ממשלת הפירורים

אז ח"כ עידית סילמן הודיעה היום בקול גדול שהיא עוזבת את הקואליציה. התירוץ הרשמי הוא ההתעקשות ההזויה ומרוממת-הגבות של שר הבריאות ניצן הורוביץ לקיים את החלטת בג"צ בעניין אי-פשפוש בתיקים של אנשים חפים מפשע בכניסה לבתי חולים, אך ורק על מנת להיפטר מהחומר המסוכן "חמץ". שנאמר, בל ייראה ובל יימצא על ידי השומר בכניסה. יש שיאמרו שחיפושי החמץ היו קפדניים יותר מחיפושים אחר נשק חם או קר, ובמדינה שבה הצוות הרפואי מותקף תדיר על ידי המבקרים ובני משפחותיהם, זה לא עניין של מה בכך. יתר על כן, מה פתאום שר הבריאות מתעקש לקיים את החלטת בית המשפט? ממתי בית המשפט מקבל פסיקות שהציבור חייב לעמוד בהן? הרי אם זה היה נכון, חצי מחברי הכנסת היו עבריינים…

אה, נכון.

בכל אופן, הסיבה הלא רשמית אך הסבירה יותר לנטישה המהדהדת של סילמן היא ההבטחה לשיריון במקום העשירים ברשימת הליכוד לכנסת – סליחה, כתבתי "המקום העשירים"? פפט, זה כאילו שהתת-מודע שלי רומז שמדובר בניסיון לקבל ג'וב שמנמן ומשתלם ולא בטריקת דלת אידאולוגית – וההבטחה, שמוטב היה כבר לכתוב אותה על קרטיב ביום חמסין, שסילמן תהפוך לשרת הבריאות לכשביבי יחזור לשלטון.

אני רוצה להתייחס דווקא לסיבה הרשמית והשקרית, או – נשתמש במילה עדינה יותר – המבוּלפרת (מלשון "בלוף"). דווקא משום שסילמן וסביבתה מתהדרים כטווסים בעמידתם האיתנה והבלתי-מתפשרת על עקרונות, אני רוצה לחפור קצת סביב המשמעות של הטווסות הזאת. דווקא משום שהוויכוח הזה לא נולד היום, וסילמן, בחוסר אחריות חברתי משווע, השליכה מיכלית שמן על המדורה הזו, בזמן שיש נושאים בוערים פי אלף יותר והיא מתיימרת להיות נציגה של ציבור שסובל מחוסר הטיפול בנושאים הללו.

אבל, נו שוין. נניח לרגע שמה שבוער בנפשה של סילמן אינו, למשל, המשבר והשחיקה המתמשכת במערכת הבריאות, מחאת המתמחות והמתמחים, התורים האינסופיים לבדיקות ומומחים, הזקנה במסדרון וכו' – אלא האפשרות שא'נשים יוכלו להיכנס לבית חולים כאשר דברי חמץ בכליהן'ם.

התומכים בעמדה של סילמן מרבים להשתמש בטיעון שהוא שילוב מושלם בין גערה, התנשאות והתייפייפות: "אבל מה אכפת לכם להתחשב ולא לאכול חמץ שבוע אחד בשנה? מה יקרה לכם אם תאכלו במקום זה מצות, או תפוחי אדמה, או אורז? מה כל כך קשה?"

לכל הגוערים/מתנשאים/מתייפייפים: בטיעונכם זה אתם מפספסים לחתולין את הנקודה. השאלה היא לא כמה קל או קשה לעשות את זה. השאלה היא למה. מדוע מישהו שהמילה "חמץ" זרה לו, שכל עולם הערכים הזה לא רלוונטי לגביו, צריך למלא את המצווה שלכם כדי שאתם תוכלו לטפוח לעצמכם על השכם. האם אני מבקשת מכם לדקלם תפילות לגאיה, לאיזיס או לאשרה? האם אני אומרת לכם בחיוך וטפיחה אבהית על הראש "לא יקרה לכם שום דבר אם יום אחד בשנה תורידו את הכיפה מהראש ותשימו במקומה כובע מחודד של מכשפות?"

מבחינתי הדבר דומה לסיטואציה המוכרת עד בחילה שבה מישהו – זה תמיד גבר – אומר לי "למה את לא מחייכת" או "תחייכי קצת". האם קשה לי, אובייקטיבית, להזיז את זוויות השפתיים בתנועה שמדמה חיוך? לא. לא קשה.

אבל זו לא הנקודה.

הנקודה היא שמישהו אחר מצפה ממני לעשות משהו עם הגוף שלי, כדי שהוא ירגיש יותר נוח עם עצמו. וזה בלתי נסבל ונוגד את הערך הבסיסי ביותר של כבוד בני אנוש – זכותי על גופי.

אותו הדין בחמץ. איש לא יחליט בשבילי מה אני מכניסה לתוך הגוף שלי, בין אם זה קשה או קל, בין אם זה שבוע אחד בשנה או דקה אחת בנצח שלם. האם זה אומר שאני צריכה לרקד מול פרצופם של אנשים תוך כדי עשיית ג'אגלינג עם פיתות והשלכת אורז בן גוריון לכל עבר? לא.

אבל זה גם לא קורה! אין שום כוונה כזו. לא ביקשנו "לעשות דווקא" או "לתקוע אצבע בעין" או כל אחד מהדברים המטופשים שהגוערים למיניהם אומרים לגבי זה שאנשים בוחרים לעשות דברים אחרת מהם כי הם לא דתיים. ביקשנו בסך הכל לבקר את יקירינו המאושפזים ולהביא להם דברים שמותר להם והם אוהבים לאכול, מבלי שמשטרת הפירורים תרדוף אחרינו. בית חולים ציבורי אינו בית כנסת. הוא גם לא בית פרטי. במקום ציבורי, הזכות שלכם לקיים את המצוות שלכם מסתיימת במקום שבו מתחיל הגבול של הגוף שלי. אפילו כמה סנטימטרים לפני זה.

ועוד דבר: כבוד לערכים, בניגוד גמור למה שמוכרים לנו במדינה הזו יום-יום וסילמן-סילמן, הוא כביש דו-סטרי. איך אמר הפטרון החדש של סילמן? "יתנו – יקבלו". לא יתנו – שיעזבו אותנו בשקט. וכל עוד אי אפשר להתחתן ולהתגרש אזרחית, לנסוע בתחב"צ בשבת, לשיר בצה"ל או בציבור בהיותך אישה, להופיע בשלטי חוצות בהיותך אישה, ועוד ועוד ועוד – בגלל ציוויי הדת האורתודוכסית, אין כאן הדדיות. יש רק זריית פירורים בעיניים.

אה, ועידית? בהצלחה עם הלוקשים שמכרו לך. אני די בטוחה שהם לא כשרים לפסח.