ארנב ושמו פופיק

המענטש שלי ואני עברנו לדירה החדשה לפני כחודשיים. בחודש הראשון סידרנו וארגנו את הדירה לשביעות רצוננו; ואילו בחודש השני הסדר והארגון קצת נסוגו לאחור, בניצוחו של יצור קטנטן, פרוותי ובעל דעות נחרצות. קוראים לו פופיק, והוא לא בדיוק עונה לשם הזה, אבל אם תגידו "פופיק!" בקול רם, יש סיכוי שהוא יסובב לעברכם אוזן שעירה. מי יודעת, אולי יש לכם איזה עלה טעים או פיסת גזר בשבילו.

חברות וחברים רבים שאלו למה דווקא ארנב. למה לא חיית מחמד שגרתית כמו כלב או חתול? התשובה היא שמדובר בסוג של פשרה. אני תמיד רציתי חתול, ואילו המענטש חובב יותר את בעלי הקשקשים – איגואנה, שממית וכדומה. בתחילה העלינו אופציות לבעלי חיים אחרים: אימוץ פרת ים היה רעיון מושך, אבל אין לנו אקווריום ענק, ולחלופין אמבטיה מספיק גדולה שתאפשר לפרת ים לשכשך בנוחות. אימוץ לאמה נדחה בגלל מחסור באחו ירוק, כך שוויתרנו למגינת לבנו על שפע בדיחות הקרש שהיו מתלוות לחיית מחמד כזו ("למה לאמה? לאמה לא?"). אימוץ דרקון קומודו נדחה כי לא היה לנו כוח.* ההצעה שלי, לאמץ צמד תרנגולות בשם צילה ופועה, שיתנו לנו ביצים טריות וינקרו להנאתן במרפסת, נדחתה מטעמי הגיינה וגם בגלל שמה לעשות, המרפסת שלנו די קטנה, ואנחנו רוצים לתת לתרנגולות החופש שלנו הרבה חופש. צילה ופועה, עוד ניפגש יום אחד!

אחרי התלבטויות רבות, עלה בדעתי שבעצם, מעולם לא היה לי ארנב. בתחום המכרסמים, גידלתי אוגרות סיביריות לתפארת, אבל הן קטנטנות ממש ולמרבה הצער, חיות רק שנתיים בממוצע. המענטש, שכבר גידל ארנבים בעבר, אמר שאין לו התנגדות. התחלנו לתכנן את שטח המחייה של הארנב הפוטנציאלי שלנו, והתלבטנו אם לקרוא לו בשם ארנבי אופייני כגון "פלאפי", או לבחור במשהו כבד-ראש ואינטלקטואלי יותר, כמו "גילגמש" או "נבוכדנצר". בשלב מסוים, המענטש מצא ארנב שהוצע למסירה באחד מלוחות האימוץ בפייסבוק. הסתכלתי בתמונתו של היצור ופסקתי:

"פופיק. הוא נראה כמו פופיק".

היוש

פופיק אומץ מבית מקסים שבו כבר היו כלב, חתול, גרביל, דגים וייתכן שגם תוכי, אני לא בטוחה. אֵם המשפחה החליטה שהבית הופך לגן חיות, וכך הגיע אלינו פופיק. אחרי תקופת הסתגלות קצרה, הוא יצא לתור את הבית וגילה נחישות מפתיעה ליצור כה קטן ורך, ויכולת חתירה למטרה שלא הייתה מביישת חוליית קומנדו. הוא תלש וכרסם פיסות מהטפט שעל הקיר, כך שנאלצנו להניח גדר רשת סביב הטפט. הוא טעם ממיטב הספרות שבספרייה שלנו (המדף התחתון), ואחרי שהשאיר כמה ביסים ב"הנסיך הקטן", באוסף סיפורי רובוטים של אסימוב ובשיחון ספרדי-עברי (?), יצרנו מחיצה בין הסלון לספרייה כדי שלא יוכל להגיע אליה. הוא ייאלץ לרכוש את השכלתו הספרותית בדרך אחרת.

הידעתן? לארנבים אין מיתרי קול. הם לא משמיעים נביחות, יללות, ציוצים או צפצופים. כשהם מפוחדים או כועסים, הם רוקעים ברגליים האחוריות (thump). כשלקחנו את פופיק לווטרינר, הווטרינר בדק את השיניים, גזר מעט את הציפורניים, ואפילו משמש קלות את האשכים כדי לוודא שהכל תקין. בשלב מסוים הארנבון הביע מורת רוח על כל המשמושים האלה, והשמיע מן נשיפה כעוסה. אבל זה המקסימום שתקבלו ממנו. בשלב מסוים חששתי שלא אוכל לפענח את הרצונות והצרכים שלו: איך אדע מתי כואב לו? מתי הוא רעב? צמא? רוצה צומי? איך אדע לא להפחיד אותו כדי שלא יחשוב שאני חיית טרף אכזרית?

 

*סניף סניף* את לא מריחה כמו חיית טרף, אבל אין לדעת. ארנב צריך להיות זהיר

מסתבר שהתשובה היא סבלנות ומרחב נשימה. עם הזמן, פופיק התרגל אלינו, ואנחנו אליו. היום הוא כבר מקפץ בשמחה על הספה, מזנק לחיקינו לליטופים, מקבל הברשות וסירוקים ברוח טובה, ומכרסם בחדווה עלים ירוקים וגבעולים עסיסיים שאנחנו נותנים לו. הוא אוהב להתיישב על המקלדת של הלפטופ, להקליד הודעות סודיות כמו "גחחחחחבבבבבבבבבבבב" או "000000000———ססססססססססזזזזזזזזז", ולשלוח צילומי מסך להדפסה עם הישבן.

קונטרול… אלט… מה היה השלישי, שוב?

אומרים שאנשים בוחרים חיות מחמד שדומות להם. לי אין פרווה רכה או זנבנב דמוי פונפון, אבל גם אני חרדתית לפעמים וחוששת שאולי ינסו לטרוף אותי. גם אני צריכה זמן כדי להתרגל למקום חדש, ולוקחת את הזמן שלי עד שאני מגישה נוח עם חוויות ואנשים חדשים. גם אני יכולה להילחץ מכל רעש וכל תנועה, וזקוקה למקום שקט ומוגן שבו אוכל להרגיש בטוחה. למרות ואולי בגלל התחושה של שותפות הגורל עם יצור חרדתי אחר, יש משהו מאוד נוסך ביטחון ברגעי השלווה של פופיק. זו תחושה נפלאה, שהארנבון מקפץ דווקא אלי, עושה "בופ" עם האף כדי לבקש ליטופים, או פשוט נשכב בנחת על הספה לידי ונראה נינוח ושקט.

אז, את באה לפה הרבה?…

לאחרונה פופיק מרשה לעצמו לטפס על הכתף שלי ומשם לראש המסעד של הכורסה, כדי להשקיף על כל החדר. יחסית ליצור כל כך פחדן וחששן, הוא מאוד מאוד אמיץ. ואני, שמאמינה שאפשר ללמוד הרבה מחיות המחמד שלנו, מקווה ללכת קצת בעקבותיו ולהיות מן אמיצה-פחדנית שכזו, אפילו בלי זנבנב, ולהרשות לעצמי לקפוץ מדי פעם אל תוך הלא-נודע.

הי הופ!

 

---

* בחבחבח.