פורסם על ידי: vandersister | יולי 9, 2021

רק אתמול

דברים שאמרתי היום באזכרה למירב.


מירבי האהובה שלי,

לא ברור לי איך כבר שש שנים, העולם הזה מתעקש להמשיך ולהתקיים בלעדייך.

הימים הנוראים שלי חלים מדי שנה בין ה-7 ביולי ל-22 ביולי. בין היום שבו עזבת אותנו, ליום שבו באת לעולם. ואולי טוב שהסדר כזה. כי בכל שנה, ביולי הנורא, אני מתחילה  את החודש בבכי, ומסיימת אותו בהרמת כוסית לכבוד יום ההולדת שלך, ובחגיגה של כל הדברים הטובים שלמדתי ממך, ואני עוד ממשיכה ללמוד.

כבר שנים שאני לא מעזה לומר דברים באזכרה שלך. פחדתי מדי. ואולי התביישתי להישמע כל כך אגואיסטית. לדבר על כמה שאני מתגעגעת, במקום על כמה שהיית נפלאה. רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם אחות שכולה.

לפעמים אני מרגישה שאני חיה ביקום של סדרת מדע בדיוני, שבו הזמן לא לינארי, וספינת החלל שלי נתקעת בלולאת זמן שגוזרת עליה לחזור שוב ושוב על אותו היום.

חלק ממני מעולם לא עזב את החדר שבו היית מאושפזת בהוספיס. חלק ממני עדיין רץ באותו מסדרון להזעיק את האחיות, ביום שבו העולם נשבר. חלק ממני מסרב להרפות מהעבר, כי בעבר את קיימת, ובהווה יש חור ענקי בצורת מירב ששואב הכל לתוכו ולפעמים לא נותן לי לנשום.

הבעיה היא שאם חלק ממך תקוע בעבר, קשה יותר לחיות בהווה, וכמעט בלתי אפשרי לשאוף לעתיד. ומאז שהלכת, הלכה גם השמחה שאיזנה את העצב שלי, היין שאיזן את היאנג, האור שבא אחרי החושך. ניסיתי ללמוד איך לתת לעצמי את האור הזה – ונכשלתי.

אני שומעת אותך נוזפת בי ברוח טובה: לא הכל רע. רחוק מזה. לאורך השנים האלה היו לא מעט ניצחונות והישגים, קטנים וגדולים. חזרתי ללימודי נהיגה והוצאתי רישיון. גיליתי שמדי פעם אני מחזיקה את ההגה כפי שאת החזקת אותו – יד אחת פרושה בצד ימין למטה, בערך בשעה חמש.

יש לי בן זוג נפלא, שלא זכית להכיר, והוא לא זכה להכיר אותך. אני אוהבת לדמיין ששניכם נפגשים, מדברים ומספרים בדיחות. אין לי ספק שהייתם מצליחים להצחיק אחד את השנייה. יש לנו דירה קטנה וחמודה שאת היית אוהבת, אפילו שהיא בפתח תקווה. מה עוד? התחלתי להתעמל באופן קבוע עם מאמנת כושר אישית. כן, אני, הבטטה הנצחית. אימצנו ארנבון קטן בשם פופיק, שהיית נהנית ללטף ולשחק איתו.

ויש גם את החלום הגדול. שלושה חודשים אחרי שהלכת, זכיתי בפרס גפן על סיפור שכתבתי – שאת עוד הספקת לקרוא. סיפרתי לך שהייתי מועמדת, ואמרת לי: "לא משנה מה יקרה, אנחנו חוגגות. אם תזכי, נחגוג, ואם תפסידי, נחגוג". כשהכריזו על הזכייה, במקום לשמוח, בכיתי, כי לא זכיתי לחגוג איתך. דיברנו כל כך הרבה על חלומות הכתיבה שלי. את היחידה במשפחה שקראה את הסיפורים שכתבתי, ולעולם לא אשכח איך ישבתי לידך כשקראת אחד מהם, וצחקת כל כך בקטע הנכון – זו הייתה המחמאה הגדולה ביותר שקיבלתי אי פעם. ואת יודעת מה? סיפור אחר מועמד עכשיו שוב לאותו פרס. והבטחתי לעצמי שאחגוג, לא משנה מה תהיה התוצאה. כי זה מה שהבטחתי לך.

אז לא, לא הכל שחור. אבל עדיין, אני מוותרת על חלומות ושאיפות יותר מדי בקלות. אני עובדת יותר מדי שעות בעבודה שלא מביאה לידי ביטוי עשירית מהיכולות שלי. אני נותנת לפחדים וחרדות לעצור אותי. אני לא הולכת מספיק לשחות ולא עושה מדיטציה כל יום כפי שהבטחתי לעצמי שאעשה. אני לא כותבת מספיק ולא קוראת מספיק. אני מבזבזת את עצמי יותר מדי שעות ביום מול המסכים, כי השקט גורם לי לחשוב על דברים שאני לא רוצה לחשוב עליהם.

כמו למשל, העובדה שאת לא כאן כבר שש שנים. או יותר נכון, העובדה שאני עוד איכשהו כן כאן, וזה לא נראה לי סביר או הגיוני או צודק בשום צורה. 'את לא צריכה להצדיק את הקיום שלך', היית אומרת לי. 'זה שאת קיימת, זו הצדקה מספקת'. לקח לנו עשרות שנים עד שהבנו זו את זו – אני את האופטימיות הבלתי נדלית, את שמחת החיים, את הרצון לראות את הטוב בכל דבר; ואת את ראיית השחורות שלי, את רגישות היתר והעמידה על המשמר מפני סכנות, את הצד האפל של הנפש. לא קל להיות אחות של מישהי עם דיכאון קליני. לא קל להיות אחות של חולת סרטן. אבל בסופו של דבר, אחרי כל השנים, רצית להכיר אותי, לדעת מי אני באמת – ובמקביל, אפשרת לי גם להכיר אותך. לא רק כשתי אחיות שבמקרה נולדו לתוך אותה משפחה, אלא כשתי חברות. אין מתנה גדולה מזו, ואני אסירת תודה לך על זה, לנצח.

אולי כל מה שאני צריכה לשמוע, זה את מה שאמרת לי תמיד. שאת גאה בי על זה שאני מחזיקה מעמד, לא משנה איך. שאת רוצה שאעשה רק מה שטוב לי ומה שמשמח אותי. שאת חושבת שאני חזקה, גם אם אני לא מרגישה ככה. שאני לא לבד.

אני כל כך מתגעגעת אליך. כנראה שחלק ממני ימשיך לחיות בעבר. אין לי יותר מדי אשליות לגבי היכולת שלי להרפות מזה. אבל אולי, רק אולי, יום אחד הקול שלך, שאומר שזה בסדר ואין חוקים ומותר לי להרגיש את מה שאני מרגישה – אולי הקול הזה יהיה חזק יותר מהקול שנמצא בתוך הראש שלי כרגע. אז אם את יכולה, תגבירי קצת את הווליום שם. עוד לא למדתי איך לחיות בלעדייך, אבל אני ממשיכה לנסות. מבטיחה.

אוהבת אותך, תמיד.

הילי.  


Responses

  1. מאוד נוגע ללב. בהצלחה בתחרות פרס גפן. הייתי שמחה לקרוא סיפורים שלך.

    • תודה רבה!
      אני צריכה באמת לכתוב פעם פוסט מסודר עם הפניות לסיפורים שאפשר לקרוא באינטרנטים. בינתיים, זה הסיפור שמועמד, אם תרצי לקרוא:
      https://www.sf-f.org.il/archives/3426


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: