פורסם על ידי: vandersister | מרץ 26, 2021

נאדות נפוחים, עבר זמנכם

"המקום הכי חם בגיהינום" פרסם היום תחקיר מקיף על מעלליו של המשורר, הפובליציסט והמורה לאמנות יצחק לאור, שמתעד עשרות שנים של הטרדות ותקיפות מיניות במסגרות שונות. אם אתן מתכוונות לקרוא את התחקיר המלא, וזה בהחלט תחקיר מעולה, אנא הצטיידו לפני כן בכדור נגד בחילה ובמים עם לימון. תחושת הקבס העולה לגרון היא בלתי נמנעת.

זו לא הפעם הראשונה שעולות טענות נגד לאור. כבר לפני יותר מעשור הועלו טענות כאלה נגדו. המשורר איים בזמנו בתביעת דיבה, שמעולם לא מומשה, כנגד המתלוננות. מדברי הקורבנות שלו בתחקיר ניכר כי יחסו המשפיל, המטריד והאגרסיבי של לאור היה סוד גלוי וידוע היטב בבתי הספר לאמנות שבהם לימד ובמסגרות שבהן עבד. קחו רגע לחשוב על זה: לפי התחקירים, אז והיום, ההתנהגות שלו הובאה לידיעת המעסיקים שלו והייתה ידועה וברורה במשך עשרות שנים, ועדיין האיש זכה להוקרה והערצה ונישא על כפיים על ידי הקולגות, על חשבון הקורבנות שלו.

כמעט באותה מידה כמו התחקיר עצמו והעדויות הרבות, גם התגובה של לאור לתחקיר מעוררת רצון עז להקיא. הנה רק ציטוטון קטון מתוכה, כי אני חסה על הקיבות והנפשות של כולנו:

"כיצד אדם יכול לעמוד מול האשמות בנות עשרות שנים, לגבי מעשים מתוארים, שחלקם לא היו ולא נבראו, וחלקם היו חוקיים לחלוטין בזמן המתואר, ולא היו נעשים כיום נוכח השתנות הנורמות החברתיות?"

במילים פשוטות, מה שמטריד את לאור הוא לא המעשים שעשה – בטח ובטח שהוא לא לוקח אחריות, או חושב לרגע על הנזק והפגיעה האיומה בקורבנות – אלא העובדה ש"הממזרות שינו את הכללים" ומה שפעם נחשב לסבבה (או כלשונו, "חוקי לחלוטין"), היום נחשב למעשה מגונה וראוי להוקעה. אנחנו לא באמת חייבות להסביר שוב שפעם גם עבדות הייתה חוקית, אבל תמיד הייתה לא מוסרית, נכון? אנחנו לא באמת חייבות לומר שפעם אונס נשים על ידי בעליהן לא היה אפשרי במסגרת החוק, אבל זה לא משנה את העובדה שזה עדיין אונס? כנראה שיש אנשים שעדיין לא מבינים מה ההבדל בין "חוקי" לבין "מוסרי".

כדי להוסיף חטא על פשע, "הארץ", העיתון שמאתרג את לאור כבר שנים והוריד את אפשרות התגובות לטורים שהוא מפרסם, פרסם ידיעה על התחקיר הזה של "המקום הכי חם בגיהינום". מחצית מהידיעה של "הארץ" מורכבת מפסקאות ארוכות ובכייניות שהן תגובתו של לאור לפרסום. הטיעונים שלו כה נוגעים ללב: לדבריו שופכים את דמו, פוגעים בציפור נפשו, הנשים המתלוננות שקרניות וממציאות, ומי שלא ממציאה – הדברים שעשה היו, כאמור, "חוקיים לחלוטין" בזמן שעשה אותם. תמצית התגובה: "אני ואני ואני ואני ואני ואני ואני". אף טיפה של מחשבה על הזולת שפגעת בו. אתה ואפסך עוד.

בין השנים 1996-2000 למדתי בבית ספר לאמנות בשם "קמרה אובסקורה". יצחק לאור לא לימד בו, למרבה המזל, אבל טיפוסים אמנותיים שראשם תקוע בישבנם היו גם היו. הנה רק כמה מהדברים שראיתי או שקרו לי בארבע שנות לימודי שם:

  • הערות אינסופיות בעלות אופי מיני
  • תלמיד שחפן את השדיים שלי, תוך כדי שיחת חולין, באמצע הכיתה. הייתי כל כך המומה שלא הצלחתי להגיב
  • הערות מיזוגניות ומזלזלות מצד תלמידים ומורים כאחד, שהתייחסו לחוסר היכולת של נשים לעסוק באמנות "אמיתית"
  • רומנים נסתרים או גלויים של מורים/מורות עם תלמידות שצעירות מהם בכמה עשורים
  • פרוטקציה גלויה לתלמידות ששכבו עם המורים (מקום תצוגה טוב יותר בתערוכת סוף השנה, ציונים יותר טובים וכדומה)
  • זריקת זין מהדהדת של מורים שלא טרחו להכין מערכי שיעור, לא טרחו להגיע לשיעור, השליכו מטוסי נייר מהחלון בזמן השיעור במקום להקשיב לתלמידות.ים ועוד
  • זריקת זין של ראשי מחלקות שהגיבו לתלונות שהועלו בפניהם בטענות כגון "ככה זה בבית ספר לאמנות, אנחנו מכינים אתכן.ם לחיים האמיתיים"

לעולם לא אשכח את השיעור בהדפסת צבע שבו המורה ואחת התלמידות נכנסו לחדר החושך, ויצאו ממנו אחרי שעה ארוכה כששתיהן סתורות-שיער וסמוקות לחיים. בזמן השיעור. מול כולנו. לאף אחת.ד לא ממש היה אכפת בשלב הזה, כי "ככה זה בעולם האמנות". 

מה שאני מנסה לומר הוא שהבעיה היא לא רק ש"הממזרות שינו את הכללים". הבעיה היא שהתנהגות של אמנים זוכה להגנה בשם האמנות, וזה שקר בוטה. אמרו לנו ש"ככה זה, הוא אקצנטרי, הוא מתנהג ככה לכולן.ם, זה חלק מהתהליך שלו, זו מסורת של אמנים" ושאר בלופים שמעוותים את המציאות. האמת היא שאמן לא חייב להיות חרא של בנאדם כדי ליצור אמנות טובה. אם זה המצב, האמנות היא רק תירוץ לאופי המחורבן ולהתנהגות חסרת האחריות שלו. אני מכירה המון אמניות ואמנים שמעולם לא נגעו במישהי.ו אחר.ת ללא הסכמה, מעולם לא פגעו, מעולם לא הטרידו, ויוצרות.ים דברים יפהפיים ומפעימים. אעז ואומר: גם אני אמנית. אני כותבת סיפורי מד"ב-פנטזיה כבר שנים רבות, שניים מהם זכו בפרסים. לא הייתי צריכה לחפון אף ישבן, להעיר אף הערה מיזוגנית, לכפות את עצמי על אף אחת.ד, בשביל ליצור. 

לאור הוא נציג נאמן של דור אמנים נפוח ודינוזאורי שמשוכנע שחרמנותו-אמנותו. כאילו כל נשי העולם חייבות להכיל כל זקפה וכל גרבוץ שלו, כאילו כולן חייבות להעריץ את הבוטות שלו, כאילו יש בהתנהגות הדוחה הזו משהו "אותנטי", ניצוץ אלוהי של יצירתיות נשגבת הבוקעת מתוך תשוקתו המפעפעת של האמן המיוסר. זה בולשיט. כל המגיבים לידיעה של הארץ באמירות כמו "מי טו הגזימו, לא צריך לעשות עניין מכל דבר קטן, הוא אמן חשוב, הרסתם לו את החיים", שוכחים שהאמנים החשובים האלה משאירים אחריהם שורה ארוכה ומדממת של נשים שיישאו את צלקות הפגיעה בהן עד יומן האחרון, ושהאנשים האלה לא לוקחים אחריות, לא מכים על חטא ורק מתבכיינים על מר גורלם – בזמן שחבריהם לעידן המזוזואיקון ממשיכים לאתרג אותם מכל עבר. 

"מי טו הגזימו"? נהפוך הוא. מי טו רק מחממות מנועים. תודה ל"מקום הכי חם בגיהינום" שלא מרפות וממשיכות לתבוע את הצדק שמגיע לנפגעות. ובחורבן הפטריארכיה ננוחם.


Responses

  1. פרסם את זה מחדש ב-אני רק אניח את זה כאן.

  2. תודה על הדברים שנכתבו פה.
    כזקנת הכפר, שלמדה במדרשה לאמנות בהרצליה על הגבעה, אח"כ ברמת השרון ולבסוף בבית ברל, ראיתי גם ראיתי, ושמעתי לא פחות על מעלליהם של מורה זה או אחר, אבל לא באופן גורף, לא בפרהסיה, מה שלא מוריד כהו- זה מחומרת המעשים. הייתי עדת שמיעה ממקור ראשון, לאירוע בו מנהל הזמין תלמידה לשיחה בביתו, והיא בתמימותה וטיפשותה, הוחמאה מההזמנה והלכה.
    ושם התנהל מרדף, שאם היה חלק מסרט, היה זה מצחיק, בו הגבר המבוגר, מסורבל, שמן ומנוול, מנסה לחבק את הצעירה. אז מתנהל מרדף בין הרהיטים בדירתו, עד להמלטותה דרך דלת הכניסה.
    המעניין ששום דבר לא קרה למחרת, לא התנצלות, לא בושה, לא חרטה. כאילו זו נורמה ועליה ממש להודות לייצור המכוער הזה על מזלה הטוב. והחיים חזרו למסלולם כאילו לא קרה דבר. אני שמחה על השינוי בימנו אלה. אני שמחה שנערות לנשים נלחמות. כך צריך להיות. צריך ללמד את הילדות עוד בעודן ילדות צעירות על זכותן. לדבר על הדברים בבית עוד מינקות. הדרך ארוכה ואל לנו לפחד ממנה, אלה להינות מכל ניצחון, אפילו הזעיר ביותר

    • תודה לך על השיתוף. בתי ספר לאומנות הם כר פורה לדברים האלה, והגיע הזמן לשים לזה סוף. אמרתי "הגיע הזמן"? עבר הזמן, ממזמן 😦

  3. אני לא מוצא את הפוסט בפייסבוק ולא יודע למי לתת קרדיט אבל בשורה התחתונה היה כתוב שם שכל גאון רעיל כזה גרם הרס עצום לעולם האומנות כי לך תדע כמה אומניות (ואולי גם אמנים) מוכשרות הפסיקו ליצור בגללו כך שבשורה התחתונה זה גם משהו שהזיק לאומנות יותר מאשר הועיל.

    • בינגו. בדיוק כך. אני חושבת שחנה בית הלחמי כתבה משהו על זה, אבל יכול להיות שזכרוני מטעני.

    • אפשר לעצור במשפט "כל גאון רעיל כזה הסב לעולם נזק רב" לאו דווקא לאמנות, אמניות ואמנים

  4. למרבה הצער זה באמת כבר מזמן בגדר נורמה בעולם האמנות ובשואו-ביזנס. טוב מאוד שהתחילו להוקיע אנשים כמוהו. הדרך עוד ארוכה, אבל אנחנו בכיוון הנכון


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: