פורסם על ידי: vandersister | פברואר 2, 2020

תזונאל ובולענון בשירות הוד מלכותה

שלוש בלילה. או שלוש לפנות בוקר, תלוי את מי שואלים. אם שואלים אותי, אין דבר כזה "בוקר" לפני עשר לפחות. בקצב הנוכחי לא אלך לישון עד חמש, אז אין סיכוי שאקום בשעה שעוד אפשר, איכשהו, לקרוא לה "בוקר". המענטש כבר הלך לישון, ואני שומעת את נחירותיו הקצובות מחדר השינה, ומקווה שחלומותיו ספוגים בדבש וסביונים.

בנטפליקס משתדרת לה סדרה כלשהי. אני מניחה שאם הייתי מצליחה להתרכז, זה היה מעניין, אבל כרגע תפקיד הסדרה הזו הוא לשמש כרעש רקע בזמן שאני מנסה לסיים איזה קובץ אינסופי וטורדני. הלקוח הוא מגה-קורפ אמריקאי שהשעון המקומי שלו כמעט הפוך לשלי, לכן ניצלתי את השעות הקטנות של הלילה כדי לסיים דברים שלא הצלחתי לסיים במהלך היום. במהלך היום הייתי עסוקה בדברים חשובים יותר כמו קניות, קביעת תור לרופאה, פגישה עם רואת חשבון, טלפון עצבני מהבנק, טלפון עצבני בחזרה לבנק, והרבה שעות של רחמים עצמיים, תחושת כישלון וניסיונות נואלים להשיב על השאלה הנצחית: מדוע אני לא מתאבדת כבר וחוסכת לעצמי את המאבק בקורוזיה ההולכת ומתפשטת בנפש, יותר ויותר, במערכה חסרת התקווה מול השגרה והמינוס בחשבון.

אבל כרגע אין לי ברירה. היום בוזבז, אני רוצה לעמוד בדדליין, וזה אומר להיאבק בתשישות הפיזית והנפשית ולהישאר ערה לפחות עוד שעה כדי לסיים את הדרעק שלפני. ההיגיון כבר הלך לישון מזמן, המוח מטושטש, הדפוסים המוכרים משתלטים על מערכת ההפעלה של הגוף. אני מרגישה את הקטר משתעל, הגלגלים מתחילים לנוע על הפסים המוכרים, והרכבת יוצאת מהתחנה וכבר אי אפשר לעצור את הדהרה. הרגליים מושכות אותי מעצמן לכיוון המטבח. יד שמאל פותחת את דלת המקרר, יד ימין מושטת פנימה בלהיטות ואוחזת את הגבינה הצהובה, ו…

אני מרגישה טפיחה זעירה על כתפי הימנית, מלווה בשיעול קצרצר. אני מפנה את מבטי ימינה, ורואה דמות מוכרת: תזוּנָאֵל, המלאך השומר של התזונה הנכונה. גופו עשוי פרחי כרובית לבנים וצחים, כנפיו עלי כרוב לבן רעננים, ומעל ראשו עיגול בוהק של גבינה אפס אחוז שומן.

"אני מבין שאת רעבה," פתח הכרובון, "אבל האם זה באמת נבון לאכול בשעה כזאת? ואם את מרגישה שאת ממש חייבת, מדוע גבינה צהובה? זה מאכל מאוד כבד עם אחוזי שומן גבוהים. למה שלא תיקחי לך גזר, מלפפון וקולרבי, ותחתכי לך כמה פרוסות לנשנוש לילה בריא?"

הוא לא לגמרי טועה, חשבתי לעצמי. אני כבר מכירה את הצרבת והכאבים ביום שאחרי זלילת לילה, כשאליזבטן עושה לי את המוות. מצד שני – קולרבי? באמת? יש לי כוח עכשיו להתחיל לקלף את הבולבוס הירקרק הזה?

בעודי שוקלת את הנושא, הרגשתי משהו חם ורך מלטף את כתפי השמאלית. הפניתי את מבטי שמאלה, וראיתי עוד דמות מוכרת: בולענון, השדון של בולמוסי האכילה. גופו עשוי טראפל שוקולד ומצופה באבקת קקאו משובחת, ועל הקלשון שבידו משופדים מטעמים: על שן אחת מושחלות טבעות בצל, על השנייה ביסלי ברביקיו, ועל השלישית פונפוני מרשמלו ורודים ולבנים.

"קולרבי זה למעלי גרה," פסק השדון. הוא קטף מרשמלו ורוד מהקילשון וטבל אותו בבטנו, כך שהמרשמלו התכסה במעטה חמים של שוקולד נוזלי. אחר כך תחב את הממתק לפיו בעונג בלתי מוסתר והמשיך:

"עם כל הכבוד לכרובי כאן – " אמר והחווה בידו לעבר תזונאל – "קולרבי זה לא אוכל של בני אדם. השעה מאוחרת, את צריכה משהו עם הרבה נתרן ושומן. גבינה היא בחירה מצוינת! אני מציע רק להוסיף נתח מגבינת הברי הנהדרת שקנית אתמול בסופר."

"השתגעת?" נבהל תזונאל, "ברי באמצע הלילה? אתה יודע כמה כולסטרול יש בזה? במיוחד כשיש לה כאן אופציות טובות אחרות… "

"תקשיב, כרובי", ענה לו בולענון, לועס ביסלי בפה פתוח, "תפסיק לבלבל את המוח על קולרבי וגזר ועוד סוגים של מספוא לבהמות שעושים פלוצים. השעה מאוחרת, היא צריכה משהו טעים, הרבה מלח, הרבה סוכר, לא עונש שיוציא לה עוד יותר את החשק לחיות."

"אני חולק על דעתך!" רפרף הכרובון בכנפיו בהתרגשות, "סגולותיו הבריאותיות של הקולרבי ידועות היטב והופכות אותו לירק עשיר ביתרונות בריאותיים, וחלק חשוב מהמינון המומלץ ליום של…"

נאומו הנלהב של תזונאל נקטע בקול גרעפץ קולני ומהדהד מצד השדון.

"ממש בוגר מצדך, בולי", נעלב הכרובון ולחייו האדימו כסלק, "אני מנסה לעזור לה לקבל את ההחלטה הנכונה."

"הנכונה למי, בדיוק? נכונה לך אולי", השיב השדון בביטול. "אתה מחשב קלוריות וכולסטרול וסיבים ו-ויטמינים, כאילו אנחנו במעבדה. פה זה החיים האמיתיים, כרובי! פה זה עייפות ועצבים והמון עבודה שצריך לסיים! תתעורר ותריח את התפוצ'יפס!"

"רק זה היה חסר לי," ענה תזונאל, "גבינה צהובה ותפוצ'יפס… ראית את התוצאות של בדיקות הדם האחרונות שלה? הטריגליצרידים כבר בשמיים."

למשמע המילה "טריגליצרידים", בולענון פרץ בהתקף צחקוקים בלתי נשלט. כשהצליח להירגע סוף סוף, הקניט את הכרובון:

"תקשיב, יש לך כוונות טובות, אבל אתה פשוט לא יודע לקרוא את השטח. תסתכל עליה."

שניהם הפסיקו להתנצח ביניהם ופנו להתבונן בי. הרגשתי נזופה ומועצמת בו זמנית.

"היא נראית מותשת, נכון?" שאל השדון. "תראה, תראה את הכתמים הכהים מתחת לעיניים, את החיוורון, את המבט החלול של הייאוש המוחלט."

"כן, אבל לו היא היתה הולכת לישון בשעה נורמלית, לא היינו במצב הזה", טען הכרובון. "היה לה מרץ, ויכולת להתמודד, והיא לא היתה רצה ישר למלוחים ומתוקים וכל מה שלא מצליח לברוח ממנה מספיק מהר."

"אבל היא לא הולכת לישון בשעות נורמליות. היא מנסה לקחת יותר עבודה כדי להרוויח יותר כסף, וזה אומר לפעמים עבודה בשעות הקטנות של הלילה. פרילנס זה חרא, כרובי. אתה לא זוכר איך זה היה כשהפכו אותנו לעובדי קבלן?"

"ספר לי על זה," נאנח תזונאל, "רק בשבוע שעבר ניסיתי להוציא תיאום מס אצל פקיד השומָר."

"פקיד השומר," צחקק בולענון, "ככה קוראים לו אצלכם?"

"למה, מי זה אצלכם?"

"פקיד השומן."

"הגיוני", הנהן הכרובון.

השניים נאנחו והחליפו מבטים רבי משמעות.

"בכל מקרה, אין טעם להמשיך בהרגל גרוע ומזיק," נטל הכרובון את חוט השיחה. "נכון, התנאים קשים, אבל זו לא סיבה להפוך אותם לקשים עוד יותר. נוצר מעגל קסמים, כי היא לא מצליחה להירדם מרוב צרבת וכאבי בטן, ובסוף ישנה עד שעה מאוחרת, ואז שוב עובדת אל תוך הלילה…"

"אז דווקא עכשיו," הקשה השדון, "דווקא עכשיו באמצע הלילה אחרי כמה סבבים כאלה, בדקה התשעים ותשע, אתה חושב שתצליח להעביר אותה לתזונה בריאה? כשאין לה כבר כוח לכלום והיא רוצה למות?"

"אבל היא תמיד רוצה למות!" טען הכרובון. "מה זה כבר משנה?"

"אם כבר למות, אז לפחות שיהיה טעים!"

"אם כבר למות, אז לפחות בבריאות טובה ובלי כאבי בטן!"

השניים, המלאכון והשדון, התנפלו זה על צווארו של זה והחלו להתקוטט במלוא המרץ. עזבתי את שניהם מאחורי וסגרתי את המקרר. במקום זאת שפכתי כמות נדיבה של במבה ותפוצ'יפס לקערה, והתיישבתי עם הלפטופ מול הסדרה שברקע כדי לנסות ולסיים את הקובץ הארור. מדי פעם נאלצתי להסיר מעלי פיסת כרוב מצופה שוקולד או מרשמלו תחוב בתוך פרחי כרובית. אין לי ספק שכל אחד מהם צודק בדרכו שלו. אולי, כשהם יסיימו להתכתש וילכו סוף סוף, אוכל לשבת בשקט ולחשוב איך אני לוקחת את עצמי בידיים, מתעשתת ומחזירה את השגרה שלי לתלם עם אכילה מאוזנת ובריאה יותר.

אבל הרבה יותר סביר שאחזור למקרר בשביל לקחת את הגבינה הצהובה.


Responses

  1. הנה תובנה שהגעתי אליה לא מזמן ואני מנסה עכשיו ליישם אותה:
    אם מניחים לפני קערה מלאה שוקולדים, בורקסים או כל דליקטס אחר וזה חופשי וחינמי אני אוכל כמה חופנים בריאים בלי לחשוב פעמיים. אבל רגע, למה בעצם? הרי אם כל כך כיף לי לאכול עוגה, למה שלא אלך לקונדיטוריה ואקנה לי עוגת קצפת עתירת קלוריות וכולסטרול? הרי זה לא שאני לא יכול להרשות לעצמי לפחות אחת לחודש לקנות עוגת שחיתות בקונדיטוריה. למעשה אם תשימי בפני את אותה ערימת שוקולדים, בורקסים או מה שלא יהיה אבל ליד כל אחד מהם יהיה פתק קטן '50 ש"ח' או אפילו '10 ש"ח' אני פתאום אוכל להתאפק הרבה יותר.
    המסקנה היא שמה שגורם לי לזלול איננו הרעב אלא החשש מלהפסיד, הדחף המאוד קדמוני שלא להשאיר שום פרי על העץ כי אחרת יבוא קוף אחר ויאכל הכל (ואז כשיבוא נמר לקוף הזה תיהיה יותר אנרגיה לברוח ממנו או משהו).
    כך שבמקום להחזיק את עצמי, להתאפק, להפעיל כוח רצון אני מנסה עכשיו לעשות את ההיפך – לוותר. "עזוב עדו" אני אומר לעצמי "תשחרר, תוותר, כן מישהו אחר יאכל את העוגיות שהביאו לעבודה ביום חמישי. כן אתה לא חייב לגמור מהצלחת למרות כל מה שאימא אמרה, האוכל הזה ייזרק לפח, בזבוז נוראי והילדים באפריקה לא יסלחו לך אבל תשחרר.
    זאת התובנה שלי כרגע, מקווה שלא חצוף מצידי להתפרץ ככה לבלוג שלך.

  2. המלאך השלישי עומד בצד, מרחם במבטו על שני האחרים בעוד הם מתקוטטים, ומשכנע אותך לנסות תזונת פליאו ברצינות למשך חודש.

  3. וואו כמה הסגברה בתגובות, תנוחו.

    לא יודעת, אני מצודדת בהגיון הלא-בריא של השדון. לא עוברים לתזונה בריאה באמצע הלילה. כל שכן, הסטוריה בולמוסית דורשת שינוי פרדיגמות בקצב עקב בצד אגודל. הבאסה היא בקולות הרקע מעודדי האשמה הזאת, דווקא בלילה, דווקא בדקה התשעים. איתך באמפתיה מלאה וקערת אפרופו.

    וחוץ מזה את נהדרת, גרמת לי לצחקק.

    • אוקיי, חשבתי שאני מתפרץ לדלת פתוחה, אז ויתרתי על גינונים, ומקריאת ”וואו כמה הסגברה בתגובות, תנוחו“ אנחנו לא נלמד איך בעתיד לכבד את מי שאולי חש התנשאות בדברינו הפעם. אגב, אני מעדיף להשתמש במלה ”התנשאות“ על־פני ”הסגברה“, כי ודאי יש כאן מגוון של מגדרים בקהל – לא רק נשים!

      אני עדיין מתבצר בעמדתי, שלכל אחד – מכל מין ומגדר – מומלץ לנסות תזונה ואורח חיים לפי עקרונות הפליאו (Slow Food, Real Food, Ancestral Diet, Autoimmune Protocol, תקראו לזה איך שתרצו) ברצינות למשך חודש. מסכים איתך לגמרי, ברור שלא עושים את המעבר לתזונה בריאה ברגע אחד באמצע הלילה.

  4. גם לי יש ענייני אכילה כפייתית, אז מזדהה עם המשיכה לנחמה שבאכילה ועם האמביוולנטיות הנצחית. החיים המאוזנים יותר נמצאים תמיד מעבר לפינה… הנה עוד מעט, הנה כבר, יום אחד אתחיל לחיות באמת, להיות מי שהייתי אמורה להיות, מי שמתחבאת בתוכי, מתחת לשכבות ההגנה המרפדות את המחשבות החדות השורטות המציקות…
    לא פשוט… בטח בתקופות קשות יותר, שבהן יש צורך עז יותר בנחמה… אבל אני מאמינה ששינוי במידה זו או אחרת הוא תמיד אפשרי…
    מחזקת אותך…


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: