פורסם על ידי: vandersister | אוקטובר 26, 2019

הורה ציפראמיל (או: גוסטב לומד לקטוף שעועיות)

בחטיבת הביניים שלנו קראו לזה "שיעורי חווה". זה מוכר גם בשם של"ח, אני חושבת. פעם בשבוע היו מסיעים את כולנו באוטובוס לחווה החקלאית, שם עובדות ועובדים חמוצי פנים היו מקצים לנו משימות – כמו לגרף עלים, לעדור אדמה, לשתול שתילים או לקטוף שעועית. ובכל שבוע היינו חוזרים הביתה עם "תוצרת" – זר פרחי לוע הארי, שקית שעועית ירוקה, דברים כאלה. המטרה הייתה ללמד אותנו את אהבת הארץ ועבודת האדמה. כשלעצמי, למדתי בעיקר שלושה דברים: א. לעבוד בשדה זה חם ומלכלך, ב. שעועית ירוקה זה טעים, ו-ג. אני לא יודעת להצמיח דברים מהאדמה. אם הייתי צריכה, בזיעת אפי, לאכול לחם, הייתי אוכלת חצץ.

שנים רבות ושורה של עציצים נבולים אחר כך, המסר נקלט היטב. אסור לתת בידי דבר שאמור לצמוח בתוך חופן עפר, כי יבולע לו. העציצים שלי הושקו יותר מדי, פחות מדי, בדיוק במידה אבל חטפו כינמת, פטרת, צרעת ואיידס צמחי. כך או כך, תוך זמן קצר הם היו מחזירים את נשמתם הירוקה לאלה הגדולה, שאני מקווה שאספה אותם ברחמים רבים.

זה עצוב לי כי אני דווקא אוהבת פרחים, ועציצים, וצמחים ועצים. אני אוהבת את המראה, המגע והניחוח שלהם. פעמים רבות אני מלטפת קלות פרי לפני שאני אוכלת אותו, מריחה בתאווה עלי תבלין, מניחה לרגע יד על קליפת עץ ברחוב וחשה את העוצמה השקטה שלו. אלא שמה לעשות, אני וחקלאות זה כמו שמן ומים. שמן מכונות משומש ומים כבדים.

לאחרונה התחלתי טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (ר"ת CBT). מטרת הטיפול היא להקנות ולסגל הרגלי חשיבה חדשים ולשנות דפוסי חשיבה הרסניים שהשתרשו. זה נשמע קצת פדגוגי, אז אסביר: המוח שלנו מורכב ממיליוני-טריליוני קשרים של סינפסות, וקבוצות העצבים (גנגליונים) שלנו מתקשרים זה עם זה בעזרת תמסורת כימית-חשמלית. עם הזמן וניסיון החיים, נוצרים קשרים קבועים או דפוסי פעולה קבועים בפעולת המוח שלנו. תוכלו לחשוב על זה, למשל, כעל שבילים סלולים היטב, או תלמים עמוקים שנחרשו באדמה, כך שקל לעבור בהם שוב ושוב. ברוב המקרים, זה עוזר לנו לעשות את מה שאנחנו צריכים ביום-יום, ללמוד ולהתפתח, לפתח מיומנויות, להתמקצע, להשתפר. בחלק מהמקרים, נוצרים מסלולים הרסניים שמבוססים על בעיות נפשיות, על טראומות, על סוגים שונים של התעללות (Abuse) לאורך שנים, שחורצים בנו חריצים, משאירים בנו סימנים וגורמים לנו להמשיך לפגוע בעצמנו. ואת ההרגלים האלה קשה מאוד לשבור, כי השביל כבר חרות עמוק במוח ואנחנו נשאבים אליו אוטומטית.

מטרת ה-CBT היא לאתר את השבילים המזיקים ביותר – למשל, התלם החרוש שמוביל מ"שיט, התעוררתי מאוחר מדי" ישירות ל"אולי אתאבד וחסל?" – ולחרוש במקומו משהו מוצלח יותר, למשל: מ"שיט, התעוררתי מאוחר מדי" עד "לא נורא, קורה. טפשונת חמודה שכמותי". אלה מביניכן וביניכם שמכירים את תלאות החשיבה הטורדנית-כפייתית יבינו בדיוק למה אני מתכוונת בתלמים חרושים: הנפילה לדפוס חשיבה כל כך מוכר ועמוק, שאנחנו נופלות לתוכו כמעט בלי שליטה, וקשה עד בלתי אפשרי להיחלץ ממנו. באופן רציונלי, אנחנו מבינות ש"אוף, הגעתי חמש דקות מאוחר מדי לפגישה" או "למה הוא לא אמר לי בוקר טוב?" לא צריך להוביל ל"אני רוצה להתאבד". אבל העובדה היא שהמוח, ובמקרה שלי, גוסטב, עושה את הדרך הזו בלי להתעכב ולחשוב למה זה קורה, בעצם. זה פשוט קורה. לדפוס החשיבה האובססיבי יש אינסוף צורות ותת-וריאציות, אבל השורה התחתונה של כולן היא "אני לא בסדר".

אם נחזור לרגע לתחילת הפוסט, התהליך של CBT דורש ממני הרבה פעמים להתחיל לחרוש תלמים בשדה חדש. לפעמים השדה נחמד ואפשר לחרוש בו בקלות יחסית. לרוב, כשמדובר בדפוסים המזיקים והמושרשים ביותר, שמבוססים על טראומות קשות, הדבר משול לניסיון לחרוש בשדה שכוסה באספלט או בטון, או בשכבת אבן צור. את חורצת וחורצת ומכישה ועודרת, ומצליחה אולי לנקב חור קטן בציפוי הקשה, או לחרוץ תלם רדוד ביותר, וזה מייאש ומתיש. בסופו של יום, את חייבת להחליט אם לנסות לעבור בתלם הכמעט בלתי מורגש, או ליפול שוב למסלולים הגרועים והמזיקים, אבל החרושים לתלפיות והנוחים כל כך, לעזאזל.

לפני יומיים חגגתי את יום הולדתי ה-43. בשיחה ארוכה עם הפסיכולוגית דיברנו על התלמים החדשים שאני מנסה לטפח, על כמה קשה לטפח אותם, וגם – על כמה שבסופו של דבר, גם אם זה רק לכמה רגעים בכל פעם, יש תחושה שחרור נהדרת כשזה מצליח. כשאת לא נופלת שוב לאותו דפוס הרסני, כשאת מסוגלת לומר לגוסטב: "לא, לא נראה לי שאני צריכה להתאבד. לא היום". כן, זה מתיש. כן, זה מייגע ומייאש. ואף אחד לא מבטיח לי שבסופו של דבר, אוכל להיות מאושרת ליותר מפירור אחד של זמן בכל פעם.

אולם, אחרי כל העבודה הקשה הזו, בשדה שלי צמח השבוע גבעול בודד. הוא בקע מתוך האספלט, פילס את דרכו בהריסות של שדה האבנים השבורות, והעז לפרוח. אני לא יודעת אם הוא יהפוך למשהו שאפשר לחיות עליו, כמו שיבולי חיטה או שעורה. סביר להניח שמדובר בעשב שוטה כלשהו, או חמציץ. אבל הי, זה החמציץ שלי, ועבדתי מאוד קשה כדי לאפשר לו לצמוח. אני מקווה שאחריו יבואו עוד הרבה.

ולכולכן/ם אני מאחלת, שהשדה שתצמיחו יהיה יפה או מכוער, שומם או פורח, שטוף-חמציצים או מניב פירות מתוקים. ובעיקר, אני מאחלת לכולנו שתמיד יהיה לנו כוח להמשיך ולעבוד בשדה שלנו, תלם אחרי תלם. כשלעצמי, אני מתכוונת לשתול בחודשים הקרובים עצי מילים, ולראות אם יצמח מהם ספר. אני כבר ממש סקרנית.


Responses

  1. מרגש לקרוא. כתבת מקסים ואני סקרנית לקרוא גם את מה ששתילי המילים יצמיחו. באופן סמלי אני קוראת את הפוסט יחד עם גשמי הברכה שלנו בחוץ. שיהיה הרבה בהצלחה. בטיפול ובכל מה שסביבו.

  2. מממ.. לא חושב שאי פעם הגבתי לפוסטים שלך, אז תודה על הכתיבה, ממש מזדהה עם הכתוב בדי הרבה מהם.
    הדימוי שלי: לחיות על לוע של הר געש. חרא של נוף אם מביטים פנימה, ותמיד מסריח. ואין לדעת מתי הוא יתפרץ ובאיזו עוצמה. צעד אחד לכיוון הלא נכון (מי אמר שהוא לא נכון?) והכל נגמר (ושוב, מי אמר שזה רע?).
    יש הגורסים שכדאי להעביר את האוהל כמה מאות מטרים למטה משם. אבל תמיד נשארת המשיכה לחזור להליכה התמידית באותם שבילים הרסניים לקצה הלוע, והתשלום הנפשי על הבחירה (החוזרת ונשנית) הם הכי מתסכלים…

    שוב תודה (וסליחה על הדכאוניות),
    ההוא על הקצה

  3. קורא ובוכה. הזדהות.

  4. […] בלוגיםהורה ציפראמיל – ואן דר גרף אחותך איזה יופי של דימוי בין עבודת הנפש לעידור וצמיחה. יופי של בלוג שפעם עקבתי אחריו באדיקות ולאחרונה, ובכן, כמו כל יתר הבלוגים שעקבתי אחריהם, הפסקתי. אני חושבת שמה שהכי אהבתי הייתה ההתייחסות לדברים שעברנו כדרכים שמוליכים אותנו למציאות שלנו כיום, ובכל דרך בה הלכנו הרבה יש קושי לחפור ולשנות איזה משהו, לנטוע עץ, לצבוע את האספלט, לשים דק. והקטע הוא שאי אפשר פשוט לפרוש שמלת בטון על הכל ולהכריז "חדש!!!" אלא צריך להגיע ללב, ללחוש לו: 'איזה כיף להגיע אליך מבעד לכל הקליפות', ולמצוא את הדרך לבנות את הדברים כפי שאנחנו מוצאים לנכון וכמו שטוב לנו באמת. […]

  5. אני מזדהה מאוד ומכירה היטב את המלחמה המתישה בדפוסי החשיבה העיקשים והמושרשים עמוק. חשיבת יתר טורדנית, חשיבה שלילית. את כותבת נהדר, תודה על השיתוף. גיליתי את בלוגך רק לאחרונה וקוראת אותו לראשונה. נעים להכיר, ואמשיך לעקוב ולקרוא.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: