נשים את זה בצד – בנות בצריח?!

בשבועות האחרונים מתחוללת סערה ציבורית סביב הנושא של שירות נשים בחיל השריון, ספציפית בטנקים. בתגובה לכך, כל זב-חוטם ברשתות החברתיות הפך פתאום למומחה לתפעול טנקים וטעינת פגזים (וגם לאנטומיה נשית). כשלעצמי, אני פניתי לבן זוגי, הלא הוא המענטש, וביקשתי את דעתו בנושא. המענטש הוא שריונר ותיק, ושירת בין היתר כמפקד טנק בצוק איתן ובמלחמת לבנון השנייה. התוצאה היא פוסט אורח שמובא כאן במלואו, ישירות מפי המענטש, ומעלה שאלות חשובות לגבי השירות בצה"ל – לא רק לנשים. 

---

טירונות

בהכשרה, הצוות שלי היה נחשב על ידי המפקדים כסכנה ממשית לחיים של מי שמסביבו, והם השתדלו להדגיש את זה בכל הזדמנות שהייתה להם. היינו שלושה חברה רזים ועם המון מוטיבציה, אבל כמו שאמרו לנו, אנחנו עוד נהרוג מישהו בהכשרה הזאת.

בשריון יש שלוש רמות של מפקדים: אלו שמיועדים לקצונה, אלו שמיועדים לעלות ליחידה, ואלו שנתקעים בהכשרות כי הם לא טובים מספיק כדי להגיע לקרב, ולא גרועים מספיק כדי ש"ישללו" מהם את הפיקוד. זה לא תמיד ככה, חלק מהאנשים היותר טובים שהכרתי היו מדריכים, אבל להישאר להדריך תמיד נחשב עונש.

לפני אחד התרגולים, אמרתי למפקד שכנת המאג שלי עושה בעיות, הוא ניער אותה ואמר לי שאני אפסיק עם השטויות, פקד עלי לדרוך את המאג ועלינו לתרגול.
תוך דקה הכנה השתחררה והוא מצא את עצמו עם מאג דרוך מכוון לו לפנים.
לאחר מכן במסדר מול כל הפלוגה, המפקד הרים קורט חול, סימן נקודה במרכז המצח, והצביע עלי וצרח:
"זה החור שכמעט היה לי בראש, וזה מי שאחראי לזה, זה הרוצח!".

הלכתי לאחר המסדר רחוק מהפלוגה ובכיתי, לא כי חשבתי שהוא צודק, אלא כי חשבתי שימצאו אותי לא מתאים לתפקיד ויעיפו אותי. לא נשארתי לבד הרבה כשמפקד אחר הניח יד על הכתף שלי ושאל בקול מודאג: "אתה לא עומד להתאבד, נכון?"
הפחד שלי התחלף מיד בזעם כשהבנתי שזה לא אני שלא מתאים לתפקיד, זה הם.

בדיעבד לא היה לי ממה לחשוש, כולנו עמדנו לעבור, גם אלו שגויסו עם פריצות דיסק או ברכיים מרוסקות. מה שבאמת היה חשוב למפקדים, הוא ששיעור ההתאבדויות לא יעלה. הייתה לנו "הקצאה" של נער אחד עם כדור בראש כל מחזור, ואסור לחרוג מזה. נערות בצבא אולי בוכות כשקשה להן, אבל נערים מתאבדים.

ההכשרות בשריון הן סערה מושלמת: מקום מבודד, מפקדים שלא מנוסים בהדרכה ומרגישים שהתפקיד שלהם הוא עונש, חוסר בתמיכה נפשית ברמה פושעת, מניעת שינה ועומסים לא סבירים, וכל נער מקבל נשק ותחמושת שאיתו בכל רגע נתון. כשחושבים על זה, זה די מדהים שמצליחים לעמוד ב"הקצאה" של עד ארבעה הרוגים בשנה.

אבל חשוב שלא נשכח שהם לא נהרגו כי יש לזה צורך מבצעי, הם נהרגים בגלל גבריות רעילה שנמצאת עד רמת מקבלי ההחלטות.

הן חותרות למגע, ואנחנו מתקשים לנשום

במילואים האחרונים הצוות שלי מצא את עצמו עם גדוד קרקל. אנחנו, הגברים שחיים על קפה שחור ועבודה פיזית קשה, מצאנו את עצמנו בלי אוויר אחרי רבע שעה של משחק כדורגל מולן. כדי להוסיף עלבון לפגיעה, אנחנו השריונרים שמתפארים במקצועיות שלנו ניסינו לא לפעור את העיניים שלנו רחב מדי כשראינו שהחיילות (בנות ובני גרעין) זוכרות בע"פ כל נקודה בגזרה, כל טלפון ואו"ק (אות קריאה), ומתפעלות את הנשק בדיוק קטלני.
ובזמן שהרבה חיילים רק ניסו להעביר את הקו בצורה הכי שקטה שיש, היה מאד ברור שהחיילות בקרקל רוצות להגיע תמיד למרכז של ה"אקשן" ולהוכיח את עצמן, במוטיבציה שאני לא זוכר שאי פעם הייתה לי. בהתעלמות מוחלטת מקושי גופני או מתנאים קשים.

אני נחשב בפלוגה שלי לשועל קרבות ותיק, היה לי שירות מחורבן ששם אותי לא מעט בקו האש, וסקרנות מובנית שדחפה אותי ללמוד ולהיות מקצועי ככל האפשר – ואת רמת המקצועיות שאני השגתי ב-12 שנה, הנערות והנערים בקרקל השיגו בשנה וקצת.

הצוות שלי שם לב לעוד דברים קטנים ולכאורה לא קשורים במוצב הקטנטן שלנו:
במקלחות היו ראשים ולא רק צינור, עם ברזים נורמליים ובלי צינורות חמים חשופים (שגרמו לי למגוון כוויות במהלך השירות); 
בשירותים היו אסלות אמיתיות שפעלו ואפילו בתאים סגורים;
ובחדרים היו מיטות במצב סביר ומיזוג לחימום וקירור (רחוק מהמוצב שחטפתי בו היפותרמיה בזמן השירות הסדיר).
זה לא היה מוצב מדהים, אבל בכמה רמות מעל כל מה שהתרגלנו אליו בשירות שלנו.
מישהו מהצוות נחר בלעג: "בטח הכל פה ככה בגלל כל הבנות". מישהו אחר השיב לו: "אז חבל שלא היו יותר בנות בזמן השירות שלנו".

ומה אם טעינו כל הזמן הזה?

עכשיו קמים המון אנשים ומנסים להוכיח שנשים לא באמת יכולות להיות בקרבי, וה"גבעה" שנלחמים עליה כרגע היא השירות בחיל השריון.

אנחנו נהנים לחשוב שאנחנו מיוחדים ושהשירות זה משהו שדורש חוסן יוצא דופן, וזה נכון. זה נכון שצריך חוסן מיוחד לשכב במיטות ההרוסות האלו ולצאת עם גב תקין, וזה נכון שצריך חוסן נפשי מיוחד לעמוד בהכשרה שבה נערים שאין להם שום ידע וניסיון אמיתי בהדרכה צריכים להעביר נערים אחרים דברים קשים, בהרבה מהמקרים שלא לצורך.

החיילות בקרקל הן על-אנושיות? אם קראתם את התיאורים שלי, אולי חשבתם שככה אני רואה את הדברים. אני לא. אני אגיד לכן מה אני כן חושב: אני חושב שבקרקל לוקחים בנות גרעין (מדריכות מאד מנוסות) כדי להדריך טירונים. אני חושב שהטירונות שלהן התמקדה באיך להפוך לחיילות הכי מקצועיות, פיזית ונפשית, בזמן שהטירונות שלנו התמקדה בלהוכיח שאנחנו "גברים גברים", ולדאוג למספר חללים "סביר" בתקופה הזאת.

הרבה חושבים שכל העניין הוא שובניזם נגד פמיניזם, או ליברלים נגד שמרנים, או כל צורה אחרת שבטח שמעתן בזמן האחרון. אני מרגיש שזה יותר מזה, שבורחים מהשאלה הבאמת מפחידה:

מה אם טעינו כל הזמן הזה? מה אם כל התפיסה שלנו לגבי גברים בצבא היא שגויה?

זה נשמע כמו שאלה פשוטה, כמו שאלה שכדאי לכל אחד לשאול מדי פעם, אבל זאת גם שאלה שאולי דורשת מאיתנו להכיר באמיתות מאד כואבות. היחס הקשה לא הופך חיילים לטובים יותר, זאת סתם התעללות. התנאים הקשים לא מחזקים אף אחד, רק גורמים לנכויות.

והאבדות הרבות בנפש הן לא תוצר לוואי של הכשרה איכותית, אלא תוצאה ישירה של הכשרה לא סבירה, לא איכותית, וברמת המחדל.
ולהכיר בזה, זה הרבה יותר קשה מלטעון פגז.