פורסם על ידי: vandersister | מאי 16, 2012

יש מטומטמות ממני, אך אין מטומטמות כמוני

הפוסט הזה עוסק בטור של קארין ארד שפורסם ב-Xnet ומסביר, כביכול, את הסיבות שבגללן נשים אוהבות גברים שתלטניים ומתעללים. לאלה מביניכם שכבר התנסו בכתיבתה של ארד או ב-Xnet באופן כללי, ותוהים למה אני מבזבזת את זמני, את זמנכם ואת תאי המוח של כולנו על אשפה מהבילה במסווה של טקסט, אומר רק זאת: אתם צודקים לחלוטין. יש סיכוי לא רע כלל שבמקום להקדיש כמה דקות לקריאת הפוסט, תוכלו להפיק תועלת רבה יותר אם תשקיעו את הזמן הזה בסידור מחדש של אוסף הפקקים שלכם, בצביעת ציפורניו של הכלב בלק סגול מטאלי או בלעיסת נייר טואלט משומש. עם זאת, הטור, והרעיונות המסוכנים שמאחוריו, קוממו אותי מספיק כדי לשבור את שתיקתי הממושכת.

יפה. ובכן, בהנחה שאתם עוד כאן*, הרשו לי להסביר מדוע הטור הזה בכל זאת מצדיק תגובה. בשבוע שבו פורסמה ידיעה אחר ידיעה אחר ידיעה על פרטיו מעוררי החלחלה של מעשה אונס אכזרי במיוחד נוסח "תפוז מכאני", שבוע שבו ראש עירייה מואשם באונס של כמה נשים תוך ניצול עמדת השררה שלו, ובמדינה שגם ככה לא חסרים בה מקרים של אונס, התעללות ורצח של נשים – לקרוא את המילים הבאות ולא להתרתח פירושו שהמצפון שלכם בתרדמת או ירד מהארץ:

"פמיניזם או לא, להלן העובדות:

1. נשים מעולם לא נמשכו לגברים מהזן הסמרטוטי

2. נשים לעולם לא יימשכו לגברים מהזן הסמרטוטי

3. ביטחון זה משעמם

או שרשעות זה סקסי, תבחרו את הטרמינולוגיה המועדפת עליכם."

הבנתם? רשעות זה סקסי. ומהו, לפי גב' ארד, זן הגבר שאינו סרמטוטי? ובכן, כאן נפרש בפנינו הסבר אבולוציוני (שאני בטוחה שמבוסס על התזה לדוקטורט של גב' ארד בנושא "התפתחות אבולוציונית של הספאנקינג" מאוניברסיטת גורנישט בפוסטמהלנד), לפיו הנערה תמיד תחפש את הזכר הכי חזק בקבוצה, זה ש"רץ הכי מהר ומרביץ הכי חזק". זה סופר-סקסי בעינינו, "הנשים" (שכמובן עשויות מקשה אחת ולא יכול להיות שיהיו לנו טעמים שונים, חלילה), ועל כן אנחנו מחפשות מישהו שיקשור אותנו, יכה בנו נמרצות ובאופן כללי ירמוס אותנו בכל דרך אפשרית. מדוע? כי האבולוציה גורסת שגבר-גבר שכזה יהיה האב הטוב ביותר. כלומר, בהנחה שהוא לא יהיה יותר מדי גבר-גבר-גבר ויחליט לרצוח את אשתו ולשרוף את הילדים. כי זה מה שגבר-גבר-גבר-גבר עושה, מרביץ ומכה ומתעלל ושורף ורוצח. מה, לא?

פרופסור ארד מסיימת את טורה המרגש בטרוניה כלפי הפמיניזם, שסירס את הגברים, והפך אותם ל"רגישים" ו"מתחשבים" בניגוד לטבעם האמיתי:

"הסקס מבטא היטב את העיוות ביחסי הכוח בין גברים לנשים לגברים: הרבה כעס מודחק יוצא החוצה, הרבה ספאנקינג, סקס קשוח ומשחקי תפקידים בהם האישה משחקת את הכנועה (למרבה ההקלה) והגבר את הכובש האכזר."

משחקת את הכנועה, למרבה ההקלה. כי אישה שאינה כנועה היא פסולת אבולוציונית, עיוות של הטבע. ולא זו בלבד, אלא גם:

"סקס הוא פשוט מיקרוקוסמוס של כל הבלגן המגדרי שעשינו. את הגוף אי אפשר לרמות. כשמגיעים למיטה, כל מה שהוא רוצה לדעת זה שהוא דומיננטי, גדול וחזק."

*אנחה כבדה*

גב' ארד, להלן העובדות:

1. דומינטריקס, משהו שאולי לא יצא לך לשמוע עליו, הוא מקצוע נשי במובהק. מספרים עצומים של גברים מגיעים לנשים שמתפרנסות כ"מלכות שתלטניות" ומשלמים להן ביד נדיבה, כי הם אוהבים שמצליפים בהם, קושרים אותם ועושים מהם סמרטוט. וזה בסדר גמור. זה מה שמגרה אותם. ולא, הם לא מעוותים או דפוקים אבולוציונית. הם פשוט אוהבים את זה ככה.

2. לא חסרות נשים שלא אוהבות קשירה, הצלפה, ובהחלט לא נהנות מהתעללות מכל סוג שהוא, פיזית או מילולית. הן נהנות מרכות, עדינות, חיזור מתחשב, ולא חושבות שזה הופך את הגבר שלהן ל"סמרטוט". זה בעיקר הופך את מי שחושב שהגבר שלהן סמרטוט לטיפש מטופש, שלא מסוגל להכיל במוחו הזעיר את העובדה שאנשים שונים אוהבים דברים שונים.

3. נשים שכן אוהבות להיות כנועות במיטה פשוט אוהבות סקס שמכונה לעיתים "קינקי". זה פשוט חלק ממגוון הביטויים של המיניות האנושית. יש גם גברים שאוהבים קינקי.  לא רק שזו לא התעללות, אלא להיפך: חובבי הז'אנר יודעים היטב איך לאזן בין כאב לעונג, מתוך התחשבות בבן/בת הזוג. היכנעות מרצון מתוך ביטחון בצד השני היא ההיפך הגמור מהתעללות, או "רשעות".

4. ב"טבע", שהוא מושג שמוגדר על ידי התרבות האנושית ומשום כך מלא חורים וסתירות לוגיות כרימון, ולכן אני משתמשת בו בעירבון מוגבל, אין חוק אחד קבוע למי משמש כבן זוג מוצלח. טווסות בוחרות בן זוג לפי צבעוניות זנבו. פינגווינות בוחרות בן זוג לפי שמנותו**. שימפנזי הבונובו, שהם הקרובים ביותר אלינו מבחינה אבולוציונית (!), מקיימים יחסי מין עם זכרים ונקבות בשביל הכיף, בלי שום קשר למי הכי מרביץ או הכי רץ או הכי רוקד סטפס. כן, הם ביסקסואלים ופשוט עושים מה שכיף להם.

5. מה שמביא אותי לנקודה האחרונה. יש דבר כזה בעולם שנקרא "זוגות חד מיניים", שגב' ארד פשוט מתעלמת ממנו בתיאוריה האבולוציונית המקסימה שלה.*** יש זוגות חד-מיניים שאוהבים BDSM, ויש כאלה שלא. בדיוק כמו זוגות סטרייטים.

לסיכום: מי שאומרת לכם שיש דבר כזה, "טבע גברי אמיתי" או "טבע נשי אמיתי", טועה ומטעה, שלא לומר משקרת. מי שאומרת לכם שגבר עדין ומתחשב הוא כזה שעדיין לא גילה את "הגבריות האמיתית" שלו, או שאישה אסרטיבית היא אישה ש"מתכחשת לנשיות האמיתית שלה", ועוד מבססת את זה על הסבר אבולוציוני מצוץ מהאצבע, היא, איך נאמר בעדינות, לא המגבון הכי לח בחפיסה. מי שמרשה לעצמה להכליל בצורה כל כך חסרת אחריות ולשים גברים בקופסה של "מרביצים" ונשים בקופסה של "מורבצות", זוכה במקום של כבוד במצעד הנאלח של אנשים שמעודדים את תרבות האונס. נכון, אתם ואני חכמים ונבונים ויודעים שזה בולשיט טהור. ברם, יש מספר לא מבוטל של אנשים, חלקים אנשים צעירים ונוחים להשפעה, שקוראים את המוגלה הרקובה הזו וחושבים שיש בזה משהו.

יום אחד אתפוס איזה דוקטור לאבולוציה בצווארונו, אצמיד אותו לקיר ואכריח אותו להסביר לי למה, מכל התכונות ששימרנו וטיפחנו במשך אלפי שנות אבולוציה, הטמטום האנושי הוא ששגשג ופרח יותר מכל. יש סיכוי שהוא אפילו יהנה מזה.

*גם אם זה רק בגלל שאין לכם אוסף פקקים, שהכלב סירב לשתף פעולה עם המניקור או שאתם מנגבים את התחת עם טורים מודפסים מ-Xnet.

** מי ששמן יותר, שורד יותר זמן בלי מזון כשהוא שומר על הביצה. כן, הזכר שומר על הילדים אצל הפינגווינים וסובל רעב במשך חודשים, בזמן שאמא פינגווינה הולכת לה עם החברות לשחק בים ולצוד דגים. "רץ ומרביץ יותר מהר" בתוכעס שלי, גב' ארד.

***חסכו ממני את "הומוסקסואליות זה לא טבעי", תמכרו את זה לאינספור המינים של בע"ח בטבע שמקיימים יחסים וזוגיות הומוסקסואלית. לאחד מהם, אגב, קוראים "הומו ספיאנס". יש לנו נטיה לשכוח שגם אנחנו בסך הכל בעלי חיים, ואפילו לא מוצלחים במיוחד.

====================================================================

לקריאה נוספת, דורה בבלוג המופלא "שק של נחשים" כתבה על אותו טור בדיוק. להנאתכם:

http://nehashim.wordpress.com/2012/05/16/518/

 

פורסם על ידי: vandersister | אפריל 18, 2012

קופצת דרך חישוקים

פוסטאורח מאת אחותי הפרטית ביותר, המוכרת לחלקכם כ- @MayBeGold בטוויטר. לגזור ולשמור לפעם הבאה שסוכן כלשהו ינסה לשכנע אתכם שאתם פשוט חייבים ביטוח בריאות.

=================================================================

היום בבוקר בכיתי.

בכי גדול, עם הרבה דמעות וכאב לב.

אני לא בכיינית.

אני לוחמת. אני מגייסת כוחות. אני אופטימית. אני לא בוכה.

אז מה בכל זאת גרם לי לבכות?

ביטוח.

ביטוח בריאות. (מצחיק אותי אפילו לכתוב את זה… אי אפשר לבטח את הבריאות…אף אחד לא מבטיח לך בריאות…)

יש לי ביטוח בריאות פרטי.

נשמע טוב, לא?

תחושה של "מוגנות". אשליה של בטחון.

ובכן – במסגרת מלחמתי הצודקת בסרטן העקשן, התחלתי לקחת זריקות מסוימות, שלא נמצאות בסל הבריאות.

המחקרים חד-משמעיים: הזריקות יעילות יותר ממה שקיים היום בסל.

אז אני משלמת כ-2700 ש"ח בחודש, מתוך אמונה שזה הדבר הכי נכון עבורי.

לפני כמה חודשים תבעתי את ביטוח הבריאות שלי, שאמור לממן לי תרופות מחוץ לסל.

במשך כמה חודשים, אני ממלאת טפסים, מביאה מכתבים והמלצות, והמלצות על ההמלצות.

בקיצור – אני קופצת דרך כל חישוק שהם מציבים בדרכי, מתוך אמונה שאם רק לא אשבר מההליך הבירוקרטי – אזכה במימון המיוחל.

ובכן – היום בבוקר צלצלו לבשר לי שהם לא מוכנים לממן לי את התרופה.

ואז בכיתי. הרבה.

זה לא הכסף – בחיי!

זו התחושה הזאת שהביטוחים האלה גורמים לי להרגיש – כמו קבצנית, שמחזרת אחרי הפתחים בתקוה שמישהו יזרוק לי איזה עצם.

זו ההשפלה שבלקפוץ דרך כל החישוקים שלהם, להנאתם.

אני חושבת שמה שיהרוג אותי בסוף זה לא המחלה הארורה. זאת התחושה הזאת.

אני חושבת על כל הכסף שאני משלמת מדי חודש.

אני חושבת שהיה עדיף שאקח את הכסף הזה, ואקפל אותו קטן-קטן, ואדחוף אותו בכותל. יש מצב שזה היה עוזר לי יותר…

אני חושבת על זה, שבעצם המטרה של הביטוח היא להרוג אותי כמה שיותר מהר.

כל עוד אני חיה – זה גוזר עליהם הוצאות.

יש פה ניגוד אינטרסים מובנה.

אני שונאת אנשי ביטוח.

הם חיים על הפחדים של אנשים, וכשהפחדים האלה מתממשים – הם שותים לך את הדם לאט לאט.

אבל אני אוהבת את החיים.

הנקמה המתוקה שלי, היא לחיות עוד הרבה הרבה שנים…

פורסם על ידי: vandersister | מרץ 29, 2012

רק אשתו היתה בבית

החל הדבר במקלחת. בעודי חופפת ראש ומזמרת להנאתי את השיר "היה לי חבר, היה לי אח, הכן לי סנדוויץ' במטבח", ראש המקלחת השתעל קלות. ואז השתעל קשות. ואז גמגם. ואז נחנק. ואז מצאתי את עצמי מנסה לשטוף סבון מראשי עם זרזיף צנוע ומבויש שלא היה מספיק כדי לקלח את כפתו השמאלית של אוגר סיבירי שדרך בשלולית בוץ. גם לא בשלולית מיץ גויאבות.

הרמתי חיש טלפון לשרברבאי, וסיכמנו שהאיש יגיע למחרת בבוקר כדי לבדוק את מצב הצנרת. למחרת בערב הגיע השרברבאי, וטען משהו כמו "גיברת תראי הצטברה לך המון אבנית בראש של המקלחת בואי נחליף ראש זה בטח יפתור את הבעיה מאה אחוז אני מיד מביא מהאוטו למטה". ככה, בלי סימני פיסוק, בצורה זורמת, כיאה לשרברבאי מומחה. הראש הוחלף, והשרברבאי פתח את הברז. הזרם היה חלוש אך לפחות קונסיסטנטי. "זה המקסימום שיכול להיות לך פה גיברת זה קומה חמישית אין הרבה לחץ זה לדעתי פתר את הבעיה אמרתי לך שהצטברה הרבה אבנית מאה אחוז זה זה". שילמתי לאיש 400 שקלים חדשים, ונפרדנו כידידים.

שעה קלה אחר כך, הסבון בכה מאוד כשגילה שהזרזיף העלוב מראש המקלחת החדש ונטול-האבנית לא רוצה בו עוד, או לפחות לא מוכן לשטוף אותו לעולם שכולו ביוב. היתה זו המקלחת הקשה בתולדותי. נסו לדמיין שאתם מתקלחים עם משפך קטן כזה, כמו של ילדים בחוף הים, רק ש-90% מהחורים שלו סתומים. והמים קרים, והימים ימי חורף. אם אינני טועה, ישבני הקפוא הגיש קובלנה רשמית למועצת זכויות האדם של האו"ם בגין התעללות. כן, אני יודעת שמועצת זכויות האדם של האו"ם לא מעניינת את אביגדור ליברמן, אבל מסתבר שהיא בהחלט מעניינת לי את התחת.

שיחת טלפון נזעמת לשרברבאי העלתה שהאיש עסוק: "בואי נסכם שאני אבוא אליך ביום שלישי מותק אין לי אפשרות לבוא מחר יש עומס אבל יום שלישי אני מגיע מאה אחוז". ביום שלישי, פעמיים כי טוב למות בעד ארצנו, חיכיתי וחיכיתי. השרברבאי לא בא. הרמתי טלפון. הבטיח שיתקשר בחזרה. הרמתי שוב טלפון. הבטיח שוב שיתקשר בחזרה. אחרי הפעם השלישית או הרביעית, החילותי לחשוד שהאיש אולי לא יגיע ביום שלישי כמובטח. חברה טובת לב פתחה בפני את ביתה ואת מקלחתה, והרגשתי קצת כמו הומלסית, רק עם דירה. ובלי שרברב.

יום אחרי זה, השרברבאי התנצל מלוא הפה: "היה לי בניין שלם לחבר למים את יודעת מה זה לחבר בניין שלם למים זה סיפור לא נורמלי שעות אני אומר לך שעות לא היה לי זמן לנשום ביום חמישי אני בא לבדוק את הצנרת מותק מאה אחוז". להפתעתי האינסופית, האיש אכן הגיע ביום חמישי כמובטח, והפעם טען כי האשמה היא לא באבנית, אלא בדודה קורוזיה: "את רואה מה הבעיה פה מותק הכל חלוד זה שחוק לגמרי כשהכל מלא קורוזיה אי אפשר שהדוד יקבל מים אז חייבים להחליף את זה קודם כל זה יפתור את הבעיה מאה אחוז". החליף האיש את המה-שמו החלוד, נכנסנו שוב לדירה, פתחנו ברז, ו…. זרזיף.

"תשמעי מותק,", הוסיף השברברבאי בפעם הראשונה פסיק אחרי דבריו, "כנראה שזה בכל זאת לא הברז היה צריך להחליף אותו כי הוא היה חלוד וזה לא עסק אבל הבעיה פה אחרת צריך להרים את הבלטות ולחפש איפה הצינור התפוצץ זה יפתור את הבעיה מאה אחוז". החלטתי שהסיפור הוא מעבר לכוחותי, והתקשרתי לבעלת הבית כדי לעדכן אותה בנעשה. "אבל אולי זו בכלל בעיה של הוועד בית?" תהתה בעלת הבית באוזני, "חכי, אני אדבר עם משה מקומה שלישית".

משה מקומה שלישית טען שהיתה פעם בעיה עם המשאבות של הבניין על הגג, ועכשיו יש גם בעיה של לחץ מים בחלק מהדירות אבל היה אינסטלטור שפתר לחלק מהדירות את הבעיה ואולי זו גם הבעיה אצלי, ואולי גם לא, ושכמו כן מרקיורי בנסיגה ואין ספק שזה משפיע על מפלס המים באזור פתח שמיקווה רבתי. "חכי עם זה", סיכמה בעלת הבית, "אני אבוא מחר עם חבר שמבין באינסטלציה ונבדוק מה קורה". מה שקורה, הערתי לה בעדינות, הוא שכבר שבוע אני מתקלחת אצל חברה. ואגב, גם אני מבינה באינסטלציה: אני מבינה שבא אינסטלטור, מקרקש קצת במברגים וצינורים, או מברגות וצינורות, לא פותר את הבעיה, ולוקח הרבה כסף. "כן, הבנתי", כך בעלת הבית בסימפטיה, "אבל אני רוצה לעשות קצת בירורים קודם. אדבר עם בעלי, עם הביטוח, עם משה מקומה שלישית, עם האפיפיור, עם מועצת זכויות האדם של האו"ם (!) ועם יושב ראש ההתאחדות לקליפות בננה במוזמביק, ואחזור אליך עם תשובה".

ובכן, הנני כאן בדירתי המזרזפת, יושבת ומחכה לתשובה. ומקלחת אין. דווקא לא נורא, הזבובים האלה שמסתובבים מסביב למה שפעם היה השיער שלי, אפשר להתרגל. חייבים תמיד לשטוף כל דבר? לא חייבים. הגיינה, אפשר לחשוב. קצת לכלוך, קצת טינופת, זה מחשל. יאללה, אני הולכת להכין לי קפה. הוא מאוד טעים עם קצת אבנית וקורזיה, תנסו פעם.

פורסם על ידי: vandersister | מרץ 13, 2012

דלתות לשומקום

בבוידעמקלוץ, הבניין שבו אני עובדת חתום בדלת זכוכית גדולה וכבדה. לא פעם, לא פעמיים ולא שלוש יצא לי להיכנס לבניין אחרי מישהו או מישהי, שפתחו את הדלת, ראו שאני צועדת אחריהם, ופשוט עזבו את הדלת כך שנסגרה בפרצופי. רגזתי, אך לא התפלאתי. אחרי הכל, הם ישראלים.

ומדוע נזכרתי בישראלים ובחוסר הנימוס התהומי שלהם? מישהו, איש יקר לכל הדעות – בלי ציניות – כתב היום בטוויטר שהוא מקפיד לפתוח דלתות לנשים, ושהוא לא רואה בכך ביטוי לשוביניזם. כמה מאיתנו הזכירו לו שזהו מנהג עתיק שנובע מהיחס לנשים כאל חלושות ועדינות, וכאל לא מסוגלות לבצע מטלות גופניות בעצמן. הזכרנו לו שבתקופה שנשים זכו ל"כבוד" בצורה כזו, הן לא זכו לכבוד בצורה של, נניח, הזכות להצביע, הזכות להיות בעלות רכוש, הזכות לרשת את ההון המשפחתי ושאר זוטות. כך שיש מטען היסטורי כבד ובעייתי למנהג הזה.

"נו באמת", טען צייצן אחר, "אתן הרי מצפות שישלמו עליכן בדייט ראשון". אמממ, לא ממש. כלומר לא כולנו. אני מאמינה שיש נשים שעדיין מצפות לזה. זה עצוב בעיני. יצא לי להיות מוזמנת לארוחה על ידי חברים וחברות, ויצא לי להזמין לארוחה חברים וחברות. מתוך נימוס, מתוך אדיבות, מתוך אכפתיות. לא מתוך תחושת חובה. אף אחד לא חייב לי ארוחה כתשלום על דייט איתו. הפעם היחידה בחיי שבה מישהו שילם עלי בדייט, היתה הדייט הטראומטי והכואב ביותר של חיי: הבחור השמיע נאום ארוך על כך שאיני מטפחת את עצמי מספיק ואני שמנה מדי לטעמו, והוא מצפה מהנשים שלו שיהיו לפחות ברמה של הרכב שלו (מכונית אדומה נוצצת כזו או אחרת, לא ממש הקשבתי לפרטים), כי הוא רוצה שיהיו לו "דברים ברמה הכי גבוהה בכל התחומים, גם בזוגיות". אחר כך קם, ובעודי נאבקת בדמעות, שלף מארנקו שטר כסף, הניח אותו על השולחן, ועזב. מוסר השכל: אנשים שמשלמים על דייט ראשון עשויים גם הם להיות בהמות גסות רוח.

אבל נחזור לרגע לעניין הדלתות. "מה רע באדיבות?", שאלה אותי צייצנית אחרת, "אני דווקא אוהבת שפותחים לי דלתות". גם אני. הבעיה היא הבידול בין היחס לנשים והיחס לגברים, שדורש הצדקה או לפחות מעורר סימן שאלה. חסכו ממני את התשובות בנוסח "טוב, אז לך נטיח את הדלת בפרצוף, כדי שלא תיעלבי, פמיניסטית שעירה שכמותך". לא, אני לא רוצה הטחת דלת בפרצוף. אין לי בעיה עם אנשים שאדיבים כלפי.

אבל אני רוצה את האדיבות הזו כאדם. אני לא מבינה למה היותי אישה מצדיקה התחשבות ואדיבות יותר מכל אדם אחר, נניח ממין זכר, בנושא של פתיחת דלתות. גם אני מחזיקה דלתות לאנשים אחרים במידת הצורך. רוצים לכבד אותי כאישה? בבקשה. תנו לי שכר שווה לזה של גברים. נפצו את תקרת הזכוכית והעיפו אותה לכל הרוחות. פעלו למען החמרת הענישה לאנסים, תוקפים ומטרידים מינית. תנו לי ללכת, לשבת, לשיר, ללבוש כל מה שאני רוצה בלי טענות ומענות על זה שאני "גורמת למישהו להתנהג בצורה אגרסיבית" כלפי בעצם קיומי. אל תפתחו לי דלת כי אני "ליידי". לא זכור לי שקיבלתי תואר אצולה*. פתחו אותה כי אתם אנשים אדיבים ומנומסים שפותחים דלת לאנשים אחרים.

הערה אחרונה ולא אישית בשום צורה: מניסיוני**, הרבה מאוד גברים שנוקטים בגינונים כאלה עושים את זה כדי לפלרטט או לזכות בהזדמנות לשזוף את גופה של החולפת מבעד לדלת. עבדתי פעם עם מישהו כזה, שהיה מקפיד להחזיק את הדלת פתוחה על ידי הישענות עליה, ולחייך באדיבות מעושה לבחורה שהיתה חולפת על פניו, כשהיא נאלצת – בלית ברירה – להתחכך בגופו כשהיא עוברת בדלת. אנשים כאלה, אני מעדיפה שלא יפתחו לי לי דלת. גם לא חלון. ואפילו לא חבילת מסטיקים.

*ואם כבר הייתי מקבלת, לא הייתי מסתפקת בפחות מ"הוד מעלתה ירום-הודה, הקיסרית ואנדר".

**מניסיוני, כלומר, ברור לי שלא כל הגברים הם כאלה. אני מעלה כאן נקודות למחשבה. רוצים ללגלג עלי, ולהאשים אותי בפרנויה פמינאצית טיפוסית? לכו על זה. רוצים לנסות לחשוב ברצינות ולראות את הדברים מנקודת מבטי? אולי תצליחו להזדהות ולהבין משהו.

פורסם על ידי: vandersister | מרץ 7, 2012

ליאונרד כהן, אני באמת מתנצלת

לכבוד חג הפורים וגלי השמחה והאופטימיות המתלווים אליו, מצאתי את עצמי חורזת חרוזים לצלילי Everybody Knows של ליאונרד כהן. מוגש להנאתכם, אנא זמזמו על פי המנגינה:

כולם פה יודעים

כולם פה יודעים שאסתר שרמוטה
כולם פה יודעים שפורים זה בלוף
כולם פה יודעים שמרדכי הוא מניאק
שמתחמן את כולם בלי סוף
כולם כועסים על הבני זונות
שקנו להם בסופר משלוחי מנות
והם ממש גרועים
כן, כולם פה יודעים

כולם פה יודעים שישראל פשיסטית
כולם פה יודעים שהאפרטהייד כבר כאן
כולם מדברים בשפה בטחוניסטית
ועוברים לגור בלונדון או יפן
כולם פה יודעים שהמיסוי לא מוצדק
כולם פה יודעים ששטייניץ מנותק
ולא ממש מופתעים
כן, כולם פה יודעים

כולם פה יודעים שמחאת הקיץ
לא עזרה בשיט וסתם מכרו לנו ספין
כולם פה יודעים ששמים עלינו זין
אפילו טרכטנברג כבר לא מאמין
כולם מחרימים את הפסק זמן
כולם מפטרים עובדי קבלן
ומגרשים ילדים
כן, כולם פה יודעים.

כולם פה יודעים שהברווז הוא ביבי
כולם פה יודעים שאיראן כבר גרעינית
כולם פה יודעים שהתירוץ הזה עוזר לו
להמשיך לא לממש אף תוכנית
כולם פה יודעים שהמנהיג זה שרה
כולם פה יודעים שהכנסת היא חרא
וכולנו תקועים
כולם פה יודעים.

כולם פה יודעים שאת אותי אוהבת
כולם פה יודעים, ישראל יפה שלי
כולם פה יודעים שאת ממני גונבת
ואז טוענת שהכל בשבילי
כולם פה יודעים שנתתי לך חיי
ואת מכרת אותי לכל מאן דבעי
ולא השארת שרידים
כן, כולם פה יודעים

כולם פה יודעים, כולם פה יודעים
אנחנו אבודים
כולם פה יודעים
כולם פה יודעים, כולם פה יודעים,
אנחנו אבודים
פורים שמח, יהודים.

פורסם על ידי: vandersister | פברואר 20, 2012

יאיר לפיד: כי כריזמה זה ממש לא מספיק

מספרים על ווינסטון צ'רצ'יל שאהב לשתות תה מדי יום בשעה חמש ורבע בדיוק. יום אחד ישב צ'רצ'יל בלובי של בית מלון בלונדון בשעה האמורה, ומלצר שלומיאל שפך בטעות את התה הרותח על ברכיו. "מר צ'רצ'יל", גמגם המלצר, "אני כל כך מצטער…" – "לא נורא", הפטיר צ'רצ'יל, "רק צר לי על הרעל שנשפך לחינם". 

אח, השנינות הצ'רצ'ילאית. תענוג. יש רק בעיה אחת: הסיפור שקראתם זה עתה מצוץ מהאצבע. כלומר, מדמיוני הקודח. ייתכן שאלו מבין קוראי שמכירים קצת היסטוריה ואולי גם מכירים במיוחד את צ'רצ'יל, יכולים לזהות זאת ביתר קלות. לי יש היכרות מסוימת עם דמותו של האיש, שמאפשרת לי להמציא סיפור שנשמע אמין מספיק, אך אינו מבוסס על עובדות. ולמה אני מספרת לכם סיפורים שלא היו ולא נבראו על צ'רצ'יל? כי לא רק ליאיר לפיד מותר לשכתב את ההיסטוריה.

לאלו מכם שעוד לא צפו בסרטון של ב. מיכאל מהתוכנית "תיק תקשורת", אנא צפו בו כעת. ב. מיכאל – גילוי נאות, אחד הכותבים השנונים, המשכילים והחביבים עלי – הוכיח בצורה פשוטה למדי מדוע סגנון הכתיבה של יאיר לפיד היה בעבר, איך לומר בעדינות, לוקה בחסר. ולא רק בחסר: הוא לקה ביומרנות, בורות, וזלזול בוטה באינטליגנציה של הקורא. הבעיה הגדולה בלפיד היא שהנ"ל עוטה על עצמו איצטלא של אינטליגנציה וידע מעמיק, כאשר לא בטוח כלל שהוא אכן אוחז באותו ידע מעמיק. למי שאינו יכול לצפות בסרטון מסיבות טכניות או עקב עצלות ארצישראלית מצויה, הרי התקציר: לפיד הציג בטוריו לא פעם מיש-מש פראי של עובדות היסטוריות חסרות בסיס, ערבב בין תקופות בהיסטוריה, בין פילוסופים לפיזיקאים, ציירים ומלחינים, ובאופן כללי לא טרח לבדוק את הדברים שהוא כותב עליהם, ייתכן שמתוך זלזול בקוראים וייתכן שמתוך, כפי שכבר הצעתי, עצלות ארצישראלית מצויה.

תאמרו, ובצדק, אין אדם שאינו עושה טעויות. לא פעם נפלתי גם אני בציון עובדה לא מבוססת או שגויה. למשל, זכור לי היטב כיצד ואן-דר-אבא תפס את ראשו בייאוש כאשר טענתי פעם בהתלהבות, אי שם בשנות העשרה שלי, שהסימפוניה הבלתי גמורה של מוצרט* היא ממש יפה. אלא שהקפדתי תמיד להיות פתוחה להעמדה על טעותי. אדם משכיל יודע להאזין לביקורת, לבדוק שוב במידת הצורך, ולתקן או לחזור בו מאמירות שגויות. יש יותר מדי ידע ואין מוח אנושי אחד המסוגל להחזיק את כולו, ואין שום בושה בלמידה ממי שיודע. בהתעקשות להיצמד לבורות, לעומת זאת, ובבניית תיאוריות מפוארות על בסיס שקרי, יש לא רק בושה, אלא סכנה. בפרט למי שמתאווה לנהל מדינה.

שמעתי שתי טענות לגבי יאיר לפיד שברצוני להתייחס אליהן, והפעם ברצינות. הראשונה היא "הוא לא היה חייב לעשות את זה. היתה לו משרה מכובדת ורווחית ביותר, הוא עזב את הכל לטובת תפקיד מתיש, מייגע והרבה פחות נוח". נכון, הוא לא היה חייב לעשות את זה. אלא מאי? זו לא סיבה מספיק טובה להצביע למישהו. אף אחד מהאנשים שרצים לפוליטיקה לא היו חייבים לעשות את זה, ומר לפיד – עם כל הכבוד – לא עושה לנו טובה בזה שהוא רץ לכנסת. ובנוסף, גם אם אני מעריכה את העובדה שהאיש וויתר על חיים נוחים יחסית לטובת חיים נוחים יחסית מסוג אחר (חברי כנסת לא בדיוק חיים בחרפת רעב), זה לא אומר שאני מסכימה לדעותיו הפוליטיות ובטח שלא חייבת להעניק לו מיד את קולי בבחירות לאות תודה.

הנקודה השניה: "הוא עדיין הרבה יותר טוב מרוב האנשים הנוכחיים בפוליטיקה". זה נכון. אבל למען האמת, גם טוסטר משולשים עדיין הרבה יותר טוב מרוב האנשים הנוכחיים בפוליטיקה, ואפילו מספק לנו צנימים פריכים בצורת משולש. להגיד "הבושם הזה קצת פחות מסריח מרוב הבשמים האחרים" עדיין לא אומר שארצה לקנות ולהתיז על צווארי את "או-דה לפיד", הניחוח החדש והמרגש מבית "כנסת ישראל". ואגב, אני לא טוענת לרגע שלפיד מסריח. מעולם לא הרחתי את האיש. אני רק טוענת שהאמירה "נראה לי שהוא קצת פחות גרוע" אינה שווה לאמירה "הוא ממש טוב".

אגב, מר לפיד משוחח מדי פעם עם אנשים דרך דף הפייסבוק שלו. אני משתמשת במילה "משוחח" בצורה מסויגת משהו, היות שהרקורד של לפיד במתן מענה רציני לשאלות דרך פייסבוק הוא מפוקפק למדי. רק אתמול נשאל לפיד שאלה רצינית ביותר לגבי מדיניות ישראל בשטחים בכל הנוגע למעבר מעזה לשטחי הגדה. תשובתו היתה שטחית ומאכזבת, ותמציתה שהוא מסכים לכל החלטה של צה"ל בנושא. הבעיה היא, כפי שהזכירו לו לא מעט אנשים באותה תכתובת, שצה"ל לא קובע את המדיניות עבור מדינת ישראל, אלא להיפך, וכנציג עתידי למדינה הוא צריך להכתיב את המדיניות לראשי הצבא ולא לקבל אותה מהם. לפיד מאס עד מהרה בדיון הרציני, ועזב את השרשור בהפטירו "טוב, ביי". יום אחרי זה יטענו הוא ותומכיו כי כל מי ששואל אותו שאלה שאינה נוחה לו הוא "אנארכיסט" שרק מחפש לנגח אותו.

יודע משהו, יאיר? אין לי בעיה שתטען שקופרניקוס היה האדם הקדמון, שבוטיצ'לי הוא שמה של גבינה צרפתית משובחת ושחיים נחמן ביאליק כתב את "החטא ועונשו". אבל אל תצפה שנאכל את הלוקשים ועוד נגיד לך תודה. ולא, זה שאנחנו מעמידים אותך על טעותך לא הופך אותנו לאנרכיסטים. מאצ'ואים בורים ומתנשאים לא חסרים לנו בפוליטיקה, והם מרוויחים ביושר את קיתונות הלעג והביקורת שנשפכים עליהם. אתה בעצמך, ככותב, לא חסכת את שבט לשונך מפוליטיקאים שסרחו, ובצדק. רוצה שניקח אותך ברצינות? במטותא, עשה גם אתה את אותו הדבר בדיוק. אם טעית, מותר לך לתקן. אם אתה לא יודע מספיק, מותר לך לומר שתלמד את הנושא ותגבש דעה. זה לגיטימי. רוצה להיות פוליטיקאי מסוג אחר? תפסיק לשדר ותתחיל להקשיב. אנחנו כאן. ואתה?

* הסימפוניה הבלתי גמורה שייכת, כמובן, לשוברט, שמת בטרם הספיק לסיימה.**
** גם מוצרט מת. אבל זה לא קשור. ***
*** וגם צ'רצ'יל. באמת, תבדקו בוויקיפדיה.

===================================================================

ולהוכחת דברי, הנה המגיבים הראשונים העמידו אותי על טעותי – הסימפוניה השמינית של שוברט, הנקראת "הבלתי גמורה", פשוט כללה שני פרקים בלבד והושלמה לאחר מותו. זה לא שהוא מת באמצע הכתיבה, כי נכתבה גם סימפוניה תשיעית במספר לאחר מכן. הנה החכמתי! תודה למגיבים! רואה כמה זה פשוט, יאיר?

 

פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 29, 2011

שיהיה לנו לבריאות

לפני מספר שבועות ניהלתי שיחה נעימה עם בחור חביב, עולה חדש מאוסטרליה. בן שיחי נעים-ההליכות סיפר על קשיי הקליטה וההסתגלות, על התמודדות מתסכלת עם מחסומי שפה ועל תדהמה יומיומית מהחוצפה וחוסר הנימוס שהחברה הישראלית נתברכה בהם בשפע. "באוסטרליה", כך בן שיחי בעדינות אופיינית, "אנשים בדרך כלל נחמדים יותר". לא רציתי לומר לו שאני מאמינה שגם עמודי החשמל באוסטרליה יותר נחמדים מהאנשים שכאן. בתוך עמי אני יושבת, ועמי עז מצח וגס רוח.

הבחור הצעיר הזה הוא מסוג האנשים שמדינת ישראל זקוקה להם כמו חמצן; אנשים שמגיעים לכאן כי הם מאמינים באמת ובתמים שציונות אינה מילה גסה, מוכנים לתרום ככל יכולתם, ובעלי דעות ליברליות וחינוך דמוקרטי לתפארת. הם שואפים לפתרון של שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני, צועדים לצדנו בהפגנות על צדק חברתי וזכויות אדם; ובד בבד מייצגים את המדינה מול מבקריה מחוץ ומגנים עליה, גם כשהם-עצמם לא שלמים לחלוטין עם התנהלותה. במילים אחרות, אין דוגמה טובה יותר לנאמנות למדינה מאשר אנשים שוויתרו, מרצון, על חיים טובים במדינה אחרת, עזבו את משפחתם ובאו לבוסס במדמנה המקומית מתוך שאיפה אמיתית לקחת חלק בבניין המדינה. גאוותו הכנה של הבחור באזרחותו הישראלית גרמה לי לצביטה בלב. פעם גם אני הייתי גאה כך. הייתי תולה את דגל ישראל מהמרפסת בבית הורי ביום העצמאות. הייתי שרה את "התקווה" בכוונה גדולה. מה קרה?…

"תגיד", שאלתי את העולה הצעיר, "אתה מודע לזה שהרבה אנשים כאן היו שמחים לברוח לאוסטרליה, אם היתה להם אפשרות? אוסטרליה, אירופה, אמריקה, כל מקום חוץ מפה?…" בן שיחי הודה שאכן, הוא שמע על לא מעט אנשים שנמאס להם להיאבק בלחץ החברתי והכלכלי, ומחפשים את הדרך החוצה. "תראי", אמר, "המעבר מאוסטרליה לכאן היה בשבילי ירידה ברמת החיים בכל המובנים. חוץ מאחד, בעצם: מערכת הבריאות פה יותר טובה".

כמעט והשפרצתי את הקפה דרך האף כששמעתי את המילים הללו.

מערכת הבריאות שלנו יותר טובה? הזקנות והזקנים האומללים ששוכבים במסדרונות, התקנים שלא עודכנו כבר עשרות שנים, חדרי המיון שנסגרים כל יומיים עקב עומס חולים, המתמחים והסטאז'רים שעובדים משמרות כפולות ומשולשות תמורת פרוטות? הממשלה הגדולה והמנופחת ביותר בתולדות המדינה שהצליחה להפליץ מתוכה שר לפיתוח הנגב והגליל, שר לאיומים אסטרטגיים ושר לפתיחת קופסאות שימורים בצבע בז', אבל לא הצליחה למנות שר בריאות רשמי ומתפקד? מערכת הבריאות שלנו, שלא היתה חשובה מספיק לממשלה עד שאחד מראשי רופאיה ומנהליה שבת רעב כמעט עד מוות, רופאיה התפטרו בהמוניהם, פעמיים (!), שניהלה מאבק עיקש במשך חודשים ארוכים, ולבסוף קיבלה חופן מעות והבטחות נבובות, כאשר תש כוחם של הרופאים האומללים והם חזרו לעבודה? מערכת הבריאות הזו יותר טובה מזו של מדינה גדולה וחזקה הרבה יותר משלנו?

אז זהו, שכן. מערכת הבריאות שלנו היא עדיין, ולמרות הכל, מהטובות בעולם. הרופאות והרופאים שלנו הם מהטובים בעולם, ומהמסורים שבהם. המיכשור וההליכים הרפואיים החדשניים שנעשה בהם שימוש כאן הם מקור לגאווה לאומית – או לפחות היו יכולים להיות, במדינה פחות כפוית טובה. כל זה אפשרי הודות לאנשים יקרים שעושים מאמצים כבירים כדי לשמר את ההישגים בתחום. הרפואה פה מדהימה לא הודות לממשלה, אלא למרות הממשלה. רק שלא לעולם חוסן: אם ההזנחה הפושעת מצד הממשלה תימשך, בקרוב גם המאמצים של האנשים המסורים ביותר לא יעזרו כדי לבלום את הקריסה המהדהדת של המערכת כולה.

במדינה שיודעת לנצל את המשאבים שלה, היתה פה השקעה מטורפת במערכת הבריאות. "ישראל?", היו אנשים במדינות אחרות אומרים זה לזה, "זה המקום שבו מצילים חיים של חולים שאיבדו כל תקווה." במקום זאת, אומרים אנשים זה לזה, "ישראל? זה המקום שבו דתיים מטורפים יורקים על ילדות קטנות ברחוב, שבו נשים צריכות להפגין על הזכות לשיר ולנסוע באוטובוס, ושבו זוגות צעירים שקורעים את התחת בעבודה קשה לעולם לא יוכלו לרכוש דירה ולהקים משפחה כי זה יקר מדי. אה, וזה גם המקום שבו סבתך הגוססת תשכב במסדרון כי אין מספיק מיטות אשפוז, ושלא יהיו עבורה תרופות מצילות ומאריכות חיים, כי המדינה מעדיפה לזרוק עוד כמה מיליארדים על צרכי ביטחון שאף אחד לא יודע מה הם וגם לא צריך לתת עליהם דין וחשבון ובמקביל מוותרת על הכנסות בסכומי עתק ממיליארדרים ומוכרת להם את משאבי המדינה פיסה אחר פיסה".

טוב, זה קצת ארוך מדי. סביר להניח שאנשים במקומות אחרים רק אומרים "ישראל, המקום שבו קשה ומסוכן לחיות והאוטובוסים מסריחים נורא" או פשוט "ישראל, המקום הדרעק הזה". אני לא מאשימה אותם. אני נפעמת כשאנשים בוחרים מרצונם לבוא ולגור כאן. במיוחד כשהם עוזבים מאחור משפחה, עבודה יציבה, חברה ליברלית ושוויונית, ומספר בלתי נתפס של כבשים צמריריות ודובוני קואלה.*

אומר זאת במילים פשוטות: ממשלה שמעדיפה לממן פגזים, טנקים וחתולו של מרתף יודע אילו עוד "אמצעי ביטחון" עלומים, ולהפריש רק פרומיל מהתקציב למימון תרופות ולשיפור רווחת האזרחים, היא ממשלה שמעדיפה את האזרחים שלה רועדים מפחד. כי אנשים רועדים מפחד הם אנשים שקל להפעיל עליהם מניפולציות. אנחנו רועדים מפחד מהאיום הבטחוני, ושוכחים לכעוס בגלל העובדה שבקרוב לא יהיה איפה לאשפז אותנו כשנחלה, או העובדה שבקרוב לא יהיה לנו איפה לגור כי שכר הדירה יהיה גבוה מדי. ויש בנו לא מעטים שרועדים לא מפחד, אלא מחולשה, כי אין להם מה לאכול.

אני מאושרת שהמאבק נגד השפלת נשים במרחב הציבורי נושא פרי. אני מאושרת שמדינה שלמה קמה להגנתה של ילדה קטנה שבסך הכל רצתה ללכת לבית הספר מבלי שתותקף על ידי חבורת סוטים חמומי מוח. אני מאושרת שיש סוף סוף דיון פתוח, אמיץ וחשוב מאין כמותו בנושא מניעת כפייה דתית, הפרדת דת ממדינה ושמירה על זכויות אדם. מאושרת. בלי טיפת ציניות.

אבל אל תשכחו שאנחנו עדיין חיים עמוק בתוך הדרעק. אל תתנו לממשלה להשתמש במאבק נגד הדרת נשים כדי לכשכש לנו בכלב, לשכנע אותנו שאכפת לה ולגרום לנו לשכוח שיש עוד חזיתות רבות שממתינות להסתערות. הם לא יעשו את זה בשבילנו. טוב להם שאנחנו חולים, מסכנים ומפוחדים. לא אכפת להם, או שהם לא מבינים, כמה אנשים כבר התייאשו ונמצאים בדרך החוצה – וכמה אנשים הגיעו לכאן עם הר של כוונות טובות ולא יכולים לשאת את ההזנחה המתמשכת של האזרחים והשחיקה הבלתי נסבלת של הדמוקרטיה הישראלית. השבוע האחרון לימד אותנו שכאשר אנחנו באמת כועסים, ולא מפסיקים לכעוס, הממשלה מקשיבה. יש לנו המון סיבות לכעוס, והמון יכולת להתעקש, כי כאלה אנחנו, עם קשה עורף – ויש לנו על מה להילחם.

ובכל זאת לא הייתי מתנגדת שיהיו פה כמה קואלות. מצידי אפשר אפילו למנות אותן לשרים בלי תיק.

* כן, אני יודעות שקואלות הן לא דובים אלא חיות כיס. זה נראה כמו דובון, אני קוראת לזה דובון. כזו אני, עקשנית.

פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 19, 2011

"אז איך את מתמודדת?"

האמת היא שזה היה אמור להיות פוסט על מחאה חברתית. אפילו על הצלחה של מחאה חברתית. רק אתמול עמדנו, כמה מאות בני אדם, רובם ממין נקבה, ושרנו ביחד בעוז "לא נפסיק לשי-הי-היר, לא נפסיק לשי-הי-היר", כשרשתות התקשורת רק מתחילות לרחרח סביבנו ולהרגיש שמשהו מתרחש; והנה כולם, מקטן חברי הכנסת ועד ראש אכ"א, מהרמטכ"ל ועד ראש הממשלה, מהילרי קלינטון ועד בובספוג, מדברים על הנושא של הדרת נשים בישראל. הייתי אמורה לחוש גאווה אינסופית. הייתי אמורה להזמין את כל החברים שהתאמצו, וכיתתו רגליים, והסיעו והחזירו, והשיגו אישורים והתעמתו עם עוזרים פרלמנטריים ולמדו אקורדים מסובכים בגיטרה, לכוס בירה גדולה ושובבה, להקיש כוסות יחדיו, ולשיר בקולות שיכורים עוד קצת "ציף ציף, שריק שרק" כדי לחגוג את ההישג. זה היה אמור להיות פוסט כזה, עם חזה נפוח מגאווה, והרבה הכרת תודה ואהבה לכולם.

ואז, איפשהו בתוך ענני האופוריה הוורודה עם הנצנצים, אחותי התקשרה כדי לספר שהסרטן חזר לסיבוב שני. והכל, כולל הכל, הפך ללא רלוונטי. לא רציתי לראות יותר אימיילים או לקבל שיחות טלפון, לא רציתי לשמוע על הדרה, נשים, אוטובוסים, שלטי חוצות, כלום. רציתי לרוץ ברחובות ולשאוג "אנשים!!! מה אתם מתעסקים עכשיו עם שטויות כמו כפייה דתית ואפלייה מגדרית!! מה אכפת לי המחאה החברתית שלכם!!! תמצאו כבר תרופה לסרטן, אוסף זונות אגואיסטיות!! עכשיו!!!"

אחרי הכעס הראשוני, רציתי רק דבר אחד: למות. כלומר למות במקומה. אם מישהו היה מבטיח לי שאם אקפוץ מחלון הקומה החמישית, אחותי תחלים ותחיה עד 120 באושר ורווחה, הייתי צוללת עם הראש קדימה בלי לחשוב פעמיים. אם הייתי יכולה לתרום לה כבד, כליה, ריאה, לב, מוח, כל איבר פנימי מיותר אחר שיש לי ולהבטיח את בריאותה, הייתי מושיטה אזמל למנתח ומעודדת אותו עם פונפונים בזמן החיתוך. הייתי חותמת על עסקה עם השטן, עם חתול המרתף, עם רוח הרפאים של אלביס פרסלי; הייתי מזמנת את סופרמן, ספיידרמן, דוקטור הו ואופטימוס פריים למועצת מלחמה כדי למצוא דרך להעביר את המחלה הארורה ממנה אלי.

לרוע המזל, זה לא עובד ככה. מבין שתינו, אני זו שלא שומרת על הבריאות כמו שצריך, אוכלת יותר מדי דרעק ומתעמלת פחות מדי. לי אין ילדים קטנים לדאוג להם. אני זו שהיתה צריכה לחלות. הלכתי לרופאה, ראומטולוגית, לפני כמה שבועות. הדוקטור הנכבדה הרצתה על הסכנות שבעודף המשקל שלי. על המחלות שיכולות להיגרם לי. את המבט החלול והמיואש שנעצתי בה היא פירשה כהתנגדות ילדותית מצדי: "למה את אנטי?", שאלה אותי הדוקטור. למה אני אנטי?

כי זה בולשיט. כל ה"אורח חיים בריא" הזה, זה בולשיט אחד גדול. אנשים טובים שעושים דברים כמו שצריך נפגעים ונחלים. אנשים ששותים, מעשנים ושמים זין על הבריאות שלהם חיים בנוחות עד זקנה ושיבה. זה בולשיט. זה מתסכל. זה מוציא מהדעת. אין בזה שום היגיון. השרירותיות שבמצב הזה כל כך אכזרית.

אז כבר כמה שבועות שיושב לי על בית החזה מגף גדול ומחודד, במשקל של פיל אפריקאי. מדי פעם המגף מפעיל יותר לחץ, ואז קשה לנשום. רוב הזמן הוא פשוט שם, עקב לוחץ על מקלעת השמש, חוד תקוע בצוואר. זה לא כמו בדרך כלל. אני רגילה לשבת בבתי חולים ליד בני משפחה, בניתוחים, בלידות, באיבודי הכרה ובדום לב, בטיפול נמרץ ובהסרת גידולים. הפעם נדמה לי שאמנם ישבתי ליד הפציינטית, אבל בזמן שהיא עברה ניתוח להסרת שחלות שיאפשר השתתפות בניסוי הקליני, אני עברתי ניתוח להסרת יכולת התמודדות.

אני עושה מאמצים אדירים להשקיע את עצמי בעבודה, וזה מצליח לא רע בכלל. אני מוקפת אנשים נפלאים, חברות וחברים, שמחבקים אותי פיזית ווירטואלית, שולחים מילות ניחומים, מלטפים, מוציאים מהבית כשאני משתגעת בין ארבע קירות, שולחים תמונות של חתלתולים חמודים, כלבלבים, ארנבונים, קרוקודילים. לא כולם יודעים איך לעזור. יש שקשה להם מאוד אפילו להגות את המילה "סרטן". שמתחלחלים למשמע המילה "גרורות". אני מבינה אותם. זה מפחיד נורא. אני לא כועסת על מי שמתרחק, מפחד שהמחלה איכשהו תדבק בו אם יתקרב אלי מדי. אני אסירת תודה על מי שחזקים מספיק כדי להכיל אותי בימים אלה, על מסעות ההרס העצמי בזעיר-אנפין שלי. שמושכים אותי החוצה מהישיבה בבית והבהייה בקיר בחוסר אונים, או מאכילה בולמוסית כדי להרגיש חצי-מעולפת עם בטן נפוחה. שמבינים למה אני מסוגלת להתפוצץ מרוב כעס על מי שמציעים "טיפולים אלטרנטיביים" ששווים לתחת. שמבינים שלפעמים, פשוט לשבת לידי בזמן שאני לא מסוגלת להוציא מילה אחת מהפה, זו העזרה הגדולה ביותר שאפשר לתת.

אני רוצה להיות אחת מהאנשים האלה שיודעים תמיד לשמור על יציבות, להיות שקולים בדעתם, להקפיד על סדר יום מאוזן ולהתמודד בצורה נבונה, רגועה ורציונלית עם המשברים הקשים ביותר. להיות מסוגלת למצוא תמיד את נקודת הזן, את השלווה הפנימית.

בעצם, עזבו. לא אכפת לי להיות פסיכית נוירוטית שזוללת צ'יטוס גבינה ואוכלת אבקת שוקולית עם כפית כדי להתמודד. מה שאני רוצה זה שהיא תחלים. אבל מה שאני רוצה מעולם לא היה פחות רלוונטי.

וחוץ מזה, תמצאו כבר תרופה לסרטן, זונות.

פורסם על ידי: vandersister | נובמבר 28, 2011

בראש זקוף

לפניכם פוסט אורח מאת אחותי, המוכרת לחלקכם כ-@MayBeGold. אני גאה לחלוק גנים, ועוד הרבה דברים טובים, עם האישה שכתבה את הדברים שלפניכם. 
=====================================================================

אחותי המופלאה הציעה לי לכתוב כאורחת בבלוג שלה.
האמת שיש בי איזושהי דואליות לגבי זה -
מצד אחד אני שמחה לשתף אתכם במה שעובר עליי.
מצד שני – אני לא רוצה לבאס/להפחיד אף אחד.
אז אזהרה קצרה לפני שאתם ממשיכים לקרוא:
הפוסט הבא עלול לגעת בכם במקומות מפחידים וקשים, ולהכריח אתכם להתמודד עם נושא לא פשוט, שלא מדברים עליו הרבה…
אם אתם לא בנויים לזה – אנא חיסכו זאת מעצמכם והפסיקו לקרוא.
ולכל מי שנשאר איתי – חיזקו ואימצו!

אני חולה בסרטן. סרטן שד.
לפני שנתיים וחצי אובחנתי. עברתי 16 טיפולי כימותרפיה, ניתוח כריתת שד והוצאת בלוטות לימפה, ו-30 טיפולי הקרנות.
עברתי אותם בחיוך, ובראש זקוף (וקירח :) )
לצערי – לאחרונה התגלו גרורות בכבד ובשלד שלי.
אז אני נאלצת להיכנס לזירה, לסיבוב מס' 2 מול המפלצת. (2-1 לטובתו, אבל הכדור הוא עגול, וכו')
החדשות האלה קשות מאד לעיכול.
אף אחד לא רוצה לשמוע שהוא לא יחיה עד 120.
המחשבות מתרוצצות בראש כמו רכבות הרים מהירות, ואני מנסה לתפוס אותן אחת-אחת, לעכל, ולתת לכל אחת את תשומת הלב הראויה.
יש משהו מייסר מאד בידיעה שתוחלת החיים שלך קצרה משחשבת. קצרה משל רוב האנשים.
אבל יש בזה גם משהו מעודד – ניתנה לי הזדמנות "לעשות סדר" בחיי, למצות כל יום, לאהוב את היקרים לי כמו שמגיע להם, ולאהוב גם את עצמי.
זה לא נאום פרידה (למרות  שהוא אולי נשמע ככה).
אני מתכוונת להילחם במחלה הארורה הזאת בכל כוחי.
ויש לי כוח. הרבה הרבה כוח.
וגם נחישות לא חסרה לי.
אני לא רואה סתירה בין המחשבה וההכנה לסוף הדרך, ובין ההחלטה להילחם ולנצח.
להיפך – עשיית סדר בדברים החשובים לי, משחררת אותי למאבק על חיי, ומרגיעה אותי.
אני מתכוונת לחיות עוד הרבה שנים.
ועוד יותר חשוב מזה – לחיות אותן טוב.

אני לא מסכנה.
(דברים מחורבנים קורים לאנשים טובים כל הזמן…)
יש לי בעל אהוב, ואוהב.
יש לי 2 ילדים מדהימים, חכמים ומופלאים.
יש לי משפחה תומכת, עבודה טובה ומספקת, והמון חברים מחבקים ואוהבים.
יש לי חיים נהדרים.
ויש לי גם סרטן.

פורסם על ידי: vandersister | אוקטובר 22, 2011

ככה לא נראית ערווה: אל תפסיקי לשיר

לפני כחודש וחצי, במסגרת אירוע רשמי של מורשת קרב בקורס קצינים, קמו תשעה צוערים ויצאו מהאולם. הסיבה ליציאה ההפגנתית היתה שבאירוע השתתפו גם זמרות צבאיות, והחיילים פעלו מתוקף האיסור "קול באישה ערווה". ארבעה מאותם צוערים הודחו מהקורס, ופרקליטות המדינה העניקה גיבוי למפקדים המדיחים כשהוגשה בנושא עתירה לבג"צ. בין היתר, דיברה הפרקליטות על הצורך להתחשב ברגשות החיילים הדתיים ולשלב אותם בצורה נאותה לעומת הבעיה של "פגיעה קשה ביותר בעיקרון המרות הפיקודית וחובת הציות לפקודות בצה"ל". על הפגיעה הקשה בזמרות ועל הצורך להתחשב ברגשותיהן, לא דיבר איש.

פרשת הצוערים המודחים היכתה גלים והגיעה לדרגים הבכירים ביותר, ואפילו הרב יונה מצגר (הרב הראשי לישראל, למי ששכח) נדרש לעסוק בעניין. בפסק הלכה בן שבעה עמודים, כותב כבוד הרב בזו הלשון: "מבואר בגמרא, שקול אשה כמוהו כערווה. והטעם שנחשב הוא כערווה, משום שקול שירת האשה ערב, ומביא לידי תאווה והרהור* [...] על מנת למנוע חיכוכים בעתיד, הצעתי היא לדאוג לכך שבאירועים כגון אלו בהם רבים מהחיילים הם שומרי תורה ומצוות, ישירו רק אנשים". אני חוזרת שוב: הרב הראשי לישראל מתיר שירה באירועים צה"ליים רשמיים, ובלבד שתהיה זו שירת "אנשים". דהיינו, לא שירת ערוות. כי נשים אינן אנשים, כי אם נתח בשר מכוסה פלומה.

תאמרו, מה אכפת לך. אז יצאו כמה שמענדריקים חרמנים שלא אכפת להם לסרב פקודה, אז כתב איזה רב פסק הלכה הזוי, אז פרסמה איזו אישה דתיה טור דבילי שבו היא משתמשת בחופש הביטוי הציבורי שלה כדי לסתום לנשים את הפה ולגזול מהן את זכויותיהן (ווטפ, גברת פרקש? היודעת את בכמה ייסורים נקנתה זכות הדיבור שלך, שאת ממהרת כה לזלזל ב"פמיניזם הכושל" של צה"ל?). תאמרו, את הלא חילונית, זה לא משפיע עליך, יעשו הדתיים כל אשר על נפשם. לא יאזינו לערוות שרות, לדגדגנים מזמרים או לווגינות מהמהמות, למי אכפת, הם פסיכים. הם לא משפיעים עלינו. לא באמת.

לא?

צר לי, אבל סיפור הערווה הצה"לית שנחשפה במלוא תפארתה הצבועה היא רק קצה משונן אחד של קרחון שמאיים להטביע את הספינה שאנו אוהבים לקרוא לה "התרבות הישראלית". מדובר בגל מבחיל ומעורר אימה של השתקה, הדרה וטרור ששוטף את המדינה כבר מספר שנים. איסור על שירת נשים בצה"ל הוא רק אחד הראשים של מפלצת ההרחקה של נשים מהמרחב הציבורי. ראש אחר של אותה מפלצת הוא אשכיהם המשקשקים של הפרסומאים שלא מעזים להראות אף רמז לאישה בשלטי חוצות, תופעה שאנו מכירים כבר היטב, ולאו דווקא בירושלים. עוד ראש של המפלצת, קולני ואלים, הוא "קווי המהדרין" המשוקצים, שבג"צ – הוי, בג"צ יקר שלי, מה לך כי איבדת את מאור עיניך! – הכשיר בשפה רפה בעזרת התירוץ של "הפרדה מרצון". בג"צ עוד מנופף חרב קהה של צדק רופס מול "מדרכות ההפרדה", וקובע נחרצות (נניח) כי הפרדה בין גברים לנשים במדרכות אינה חוקית. הבעיה היא שכבר לפני שנה קבע בג"צ בדיוק את אותו הדבר, והמשטרה טיפלה בבעיה בערך כפי שהיא מטפלת בבעיה של הטרדה ותקיפה מינית במרחב הציבורי. כלומר, במרץ ועזוז של תולעת משי שהלכה לעולמה לפני תריסר שנים.

רוצים עוד דוגמאות? בבקשה. את פיאסקו גשר המיתרים אתם זוכרים? כאשר נערות צעירות הוכרחו ללבוש שקים בזמן הריקוד, פן יזקירו את פטמותיו של חרדי תועה בקהל הצופים? את בית הספר לבנות בבית שמש הנתון למתקפות חוזרות ונשנות, כי השכנים הדתיים לא מוכנים לראות מהחלון ילדות קטנות, על בסיס ההלכה "לימודים בבית ספר בגיל 6-12 ערווה"? יודעים מה, למה להגביל את הטרור למדמנה הפרטית שלנו? הנה, אפילו בניו יורק צץ הנוהג של "קווי הפרדה" באוטובוסים המשרתים ציבור חסידי. תגובת עיריית ניו יורק? אין להם בעיה, ובלבד שהדבר ייעשה בהסכמה. סתאאאאאם! להם עוד אכפת מזכויות אדם, על כן הם איימו לסגור לאלתר את קווי האוטובוסים הנ"ל אם לא יופסק מיד הנוהל המהווה אפליה והמנוגד לחוק.

אז מסתבר שיש מה לעשות נגד הטירוף הזה, אם רק רוצים לפעול ואם פועלים בנחרצות. מה שמפחיד אותי יותר מכל הוא הדממה היחסית, שלוות הנפש שבה הדברים מתקבלים כאן. כאילו מדובר באסון טבע, בגזירת גורל. בדבר שהוא איכשהו מובן, מתקבל על הדעת. כי ברגשות של דתיים צריך להתחשב תמיד, ברגשות של חילוניים אין צורך להתחשב כי ככל הנראה, אין להם כאלה, וברגשות של נשים – נו, ממתי לערווה יש רגשות? וההשפלה הולכת ונמשכת, הולכת ומסתעפת, הולכת ומתמסדת ומתקבעת בדינים ותקנות וחוקים, ודמנו הוא הפקר. זכרו: בחברות שבהן יש שחיקה מתמדת בזכויות אדם, הנשים הן תמיד הראשונות שמשלמות את המחיר. למרבה הצער, פרט לכמה אנשים טובים שזוכרים שהבעיה הזו אינה בעיה פמיניסטית אלא בעיה הומניסיטית שמאיימת על כולנו, אין הקפדה יתרה על זכויות אדם כשהמדובר בסך הכל בנשים, כפי שכתב זאת בצורה מצוינת יוסי גורביץ בטורו הנפלא.

הגיע הזמן לומר בקול רם וצלול: כשאדם משתמש במילים "קול באישה ערווה", הוא משווה בין בן אדם לבין אבר מין. כשאדם קם בהפגנתיות ויוצא מהחדר כשאדם אחר שר, הוא מבטא שאט נפש ודחייה, כביכול האדם השר הוא מצורע, טמא, פסול. כשאדם קורא ל"שירת אנשים" בלבד, בניגוד ל"שירת נשים", הוא מבצע דה-הומניזציה מחפירה וחסרת מצפון ל-51% מהאוכלוסיה. הוא אומר שנשים אינן בני אדם. הוא קובע שנשים הן סך איברי המין שלהן, ומונע מהן זכות בסיסית של ביטוי. גרוע מזה, כדמות מובילה ובעלת השפעה, שגדולי הדגנרלים באים ללחך את שולי שמלתה חמושים בכיפה זמנית, הוא מורה לאנשים אחרים לחשוב ולעשות בדיוק כמותו. והאקסיומה הזו, שבה נשים תמיד, תמיד, תמיד יכולות למחול על כבודן, כי כבודן מחול, איננה מקובלת עלי.

אני כאן בשביל לומר שמי שאינו מכבד אותי, לא יזכה לכבוד ממני. מי שלא רואה אותי כאדם שווה לכל דבר ועניין, לא יזכה ממני לשום התחשבות ב"רגשותיו". לא אכפת לי אם הוא מאמין באלוהים, באללה, בזאוס, בבודהה, באורן זריף או במפלצת הספגטי המעופפת: אדם שמבקש להשתיק אותי כחלק מצו האמונה שלו-עצמו, יתכבד ויסתום את אוזניו, יכרות את אשכיו, יעשה כל שהוא צריך כדי לשמור על עיקרי אמונתו, ובלבד שלא יבוא הדבר לידי ביטוי בהגבלה *שלי*, קל וחומר שלא בהכרזה כי אני איני אדם שלם ושווה-זכויות כמותו ועל כן לא ראויה להתחשבות.

אז בשביל מה אני מספרת לכן את כל זה? בשביל לומר שאשמח אם תצטרפו אלי. אם גם אתן לא מוכנות שימחקו את פרצופכן ויגבילו את צעדיכן וישתיקו את קולכן, הצטרפו אלי. ביום שישי בעוד שבועיים, ב-11 בנובמבר, אני ועוד כמה חברות ניפגש בכיכר דיזנגוף ברחבת מוזיאון תל אביב, מול הקריה, בשעה 11 בבוקר, ונשיר. נחלק שירונים עם כמה שירים ישראליים אהובים, ופשוט נשיר. אשמח להכין עלונים לחלק לעוברים ושבים כדי שיבינו במה מדובר, ועל אף הטכנוציליות המהדהדת שלי, אפתח דף פייסבוק ייעודי לצורך העניין. חשוב לי להגיד: תל אביב היא רק מקום אחד שבו נשמח לקיים את אירוע "נשים שרות". אשמח מאוד מאוד אם יהיו מי שיובילו אירוע מקביל בירושלים, בבאר שבע, בחיפה, בכל מקום שרק תרצו. דברו איתי דרך התגובות או באימייל שמופיע ב"אודות". זיכרו: 11, 11, 11. אנחנו שם.

אם ישאלו אתכן מה הטירוף הזה שאתן הולכות אליו, הזכירו לשואלים בבקשה שהטירוף הוא המצב הנוכחי, לא המחאה נגדו. אנחנו לא כאן בשביל "לעשות פרובוקציות", אלא כדי לשמור על השפיות. אנחנו כאן בשביל להזכיר שהתחשבות באנשים שרוצים להשפיל ולפגוע באנשים אחרים היא טירוף, ולא נסכים לזה עוד. אנחנו כאן בשביל להזכיר שנשים הן בני אדם. אנחנו כאן כדי לא להפסיק לשיר.

אל תפסיקי לשיר

(האיור מאת עדיגי ומירב גולדברג הנפלאות)

* אני לא רוצה אפילו להיכנס לבור הרפש של ההתעלמות המוחלטת מהמיניות של נשים עצמן בדת היהודית. העובדה שאני או נשים אחרות מסוגלות, פוטנציאלית, להתחרמן עד מאוד משירת גבר (או אישה) לא מעניינת אף אחד.**

** ועוד נקודה שלא ניכנס אליה בשלב זה היא היכולת של אנשים אדוקים מסוימים להתחרמן מכל דבר, מקול של אישה, דרך מרפק או ברך של אישה, וכלה במקל של מטאטא או אטב כביסה שמזכיר בזוויות מסוימות אישה.

========================================================================

עדכון: נוצר דף פייסבוק ייעודי לאירוע: http://www.facebook.com/event.php?eid=173472899406016

עדכון : האירוע בתל אביב יתקיים ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות, מול הקריה.

אירוע נוסף יתקיים בירושלים, בגשר המיתרים: http://www.facebook.com/event.php?eid=276162605756919

אירוע נוסף יתקיים בחיפה, במרכז זיו: https://www.facebook.com/event.php?eid=165395813555013

אירוע נוסף יתקיים בבאר שבע: http://www.facebook.com/event.php?eid=139349302833795

רשומות ישנות יותר »

קטגוריות

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 105 שכבר עוקבים אחריו