מחשבות על פיסול במיונז

קשה לחיות במדינה הזאת לאחרונה בלי לחטוף מדי יום דיכאון, חרדה, עצבים ונקע במוח. אפילו א.נשים רגועים ואופטימיים למדי מאבדות.ים, כך נראה, את ראיית העולם החיובית לנוכח האנדרלמוסיה הפוליטית והחברתית שמתחוללת כאן. ואם בארזים ורודי-המשקפיים נפלה שלהבת, מה אגיד אני, אזוב קיר עם דיכאון ירוק-עד?

מבין כל הרעות החולות של התקופה, הדבר שהכי מקשה עלי הוא האיגיון ששולט בשיח של תומכי ההפיכה המשטרית. זה לא איגיון שנון ומבריק, כמו בספריו של לואיס קרול, או אפילו איגיון מטופש ומשעשע כמו בספריו של דאגלס אדמס; תחת זאת, מדובר באיגיון אלים ומתלהם, מוסת ומסית, מסלף ומסולף, שמטרתו לגזלט את (או לערער את תפיסת המציאות של) האדם שבצד השני של השיח. ועם איגיון כזה אי אפשר להידבר.

לפני כמה ימים ניהלתי – או ניסיתי לנהל – דיון בטוויטר. יודעות מה, לא דיון. ויכוח. וזה בסדר. מותר לא להסכים, כמובן. זו נקודת המוצא. ברם, ויכוח חייב להתבסס על מסגרת כלשהי של עובדות, שישמשו כעוגן לדיון. בלתי אפשרי לנהל את הדיאלוג הזה אם צד אחד מציין עובדות, והצד השני מסרב להכיר בקיומה של עובדה כקונספט. ניקח דוגמה: זו עובדה היסטורית שההתנתקות בוצעה על ידי ממשלה ימנית בראשותו של אריאל שרון. זו עובדה היסטורית שבנימין נתניהו הצביע אז כמה פעמים בעד תוכנית ההתנתקות. זו עובדה היסטורית שאריאל שרון לא היה שמאלני. הייתן חושבות שאין טעם להתווכח עם העובדות הללו.

אז הייתן חושבות. הצד השני לאותו דיון בטוויטר חזר שוב ושוב לטיעון בנוסח "לדעתי סמולנים (כך במקור) אשמים בהתנתקות, סמולנים הם בוגדים במדינה, ואם את מאמינה בפלורליזם את חייבת לקבל את דעתי, כי בדמוקרטיה מותר חופש הביטוי". עשיתי את השטות של לנסות ולהתווכח עם מיש-מש ההצהרות הזה באמצעים הגיוניים, וטענתי כי:

• פלורליזם אין פירושו שאני חייבת להסכים עם כל דעה, או לחשוב שראוי להשמיע אותה
• חופש הביטוי הוא עיקרון שמגן על א.נשים שמעבירים ביקורת על השלטון מפני התעמרות של אותו שלטון. הוא לא הזמנה פתוחה לא.נשים לקלל ולשקר כשאין להם טיעון לגופו של עניין
• שקר אינו דעה. גם שנאה אינה דעה
• דעות אינן עובדות

בהמשך ניסיתי להציג דוגמאות לעובדות לעומת דעות, כמו למשל:

• "כובע בצבע סגול הוא ממש יפה" – זו דעה
• "כובע בצבע סגול הרג את אמא שלי" – זו עובדה שניתנת להפרכה

לצערי הרב, בשלב הזה הצד השני לדיון עבר לגידופים וחרפות ותו לא, תוך חזרה שוב ושוב על כמה שאני "לא דמוקרטית" ו"סמולנית בוגדת", והוספת אמירה כגון "בג"צ הסמולני אשם בהתנתקות, וזו האמת שלי אז את לא יכולה להתווכח עם זה".

ושוב, זה עושה לי נקע במוח. כי מבחינה פואטית ופילוסופית, אין לי בעיה עם אמירות כמו "זו האמת שלי". למשל, "בבילון חמש היא סדרת מופת, זו האמת שלי". או "במיה זה ירק דוחה, זו האמת שלי". לא אבוא בטענות כלפי מי שתטען ש"עוגת גבינה בסקית היא מלכת העוגות וזו האמת שלי", ולעומתה מי שתטען "עוגת היער השחור היא מלכת העוגות וזו האמת שלי". כל עוד כולנו מבינות ש"זו האמת שלי" היא פשוט דרך לומר "זו דעתי". נכון? בבקשה תגידו שכן ומנעו ממני נקע נוסף במוח.

הבעיה היא שנציגי השלטון הנוכחי ושלוחיהם ברשתות החברתיות משתמשים ב"אמת אלטרנטיבית" לא כאמצעי ביטוי פואטי, אלא כנשק גזלייטינג בשיח הציבורי. רק אתמול אמר ח"כ שמחה רוטמן, ממובילי ההפיכה המשפטית, שהוא מוביל את המהלך בזהירות ובאיטיות ותוך חתירה להסכמה רחבה. זו האמת שלו. אלא מאי? ראינו את רוטמן בוועדת חוקה, ולכן אנחנו יודעות שמה שהוא טען בריאיון זה – במחילה – בולשיט גמור. הוא מתנהל בדורסנות, סותם פיות של מומחיות.ים ושל חברות וחברי כנסת, ומריץ את החקיקה של הזוועה המשפטית כמו סוניק הקיפוד על ספידים. בהשאלה, אפשר לומר שהוא טוען שהכובע הסגול החדש נראה עליו מקסים. הבעיה היא שהכובע בכלל צהוב, ישן, וגם לא יושב על הפדחת שלו.

רוטמן הוא לא היחיד שנוקט בשיטת "האמת שלי" מתוך אמונה שזה יהפוך את הבלוף למציאות. לפני כחודשיים, ועדת הכלכלה בראשות ח"כ משה גפני קיימה הצבעה שבסופה הוחלט, לא פחות ולא יותר, שהרפורמה המשפטית לא פוגעת בכלכלה. גורמי המקצוע והמומחים הרלוונטיים נעדרו מהדיון הזה. על מה התבססה ההחלטה? על "האמת שלהם", כמובן. הכובע הסגול בכלל לא מלוכלך, כך טוען גפני, כי אנחנו החלטנו שהוא נקי. הבעיה היא שהכובע נפל לתוך בור ביוב ועכשיו נוטף טינופת.

וזה נמשך ונמשך. השבוע ביבי טען שבזמן ההתנתקות הוא היה ראש האופוזיציה. אהה. רוטמן טוען היום שלפי סוכנות דירוג האשראי מודי'ס, ההפגנות פוגעות בכלכלת ישראל. מודי'ס אמרו בדיוק את ההיפך. טלי גוטליב טענה בראיון בסופ"ש שברק אובמה מימן פרסומות נגד נתניהו ב"וואלה". יש טעם להפריך את הבולשיט הזה? והתשובה של שר האוצר סמוטריץ' לחששות שהעלו מודי'ס היא "בעזרת השם, יהיה בסדר". באותה מידה היה יכול לומר "למרות שכל העולם ואוגר המחמד שלו מוכיחים לי שוב ושוב שהכובע שלי עולה באש, הכובע במצב מעולה כי החלטתי שהוא בסדר".

תראו, גם לי היה יכול להיות ממש קל לנקוט בשיטה הזאת: בורקס לא עושה לי צרבת, כי זו האמת שלי. עשה צרבת? זה בטח בגלל אחמד טיבי! הכביסה הזו לא כבדה מדי בשביל החבל, זו דעתי. החבל נקרע והכביסה נפלה והתלכלכה בבוץ? בג"צ אשם! דמות הברווז שפיסלתי במיונז תהיה קשה כאבן צור ותחזיק מעמד לנצח, כי כך החלטתי. הפסל הפך לשלולית דביקה? זו בבירור אשמת השמאל! הוא עשה יד אחת עם המיונז כדי לשבש את התוכניות שלי. הכי קל לעשות את מה שמזהירים אותך לא לעשות, להגיע לתוצאה שמפניה הזהירו אותך, ואז לשקר לגבי הנסיבות ולהאשים איזה שעיר לעזאזל בכל מה שמשתבש.

אני מסרבת לחיות במדינה שבה אין משמעות לעובדות ולאמת, ונציגי ציבור לא מסוגלים לקחת אחריות על ההחלטות השגויות שלהם. יתר על כן, אני מסרבת לקחת חלק בזיהום השיח הציבורי שמיועד להסוות את המחדלים של נציגי הציבור האלה. רק בגלל שא.נשים מרשות.ים לעצמן.ם לפלוט כל שטות או שקר לפי דף המסרים או המצברוח, לא אומר שאני מחויבת לנהל איתן.ם דיאלוג כדי לנסות להפריך את מה שבלתי אפשרי להפריך. לא בחרתי באיגיון כדרך חיים, ולדעתי (!) איגיון הוא דרך גרועה מאוד לנהל מדיניות של ממשלה. הזמן שלי יקר, ולא אבזבז אותו על מי שלא מסוגל.ת להודות שהמלך הוא עירום והכובע הוא סגול. הממשלה הזו מפסלת את העתיד שלנו במיונז ומנסה לטעון שמדובר בבטון יצוק. הפסל שלה הולך ונמס. אנחנו נהיה שם כדי להזכיר לה מה זו אמת, ולהצביע על השלולית. עד שננצח.