כל מה שלא אמרתי

למרבה הצער, יצא לי לראות לא מעט רופאות ורופאים בחודשים האחרונים. הגוף שלי החליט לעשות הסבה מקצועית לערימת גרוטאות, וכתוצאה מכך נאלצתי לבקר אצל נוירוכירורגית, אורטופד, אנדוקרינולוג, קרדיולוג וכירורג, ובין לבין גם אצל רופאת המשפחה, טכנאי רנטגן ואולטראסאונד שונים ואינספור פקידות לטופסי 17.

אבל רק אחד מכל אלה חייב עכשיו לבקש סליחה מהכרית שלי.

הכירורג.

ולא סתם כירורג, כירורג שד.

לכל אחת ואחד מאיתנו יש את הרופא/ה שאנחנו שונאים ללכת אליה או אליו. אצל רבים זה רופא השיניים והכלים המפחידים שלו, לאחרים זה הגסטרואנטרולוג והבדיקות הפולשניות שלו, ולנשים רבות זה הגינקולוג/ית שביקור אצלו/ה כרוך לא רק בבדיקה מכאיבה אלא גם בטראומה נפשית.

אצלי, זה כירורג השד.

מאז שמירב חלתה, אני אצלו כל שנה כמו שעון. היתה רק הפסקה ארוכה אחת של חצי שנה שבה דחיינתי את התור שלי. אחרי שמירב נפטרה. ואז חזרתי אליו, כי חשוב להיבדק. למעשה, חשוב לי להדגיש – שום דבר ממה שאכתוב כאן לא סותר את העובדה שחייבות ללכת לבדיקה הזו. אנחנו חייבות את זה לעצמנו ולבריאות שלנו, עם כל חוסר הנעימות, ואפילו אם הרופא קצת פוץ.

הרופא הזה לא התחיל את דרכו אצלי כפוץ. להפך. למעשה, המלצתי עליו לא פעם. הוא תמיד היה רציני, מקצועי, אולי קצת חמור סבר אבל באופן כללי מהימן ונוסך ביטחון. אני יודעת שהוא לא קרוב אלי בשום צורה, אבל הרגשתי תמיד שהוא שומר עלי, בדרכו המיוחדת, מפני הסרטן. היה נחמד לחשוב שיש לי בן ברית במלחמה נגד המחלה הארורה.

עד היום.

הגעתי לקליניקה במצב רוח מרומם. היה לי יום טוב, הספקתי לא מעט, פגשתי חבר, ראיתי קשת בענן, כל כך יפה שצילמתי עשרות תמונות שלה. נכנסתי לחדר הרופא בחיוך. הבדיקה הידנית עברה ללא תקלות, וקיבלתי כמו תמיד את ההפניות לממוגרפיה ואולטראסאונד. הכל היה תותים ונצנצים.

ואז הרופא שאל מה ה-BMI שלי. כתבתי כבר בעבר, ויותר מפעם אחת, מה דעתי על ה-BMI, ועד כמה המדד הזה מטופש ולא רק שלא תורם שום דבר אלא גורם נזק של ממש – נפשי ופיזי. הרופא התחיל לערוך חישוב משלו של משקל וגובה, והודיע לי שה-BMI שלי הוא בלהבלה שקרכלשהו. לא אכפת לי, בכנות. זה מספר. תבחרו מספר רנדומלי, זה ה-BMI שלי. פאי. גוגול. חתך הזהב. מהירות האור. אבל הכירורג התעקש, על משהו שאינו בתחום שלו. כדי לקנח את החוויה המשפילה, הוא הוסיף ושאל את השאלה שאף פציינטית עם עודף משקל (וגם בלי) לא רוצה לשמוע, בפעם המיליון ושתיים עשרה:

"את לא רוצה לעשות ניתוח קיצור קיבה?"

בעת כתיבת הדברים האלה, יש לי פנאי לחשוב על תשובה הולמת. אבל כשאת באחד המצבים הכי רגישים שלך, קשה לך לחשוב על מענה מתוחכם. לכן רק פלטתי במהירות: "רק אם אתה רוצה להרוג אותי."

"למה להרוג?" תהה הרופא. "כי אסור לי," השבתי, "פיזית ובעיקר נפשית, אסור לי באיסור חמור לעבור את הניתוח הזה". הרופא הפטיר "אוקיי" במין חיוך עקום, שרמז שהוא חושב לעצמו "עוד שמנה אחת עם תירוצים". יצאתי מהקליניקה ובעטתי בגדר האבן, פעולה שלא תרמה דבר מלבד כאב בברך ובגב. חזרתי הביתה, השלכתי את הדברים שלי על הרצפה, לקחתי את הכרית שעליה אני ישנה, וצרחתי לתוכה כמו שלא צרחתי כבר שנים.

גם אם הייתי נכנסת לחדר הרופא עם דף נייר שעליו מודפסת תשובה מפורטת, סביר שהוא לא ממש היה מקשיב. לא מעניין אותו מה נסיבות החיים שלי. לא מעניין אותו בכמה חזיתות אני נלחמת, אילו פשרות אני נאלצת לעשות ומה המצב הנוכחי שלי מבחינה תזונתית. עם זאת, אני מרגישה צורך לומר את הדברים. הנה כל מה שלא אמרתי לרופא.

"לגבי שאלתך, דוקטור:

אני בת 41. רוב חיי הייתי עם עודף משקל כזה או אחר. למעט דיאטת אור שמש, ניסיתי את כולן. אני מכירה את הגוף שלי יותר טוב מכל אחד אחר. הגוף הזה לא אוהב שבאים אליו בגישה שתלטנית ואגרסיבית. זה כולל 'דיאטות הרזיה' מכל סוג, התעמלות מוגזמת, אכילה לא מאוזנת וכל מיני כדורים משלשלים שכבר ניסו לדחוף לי בעבר, ובטח ובטח שזה כולל גם ניתוח שבו כורתים 80% מהקיבה שלי ומשאירים אותי עם כאבים חזקים וחוסר יכולת לשתות יותר מכפית מים אחת בשעה. למעשה, לא הייתי בבי-אמ-אמו שאני נמצאת בו היום אלמלא אפקט היו-יו של הדיאטות הקודמות. לכן, העדפתי להתחיל להתייחס לגוף שלי יותר בסלחנות, כי יש די והותר במה לטפל. הנה רשימה של כמה מהדברים שאני מתמודדת איתם בימים אלה:

• דיכאון קליני
• אוסטיאוארטריטיס
• פריצות דיסק ושבר בחוליה
• גסטריטיס
• התקפי חרדה
•  התקפי טכיקרדיה
• אורתוסטטיזם
• חוסר בברזל
• חוסר בחומצה פולית
• חוסר בוויטמין D
• אכילה בולמוסית/רגשית
• המוגלובין נמוך
• דיכאון קליני

הסיבה שהדיכאון מופיע פעמיים, דוקטור, בהתחלה ובסוף, היא שהדיכאון צובע את כל יתר הבעיות בשחור. אם יש בעיה וגם דיכאון, הדיכאון יהפוך אותה לגרועה שבעתיים. למשל, כשאתה אומר לי 'למה שלא תעשי ניתוח קיצור קיבה', הדברים שלך עוברים דרך הפילטר של הדיכאון ואני שומעת 'לא אכפת לי כמה קשה לך לקום בבוקר או ללכת לישון בלילה, לא אכפת לי שאת סובלת מהפרעות אכילה, לא אכפת לי שום דבר חוץ מזה שהתחת שלך שמן, אז אני רוצה לחתוך ממך חתיכות כדי שה-BMI יהיה מרוצה'.

עוד דבר אחד, דוקטור. לפני כשבועיים וחצי הלכתי, בחרדות אימים, לתזונאי. איש טוב שבמשך שעה וחצי של פגישה לא אמר את המילים 'דיאטה' ו'קלוריות'. מאז שנפגשתי איתו, התזונה שלי השתפרה פלאים, התקפי האכילה הרגשית הצטמצמו למינימום, ובעידודו הנמרץ התחלתי גם ללמוד צ'י-קונג, סוג של התעמלות שמבוססת על אמנות לחימה. אתה מבין, דוקטור, אני מנסה לא להתייחס לגוף שלי כאל ערימת גרוטאות. אני מנסה לעשות את מה שנכון עבורו. זה כולל לא להתייחס אליו כאל שק פתטי של שומן אלא ככלי הכי טוב שיש לי, שמכיל את כל מה שאני – כולל המוח והנפש.

לבסוף, כי חשוב לומר את זה: באופן רגיל, ולפני שהתחלתי את התהליך של ניסיון להחלמה, התוצאה של האמירה שלך על הניתוח הבריאטרי היתה שהייתי חוזרת הביתה ואוכלת את כל תכולת המקרר והארונות מרוב עצבים ותסכול, ובוכה, ומרגישה עוד יותר חרא עם עצמי. היות שלאחרונה אני חזקה מספיק כדי לנסות ולחיות בשלום עם הגוף שלי, עשיתי משהו אחר. חזרתי הביתה, צרחתי את התסכול שלי לתוך הכרית, כתבתי את התסכול שלי כאן בבלוג, סיפרתי על התסכול שלי לחברות, ונשמתי עמוק. מה שאני מתכוונת לעשות עכשיו הוא בדיוק מה שהתכוונתי לעשות לפני שדרכת לי על הנפש: לטפל בגוף שלי. לתת לו תזונה נכונה, לעשות תנועות התעמלות שירככו את הכאבים בשרירים ובעצמות, ולא לחשוב שה-BMI הוא גזר דין וסוף פסוק, שקובע שחיי אינם חיים.

בתודה, הפציינטית השמנה שלך, שבכלל באה לבדיקת שד ולא מבינה למה נפלת עליה עם ה-BMI. כמו כן, אתה חייב איזו התנצלות קטנה לכרית שלי."

מילה אחרונה של אזהרה: כל מי שיכתוב בתגובות לפוסט הזה משהו בנוסח "מה את רוצה, עודף משקל זה באמת לא בריא" ו/או "הרופא רק דואג לבריאות שלך", יחטוף את שאריות העצבים שלי. ייתכן שזה יבוא בצורת תחת של בעל חיים כלשהו, ייתכן שבצורת שיר יודל מעצבן, ייתכן שפשוט אמחק את התגובה. אבל בחיאתק, אם הגעתם עד כאן וזו התגובה שלכם, כנראה שהבנת הנקרא שלכם לא משהו. שלא לדבר על הרגישות לסבל הזולת.

אני מסרבת להתבייש בזה שאני שמנה. אני מסרבת לתת לשומן להגדיר את מי ואת מה שאני. אני מסרבת להמשיך לפגוע בעצמי כי אנשים טיפשים לא מצליחים לראות מעבר למשקל שלי.

וזהו.