלו, שיישלח אל שרת הבריאות, שר האוצר וראש הממשלה. זוכרים את אנדי דופריין מ"חומות של תקווה", ששלח מכתבים במשך שנים רבות, בכל יום עוד מכתב, עד שקיבל את מבוקשו? אני רוצה לפתוח ביוזמה דומה. כל יום יישלחו שלוש מעטפות עם סיפור מהסיפורים של כולנו. ככל שיישלחו יותר סיפורים, כך הפרויקט יימשך זמן רב יותר. שבועות, חודשים, שנים. עם הזמן, אפילו העוזר העיקש ביותר, הפקידה האדישה ביותר, לא יוכלו להתעלם ממסת המכתבים.

למה מכתבים ולא, נניח, תלונות בפייסבוק או דואר אלקטרוני? כי קל יותר להתעלם מפניות אלקטרוניות ולמחוק אותן. ניסיתי לפנות  בפייסבוק ליעל גרמן, שרת הבריאות, ולשר האוצר, יאיר לפיד. במקרה הטוב לא היתה תגובה. במקרה הרע והנפוץ, הודעות שלא מהללות אותם נמחקות. לעומת זאת, מכתבי נייר חייבים לעבור ביקורת, חייבים להיות מתויקים, חייבים לקבל יחס. אני יודעת שזה הרבה פחות ממה שמגיע לכולנו, אבל כל מכתב כזה ישמש כגלעד צנוע, אות וסימן למה שעובר עלינו מדי יום.

לא אוכל להבטיח לכם שינוי מיידי לטובה. לא אוכל להבטיח את נכונותם של השרים וחברי הכנסת לחולל שינוי אמיתי לטובת כולנו. אני כן יכולה להבטיח שלא אוותר, ואמשיך לשלוח את הסיפורים הללו מדי יום ביומו, כל עוד הם ימשיכו להגיע אלי. תיבת הדואר תכיר היטב את פרצופי וצוות המשרדים של חברי הממשלה הרלוונטיים יכירו היטב את פרויקט "מכתבים לבריאות". הם לא יוכלו להגיד שלא התרענו, שלא סיפרנו להם עד כמה המצב חמור.

איך לשלוח סיפורים? לצורך העניין, חברו אלי כמה חברות וחברים, אנשים טובים שכמותם, ועזרו לי להקים אתר, עם טופס אלקטרוני שיביא את הסיפורים ישר אלי: http://healthletters.wordpress.com/your-story/. כל סיפור שיישלח יישתל בתוך מכתב, יודפס, יישלח בשלושה עותקים ויועלה לאתר. ככל שהם ילכו ויצטברו, כך קשה יהיה יותר להתעלם מהם. חשוב לי לומר: המטרה היא לא לנגח בתי חולים ספציפיים או להתלונן על רופאים ספציפיים. יש תלונות ספציפיות והן מוצדקות בהחלט, אבל המטרה כאן היא לעורר את מודעות היושבים בממשלה לעובדה שמערכת הבריאות זקוקה להצלה מיידית. עכשיו. בלי תירוצים ובלי גרירת רגליים.

כל מכתב יכיל את הסיפור שלכם ויסתיים במסר הקבוע הבא:

"מאז שנת 1976 לא עודכנה מערכת התקינה הקובעת את מספרי הרופאים, האחיות, מיטות האשפוז ואמצעים חיוניים נוספים בבתי החולים ובמרפאות. משנה זו ועד התקופה הנוכחית, אוכלוסיית ישראל גדלה מ-3.5 מיליון איש ליותר מ-8 מיליון. כל ההבטחות להוסיף תקנים לאנשי צוות ומיטות אשפוז טורפדו בשל חוק ההסדרים ולא מומשו.

ממשלות ישראל לדורותיהן הזניחו את תיק הבריאות. מערכת הבריאות בישראל כבר לא נמצאת "על סף קריסה", היא קורסת בפועל. כעת האחריות נמצאת בידיכם.

אנו, אזרחיות ואזרחי ישראל הסובלים מדי יום כתוצאה מההזנחה המתמשכת, דורשים להציב את שיקום מערכת הבריאות בראש סדר העדיפויות הלאומי, ולייחס לתקציב ולקשיי התפעול של מערכת הבריאות את אותה מידת חשיבות שמוענקים לתקציב ולקשיים של מערכת הביטחון. ההגנה על חייהם של אזרחי המדינה כוללת לא רק פעילות צבאית, אלא גם את השמירה על תפקודן התקין של מערכות מצילות חיים, מאריכות חיים ותומכות באיכות החיים. אנו נמשיך להזכיר לכם מדי יום ביומו עד כמה גרוע המצב, עד שנראה שינוי לטובה מיושם בפועל".

עיקר העבודה של עריכת המכתבים והכנתם להדפסה ושליחתם נופלת על כתפי ועל כתפי חבריי שהצטרפו אלי למסע (ואני אסירת תודה להם)*. יהיו לנו הוצאות מסוימות: נזדקק למעטפות ובולים, נייר להדפסה, ובמקרה שלי אולי אפילו מדפסת, כי אין לי כזו כרגע. מהסיבה הזו, ובגלל שהנושא כל כך יקר ללבי, הוספתי לבלוג הזה ולאתר הרלוונטי כפתור תרומות. אני לא מצפה לתרומות מכולם ואני לא מצפה לתרומות בסכומים של יותר מ-10 או 20 ש"ח. מעין נתינת כתף למאמץ הכללי, לא יותר.

ברם, התרומה החשובה ביותר שתוכלו לתת היא פשוט לשלוח את הסיפורים שלכן ושלכם. הפיצו את הפוסט הזה, או את הטופס באתר. בקשו מאנשים לספר על המצוקות שלהם. אמרו להם שאם אנחנו נתחיל לתת תשומת לב ראויה לסיפורים שלנו, נוכל להתחיל להתעקש שגם האנשים שממונים על בריאותנו ורווחתנו יקדישו להם תשומת לב ראויה. הם הנציגים שלנו ועובדים בשבילנו, והגיע הזמן להזכיר להם את זה. כל יום מחדש.

הסיפור שלי יהיה המכתב הראשון שיישלח. האם תצטרפו אלי?

—————————————————————————————————————————-

תוספת חשובה בעקבות שאלות שהתעוררו: חשובים לא פחות סיפורים מתוך מערכת הבריאות, כלומר מרופאות ורופאים, אחות ואחים, מטפלות ומטפלים וכל אנשי הצוות הרפואי. כולנו נתונים באותה קלחת וחשוב להשמיע את הסיפורים על מצבים שבהם נמנע מכם להעניק את הטיפול הטוב ביותר בגלל מחסור במיטות אשפוז, תקנים, תרופות וכדומה. אנא שלחו לנו את הסיפורים שלכם, נשמח לצרף אותם למאבק למען מערכת הבריאות. תודה!

—————————————————————————————————————————

*בקרוב הקאפקייקס.**

** למעט לרגישים לגלוטן, שיקבלו שוקולד נקי.***

*** אלא אם הם נמנעים משוקולד, ואז יקבלו פרחים.****

**** בהנחה שהם לא אלרגיים לפרחים. כי אם כן, צריך ללכת למרפאה, וכולנו יודעים איך זה נגמר.

פורסם על ידי: vandersister | אפריל 12, 2014

בין הרגליים: כרוניקה של החלמה

בשבועות האחרונים, מספר בלתי רגיל של אנשים ראו את התחת שלי.

זו היתה יכולה להיות התחלה מצוינת של ספר אירוטי על אישה שעושה הסבה מקצועית מעבודה במשרד שגרתי ומשעמם של תאגיד למכשירים קטנים שעושים ציף, לעבודה במועדון חשפנות אקזוטי ומסתורי שבו היא פוגשת מיליונר אקזוטי ומסתורי, שמציל אותה מעולם של ניצול והחפצה ונושא אותה לאישה ברוב עושר ואושר ובגדי מעצבים, באגדה שכולה רומנטיקה ומסירות ואהבת אמת. למרות שבינינו, אם הוא כזה רומנטיקן והומניסט, לא ברור מה בדיוק הוא עשה במועדון החשפנות מלכתחילה. הייתי קוראת לסיפור "חמישים גוונים של פנטזיה פסבדו-רומנטית על חרמן מיליונר", אבל נראה לי שכבר עשו משהו כזה.

על כל פנים: המציאות, כמו תמיד, הרבה פחות זוהרת. לפני כחודש אושפזתי ברוב טקס במחלקה האורתופדית בבי"ח שיבא לצורך ניתוח כריתת דיסק. לצערי לא מדובר בדיסק של מיטב להיטי דוראן דוראן, אלא באותו איבר בגופי שמפריד בין החוליות, שהחליט להישבר לשני חלקים ולהינעץ בתעלת עמוד השדרה. התוצאה: כאבים עזים, איבוד תחושה בחצי רגל, אומללות כללית. לא מומלץ. הגעתי בבוקר יום ראשון, מלווה בחברה נאמנה וסבלנית עד מאוד, עברתי את שרשרת החיול (הדפסת מדבקות – קבלת צמיד פלסטיק – בדיקות דם – המתנה למיטה פנויה – המתנה למיטה פנויה – המתנה למיטה פנויה – המתנה למיטה פנויה), ואז החלה הספירה לאחור לקראת המאורע. שכבתי במיטה ונמנמתי קלות, כשמדי שעה, שעה וחצי, הגיעו אח או אחות, שאלו כמה שאלות ונעלמו כלעומת שבאו. בשלב מסוים לקראת הערב, הגיעה האחות עם בגדי המלכות של חדר הניתוחים, כלומר חלוק עם תיק-תקים מקדימה ושום דבר מאחורה. עכוזי נאלץ למחול על כבודו ולהישאר חשוף לאוויר החופשי. כוסיתי בסדין, גולגלתי לחדרי הניתוח, ונפרדתי לשלום ממשפחתי שחיכתה בחוץ. אז הסניטר השאיר את המיטה בחדר ההמתנה באזור חדרי הניתוח, איחל לי הצלחה, ונעלם.

עד אותו רגע, הייתי בסדר. יותר מבסדר, בעצם – סיפרתי בדיחות תפלות למכביר, התלוצצתי עם האח שבא למדוד לי לחץ דם, שמחתי שסוף סוף יוציאו לי מהגב את פיסת הדיסק שלוחצת על העצבים ועושה כל כך הרבה צרות. הרי לזאת חיכיתי כבר שלושה חודשים ומחצה, נכון? נכון.

אלא שהיה משהו באווירה של חדרי הניתוח, שגרם ללבי לקפוא מרוב פחד. חדר ניתוח הוא מקום שבו בני אדם הופכים, לפי הצורך, לגושי בשר שיש לחתוך, לאורגניזמים חסרי פנים, מתויגים בצמידי פלסטיק וממתינים בדממה לשעתם מתחת לאזמל. לכן הייתי אסירת תודה כשניגש אלי הרופא המרדים* והתייחס אלי כאל יצור אנושי ממש.

למרדימי היתה בלורית מושלמת, כאילו יצא זה עתה מסלון לעיצוב שיער. הוא ודאי עושה לעצמו פן תוך כדי הניתוחים, חשבתי לעצמי. זה בטח משעמם, לשבת שעות על גבי שעות מול מכשירים שעושים ציף. מי כמוני יודעת. ד"ר בלורית חיבר מחט לזרועי ושאל אם יש לי אלרגיה או רגישות למשהו. רציתי להשיב "לכוסברה, פלפל חריף ושכנים ששרים קריוקי באמצע הלילה", אבל הנחתי שלא תהיה לי סיבה להתמודד עם האלמנטים הללו בחדר הניתוח. "אופטלגין", עניתי, וד"ר בלורית ציין את הדבר ברשומותיו. אחר כך איחל לי גם הוא בהצלחה ונעלם.

בשלב זה הפחד החל להפוך לפאניקה. למה מאחלים *לי* בהצלחה? הלא הדבר לא ממש תלוי בי. אני אשן שנת ישרים בזמן שרופאים יחפרו להם בעמוד השדרה שלי ויוציאו ממנו חתיכות. זה לא שיכולתי להתכונן היטב לניתוח כדי לקבל ציון גבוה יותר, או לאמן את החוליות שלי להסתדר בשלשות לפי פקודה. את ההצלחה צריך לאחל למנתחים, לא? חתול התקרה הטוב והמיטיב, לא נכשלתי במבחן מאז חטיבת הביניים, מה אם אהפוך לאדם הראשון בהיסטוריה שנכשל בניתוח גב?

עוד אני מהרהרת בסצנה קורעת הלב של הבאת גליון הציונים הביתה להורים ("אבא, אמא, קיבלתי 50 בניתוח גב" – "וכמה בזמרה?" – "100" – "הגב שלך נשבר ויש לך עוד חשק לשיר?"), והגיע איש חביב שהציג את עצמו כאח האחראי על חדר הניתוח. "חדר ניתוח זה אח", התלוצץ מוחי המפוחד תוך כדי שהאח ואחות נוספת מסיעים את מיטתי ומחליפים ביניהם בדיחות פנימיות על פרוצדורות חיתוך ושאיבה, כדרך בני מינם.

ואז נכנסנו לחדר הניתוח עצמו. מיד החלה תכונה כללית: איש אחד חיבר אותי לצינור האינפוזיה, שני חיבר את אצבעי למד הדופק, שלישי עטף את רגליי בשרוולים ארוכים להזרמת דם בגפיים, רביעי החל לקשט את בית החזה שלי במדבקות האק"ג. ואני – אני החילותי לייבב כתינוקת, דמעות זולגות על לחיים והכל. הפחד עטפני מכל העברים כעכביש ענק, והייתי כאותו זבובון הלכוד אין אונים ברשת ורואה את קיצו המתקרב משתקף אליו משמונה עיניים נוצצות, ואינו יכול לעשות דבר. האח האחראי חש במצוקתי, הניח יד על זרועי ואמר בחביבות "אל תדאגי, עוד מעט את נרדמת וישנה והכל בסדר". – "אהבבב – בווהווו – ממהמבבב", התנשפתי לעברו בתגובה, דומעת.

המרדים נאה-הבלורית הזריק משהו לתוך האינפוזיה, וחשתי צריבה בזרועי. "אל תדאגי", שיקר לי האיש במצח נחושה, "זה רק אנטיביוטיקה". "בהבווובבב", פלטתי עוד יבבה אחת לעברו. ואחרי זה אני כבר לא זוכרת כלום.

מקץ כמה שעות, אני זוכרת במעומעם התעוררות כאובה בחדר ההתאוששות וקבלת מלוא המזרק מורפיום או חומר דומה. זכור לי גם שכל בני משפחתי וגם חברה אחת עוד ישבו איתי באותו לילה. על מה דיברנו, איני יודעת. אבל אחרי שכולם הלכו ונשארתי לבד, התעוררה בעיה. קיבלתי המון נוזלים בעקבות הצום הממושך שלפני הניתוח, והיה עלי להיפטר מהנוזלים הללו בדרך המקובלת. אלא שאסור ואי אפשר לקום מהמיטה.

אולי התפיסה שלי רומנטית מדי, אם אפשר להשתמש במילה הזו בהקשר של ניתוחים, אבל זו דעתי: אין חוויה שמלמדת יותר ענווה מחד, ואת ערכה האמיתי של חמלה אנושית מאידך, כמו החוויה של עשיית צרכים במיטה בבית החולים. שתי אחיות באו לעזור לי, ולאחר התייעצות קצרה, החליטו שלא לנסות ולהושיב אותי על סיר, כי כל תנועה של האגן גרמה לי לכאבים עזים. "במקום זאת", הציעה האחות הראשית, "נשים לך חיתול. זה הרבה יותר פשוט". איני יודעת מה היתה ההבעה על פני כשאמרה זאת, אבל זה גרם לה להוסיף בטון מרגיע: "זה בסדר. זה רק ליום-יומיים, ותקראי לנו כשאת רוצה להחליף".

וכך, בפעם הראשונה מזה שנים רבות מאוד, חותלתי. האחיות עזבוני לנפשי, ואז התחלתי בדו-שיח עם גופי כדי שיסכים לעשות משהו שהתרגל לא לעשות מזמן: פיפי במיטה. "זה בסדר", הרגעתי את הגוף, "יש לנו חיתול". – "לא רוצה", כך הגוף, "פיפי עושים באסלה". – "כרגע אי אפשר", התעקשתי, "קדימה". – "אבל בשכיבה?" התמרמר הגוף, "זה נורא לא נוח". – "צודק", הסכמתי, "אבל אין ברירה". "לא מוכן", השיב הגוף, "זה מנוגד להשקפת העולם שלי". – "אין לך השקפת עולם", התחלתי להתרגז, "אתה גוף, ועוד גוף על מורפיום. תשתין כבר, כואבת לי הבטן". – "אבל זה חשוב, שליטה על הסוגרים, לא?" התחכם גופי. "במיוחד עם פציעה בעמוד השדרה. את אמורה לשמוח שיש לי שליטה כזאת!" – "שמע נא, ידידי", כך אני, "או שאתה עושה פיפי עכשיו בחיתול, או שאני קוראת לאחות ומכניסים לך קטטר." הגוף הכיר בתבוסתו, ועשה את אשר עשה. לא אכביר מילים על מה שנדרש כדי להחליף לי את החיתול, רק אומר שהשתדלתי להיות במקום מאוד מאוד רחוק מבחינה נפשית כשזה התבצע. לאמור, ישבני הרטוב בתל השומר וראשי באיי סיישל על חוף הים, עם מרגריטה קפואה ביד.

הייתי עם חיתולים בסך הכל לילה אחד. ביום שלמחרת, האחיות כבר הורידו אותי מהמיטה. למרות הכאבים והקושי, התחלתי לנוע בכוחות עצמי. מעטים הניצחונות המפוארים יותר מאותו ניצחון שמביא אותך ממצב של חוסר ישע בחיתול למצב של ישיבה על אסלה. שתי מחטים בזרוע, כאבי תופת בגב, אבל חופשית.

היום, כמעט חודש שלם אחרי הניתוח, חלק מהחתך בגב עדיין לא נסגר כמו שצריך, אז ואן-דר-אמא נאלצת לבוא מדי יום כדי להחליף לי תחבושת. לפני כן, כמה חברות עזרו באותה משימה, כך שהחלק האחורי שלי עדיין זוכה לתשומת לב יתרה מהסוג המדיצינלי. אני חוזרת אט אט לחיים, צעד אחד בכל פעם, מבצעת תרגילי פיזיותרפיה, נחה הרבה. הודות לניתוח ולכדורים יעילים, הכאבים החזקים הם כבר זיכרון רחוק, והיבבות בחדר הניתוח הפכו לסיפור אווילי שבו אני משעשעת את אהוביי ויקיריי. עוד מעט גם החתך יירפא והצלקת תתחיל לדהות.

אבל את תחושת החיתול בין הרגליים, והגוף הממאן להיכנע, ייקח לי עוד זמן רב לשכוח.

————————————————————————————————————————————————–

* מאז ומעולם תהיתי למה מרדימים נראים תמיד מעט מנומנמים. מצד אחד, זה מחשיד. מצד שני, יכולתם לנמנם בעמידה מעידה על הבנה מעמיקה של נושא ההתמחות שלהם, הלא כן?

פורסם על ידי: vandersister | מרץ 13, 2014

החדקרן הוורודה הבלתי נראית

הנה כי כן, גם השנה חלף עלינו יום האישה הבינלאומי כענן ורוד של נצנצים, בשמים, תמרוקים ושאר מיני בולשיט. הקוראות והקוראים בבלוג דרך קבע כבר יודעים שאני דוברת בולשיט שוטפת בעגה הים תיכונית, ושכבר כתבתי בעבר על היום הזה, שהפך למהדורה חיוורת ונכלמת של עצמו. לפיכך, כביכול יצאתי ידי חובתי. ברם, כמה ממיני הבולשיט הוורוד בכל זאת עוררו את חמתי, ובהיותי נוחה לכעוס על פטרונות במסווה של העצמה, שלפתי את קולמוסי* והנה אני כאן.

היום הזה היה מיועד במקור לעורר מודעות לבעיה של חוסר שוויון מגדרי ולדרכים השונות שבהן חוסר השוויון הזה בא לידי ביטוי. לא חסרות כאלה. אנחנו עדיין מקבלות שכר נמוך יותר מזה של גברים על ביצוע אותן עבודות. אנחנו עדיין כמעט לגמרי חסרות זכות דיבור בכל מה שקשור לדיני אישות ונישואין. אנחנו עדיין לא זוכות לייצוג הולם במרחב הציבורי. אנחנו עדיין סובלות מאלימות מילולית, פיזית ומינית, בבית וברחוב, עם הגנה לא מספקת מצד רשויות החוק והסדר. וזה רק בישראל: במקומות אחרים, אנחנו נמכרות לנישואין לפעמים עוד כילדות, נמכרות כשפחות מין, נכלאות במחנות אונס, נענשות על קיום יחסי מין באונס קבוצתי במשפט רשמי, מוצאות להורג על אונס בתירוץ של "ניאוף", ובמקרה הטוב – רק מנועות מהשכלה בסיסית, מהזכות ללכת לבד ברחוב, מתקווה לחיים משלנו. כך שבכל הקשור לחוסר שוויון על בסיס מגדרי, המלאכה מרובה.

הייתם חושבים שהטורים החגיגיים ליום האישה הבינלאומי יתייחסו בצורה כלשהי לחוסר השוויון הזה. או לפחות יעלו על נס, נניח, נשים שהגיעו להישגים כבירים וששינו את פני ההיסטוריה. מדעניות פורצות דרך, מתמטיקאיות, כימאיות, מתכנתות, ביולוגיות, היסטוריוניות, אמניות. לא חסר על מה לכתוב, כדי להגביר את המודעות למקומן של נשים בהיסטוריה וכדי לספק השראה לדור חדש של ילדות ונערות. אך לא.

במקום זאת, קיבלנו כבכל שנה את אותה נוסחה לעוסה, חנפנית, וכמובן, הטרו-נורמטיבית: אשד של מילים בניחוח שאנל חמש, המבקשות להלל ולקלס ולשבח ולפאר את היצור המיתולוגי המופלא הזה, אישה. כמה קסומה היא האישה, כאותו בן-סוסים אגדי, מפריס פרסה, קרן יחידה לו על מצחו וכולו שופע כוחות מאגיים נסתרים ומעוררי השתאות! כמה מיטיבה האישה לאזן בין חיי הקריירה התובעניים לחיי הבית, המשפחה והטיפול בילדים ובבעל! כמה היא רגישה למצוקות כולם, זוכרת תמיד מי זקוק למה ומעניקה זאת ברוחב לב! כמה היא חושנית, יפהפייה ונוטפת פיתוי אירוטי, ובמקביל אם אוהבת וחומלת, המיטיבה לסדר מאחורי הקלעים את כל מה שדרוש כדי שכל בני ביתה יוכלו להיות מאושרים! כמה היא נהדרת ומושלמת! הללוה, הללו את האישה!

מה הבעיה, הם שואלים. אנחנו מעריצים את היצור הזה שאתן, את כמה שאתן מושלמות. מה רע בזה, פמיניסטית עוכרת-רומנטיקה שכמותך.

הבעיה היא שמדובר בליקוקי-תחת מתנשאים ומזלזלים מהסוג הנתעב ביותר. אין דבר כזה, "האישה". פשוט אין. נשים הן יצורי אנוש, בדיוק כמו גברים. וכמו גברים, לא כולן עשויות מקשה אחת, לא כולן רוצות את אותם הדברים ולא כולן מעוניינות באותם הישגים וכתרים שקושרים להן הטורים המיוחדים ליום האישה. לא כולן רוצות, ולא כולן מסוגלות. אנחנו לא מושלמות. ומגיע לנו לא להיות מושלמות, בדיוק כמו כל יצור אנושי אחר. להגיד למישהי "אני כל כך אוהב את איך שאת ממלאת בדיוק את המקום שייעדתי לך, בלי קשר למה שאת רוצה באמת", זו אינה מחמאה. זה איום במסווה: "אם תסטי מהנורמה ולו בקצה הזרת, לא תהיי אישה אמיתית, כזו הראויה לדברי שבח".

אנחנו לא זקוקות לדברי הלל ריקים מתוכן, אנחנו זקוקות לשוויון. אנחנו זקוקות לזכות להחליט מה נעשה בחיינו, ולדלתות הפתוחות שיאפשרו לנו להשיג זאת. לא, לא כולנו רוצות משפחה. לא כולנו רוצות קריירה. לא כולנו מסוגלות ללהטט בין הבית לחוץ, לא כולנו שופעות קסם ואדיבות ונחמדות, לא כולנו זוכרות תמיד ימי הולדת וימי נישואין ושאודי הקטן זקוק לחולצה אדומה למשחק הכדורגל ביום שלישי**. יש בינינו מעופפות, וחולמות, ויפות נפש, ויפות מראה, וסתורות שיער ועייפות, ואימהות טרוטות עיניים, ורווקות מבחירה, ורווקות שלא מבחירה, וטרנסג'נדריות, וקוויריות, ואקדמאיות העומלות על הדוקטורט, וגננות, ואסטרו-פיזיקאיות, ונשות קריירה נמרצות, ועוד ועוד, כמלוא קשת האפשרויות של ההוויה האנושית.

עצרו וחשבו על זה רק לרגע. עצם ההזדקקות שלנו, עדיין, ל"יום ה-51% מהאוכלוסייה", הוא קצת כמו דרישה לחגוג את "יום ההומו ספייאנס הבינלאומי". וחובה על האדם הממוצע, בין אם נקבה, זכר או מה שביניהם, לעצור ולחכך בפדחתו בהשתאות. הלא נשים אינן תופעת טבע משונה, מיעוט קטון וזנוח, או מובלעת תרבותית שיש להעלותה על נס אחרת תהיה בלתי נראית. הלא כן?

אלא שבמקום להשתמש ביום הזה כדי לתקן מצב קיים ומאוד מעוות ולא תקין, משתמשים בו בשביל לפצח את חידת הנשיות המומצאת, כדי שאפשר יהיה להצדיק איכשהו את היחס השונה שנשים זוכות לו. זה דבר שהדעת אינה סובלת, או לפחות אינה אמורה לסבול. לכן, קחו את ניחוחות הבושם, את חדי הקרן המעופפים ואת מילות החנופה לנשים ההולכות בתלם של החלום המשפחתי-הטרונורמטיבי, ולכו לעשות משהו מועיל. כמו למשל להחליט שלכל בני האדם מגיעות זכויות והזדמנויות שוות, ואחר כך לוודא שההחלטה הזו מיושמת בפועל***.

הערה אחרונה: היה טור אחד ויחיד שפורסם עוד לפני יום האישה הבינלאומי ולא קשור אליו ישירות, אבל מבחינתי הולם הרבה יותר מטורי ההשתפכות המתרפקת והדביקה. הטור מדבר על אחד הקשיים שהרבה נשים סובלות ממנו, הקושי להגיע לאורגזמה, וכולל מדריך מקיף, פשוט וישיר שיכול לעזור לכל אישה ללמוד על גופה וליהנות ממנו. כי גם האירוטיקה והחושניות שלנו נועדה, בראש ובראשונה, לעצמנו. לכל מי שמנסה לגרום לנו להתבייש בעצמנו, להגביל את עצמנו, ולהפקיר את עצמנו לשימושו ולהנאתו בלבד – זו התשובה האולטימטיבית.

————————————————————————————————————————————————————

* לא, "שלפתי את קולמוסי" זה לא יופמיזם לשום דבר.

** אוהדי מכבי: דמיינו שכתבתי "חולצה צהובה". 

*** זו תמצית הפמיניזם, וכל מי שטוען/ת אחרת לוקה בעיוורון, או פשוט משקר/ת במצח נחושה.

פורסם על ידי: vandersister | פברואר 27, 2014

עורבני חבלן

השעה היא אחת וחצי בלילה. שעה נוחה לכל הדעות, אם אתם עטלף, או ינשוף, או ערס חסר כל התחשבות בזולתו שאוהב לפוצץ נפצים לפורים בדיוק באמצע הלילה, ועל תכולת אזור חלציו כל השכונה שמנסה לישון. אז מה אם חתולים וכלבים נכנסים להיסטריה, תינוקות ממררים בבכי ואנשים טרוטי עיניים מתעוררים ומתהפכים לצד השני תוך מלמול הקללות החביבות על סבתם? ומה אם נפצים זה לא חוקי? חוקי שמוקי, על האזור חלציים, כאמור.

שפחתכם הנאמנה היא תושבת העיר ששמה מתחרז עם "פתח שמיקווה" מבטן ומלידה. זכורים לי במעומעם לילות שבהם, כשהייתי ילדה, הייתה תופעה משונה מאוד: היה שקט. ברצינות. ממש שקט. בלי פיצוצים ובלי צווחות של בני תשחורת שיכורים ברחובות ובלי כמות מדהימה של סירנות משטרה ואמבולנסים. כל כך שקט היה אז, בפתח שמיקווה של ילדותי, שיכולתי לשמוע את קולות הנשימה של החתולה שלי, מיצי, והיא היתה עשויה מלבד וממולאת צמר גפן. אח, נוסטלגיה.

אבל השעה היא אחת וחצי בלילה, השנה היא 2014, והעיר אינה מה שהיתה פעם. בעודי מנסה לישון בינות לקולות הנפץ הקבועים של הנפצים ההיתוליים לפורים – כי משנכנס אדר, מרבים באינעל אחותך – נשמע קול פיצוץ אדיר שהרעיד קשות את חלונות ביתי. אבוי, אמרתי לעצמי*. או שזה נפץ בגודל האגו של יאיר לפיד, או שמדובר בפיצוץ אמיתי, שבו מנסים שוב לחסל מישהו. וכאלה לא חסרים לנו בפתח שמיקווה לאחרונה: חיסולים ביריות לאור יום, מטעני חבלה המפוצצים כלי רכב עם או בלי יושביהם, רימוני הלם או רסס המוטלים לתוך בתים או חנויות. בדיון שנערך לאחרונה בנושא, ראש אגף החקירות והמודיעין מני יצחקי הגיב לעלייה המדאיגה בכמות החיסולים והפשע ברחובות במילים "אני מרגיש מאוד בטוח", ואף נימק זאת בהצהרה "זה לא מפריע לאנשים ללכת לסרט". משעשע שאתה אומר זאת, מר יצחקי היקר, כי הסרט האחרון שראיתי בקולנוע ממש הזכיר לי את פתח שמיקווה: היה זה "משחקי הרעב: התלקחות", שבו אנשים נורו למוות לעיני כל, בתים שלמים עלו באש והתפוצצו, וקולות תותחים הודיעו על מותם של אנשים שהיו עסוקים בלרצוח אחד את השני נפש. רק שים בצד איזה דוכן ירקות, דוכן דגים טריים ודוכן ממתקים – והרי לך השוק של פתח שמיקווה. בלי קטניס אברדין, למרבה הצער. אבל עם רימון רסס שפוצע חמישה אנשים וגורם להם להרגיש מאוד בטוח, ממש כמוך.

כמה ימים לאחר שמכוניתו של סגן ראש העיר עלתה בסערה השמיימה כחצי קילומטר מהרחוב שלי, בעשר בבוקר החרידו את פתח שמיקווה צפירות עולות ויורדות במסגרת "התרגיל הארצי של פיקוד העורף לבתי הספר". במקרה של אזעקת אמת, נאמר בפרסומים הרלוונטיים, יושמעו שתי צפירות עולות ויורדות. הכל בסדר, אמרתי לעצמי**, זו אזעקת תרגול. נכון שהיא מטרידה, אבל זה תיכף יעבור. והאזעקה נפסקה.

ואז נשמעה עוד אחת. המממ, אמרתי לעצמי. האם האיראנים תוקפים?

ואז נשמעה עוד אזעקה, שלישית במספר, קצרה יותר. ועוד אחת קטנטונת, משתעלת. מה אמור האדם הממוצע להבין במקרה כזה?

סבתא שלי, לדוגמה, הבינה מזה שהקוזאקים מתקיפים, כי היא בת 97 ולא תמיד לגמרי זוכרת מה מתרחש סביבה. לכן היא גררה את עצמה בקושי, עם המטפלת, לתוך הממ"ד, וישבה שם מפוחדת. אז מה שפיקוד העורף הצליח לעשות הוא:

1. לבלבל את תלמידי בית הספר.

2. להכניס כלבים וחתולים לפאניקה.

3. להכניס סבתות קשישות לפאניקה.

4. לגרום לאנשים שגם ככה סובלים מאזעקות אמת באזורי הפגזות לשחזר את הטראומה ולהתמודד עם תסמונת דחק פוסט-טראומטית שמעלה מחדש את כל הפחדים.

בילדותי אני זוכרת שהיו תרגילים כאלה לעתים רחוקות, ואת תפקיד האזעקה מילא פעמון בית הספר. במקרים נדירים שבנדירים, הושמעה צפירה רגילה, כמו ביום הזיכרון, ונאמר חזור ואמור ברדיו "במקרה של אזעקת אמת יושמעו צפירות עולות ויורדות". כאמור, זה היה נדיר. כיום נדמה שיש אזעקות תרגול כל שבועיים, עד דלא ידע להבחין בין אזעקת אמת לבין איציק-נרדם-עם-היד-על-הזמבורה-ולכן-היו-שלוש-אזעקות-רצופות-באמת-סליחה.

אז מה המטרה של תרגילי הפאניקה הקבועים האלה?

להקהות את החושים, כמובן. לגרום לנו להיות במצב של פחד תמידי, כי כשאנשים נמצאים במצב של פחד תמידי, קורים שני דברים: ראשית, הם תולים עיניים מעריצות ולהוטות במנהיגם העשוי ללא חת, בתקווה שזה יצילם מהצרה המאיימת עליהם, בין אם היא קיימת או מדומיינת. הפחד כבר קיים, צריך רק להכניס לו מטרה, והוא מתגלגל מעצמו הלאה. איראן! סוריה! חמאס! קיצוצים בתקציב הביטחון! קיצוצים בתקציב הגלידה של מעון ראש הממשלה! אוי ואבוי, רק לא זה!

שנית, כשאנשים עסוקים בפחד מרוחות רפאים, אין להם פנאי לדאוג לגבי הדברים המפחידים באמת. למשל, העובדה שמערכת הבריאות ממשיכה את תהליך הקריסה המדאיג שלה, למרות התחבושת הזמנית שהשיגו לפצע המדמם בהדסה. למשל, העובדה שתהליך (פחחח) השלום (בחחח) הוא בדיחה ושארצות הברית, ידידתנו הגדולה, החזקה והנדיבה ביותר, מאבדת את סבלנותה מהתרגילים המלוכלכים וחוסר הכבוד שלנו כלפי נציגיה. למשל, העובדה שזכויות האזרח הבסיסיות שלנו נשחקות הלוך ושחוק, עם הצעות חוקים כגון "חוק המישוש", שיאפשרו למשטרה לבצע חיפושים שרירותיים בגופם של אנשים גם ללא חשד ממשי, ועוברות לאט לאט את שלבי החקיקה בכנסת. למשל, העובדה שלמרות דברי הרהב של שר הקלקלה על ה"אקזיטים" המפוארים של חברות ישראליות (שממלאים בעיקר את כיסיהם של בעלי ההון), מצב שוק העבודה בישראל הולך ומדרדר. למשל, העובדה שמחצית מאירופה עולה בלהבות בגלל שלהמוני אנשים נמאס שמגבילים את הזכויות שלהם וגונבים מהם את עתידם, בזמן שמעונות המנהיגים טובלים בשפע, פאר ואסלות מזהב טהור.

ואפרופו אסלות מזהב טהור – תרגילי הפאניקה הציבורית משכיחים מאיתנו עובדה אחת מדהימה ובלתי מתקבלת על הדעת בדמוקרטיה תקינה: ראש ממשלת ישראל לא דיבר עם התקשורת הישראלית כבר יותר משנה. חלק מהתפקיד שלו הוא למסור דין וחשבון לציבור ולפעול בשקיפות רבה ככל שניתן. אחרי הכל, הוא לא שליט אבסולוטי: כוחו ניתן לו מתוקף בחירת האזרחים, ולאזרחים הוא חייב לדווח על פעולותיו. מאז ינואר 2013 נתניהו לא התראיין ולו פעם אחת למקור תקשורת ישראלי, ולעומת זאת העניק שפע ראיונות לתקשורת הזרה. ייתכן שהתקשורת הזרה נחמדה אליו יותר***, ייתכן שהוא סבור בטעות שהוא ראש ממשלת מיקרונזיה ולא ישראל, וייתכן שהתמיכה בו כל כך עיוורת וחירשת ושטופת מוח, שהנושאים הבוערים של הביטחון האישי שלנו מעניינים לו את קצה צינור הניקוז של הבריכה באחד משלושת המעונות המפוארים שלו.

אז מה את מנסה לומר בכל זה, ואנדר, אני שומעת אתכם שואלים. כלומר, הייתי שומעת אתכם שואלים, אלמלא הפיצוצים הבלתי פוסקים מבחוץ.

אני מנסה לומר שנמאס לי. נמאס לי לגור בעיר שבה הפשע מושל ברחובות, והמשטרה מגיבה בפיהוק נוסח "זה לא נראה לנו כל כך נורא, לכו לסרט או משהו". הרי ברור לכולנו שאם רימון הרסס שהושלך בשוק השבוע היה ממקור "לאומני" ולא סתם עוד פרק בסכסוך של משפחות הפשע, תוך חצי שעה כל שרי הממשלה היו דואגים להתראיין לכל מיקרופון ומצלמה אפשריים ולזעוק שאי אפשר כבר, וביטחונם של התושבים הוא הפקר, וצריך מיד להפגיז את עזה או משהו חסר כל תועלת בסגנון זה, שלא ישפר את ביטחונם של התושבים ולו כזרת, אבל יאפשר לנציגי ציבור לצעוק בטלוויזיה. אבל סתם סכסוך בשוק של פתח תקווה? נו באמת. אני רואה בעיני רוחי את שיחת הטלפון לשר: "עוד מכונית התפוצצה? פלסטינים מעורבים בזה? לא? *פיהוק* תעירו אותי כשיהיה משהו חשוב".

ממשלת ישראל: ביטחוני הוא הפקר. אני לא גרה בעוטף עזה ולא בשדרות, מה שמאיים עלי הוא לא טילי חמאס, אבל ביטחוני עדיין הפקר. כאשר לתוך כל חנות שבה אני מבקרת עלול להיזרק רימון, ובכל רחוב שבו אני הולכת עלול להתרחש חיסול ביריות מכלי רכב חולף, וליד כל בית עלול להתפוצץ מטען שהוצמד לכלי רכב – ביטחוני הוא הפקר. לא אכפת לי שמקור הפשיעה הוא לא לאומני, ולכן לא "סקסי" מספיק בשביל שהממשלה תתעסק בנושא. לא אכפת לי שמבחינתכם השקט והשלווה שלי שווים לתחת ואתם עוד מוסיפים לי אזעקות מבולבלות על פיצוצים, האזעקות האלה לא עוזרות לי להרגיש בטוחה בעיר שלי. אז קחו את הדיבורים הנבובים שלכם על ביטחון ואת הסירנות שלכם ודחפו אותם לאסלה מוזהבת של מישהו.

עוד מילה על משחקי הרעב, כי אני אוהבת את הסדרה הזו ואת המסר שהיא מנסה נואשות להעביר לאנשים עבי-גולגולת. פחד עובד רק עד גבול מסוים. למפגינים באוקראינה לא היה אכפת להתעמת עם שוטרים, עם כל האלימות והסבל והמוות הכרוכים בכך, כי נקעה נפשם והזעם גבר על הפחד. לא הייתי רוצה לראות תרחיש כזה מתחולל כאן. זה תרחיש עגום וכואב, ברמה האישית והלאומית, וההחלמה ממנו ממושכת וקשה. ברם, לא אתפלא אם בסופו של דבר יותר ויותר אנשים ייקחו את החוק לידיים, בפרט כשהמשטרה עסוקה בחקירת ראשיה-שלה בגין עבירות של שוחד, שחיתות והטרדה מינית, ומשימת השמירה על הסדר הציבורי נשרכת סביב קרסוליה. התרחיש הזה מדיר שינה מעיני לא פחות מהנפצים, ונראה שהוא כבר כמעט בלתי נמנע.

מי ייתן ואתבדה.

————————————————————————————————————————————-

* האמת היא שלא אמרתי את זה לעצמי אלא לבובת פרת הים שלי, הלא היא פאביולה קסיופיאה אליזבת' מקצ'אב, אבל זה היה מפריע לזרימה של הסיפור. 

** שוב לגברת מקצ'אב. היא מאוד קשובה. וגם רכה. וקיבלתי אותה במתנה מדניאל הנהדרת. תודה, דניאל!

*** תזכורת: התקשורת לא אמורה להיות נחמדה לנציגי ציבור. היא אמורה לדרוש מהם תשובות לשאלות קשות וחשובות. אם אינה עושה כן, הרי שהיא מועלת בתפקידה.

פורסם על ידי: vandersister | ינואר 29, 2014

זה מה שלמדתי בגן היום

זמר הפולק האמריקני הידוע פיט סיגר הלך אתמול לעולמו. סיגר היה סוג של חלוץ בתחומו, ממעצבי תנועת המחאה של שירת הפולק בארה"ב: הוא היה פעיל פוליטית וחברתית, התנגד לאלימות, הפגין נגד מלחמת וייטנאם, צעד לצד מרטין לות'ר קינג בוושינגטון, ובהיבט של המדמנה המקומית הקטנה שלנו – פעל למען פתרון של שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ותמך בתנועת ה-BDS הקוראת לחרם תרבותי וכלכלי על ישראל. למי שסבורים שקריאה לחרם כזה היא בעצמה סוג של אלימות: ייתכן. אבל היא עדיפה בהרבה על האופציה של הפגזה משולהבת לתוך אוכלוסייה אזרחית בכל פעם שקופץ למישהו הפיוז, ואני מתכוונת לשני הצדדים כאן. חוץ מזה, חרם מהסוג הזה עזר להפעיל לחץ על דרום אפריקה תחת משטר האפרטהייד, עד שהמשטר הזה קרס. והיי, אפרטהייד כבר יש לנו, אז אנחנו בהחלט בדרך הנכונה.

אבל בחזרה לפיט סיגר. לא אצליח לכתוב לאיש הספד יפה יותר מזה שכתבה חווה אלברשטיין, ולכן גם לא אנסה. במקום זאת, אספר שעבורי, המסר של סיגר הוא המסר הנכון. בשביל למחות לא צריך בהכרח להבעיר צמיגים או לידות אבנים, ואפילו לא לצרוח קלישאות לתוך מיקרופונים, מגאפונים או האוזן של יושב ראש הכנסת. לפעמים, כל מה שצריך הוא את המילים הנכונות, בנג'ו בודד,* וקול שקט ועיקש שלא מפסיק לשיר.

שיר של פיט סיגר שזכור לי היטב כבר מילדות הוא "What did you learn in school", בעיקר הודות לגרסה הישראלית הנהדרת שבוצעה על ידי הדודאים ונקראה "מה למדת בגן היום". לטעמי, הגרסה המקורית נשכנית בהרבה, וקולו הרך והעדין של סיגר ופשטות הביצוע שלו הופכים את המסר לנוקב עוד יותר. היות שכך, וכמחווה לסיגר, החלטתי שהגרסה המקומית זקוקה לרענון קטן כך שתשקף את ההווי הישראלי הנוכחי במלוא הדרו: כולל רדיפת הסמולנים, אטימות המנהיגים, פיטורי המורים הדעתניים, רדידות המסרים, אהבת הסכינים וכיוצא באלה רעות חולות שהצמיחה ההזנחה הפושעת של מערכת החינוך בישראל במשך עשרות שנים. החילותי לכתוב בתים לשיר בטוויטר, וכמה צייצנים אמיצים הצטרפו אלי. אני מציינת כאן את הכינויים שלהם כפי שהם מופיעים בטוויטר, ופרי מקלדתם מופיע כאן עם שינויים קלים בלבד משיקולי עריכה:

*צליל כיוון בנג'ו*

מה למדת בגן היום, ילד מתוק שלי?
מה למדת בגן היום, ילד מתוק שלי?

אני:

למדתי שהשמאל בוגד בישראל
וצריך לזרוק אותו לעזאזל
ושהממשלה צודקת תמיד
ושלכולנו יש עתיד

את זה לימדו אותי בגן, את זה לימדו אותי.

מה למדת בגן היום, ילד מתוק שלי?
מה למדת בגן היום, ילד מתוק שלי?

Oded Feuerstein (‏‎@OdedFire):

שהערבים לא בני אדם
שכיף לרקוד פה על הדם
דמוקרטית פחות ויהודית יותר
ואיכשהו זה לא סותר

את זה לימדו אותי בגן, את זה לימדו אותי.

מה למדת בגן היום, ילד מתוק שלי?
מה למדת בגן היום, ילד מתוק שלי?

xdmag‏ (‎(@xdmag:

שכיף ללמוד על השואה
אבל לניצולים לא מגיעה פרוטה
שאנשים מתים פה מרעב
והעשירים גורפים את הזהב

את זה לימדו אותי בגן, את זה לימדו אותי.

מה למדת בגן היום, ילד מתוק שלי?
מה למדת בגן היום, ילד מתוק שלי?

Uri Rymland (‏‎@urimland):

ש'נאצי' היא מילה גסה
שדולציניאה היא סוסה
שאושוויץ איתנו גם היום
ובסוף נקבל פצצת אטום

את זה לימדו אותי בגן, את זה לימדו אותי.

מה למדת בגן היום, ילד מתוק שלי?
מה למדת בגן היום, ילד מתוק שלי?

אני:

שהתשובה היא מלחמה
שאסור לוותר על אף שעל אדמה
שצריך לשנוא את כל מי שרוצה שלום
זה מה שאני למדתי היום

זה מה שלמדתי בגן היום, זה מה שלמדתי בגן.

=================================================================

תודה! בקרוב סיבוב ההופעות של להקת "הורה ציוצים". אם מישהו מקוראותיי או קוראיי הכשרוניים רוצים להוסיף בתים כטוב בעיניהם, ולחלופין להקליט את עצמם מבצעים את השיר, אנא שלחו ואפרסם כאן בבלוג. כרגע אני מרותקת למיטה עקב כאבי גב כך שיכולת ההקלטה שלי מוגבלת, וכלי הנגינה היחידים שעומדים לרשותי הם כפית, ספל תה שהתקרר ומנורת שולחן, אז אני סומכת עליכם בעניין הזה.

היה שלום, פיט, ותודה על השירים.

* אם אין בנג'ו, אפשר גם פסנתר.** 
** אם אין פסנתר, אפשר לנגן על הלחי.

=================================================================

סנונית ראשונה ומפוארת ביותר! יובל בן-עמי, שמוכר לכולנו מהלהיטים "שק לי איווט" ו"כושלהאימאימא שלך ושל כל השמאלנים", הקליט את השיר הקטן והצנוע שלנו! אני נפעמת, אסירת תודה ומלאת מילקי, כי אכלתי מילקי. הידד!

פורסם על ידי: vandersister | ינואר 17, 2014

משהו בחיי עומד להשתנות

כל פוסט אישי, בניגוד לפוסטים בנושאים חברתיים-פוליטיים, מדאיג אותי. לפוסטים חברתיים-פוליטיים יש נטייה להפוך לפעמים לסוג של כדור פורח שמתנפח לממדים עצומים, מעורר צונאמי של תשומת לב, יוצר דיון קולני ומהדהד, ושוכך לאחר כמה ימים, בהתאם לנסיבות. אני שמחה על כך, מאחר שהמטרה של טורים בנושאים חברתיים-פוליטיים היא לעורר דיון, לקדם את השיח החברתי ולקדם מודעות לנושאים שחשובים לי. קשה לקדם מודעות בלי גלים של תשומת לב, רצוי גבוהים ככל האפשר.

פוסט אישי, שלא כמו הפוסט החברתי-פוליטי, אינו כדור פורח עצום ממדים. הוא יותר כמו בלון אחד קטן וצנוע, אפילו לא מלא בהליום, אלא מנופח על ידי זוג ריאות אנושיות. לא תמיד יש כוח לנפח את הבלון הזה עד הסוף, כך שהוא לא מגיע למלוא גודלו. יש בזה יתרון: כשהגומי רופף יותר, הבלון יכול לקפץ מקורא לקורא תקופה ארוכה מבלי להתפוצץ. זה מה שקרה עם פוסט אישי וחושפני מאוד שכתבתי פעם בנושא דיכאון: אני עדיין מגלה שאנשים בודדים קוראים אותו לאורך זמן, ולפעמים גם שולחים לי מסר אישי לגביו. וכך צריך להיות, כי לא כל נושא יכול להיות צפלין מרחף בשמיים ששייך לכולם. ולא לכל אחד זה מתאים, לקרוא פוסט אישי וחושפני. וזה בסדר.

אז פוסט אישי, כמו בלון קטן, תלוי באנשים שיבחרו למסור אותו ביניהם, ולפי זה אוכל או שלא אוכל להרגיש את התמיכה בו. הנה לפניכם עוד בלון, בצבע כחול, כי זה הצבע החביב עלי.

לפני כשבועיים כתבתי כאן תיאור של הגעה לחדר מיון בעקבות התקף חזק של כאבי גב. הייתי במצב כל כך נואש, ששני חברים נאלצו לגרור אותי בכוח מהמיטה ולהסיע אותי למיון. יצאתי משם עם מלוא חופניים משככי כאבים, הוראה לשכב במנוחה מוחלטת, והפניה דחופה ל-MRI. באותו פוסט כתבתי את המילים הבאות:

"הפחד הגדול ביותר שלי הוא מפני ניתוח. זה יקרה מתישהו בעתיד אם ארצה ואם לא."

אז תגידו, איך מתמודדים עם הפחד הגדול ביותר? כי העתיד קרוב יותר ממה שהיה נדמה לי.

תוצאות ה-MRI חזרו, והתברר שאחד הדיסקים בגב התחתון שלי פרץ לתפארת, עד כדי כך שכל תוכנו נשפך החוצה והוא יוצר לחץ על תעלת עמוד השדרה. אחרי התייעצות עם שלושה רופאים מומחים, התברר שיש לי שתי אלטרנטיבות: לשכב במנוחה מוחלטת עוד חצי שנה, בתקווה שכל חומר הדיסק שנשפך ייספג, ושאף חלק ממנו לא יסתייד ויגרום לנזק עצבי בלתי הפיך. כלומר, זו לקיחת סיכון גדול למדי. זה גם אומר שאאלץ לעצור את החיים שלי לחצי שנה, מה שלא ממש בא בחשבון.

אופציה ב', שהיא האופציה הסבירה יותר: ניתוח. שאיבת חומר הדיסק שנשפך, והוצאת הדיסק עצמו, היות שהוא סיים את הקריירה המזהירה שלו.* מאחר שאני פציינטית עבת בשר ואין חולק על כך, יש סיכוי לא מספיק טוב להצלחת הניתוח בשיטה האנדוסקופית, ולכן ככל הנראה יהיה מדובר בניתוח בגישה הרגילה, עם חתך מלא. אשפוז קצת יותר ארוך, צלקת קצת יותר ארוכה בגב. לא סוף העולם.

אז מה מפחיד אותי כל כך? הרי עברתי בעבר שני ניתוחים עקב אבנים בכליות, אני יודעת מה זה ניתוח. הייתי אמורה להיות מתורגלת ומנוסה כבר. הלא כן? מה כל כך מפחיד?

התשובה הפשוטה ביותר היא "הכל". אני מפחדת מההמתנה הארוכה עד שהמנתח יהיה מוכן. אני מפחדת מצעדיו של הסניטר המבשרים על לקיחתי לחדרי הניתוח. אני מפחדת מהשכיבה, עירומה לחלוטין, מתחת לסדין דקיק, מתגלגלת על המיטה בדרך לחדר הניתוח. אני מפחדת מהמחט של האינפוזיה, מחומר הטשטוש, מכובע הבד המצחיק שישימו על ראשי כדי לאסוף את השיער. אני מפחדת מהמסיכה שישימו על פני שניות לפני שאשקע לתוך תרדמה עמוקה. אני מפחדת להתעורר בחדר ההתאוששות, המוח מתחיל להתעורר והגוף נשרך-נגרר אחריו. מהניסיון לומר משהו, והגילוי שהפה והלשון מסרבים לשתף פעולה. אני מפחדת מצינורות ונקזים שיהיו מחוברים אלי. אני מפחדת מהלילה הראשון, עם קולות צפצוף המוניטורים, עם תחושות של דקירות קלות ועקצוצים פה ושם, שיגרמו לי לחשוש שמשהו לא בסדר. אני מפחדת שיכאב יותר מדי, ושלא תהיה אחות פנויה לתת לי משככי כאבים. אני מפחדת מסירי לילה, שאין מנוס אלא להשתמש בהם. אני מפחדת מחוסר האונים.

וזה עוד לפני שאתחיל את תהליך השיקום וההחלמה.

אני מפחדת לגלות איך הגוף שלי מתפקד אחרי הניתוח, באיזה קצב הוא יצליח לחזור לעצמו, ואם בכלל יצליח לחזור לעצמו. האם אצליח לשבת יותר מחמש דקות רצוף? האם אצליח אי פעם שוב להרים מגבת שנפלה לרצפה? האם אוכל לגזור לעצמי את הציפורניים ברגליים? לקשור שרוכי נעליים לבד? איך אצליח לעבוד? בשכיבה? בחצי-ישיבה? בתלייה מהתקרה עם חבל באנג'י? ומה לגבי שני הדיסקים הפרוצים האחרים שלי? מתי הם יחליטו לעשות עוד בעיות, ויחזירו אותי לנקודת המוצא?

זה השלב שבו אני אמורה לתת פתרונות להתמודדות עם פחדים. אין לי הרבה כאלה, אבל כל מה שיש לי, אחלוק בשמחה.

פתרון מס' 1: לא לנסות לברוח מהפחד. להיפך: לברכו לשלום, כידיד-אויב מוכר וידוע, להכיר בקיומו, ולהמשיך לנוע למרות שהוא שם. לא לתת לו לעצור או לשתק אותי. לא מזמן קראתי להתקף החרדה שלי "לודוויג", היות שהוא בא להתיישב לי על בית החזה במלוא כובדו, כמו פיל אפריקאי. אין לי ספק שלודוויג ילווה אותי גם בתקופה שלפני הניתוח וגם בבית החולים עצמו. אנחנו חייבים למצוא דרך להסתדר ביחד, לודוויג ואני, וזה מה שנעשה.

פתרון מס' 2: לא להיות לבד. משפחה, חברים, וחברים שהם משפחה, הם הדבר הטוב ביותר שקרה ליקום מאז המפץ הגדול. הם מסיחים את הדעת מהפחד, מעניקים חיבה ותמיכה, מספקים שיחה נעימה, שעשוע ודברים לעשות כדי להעביר את הזמן, וכמובן, מביאים ממתקים, שוקולדים ובובות פרווה.** ומה שהכי חשוב: ברגעים שבהם הגוף לא מתפקד והמוח מטושטש, אני לא מפחדת לומר להם שאני זקוקה לעזרה. אני מרגישה לא נעים עם זה, ותמיד ארגיש, כי קשה לי מאוד התחושה של תלות באדם אחר. ברם, כפי שמציינת כותרת הפוסט, הדבר הזה עומד להשתנות. אני כבר לא בגדר "יכולה לעשות הכל לבד". הגוף אמר את שלו, ורצוי להקשיב לו לפני שיתפרק עוד יותר.

פתרון מס' 3: כימיקלים! משככי כאבים הם דברים נפלא, תרופות נגד חרדה הן דבר נפלא, ובתקופות קשות על אחת כמה וכמה. אני מכירה את הפיתוי לומר "לא, זה לא כזה נורא, אני אתמודד לבד. אני יכולה להתגבר". ובכן, לא כולם, לא תמיד, לא בכל מצב ולא בכל מחיר. יש מי שיכול לקפץ על רגל אחת כאשר הרגל השנייה שבורה, ויש מי שיבחר להשתמש בקביים או בכיסא גלגלים. אין בכך כל בושה, רק לקיחת אחריות על מצב קיים ובחירה בפתרון המתאים לאותו אדם.

פתרון מס' 4: הסחות דעת שאינן אנשים. למדו לסרוג, חברו חמשירים, גלשו באינטרנטים אם אפשר. כתבו את הרומן הגדול שיהפוך לרב מכר עולמי, או סתם יצחיק את החברים שלכם. האזינו למוסיקה שאתם אוהבים ושתקל עליכם ברגעים הבודדים. לכו לישון! לפעמים תנומה טובה עוזרת. צבעו ציפורניים בלקים במיטב גווני העונה, ציירו ברווז על מפית בעט כדורי. אפשר גם ברבור. וגם עט נובע. ערכו רשימה של דברים שתרצו לעשות כשתצאו מבית החולים, או רשימה של מאכלים טעימים שתרצו לאכול. וכמובן, הבחירה הנוכחית שלי, כי אין לי פה כרגע אנשים: כתבו פוסט בבלוג.

עדיין אין לי תאריך לניתוח, והעתיד לוט מעט בערפל. הפחד מפניו גרם לי לכתוב לפני יומיים פוסט שהוא למעשה הספד לעצמי, אבל לאחר מחשבה ארוכה, ובהתייעצות משותפת עם לודוויג, החלטתי לגנוז אותו לעת עתה. כך או כך, אתמודד עם מה שיגיע.

נאמר לי שהניתוח הזה מצליח ברוב המקרים, אבל יש סיכוי מזערי של אפס פסיק אפס אפס מספרכלשהו אחוז, שמשהו ישתבש ואשאר משותקת מהפופיק ומטה. חצי הכוס המלאה, כמובן, היא שעכשיו אני יכולה לומר שרועד לי הפופיק, ויש לזה סיבה טובה מאוד. תודה על ההקשבה, ומי ייתן ופופיקיכם יהיו שמחים תמיד.*****

================================================================

* כמאמר הפתגם באנגלית, It went out with a bang. אני מקווה שאין לי עוד איברים בגוף שמתכננים מסיבת סיום דומה. 

** בובות פרווה הן מתנה נהדרת לשוהים בבית חולים. ראשית, זה משובב לב ומשעשע; ושנית, אפשר להשתמש בבובת פרווה ככרית לעת מצוא. ***

*** לא שאני רומזת משהו. ****

**** טוב, זיבי, אני רומזת משהו. הבו לי בובות פרווה!

***** היה שווה את זה רק בשביל ההזדמנות לכתוב "פופיקיכם".******

****** אני על משככי כאבים ממש חזקים. 

Older Posts »

קטגוריות

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 318 שכבר עוקבים אחריו