ארורים אם כן, ארורים אם לא

המענטש ואני השתתפנו הערב בהפגנת ההמונים בכיכר הבימה. גם בשבוע שעבר הגענו להפגנה ולצעדה שנמשכה אל רחבת המוזיאון. שנינו החלטנו שלא נוכל להרשות לעצמנו לשתוק כשהמדינה נגררת אין-אונים אל מחוזות הפשיזם והפונדמנטליזם הקיצוני, בגלל אותו אתנן פוליטי שנאלץ אדם אחד לשלם לשותפיו לקואליציה כדי להימלט מאימת הדין. רק שלנו זה עולה הרבה, הרבה יותר.

ירד הערב בכיכר גשם שוטף, נרטבנו עד לשד עצמותינו, ובכל זאת איש לא עזב את המקום. כולן.ם נשארו ונרטבו, והמשיכו להפגין. לפי ההערכות היו שם בין 80 ל-100 אלף איש. מספר מרשים, ואני רוצה להאמין שעל כל אחת.ד שהגיע.ה יש עוד ארבעה או חמישה שלא יכלו להגיע. היו קולות תופים, היו צעקות קצובות של סיסמאות, היו תמונות הסלפי המנדטוריות עם שושקה.

מה שלא היה – לפחות לא מספיק, לטעמנו – הוא זעם. אין מה לעשות, רוב השמאלנים מנומסים מכדי לעשות בלגן של ממש, אפילו כשהזכויות הבסיסיות ביותר שלנו מאוימות בצורה קשה כל כך. בשלב מסוים הגב האומלל שלי איים להשבית אותי, אז הלכנו לשבת על גדר קצת יותר רחוק מההפגנה. ישבתי שם עם גרביים, מכנסיים ואפילו תחתונים רטובים, הרגשתי מעט אומללה ושאלתי את עצמי אם היינו יכולים לעשות יותר, או שההפגנה הזו היא רק בגדר הוצאת קיטור קולקטיבית שאין בה כדי להביא לשינוי של ממש. בשלב הזה, למרבה השמחה, הגיעו זוג חברים טובים ובידם תרמוס עם תה חם, והשיבו את נפשנו במקצת.

אין לי תשובה לשאלה מדוע לא היה יותר זעם, אבל דבר אחד ברור לי מעל לכל ספק: אסור להתפשר. הפגנה היא אולי הדרך היחידה לומר שלא נשכב על הגב ונעמיד פני מתים בזמן שמפרקים לנו את הדמוקרטיה. נשמעים יותר ויותר קולות שקוראים לפשרה בעניין הרפורמה המשפטית, או בעניין השינויים שרוצה ח"כ מעוז להכניס למשרד החינוך, או בעניינים נוספים שקשורים לאותו שוחד פוליטי לעיל. גם אם יהיו א.נשים מהמחנה שלי שיקראו לפשרה, אני אתנגד לה בכל נימי נפשי, עם או בלי מכנסיים רטובים. למה?

1. כי אי אפשר להתפשר עם פשיזם. לא באמת. פשיסטים שמחים לנקוט ברטוריקה של פשרה רק אחרי שהיד שלהם אוחזת טוב-טוב בגרונו של היריב הפוליטי. זה אותו סוג של פשרה שפוטין מוכן להסכים לה, אחרי שכבר זרע הרס והרג באוקראינה וכבש נתחים ממנה בכוח הזרוע. ה"פשרה" שהוא מוכן לה תשאיר בידיו לפחות חלק ממה שחמס לעצמו בצורה לא חוקית. זו לא פשרה, זו כניעה במסווה של דיפלומטיה. ואיזו פשרה יכול הימין להציע לנו בדיוק? זכויות היסוד שלנו יישמרו, אבל רק בימים שני ורביעי? זוגות הומואים ולסביות ייחשבו ללגיטימיים רק בערים ששמן מתחיל באות ג'? נשים יוכרחו לשבת בחלק האחורי של האוטובוס, אבל יקבלו מדבקות של סמיילי בתור פיצוי?
2. כי זכויות אדם בסיסיות הן לא על תנאי. זה לא עניין של "אם תהיו נחמדים, לא תפגינו ולא תלכו לבג"צ, נרשה לכם להיות בני אדם אמיתיים". זכויות בסיסיות אינן תלויות בנחמדות או בשיתוף פעולה – הן אקסיומה, דבר קיים שאין עליו עוררין. ואם אין זה המצב, אלה לא זכויות אלא אמצעי נוסף של דיכוי ומשטור. זוכרים שביבי ושות' אמרו שקריאה להפגין זו "המרדה"? להבדיל מזכות מקודשת של אזרחים בדמוקרטיה? אז כזה.
3. כי הכיבוש, הכיבוש ועוד פעם הכיבוש. תראו, ישראל היא מדינת אפרטהייד דה פקטו, ויש לנו עוד הרבה מה לעשות כדי להפוך לדמוקרטיה ראויה לשמה, אבל לכל הפחות – לאזרח עדיין מותר להניף את דגל פלסטין בכיכר העיר. מדובר בדגל שמייצג רשות שכוחות הביטחון שלנו פועלים בשיתוף איתה כבר עשרות שנים, גם אם בשושו והעמדת פנים של "ללכת עם ולהרגיש בלי". אם נאמץ את רטוריקת ה"כל הערבים מחבלים" של הימין, אין טעם בהפגנה המחורבנת הזו מלכתחילה. שמאל ישראלי שלא עוסק בכיבוש על השלכותיו מרחיקות הלכת על החברה הוא לא שמאל, אלא ימין בדיוק כמו זה שבקואליציה, רק בלי השוחד הפוליטי. מוכנים להגיע איתנו לפשרה ובלבד שלא נזכיר את הכיבוש? אין סיכוי. גם לשמאל יש קווים אדומים.
4. כי ביבי כבר הפך אותנו לאויבים, כך שהוא לא יכול להעמיד פנים עכשיו שהוא רוצה להתפשר. האיש הוא רב-מג באומנות העדינה של טפטוף רעל לתוך השיח הציבורי. הוא החל את דרכו כשלחש על אוזנו של הרב כדורי, כמו גרימא לשון-כחש בשעתו, "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". בלי קשר לשאלה איך אתן.ם מזדהות.ים מבחינה דתית, המטרה שלו הייתה אז בדיוק כמו היום, להפוך את היריבים הפוליטיים שלו ללא לגיטימיים בכל דרך אפשרית, כולל הטלת ספק בעצם נאמנותם למדינה, למסורת, ולכל מה שנחשב לטוב ונכון. מבחינת הביביסטים והימניסטים, אנחנו כבר הדמונים. איך אפשר להגיע לפשרה עם אנשים שמשתמשים במילה "שמאל" לגנאי? איך מנהלים דו-שיח אמיתי עם מי שקוראים לנו בוגדים וצאצאי נאצים, וגרוע מזה – איך מנהלים את אותו הדו-שיח עם פוליטיקאים שמעודדים ישירות או בעקיפין את האנשים שעושים זאת?
5. כי רוב הוא לא שווה ערך לצדק. נכון, יש להם 64 מנדטים בכנסת. זה לא הופך את הגישה שלהם לצודקת מוסרית או לדמוקרטית מבחינה אינהרנטית, חרף כל הלהטוטים הלשוניים וניסיונות השיחדש של יריב לוין וחבורתו. "זה מה שרוב העם רוצה" זו אמירה אומללה מאוד בהקשר הזה, כי רוב העם גם רוצה לא לשלם מס הכנסה, לא לציית לחוקי תנועה ולא לעשות מילואים. מה גם שלרוב העם אין באמת מושג למה הכוונה באקטיביזם שיפוטי, והוא מסתמך על ההפחדות והדמוניזציה שביבי לשון-כחש מפיץ בדף המסרים הקבוע שלו כנגד רשויות החוק והמשפט. ביבי אמר לבטל את בג"צ? ודאי שהוא צודק. אבל לא משום שזה מה שהעם רוצה, אלא משום שביבי אמר. כן, יש להם רוב בכנסת. אז מה? זה אומר שחייבות לוותר על העקרונות החשובים לנו ביותר? אם הם יחליטו שהשמיים ירוקים ולא כחולים, כי "זה מה שהרוב רוצה", גם על זה נאמר אמן?

הפוסט הזה נכתב מאוחר בלילה, במצב של עייפות גדולה וייאוש לא פחות גדול. אני מקווה שהוא קוהרנטי די הצורך. המחשבות עדיין מתרוצצות בראשי, וספק אם אגיע לרמה סבירה של שלוות נפש במה שקשור להפגנות ולדרך הטובה ביותר למחות על מה שקורה כאן. אבל אם כבר שכנעו חצי מהעם הזה שאני הדמון, אם ישנאו אותי בין אם אפגין ובין אם לאו – אני מעדיפה להמשיך להפגין נגד ממשלת הרשע והפשע הזו. וביבי לשון-כחש? ההיסטוריה כבר תבוא איתו חשבון.