פורסם על ידי: vandersister | יוני 10, 2019

לראות ולהיראות, לשמוע ולהשמיע: ככה (עדיין) לא נראית ערווה

 

נשים תמיד שרו.

הן שרו לתינוקות שנולדו, והן שרו כדי לבכות את האנשים שהלכו לעולמם. הן שרו כדי לפאר ולהלל גיבורים בקרבות, והן שרו כדי לספר את סיפורי עמן ותרבותן שעברו מדור לדור. הן שרו כדי לשבח, והן שרו כדי למחות. הן שרו כדי להוביל את עמן למקום טוב יותר, הן שרו כדי להראות את הדרך. נשים שרו נגד רודנים במשטרים דיקטטוריים והפכו לסמלי האומה שלהן. נשים שרו בבתי משפט ובבתי כלא כדי למחות על חוסר שוויון ועל עוולות מוסריים ואנושיים. נשים שרו כשניצחנו, נשים שרו כשהפסדנו. נשים שרו כדי לזכור ולהזכיר.

שירת נשים מלווה את כל מחזור החיים שלנו והיא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו. אולי בגלל זה, כל כך כואב לי ששירת נשים עדיין, ואולי יותר מתמיד, היא נושא למחלוקת בחברה הישראלית.

לפני שמונה שנים, ב-2011, ארגנתי מחאה של שירת נשים שנקראה "ככה לא נראית ערווה", כדי להתכתב עם ההלכה לפיה "קול באישה ערווה". מאות נשים וגם גברים הצטרפו למחאה. שרנו יחד בתל אביב, בחיפה, בירושלים ובבאר שבע. הנשיא דאז, שמעון פרס ז"ל, אמר כי לא יעלה על הדעת שתהיה הדרת נשים במדינת ישראל.

שמעון פרס כבר לא איתנו, והנה אנחנו למדות שהמצב לא רק שלא השתפר, אלא מבחינות רבות אפילו החמיר. רק בחודש האחרון, חיילות שהיו אמורות לשיר בטקס יום הזיכרון קיבלו הוראה מהמפקד שאסור להן לשיר, לכאורה על בסיס האיסור של "פגיעה ברגשות דת". מאוחר יותר יאמרו בצה"ל שזו הייתה פקודה חריגה רק על דעת אותו מפקד וכי האירוע נחקר "כדי להפיק לקחים". הבעיה היא שהלקחים הללו מופקים כבר שנים, ועדיין המקרים האלה קורים שוב, ושוב, ושוב. חיילות מופרדות מחיילים באירועים רשמיים, חיילות מוסתרות מאחורי גדר, קולות קוראים להרחיק חיילות משירות קרבי, ו"הצבא של העם" במדינת ישראל הולך ומתחרד, הולך ומקצין. ה"התחשבות ברגשות", כמו תמיד, זורמת רק לכיוון אחד: התחשבות של נשים בגברים שמתייחסים אליהן במקרה הטוב כאל בני אדם סוג ב', ובמקרה הרע וההלכתי כטמאות, פסולות ופחותות ערך.

וזה לא נגמר בצבא, ולא מוגבל לשירה. ביום העצמאות האחרון נערה הורדה מהבמה אחרי שהוזמנה לשיר, כדי להתחשב ברגשות הקהל הדתי. נערה אחרת ניסתה להתקבל לעבודה בפיצרייה ונאמר לה כי "הרבנות אוסרת על העסקת נשים מטעמי כשרות". נערות מכל הארץ עורכות בימים אלה את מחאת המכנסיים הקצרים, בתגובה למסדרי בושה שנערכים להם בכיתות הלימוד: הנערות מצוות להגיע במכנסיים עד גובה הברך, בזמן שלנערים לא נאמר דבר וחצי דבר על גובה המכנסיים שלהם. להשחתת שלטי חוצות שמופיעים בהם דמויות של נשים כבר התרגלנו מזמן. וזה רק בארץ – בארה"ב יש כבר כמה מדינות שמגבילות יותר ויותר את זכותן של נשים להפלה בטוחה. שלא תטעו, זה לא איסור על הפלות – כאלה תמיד היו, רק שהן בוצעו על ידי שרלטנים ובתנאים-לא-תנאים וגרמו למותן של נשים רבות. זה איסור על זכותן של נשים לבצע הפלה חוקית ובטוחה, ובכך להפקיע ממנה את גופה. אני רוצה להאמין שדבר כזה לא יקרה בישראל, אבל רציתי גם להאמין שלא יהיה בכלל ספק שמותר לנשים לשיר.

המכנה המשותף לכל המקרים האלה ולתפיסה שממנה נובעים מקרי אפליה והדרה, הוא הראייה של נשים כאובייקט לסיפוק מיני או להפקת תוצרת מינית (ואגינה מהלכת או רחם מהלך, תלוי בנסיבות). נשים יש להפשיט או להלביש, להשמיע או להשתיק, להשתמש או לזרוק, הכל לפי רצון השומע והמסתכל, שהוא תמיד גבר שמרן או מייצג תפיסת עולם גברית שמרנית. לא, אני לא טוענת שכל הגברים הם כאלה. לשמחתי, יש לא מעט גברים שמצטרפים למחאות השונות, בסולידריות ובאמונה ששוויון בין המינים הוא דבר אפשרי ורצוי. הבעיה היא תפיסת עולם מנקודת מבט גברית, וכן, אני אשתמש במילה ההו-כה-מאוסה – תפיסת עולם פטריארכלית, שרואה נשים כרכוש ומתייחסת אליהן בהתאם. תפיסת עולם כזו מובילה בהכרח להסללה של נשים למקצועות "נשיים" וללימודים "נשיים", וצובעת את העתיד שלהם בעיסוקים ההולמים לתפקידן החברתי, כביכול – ולעזאזל הרצונות שלהן. אין כל פסול באימהות ועקרות בית: יש פסול בטענה שזה כל מה שאנחנו מסוגלות, או רוצות, להיות. הוסיפו לזה את האנשים שקיבלו בסבבי הבחירות הקודמים הרבה מאוד כוח ומדברים בגלוי על הפיכת ישראל למדינה הלכה בה מונהגת מערכת המשפט של ימי מלכות דוד ושלמה, והרי לכן צמרמורת קפואה לכל אורך עמוד השדרה.

ועוד נקודה: זוכרות את הביטוי שטבעו הפמיניסטיות של הגל השני, "האישי הוא הפוליטי"? אנחנו נאבקות כאן לא רק על פניה של מדינת ישראל, אלא על החיים הפרטיים של כל אישה ואישה. לא מזמן כתבה היוצרת איה כורם בכאב לב על מציאות שבה אנשים מעדיפים לא לתת הזדמנויות לזמרות ויוצרות, מטעמי התחשבות בקהל דתי, והתוצאה היא פחות חשיפה לזמרות, פחות פרנסה, פחות יכולת להתקדם בהשוואה לגברים – ופחות מודלים לחיקוי לילדות ונערות. זה נכון לגבי כל משלח יד וכל סביבה שהיא. כבר היום, מעסיקים מפלים נשים גם ברמת השכר וגם מבחינת קידום לתפקידים בכירים, בתירוצים שהם מפחדים מנשים שייכנסו להריון ו/או מנשים שיתבעו אנשים על הטרדה מינית במקום העבודה. במילים אחרות, הם מפחדים שנשים יהיו א. אימהות ובעלות קריירה במקביל, כאילו אנחנו חייבות לבחור רק אחד מבין השניים, ו-ב. בני אדם שיש להם זכויות על גופם. גם המגמה של הפרדה מגדרית באקדמיה מביאה לכך שנשים לא יכולות להרצות מול גברים ועלולה לפגוע אנושות בקריירה שלהן. אם נקבל את הטענה המקוממת לפיה "אישה יוצרת בעיות בעצם נוכחותה", לא נצליח לשבור את התפיסה המשפילה הזו ולא נגיע למצב שבו שוק העבודה יהיה שוויוני והוגן יותר.

לפני שבוע וקצת צעדנו, בן זוגי ואני, בצעדת השרמוטות בתל אביב. ראיתי שם לא מעט נערות צעירות, שעומדות על שלהן, צועקות, מוחות, ולא מוכנות לקבל מציאות שבה הן שוות פחות מגברים. מצד אחד, שמחתי מאוד שהדור הצעיר הולך למקום טוב יותר. מצד שני, הרגשתי שהדור שלי אכזב אותן מאוד. נכון, בישראל יש חוקים מתקדמים מאוד להגנה מפני הטרדה מינית ותקיפה מינית. אולם העונשים על פשעים כאלה עדיין מגוחכים, אם בכלל ניתנים, ואם בכלל האמינו למותקפות, ואם בכלל הן העזו להתלונן, ואם בכלל נתנו לגיטימציה לעצם התלונה. עשינו כברת דרך, ובכל זאת דרכנו לא מעט במקום.

יש לי שני אחיינים ושלוש אחייניות. למענן, למענם, אני לא מרשה לעצמי להתייאש. אנחנו אולי פספסנו את הרכבת, אבל העתיד שנניח להן ולהם אחרינו חייב להיות טוב יותר.

לכן, ביום חמישי הזה, 13.06.2019, בשעה 19:00, ברחבת כיכר הבימה, אעמוד עם כל מי שתרצה להצטרף, ואשיר בקול גדול. קראתי למקהלה המאולתרת שלנו "קול באישה", ואני מקווה שהביטוי הזה יהיה סמל למשהו יפה, מאחד, נצחי, ולא מושא ללעג, הפרדה והדרה. כולן – וגם כולם, אם תרצו לתמוך – מוזמנים לבוא, להביא גיטרות, קול בריא (לא חייבות להיות זמרות מקצועיות! גם אני לא!), ולשיר איתנו. כל הפרטים בדף הפייסבוק של האירוע, ובימים הקרובים נעלה גם רשימת שירים. יש לכן או לכן גיטרה, אקורדיון או כלי נגינה אחר? הביאו, נשמח לליווי מוזיקלי. רוצות לסקר את האירוע לחדשות, ברדיו, באינטרנט, בטלוויזיה? דברו איתי כאן או בדף הפייסבוק. מתלבטים אם לבוא או לא?

שאלו את עצמכם אם ראוי לשלוח אדם לצד השני של המדרכה או לחלק האחורי של האוטובוס כי הוא טמא. אם ראוי להשחיר פנים ולהסתיר גוף של אדם, כי מישהו רואה בו כלי לסיפוק מיני ותו לא. אם ראוי להשתיק אותו, להסתיר אותו, להעלים אותו, להתעלם מהרצון שלו, לשדר לו שעצם הנוכחות שלו היא דבר בעייתי ופסול. שאלו את עצמכם אם נכון ש"כל בני האדם שווים, אך יש בני אדם השווים יותר", והם אך ורק ממין זכר, והם שיחליטו עבור אחרים מה מותר ומה אסור להם לעשות עם גופם.

לא ראוי בעיניכם? לא העתיד שהייתם רוצים לראות כאן?

בואו לשיר איתנו.

 


Responses

  1. ראיון מדהים! אעשה הכל כדי להגיע (:

  2. וואו, כל מילה בסלע. מזדהה ומסכימה לגמרי. גם אני אעשה הכל כדי להגיע.

  3. אנו באנו ארצה לראות ולהראות.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: