פורסם על ידי: vandersister | אפריל 12, 2018

גאווה ודעה צלולה

בעקבות הקמפיין של שרת התרבות מירי רגב לרגל 70 שנות עצמאותה של ישראל, יצא לי לחשוב על האמירה הנחרצת של הקמפיין, "יש במה להתגאות". נדמה שלאחרונה יש בלבול בין שני מושגים: אהבה וגאווה, כשהאחד מזוהה משום מה עם השני באופן מוחלט. תמונת המציאות הרבה יותר מורכבת.

נניח שיש לכם ילד בן ארבע. הוא חמוד ומתוק ומתולתל, למד כבר לצייר ולכתוב אותיות, כולו מחמדים. יום אחד, בזמן שאתם בקניות בסופר, הילד משתטח על הרצפה ופוצח בהשתוללות, הידועה גם בשם טנטרום, כי לא הסכמתם לקנות לו עוד ממתק. אתם מסבירים לו בהיגיון – קודם ארוחת ערב, אחרי זה ממתקים. לא עוזר, הילד ממשיך לצרוח. אתם מנסים לעשות איתו עסק – טוב, תקבל ממתק אבל תאכל אותו אחר כך, לא עכשיו. קדחת. הילד צועק ומשתולל, חובט בידיים וברגליים ברצפה, לא מוכן לשמוע. כל הקונים והקונות שולחים בכם מבטים עצבניים. אתם גוררים את הילד, בעודו צורח ובועט, לכיוון הקופות. לא שעתכם היפה ביותר כהורים, לא שעתו היפה ביותר כבנכם המוצלח.

האם תפסיקו לאהוב אותו בגלל הטנטרום? בוודאי שלא.

האם אתם גאים בו על הטנטרום? בוודאי שלא. יש הרבה דברים אחרים שאפשר להתגאות בהם, אבל המעשה הספציפי הזה הוא לא סיבה לגאווה. הילד פשוט התנהג לא יפה, אין מה לחגוג בזה. אבל הוא עדיין ילדכם האהוב והמוצלח.

נקפוץ קדימה לגיל 16. ילדכם עושה חיל בבית הספר, אהוב על חבריו, מביא לכם נחת. יום אחד מתקשרת מנהלת בית הספר, ומספרת שהילד שלכם וחבורת ילדים אחרים התעללו בבן כיתתם. הרביצו לו, השפילו אותו. היצר ההורי מעורר אתכם להגן על הילד בכל מחיר, ומצד שני גורם לכם לכעוס עליו ולהתבייש בו. סביר שתודיעו לפרחח ש – א. הוא צריך להתנצל בפני הילד שנפגע, ב. אין טלוויזיה, מחשב ופלייסטיישן עכשיו לחודש לפחות, ו-ג. מה זה ההתנהגות הזו?? ככה חינכנו אותך??

האם תפסיקו לאהוב אותו משום שהתנהג כפרחח ובריון? בוודאי שלא.

האם אתם גאים בו בגלל המעשה הזה? בוודאי שלא. אבל אתם עדיין ההורים שלו. תרצו לברר מה בדיוק קרה שם. אולי החברים שכנעו אותו להצטרף אליהם והוא בכלל לא רצה לפגוע בילד האחר. אולי הילד הזה פגע בו לפני כן – לא תירוץ, אבל נסיבות מקלות. אולי אתם-עצמכם לא נותנים לילד מספיק תשומת לב לאחרונה והוא פורק כל עול? תהיה לכם ביקורת רבה כלפי המעשים שלו, אבל לא תפסיקו לאהוב אותו.

ועכשיו, בואו נניח שהילד בן שבעים. מאחוריו שנים רבות של עשייה ברוכה, הישגים מלוא הטנא, סטארט-אפים להתפאר וטכנולוגיה מעוררת קנאה. עם זאת, במקביל, הילד מסובך בסכסוך דמים שבו הוא הכובש והקלגס, חייליו צוחקים ומתבדחים בזמן שהם יורים באנשים למוות, הוא מעורר קיטוב ושנאה בין פלגים שונים בחברה, הוא מקפח את ענייו ומסכניו ומרפד את כיסיהם של עסקניו וטייקוניו על חשבון הציבור – בקיצור, איים קטנים של נחת בים הולך וגואה של בושות. אתם מסתכלים על הילד ומאוד רוצים להיות גאים בו, אבל מיום ליום השחיתות פושה בו ומכלה כל חלקה טובה. גם הדמוקרטיה שלו נשחקת: נציגי הציבור שלו מתנהגים כשליטים אבסולוטיים במקום כנבחרים המאיישים תפקיד זמני לטובת הציבור. חלקם מעורבים בחקירות ופרשיות שחיתות, חלקם ישבו או יושבים עדיין בבית הסוהר. חלקם ישבו בבית הסוהר אחרי שמעלו באמון הציבור, ואז חזרו בדיוק לאותו מקום שממנו מעלו באמון הציבור.

קצת קשה להתגאות בילד הזה.

האם זה אומר שאתם לא אוהבים אותו? לא, ממש לא. לו יכולתם פשוט לומר "שייחנק לו עם השחיתות שלו, מה אכפת לי", היה לכם יותר קל. אתם מרגישים רע כי אתם רוצים להיות גאים בו. אתם רוצים להתמקד בדברים הטובים, אבל אתם לא יכולים להתעלם מהדברים הרעים, ויש כל כך, כל כך הרבה מהם.

לפני כמה שעות נחשפתי לראשונה לתגובות של כמה חמומי מוח לבת למשפחה שכולה, שחטאה בחטא הנורא מכל: היא מחזיקה בדעות שמאלניות. מסתבר שיש כאלה שחושבים שאנשים ששכלו את יקיריהם במערכות ישראל צריכים רק לסתום את הפה ולהיראות עצובים, ואם הם פותחים את הפה, להביע דעות ימניות בלבד. הרוע, הארס והשנאה הבוטה בדבריהם של התוקפים הלאומנים הדהימו אותי בעוצמתם. הם ממהרים מדי לתייג אנשים כשונאי ישראל וכחורשי רעתה, אם אלה לא מהללים ומשבחים כל דבר שישראל עושה ומצדיקים כל מעשה נבלה בשם הפטריוטיות. זו, יותר מכל דבר אחר, המורשת הרעילה והמשחיתה של עידן ביבי.

אני מכירה הרבה הורים שהציגו בפני בגאווה את ההישגים של הילדים שלהם. הורים תמיד שמחים להראות תמונות של הצאצאים, תעודות בית ספר, ציורים יפים. אף הורה עוד לא הצביע לי על הקיר המלוכלך בביתו ואמר "תראי, הילד שלי מרח את הקקי שלו על הקיר. אני כל כך גאה בו, נכון שהוא הילד הכי מוצלח בעולם?"

כי בקקי לא מתגאים. קקי מנקים, ויפה שעה אחת קודם. וגם את הקקי הנוכחי נחליף, במהרה בימינו, בבחירות דמוקרטיות. לתפארת מדינת ישראל.


Responses

  1. את צודקת מאה אחוז בהגדרת התגובות הלאומניות, הפשיסטיות בהחלט. זה המסמל את העוצמה האבסולוטית של השלטון. ועל כן אם יש אנשים הסוגדים לשלטון טוטליטרי, אז באמת מגיע להם שמישהו אחר יקבל את ההחלטות במוקמם. להם אין כלל אחריות על מעשיהם ואין יכולת החלטה. בשביל זה צריך להפעיל את תאי המוח, ומה לעשות… שאין!
    אבל על דאגה כי בבוא העת תעלה המפכה לשלטון מנהיגים אחרים, אולי מה שמאל כמו בוונצואלה ואז כולם יאוכלו חרא, אבל בתנאי… שיהיה מספיק לכולם!

  2. מעולה. אי אפשר היה לנסח את זה בצורה טובה ובהירה ונכונה וכואבת יותר.

  3. פוסט מצוין, תודה לך!

  4. פוסט מעולה

  5. לא הבנתי למה את אוהבת את הילד הזה. הורים אוהבים את הילדים שלהם לעתים באופן כמעט א-רציונלי; חיבור כמעט מקרי שהרבה ממנו קשור למקריות הלידה. כל שאר הדברים מגיעים אחר כך; בהתחלה זה גוש בשר רך בקושי מודע לסביבתו, בוודאי לא מודע למי שמחזיק אותו, ועדיין אתה הכי אוהב אותו בעולם – כל שאר הדברים מגיעים אחר כך.

    אבל המדינה הייתה שם *לפנינו*. אני מנחש שאת בערך בגילי, מה שאומר שישראל הייתה בת שלושים פלוס כאשר נולדנו; ישראל אמורה לאהוב אותנו, ישראל היא ההורה שלנו, לא ההיפך. את מרגישה את האהבה הזו? את מרגישה את החינוך, הדאגה, תחושת האחריות?

    אני לא.

    אני לא מצליח להבין מאיפה את מביאה אהבה; הרבה יותר ברור לי מאיפה מגיעה הבושה.

  6. לא הייתי מכנה קקי את מה שקורה פה. דעותינו חלוקות עד מאד!
    *גאה במדינה שלי*

  7. שרה נתניהו: שתישרף המדינה.
    פעם שניה בחיים שאני מסכים איתה, הפעם הראשונה היתה כשזרקה את הביבי מהמכונית.
    (אחרי סיבוב בביורוקרטיה)


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: