השנה היא 1991. ואנדר אחת נכלמת ורועדת ניצבת מול פסנתר אחד נבוך, עמוד תווים גלמוד ואישה אדומת-שיער וכעוסה. זה עתה התבצע הניסיון השביעי במספר לשיר את האריה "O Mio Babbino Caro" ("הו, אבי היקר") מתוך האופרה ג'אני סקיקי של פוצ'יני. המאמץ לעלות לצליל הגבוה ביותר נכשל שוב, היות שהוואנדרית הקטנה נבהלת מקול שירתה-שלה ונחנקת קלות. המפלצת הג'ינג'ית והסמוקה שפעם היתה המורה שלי לפיתוח קול נועצת בי מבט מזרה אימים: "נו באמת", היא נוזפת בי בקול שחציו מרוגז וחציו מיואש, "את שרה כמו גמל!" אינני יודעת כיצד גמלים שרים. ייתכן ששירתם ערבה וייתכן שלא ערבה. דבר אחד בטוח: הידיעה שאם אזייף, אשתנק, אתבלבל או סתם לא אדייק בצליל, מאמצי הפיוט שלי יהפכו לשירת-גמלים, לא ממש עזרה לי להביע את עצמי ווקאלית.

למרות שהבנתי שמריה קאלאס אני כבר לא אהיה, המשכתי ולמדתי פיתוח קול אופראי (בל קאנטו) במשך יותר מארבע שנים. למה? כי אהבתי לשיר, כשלא אמרו לי שאני שרה כמו גמל. בכל זאת, בסופו של דבר אמרתי נואש והפסקתי לזמר. במשך שנים, הייתי מגבילה את עצמי לשירה ניסיונית במקלחת בלבד* ולשירת בלדות מלאות פאתוס לחיות המחמד השונות שלי. אגב, הפזמון המקורי "מי הכי חמוד, מי הכי קטן, מי הכי פשוש, מי הכי שמנמן" זיכה אותי במבטים חרוזיים תוהים ובאף רוטט בהפתעה, שזו המקבילה האוגרית למחיאות כפיים. באמת. תשאלו כל אוגר.

השנים נקפו, ולמרות שמאוד אהבתי לשיר, לא הצלחתי להוציא את זמרתי ממחוזות המקלחת והיצורים הפרוותיים. הפחד שאזייף או לא אצליח לפגוע בצליל כמו שצריך גרם לי להקשיב יותר מדי לקול השירה שלי ולשנות את הטכניקה תוך כדי שירה – טעות מרה! - וזה היה גורם לי להשתנק ולהגיע ל"מצב גמל", כפי שכינתה זאת מפלצתי האדומה משכבר. 

 ואז, פגשתי את אלה אלרם.

אלה היא שילוב קסום של אדם שכולו לב, חברה מופלאה וחובבת כלבים ובעלי חיים מושבעת. בנוסף, היא גם מורה לפיתוח קול. באחת משיחותינו על כוס קפה ועוגה, העליתי את עניין ההשתנקות שלי בזמן שירה. אלה הציעה לי כמה הצעות חשובות ביותר לגבי הטכניקה, אבל העצה החשובה ביותר שקיבלתי ממנה לא נגעה לטכניקה אלא לפרינציפ: "קודם כל", כך אלה,"תשירי. מותר לך לשיר גם אם את מזייפת או לא בדיוק פוגעת בצליל. אין שום דבר שצריך למנוע ממך לשיר אם את רוצה לשיר". ואז היא שרה, ביחד איתי. אפילו העזתי ושרתי בפניה פעם את אותה שורה מ- O Mio Babbino Caro שהכריעה אותי לפני שנים רבות (כמו גמל וכו'). לתדהמתי, למרות שהשירה היתה רחוקה ממושלמת (לא מריה קאלאס וכו'), הצלחתי לשיר אותה מבלי להשתנק (ככחחחחחררר וכו'). ואתם יודעים מה? אפילו נהניתי.

אז מה המסקנות שלנו מהעניין?

1. תשירו. כמו גמל, כמו ברווז, כמו יען, כמו מריה קאלאס, כמו משור חשמלי מקולקל, לא חשוב כמו מה, אבל תשירו. הביטוי הווקאלי הוא זכות בסיסית של כל אחת ואחד מאיתנו, ממש כמו הזכות לנשום, לאכול, לשתות ולנסוע בתחבורה ציבורית.

2. אפרופו הסעיף הקודם, באופן ספציפי לגבי נשים ושירה – במדינה שבה יש מי ששוקלים ברצינות רבה ליצור "קרונות הפרדה" ברכבת כי אסור שנשים ישהו בחברת אנשים (כלומר, גברים. נשים הן לא בני אדם, כידוע), ושבה נשים לא מורשות לשיר בנציגות הרשמית העליונה של מדינת ישראל כי "קול באישה ערווה" – נשים חייבות במיוחד לשיר. מה זה לשיר? להעיף גגות בשירה. רצוי בתחבורה הציבורית. כשזה מגיע להנכחת נשים במרחב הציבורי, כולנו "רוזה פארקס – המחזמר".

3. אם אוזניכם יקרות לכם, אל תתקרבו לאמבטיקלחת**** שלי כשאני במצברוח זמרתי במיוחד. או הצטיידו מראש באטמי אוזניים. אל תגידו שלא הזהרתי.

4. אם עוד לא עשיתם זאת, היכנסו בלחיצת עכבר קלה לבלוג של אלה וברכו אותה במילים חמות על הבלוג החדש! לקח לי זמן מה לשכנע אותה לפתוח בלוג, והיא ממלאת צורך חשוב ביותר עבור חובבי-שירה – אז אנא, עודדו אותה ככל האפשר. חתולו של תקרה יגמול לכם ביללות ערבות לאוזן.

לסיום:

*נשימה עמוקה*

O mio babbino caro, mi piace è bellooooooooooo, bellooooooooooooooooooooooooooooo!!!!!!!!!!!‎

*ברפרטואר: שירי גוספל, קלאסיקות ממיטב מחזות הזמר והלהיט הענק "ברווזים ברווזים בואו הביתה".**

** שאגב, מתאים במיוחד אם יש לכם ברווז פלסטיק צהוב באמבטיקלחת.***

*** ואם אין לכם, אז תשיגו כזה. זה מגניב. וצהוב. ועושה "ציף" כשלוחצים עליו.

**** הלחם של "אמבטיה" ו"מקלחת", כמובן. רלוונטי במיוחד לזוועה הנוכחית שאני מתרחצת בה מדי יום.

העניין הוא בזה, שאתם לא יודעים מאיפה זה הגיע, או למה. אתם פשוט יודעים שזה שם. יום אחד, פשוט הרגשתם את זה. משהו גדול, כבד ושחור לוחץ אתכם למטה, הופך אתכם לכבדים ואיטיים יותר, לשקטים יותר, לעצובים יותר. ומה שהכי גרוע: אף אחד לא יכול להרגיש את זה חוץ מכם. אתם מנסים להרים את הראש ולהסתכל סביב, והכל נראה לכם שחור משחור. אתם מרימים טלפון למישהו. אולי אמא, אולי אחות, אולי חברה. מספרים שירד ענן גדול, כבד ושחור על העולם. מה פתאום? תתהה אמא/אחות/חברה בצדו השני של הקו, הלא השמש זורחת, הציפורים מצייצות, הכל בסדר. לא? ואז אתם מבינים. זה לא העולם שלא בסדר. זה אתם.

האנשים המפוחדים יותר מנסים לשכנע את עצמם, ואתכם, שאם רק תרצו – הופ! – תוכלו להתנער מזה. "קחו את עצמכם בידיים", הם אומרים בקול בוטח, "צאו להליכה קצרה ברגל, תעשו קצת התעמלות, תשתו משהו, תפסיקו להתמקד בשלילי כל הזמן!" אבל אתם לא התמקדתם בשלילי, זה בדיוק העניין. השלילי, איכשהו, התמקד בכם. הוא פשוט קפץ עליכם. טוב, האמת שזה לא ממש "קפץ", זה יותר כמו הזדחל, יום אחר יום, שעה אחר שעה, עד שכבר לא היתה לכם ברירה אלא להכיר בו. כמו וירוס זדוני, הוא הדביק תא ועוד תא ועוד תא עד שכבר לא יכולתם לנשום והוכרחתם להסתכל עליו בעיניים קרועות לרווחה ולהבין: אתם פשוט חולים. כי כמו סוכרת וכמו איידס וכמו סרטן וכמו שפעת, זו בפירוש מחלה. ואם מישהו אומר לכם אחרת, הוא שקרן. או פחדן. או שניהם ביחד. כי הוא יודע שיום אחד, ללא אזהרה, בדיוק כפי שזה קרה לכם, זה עלול לקרות גם לו.

אז אתם הולכים לרופא. אם זה רופא טוב, והוא מבין עניין, הוא דואג שתקבלו טיפול משולב: גם שיחות עם פסיכולוג, כדי שתלמדו דרכים להתמודד עם הקדחת השחורה שאחזה בכם; וגם כדורים, שיעזרו לכם לעצור כמה סנטימטרים לפני שתגיעו ממש עד תחתית החבית. פעם שמעתי מישהו מתייחס לפרוזאק כאל "Happy Pills". אין טעות גדולה מזו. פרוזאק לא יכול להפוך אנשים לשמחים, בדיוק כפי שגבס לא יכול להצמיח מחדש עצמות שבורות. כל שהוא יכול לעשות זה לגונן מעט על העצבים החשופים, לאפשר לכם לנשום קצת יותר בקלות ולנסות להחלים. ומי שאומר לכם אחרת, הוא שקרן, או פחדן, או שניהם ביחד. כי הוא יודע שהוא לא ממש יכול לשפוט איך בנאדם אחר מרגיש, וכשאתם אומרים לו שאתם סובלים, הוא מעדיף לא להאמין. כי קשה לו לחשוב שכואב לכם כל כך.

אם יש לכם ממש הרבה מזל, יש לכם כמה חברים או בני משפחה שמבינים שלפעמים פשוט צריך לתת לכם להיות חולים. לא לנסות "לתקן" אתכם או "לפתור" את הבעיה. כאילו שיש איזו מילת קסמים או לחש נסתר שאפשר להשתמש בהם והמחלה תתפוגג. ניסיתם פעם להעלים שפעת עם מילות עידוד? לרפא דלקת ריאות עם שיחת מוטיבציה? או – האמירה האיומה, רוצחת-הנפש הזו – לנסות לשכנע מישהו ש"הכל בראש שלו"? נו, ברור שהכל בראש שלו. גם החיים שלכם נמצאים בתוך הראש שלכם. ועדיין, אתם לא יכולים להחליט שאתם לא חולים בדלקת ריאות ובזה לפתור את העניין. מחשבה אולי יוצרת מציאות, אבל לא כל המחשבות נגישות ואפשריות כל הזמן. במיוחד לא לאנשים חולים. הם לא זקוקים לעצות שלכם. הם זקוקים לאוזן קשבת וכתף תומכת. אם אתם לא יכולים לתת להם את זה, עשו להם ולעצמכם את הטובה הגדולה, הניחו להם לנפשם.

בדיוק כמו עם שפעת ועם דלקת ריאות, גם למחלה הזו סימפטומים משלה. ראיית השחורות היא רק קצה הקרחון. אתם תמצאו שפתאום הכל כבד לכם, הרגליים נגררות בקושי, כל הגוף כאילו מלא עופרת. תרגישו עייפות עצומה כל הזמן, ובכל זאת יהיה לכם קשה להירדם בלילה. חלקכם יסבלו מכאבי ראש, חלקכם מכאבי בטן. חלקכם ירגישו מן טשטוש בראייה, כאילו אתם רואים הכל מבעד לערפל דק. חלקכם ירגישו כאילו אתם הולכים בתוך חלום, שומעים את קולם של אנשים בצורה לא ברורה. הקול שלכם-עצמכם יישמע לכם קצת מוזר פתאום, כאילו החושים שלכם עצמם חטפו דלקת ולא ממש מתפקדים כמו שצריך. חלקכם ירגישו צמרמורות או גלי חום, בחילות וסחרחורות. חלקכם תרגישו לחץ בחזה וקוצר נשימה. בדיקות רגילות לא יגלו שום דבר לא תקין. אתם פשוט תרגישו חולים, גם אם, כפי שיטענו השקרנים והפחדנים, אין לזה סיבה והכל "רק בראש שלכם".

בשלב הבא, יופיע הסימפטום הנפוץ ביותר, והקשה ביותר לטיפול. הרי לא ויתרתם: למרות המיחושים והכאבים והטשטוש והעייפות והכבדות, אתם ממשיכים לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להיפגש עם חברים, לצאת, לבלות, ללכת הלאה. לפעמים אתם מצליחים לצחוק ולהתנהג כאילו הכל כשורה, לפעמים לא. לפעמים החברים מרגישים שמשהו מאוד, מאוד לא בסדר; לפעמים קשה להם לראות שבעצם, החיוך שלכם הוא רק מן השפה ולחוץ. אתם משתדלים לא להעיק עליהם. אתם יודעים שלא קל להיות אתכם בימים כאלה. אז אתם משתדלים ומעט מעט מצליחים לשכנע את עצמכם שאתם מתמודדים יפה. ובדיוק כשהצלחתם להתעודד מעט, תופיע בראשכם מחשבה ברורה, צלולה והגיונית לגמרי, בתוך ענני הערפל השחור: כמובן! איך לא חשבתם על זה קודם? אתם חייבים להתאבד, ויפה שעה אחת קודם. הרי אם תהיו מתים, לא תצטרכו לסבול, נכון? והמשפחה והחברים שלכם לא יצטרכו לסבול בגללכם, נכון? זה כל כך פשוט! אתם מתחילים לתכנן: אם תצליחו לאסוף מספיק כדורים, למשל, זו לא תהיה בעיה. אם אתם אמיצים יותר, אולי תשקלו לקפוץ מהגג של בניין המשרדים שאתם עובדים בו. וסכין מטבח חדה יכולה בקלות לחתוך כל וריד בפרק היד – אם כי זה פתרון מלוכלך למדי, למען האמת. אם הייתם יודעים איך לקשור לולאה מתאימה, והיה לכם חבל מספיק עבה, אולי… רגע…

אתם עוצרים בחריקת בלמים חדה. מה קרה לכם, לעזאזל? להתאבד? למה להתאבד? הרי רק לפני שבוע או שבועיים או חודש הייתם בסדר גמור. הייתם שמחים. נכון, לא הכל היה מושלם, אבל מתי משהו מושלם בעולם הזה? עכשיו המצב גרוע ואתם מרגישים נורא, זה נכון, אבל להתאבד? יש לכם עוד חיים לפניכם. יש דברים שרציתם לעשות, אנשים שרציתם לפגוש, מקומות שרציתם לנסוע אליהם. ומה עם אמא? ואבא? ואח, ואחות? וחברים? איך הם ירגישו אם תחליטו פתאום להרים ידיים ולאבד את עצמכם לדעת? לא לא. זה לא פתרון.

אבל זה כן, אומר קול קטן ועיקש באחורי ראשכם. כל כך רע לכם. כואב לכם. אתם לא מצליחים לראות את הדרך החוצה. למה שלא תעשו טובה ותפטרו את העולם הזה מנוכחותכם המיותרת והמעיקה? אתם דואגים לאמא? אמא בכתה אתמול בטלפון בגללכם כי אמרתם לה שאתם אומללים. לחברים אתם דואגים? נו, אז החברים יבואו לקבר שלכם, יזילו דמעה, ישימו אבן או שתיים, וימשיכו הלאה. יש יותר משישה מיליארד בני אדם על כדור הארץ, יסתדרו גם בלעדיכם. פשוט… תרפו. תשחררו. תנו לכאב למות.

לפתע, מתוך כל העליבות המזהירה הזו, ההכרה מכה בכם בעוצמה של רכבת הרים הצונחת מגובה רב. אתם לא באמת רוצים למות. אתם רוצים שהכאב ימות. רק החלק שבהם שסובל כרגע, זה מה שאתם רוצים להרוג. לא את כל היתר. אתם סובלים כל כך לא כי אתם באמת מרגישים מיותרים; אלא כי אתם לא רוצים להיות מיותרים. אתם רוצים להיות חשובים, מיוחדים, נאהבים. אתם מבינים שהסימפטום החמור ביותר של המחלה הזו, הוא שהיא מנסה לשכנע אתכם שאין שום דבר בחיים שלכם חוץ ממנה. חוץ מהסבל. המחלה הזו משקרת לכם, גורמת לכם לחשוב שהמוצא היחיד הוא המוות. ובאותו רגע, שבו אתם כל כך מתרפקים על המוות המשחרר והמיטיב – באותו רגע, אתם מבינים שמעולם לא רציתם כל כך לחיות.

והדמעות החמות מחבקות אתכם, ומשהו בכם מת לתמיד. ולשבריר אחד נפלא של שניה, אתם מאושרים.

בוקר בדירה קטנה בפתח שמיקווה. הציפורים שעדיין לא התעלפו מרוב חום מצייצות חלושות. ואן-דר-גראף-אחותך אחת קמה, מפהקת, וניגשת כבכל בוקר למחשב כדי לבדוק מה חדש בעולם. האינטרנט מסרב להגיב. נורת ה- DSL כבויה. שפופרת הטלפון מורמת ומגלה את הבשורה המרה: אין קו. כלום. יוק.

צלצול מהיר מהסלולרי למוקד השירות של בזק מגלה את פשר התקלה: "בדיוק מתקינים אצלכם ברחוב היום את התשתית החדשה והמהירה שלנו", עולצת המוקדנית מן העבר השני, "בקרוב תוכלי לגלוש במהירות 10 מגה!" – "הידד", כך אני בחמיצות, "אבל לא יכולתם להודיע מראש? אני תלויה בחיבור האינטרנט שלי לצורכי עבודה. זו הפרנסה שלי, ופגעתם בה". – "לא נורא", מנחמת אותי העולצת, "זה רק היום, ועד הערב כבר יהיה קו". נאנחתי כבדות. הלכו התוכניות לעבוד בבוקר מהבית, יען כי השליח של הסופר צריך לבוא בין 10 ל- 12 בצהריים.

היות שחוק מרפי הוא האלמנט היציב והעקבי ביותר בעולם אחרי הגזענות של אלי ישי, השליח של הסופר לא הגיע קצת יותר מוקדם כדי להקל עלי ולאפשר לי לטוס במהירות למשרד. למעשה, הוא הגיע ב- 12:45. "זה מישהו חדש", התנצלה בפני המוקדנית, "הוא לא הודיע לי בזמן על האיחור". הידד. הגעתי לעבודה בשעה מאוחרת להפליא, כשאני מקללת נמרצות את כל מעניקי השירות הארצישראליים ומאחלת להם שיטבעו בהר של פתיתים רקובים. נציג נוסף של בזק התקשר אלי בצהריים, בישר שאני יכולה לעבור למהירות גלישה של 10 מגה אם אני רוצה, ואמר ש"יש כבר קו, הכל בסדר".

שבתי הביתה בערב.

כשכבר הבטיחו שיש קו.

אז הבטיחו.

אין קו.

אין אינטרנט.

אין אפשרות להשלים את השעות שהלכו לאיבוד בעבודה.

ומה שהכי יפה: אין עם מי לדבר. כי המוקדנים של בזק, אלה שמבשרים בחום רב ש"אנחנו כאן בשבילך", סוגרים את הבסטה בשבע בערב. אין קו? זבשכ"ם. קפצו לנו. כל הזין עליכם. התקשרתי בחמת זעם למוקד היחיד שפתוח 24 שעות: מוקד התמיכה לאינטרנט. נציג חביב וחסר ישע הסביר שאינו יכול לעשות דבר, כי "המוקד סגור עכשיו". אמרתי לו שהשירות של החברה שהוא עובד בה הוא ביזיון וביקשתיו לא לקחת את זה אישית, אלא להעביר לגורמים האחראים. "הייתי מעביר בשמחה", כך חסר הישע, "רק שאין למי כרגע כי המוקד סגור. תרצי שאתאם לך טכנאי?" – "למתי?", הקשיתי. הבחור עלעל במסך שלפניו: "הכי מוקדם שיש לי זה יום ראשון". – "ביום ראשון אתה מוזמן לשלוח את הטכנאי למי שאתה רוצה, כי אני כבר לא היה לקוחה של בזק", עניתי לו.

אז איך עלה הפוסט הזה, שואלים את עצמם חריפי השכל מביניכם? אהה. אתם מכירים את החארות האלה שגונבים רוחב פס מחיבור אינטרנט לא מאובטח של מישהו אחר? הצטרפתי לשורותיהם הערב באופן זמני כדי לבצע כמה דברים דחופים במחשב וכדי לנסות להשלים בכל זאת מעט עבודה. שכן יקר שאני מתעלקת על הקו שלו, תודה לך מקרב לב. אתה מוזמן להתעלק על החיבור שלי בחזרה, לכשיחזור לפעול.

לסיכום, מסקנות:

1. בזק הם חארות שלא יודעים לתת שירות.

2. בזק הם חארות שמבטיחים הבטחות ולא מקיימים אותן.

3. בזק הם חארות שהורסים לאנשים ימי עבודה ולא מודיעים מראש על ניתוקים מתוכננים של הקו.

4. בזק הם חארות שמנתקים לאנשים קווים ולא טורחים להפעיל מוקד תמיכה גם בשעות הערב והלילה כדי לעזור לאנשים שקוום נותק.

5. בזק הם חארות שהולכים לחטוף ממני מחר את הצעקות של החיים שלהם, כי בניגוד לדעה הרווחת, אני לא מוכנה לקבל זין של סוס בתחת ולקרוא לזה "מסאז' שוודי".

עם הרגישים לקללות וגסויות הסליחה. עם השכן החביב עם החיבור הפתוח המחילה. אני מכריזה בזאת רשמית על תחרות "בזק הם חארות שהשירות שלהם לא ראוי ליריקה של עז יתומה" בתגובות: כתבו נא את אשר על לבכם וספרו על מקרים דומים. אולי זה לא יעזור לשיפור השירות, אבל לפחות נוכל להוציא קצת עשן מהאוזניים. ואז נשתמש בו לצורך העברת הודעות, כי קו טלפון לא יהיה לנו.

***********************************

עדכון מיום חמישי: 

הטכנאי לא הגיע ביום שלישי. גם לא ביום רביעי. אחרי פניות חוזרות ונשנות למוקד, נכמרו רחמיו של מר נמרוד אבישר, אבא של "בלוגיקה"  וידיד יקר, והוא פנה בעצמו למוקד והצליח להוריד אותו על ברכיו. רק בבוקר יום חמישי ובעקבות איומים בתביעה משפטית, התייצב בביתי הטכנאי והחזיר את הקו לפעולתו. לדבריו, מתקיני תשתית ה- NGN המהוללת פישלו בצורה כזו או אחרת וניתקו את קווי על לא עוול בכפו. התיקון ארך כמחצית השעה. אני עדיין מתעתדת לשלוח מכתב חריף למדי המפרט את השתלשלות העניינים למוקד התלונות של חברת בזק, כי שרשרת הפאשלות שנתחבה לגרוני במשך שלושה ימים זועקת השמיימה. במקביל, אני מחפשת ינשוף דואר במצב טוב לשימוש במקרי חירום.

הבהרה: הפוסט הזה אינו עוסק בפורנוגרפיה. לצלילי עזיבתם ההמונית של רוב הקוראים, הרשו לי להסביר שמדובר במצב יומיומי בשבילי בשבועיים האחרונים. מאז שהחלפתי את דירתי הקטנה והמקסימה ברחוב השטינקמוביל בדירה יותר קטנה ופחות מקסימה ברחוב החביתוש אשר בעיר פתח שמיקווה, מתגלים מדי יום עוד ועוד בעיות תשתית קלות עד כבדות שיש לטפל בהן. כמעט כל בוקר מתייצב פה איזה אינסטלטור, חשמלטור, טכנאי-מזגנימטור כלשהו ומבצע מעשים מגונים בקירות הבית, צינורותיו, כבליו ואיבריו המוצנעים. כך שאם שמעתם לאחרונה קולות קחחחחחחח או חררררררר או דורדורדורדורדור וכו' בוקעים מכיוון גוש דן, כנראה שמחללים שוב את כבודה האבוד של דירתי הפעוטה.

אחת הדוגמאות המופלאות לבעיה שטרם נפתרה היא האמבטיה. יותר נכון, הדבר המכונה "אמבטיה" אשר שוכן בחדר המיועד לרחצה. מדובר בריבוע שחוק של משהו שפעם היה חרסינה ואמייל, עם מדרגה גבוהה באמצע (מה שנקרא "אמבטיית ישיבה") וקירות גבוהים למדי סביב. כשראיתי את האמבט הזה בפעמים הראשונות, סברתי שאצליח להסתדר איתו איכשהו. ובכן, מסתבר ש"איכשהו" זה ביטוי גמיש מאוד: הקיר הגבוה יחסית של האמבט מכריח אותי לבצע מעין ריקוד קאן-קאן חינני בהילוך איטי כדי להיכנס לתוכו, והמדרגה שבפנים מאלצת אותי לאמץ תנוחת "פאסה" כרקדנית בלט* כדי לבצע פעולות מאתגרות כמו להסתבן או לחפוף ראש. למעשה, התחלתי לפתח תיאוריה לפיה כל תנועות הריקוד ה"מהפכניות" של ליידי גאגא נובעות משימוש באמבט ישיבה קטן מדי. לא שאני רומזת שליידי גאגא עושה דברים כאלה, כמו להשתמש באמבטיה. או לחפוף ראש. חלילה.

בהתחלה, אחרי שהראיתי את הזוועה המתקראת "אמבט" לבעלת הבית, היא ניסתה לטעון שאפשר להתקלח בישיבה. לו היה נותר מעט צבע בפני השטח השחוקים למוות של האמבט האומלל הזה, טענתי, ייתכן שהייתי יכולה לעשות את זה. היות שבכל פעם שאני פותחת את הברז, חדר הרחצה מתמלא בניחוח של צבע רטוב, נראה לי שעדיף לא לשבת על המדרגה האומללה הזו. בעלת הבית אמרה שתעיף את האמבט העתיק לכל הרוחות ותתקין במקומו אגנית ומקלחון רגילים. גל העליצות שאחז בי נמשך פחות מ- 24 שעות, כי בעלת הבית גילתה שהחלפת האמבט תעלה לה בכמה אלפי שקלים; וכידוע, בדירה מושכרת לא משקיעים כי השוכר/ת בדרך כלל יסכים/תסכים לאכול הרבה חרא כדי להמשיך ולהישאר בדירה. היצע הדירות הוא כה אומלל, ושכר הדירה כה מרקיע שחקים, שאין מנוס אלא לבלוע את הצפרדע בשלמותה, מכף רגל ועד זנב.** על כן סיכמנו על פשרה: האמבט ייצבע מחדש, בתקווה שנחדש את נעוריו ואת ציפוי האמייל שלו כקדם. אין מנוס, בחודשים הקרובים אאלץ ללטש את יכולות ביצוע השפגט שלי.

לפני קריאת הקטע הבא, אני מבקשת מאנשים בעלי לב חלש, אף רגיש וטעם אנין להפסיק לקרוא לאלתר. הפסקתם? יופי. מילה אחת: ביוב. שתי מילים: השכן מלמעלה. חברו בין שני האלמנטים הנ"ל, ותקבלו סימפוניה של רעשי גרגור ובקבוק משונים שמשמיעה האסלה שלי בכל פעם שהשכן מוריד את המים. בתחילה חשבתי שזה משעשע, שהאסלה שלי מתחילה לזמר את פזמונה המגרגר בתגובה לתנועת המים הכללית בבניין. אלא מאי? אין אני יודעת מה אכל השכן שלי לארוחת הערב אמש, אך מסתבר שהדבר לא היטיב עם קיבתו. וכיצד אני יודעת זאת, אתם שואלים? כי הוא הוריד את המים. ואז האסלה שרה שיר; ואז התפשטה בכל הדירה צחנה שלא ניתן לטעות במקורה. מזונו של השכן, שעבר אי-אילו תהליכים, הגיע לדירה שלי בנתיבי המים. כן, אתם יכולים להקיא עכשיו, אני כמעט הקאתי.

במקום להקיא, ניסיתי להוריד את המים. אני אומרת "ניסיתי" כי הפעולה הצליחה חלקית: נדרשו עוד כמה שטיפות של הניאגרה עד שה"כבוּדה" הואילה בטובה להמשיך את דרכה אל השפד"ן. מיהרתי כמובן למזער נזקים ולנקות את האסלה האומללה: זקני פתח שמיקווה לא זוכרים מתי בפעם האחרונה נשפכה כמות כזו של אקונומיקה לתוך אחת מאסלות העיר. לו היה לי הידע המקצועי הנדרש בשביל להבעיר את חדר הרחצה כולו באש לצרכי טיהור, הייתי עושה זאת. טלפון בהול לבעל הבית (למעשה יש לי שני בעליבתים, הם זוג נשוי) הניב שיחה מהירה עם אינסטלטור שיתייצב פה בבוקר יום ראשון. עם כלים כבדים, כמובן.

הערה לסיום: זה עתה קראתי מחדש את הפוסט, וגיליתי שהשתמשתי בו במילה "אומלל" כמה וכמה פעמים: אל דאגה, זה לא אומר שום דבר על מצבי הנפשי. עכשיו אם תסלחו לי, אני הולכת לשפשף את עצמי במברשת ברזל ואקונומיקה, לעשות שפגט ולהוריד את עצמי באסלה.

* בערך ככה, רק בצורה הרבה פחות חיננית. ועם הרבה יותר סבון.

** בטח שיש לצפרדעים זנב. קטן כזה.

בפרק האחרון של הסאגה "תולדות המחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף", למדנו שהמחלקה למכשירים גדולים שעושים ביפ נמכרה לחברה אחרת, ושעתידה של מחלקת הציף לוטה בערפל. מאז קוימו שיחות רבות עם הואן-דר-ביג-בוס, ספקולציות רבות הועלו ותיאוריות קונספירציה הזויות שלחו זרועותיהן לכל עבר כפול התמנון, רק עם שיעורי הצלחה נמוכים בהרבה*. למדנו שהמחלקה ממשיכה להתקיים בדרך זו או אחרת, אבל שככל הנראה נאלץ להעתיק את מקומנו למשרדים אחרים, קטנים יותר. נו שוין, אמרנו בליבנו, השד אינו נורא כל כך.

אלא שלשד דרכים משלו להשיג את מנת הצחקוקים המרושעים היומית שלו; וכך מצאתי את עצמי יום אחד מכינה את ספל הקפה הדלוח הראשון של הבוקר, כשלמטבח נכנס בסערה עמית לעבודה חביב ששמו מתחרז עם צ'אק נוריס, ואמר בזו הלשון: "נו, שמעת?? אנחנו עוברים!" – "כן, אני יודעת", השבתי, "אמרו שנעבור למשרד אחר פה בסביבה. כבר יודעים לאן?" – "זה לא יהיה פה בסביבה", כך צ'אק בנעימה נרגשת, "מעבירים אותנו ל*עיר-ששמה-מתחרז-עם-לזניה*, כי השכירות שם הרבה יותר נמוכה".

הכפית עם הסוכר צנחה ארצה והצטרפה שם לחלק התחתון של הלסת שלי. לזניה??? חתולו של תקרה הטוב והמיטיב, איך לכל הרוחות אני אמורה להגיע מפתח שמיקווה עירי ללזניה, שהיא לא רק מרוחקת ממנה עד מאוד אלא נטולת סידור מניח את הדעת בתחבורה הציבורית? שטחתי את מצוקתי בפני צ'אק, שמצידו גיחך מלוא הפה: "זה עוד כלום", כך האיש, "המשרדים הם גם לא בדיוק בתוך לזניה, אלא בכפר בוֹידֶעמקלוֹץ הסמוך ללזניה. אין שום דרך להגיע לשם חוץ ממונית". זה הסוף, אמרתי לעצמי, אני אמנם מאוד אוהבת לזניה ושאר פסטות, אבל לבלות שלוש שעות ביום לפחות בנסיעות בשלל אוטובוסים, רכבות ומוניות עד לכפר בוידעמקלוץ ובחזרה, זה פשוט בלתי אפשרי.

עד מהרה התברר שלא רק אני בצרות, אלא גם עמיתי המתגוררים ברמת גן ובחולון, וגם התל אביבים בעלי המכונית הפרטית לא היו מאושרים במיוחד מהסידור החדש. למה לזניה, בשם עינו הבוערת של אדון האופל סאורון, מדוע מרחיקים אותנו עד לזניה? זו היתה השאלה על שפתי כל. הסבריו של הואן-דר-ביג-בוס היו כדלקמן: 1. יותר זול שם. 2. אנו נשב בצמידות לחברה נוספת שאף היא עוסקת במכשירים קטנים שעושים ציף, והתקווה היא שנקיים איתה פרוייקטים משותפים מעת לעת. 3. הרבה יותר זול שם. אבל מה עם הנסיעות, שאלנו ברעד, איך נגיע לשם ובחזרה? "כבר נמצא איזה סידור", כך הודב"ב בקול בוטח, "חוץ מהנסיעות, יש עוד משהו שמפריע לכם? משהו שקשור לעבודה?" כן, השבנו, מפריע לנו שאין לנו איך להגיע לעבודה, כך שכל יתר הדברים לא רלוונטיים.

לקח זמן מה עד שהמסר הופנם בקרב החלונות הגבוהים, ובינתיים הפתרון המסתמן הוא: מונית ספיישל פעמיים או שלוש בשבוע ללזניה, וביתר הימים עבודה מהבית. זה יוצא הון תועפות, הקשינו, משתלם לחברה להוציא את הסכומים האלה? ובכן, מסתבר שהשכירות בכפר בוידעמקלוץ כל כך נמוכה יחסית לאזור המרכז, שזה איכשהו משתלם. אחרי שפתרנו חלקית את עניין הנסיעות, התברר שלא יהיו לנו בבוידעמקלוץ עוד כמה שירותים פעוטים, כגון מזכירות, מטבח משלנו או איש סיסטם. כאשר העלנו את השאלה החצופה "אז מה נעשה אם תהיה תקלה במחשבים", קיבלנו את התשובה המרגיעה "לא יודעים. מישהו יטפל בזה". העזנו עוד ושאלנו מתי בדיוק צפוי להתחולל המעבר. התשובה המפתיעה: "לא יודעים". ייתכן שאם תהיה תקלה במחשבים, נאכל לזניה.

בקיצור, אלו הם פני הדברים כרגע: תוך כמה שבועות, ככל הנראה, המחלקה שלי עוברת לבוידעמקלוץ. לא לגמרי ידוע איך אגיע לשם ובחזרה אבל הובטח לי שזה יקרה איכשהו (ייתכן שקופים מכונפים יהיו מעורבים בתהליך, או מטאטא מדגם נימבוס 2010). לא ברור אם יהיו לנו פרוייקטים משותפים עם החברה האחרת לענייני ציף השוכנת בבוידעמקלוץ, אך אנו נשב לידה בתקווה שחלק מהפרוייקטים שלה יעברו אלינו בתהליך של אוסמוזה. לא ברור מה יתרחש אם יתקלקלו המחשבים או אם נרצה לעשות פעולות מרחיקות לכת כדוגמת לאכול ארוחת צהריים במטבח. להגיד שאנשי המחלקה כרגע קצת מדוכדכים  ומלאי-חששות זה בערך כמו להגיד שכנסת ישראל היא כרגע קצת אוסף של חדלי אישים, מלחכי פנכה ורודפי בצע חסרי תקנה.**

מעבר לזה, לא ממש קורה שום דבר בחיים שלי. כלומר, זה לא שאני עוברת דירה מחר בבוקר וכל הבית שלי ארוז בארגזים ואני מתחרפנת מכל אלפי הסידורים שצריך לעשות בדירה הישנה ובדירה החדשה, וזה לא שעברתי אתמול ניקור בבלוטת התריס והיא עדיין כואבת לי קצת ואני מודאגת לגבי התוצאות של הביופסיה שהשד יודע מתי יחזרו, וזה לא שמישהו שקיוויתי שיוכל לתמוך בי בתקופה הלא-פשוטה הזו החליט לשנות כיוון ולחזור לאקסית שלו או משהו. כלומר, חוץ מעניין הבוידעמקלוץ והעתיד הלא ברור בעבודה, אני יכולה להיות רגועה לגמרי, נכון? לחלופין, אני יכולה להחליט שנמאס לי מצרור הצרות ושאין לי כוח להתמודד, לסגור את עצמי במנזר הקרוב למקום מגורי, ולהקדיש את חיי לרוח הקודש ולגידול עגבניות אורגניות. ואז, כשיחליטו להעביר את המנזר לעיר אחרת משיקולי עלות, לא תהיה ברירה ואני אאלץ לעלות בסערה השמיימה. אבל רק אם יש שם איש סיסטם.

* כן, אני יודעת שהוא קשור לכדורעגל ורשמית אני לא אוהבת כדורעגל. רשמית אני גם לא מודה שצפיתי בכמה ממשחקי המונדיאל, ואם מישהו רוצה לטעון שכן, הוא מוזמן לפנות לעו"ד שלי, מר ר. ר. פתיתים.

** אולי גם את כנסת ישראל צריך להעביר לכפר בוידעמקלוץ אשר בלזניה? לפחות נחסוך את דמי האחזקה של המשכן בירושלים.

לפני שנים לא מעטות מדי ולא רבות מדי, כלומר לפני שהספקתי להפנים שבני אדם הם חארות אבל כשכבר התחלתי לחוש זאת אינסטינקטיבית, נרשמתי לאתר היכרויות. אתרי היכרויות דומים לכוורות דבורים, כלומר מציעים לכאורה שפע של הזדמנויות והבטחה כמוסה לדבש מתוק, אך מספקים בסופו של דבר עקיצות מלוא הגוף במקרה הטוב והלם אנאפילקטי* במקרה הרע. ובכל זאת, בודדה הייתי, סיפרו לי על פלוני ועל אלמונית שפגשו שם את אהבת חייהם, ובכן נרשמתי לי.

הדייט הראשון מאותו אתר היכרויות היה קצר אך טראומטי. בחור אחד, שנראה חמוד והשיחה עמו במיילים היתה נעימה, הציע שניפגש לקפה. נפגשנו, כשליבי פועם במרץ וברכיי נוקשות זו בזו בקול צלצול עליז (דייט ראשון, כאמור). מה קרה אחר כך, אתם שואלים? ובכן, מה שקרה הוא שקיבלתי הרצאה בת כרבע שעה על החשיבות של שמירה על כושר גופני ועל משקל תקין, כשהבחור מצביע לי על עצמו בתור דוגמה ("אני הולך למכון כושר 4 פעמים בשבוע") ועל מכוניתו (!) בתור דוגמה נוספת ("קניתי עכשיו הונדה אדומה, ונורא חשוב לי לתחזק אותה כמו שצריך. אני אוהב שיש לי דברים שנראים טוב, אז אני מצפה לאותו דבר מהאישה שלי"). כתום ההרצאה המאלפת, קם הבחור על רגליו, השליך שטר של 20 על השולחן בבית הקפה והלך. אני מצדי עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות בנסיבות אלה: התקשרתי לואן-דר-אחות, הזלתי כמה דמעות של תסכול וטענתי שגברים הם חארות. במאמץ עליון, אחותי הצליחה לשכנע אותי שלא כך הוא ("לא כולם כאלה. כלומר הרוב כן, אבל לא כולם"), וכך התקיימו להם עוד כמה דייטים שהיו קצת פחות זוועתיים, אבל עדיין לא שכנעו אותי שההנחה הראשונית שלי לגבי אופי האדם היתה שגויה.

והנה חלפו שנים, ונשבעתי בליבי שכף רגלי הווירטואלית לא תדרוך יותר באתרי היכרויות, ושכף רגלי האמיתית לא תצא יותר לדייטים עיוורים.** אלא מאי? חברתי הטובה א', שיש לה כמה וכמה פטנטים רשומים על טוב-לב ואהבת הבריות, הציעה לי להיפגש עם בחור אחד, שהוא חביב מאין כמותו, רגיש, איש שיחה נעים ומלטף חתולים יתומים בכל הזדמנות. התנגדתי בתוקף. א' הניחה לי לנפשי, ורק הציעה אותי בפייסבוק לאותו בחור בתור חברה. וכך גיליתי יום אחד בתיבת פייסבוקי הצעה נלבבת ממלטף החתולים היתומים בכבודו ובעצמו, שנצא פעם לקפה או משהו. נאנחתי כבדות. מה קפה, איזה קפה, אמרתי בבני מעיי, בשביל מה? בשביל ששוב תרצה לי על כמה חשוב לא להיות שמנה? בשביל ששוב תסביר לי שהמודל האידיאלי למערכת יחסים מבחינתך זה תהליך פאגוציטוזה?***

מפאת כבודה של א', שאני אוהבת בכל ליבי, ומפאת קולות השכנוע של מכרים לאמור "את-אף-פעם-לא-יכולה-לדעת-אולי-בכל-זאת-הוא-נחמד-הכרתי-מישהו-מקריית-מלאכי-שפגש-ככה-את-אשתו-היום-יש-להם-שני-ילדים-מיצובישי-וגולדן-רטריבר", נתתי לזה צ'אנס. איך שנכנסתי לבית הקפה ושזפתי עיניים בבחור, נפלו פניי אל בור הביוב הסמוך: מלטף החתולים החביב הוא בחור נמוך ממני משמעותית, ולא זו בלבד אלא שהוא צנום להפליא. אין סיכוי, אמרתי לעצמי, שמישהו צנום ופטיט**** כמוהו ירצה לחבור עם בהמה עגלגלה שכמוני.

אך היקום, חוש הומור מוזר יש לו. תוך כחמש דקות של שיחה עם מלטף החתולים הצעיר, התברר שלא רק שהוא חושב שנשים שמנות הן יפות, אלא גם שהוא באמת איש חביב, נעים ומרתק כפי שטענה א' מלכתחילה. התברר ששנינו חובבי טרי גיליאם, סדרות מד"ב וסדרות ערפדים מסוימות; וכדי להוסיף לתדהמתי הרבה, המלטף הצעיר אף הכריז שהוא אוהב יצירות מסוימות של פיליפ גלאס. מה הסיכוי, שאלתי את עצמי, שאמצא בחור שאוהב גם נשים שמנות וגם את פיליפ גלאס? הר הגעש ההוא באיסלנד, קילאוווואגיליהווולללה או איך שלא קוראים לו, כבר מתפרץ בתדירות יותר גבוהה מזה.

אקצר את המשך השתלשלות המאורעות, גם כי קצרה היריעה וגם כי בכל זאת יש לשמור דברים מסוימים לדיסקרטיות של סמסים שנשלחים באמצע הלילה. השורה התחתונה היא שהמלטף הצעיר התחבב עלי יותר ויותר בשבועות האחרונים. בתחילה, נדמה היה לי שגם אני חביבה עליו; אך אבוי, רצה הגורל ואופי האדם המחורבן, שככל שאני הבעתי יותר עניין במלטף, כך הוא התרחק ממני. הוא עדיין חביב אלי כתמיד, אבל אין לו זמן להיפגש, ואף אמר לי בגילוי לב ובכנות ראויים לציון שהוא לא יודע איפה הוא נמצא מבחינה רגשית. רוצה לומר, "את סבבה, אבל לא נראה לי". לזכותו יצוין שהוא היה הגון וכן איתי למן הרגע הראשון בכל מה שקשור לסיכויי הקשר הזה. לגנותו יצוין שלא יפה להביא את הפרה עד השוקת ואז להגיד שאתה לא יודע איפה אתה נמצא מבחינת המים שאמורים להיות שם. אבל זו זכותו, ואומרים שבאהבה, מלחמה ודייטים, הכל מותר.

השורה התחתונה היא שאני תוהה אם לא היה עדיף לולא תחבתי שוב את אפי היגע לתוך קלחת מערכות היחסים. מה היה רע לי קודם? כבר התרגלתי לרעיון של חיים כרווקה זקנה וממורמרת, שמוצאת נחמה בשוקולד, טוויטר וקללות ביידיש ובהונגרית. המלטף הוא אדם מקסים ואין לי שום טענות אליו, וכבר לימדה אותי סבתא בגיל שש את השיעור החשוב: "מותק'לה, אי אפשר להכריח מישהו לאהוב אותך". א' ושאר דורשות ודורשי טובתי טוענים בתוקף שמגיע לי מישהו שיאהב אותי וירצה בקרבתי כפי שאני ארצה בקרבתו-שלו. הבעיה היא שכל סיבוב שכזה בעולם ההיכרויות מוציא ממני את כל האנרגיות, בפרט בימים שבהם האנרגיות דלות הן מלכתחילה.

אין לי מנוס מהמסקנה שהחלטתי בכל זאת לצלול לתוך העולם הזה כי נמאס לי קצת להיות בודדה. אולי עד כדי כך שאפילו הבלחות מקריות פה ושם של מלטף צעיר מקלות עלי במקצת את צער הבדידות. ובכל זאת, אני ממשיכה לייחל למישהו שיקום בבוקר, והדבר הראשון שירצה לעשות יהיה לשלוח לי סמס בנוסח "שיהיה לך יום נפלא". סתם, כי אכפת לו ממני. ורק אז יילך ללטף חתולים יתומים.

* הלם או שוק אנאפילקטי: מונח מתחום הרפואה, שפירושו "אל תתקרב לדבר הזה אם אתה לא רוצה להתנפח, להפסיק לנשום, להכחיל ולהתפגר תוך דקות ספורות. תודה"

** ניסיון אחד זכור במיוחד לדייט עיוור אורגן על-ידי הסבתא שלי והסבתא שלו. בשתי מילים: אל תשאלו. בשלוש מילים: ברצינות, אל תשאלו.

*** אומר זאת שוב: אם הסבתות מארגנות לכם פגישה עיוורת, אל תלכו. התוצאות עלולות להיות הרות אסון.

**** לידיעת הקורא ר.ר., אמרתי "פטיט", לא "פתית".

פעם אחת, לפני הרבה שנים, גרו בארץ רחוקה אח ואחות. האח, הבכור מבין השניים, היה כשרוני מאין כמותו, ואחותו מוכשרה היתה כמוהו ומלאת שמחת חיים. שניהם גילו עניין מיוחד בענף ספורט אצילי ויפהפה, וכבר מגיל צעיר מאוד, מצאו כי הם מיטיבים להצליח בו ביחד. על כן שילבו השניים את כוחם, והתאמנו יום יום במשך שעות ארוכות כדי ללטש את כשרונם בתקווה לזכות, יום אחד, להציגו לראווה בפני העולם כולו.

רצה הגורל, והשניים עזבו את ארצם הרחוקה במסגרת חוק שבות כזה או אחר, ובאו למצוא את מזלם במדינת ישראל הקטנה והחמה אשר במזרח התיכון (פרט לשבוע שבו מתקיים האירוויזיון, כמובן, שבו ישראל הקטנה שייכת באורח פלא דווקא ליבשת אירופה). ובמזרח התיכון, אנשים אינם אוהבים ענפי ספורט אציליים ויפהפיים, אלא דווקא ענפי ספורט שדורשים כדורים בגדלים שונים, חבטות, בעיטות, יריקות, קללות, פיצוח גרעינים והשלכת חזיזים. נתברר כי ענף הספורט שהאח ואחותו התמחו בו לא כלל אף אחד מהאלמנטים שנזכרו לעיל, ובכן נדחק הענף המבויש לקרן זווית נסתרת בספורט הישראלי. תקציבו הסתכם בסכום כסף זעום, המספיק בערך לקניית פתיתים למאכל למשך שבוע במשפחה ממוצעת; תמיכה מהגופים הרשמיים לא נשמעה, אף לא מילת עידוד אחת; אפילו מתקנים יאים לאימונים לא עמדו לרשות האח והאחות בכל הארץ ההיא. והעיתונים, המתהדרים ב"מוספי ספורט" לכאורה, על אף שהם מוקדשים ב- 99.9999% לענף ספורט אחד בלבד, התעלמו ממקור גאוותם וכשרונם של האח והאחות בהפגנתיות, והרעיפו את כל אהבתם ותשוקתם על מפצחי הגרעינים ומשליכי החזיזים בלבד*.

העולם חשב אחרת. העולם – כלומר כל מה שנמצא מחוץ לגבולות המדינה המזרח-תיכונית/אירופאית העונה לשם "ישראל" – סבר שהאח והאחות נתברכו בכישרון שאין לבזבזו. על כן מצאו להם השניים מקום להתאמן בו בארצות הברית של אמריקה, ושם עשו חיל. בתחרויות בינלאומיות יוקרתיות זכה הצמד המוכשר לשבחים, פרסים ומדליות. באולימפיאדה האחרונה הצליחו השניים להגיע למקום העשירי, ובאליפות העולם האחרונה למקום השישי, מתוך עשרות רבות של מתחרים באותו ענף – הישג שבענף ששמו מתחרז עם "כדור-עגל" היה זוכה לכותרות זועקות השמיימה באדום ושחור ולסימני קריאה רבים בזה אחר זה בכל עיתוני הארץ האירו-מזרח-תיכונית.

והנה הגיעו מים עד נפש, ונקעה נפשם של האח והאחות מהיחס המזלזל ומכפיות הטובה, ומקטנות-הראש של ראשי ההתאחדות של ענפם האצילי בארץ, והם החליטו לפרוש מתחרויות. פרישתם הכתה הדים באתרים המוקדשים לענף ברחבי העולם, ועוררה צער רב אצל חובבי הספורט האצילי והיפהפה. בארץ האירו-מזרח-תיכונית, לעומת זאת, נדחקה הידיעה לקרן זווית והוזכרה במלמולים ספורים בלבד, בין זמזום וובוזלה אחד למשנהו. ההתאחדות של אותו ענף ספורט, שלא זכתה שנים רבות לצמד ספורטאים מוכשר ברמה גבוהה כל כך וככל הנראה גם לא תזכה לכך עוד שנים רבות בעתיד, לא השכילה לשמר את ההישגים ולתמוך בטובי נציגיה בעולם.

והנה יושבת אני כאן וחושבת. על כל אותם אנשים שטוענים ש"החלקה על הקרח זה לא ספורט", על אף שאין להם שביב קלוש של מושג לגבי המאמץ הפיזי האדיר והכישרון הבלתי רגיל שדרושים כדי לבצע ולו צעד אחד פשוט של החלקה. על כל אותן נשמות טובות שטענו ברוע לב ש"הם בכלל לא ישראלים, הם רוסים, מה פתאום הם מייצגים את ישראל?" – ובאותה נשימה לא היססו לקרקר ולקשקש השכם והערב על שחקנים ומאמנים זרים בכדור-עגל וכדורסל, שמשום מה, אין שום בעיה שהם ייצגו את ישראל. על צרות האופקים של המדינה העיוורת והמתסכלת הזו, שלא מסוגלת להבין שכישרון יש לטפח ולעודד, לא לרמוס ולחנוק. על רומן וסאשה, שהקדישו את מרבית חייהם לספורט, הקריבו קורבנות שרובנו לא מסוגלים לתאר לעצמנו, נגעו בפיסגה, ונאלצים כעת לוותר על המשך מימוש החלום.

וזה עצוב.

זהו, כולם מוזמנים לחזור לוובוזלות. אל תשכחו לגרבץ מדי פעם, זה חשוב.

* כן, אני שונאת כדורגל. שקו לי.

רגשנית אנוכי, וכזו הייתי מאז ומעולם. לפני כמעט 11 שנים גויסתי לשורות המחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף, והיום הגיע יום המעבר שבו חברי המחלקה למכשירים גדולים שעושים ביפ אורזים את פקלאותיהם, איש ואישה ומחשבם ומקלדתם וניירותיהם ומחזיק הפלאפון הדבילי מפלסטיק שאף אחד לא ממש משתמש בו שלהם, ועוברים לחברה אחרת. אודה ולא אבוש: דמעות עומדות בעיני. זה לא כל כך נעים לראות את החברה שהפכה לך לסוג של בית – מעצבן לעיתים, מייגע, מחרפן, אך בכל זאת סוג של בית – קוטעת מעליה באבחת סכין מושחזת מחצית מליבה, ומוסרת אותו לאלוהי הקפיטליזם. זו דרכו של עולם, אני יודעת. רק קשה לי לשכנע בזה את בלוטות הדמעות שלי.

אנשי המחלקה למכשירים גדולים שעושים ביפ עושים מאמצים שונים ומשונים לשמור מזכרת מהמקום. חלק מהם צילמו תמונות למזכרת של העובדים ושל החדרים. חלק לוקחים תמונות מהקירות, או מקבלים צעצוע כזה או אחר לשולחן מעמיתים. חלק התארגנו ויצאו לארוחת צהריים אחרונה משותפת, נהנו בפעם האחרונה ביחד מהאוכל השמנוני והדלוח אצל "המה-שמו שליד הרחוב ההוא עם הזהו", וקיטרו בצוותא בפעם האחרונה על הצרבת שעשה להם החומוס, או הצ'יפס, או האנטי-פריז המזוקק שמגישים באותו מקום תחת השם "קפה שחור". ואילו חלק מהם, שצודקים ובכל זאת אני כועסת עליהם קצת בדקות אלה, אמרו לי ש"צריך לשמור על פרופורציות" ו"זה לא סוף העולם".

נכון, זה בהחלט לא סוף העולם. יש דברים הרבה יותר גרועים שמתרחשים בעולם כרגע, ואני לא מדברת בכלל על המדמנה הקטנה והפרטית שלנו (שצרות לא חסרות לה). למשל, כתם נפט בגודל חסר תקדים חונק ומשמיד בדקות אלה ממש את מפרץ מקסיקו, ועוד לא יודעים בכלל עד כמה מרים ואיומים יהיו ממדי האסון בסופו של דבר. למשל, רצח עם בזעיר אנפין מתחולל בקירגיזיסטן, שבו הרוב הקירגיזי רודף עד חורמה את המיעוט האוזבקי וגרם להרג של מאות ולמנוסה של עשרות אלפים מביתם. למשל, בעוד שנה צפוי לצאת לאקרנים סרט באורך מלא המבוסס על הסידרה "הדרדסים" באנימציית תלת מימד. כך שאין ספק, אסונות לא חסרים לנו. עם זאת, האסון הקטן והפרטי שלי כרגע די מקשה עלי.

גורמים שונים ומשונים מבטיחים לי שיהיה בסדר. אני אישית רוצה את זה בכתב, בשלושה עותקים ורצוי גם עם אישור נוטריוני. בינתיים אני מתנחמת בקצת מוסיקה (פיליפ גלאס, ברור שפיליפ גלאס) ובמחשבות מסיחות-דעת, כמו למשל התהייה אם אפשר יהיה לספוג את כל הנפט שנשפך במפרץ מקסיקו אם נזרוק לתוך הים את כל הדרדסים התלת-ממדיים. והיות שלא בוכים על דרדס שנשפך, אני בכל זאת יושבת ועוצרת את הדמעות. בשביל לבכות יש את סוף השבוע, לא?

גילוי נאות: פייסבוק זה קקה. כלומר הגילוי הנאות מתייחס לזה שיש לי פרופיל בפייסבוק, על אף שברור לי שמדובר ברשת חברתית שהחלה את דרכה כשעשוע חביב ומועיל והגיעה לממדים של תמנון מבעית ורב-זרועות, שמאחיזתו הדביקה אין להשתחרר. גם אם תצליחו למחוק את פרופילכם במאמצים קשים, עדיין תיתקלו בכפתורי ה"לייק" הבלתי נסבלים בכל כוך ופינה, ותוזמנו לאינספור דפים, עצומות, אירועים ושאר ירקות כדוגמת "העצומה למניעת התאכזרות לענבים – אומרים די לתעשיית הצימוקים!" ו"גם אני חושב/ת שחצאיות מעטפת בצבע סגול-חציל זה לגמרי פאסה".

ברם, ליישום הנאלח הזה יש מספר יתרונות, שבעטיים* אני עדיין משתייכת לאומת הפייסבוק. הפרופיל הזה מאפשר לי להישאר בקשר רופף למדי עם אנשים שאין לי צורך בתקשורת רציפה איתם, להתעדכן בכל מיני פעילויות שכן מעניינות אותי, ולהירתם לטובת מאמצי הצלה של יצור זה או אחר, הולכי על שתיים והולכי על ארבע. ודווקא מן המצילים של ההולכים על ארבע חטפתי, לרוע המזל, סטירה מהדהדת בפרצופי הווירטואלי אמש, ואז ביצעתי פעולה שלא ביצעתי מאז שהקמתי את פרופיל פייסבוקי לפני אי-אילו שנים: הסרתי חבר מרשימת החברים שלי. האיש, במילים פשוטות, מילא אותי בפחד של ממש.

ובמה דברים אמורים? למי ששהה עד עתה על כוכב לכת בגלקסיה אחרת, אעדכן ואסביר כי משט ביוזמה טורקית של ספינות ועליהן פעילי שלום – וייתכן שגם לא כל כך פעילי שלום – ניסה להגיע אל חופי עזה שלשום בלילה. היות שישראל הטילה סגר על עזה, ביבשה, באוויר ובים, ממשלתנו החליטה לעצור את המשט בכל מחיר. המחיר היה כמה הרוגים ופצועים מבין יושבי הספינות, וכמה פצועים, חלקם קשה, מבין החיילים שניסו להשתלט על הספינות. אין לי שום ידע בימאות, ולכן אין לי אפשרות לדעת אם אפשר היה לעצור את הספינות בדרך אחרת (השבתת המנועים, כיתור מכל עבר וכדומה), אבל ידוע לי שהדבר כולו התרחש במים בינלאומיים ולא בשטחה של מדינת ישראל – בהנחה שחופה של עזה נחשב לחלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל. אין לדעת בימינו.

השורה התחתונה היא זו: קומץ אנשים בכירים, מבלי להתייעץ עם גורמים נוספים ובהתבסס על מידע מודיעיני חסר ולקוי, שלחו קבוצת חיילים לתוך המון משתולל, במים בינלאומיים, וגרמו לישראל נזק תדמיתי בל יתואר. המעשה העמיד בסכנת חיים את המוני הנופשים השוהים בטורקיה, את נציגי המדינה הרשמיים בטורקיה, ואת הישראלים בתפוצות באופן כללי; גרם לגינוי מקיף, מקיר לקיר, של כל מדינות העולם, החל מניקרגואה (שניתקה את יחסיה עמנו), דרך כל ארצות אירופה וכלה בארצות הברית, ידידתנו הגדולה ביותר, שתוהה בימים אלה למה מגיע לה העונש הזה בדמות ידידות עם ישראל; והחריף עוד יותר את הקרע בתוך עמישראל עצמו.

דומה שבעקבות התקיפה בלב ים, נוצרו בארץ קבוצות משני סוגים: אלה שטוענים שהתקיפה היתה איוולת שאין כמותה שעוד תעלה לנו במחיר יקר, ואלה שטוענים שצה"ל פעל כשורה ושיש לחזק את ידיו ולהביע תמיכה במדינה. עד פה, הדיון לגיטימי. אלא מאי? נכנסת לה ואנדר אחת תמימה לפייסבוק כדי לעיין בהודעות האחרונות שנוגעות למשופמים שונים – אימוצי כלבים וחתולים, תרומות למען חולים ופצועים וכדומה – ונתקלת בדף של איש אחד, שפועל רבות למען בעלי חיים. ובשלב זה, נשימתה נעתקת. האיש פרסם בסטטוס שלו מטח של קללות, נאצות, חרפות וגידופים נגד כל מי שמביע ביקורת על הטיפול של צה"ל במשט, ולא זו בלבד אלא שהוא גם כורך בכפיפה אחת את אויבי המדינה הגדולים ביותר עם ה"סמולנים", שכמוהם כגיס חמישי, חבר בוגדים שיש לרצחם נפש בהזדמנות הראשונה. אודה ולא אבוש: נבהלתי.

אנשים זורקים בקלות רבה מדי מילים כגון "פשיזם", ולכן אזהר, ובקוראי לאמירות מסוג זה "אמירות פשיסטיות", אסביר למה הכוונה. פשיזם מתאפיין בהצבת המדינה כערך עליון מעל הכל, ובהצדקת המדינה בכל מעשיה. לנתין בשלטון פשיסטי אין זכות להשמיע כל דבר ביקורת נגד המדינה, כי ערך חיי הפרט הוא בטל בשישים (אם לא בשש מאות) מול ערך המדינה. הפשיסט מאמין שכל בני האדם אינם שווים, שיש אנשים ששווים יותר ופחות, ושזכויות אדם בסיסיות אינן מגיעות לכולם. הפשיסט מאמין שדמוקרטיה אינה דבר חיובי, ושלא לכולם מגיעה זכות דיבור וחופש ביטוי, כי אם למנהיגים בלבד. הפשיסט סבור כי מלחמה היא דבר נעלה וחיובי, ומקדש ערכים של כוח הזרוע, הקרבה עצמית ומוות למען המדינה. הפשיסט אינו מאמין בשלום וסבור שחתירה לשלום היא גילוי של חולשה. לענייננו, הפשיסט מאמין כי כל מי שמעז לטעון שהמדינה לא תמיד צודקת הוא בוגד ודינו מיתה.

אני אינני פשיסטית. אני מאמינה שהמדינה קיימת למען אזרחיה, ולא ההיפך. אני מאמינה שכל בני האדם שווים, כולל בני האדם שאינני מסכימה איתם, אפילו בצורה חריפה. אני מאמינה שלכל בני האדם מגיעות זכויות בסיסיות. אני מאמינה שחופש הביטוי הוא ערך עליון. אני מאמינה שבוגד אמיתי הוא אדם שמניח למדינתו האהובה לשקוע לתוך ביצה סרוחה של בידוד בינלאומי וחרם כלכלי ואינטלקטואלי. אני מאמינה שמלחמה היא דבר שלילי, וגם כאשר היא רע הכרחי, היא עדיין רע. אני מאמינה שהרג הוא דבר נורא, גם כאשר הוא מוצדק ונעשה מתוך הגנה עצמית. אני אף פעם לא ששה ושמחה כשנהרגים אנשים, גם אויביה המושבעים של ישראל, כי צלם אנוש להם. אני מאמינה שיש לנו זכות וחובה להגן על עצמנו, אבל לא בכל מחיר, כי המחיר עלול להיות סופה של המדינה הזו. אני מאמינה שהביקורת שאני מעבירה, לא רק שאיננה בגדר בגידה, אלא שהיא הביטוי הנעלה ביותר של נאמנות למדינה.

פשיסטים יקרים, אנא הסכיתו ושמעו: הקריאות בנוסח "מותר לנו להגן על עצמנו בכל מחיר" שוות-ערך להשתנה מהמקפצה הבינלאומית. בפירוש מותר לנו להגן על עצמנו, זו זכותנו וחובתנו: אבל לא בכל מחיר. לא בצורה כל כך מטומטמת, שגורמת יותר נזק מאשר תועלת. לא בצורה שתביא, לאט לאט אבל בטוח, להתפוררותה וקריסתה של מדינת ישראל. זו לא הגנה. זו חבלה עצמית. חובתנו הגבוהה ביותר היא להיות לא רק צודקים, אלא גם חכמים, ולהפסיק להוציא לשון לכל העולם ואשתו: כל העולם ואשתו עוד ייתנו לנו על הראש בגלל זה. אין מדינה שיכולה להסתדר ללא קשרי מסחר ודיפלומטיה עם מדינות אחרות, וישראל, קטנה ומבודדת גיאוגרפית, זקוקה לכך שבעתיים. אני, שאינני פשיסטית, ואינני מאמינה שהמדינה צודקת בכל מחיר, אומרת לכם שהתקיפה על המשט היתה פעולת איוולת. לא, לא כי אני אוהבת את ארדואן, לא כי אני שוכבת עם ערבים, לא כי אני מוכרת את סודות המדינה לסוכנים של החיזבאללה ורוקדת על גופותיהם של חיילים מתים עם כוס מרגריטה קפואה בידי ושפתיים אומרות שירה. רק כי המדינה הזו, עדיין ולמרות הכל, יקרה לי, ואני מאמינה ויודעת שאפשר לעשות דברים גם אחרת, למען הביטחון, הרווחה והמשך הקיום של כולנו. אהבתי למדינה אינה פחותה מזו שלכם, אלא שהיא אינה עיוורת וכסילה.  אני יותר פטריוטית משתוכלו אי-פעם להבין. אין לכם זכות לקרוא לי בוגדת. עופו לי מהפנים עם ההתלהמות חסרת השחר שלכם.

אה, וגם אין צורך שתשלחו לי בפייסבוק הזמנה להצטרף לקבוצה "ניקרגואה מחרימה אותנו??? אנחנו מחרימים אותה!!! על הזין שלי כל הניקרגואים או איך שלא קוראים לבני זונות האלה, יאללההההההה!!". תודה.

*תודו שמזמן לא ראיתם את המילה הזו. בעטיים. מילה נאה. בעטיים בעטיים בעטיים. שלבו אותה גם אתם בפוסטיכם!

בעל הבית שלי הוא איש נחמד. שנתיים ימים לא שמעתי ממנו כמעט אף מילה, להבדיל מבעלת הבית הקודמת שלי, שהיתה פסיכית ברמות מבעיתות (מה שואן-דר-אמא נוהגת לכנות "מפחידה ילדים קטנים בחושך"). אני מאוד מחבבת את הדירה הנוכחית שלי: היא קטנה, נוחה ונעימה, נחבאת אל הכלים ברחוב חביב בפתח תקווה (רחוב השטינקמוביל, כמובן), וסיפקה לי שעות רבות של הנאה, רביצה ובליסה, בהתאם לנסיבות. שלא לדבר על האורגיות המטורפות עם המגפיים המחודדים והשלשלאות והעיזים היתומות, אבל נעזוב את זה.*

וזו הסיבה שנחמץ לבי עד מאוד, כשבעל הבית התקשר אלי, התנצל נרגשות ואמר שהוא לא יכול לחדש את חוזה השכירות איתי לשנה נוספת, יען כי הבן שלו מעוניין לעבור לגור בדירה. אחרי שסגרתי את הטלפון וקיללתי נמרצות את הבן אוכל-החינם בשלל שפות מזרח אירופאיות, שאלתי את אמי-הורתי אם יש לה מספיק קשרים במערכת הביטחון בשביל ש, נגיד, מישהו מהמוסד יוכל להעלים את הבחור לאיזה שנה-שנתיים, ולחלופין, להפעיל עליו לחץ פיזי מתון עד שישתכנע להעתיק את מקום מגוריו למוזמביק. הורתי הרהרה בעניין בכובד-ראש, ולמגינת לבי, השיבה בשלילה. השורה התחתונה: אני נאלצת לעבור, שוב, לדירה אחרת.

כמו כל אדם מן היישוב, הדבר הראשון שעשיתי לאחר שחלחלה הבשורה המרה, היה לפנות לחברי הנאמנים והלא-כל-כך נאמנים, ולבשר להם בעצב שאני מחפשת דירה חדשה בעיר הולדתי, הלא היא פתח שמיקווה. התגובה המנחמת, האמפתית והתומכת לא איחרה לבוא: "פתח שמיקווה??? השתגעת??? מה לך ולבור השופכין המצחין הזה, שאינו ראוי למגורי עז יתומה??? עברי מיד לגור ב'רחוב החצול' המגניב וההו-כה-טרנדי בתל אביבה, שם נמצאים כל אנשי הרוח, הרעש והצלצולים, ותיהני מאיכות חיים אמיתית!" אבל טוב לי בפתח שמיקווה, הקשיתי, מדוע שאעבור? נחמד ושקט כאן, שכר הדירה אמנם לא נמוך אבל לא מנופח כספינת אוויר כפי שהוא בתל אביבה, ובמקרה של מצוקה הורית, כפי שכבר נרשם בעבר, אני יכולה לשעוט לכיוון בית אבאמא ברגל קלה. "אבל", כך אנשים בעקימת-אף ובזלזול תהומי, "זו פתח שמיקווה. כאילו, עדיף כבר לגור בחבית זפת רותחת בתל-עדשים מאשר בפתח-שמיקווה, לא?"

אז זהו, שלא. צר לי לאכזב את האנשים הטובים הללו, אבל פתח שמיקווה איננה כה גרועה כפי שחושבים. מדוע היא איננה גרועה כפי שחושבים, אתם שואלים? הרשו לי להציג בפניכם את חמשת הפלאים של אם המושבות:

1. נתחיל מזה שאם המושבות כלל איננה אם המושבות אלא רק בזכות טעות היסטורית. וויקיפדיה הנאמנה מספרת בערך של פתח שמיקווה כי "המושבה 'גיא אוני' (ראש פינה) הוקמה מספר שבועות לפניה, אולם מאחר שהידיעות על הקמת 'גיא אוני' הגיעו באיחור ומתיישבי אומלבס היו בעלי קשרים רבים יותר, קיבלה פתח תקווה את הכינוי 'אם המושבות'". פלא שאנשים חושבים שפתח שמיקווה לא קיימת?

2. פתח שמיקווה מתהדרת בהישג שאין שביעי לו: זו אחת משש הערים היחידות בישראל שבהן קיימת קבוצת בייסבול במסגרת ליגת הבייסבול הישראלית. תחשבו על זה: כדורגל יש כמו זבל, כדורסל יש כמו… כמו עוד זבל, אבל בייסבול? איפה תמצאו בייסבול אם לא בפתח שמיקווה? רק בתל אביב, רעננה, מודיעין, נתניה ובית שמש. אבל זהו!

3. בפתח שמיקווה יש לא אחד, לא שניים, לא שלושה, אלא שישה בתי חולים! כולל בית חולים פסיכיאטרי ובית חולים גריאטרי! בזמן שערים כמו אשדוד נאבקות להקמת בית חולים אחד ויחיד – כל חולי, גוססי ומתפגרי פתח שמיקווה נהנים משפע של הזדמנויות לשכב במיטה לא נוחה להפליא ולהרגיש חרא בעודם מחוברים לשלל צינורות, אינפוזיות וזונדות כיד המלך. גן-עדן להיפוכונדרים, גבירותיי ורבותיי. לא שווה?

4. פתח שמיקווה היא העיר הראשונה, לא רק בארץ אלא בעולם כולו, שפיתחה פרוייקט ייחודי לזיהוי צואת כלבים בעזרת DNA, במטרה לאתר את הבעלים ולקנוס אותם על אי איסוף הגללים. בדיוק כך: ישב ראש העיר שלנו וחשב, איך נהפוך את פתח שמיקווה לעיר ייחודית ומעוררת-עניין, הצועדת אל העתיד ומבשרת על הקידמה? כמובן! זה כל כך פשוט! הבה נוציא את כספי משלם המיסים על פרוייקט זיהוי קקי של כלבים! אנשים יקרים, בשום מקום בעולם לא יזכה פרי-ישבנו של כלבכם לטיפול נאמן ומסור כל כך, כפי שיזכה בפתח שמיקווה!

5. טוב, אין בעצם סעיף 5. אבל האם כל הסיבות שהצגתי עד עתה לא מספיקות בשביל לאמץ בשתי ידיים ובארבע רגליים את העיר המופלאה הזו? בוודאי שכן!

לסיכום, תוך חודשיים ימים הנני מתכבדת לעזוב את רחוב השטינקמוביל ולעבור לרחוב אחר, בתקווה שהדירה החדשה תהיה נחמדה, נעימה ומסבירה פנים לא פחות משכיית החמדה הקטנה הנוכחית שלי.אני מקבלת עלי בהכנעה את גזירת הגורל הלזו. יחד עם זאת, אם בין קוראי יש במקרה איש שב"כ או מוסד לשעבר שמתמחה בהעלמת בנים של בעלי בית שחומסים דירות קטנות מואנדריות תמימות, נא צרו קשר דרך המדור. הסיסמה: עז יתומה נובחת בחצות. תודה!

*כן, כמובן שאני צוחקת. העיזים היתומות בכלל לא אוהבות שלשלאות.