אולימפיאדת הגברירים

אתם הייתם עושים את זה הרבה יותר טוב! נכון?

ובכן, לא. התרברבות חסרת בסיס על כך שהיית מצליח הרבה יותר מהאלופים בספורט שמעולם לא ניסית היא מחלה כלל-עולמית ידועה, אבל הווריאנט הישראלי שלה דוחה במיוחד. לפני כשבועיים, אבישג סמברג הפתיעה את כל העולם בזכייתה במדליית ארד בטאיקוונדו. המדינה לא הייתה מוכנה לזה, ועברו לפחות עשרים דקות שלמות לפני שהגבר הגברירי הראשון אמר בזלזול "מה, היא כזאת קטנה, הייתי לוקח אותה במכות". אחר כך התפתח דיון שלם ברשתות החברתיות שבו גברירים שונים ניסו להוכיח, בעזרת משוואות מתמטיות מסובכות, למה הם + משקל ממוצע של גבר גברירי + "פעם הלכתי מכות עם הבריון של השכונה" = "אני יכול לכסח את אבישג סמברג". הגדיל לעשות הגבריר הדוחה מביניהם, שתיאר בטוויטר איך היה יכול בקלות רבה לגרור אותה לסמטה אפלה ולבצע בה את זממו. כשא'נשים התרעמו על האמירה המקוממת, הוא היתמם לאמור "זה רק תרגיל מחשבתי". אישית, אני מאחלת לו תרגיל מחשבתי של פיסורה מדממת עד סוף חייו.

אבל נעזוב לרגע את הטחורים המוגלתיים ביותר שבחבורה, ונתמקד בגברים הגבריריים הממוצעים. ימים אחדים אחרי סמברג, נבחרת הג'ודו הישראלית זכתה במדליית הארד בתחרות הקבוצתית המעורבת. מקהלת הגברירים, שמיהרה להגיב בזלזול פן ישללו ממנה את רישיון הישראליות, טענה בתוקף ש"מדליית ארד זו מדליה צעצוע" והוסיפו "הייתי לוקח במכות את הבחורות במשקלים הנמוכים". כלומר, הג'ודוקא שזכו במדליה, כן? לא אורי ששון, חלילה, או מוקי שגיא, אבל את גילי שריר או תמנע נלסון-לוי, נגיד, שמתחרות בקטגוריה של משקלים נמוכים יותר – הם בטוחים שהיו מצליחים לכסח. כל עוד אף אחת לא תדרוש מהם להוכיח את זה, כמובן.

אתמול לפנות בוקר, שעון ישראל, החלה תחרות קרב רב בהתעמלות אמנותית. שתי המתחרות הישראליות, ניקול זליקמן ולינוי אשרם, עלו לגמר עם תוצאות מדהימות, מול המתעמלות הטובות ביותר בעולם. ידעתי שהספירה לאחור מתחילה – שלוש, שתיים, אחת, ו…

מקהלת הגברירים: "התעמלות אמנותית זה בכלל לא ספורט, זה סתם חבורה של ילדות עם נצנצים וסרטים צבעוניים, זה לא רציני. אז מה אם היא גמישה, גם אני עשיתי פעם גלגלון".

בשלב הזה תהיתי ביני לבין עצמי אם הבעיה עמוקה יותר, אפילו בעלת שורשים היסטוריים. לנוכח ההישגים של נשים בענפי ספורט שונים, אולי מה שהם חוששים לאבד הוא לא רק את רישיון היהירות הישראלית הבלתי נסבלת, אלא גם את הרישיון לשאת אשכים? האם האיד הגברי, אותו חלק בתודעה שמשמש אותם כדי להצדיק את קיומם עלי אדמות בזעקות "אוגה-בוגה" פראיות, מצטמק ורועד באימה לנוכח הישגים ספורטיביים של בנות המין השני?

לפני כמאה ועשרים שנה, בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, נשים החלו לרכב על ההמצאה החדשה, האופניים. גברירים בכל מקום נחרדו עד עמקי נשמתם. נשמעו טענות על כך שהרכיבה על אופניים תפגע בפוריות של נשים, תגרום לשלל מחלות, מצניחת רחם ועד אפנדיציטיס – ובכלל, איך אישה מעזה לפשק את רגליה כך בפרהסיה? העיתונים רעשו וגעשו על חוסר תומתן הבולט של נשים מופקרות שהעזו ללבוש בגדים מיוחדים כדי לרכב על האופניים, במקום החצאיות הארוכות שהיו מקובלות, ושהגבילו מאוד את יכולת התנועה שלהן. האופניים היו בין הגורמים המשמעותיים ביותר שתרמו לגל הראשון של המהפכה הפמיניסטית בתחילת המאה ה-20, בכך שאפשרה לנשים להגיע ממקום למקום בלי תלות בגבר ומלווה, לבחור סוגי לבוש אחרים, משוחררים יותר, ולהראות שהן לא נופלות מגברים ביכולתן הפיזית לרכב ולהתנהל בעולם שמחוץ לבית. חופש תנועה מאפשר אקטיביזם.

"אני הייתי מחזיק את הכידון הרבה יותר טוב"

כך שאני לא יכולה שלא לתהות אם זעקות הגברירים לנוכח הישגים של נשים ונערות בספורט תחרותי לא מזכירות את הבכי והנהי של הגברים על מה שהם תפסו כהשתלטות הנשים על הצעצוע החדש שלהם, האופניים. ספורט, מעצם הגדרתו, מפגין את היכולת של אישה להשתמש בגופה בדרך שהיא מוצאת לנכון, ולבדוק בעצמה מהם הגבולות שלה מבחינת יכולות וסיבולת. בחברה של היום, שהיא עדיין ולמרות כל ההתקדמות שהשגנו, פטריארכלית עד זוועה, יש גברים שלא מסוגלים לשאת הישג ספורטיבי של אישה מבלי לזלזל בו ולנסות להקטין מחשיבותו ומהמאמץ העצום שהוא דורש. הם, כמו אחיהם לפני יותר ממאה שנים, שראו בעיניים כלות איך הכלות החסודות שלהם מתרחקות מהם בדיווש קליל כדי להיפגש עם חברותיהן, לא מסוגלים להרפות מהצורך לשלוט בגופן של נשים ובאופן שבו הן משתמשות בו.

כלומר, אני מקווה שזה ההסבר ושאכן יש לתופעה הזו רקע היסטורי, פסיכולוגי ומגדרי מבוסס כנסיבות מקלות עבור אותם גברירים. כי אחרת, הם סתם שמוקים יהירים ומיזוגינים שלא שווה לבזבז עליהם אופניים.