פורסם על ידי: vandersister | ספטמבר 27, 2017

קונטרה אינדיקציה דולור סיט אמט

לפני אי אילו שנים, כאשר למדתי בבית ספר לאמנות ששמו מתחרז עם "כמה-רע אובסקורה", היה לנו קורס באמנות פלסטית שבו נתבקשנו ליצור יצירה פלסטית כלשהי שמחברת בין שני עולמות נפרדים. לצורך התרגיל, בחרתי לאמץ את הסגנון של בקבוקים מלאי חול צבעוני בשכבות, ובמקום חול מילאתי את הבקבוק שלי בתרופות פגות תוקף בצבעים שונים – כדורים, גלולות, כמוסות. כאשר הבאתי את יצירתי הפרמקולוגית הצבעונית לשיעור ביקורת, נאמר לי על ידי האמן של "כמה-רע" שהעביר את השיעור כי זה "ילדותי" ו"לא אמין". מדוע לא אמין, שאלתי. "כי אף אחד לא לוקח כל כך הרבה תרופות", אמר אמן כמה-רע בניפוח נחיריים של בוז ולעג.

הייתי יכולה לפטור זאת באמירת "הו, ילד קיץ תמים שכמותך". אבל זה היה שנים רבות לפני שסאגת "משחקי הכס" בקעה מביצת הדרקון שלה במוחו של הסופר המהולל, אז הרפרנס הזה לא עמד לרשותי. במקום זאת, אמרתי לאותו אמן שככל הנראה אין לו הורים עם מגירות מלאות תרופות, כי אנשים בהחלט לוקחים כמויות כאלה כשהנסיבות דורשות זאת. הוא צקצק או נחר לעומתי, איני זוכרת איזה מביניהם. רוב האמנים שלימדו בכמה-רע לא היו מורים מוצלחים במיוחד, והסתפקו בצקצוקים וחרחורים בשיעורי ביקורת. למען האמת, הדבר היחיד שלמדתי מהם היטב הוא שאגו מנופח הוא מצרך חיוני לאמן כמו שאופניים הם מצרך חיוני לשפמנון.

שנים רבות חלפו, אני כבר לא מנסה ליצור אמנות פלסטית*, אבל רצה הגורל ואני זקוקה לתרופות מסוגים שונים. על כן שמתי פעמי אל בית המרקחת הקרוב של קופת החולים כדי להוציא את המרשמים התלת-חודשיים שלי, בנוהל הרגיל. הרוקחת החביבה ומלאת העזוז הלכה לפה ולשם, העמיסה את הדלפק בערימות נאות של תרופותיי, ואז עצרה בחריקת בלמים:
"את לא יכולה לקחת את שתי התרופות האלה ביחד", אמרה מלאת-העזוז והצביעה על החפיסות, "את חייבת לבחור רק אחת מהן".
"מה?… למה?" גמגמתי. "אני תמיד לוקחת את שתיהן".
"יש לי במחשב התוויית נגד, קונטרה אינדיקציה. צריך אישור מיוחד של הרופא".
"אבל הרופאה שלי מודעת לזה, היא הסבירה לי שאסור לקחת יותר מ-3 מהסוג הזה ליום, ואני אפילו לא מתקרבת לזה".
"אבל היא לא הכניסה אישור למחשב", כך עזוז בנעימת ניצחון, "בלי אישור היא לא לוקחת אחריות על זה שיקרה משהו. היית רוצה שיקרה משהו?"
"אבל… אני לוקחת את התרופות האלה יחד כבר ארבע שנים ולא קרה שום דבר. ממתי ההתוויה הזו?"
"מאז ומתמיד", התעקשה עזוז.
"אז איך מעולם לא אמרו לי את זה? זה אף פעם לא קרה, ואני מוציאה תרופות כל שלושה חודשים כמו שעון. הנושא אף פעם לא עלה".
"לא יודעת", כך עזוז, "זה מה שכתוב לי וצריך אישור. את צריכה להחליט מה לקחת – או הנוגדיכאונמיצין, או הנוגדכאביגבציטרין."
"במילים אחרות", סיננתי מבעד לשיני החשוקות, "את שואלת אם אני מעדיפה לסבול מהחרפת דיכאון או מהחרפת כאבי גב".
"חלילה. אבל מישהו צריך לקחת אחריות, לא? הרופאה שלך צריכה לאשר, שזה באחריותה אם יקרה משהו, נכון?"
"אבל… לי יש אחריות. אני זו שלוקחת את התרופות. היא הסבירה לי את הבעייתיות ואני יודעת איך לקחת אותן כך שלא ייווצר מצב מסוכן. האחריות שלי לא מספיקה?"
עזוז גיחכה והשמיעה נחרה וצקצוק שהחזירו אותי הישר אל ימי כמה-רע העליזים. "הרופאה חייבת לאשר וזה חייב להופיע במחשב".

ראיתי את עצמי בעיני רוחי, צועדת הביתה אבלה וחפוית ראש ונטולת תרופה, ומשהו בי פקע. רוח המרד של 1789 פרצה מתוכי כרוטב הולנדייז מבעבע לצלילי ההמנון הצרפתי:

"אז דברי עכשיו עם הרופאה כדי שתתן לך אישור. היא נמצאת במרפאה שלי בנווה-פיסטוק, המספר הוא כך וכך. אני אחכה".

נעצתי את רגלי הכואבות כשורשי אלון עתיק ליד דלפקה של עזוז, וסירבתי להתפנות. החלפנו מבטים מזרי אימה, ובסוף עזוז נכנעה והלכה לחפש טלפון. שמעתי אותה מדברת עם הפקידה של מרפאת נווה-פיסטוק. אחר כך חזרה אלי ואמרה "לא מצליחים להשיג את הרופאה, תפוס". – "כן, הרבה פעמים תפוס שם", השבתי בנונשאלנטיות מעושה, "נסי שוב". עזוז הבינה שיש לה עסק עם קרציה, וחזרה אל שפופרת הטלפון. אחרי כמה צלצולים לפה ולשם, היא הצליחה להעלות את הרוקחת האחראית של נווה-פיסטוק, שהתקשרה לאחראית על הרופאים של נווה-פיסטוק, שהתקשרה למישהי שהחליפה פעם את הרופאה שלי בנווה-פיסטוק, וזו נתנה לי – תבורך נשמתה הנצחית – אישור זמני לניפוק שתי התרופות, חרף הקונטרה-אינדיקציה. הרוקחת מלאת העזוז ולמודת התבוסה שבה אל הדלפק וירתה לעברי מילות אזהרה:
"טוב, קיבלת אישור חד פעמי, אבל זה רק הפעם. בפעם הבאה את חייבת לדאוג שהרופאה תיתן אישור קבוע, כי מישהו צריך לקחת אחריות אם יקרה משהו. כולם תמיד חכמים עד שקורה משהו, נכון?"

ממש רציתי להשיב לה שמניסיוני, גם לפני שקורה משהו כולנו טיפשים נורא, אבל לא רציתי להתגרות בגורל. אפילו לא ציינתי בפניה שבניגוד למה שהיא אולי חושבת, אני לא נוהגת לרוקן את חפיסות התרופות שלי לתוך קערה ולאכול אותן עם חלב כמו מוזלי. הסתפקתי בניצחון הזה, נטלתי את תרופותיי ושבתי הביתה.

עכשיו, אל תבינו לא נכון. אין לי בעיה עם זה שיש רוקחות מלאות עזוז שרוצות לעשות את מלאכתן נאמנה ולוודא שהמטופלים לא נפגעים כתוצאה מתגובה בין-תרופתית כזו או אחרת. אני גם מאוד מעריכה את זה שאותה רוקחת עשתה מאמץ, יצרה קשר עם המרפאה ובזכותה חזרתי הביתה מצוידת בכל התרופות שלי. אני מאמינה שהטרטור אינו באשמתה או ברצונה, ואסירת תודה לה.

מה שמטריד הוא ראשית כל, חוסר התיאום המהדהד בין זרועות הטיפול, לאמור "הרופאה אמנם רשמה לך משכככאבימיצין אבל המחשב אומר לא, אז נה באוזן, תצטרכי לבזבז עוד חצי יום עבודה על השגת אישור"; ושנית, הטענה התמוהה ש"זה תמיד היה ככה". אני לוקחת תרופה כבר ארבע שנים רצוף ומעולם לא אמרו לי שאי אפשר כי איקס – אבל "תמיד היינו במלחמה עם אירואסיה". או עם נווה-פיסטוק, במקרה דנן. זה מוציא מהדעת: אם יש הנחייה חדשה, שעומדת להקשות על חיי המטופלים ולגרום להם להתרוצץ שוב בין מרפאת האם לבית המרקחת כדי להשיג אישורים, טפסים, חתימות, ברכת האפיפיור ופמלייתו – לפחות תודו בזה ותספגו את המרמור הצודק שיופנה אליכם. האמירה "זה תמיד היה ככה" היא סוג של גזלייטינג, שגורם לי לחשוב שזו בעצם אשמתי שלא שמתי לב שתמיד היתה הנחייה כזו רק שבדרך פלאית מעולם לא נתקלתי בה במשך שנים.

אחד מחבריי או מכריי הרופאים, איני זוכרת כרגע מי, סיפר לי שפעם כשהיה בתורנות בחדר מיון, הגיע אליו בחור שניסה להתאבד עם כדור אקמול אחד. במידה ותהיתן/ם, אלא אם אתן/ם אוגר סיבירי ננסי, אי אפשר להתאבד עם כדור אקמול אחד**. ניסיון ההתאבדות נכשל, והבחור נשלח הביתה. מה מטריד בסיפור הזה?

נכון. לא העובדה שכל רוקח/ת ייתן לכל מטופל/ת בשמחה רבה מלוא החופן כדורי אקמול, כי זו תרופה ללא מרשם ואין לה שום "קונטרה-אינדיקציה" – אלא העובדה שהבחור רצה להתאבד ומן הסתם היה זקוק לעזרה נפשית. הוא היה יכול, טכנית, להתאבד עם מספיק כדורי אקמול שהיה מקבל בקלות ללא מרשם.*** אני אומרת זאת בפירוש: כבר קיבלתי בעבר בסיטואציות שונות מספיק כדורים כדי לאבד את עצמי לדעת. זה לא קרה. אובדנות אינה קשורה להימצאותו של חבל תלייה בביתכן/ם, היא קשורה למצב הנפשי. מי שרוצה להתאבד, תמצא את החבל.

מי שלא – לכל הרוחות, הפסיקו להעמיד מכשולים בדרכה ותנו לה את הכדורים שעוזרים לה לחיות.

אילוסטרציה: אוגר בגודל כדור אקמול. לא מיועד ללקיחה דרך הפה

 


* עוגות שמרים נחשבות לאמנות פלסטית מתכלה?
** ואני גם לא לגמרי סגורה לגבי האוגר. מניחה שזו כמות גדולה מדי לגופו הקטן. יש וטרינרית בקהל?

*** אני לא ממליצה על המוות הזה. ראשית, אני לא ממליצה על מוות בכלל, ושנית, נאמר לי שזה גורם לקריסת הכבד ולייסורים קשים. אם לצטט את דורותי פרקר, עדיף כבר לחיות.


תגובות

  1. ברור שעוגות שמרים זאת אמנות!
    ואהבתי את השמות מאוד. וגם את האוגר

  2. וואו, זה כדור אקמול גדול

    תגיות:ראיה קונית, בירוקרטיה

  3. אבל…
    😛Computer says No

    לגבי ההנחיה, סביר להניח שהיא באמת קיימת כבר הרבה זמן, פשוט רוב הרוקחים לא הרגישו צורך להוכיח את עצמם / לא הגדילו ראש / הניחו שאת יודעת מה את עושה.

  4. ועוד משהו שמאוד מעניין אותי לדעת:
    הבחור שניסה להתאבד בלקיחת כדור אקמול אחד – איך הוא הגיע למיון??? אני מניחה שלא הבהילו אותו לשם באמבולנס

    • מצטרף לשאלה

    • שאלה מצוינת. אני מנסה לאתר את מי שסיפר לי ולברר פרטים, אם יש…

  5. אני דווקא בעד ההנחיה –
    1. בגלל שבהנחה שלפעמים יכולות להיות בעיות, ולא כל הרופאים בודקים את כל התרופות שרופאים אחרים רושמים וכו, לא רואה משו רע בעוד מגנון ביקורת… רק אולי צריך לשלב אותו אם מנגנון אישור יותר יעיל, כך שלא תצטרכי לבזבז חצי יום, נשמע שארגנת לך מנגנון אישור זמני יעיל, עכשיו נשאר רק להתקשר לרופאה ולבקש אישור קבוע ולעבור לאסוף אותו פעם הבאה שאת במרפאה בלי קשר.

    2. בזכות ההנחיה כתבת פוסט משובח.

    • מסכימה אתך

    • תודה! כאמור, אין לי בעיה עם מנגנון ביקורת, יש לי בעיה עם מנגנון שצץ יש מאין אחרי 4 שנים של לקיחת התרופות.

  6. Apropos
    https://catwinchester.tumblr.com/post/165745535571/cvs-health-becomes-the-first-national-pharmacy-to

  7. מבלי להמעיט בחוסר הנוחות שנגרם לך, הרוקחת חשופה לתביעת רשלנות רפואית במקרה והיה נגרם לך חלילה נזק. למעשה, לדעתי צריך לבוא בתלונות לרוקחים האחרים שהתרשלו ולא שמו לב להתנגשות בהתוויות.

    "האחראיות המשפטית לנזקים אינה מתחילה ואינה גם מסתיימת ברופאים בלבד. מכך, גם רוקח שחילק תרופה באופן שגוי עלול להימצא רשלן ומכך להיות אחראי לפיצוי מקבל התרופה.ואמנם בתי המשפט, קבעו לא פעם ולא פעמיים, כי חלוקת תרופות כאמור היא רשלנות ואף פסקו סכומי פיצויים משמעותיים לתובעים במקרים הללו.

    ראי: http://www.kerner-law.co.il/%D7%A8%D7%A9%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A8%D7%A4%D7%95%D7%90%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%9E%D7%AA%D7%9F-%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA

    • אני מבינה, וכאמור, הוויג'ילנס ראוי להערכה. אלא שקשה לי מאוד להאמין שעשרות הרוקחים שמהם קיבלתי שירות עד היום היו כולם יחד פאשלונרים או לא אחראים מספיק. אז יש שתי אפשרויות: או שהפאשלה מובנית במערכת וכולם עשו את מה שמצופה מהם, או שזו הנחיה חדשה או מעודכנת, והטענה "זה תמיד היה ככה" די מפוקפקת.

      • הקדמה: הרבה מזה אני יודע כי גם מערום התרופות שלי לא קטן ונתקלתי בטכנוקרטיה דומה בעבר, אז חיבוק הזדהות.

        הפאשלה אכן היתה חוסר תשומת לב של רוקחים ורופאים, ואחרי שהCDC הראה סטטיסטיקות מבהילות (אני חושב עשרות אלפי מקרי מוות בשנה מנטילת תרופות מתנגשות או סותרות), התחילו בתי המרקחת בארה"ב (לא יודע אם לפי חוק או בהתנדבות) לבדוק מה הם מוכרים לך.

        נראה לי שהפיצ'ר הדומה הגיע עכשיו גם למערכות בתי המרקחת בישראל, וזה דבר טוב, לא רע. הבירוקרטיה כאן באה להגן עליך. אני לא מת עליה אבל היא באמת מכוונות טובות, ואת במקרה במיעוט האינטיליגנטי שמודע לבחירה בקומבינציה בעייתית בפוטנציה, אבל הרבה פציינטים אחרים עם רופאים עייפים שלא שמים לב עלולים לקבל כזה ולא לדעת. התשובה היא כמובן מראש לחסום את זה במרפאה על מחשב הרופא הרושם או מחדש, ולא לאפשר לו לאשר את המרשם בלי להכניס את האישור המיוחד. כאן זו כבר עצלות של מפתחי מערכת התוכנה או לחץ של רופאים או משהו.

  8. תזכורת לעצמי – קריאת הבלוג ברכבת גוררת מבטים משונים מהקהל עקב צחקוקים בלתי נשלטים. גדול!
    יורם


כתוב תגובה ליורם לבטל

קטגוריות