ידיים על ההגה: שיעור נהיגה ראשון (או: איך לא הצלתי את העולם אבל גם לא דרסתי חתול)

עברתי מבחן תיאוריה לפני יומיים. בהתחשב בעובדה שזה המבחן הראשון שעשיתי מאז סיימתי את חוק לימודי באוניברסיטת בר-מינן, זה לא רע בכלל. היו לי שתי שגיאות (מותר עד ארבע שגיאות), וכמובן מצאתי את עצמי כועסת על 7 הנקודות שירדו לטמיון. מצד שני, כפי שציין המענטש, בחיים האמיתיים הנהג שאמור לתת לי זכות קדימה ממילא לא יעשה זאת, כך שעדיף להקשיב למה שקורה בכביש ולא למה שאמור לקרות לפי הספר.

העניין הוא שבספרים אני טובה. אם אפשר היה ללמוד נהיגה בצורה עיונית בלבד, לשבת ולחרוש יומם ולילה לאור העששית עם שקית ענקית של בייגלה, הייתי הופכת לנהגת מצטיינת בלי יותר מדי אה-בה-ציגלה-מה. אבל היות שבהתנסות מעשית עסקינן…

ציגלה. הרבה ציגלה. בהחלט.

היום התייצבתי לשיעור נהיגה כפול, לראשונה מזה שנת 2000. לקח לי שנייה וחצי להיזכר שדוושת הבלמים רגישה עד זוועות, ובערך מחצית מהזמן הזה להיזכר כמה זה מערער שהמורה מדבר ללא הרף, מזיז את ההגה, ואיכשהו ההרגשה היא ששום דבר שאת עושה הוא לא טוב, או לא טוב מספיק. לא שהמורה היה נוזפני מדי, הוא פשוט ירה צרורות של הוראות ללא הרף, בלי שהיתה לי שנייה להסתכל סביב, לנשום ולהגיב במתינות. תוך שתי שניות בערך קיבלתי את כל האינפורמציה שלהלן:

"תסתכלי במראה מימין, תסובבי גם את הראש, אולי בא מישהו מימין, ללחוץ על הבלם, עוד בלם, עכשיו גז, גז, קדימה, לא לפחד, צריך ללחוץ על הבלם, בלם, בלם, לא בבת אחת, גז, את יכולה לנסוע, סעי, למה לא עצרת?"

וכך לאורך כל הנסיעה. התחושה היתה של מתקפה בלתי פוסקת על כל החושים, ולמישהי שגם ככה סובלת מרגישות יתר, זה יכול להיות מאתגר עד מייאש, עם ממטרים פזורים של חוסר אונים. אומרים שחשוב להתמקד בדברים החיוביים, אז הנה כמה:

1. חתול ג'ינג'י זינק לכביש והצלחתי לדפוק ברקס פתאומי ולא לדרוס אותו. אמנם הרכב טולטל כמו מילקשייק וניל עוגיות במיקסר נירוסטה, אבל חתול אחד ברמת גן יזכה לגחך מתחת לשפמו עוד יום אחד.
2. אישה ירדה למעבר חצייה בזמן שהמורה אמר לי "גז, אפשר לנסוע". תיקנתי אותו שיש מישהי לפני. הוא אמר שאני צודקת. טוב לדעת שהמורה שלי לנהיגה לא בעד דריסת אנשים. אם כי היה יכול להיות משעשע אם כן.
3.  מישהי חתכה אותנו מימין וכמעט התנגשה בנו. אני אולי לא בולמת מספיק בעדינות ונוסעת ממש ממש לאט, אבל לא גרמתי היום לשום כמעט-תאונה.

התמקדנו בחיובי? יופי. עכשיו השלילי.

1. כל הגוף כאב לי אחרי השיעור. המתח, הסטרס, הרגישות, השרירים שלא הפעלתי כבר שני עשורים – כולם חברו יחד והפכו אותי לפקעת של עצבים מרוטים וכאובים.
2. קיוויתי שאזכר מהר יותר במלאכת הנהיגה, אבל לפי הביצועים שלי היום, עוד חזון למועד. לטסט אני לא ניגשת בקרוב, זה די בטוח.
3. קיוויתי שבמהלך השנים פיתחתי איכשהו עמידות למתקפת המידע מכל הכיוונים על הכביש, ולא היא. אולי קצת פחות אכפת לי לעשות טעויות, אולי אני לא רואה כל בלימה לא עדינה מספיק כטעות טראגית שתהרוס את חיי, אבל הדברים האלה כן פוגעים ושוחקים את מעט הביטחון העצמי שגייסתי לצורך העניין.
4. נקודה אחרונה וטורדנית במיוחד: אני מתמודדת עכשיו עם אשד חצוף של מחשבות מנקרות בנוסח "בשביל מה את צריכה את זה? הרי לעולם לא תהיי נהגת טובה, ואת חסרת ביטחון ומהססת. למה להתעקש? קני לעצמך קלנועית, סעי על המדרכות במהירות ארבע קמ"ש, וזהו". קשה לי להשתיק את הקול המנקר הזה.

ביום שני בשבוע הבא שיעור נהיגה שני. האם אצליח לא לדרוס עוד חתולים ואנשים? האם אצליח ללחוץ בעדינות על דוושת הבלמים? האם אי פעם לא ארגיש כמו לא-יוצלחית על ההגה? לציגלה הפתרונים.