אבא

בתחילת השבוע, במשרד, שמעתי קולגה מזמזם שיר להנאתו. "נונו?" שאלתיו. "כן", השיב לי הקולגה, מעט מופתע, "איך זיהית כל כך מהר?"

התפתחה שיחה על מוזיקה. אמנם נונו אינה בדיוק כוס התה המוזיקלית שלי, אבל קשה להימנע מפזמוניה הקליטים לאחרונה, וגם אצלי נרשם הדבר בתיקיית "ציח וצח" קטנה אי שם בארכיון הצלילים שבמוח. הקולגה סיפר שהוא מאוד אוהב מוזיקה, אם כי לא גדל בבית מוזיקלי במיוחד. הוא שאל אם יש לי רקע כזה.

"כן, ממש מגיל אפס", חלקתי עמו, "בבית שלנו תמיד הושמעה מוזיקה קלאסית…"

וכאן עצרתי, כי חשבתי על אבא. אני נמצאת בעבודה רק חודש וקצת, ולא רציתי לגלול בפני הקולגה את הסיפור כולו. אנחנו עדיין לא מכירים די הצורך.

אבא סבל מקשת שלמה של בעיות רפואיות במשך עשרות שנים, רובן מולדות ולא תוצאה של אורח חיים כזה או אחר. כולן טופלו בקפדנות על ידי אמי, שהקדישה חלק ניכר מחייה לשמירה על בריאותו. בשנה האחרונה חלה הידרדרות הדרגתית במצבו, והוא נראה מנותק יותר ויותר, אבל לרוב חשבנו שזו פשוט הזקנה שהידקה את אחיזתה בעצמותיו. עד שמצבו החמיר משמעותית בבת אחת, הוא לקה בהתקפי פרכוסים מוזרים, ולא הצליח לצאת מהמיטה. הבהלנו אותו לבית חולים.

הוא היה מאושפז במשך שלושה חודשים שהרגישו כמו נצח. בכל פעם היה נדמה שמצבו משתפר, שמשהו טוב יותר, שהוא ערני יותר – והופ, חלה קריסה או הידרדרות פתאומית ובלתי מוסברת. הצוות הרפואי ערך כל בדיקה אפשרית. מלבד הבעיות הידועות, לא עלה שום דבר חדש. בהתחלה אמרו שזה אירוע מוחי, אך הבדיקות שללו אירוע חדש. אחר כך קיבל טיפול לאפילפסיה, שלא עזר בכלום. דיברו איתנו על מחסור במגנזיום, על תסמונת מרפן, על הפרעות זרימה בקרוטידים, אבל שום בדיקה לא העלתה ממצאים תומכים. עירויים, תוספים, סריקות, סקירות, צינורות. כלום. בכל פעם קצת שיפור – ושוב הידרדרות. יום אחד אופטימי, שאחריו שבוע שלם של ייאוש מוחלט, וחוזר חלילה. שוב ריצה לבית החולים, שוב למיון ובחזרה למחלקה הפנימית, העברה למחלקת שיקום במגמת שיפור, ושוב קריסה שהטיסה אותו לטיפול נמרץ.

אנחנו, בינתיים, קרסנו מרוב דאגה ועייפות. השתדלנו לחלק בינינו את המשמרות בבית החולים – מי נמצא איתו, מי עוזר לאמא, שכמעט והתמוטטה. ג'אגלינג בלתי פוסק של בית חולים, סידורים, עבודה אל תוך הלילה, ושוב לבית החולים ביום למחרת. טלפונים בכל שעות היום והלילה, שמבשרים "שוב יש הידרדרות". וגרוע מזה – הפחד שבזמן הביקור בבית החולים, ראשו יצנח פתאום והוא יתחיל שוב לפרכס.

זה לקח כמעט שלושה חודשים, אבל בסוף התגלה שקוצב הלב שלו היה פגום ועבד לסירוגין. לכן בכל פעם שהוא עבר בדיקת אק"ג, היה נדמה שהכל תקין. עד שבפעם אחת, כשהבהילו אותו למיון אחרי התקף פרכוסים נוסף, הצליחו לראות שהקוצב עובד פעם כן, פעם לא. פעם פעימות רגילות, ופעם קו ישר. קו ישר זה מוות.

אז הוא עבר החייאה, ואחר כך השתלת קוצב חדש. אבל הנזק כבר נעשה. זה פגע בו פיזית וקוגניטיבית. הוא היה מרותק לכיסא גלגלים, מוגבל מאוד בתנועה ובתפקוד. היה מסוגל להיות צלול לזמן קצר, אבל התעייף מהר מאוד ומחשבותיו נדדו. הוא נראה כמו צל חיוור של האדם שהיה פעם. והגרוע מכל: הוא לא רצה לעסוק בכל הדברים שהיו כל כך חשובים לו כל חייו. לא רצה לקרוא ספרים או אפילו עיתונים, לא לצפות בסדרות הבריטיות שאהב כל כך, לא לשמוע מוזיקה. משהו בו כבר לא התקיים.

הוא החזיק מעמד עוד חודש בבית אבות סיעודי, כשכולנו ממשיכים לרחף סביבו, לטפל במיליון ואחד סידורי בירוקרטיה וביטוחים, ולקוות שמצבו ישתפר כנגד כל הסיכויים. בשבוע הראשון שלו שם, היה רגע ארוך של אופטימיות שבו הוקל לו מאוד לא להיות בבית החולים. במהלך החודש הזה הוא אושפז פעמיים. פעם אחת הצליח להתאושש מדלקת חריפה וחזר לבית האבות. בפעם השנייה, התרחשה קריסת מערכות והוא לא שב עוד.

הוא נפטר ב-30 ביוני, שבוע ויום לפני יום פטירתה של אחותי. קיימנו את האזכרה השנתית למירב יום אחרי שקמנו מהשבעה על אבא.

לא היה זמן לנוח. הסידורים הבירוקרטיים לא רק שלא פחתו, הם התעצמו פי כמה. מצאנו את עצמנו מתרוצצים בין עורכי דין, מנהלים שיחות ופניות אינסופיות לביטוח לאומי, לביטוחים פרטיים, לקופת חולים, למס הכנסה, לבנקים. חשבונות נסגרו בלי התראה, כרטיסי אשראי בוטלו אוטומטית, מבלי שטרחו להודיע לנו מראש. כל זה גרם עוד יותר צער ומצוקה. אחי ואני לא מצאנו זמן לאבל הפרטי שלנו, היינו עסוקים מדי במילוי ושליחה של סקוויליארד טפסים, ובדאגה עצומה לאמא – שאיבדה את בן זוגה מזה שישים שנה. לא היה זמן לבכות, לעבד רגשות, לנשום.

אחרי שנרגעו מעט העניינים הבירוקרטיים, התחלתי ביתר שאת לחפש עבודה חדשה, הפעם כשכירה ולא כעצמאית. למרבה ההפתעה וההקלה, מצאתי מקום תוך זמן קצר. סגרתי את כל הקצוות, והיו לי כמה ימי חופש לפני תחילת העבודה החדשה שהיו עמוסים בכל מה שעוד דורש טיפול לפני הפרק הבא בקריירה. ואז, ביום שהיה רגוע ונחמד יחסית, בסיומה של הדרכה הקשורה לעבודה החדשה… הרגשות האצורים בבטן, בדומה ללבה לוהטת, החליטו שזה הזמן המושלם להתפרץ בכל הכוח.

הגעתי למיון בבית החולים באמבולנס, עם חשד להתקף לב. התסמינים היו דומים: לחץ עצום בחזה, כאילו דורכים לי על בית החזה עם מגף; קוצר נשימה; סחרחורת וערפול; דופק מהיר; לחץ דם גבוה. קיבלתי אספירין וספריי איזוקט כבר בדרך לבית החולים. במיון עצמו האק"ג היה תקין וכך גם בדיקות הדם, והייתי בטוחה שיגידו לי "התקף חרדה" וישגרו אותי בחזרה הביתה. אולם, היות שאני כבר לא אפרוחית צעירה, ויש היסטוריה של בעיות לב במשפחה, הוחלט להשאיר אותי להשגחה ובדיקות נוספות. הייתי מאושפזת יומיים, במהלכם נערכו עוד בדיקות וקיבלתי אישור שהבעיה אינה קרדיווסקולרית. צוות הבי"ח היה נפלא והתייחס לכל העניין ברצינות רבה. שוחררתי הביתה בצהרי יום רביעי, ניקיתי במקלחת את שאריות הדבק ממדבקות האק"ג, ובחמישי בבוקר כבר התייצבתי במקום העבודה החדש.

כמעט ולא עצרתי כדי לתת מקום לאבל, לחשוב על מערכת היחסים המורכבת והכאובה שהייתה לי עם אבא. אולם, התת-מודע שלי מצא דרכים להביע את המורכבות הזו. שבועיים אחרי שאבא נפטר, התחילו להתנגן לי בראש בזה אחר זה קטעים מוזיקליים שקושרים אותי אליו – וכשאני אומרת "התחילו להתנגן", אני מתכוונת לתולעי אוזן בגודל של שאי חולוד שלא עוזבות את המחשבות לרגע, מתנגנות מרגע היקיצה ועד רגע ההירדמות בלילה. הראשונה הייתה האריה "או מיו באבינו קארו" מתוך "ג'אני סקיקי" של פוצ'יני, שאת התווים הראשונים שלה חקקנו על המצבה של אבא. השנייה הייתה מקהלת שלושת הנערים מ"חליל הקסם" של מוצרט. אבא ואני יודעים מה זה אומר, ואשאיר זאת כך.

שלושת הנערים ופמינה

השלישית הייתה מגוונת – מבחר קטעים מתוך "המיקדו" ואופרטות אחרות של גילברט וסאליבן. ראינו את המיקדו יחד בלונדון, ושאר האופרטות התנגנו לא מעט בבית. ימים שלמים הסתובבתי ובראשי מתפזם לו המנון השוטרים מ"שודדי הים מפנזאנס", "טרנטרה-טרנטרה-טרנטרה-טרנטרה"… אמרתי "מתפזם"? התכוונתי "מחרפן". המנגינות הפכו ללולאה אובססיבית. לרגע אחד עגום חשבתי שאולי זה עונש על כך שלא התאבלתי על אבא כמו שצריך. ואז הבנתי: זה לא עונש. זו תזכורת. אני חייבת לתת מקום לרגשות האלה, או שאקרוס שוב. ועדיין האבל היה ממני והלאה, ולא בגלל שחסר לי עצב. בעיקר בגלל ההרגשה שאני חייבת להמשיך לתפקד, ויהי מה.

האבל על מותה של מירב הגיע כמכת חרב אדירה ומייסרת שקרעה אותי לגזרים וגרמה לי לילל בכאב. אני חושבת שהאבל על אבא מגיע בצורה אחרת לגמרי, כמו כתמים קטנים וחולפים של יגון. לעיתים הם מתרבים והופכים לענן של ממש, שמחריד את האופק ולוחץ על החזה, קצת כמו הלא-כלום המפורסם מ"הסיפור שאינו נגמר". כדי למלא את הלא-כלום הזה, אני עובדת, מטפלת במטלות, מאזינה למוזיקה, קוראת ספרים. מוצאת הסחות דעת. המוח מבקש להיאחז במשהו כעוגן, ואינו מצליח. אפילו היכולת שלי להתאבל כמו שצריך נשחקה.

והכי גרוע: מילים בורחות ממני. הפוסט הזה ביקש להיכתב כבר שלושה חודשים. הייתה בו מילה אחת: "אבא". שאר המילים סירבו לבוא. גם הסיפורים שלי, מסכנים שכמותם, לא הצליחו להתקדם עד עתה.

אין פה ממש פואנטה. אולי רק ההבנה שתהליכי אבל לוקחים זמן, שהחיים הם דבר קשה וכואב ונפלא ומטומטם והכל בו-זמנית, וששום דבר בעצם לא משנה והכל חסר משמעות, אם לא נצליח ליצוק לתוכו משמעות בעצמנו.

השאי חולודים המוזיקליים ממשיכים לעשות את שלהם. אני אתאושש כשאתאושש. מסתבר שהמערכת הקרדיווסקולרית יכולה להיות תקינה לגמרי, אבל הלב עדיין יכול להיות מותש וכואב למשך שנים. אפזם לי פזמון, ואמשיך הלאה.

עם עוד אישה נפלאה שאיבדנו זה עתה – אנג'לה לנסברי