כשאת אומרת "מוות לפטריארכיה" – למה את מתכוונת?

כשהייתי ילדה, היו לי יחסי אהבה-שנאה עם הרבה דברים. אהבתי, למשל, "ממרחית שוקולד", ושנאתי את הפצעונים שצצו כחזזיות על הלחיים והאף. אהבתי להתגלגל בדשא, ושנאתי את העקצוצים והגירודים בכל הגוף שעות ארוכות אחר כך. אהבתי להיות ילדה טובה, ושנאתי את מה שנחשב בעיני אחרים למאפיינים של ילדה טובה.

למשל:

"אל תשבי בפישוק רגליים", אמרה סבתא. "ילדות לא צריכות לפשק רגליים ככה". הייתי בת 9.

למשל:

"למה את לא מחייכת?" אמר אבא. "ילדות צריכות להיות נחמדות". הייתי בת 12.

ואז הגיע גיל 14, ואיתו הפיכתי ל… נערה? אישה? צרכנית כבדה של איבופרופן? בפעם הראשונה שקיבלתי מחזור, התרגשתי מאוד. זה היה מה שמכנים היום "ספוטינג", או הכתמה, ולא דימום של ממש, כך שהיה לי בעיקר כתם בתחתונים, בלי כאבים ועם הרבה מאוד סימני שאלה. אמא עזרה לי לחגוג את האירוע המאושר בטקס קצר שכלל מתן תחבושות הגייניות עבות (אלה של פעם, לפני הכנפיים והפולימרים הסופגים וכל ההייטק), וליוותה את הטקס באמירה אימהית חמה של חוכמת דורות נשית טהורה, שלא אשכח כל חיי:

"תשתדלי" – כך אמרה – "תשתדלי שהכתם יהיה באמצע".

ואכן, מאז ועד היום, אני משתדלת. אני גם משתדלת לזכור את ההוראות לגבי כביסה ביד של כתמי דם ("קודם מים קרים ואחר כך חמים, אחרת זה כתם לעולם ועד"). דבר אחד אני לא מוכנה בשום אופן לקיים כמנהג אמי ואמא לפניה, וסביר שנשים עוד מאות ואלפי שנים לפניהן.

אני לא מוכנה להעלים את המילה "מחזור", או "ווסת". אני לא מוכנה להסוות את הדיבור על דימומים, כתמים והתכווצויות במונחים מכובסים (במים קרים) כגון "ביקור הדודה הזקנה" או "הדגל האדום", או "תופעה חודשית". אני לא מוכנה להסתיר את התחבושת בשרוול ולחמוק לשירותים, כאילו הגוף שלי הוא סיבה למבוכה. כשהייתי נערה והתעוררתי עם סדין מוכתם, הייתי חומקת לחדר האמבטיה, כולי סמוקה ומבוישת, ועושה הכל כדי להעלים את הראיות.

במחזור האחרון שהיה לי, קמתי בבוקר וגיליתי כי למרות המאמצים ותחבושות ההייטק, הדימום היה עז ועל הסדין התנוסס דם כאביי והתפתלויותיי במהלך הלילה. פלטתי זעקה רמה, לאמור "שיט, חולירע!!"*. המענטש, הלא הוא בן זוגי, הגיע בריצה מהסלון ושאל בדאגה מה קרה. הראיתי לו את הכתם, בלי שמץ של בושה, כמו הילדה הרעה שאני.

ואז המענטש לקח את הסדין וכיבס אותו. קודם במים קרים, אחר כך במים חמים.

מה המסקנה? ראשית, ואישית, אני מאחלת לכולן בן זוג מבין, שלא מפחד מהמחזור וכל העיסוק סביבו, שלא מפחד מכתמי דם על הסדין, ושמבין שברגע שאני יוצאת מחדר השינה עם יד על הבטן ומבט של "מוות להכל" בעיניים – זה הזמן לחמם את כרית החימום במיקרו ולתת לי כדי שאניח אותה על הבטן ואתמרמר עם ההתכווצויות. וייתכן שגם להכין כמה שוקולדים בהישג יד.

שנית, ומבחינה ציבורית וחברתית:

בשבוע שעבר ציין העולם את יום המאבק באלימות נגד נשים. לא חסרות דוגמאות לאלימות כזו, בין אם במסגרת זוגית או משפחתית, או במסגרת רחבה יותר. נשים נאנסות, מוכות, נרצחות, מאולצות להתחתן בגיל צעיר, עוברות כריתת דגדגן והטלת מום, וסובלות את נחת זרועה של הפטריארכיה בקשת שלמה של דרכים נוספות שבאמת תקצר היריעה מלפרטן.

אבל מעבר לדוגמאות המפורשות של אלימות, יש גם סוג נוסף של אלימות, שהוא הרבה יותר מרומז אבל מזיק לא פחות. בכל פעם שאנחנו נאלצות להסתיר את העובדה שאנחנו סובלות ולהתבייש במה שהוא תפקוד נורמלי וטבעי לחתולין** של הגוף שלנו, אנחנו מפנימות את האלימות של הפטריארכיה. אנחנו מקבלות על עצמנו את המשרה של משטור הגוף, ביוש הגוף, הכחשת הגוף. אנחנו הופכות לגסטפו של עצמנו. ואחר כך אנחנו גם כועסות על עצמנו, במודע או שלא במודע, על שיתוף הפעולה הזה. ועדיין על רוב הבעיות הנשיות כגון כאבי מחזור, דיסמנוריאה, כאבים בקיום יחסי מין, וגיניסמוס, וסטיבולודיניה, אנדומטריוזיס, תופעות של גיל המעבר – אנחנו מדברות רק בחדרי-חדרים, מעבירות מידע מפה לאוזן, מסתירות, מכחישות, מתביישות – ומתנהגות כאילו הכל בסדר.

הכל לא בסדר.

כשכואב לנו, כואב לנו, ואין סיבה שננהג אחרת. וזו צורה קטנה לכאורה, ומזיקה עד בלי די, של אלימות שאופיינית לחברה הנמחצת תחת מגף הפטריארכיה.

הערה אחרונה: מישהו טען בפני בטוויטר בשבוע האחרון שהשימוש שלי במילה "פטריארכיה" פירושו שאני "שונאת גברים". חברות וחברים, הפטריארכיה – כלומר מבנה חברתי שמבוסס על התפיסה שהגבר הוא "האדון" והאישה והילדים הם רכושו – מכתיבה מערכת של כללים נוקשים ואכזריים שפוגעים לא מעט גם בגברים (וזה עוד לפני שדיברנו על א-בינאריים, שסובלות.ים פי כמה וכמה במערכת שלא מוכנה לקבל בחירה שאינה גבר או אישה). האלימות של הפטריארכיה דורשת מגברים להסוות את רגשותיהם, להיות חזקים ומחוספסים תמיד, לא לבכות, לא לגלות אמפתיה, לא לבקש אמפתיה. גברים, נשים וכל מה שביניהם סובלים מכך שלימדו אותנו שיש "צד כובש" ו"צד נכבש", צד אקטיבי וצד פסיבי, צד שצריך לחמוס, לקחת בכוח הזרוע, להשתלט – וצד שצריך להתחבא, להתבייש, להסתיר. אני לא שונאת גברים. אני שונאת את הפטריארכיה ואת האלימות שהיא מביאה.

אז לא, המחזור לא הופך נשים לטמאות או ליצורים קסומים שיכולים לכשף בני אדם, זה פשוט דימום חודשי עם הרבה תופעות מסביב, ממעצבנות ועד מזעזעות ומסכנות-חיים, שמגיע להן הרבה יותר תשומת לב רפואית ואמפתית והרבה פחות לגלוג והכחשה. והפטריארכיה? מכוערת הרבה יותר מכתם על הסדין, וקשה הרבה יותר ממנו להסרה. אבל אני מאמינה שנוכל להגיע לשם, צעד אחר צעד, ביחד.

לקריאה נוספת ומומלצת, נסו את הגיליונות האלה של "הפמיניסט.ית" בנושא מחזור ובנושא גוף. ובכלל, הירשמו לניוזלטר של הפמיניסט.ית! לא תצטערו.

 

---

*כן, אני באמת מגדפת כך. 
** השבוע מישהי תיקנה אותי ואמרה לי שכתבתי בטעות "לחתולין" במקום "לחלוטין". הרגעתי אותה ואמרתי לה שכך אני כותבת בכוונה כבר שנים. זה נורמלי לחתולין בשבילי.