פורסם על ידי: vandersister | נובמבר 9, 2017

כשהיא מדברת, כשהוא מדבר, תסתמו את הפה

ראיתם את "הזעקה לחופש"? לא? אז יש לכם מה לראות בסוף השבוע הזה. הסרט מגולל את סיפורו של לוחם החירות הדרום-אפריקאי, סטיבן ביקו. ביקו שאף לשחרר את השחורים משלטון האפרטהייד לא רק פיזית, אלא גם מנטלית: הוא ואחרים בתנועת "התודעה השחורה" הפיצו רעיונות של שוויון וזכויות אדם, כדי שהאוכלוסייה השחורה תרים את ראשה המדוכא והמושפל, תמצא את קולה ואת עצמאותה ותבין שמצבה הוא לא גזרת גורל ולא מצב טבעי, אלא תולדה של השקפת עולם קולוניאליסטית נצלנית וגזענית, המתיימרת להציג שיפוט מוסרי לקוי ומעוות כסדר הטבעי של המין האנושי.

ביקו נרדף על ידי שלטונות האפרטהייד במשך שנים, עד שנאסר ב-1977 והובא לבית המעצר בפורט אליזבת. כמו רבים ממתנגדי המשטר בתקופתו, הוא עבר מסכת עינויים קשה. ביקו נכבל בשלשלאות לסורגי תאו, נחקר במשך שעות ארוכות כשהוא תלוי בתנוחה הגורמת כאב רב, הוכה בכל גופו ולבסוף מת מדימום פנימי בגולגולת בעקבות החבלות החוזרות ונשנות בראשו. המשטר, מצידו, טען שביקו מת עקב "שביתת רעב", אך הנתיחה לאחר המוות הוכיחה סימני אלימות קשים. כשהידיעות על נסיבות מותו הודלפו לעולם, הדבר היכה גלים בתודעת הקהל והגביר את ההתנגדות למשטר האפרטהייד ולזוועות שחולל.

ועכשיו, בואו נדבר על דזמונד טוטו. טוטו היה ארכיבישוף דרום אפריקאי שעמד בראש אחת הוועדות החשובות ומעוררות ההשראה ביותר, לטעמי, בהיסטוריה של המין האנושי. ברוח הפיוס של נלסון מנדלה, הוא ניסה לעשות את הבלתי אפשרי ולהתחיל לרפא פצע בגודל יבשת. אתן לוויקיפדיה להסביר במה מדובר:

ועדת האמת והפיוס (Truth and Reconciliation Commission) היא ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה על ידי ממשלת דרום אפריקה לאחר סיום משטר האפרטהייד. ביסוד הקמת הוועדה עמד הרצון לחקור, לתעד ולהוקיע את עוולות המשטר הקודם ואת הטרור של ארגוני האופוזיציה שלחמו נגדו, לפצות ולשקם את נפגעי תקופת האפרטהייד משני הצדדים, לסייע בהעברה שקטה ומסודרת של השלטון מידי המיעוט הלבן לרוב השחור ללא טינה או נקמנות, ולהציב תמרור אזהרה מפני הישנות משטרים דומים.

ההדגשה של "ללא טינה או נקמנות" היא שלי. טוטו לא חיפש נקמה ולא ביקש לערוך משפטי ראווה. הוא ביקש פיוס וריפוי. הוא רצה לשמוע מ"האנשים הקטנים", לאו דווקא מהדמויות המרכזיות כמו ביקו: אנשים שנעשה להם עוול, בכפרים הקטנים, בעיירות, הוזמנו לתת עדות. גם המתעללים והפוגעים הוזמנו להעיד על שעשו ולבקש חנינה. לפני שנים צפיתי במקצת העדויות שנשמעו בוועדת האמת והפיוס. אחת מהן התקבעה במיוחד בזיכרוני: אדם לבן, שוטר לשעבר תחת שלטון האפרטהייד, סיפר על מקרה שהיה כאשר הוא וכמה שוטרים נוספים לכדו מספר אנשים שחורים, התעללו בהם במשך שעות ארוכות, ואחרי שגססו, שרפו את גופותיהם במדורה כדי להיפטר מהראיות. כי כך עשו באותה תקופה. זה היה מקובל, ואיש מאנשי שלומם לא הרים גבה. השלטון שכלל היטב את מנגנוני ההסתרה והטיוח של מעשי הזוועה שלו, ומעשה כזה הפך לעניין שבשגרה.

דזמונד טוטו ביקש בראש ובראשונה להקשיב. להקשיב לאנשים שנפגעו, לתת במה לכאבם, ולתת במה חשובה לא פחות לאנשים שרוצים להתוודות על מעשיהם ולהתמודד בפומבי עם ייסורי מצפונם ועם ההשלכות של פשעיהם. בעיני טוטו לא היו סיפורים "קטנים מדי" או חסרי חשיבות – כולם תרמו לתמונה הגדולה שהיתה האמת של שנות האפרטהייד. על חשיבות הוועדה אמר טוטו: "ללא מחילה אין עתיד, אך ללא הודאה לא תיתכן סליחה".

וכעת, נשימה עמוקה.

בשבועות האחרונים, כולנו מוצפות/ים בעדויות של נשים, בעיקר, אך גם של גברים תחת המיזם ‎#MeToo ("גם אני"), החושף סיפורים על הטרדות מיניות ותקיפות מיניות. עוד ועוד שמות של פוגעים נחשפים: הארווי וויינשטיין וקווין ספייסי הם הבולטים שבהם בזירה העולמית, ובביצה המקומית שלנו – אלכס גלעדי, גבי גזית, יורם זק, ודומה שבכל יום עולים שמות נוספים ונחשפים סיפורים נוספים.

וכמו שקורה תמיד, לצד הסיפורים צצים כעובש על הלחם אנשי המקצוע בעיני עצמם, כלומר המודדים והמעריכים: האם מה שקרה לנפגעת "באמת" קשה או שזה סתם אירוע שולי? האם לפני 10, 20, 30 שנה היה מקובל להתנהג כך ולכן זה נסלח? האם פעם זה היה סתם "חיזור" או "שובבות" ולכן, בסקאלת הפגיעה המינית, זה לא ממש "נחשב"? המודדים והמעריכים יודעים מה חשוב באמת ומה לא, הלא כן? הם מבינים חוויות שמעולם לא עברו טוב יותר ממי שעברו אותן, ושוקלים עוולות שלא חוו על בשרם. אל תהיו מודדים ומעריכים. בסופו של יום, הם די טמבלים.

אז זה מה שרציתי לומר, בסיכום כל המלל הזה. אל תהיו מודדים ומעריכים ושוקלים ואומדים, מובילי דעה ומגבשי דעה. לא על כל דבר צריך מיד להגיב ולפרשן ולנמק. אל תקבעו איזו תלונה "נכונה" או "מועילה" או "תורמת למאבק" או "עושה נזק".

היו כמו דזמונד טוטו.

הקשיבו. פשוט הקשיבו.

אם ועדת האמת והפיוס של דרום אפריקה היתה פתיחת פצע בגודל יבשת, הוועדה הבלתי-רשמית של MeToo מתחילה לאט לאט לפתוח פצע בן אלפי שנים ובגודל כדור ארץ שלם. טוטו צודק: ללא מחילה על עוולות העבר, לא נוכל להתקדם לכיוון העתיד. אולם – ללא הודאה, ללא חשיפה, ללא בקשת מחילה והכאה על חטא – לא תהא סליחה ומחילה. 

ספרו מה קרה לכן וגם לכם. ספרו מה עשיתם, וגם מה עשיתן, אם יש. לטעמי, MeToo לא מיועד להיות תכנית מסודרת של מנהיגות התנועה הפמיניסטית (יש כאלה? מי הן? אולי תכירו לי אותן?), אלא תנועת שורשים, שמגיעה מהמקומות הקטנים והנמוכים ביותר, ומראה את התמונה הגדולה ביותר. תמונה של עוול עצום בהיקפו וכמעט בלתי נתפס. ברור למה אנשים מנסים לפרוט אותו לפרוטות ולמדוד אותו בסנטימטרים ובקילוגרמים – קל יותר להתמודד עם מנות קטנות מאשר עם ההבנה שהעולם שמסביבנו כל כך, אבל כל כך, מעוות ומפלה כנגד אוכלוסיות שלמות. אבל לטעמי – זו טעות. אנחנו לא אמורות ואמורים בשלב זה לאמוד ולשקול ולהסיק מסקנות. צריך רק לדבר – ולהקשיב.

אז כשמישהי מספרת שפגעו בה, בלמו במחילה את פיכם/ן והקשיבו. כשמישהו מספר שפגע ומביע חרטה אמיתית, בלמו במחילה את פיכם/ן ותנו לו מקום. אל תחששו לספר ואל תצרו אווירה שבה חוששות וחוששים לספר. אנחנו זקוקות/ים לאמת הזו כמו לאור השמש, כמו לאוויר נקי, כמו למים חיים. עם קצת מזל, הילדות/ים והנכדות/ים שלנו בכלל לא יבינו מה זה MeToo.


Responses

  1. מתבקש…
    מאלבומו השלישי המעולה שיצא נדמה לי ב-1980…

    • And the eyes of the world are watching now…

      • בדיוק

  2. מדוע יש בעיה לאנשים למדוד הפגיעה לפי הבנתם?

    • מהסיבות שתיארתי בפוסט. צריך שהדברים יישמעו, צריך להאמין לנפגעות/ים, צריך ליצור עבורן/ם אווירה מקבלת ותומכת.

      • כלומר הבעיה היא למדוד בפומבי?

  3. פרסם את זה מחדש ב- כל מה שקורה בעמק המעיינות.

  4. אני מאוד אוהבת את הרעיון של ועדות האמת והפיוס. אני חושבת שאת צודקת שזה הרבה יותר נכון לגברים ונשים שרוצים לחיות יחד בעולם שתהיה הודאה במעשים, אמון והכרה בעוול ואיפה שאפשר- מחילה.
    ממילא מערכת המשפט ה"רגילה" לא מתאימה למרבית המקרים- כי התיישנות, כי הם לא מגיעים בכלל לסף שאנחנו רוצים לשלול ממישהו חירות בגללם, כי "אונס שני", כי מי שבמשפט ממילא ינסה להפחית מחומרת המעשים ולא להודות בהם… הבעיה שאין לנו מקבילה לעובדה שהועדות האלה כוננו אחרי שהאפרטהייד הסתיים. כלומר, הן נמנעו מענישה *פלילית* למי שהודה במעשיו, אבל שוטר, חייל או מפקד שהתוודו על פשעי מלחמה לא המשיכו לפקד על מערכות הביטחון, ואנשים שהיו מעורבים בטרור לא המשיכו לעסוק בטרור. כלומר, כדי לקבל תהליך שבו מקשיבים לא רק לקורבנות אלא גם לוידוי הפושעים לא כל סנקציה- צריך שהם יזוזו. שתהיה נורמה חזקה שמי שניצל יחסי מרות לא יהיה עוד בעמדת סמכות, שמי שהטריד/תקף/אנס נשים יחדול מכך לגמרי. אולי זה אפשרי.

    • אכן, ההקבלה לא מתאימה ב-100%, והנסיבות שונות, אבל אני חושבת כמוך – לא תמיד מערכת המשפט יודעת להתמודד עם תופעה במימדים כאלה, והרבה פעמים לא מצליחה להגן על הנפגעות/ים וליצור נורמות חדשות. אין ספק, זו תקופה עם הרבה פוטנציאל שאני מקווה שיתממש.

  5. כתבת חכם, זה בדיוק העיניין. לנקות פצעים ולהחלים את החברה.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: